הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 41277-03-16

לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון
בעניין:

מוחמד מרעי עינין, ת"ז XXXX773
ע"י ב"כ עו"ד א' עודה להלן: "התובע"
נגד

  1. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
  2. מדינת ישראל – האפוטרופוס לנכסי נפקדים

ע"י פרקליטות מחוז חיפה – אזרחי להלן: "הנתבעות"

פסק דין
בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר, בין היתר, כי התובע הוא הבעלים של המקרקעין המפורטים בסעיף 7 לכתב התביעה מכוח ירושת אביו המנוח. מדובר במקרקעין אשר הוקנו לנתבע 2, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס") ולאחר מכן נמכרו לנתבעת 1, רשות הפיתוח (להלן: "הרשות"). זאת, לאחר שנקבע כי אביו המנוח של התובע, הבעלים של זכויות במקרקעין אלו, הינו נפקד בהתאם לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים").
רקע
התובע, הוא בנם של המנוח מרעי עינין (להלן: "המנוח") ושל המנוחה גו'רנס עלי עינין (להלן: "המנוחה"). המנוח נפטר ביום 15.1.1986 והמנוחה נפטרה ביום 19.11.1991. לפי צו ירושה שניתן בבית הדין השרעי בעכו בתיק 673/94 מיום 20.11.1994 , התובע הוא יורשם היחיד של הוריו.
על פי נסחי רישום היסטוריים החלקות שלהלן היו רשומות על שם המנוח כבעל הזכויות בהן, והן המקרקעין האמורים בסעיף 7 לכתב התביעה (להלן: "המקרקעין"):
גוש
חלקה
שטח במ"ר
החלק במקרקעין
18244
44
767
2/8
18244
49
7,234
3/16
18250
13
5,701
בשלמות
18250
14
1,344
בשלמות
18251
12
10,066
1/2
18254
38
374
1/3
בתביעה שבפניי התובע עותר לסעד הצהרתי לפיו הוא בעליהם של הזכויות במקרקעין אשר נתפסו בשנת 1953 על ידי האפוטרופוס. זה סבר כי המנוח נפקד ולפיכך זכויותיו במקרקעין מוקנות לאפוטרופוס מכח חוק לנכסי נפקדים. בהמשך נמכרו הזכויות במקרקעין לרשות, על פי שטר מכר מספר 2474/53 שכלל רשימת חלקות רבות בכפר ג'בסייה – שייח' דאוד (להלן: "שטר המכר"). שטר המכר צורף בת/2 בהליך זה. בשטר המכר לא מוזכרת התמורה ששולמה בעסקת מכר הזכויות במקרקעין. התובע טוען כי אביו המנוח מעולם לא היה נפקד ולחילופין כי ההכרזה עליו כנפקד בטעות יסודה. כמו כן התובע עותר לפסק דין הצהרתי לפיו העברת הזכויות במקרקעין מהאפוטרופוס לרשות נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב, ומשכך היא בטלה. בנוסף התובע עותר לקבלת פיצוי בגין דמי שימוש בשנים בהם החזיקו הנתבעים במקרקעין ופיצוי בגין אובדן האפשרות להנות בשנים אלו מפירות המקרקעין, והכל על פי חוות דעת שתוגש.
להשלמת התמונה יצוין כי תחילה התובע עתר גם לזכויות במקרקעין אשר היו רשומים על שם אחיו של המנוח, דודו של התובע, חסן חסן אלעינין ז"ל אולם בסיכומיו התובע ביקש לצמצם את תביעתו רק לזכויות מקרקעין שהיו רשומים על שם אביו המנוח.
עוד יצוין כי אין זו הפעם הראשונה שזכויותיו של המנוח במקרקעין נדונות בהליך משפטי. בשנת 1996 הגישה הרשות כנגד התובע כאן תביעה לפינוי, ולתשלום דמי שימוש בהתייחס לשלושה מגרשים בכפר שייח דנון בהם נטען כי התובע החזיק ללא היתר, ובינהם חלקה 59 בגוש 18255 (להלן:" חלקה 59"). זאת, במסגרת ת"א 1397/96 בבית משפט השלום בעכו (להלן: "תביעת הפינוי"), שפרטיה יפורטו בהמשך. התביעה הסתמכה גם היא על האמור בשטר המכר, שגם חלקה 59 מוזכרת בו. בעקבות תביעת הפינוי, הגיש התובע תביעה בבית משפט המחוזי בחיפה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים של הזכויות בחלקה 59 וזאת במסגרת ת"א 1499/99, מוחמד מרעי עיינין נ' רשם המקרקעין, בניין לב העסקים ואח', בבית משפט המחוזי בחיפה (להלן: "ההליך ההצהרתי הקודם"). גם במסגרת ההליך ההצהרתי הקודם ביקש התובע לקבל סעדים דוגמת אלו המבוקשים בהליך כאן, בנוגע לזכויות אביו המנוח ודודיו בחלקה 59, וביקש להצהיר כי אלו לא היו נפקדים במועדים הרלוונטיים בהם ביצעו הנתבעות כאן, שהיו גם הנתבעות בהליך ההצהרתי הקודם, את עסקת מכר הזכויות בחלקה 59. עוד התבקש בית המשפט בהליך ההצהרתי הקודם להצהיר כי עסקת מכר הזכויות בחלקה 59 (להלן: "העסקה") נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב.
ההליך ההצהרתי הקודם נדון בפני כב' השופט (כתוארו דאז) יצחק כהן, וביום 10/9/2003 ניתן בהליך ההצהרתי הקודם פסק דין. בפסק הדין התביעה התקבלה בחלקה ונקבע כי המנוח לא היה נפקד במועדים הרלוונטיים (שם בפסקה 8 לפסק הדין), וכי בנסיבות העניין לא חלה הגנת סעיף 17(א) לחוק נכסי נפקדים, על עסקת העברת הזכויות בין האפוטרופוס והרשות. עוד קבע כב' השופט כהן כתוארו דאז בסעיף 7 לפסק דינו כי אין מקום להכריע בהליך שבפניו בשאלת נפקדותו של דודו של התובע כאן, מר חסן עיינין, אשר קבור בכפר שייח' דנון, ואולם לו היתה קביעה כזו נדרשת היה קובע על סמך הראיות שהוצגו לו שגם דוד זה לא היה נפקד במועדים הרלוונטיים (להלן: "פסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם").
קביעתו של בית משפט בהליך ההצהרתי הקודם התבססה על אישור רשמי של המושל הצבאי מיום 25.1.1953 בו אישר המושל הצבאי את שינוי מקום מושבו של המנוח ומשפחתו מכפר מזרעה, אליו עברו באופן זמני, לכפר שייח דנון, ואישר למנוח ולמשפחתו לחזור להתגורר במקום מושבם הקודם, בכפר שייח דנון (להלן: "מכתב המושל"). בהינתן עובדה זו בית משפט הגיע למסקנה כי המנוח לא היה נפקד וכי בשעת המפקד שנעשה בכפר שייח דנון, משפחת התובע התגוררה בכפר מזרעה שבתחומי ישראל. על כן בית משפט הורה בפסק הדין שניתן בהליך ההצהרתי הקודם על ביטול העסקה שנעשתה בין הנתבעות בקשר לזכויות בחלקה 59 וכפועל יוצא מכך הורה על רישום התובע כבעלים של הזכויות בגין חלקה זו, על פי חלקו של המנוח.
העובדות
9. ואלו העובדות הרלוונטיות לענייננו, שעל מרביתן אין מחלוקת בין הצדדים:
א. הבעלות הרשומה של הזכויות במקרקעין היתה במועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים על שם המנוח, והועברה על שם הרשות בשנת 1953. זאת, לאחר שזכויות המנוח במקרקעין הועברו מכח חוק נכסי נפקדים לאפוטרופוס ומשם נמכרו לרשות.
ב. לטענת הנתבעות מדובר במקרקעין שהינם בתחומי הכפר המנדטורי גבסיה שייח' דאוד אשר ננטש על ידי תושביו במהלך מבצע חירם בחודש מאי 1948 (להלן: "היישוב שננטש"). לטענת התובע, המקרקעין היו בתחומי הכפר שייח' דנון שהמנוח ומשפחתו היו תושביו, ואף שבו להתגורר בתחומו על פי אישור שקיבלו במכתב המושל. במחלוקת זו מסתמכים שני הצדדים על האמור בנסחי הרישום שצורפו לתביעה ובשטר המכר, כאשר לטענת התובע מדובר באותם נסחים שצורפו להליך ההצהרתי הקודם, בו נקבע בפסק הדין שהמנוח לא היה נפקד. לטענת הנתבעות קביעה זו ניתנה בפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם רק בהתייחס למקרקעין שנדונו בהליך ההצהרתי הקודם, והמקרקעין הנדונים בהליך זה שונים והם מקרקעין המצויים הישוב שננטש.
ג. קיימים מסמכים בתיקים הרלוונטיים המנוהלים ברשות, המעידים כי המנוח הגיש ביום 24/4/1959 תביעה לקבלת פיצוי בגין זכויותיו במקרקעין, והתנהל בינו ובין הרשות משא ומתן, אשר אין מחלוקת כי לא הבשיל לכלל סיכום. אין טענה שהמנוח קיבל פיצוי כלשהו מהנתבעות. ממסמכים שצורפו לתצהיר עדות ראשית של גב' אירית סבן דרור, שהעידה מטעם הנתבעות, עולה שתיק תביעת הפיצויים נסגר בהערה שנרשמה על מסמך ד/6 משנת 1962:
"עניין גבסיה ושייח' דאוד התיק הועבר לידי מר רוזנפלד שהחזירו עד לקבלת הוראות חדלות בעניין שני הכפרים האלה".
אין מחלוקת כי מאז שנת 1962 לא נעשה דבר בעניין זה ולא התקבלו הוראות חדלות לגבי כפרים אלו. עוד אציין, כי מנספח ד/5 לתצהיר עדות ראשית גב' אורית סבן משנת 1961 עולה כי הנתבעות שמרו לעצמן זכות במקרה ותובע כלשהו אינו משתף פעולה עמן, לפנות לבית המשפט ולהפקיד סכום הפיצוי העומד לזכותו של התובע לדעת ם, ולהשתחרר בכך מחובת תשלום פיצוי. גם עניין זה לא נעשה, בעניינו של המנוח.
יובהר כבר עתה, כי לא ברורה טענת הנתבעות כיצד מהגשת מסמכי תביעה על ידי המנוח ניתן ללמוד שהמנוח ידע לעמוד על זכויותיו, ולשם מה ניתן ללמוד זאת. אולי נטען עניין זה בנוגע לשיהוי בהגשת התביעה כאן על ידי התובע, אבל אם כך הדבר, טענה זו ראוי שתשמש גם כנגד טענת הנתבעים כי העסקה שבוצעה והקנתה לרשות זכויות במקרקעין נעשתה בתום לב, ובהנחה כי מדובר בזכויות נפקד.
ד. בשנת 1996 הגישה הרשות כנגד התובע תביעה לתשלום דמי שימוש בגין שימוש שלא כדין שעשה התובע, לטענת הרשות, במגרשים הידועים כמגרשים 306-307-308 בגוש 18255 מאדמות שייח דנון, היא תביעת הפינוי שהוגדרה לעיל. גם תביעה זו הסתמכה על האמור בשטר המכר. בתביע ת הפינוי טענה הרשות כי מדובר באדמות כפר שייח' דנון. בתביעת הפינוי ניתן פסק דין ביום 28/6/2007 לאחר שהתביעה לסילוק יד הוסרה בהסכמה, משום שהתובע כאן הסכים לסלק ידו מחלק מהמקרקעין באופן חלקי (סירב לסלק ידו מחלקה 59 בגוש 18255). כאמור, בתביעה נכתב מפורשות כי מדובר בנכסים שהם חלק מאדמות הכפר שייח' דנון וכך גם צוין בפסק הדין. תביעת הרשות התקבלה רק בחלקה לאור השיהוי שנקטה עד להגשתה בין השנים 1995-1989, ולאור קבלת בית המשפט שדן בתביעת הפינוי את הטענה כי התובע היה ועודנו שותף של המינהל בזכויות במקרקעין. בית המשפט שדן בתביעת הפינוי לא קיבל את טענת הקיזוז של התובע.
ה. בעקבות הגשת תביעת הפינוי ולאור טענות התובע כי התובע הוא הבעלים של הזכויות בחלקה 59 בגוש 18255 (להלן: "חלקה 59") הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בחיפה את ההליך ההצהרתי הקודם שתואר לעיל. פסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם קבע כאמור לגבי חלקה 59 כי המנוח לא היה נפקד וכי הוא רשאי להירשם כבעלי הזכויות בחלקה 59. עוד נקבע כי העיסקה המעבירה זכויות המנוח, בחלקה 59 לרשות בחלקה 59 בטלה.
ו. במסגרת בירור ההליך ההצהרתי הקודם, כמו גם כנראה בתביעת הפינוי הוגשה תעודה לפי סעיפים 30(א) ו-(ד) לחוק נכסי נפקדים, אליה צורף שטר מכר המתייחס הן לזכויות בחלקה 59 והן לזכויות במקרקעין נשוא הליך זה. שטר המכר הוגש שם במסגרת תעודת עובד ציבור שניתנה על ידי גב' איריס קורן, ונכתב בה מפורשות שהשטר מתייחס לאדמות שייח' דנון. לעניין זה אין הבדל בין חלקה 59 שנדונה בהליך ההצהרתי הקודם והמקרקעין שהזכויות בהם במחלוקת בהליך זה, אלה ואלה מופיעים בשטר המכר שכותרתו "גבסייה ושייח' דאוד", והדבר לא מנע מהרשות ועדיה לטעון בהליכים הקודמים (תביעת הפינוי וההליך ההצהרתי הקודם), כי מדובר באדמות הכפר שייח' דנון. כך גם צוין בפתיח לפסק דינו של כב' השופט כהן (כתוארו דאז), בפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם, ולא התבקש לעניין זה תיקון ולא הוגשה בעניין זה כל השגה.
הבהרה זו ניתנת כבר עתה לאור טענת הנתבעות בהליך כאן כי יש הבדל בין המקרקעין שנדונו בהליכים הקודמים (תביעת הפינוי וההליך ההצהרתי הקודם) לבין ההליכים כאן, משום שהמקרקעין מושא ההליך כאן אינם חלק מאדמת שייח' דנון, אלא מדובר באדמות היישוב שננטש. אין ממש בטענה זו. מדובר במקרקעין שהזכויות בהם צוינו באותו שטרי מכר עליהם התבססו ההליכים הקודמים, וכל הצדדים התייחסו לשטר מכר זה כשטר מכר רלוונטי לאדמות כפר שייח' דנון.
ז. בהליכים הקודמים (תביעת הפינוי וההליך לפסק דין הצהרתי) התקבלה גירסת התובע כי המנוח ומשפחתו היו תושבי הכפר שייח' דנון במועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים, ונהגו בזמן מלחמת העצמאות לצאת את בתיהם לעיסוקיהם בבקרים ולשוב לבתיהם בכפר שייח' דנון לעת ערב, עד שהדבר נמנע מהם כי הכפר הוכרז שטח צבאי סגור. לאחר ההכרזה המנוח ומשפחתו עברו להתגורר זמנית בכפר מזרעה.
ח. בהליך ההצהרתי הקודם הובהר עוד כי ביום 25/1/1953 נתן המושל הצבאי למנוח אישור להעתיק מקום מגוריו הזמני ממזרעה חזרה לכפר מולדתו שייח' דנון. כב' השופט יצחק כהן ראה באישור זה הוכחה נדרשת בצירוף מתן אמון לעדות התובע כי המנוח לא היה נפקד, ובשעת המיפקד שנערך בשייח' דנון משפחת המנוח התגוררה בכפר מזרעה. כך נקבע גם בשל אי הצגת כל ראיה אחרת שתבהיר מדוע הוצאה תעודה על פי חוק לנכסי נפקדים רק ביום 6/3/2000 בעניינו של המנוח. יש להוסיף כי עניין זה של הוצאת תעודה על פי חוק נכסי נפקדים רק בשנת 2000 אינו ברור, גם לאור טענת הרשות בהליך כאן כי עוד בשנת 1959 הגיש המנוח לרשות תביעה לפיצוי בגין זכויותיו במקרקעין.
ט. לטענת התובע נודע לו כי למנוח ולאחיו, הם דודיו של התובע, זכויות במקרקעין נוספים שהם מושא ההליך כאן, רק בסוף שנת 2015 ותחילת שנת 2016, ומשכך, הוגש ההליך רק במועד שהוגש.
תמצית טענות הצדדים
טענות התובע
10. התובע טוען כי הוא זכאי להירשם כבעלים של המקרקעין. לטענתו לא היה מקום להכריז על אביו המנוח כנפקד, כמשמעות הגדרה זו בחוק נכסי נפקדים, ומכאן שהקניית המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בטלה וכך גם מכירת הזכויות במקרקעין לרשות הפיתוח.
11. התובע טוען לקיומו של מעשה בית דין וזאת לאור ביטול הכרזתו של המנוח כנפקד במסגרת ההליך ההצהרתי הקודם, וביטול עסקת הקניית הזכויות במקרקעי המנוח (בחלקה 59), מכח חוק נכסי נפקדים , לרשות. משכך, לטענתו של התובע, כל הטענות והפלוגתאות שבין הצדדים בהליך זה כבר נדונו והוכרעו לטובת התובע במסגרת פסק הדין בהליך הקודם, כאשר ההבדל היחיד הוא שההליך הקודם עסק רק בחלקה 59, ובהליך זה נדונו גם זכויות במקרקעין נוספים. לדידו של התובע לא מדובר בהבדל רלוונטי. כמו כן נטען כי הנתבעים מודים שהמנוח לא היה נפקד והם אף לא העלו כל טענה או ראיה הסותרת את קביעת בית משפט בהליך הקודם.
12. עוד טוען התובע כי גם במקרה דנן, כמו בהליך הקודם, לא עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, וגם לעניין זה חל הכלל בדבר השתק פלוגתא. מאחר ובהליך הקודם עמדו בפני בית משפט אותם נתונים עובדתיים, אותם המסמכים ואותן הטענות, ונקבע על סמך כל זה, כי הגנת תום הלב אינה חלה על הקניית זכויות המנוח במקרקעין (בחלקה 59) לרשות.
13. בנוסף נטען כי חוסר תום הלב בעסקת הקניית זכויות במקרקעי המנוח לרשות נובע גם כי עסקה זו בוצעה חרף קיומו של מכתב המושל מיום 25.1.1953 שקודם בתאריכו לעסקת הקניית הזכויות מיום 3.11.1953. נטען כי הנתבעים ביצעו עסקת מכר זכויות במקרקעין בהתעלם מהאמור במכתב המושל, ומשכך בעת ביצוע העסקה, בשנת 1953, נהגו שלא בתום לב ולא עומדת להם הגנת ס' 17 לחוק. לעניין זה הוסיף התובע וטען כי אין בהגשת תביעת הפיצויים על ידי המנוח בשנת 1959 כדי לשנות ממסקנה זו משום שנטען כי דווקא נכונות הרשות לדון בשנת 1959 בתביעת פיצוי בנוגע למקרקעין בהם בוצעה העסקת הקניית זכויות עוד בשנת 1953 מלמדת כי הנתבעים נהגו שלא בתום לב.
14. התובע טוען עוד כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, המקרקעין הרלוונטיים לא נמצאים בשטחי כפר ג'בסייה שנכבש וננטש מתושביו במהלך מבצע "חירם" בשנת 1948. התובע טוען כי הוא ומשפחתו לדורותיה היו תושבי כפר שייח דנון וכל המקרקעין דנן נמצאים בשטחי כפר שייח דנון.
15. התובע בטיעוניו הסביר את השיהוי בהגשת תביעתו אשר נבע מחוסר ידיעת העובדות ופרטי המקרקעין ואף אישר כי גם לא ידע שהמנוח ניהל מגעים עם הנתבעות לצורך קבלת פיצויים בגין המקרקעין דנן בשנת 1959. עוד טען התובע כי בכל מקרה המו"מ לא הבשיל לכדי הסכם בין הנתבעים למנוח, וכי אין בחלוף הזמן לפגוע בזכויותיו הקנייניות.
טענות הנתבעות
16. הנתבעות טוענות כי זכויות הרשות במקרקעין הינן זכויות בעלות מלאות ואין כל סיבה לבטל את עסקת המכר שנעשתה כדין בין האפוטרופוס לרשות. נטען כי המנוח הוכרז כדין כנפקד, ועל כן הנכס הוקנה לאפוטרופוס ואף נמכר לרשות הפיתוח. לטענת הנתבעות, גם אם יתברר כי המנוח לא היה נפקד, כי אז עומדת להן ההגנה הקבועה בסעיף 17(א) לחוק נכסי נפקדים.
17. הנתבעות טוענות כי פסק הדין בהליך הקודם אינו מקים השתק פלוגתא ביחס למחלוקת בהליך זה בשל השוני הרלוונטי בזכויות המקרקעין שנדונו בכל הליך. בנוסף נטען כי שלילת הגנת תום הלב שנקבעה בהליך ההצהרתי הקודם מצומצמת רק להעברת זכויות המנוח בחלקה 59 בלבד, ונסיבות העברת הזכויות במקרקעין מושא הליך זה שונות. כך אישור המושל למשל ניתן רק ביחס לבית המגורים של המשפחה שהיה בנוי בחלקה 59 וביחס אליו בלבד, ואין בו לשלול חוסר תום לב ביחס למקרקעין האחרים, שהם ביעוד חקלאי, ולא היה כל סימן להימצאות המנוח בשטחם ולהחזקתו אותם. בנסיבות אלו, כך נטען, ובהתאם להוראות סעיף 18 לחוק נכסי נפקדים אין מקום להורות על החזרת הנכס בעין לבעל הזכות, ואם קיימת זכות כלשהי למנוח המועברת בירושה לתובע, זו זכות לקבלת התמורה שהתקבלה בגין העברת הזכויות, כאשר גובהה הוא כקבוע בסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים. יצוין כבר עתה, כי אין כל התייחסות מספרית לטענה זו, לא הובאו ראיות מהי התמורה ששולמה על ידי הרשות אם בכלל בעבור רכישת הזכויות במקרקעין ונתון זה לא מופיע בשטר המכר. כן לא הובהר מהו הסכום שמגיע, אם מגיע, לתובע, כאמור בסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, לדעת הנתבעות.
18. עוד טענו הנתבעות לשיהוי בהגשת התובענה המצביע על ויתור המנוח על זכויותיו. נטען כי תביעה זו הוגשה בחלוף 70 שנה מהמועד בו הוקנו הזכויות במקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וכ- 63 שנה לאחר המועד שבו נרשמו הזכויות במקרקעין על שם הרשות. כמו כן מאז שניתן פסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם ועד הגשת התובענה דנן חלפו כ- 13 שנים.
19. בנוסף נטען כי המנוח ויתר במפורש על זכותו לתבוע השבת הזכויות במקרקעין, כאשר בשנת 1959 עתר לקבלת פיצויים ובעקבות כך נוהל עמו משא ומתן בעניין, שלא הסתיים משום שהמנוח ניתק קשר. כמו כן העובדה כי המנוח ידע על הקניית הזכויות ואף תבע פיצויים בגין כך תומכת, לטענת ב"כ הנתבעות, במסקנה כי לא נסתרה חזקת תום הלב של הרשות ביחס למכר הזכויות במקרקעין.
20. יצוין כי בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי המקרקעין מצויים בכפר גבסיה אשר נכבש וננטש על ידי תושביו שהפכו לנפקדים בשנת 1948 ומקרקעי הכפר הוקנו לאפוטרופוס. לטעמי, וכפי שהראיתי לעיל, ראוי היה שטענה זו כלל לא תיטען, ואכן נדמה כי טענה זו נזנחה על ידי הנתבעות בסיכומיהן.
הראיות
21. מטעמו של התובע הוגש תצהירו עליו נחקר ביום 12.9.2019. בעדותו חזר התובע על גרסתו כי לא ידע אודות המו"מ לקבלת פיצויים בגין המקרקעין שניהל אביו המנוח עם הרשות בשנת 1959 ואילך. לטענתו יתכן שספסרים עשו כן בשמו של המנוח וללא רשותו, ואם המנוח היה מעורב בעניין הוא היה מספר לתובע על כך.
22. מטעם הנתבעות הוגש תצהירה של הגב' אורית סבן דרור, ראש צוות פיצויים וחליפין, מרחב עיסקי צפון ברשות מקרקעי ישראל (להלן: "הגב' סבן"). בתצהירה טענה הגב' סבן כי המקרקעין דנן היו בתחומי הכפר ג'בסיה - שייח דנון בגליל המערבי שנכבש וננטש מתושביו בשנת 1948 כאשר כל הנכסים והזכויות בשטח הכפר הוקנו לאפוטרופוס בהתאם לחוק נכסי נפקדים. הגב' סבן ציינה כי בתיק הרשות מצוי תיעוד לפיו המנוח הגיש תביעת פיצויים ביחס למקרקעין והתנהל מו"מ בינו לבין רשות הפיתוח בעניין. מסמכי ניהול המו"מ בין המנוח לבין הרשות צורפו לתצהירה וסומנו כנספחים ב-ד. אלו לא היו חלק מהראיות בהליך ההצהרתי הקודם. כמו כן לתצהירה של הגב' סבן צורפה גם חוו"ד תיכנונית לנכסי נפקדים בקשר למקרקעין, שסומנה כנספח י, ולפיה בהתאם לתוכנית מנדטורית RP-50-42 שקיבלה תוקף בשנת 1946 כל המקרקעין היו מיועדים לשימוש חקלאי. בחקירתה אישרה הגב' סבן כי תביעת הפיצויים הוגשה לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: "חוק רכישת זכויות במקרקעין"), בעוד שהמקרקעין הוקנו לפי חוק נכסי נפקדים , ואיש לא עשה דבר בנושא זה. עוד אישרה בחקירתה גב' סבן כי כפר גבסייה וכפר שייח דנון הם שני כפרים נפרדים.
23. לאחר שמיעת הראיות הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה
24. לאחר ששקלתי כל החומר הרלוונטי אני סבורה כי דין התביעה להתקבל, וכך אני מורה.
25. אני סבורה כי קביעות בית משפט בהליך ההצהרתי הקודם מהוות מעשה בית דין הן בקשר להוכחת אי נפקדותו של המנוח והן לעניין שלילת הגנת תום הלב של הנתבעות. עוד אציין כי גם אין כך הדבר, ואם היה מקום לבדוק הנסיבות מחדש, דעתי היא כדעת כב' השופט כהן (כתוארו דאז), כי בנסיבות העניין לא היה המנוח נפקד, ובנסיבות העניין לא עומדת לנתבעות גם בנוגע לעסקה שבוצעה במקרקעין, מושא הליך זה , הגנת תום לב. זאת, מן הטעם שמכתב המושל מוכיח כי המנוח לא היה נפ קד בעת ביצוע מכר הזכויות והוא חל גם בעניין המקרקעין דנן, ומשכך העסקה בוצעה שלא בתום לב. כמו כן איני סבורה כי חל בענייננו שיהוי המצדיק את דחיית התביעה. והכל כמפורט להלן.
מעשה בית דין
26. אני סבורה כי אכן קיים מעשה בית דין והשתק המונע הצורך בהתדיינות נוספת בין הצדדים בקשר לשאלת נפקדותו של המנוח, ובשאלה האם הגנת תום הלב חלה על עסקת מכר הזכויות במקרקעין מהאפוטרופוס לרשות.
27. טענת הנתבעות היא כי השוני בין המקרקעין הנדונים בהליך זה, שהם מקרקעין ביעוד חקלאי, והמקרקעין שנדונו בהליך ההצהרתי הקודם, חלקה 59, שהינה חלקה עליה היה בנוי בית מגורים, הינו שוני מהותי המאיין היכולת לקבוע כי קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של כב' השופט יצחק כהן (כתוארו דאז) מהוות השתק פלוגתא בהליך כאן.
עוד נטען כי קביעותיו של כב' השופט כהן (כתוארו דאז) לפיה העסקה שנדונה בפסק הדין שניתן בהליך ההצהרתי הקודם אינה חוסה בצילה של ההגנה האמורה בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, הינה קביעה ספציפית על פי הנסיבות המיוחדות להליך ההצהרתי הקודם, ואינה ישימה לנסיבות הנדונות בהליך זה. משכך, נטען, לא נוצר השתק פלוגתא ומעשה בי-דין בכל הנוגע לטענות הנתבעות כי העברת הזכויות במקרקעין על פי חוק נכסי הנפקדים תקפה, משום שעסקת העברת הזכויות נעשתה כדין ובתום לב כאמור בסעיף 17 לחוק.
עוד נטען כי במקרה דנן זכאי התובע, אם בכלל, לפיצוי, משום שמדובר בעסקת העברת זכויות שהושלמה, ויש להסתפק במתן פיצוי בהתאם לתמורה שהתקבלה עקב העברת הזכויות במקרקעין.
אין ממש בטענות אלו.
28. הכלל בדבר מעשה בית דין נועד לשרת את עקרון סופיות הדיון. שני שיקולים עומדים בבסיס עקרון הסופיות: יעילות וצדק. משאביה של מערכת המשפט מוגבלים, ועל כן אין להקדישם שוב ושוב לאותו עניין. כמו כן, קיים אינטרס ציבורי לשמירה על ודאות משפטית ועל יציבות. כאמור, לפסק דין חלוט השפעה לא רק על הצדדים להליך, אלא גם על צדדים שלישיים, ואמון הציבור מושתת בין היתר על היציבות ועל האמונה בנכונות פסיקת בית המשפט. דיון מחודש באותו עניין שכבר נדון עלול להביא לתוצאות סותרות, דבר הפוגע באמון זה. כלל הסופיות מביא את הצדדים לטעון כל טיעוניהם בהזדמנות הראשונה, מתוך הידיעה כי ההכרעה בהליך שהם צדדים לו הינה סופית. בשל כך גם עקרון סופיות הדיון מגן על הצד שזכה בהליך, לאחר שטרח והביא כל ראיותיו במועד. מתן האפשרות לפתוח מחדש דיון בהכרעה חלוטה תביא לריבוי התדיינויות באותו עניין ותסב לצדדים הוצאות רבות, שלא את כולן יצליח הזוכה לגבות. משכך, ראוי לו לבית המשפט השוקל טענה בדבר מעשה בי-דין לא למהר ולסטות בהכרעתו מעקרון חשוב זה של סופיות הדיון.
ראה לעניין זה:
נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך האזרחי, הוצאת רמות, התשמ"א-1991, עמ' 24-12 ועמ' 137 – 192.
29. לכלל מעשה בית דין שני ענפים: השתק עילה והשתק פלוגתא. טענת השתק העילה משמעה כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה".
ראה לעניין זה:
ע"א 735/07, צמרות, חברה לבניין נ' בנק טפחות (2011) פסק דין מיום 5/1/2011 והאסמכתאות שם.
טענת השתק פלוגתא רלוונטית מקום בו קיימת הכרעה שיפוטית במחלוקת עובדתית מוגדרת. הכלל של השתק לפלוגתא משמעו כי בעל דין יהיה מנוע מלכפור בהכרעה בפלוגתא מסוימת אשר התבררה והוכרעה על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת.

ראה לעניין זה למשל:
ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 12/10/2009.
30. בהלכה הפסוקה נקבעו ארבעה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם יחול הכלל בדבר השתק פלוגתא: ראשית, 'הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים'. שנית, התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק פלוגתא בהתדיינות השנייה, היה יומו בבית המשפט בהתדיינות הראשונה ביחס לאותה פלוגתא. שלישית, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה. רביעית, ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מהכרעה בעניין שולי, שלא היה נחוץ לביסוסו של פסק הדין. בהמשך רוככו התנאים ונקבע למשל כי אין נפקות לשאלה האם התקיים דיון בטענה לגופה. כך גם במקרה שבו ניתן פסק דין בהליך הראשון מבלי שטענותיו של בעל הדין נגדו נטענה טענת השתק פלוגתא נדונו לגופן, תידחה אפשרות לבירור נוסף מחמת מעשה בית דין. בין היתר נקבע שגם פסק דין שניתן בהיעדר הגנה, יקים מעשה בית דין.
ראה לעניין זה:
רע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים (פסק דין) (מיום 23/2/2006);
רעא 237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין (פסק דין) (מיום 8/3/2009).
31. לעיתים אף הורחב הכלל בדבר מעשה בית דין באופן שהוא הוחל גם על מי שלא היה צד להליך המשפטי הראשון, בשל "קירבה משפטית" או "זיקה" עם צד להליך הראשון, אף שאינו חליפו. כך נקבע, שאף שבדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק פלוגתא שנקבע בהליך קודם, הרי בעל דין זהה לעניין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת.
ראה לעניין זה:
ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29 (1976), בעמ' 33-32.
32. קירבה משפטית לצורך מעשה בית דין פורשה ככזו שקיימת בה קירבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים, העומדים באותו צד של המתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים. ה"קירבה המשפטית" עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכח זיקה משותפת לעניין כספי משותף. הנכונות להרחיב תחולת מעשה בית דין גם אל בעל קירבה משפטית לצד להליך, היא כי בשל קירבת העניין, יש להשות את מעמדו של זר להליך הראשון לזה של בעל הדין, מטעמים של מדיניות משפטית ושיקולי צדק. מעשה בית דין זה יחול בנסיבות שבהן בשל קירבתו או זיקתו של הצד הזר להליך, מוצדק למנוע את יומו בבית המשפט, משום שבפועל היה לו יומו בבית המשפט, באמצעות מי שהיה צד ישיר להליך. עם זאת, הרחבה כזו מחייבת זהירות והקפדה בבירור הנסיבות. הקפדה זו באה לידי ביטוי הן בהצבת תנאים להיווצרותה של קירבה משפטית, הן בנטייה להותיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט. כך נבדקת בזהירות השאלה האם אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי. בהתאמה לעיתים היתה נכונות בפסיקה שעסקת בזכויות במקרקעין להכיר בכללי מעשה בית דין גם בין צדדים שונים שהתקיימה בהם קירבה משפטית.
מן הכלל אל הפרט
33. במקרה דנן, כאמור, מדובר בצדדים זהים להליך הנוכחי ולהליך ההצהרתי הקודם, ואולם נטען כי השוני בטיב המקרקעין הנדונים מאיין היכולת להסתמך על פסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם כמעשה בית דין בהליך זה. לטעמי אין ממש בטענות אלו.
34. בחינת פסק דינו של כב' השופט כהן (כתוארו דאז) מלמדת כי קביעתו את מעמד המנוח והכרעתו כי זה לא היה נפקד במועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים אינה קשורה כלל ועיקר לטיב המקרקעין, או לזהות המקרקעין לגביהם ניתנה ההכרעה. קביעת כב' השופט כהן נבעה מהכרעה עובדתית ומשפטית, לפיה:
א. במועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים התגורר המנוח בישוב מזרעה שהיה בתחומי מדינת ישראל.
ב. המנוח עבר להתגורר בישוב מזרעה עת הפך הישוב בו התגורר קודם לכן עם משפחתו, כפר שייח' דנון, לשטח צבאי סגור.
ג. בשנת 1953, טרם ביצוע עסקת מכר הזכויות במקרקעין בין הנתבעות, אושר למנוח ולמשפחתו לשוב להתגורר בכפר שייח' דנון, וכבר במועד זה של הוצאת מכתב המושל ידעו הנתבעות, או יכולות היו לדעת, שהמנוח לא היה נפקד.
ד. מכל האמור לעיל, מהתרשמות מעדות התובע, מהאמור במכתב המושל, ומהיעדר מסמכים סותרים, לא ניתן לקבוע שהמנוח שהה מחוץ לישראל, במדינת אויב במועדים הרלוונטיים לחוק נכסי נפקדים.
35. עינינו הרואות, כי קביעותיו של כב' השופט יצחק כהן (כתוארו דאז) הן קביעות עובדתיות ומשפטיות בין אותם צדדים להליך כאן, המתבססות על ראיות שאין להן דבר וחצי דבר עם סוג המקרקעין לגביהם ניתנו.
36. יתר על כן, כב' השופט כהן (כתוארו דאז) הסתמך בקביעותיו על תיאור המקרקעין המופיע בשטר המכר שהוא גם השטר עליו מתבסס התובע בתביעתו בהליך כאן. הן המקרקעין שנדונו בהליך ההצהרתי הקודם והן אלו הנדונים בהליך כאן מופיעים באותו שטר מכר לגביו נרשם בכותרת "כפר גבסיה - שייח' דאוד", ואולם לא היתה מחלוקת שמדובר באדמות כפר שייח' דנון, ועניין זה לא נטען בהליך ההצהרתי הקודם. משכך, אין מקום להתיר לנתבעות לטעון אחרת בהליך זה.
37. אשר לעובדה שבהליך ההצהרתי הקודם נדונו זכויות במקרקעין בהם היה בנוי בית ובמקרקעין כאן עסקינן במקרקעין ביעוד חקלאי, לעניין זה אין כל רלוונטיות לקביעותיו של כב' השופט יצחק כהן (כתוארו דאז) בפסק הדין. הרלוונטיות לבדיקת תקפות קביעת המנוח כנפקד הוא מקום הימצאו במועד רלוונטי ולא טיב המקרקעין לגביהם יש מחלוקת .
38. עוד טענו הנתבעות כי הגנת תום הלב האמורה בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, נשללה בפסק הדין , שניתן בהליך ההצהרתי הקודם , רק בנוגע לעסקת המכר, בה הועברו זכויות המנוח בחלקה 59, עליה היה בנוי בית בו התגורר המנוח. נטען כי קביעה זו אינה יכולה להיות תקפה למקרקעין הנדונים בהליך זה, שהם מקרקעין ביעוד חקלאי בהם לא התגורר המנוח ואין ראיה כי החזיק בהם במועד הקובע לחוק נכסי נפקדים , ואליהם כלל לא התייחס מכתב המושל שהתיר למנוח לשוב ולהתגורר בבית הבנוי בחלקה 59 . כאמור לעיל, איני סבורה כי הייעוד השונה של החלקות יש בו לשנות מן המסקנה כי במועד ביצוע עסקת המכר בין האפוטרופוס לרשות, המנוח לא היה נפקד, וחרף עובדה זו בוצעה עסקת המכר אשר כללה גם את הזכויות במקרקעין בענייננו. כאמור לעיל, מכתב המושל מינואר 1953 יש בו להוכיח כי גורמים רשמיים של המדינה ידעו שהמנוח התגורר זמנית בכפר מזרעה ואף אישרו למנוח לחזור לביתו, ועל כן אין חולק כי מי מגורמי המדינה היו מודעים או שהיו צריכים להיות מודעים במועד עסקת המכר במקרקעין לכך שהמנוח אינו נפקד. אישור המושל ראוי שיתפרש באופן הרחב ביותר. מדובר באישור שניתן למנוח ולבני משפחתו לשוב להתגורר בכפר שייח' דנון, על כל המשתמע מכך, קרי לאורח חייו הקודם. אין עסקינן באישור לשוב להתגורר רק בבית הבנוי בחלקה 59, אלא לשוב לכפר מולדתו ולאורחות חייו, ואלו מן הסתם כללו גם אפשרויות פרנסה ושימוש בחלקות החקלאיות השייכות לו. משכך, להבדל בייעוד המקרקעין אין כל רלוונטיות והשפעה להכרעות כב' השופט יצחק כהן ( כתוארו דאז) באשר לשאלת הנפקדות.
39. כמו כן, הנתבעות הטוענות כי במקרה דנן עומדת להן הגנת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, כלל לא הוכיחו טענתן כי לא היה כל סימן להימצאות המנוח במקרקעין החקלאיים השייכים לו. הטענות בקשר להימצאות או אי הימצאות המנוח במקרקעין נטענו בשפה רפה, מבלי שהובאו ראיות כלשהן לתימוכין בטענה. גם לא הובהר אילו פעולות בוצעו על ידי הנתבעות על מנת לברר את מצב המקרקעין ומי החזיק בהם. אין המדובר בדרישה לזהירות יתר או למידת החסידות מהאפוטרופוס בעת ביצוע העסקה, אלא עסקינן במצב דברים בו האפוטרופוס יכול היה לדעת כי 10 חודשים קודם לביצוע העסקה שהמנוח שב לביתו ולאורח חייו הקודם באישורם של גורמים רשמיים מטעם המדינה. לכן מצופה היה כי טרם עריכת עסקה הפוגעת בקניינו של אדם, מי מהנתבעות תנהג בזהירות מתבקשת ותברר את מצבם של כלל המקרקעין בהם למנוח זכויות, קודם להקנייתם בדרך של מכר לרשות.
40. אוסיף ואציין כי הן בהליך ההצהרתי הקודם והן בהליך דנן הנתבעות לא הציגו כל אסמכתא, תרשומת או כל ראיה אחרת, מהן ניתן לברר מה היו הנימוקים שהצדיקו הכרזת המקרקעין כמקרקעין השייכים לנפקדים, ובהיעדר כל ביסוס ראייתי הרי שלא ניתן לבחון את התנהלות האפוטרופוס והאם הקניית הנכסים אכן נעשתה בתום לב, כנטען, אם לאו. זאת ועוד , בהתאם לראיות שהוצגו גם בהליך ההצה רתי הקודם, ה תעודה הנדרשת על פי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים הוציאו הנתבעת או מי מהם רק בשנת 2000, וגם בה לא הובהר מדוע רק בשנת 2000 סבר האפוטרופוס כי המנוח היה נפקד והיה צורך בהוצאת התעודה רק אז. שהרי קיומו של מכתב המושל ו קיומן של תביעות המנוח לרשות משנת 1959 כבר היו בידיעת הנתבעות זמן רב לפני כן , ואלו ידעו שהמנוח טוען לזכויות במקרקעין נשוא הליך זה.
41. פסק הדין שניתן בהליך ההצהרתי הקודם דחה את הטענה לקיומה של הגנה לרשות בהתאם לסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, הקובע כשרות עסקאות שנעשו בתום לב בנכס שהאפוטרופוס חשב שהוא נכס נפקד במועד העסקה, ואלו לא היו כאלה. לעניין זה קבע כב' השופט כהן (כתוארו דאז) בפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם, כי:
א. נטל הוכחת תום לב הנדרש לסעיף 18 לחוק נכסי נפקדים מוטל על הטוען לו, קרי, על האפוטרופוס והרשות, ומדובר בנטל כבד.
ב. אמת המידה להוכחת דרישת תום הלב בסעיף 17 היא קפדנית ואינה מקילה עם הרשויות המבקשות לחסות בהגנת תום הלב, משום שהגנה זו טומנת בחובה פגיעה בזכויות קניין.
ג. לא הובאה כל ראיה המלמדת שהעסקה בכל הנוגע לחלקה 59 נעשתה בתום לב.
42. כל שתואר לעיל בפסק דינו של כב' השופט כהן (כתוארו דאז) חל גם בענייננו, וכל האמור שם אינו ספציפי לחלקה 59 דווקא, אלא נכון לכל עסקת הקניית זכויות במקרקעין המופיעים כולם בשטר המכר בו מופיעה הן חלקה 59 והן המקרקעין כאן. קריאה נכונה של פסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם מלמדת שאין ממש בטיעוני ב"כ הנתבעות בסעיף 47 לסיכומיהם. הקביעה כי הגנת סעיף 17 אינה חלה בפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם אינה קשורה לעובדה שעל חלקה זו היה בנוי בית מגורים שבו התגורר המנוח עם בני משפחתו עוד כשהיה ילד. הציטוט בסעיף 47 לסיכומי ב"כ הנובעות לקוח מסעיף 3 לפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם ובו מתוארות טענות התובע ולא קיימת בסעיף זה הכרעה שיפוטית. גם האמור בסעיף 49 לסיכומי ב"כ הנתבעות המצטט את סעיף 10 לפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם אינו נכון. קביעות כב' השופט כהן (כתוארו דאז) לעניין הגנת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים לא הסתמכו רק על מכתב המושל, אלא באותה מידה גם על העובדה שהנתבעות לא טרחו להביא ראיה כלשהי בעניין התנהלותן עובר להכרזת המנוח כנפקד ולביצוע עסקת המכר עם הרשות, ומחדל זה לא רופא בהליך כאן. כמו כן סעיף 10 לפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם, שאותו ציטט ב"כ הנתבעות בסעיף 4 9 לסיכומיו, התייחס לשאלות הנפקדות ולא לשאלת הגנת סעיף 17 לחוק .
43. אשוב ואבהיר לא הובאו בהליך כאן ראיות לקיומו של יסוד תום הלב אצל הנתבעות עובר לעסקת העברת הזכויות הרלוונטיות למקרקעין כאן, שכולם בייעוד חקלאי, אפילו היה ממש בטענה שהשינוי בייעוד המקרקעין רלוונטי לענייננו. כאמור הנתבעות לא הביאו כל ראיה שתצדיק קביעה כי אלו נהגו כשורה משהחליטו לבצע עסקה במקרקעין במועד בו ידעו או היה עליהן לדעת שהמנוח אינו נפקד.
כך לא נסתרה העובדה שעסקת העברת הזכויות בוצעה בנכס שנטען ששייך לנפקד כחודש לאחר שאותו "נפקד" קיבל אישור במכתב המושל לשוב לחייו הקודמים בכפר שייח' דנון (ולא רק להתגורר בבית בחלקה 59). לא נסתרה הטענה שאין כל ראיה מה נעשה ומה נבדק, ואיזה משנה זהירות ננקט עובר להקניית הזכויות במקרקעין לרשות כדי למנוע שלילת קניינו של אדם לשווא. לא הוכחה הטענה שמדובר באדמות שאינן אדמות שייח' דנון, ולכן אין אפשר לקבל הטענה שמדובר באדמת כפר שננטש. לא נסתרה הטענה שבהליך כאן, כמו בהליך ההצהרתי הקודם, כמו גם בתביעת הפינוי עסקינן במקרקעין שכולם מופיעים באותו שטר מכר שכותרתו "גבסיה – כפר שייח' דאוד", ולמרות זאת כל הצדדים לרבות הנתבעות התייחסו בהליכים הקודמים לאדמות אלו (כך למשל בתביעת הפינוי) כאדמות כפר שייח' דנון. לא נסתרה הטענה שהמנוח שהה במועדים הרלוונטיים בכפר מזרעה לאחר שנאסרה עליו הגישה לכפרו, ולכן אינו נפקד, ולא נסתר שמידע זה היה בידי הרשויות לפני העברת הזכות במקרקעין, כעולה ממכתב המושל.
עוד לא נסתרה טענה שהועלתה דווקא על ידי הנתבעות שהמנוח ביקש עוד בשנת 1959 לתבוע זכויות בנכס, נוהל איתו משא ומתן שלא התגבש, או הסתיים, ואולם הנתבעות לא טרחו להשלים ההליך ולהפקיד בעבורו כספים , באם זה אכן ניתק מגע, או להבהיר כי ההליך הננקט מנוהל על פי החוק הלא נכון, משום שזכויות המנוח במקרקעין לא הופקעו כי אם הזכויות בהם הועברו בהתאם ל הוראות חוק נכסי נפקדים. גם לא נעשה מאמץ לאור זאת להוציא במועד מוקדם יותר את התעודה הנדרשת בהתאם לחוק נכסי נפקדים, וזו הוצאה רק בשנת 2000 ולא ברור לי מדוע.
44. כל האמור לעיל מלמד הן כי פסק דינו של כב' השופט כהן (כתוארו דאז) מהווה השתק פלוגתא, או באם אין כך הדבר, גם לגוף העניין יש לדחות הטענה כי על העסקה כאן חלה הגנת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים. אין שום הוכחה מספקת שקביעה כזו מתחייבת בנסיבות המקרה דנן.
45. לכך יש להוסיף כי לא ניתן הסבר סביר מדוע, אם יכולות היו הנתבעות למצוא בתיקיהן מסמכים בנוגע למשא ומתן שנוהל עם המנוח בשנת 1959, לצורך ניהול ההליך כאן, לא נמצאו בתיקים מסמכים קודמים בנוגע לפעולות שננקטו עובר לנטילת הזכויות עפ"י החוק לנכסי נפקדים. העובדה שלא נמצאה אסמכתא על הנעשה קודם לכן, בשנת 1953, במקרקעין, ומיד על הבדיקות שנעשו עובר להחלטה להכריז על המנוח כנפקד, ולהעביר זכויותיו במקרקעין לרשות, ראוי שתפעל כנגד הנתבעות ותתמוך בדחיית הטענה להגנה לפי סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים . המידע משנת 1959, שכן הוצג , די בו כדי לשכנעני כי כבר בשנת 1959 בעת ניהול המשא ומתן עם המנוח על תשלום הפיצויים ידעו הנתבעות כי כל המקרקעין דנן הם בבעלות המנוח, שהותר לו להתגורר בשייח' דנון, ונסיבות הכרזתו כנפקד תמוהות. יצוין גם כי חוסר תום ליבן של הנתבעות נמשך גם משנת 1959 ואילך עת ניהלו משא ומתן עם המנוח על פי חוק רכישת זכויות במקרקעין בעוד שה זכויות במקרקעין הוקנו לפי חוק נכסי נפקדים. היה מקום להסב תשומת ליבו של המנוח לזכותו להגיש תביעה לפי החוק לנכסי נפקדים , ולהשיג על הכרזתו כנפקד. טעות זו גרמה ככל הנראה לכך שהמנוח לא ידע כי הנכסים הוכרזו נכסי נפקדים, ולכן גם לא פעל או נקט בפעולות כלשהן לאורך שנות חייו על מנת לשחרר את המקרקעין ולמנוע הקניית הזכויות בהם לאפוטרופוס ומכירתם לרשות.
46. אשר על כן, ולאור הנימוקים שפירטתי לעיל, לטעמי חל בענייננו האמור בפסק דינו של כב' השופט יצחק כהן (כתוארו דאז) בהליך ההצהרתי הקודם. כמו כן גם בדיקתי לגוף העניין מובילה למסקנה כי המנוח לא היה נפקד במועדים הרלוונטיים, ולכן הקניית הזכויות במקרקעין בטלה. כמו כן, בנסיבות העניין אין להחיל את ההגנה האמורה בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים המונעת ביטול עסקה בנכסי נפקד, גם אם הוכח שהמקרקעין לא היו שייכים לנפקד (המנוח) במועד עריכת המפקד בכפר שייח' דנון. לפיכך, יש להורות על החזרת הזכויות במקרקעין לידי בעליהם, ובענייננו, לידי התובע.
47. עוד יש לדחות את טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו, כי במקרה דנן יש להחיל על המקרקעין ועל העסקה שנעשתה בהם את הגנת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, משום שמדובר במקרקעין בייעוד חקלאי בהם לא התגוררו המנוח ומשפחתו, ואותם לא עיבדו, ואפילו התובע העיד ביושרו כי כלל לא ידע עד שנת 2015 כי למנוח היו זכויות במקרקעין אלו. ב"כ הנתבעות מסתמך בטענותיו אלו על ההבדל שעשה בית המשפט העליון בין מקרקעין בהם התגוררו מי שהוכרזו נפקדים והכרזתם בוטלה, לבין מקרקעין ששייכים להם ושימשו לחקלאות. זאת בפסק הדין ע"א 109/87 חוות מקורה נ' עלי יונס חסן ואח', פ"ד מז(5)(1) (להלן: "פס"ד מקורה").
בנוסף יש לדחות גם את הטענה שעל העסקה במקרקעין בהליך זה יש להחיל את חזקת תקינות פעולות האפוטרופוס על נכסי נפקדים לפיה פעולותיו נעשו ביושר ובמסגרת מילוי תפקידו כהלכה, כשאין רמז לכך שהרשויות ידעו על פגמים בזכויות האפוטרופוס. ולא היא.
במקרה דנן הוכח כי לנתבעות אין כל מידע אילו בדיקות נעשו עובר להכרזה על המנוח כנפקד, ואילו בדיקות נעשו עובר להעברת זכויות המנוח במקרקעין לרשות בשנת 1953, ולא הובאה לעניין זה ראייה בהליך כאן, וזאת גם לאחר הערות כב' השופט בפסק דינו בהליך ההצהרתי הקודם על משמעות היעדר מידע נדרש כזה.
מעבר לכך, במקרה דנן קיים מכתב המושל שהוצא בסמוך מאוד לעסקת העברת הזכויות במקרקעין לרשות, ויש בו כדי ללמד שלנתבעות היה, או יכול היה להיות המידע לו היו נערכות פעולות זהירות, כי המנוח לא היה נפקד, במועדים הרלוונטיים, ובשל כך אין להעביר לאחר זכויות במלוא המקרקעין בהם יש לו זכויות, בין אלו שבהם הוא מתגורר ובין אלו שמשמשים בייעוד חקלאי לפרנסתו.
אבל יותר מכך, במסגרת ההליכים כאן כן נעשה מאמץ למצוא (כדי להביא לדחיית התביעה) מידע באשר למה שאירע במקרקעין, ועדה מטעם הנתבעות טרחה ומצאה מידע בנוגע להליכים שנוהלו עם המנוח בשנת 1959. מכך ניתן להבין כי:
א. המנוח לא ויתר על זכויותיו גם במקרקעין שהיו מקרקעין חקלאיים, ולא נטש זכויותיו בהם. לכן להסתמכות על האמור בפסק הדין לזכויות מקורה שאוזכר לעיל אין מקום בענייננו . במקרה דנן קיימת הוכחה פוזיטיבית שהמנוח טען לזכויות במקרקעין ורק הטעייתו גרמה לכך שנוהל עמו משא ומתן שלא בהתאם לחוק הנכון, ונמנע ממנו כנראה לנקוט הליכים לשחרור הנכסים במועד מוקדם יותר. משכך, העובדה שהתובע לא ידע על זכויות המנוח במקרקעין החקלאיים אינה מאיינת ידיעת הרשות או יכולתה לדעת מהם ההליכים שניהלה עם המנוח, וללמוד מהם כי למנוח יש זכויות במקרקעין רבים ואין הוא נפקד ולכן אין לעשות עסקה בזכויות אלו.
ב. העובדה שהרשות כן מצאה מידע רלוונטי בתיקיה בנוגע למשא ומתן שנוהל עם המנוח ב-1959 ולא מצאה מידע רלוונטי אחר בשנים קודמות עובר לביצוע עסקת העברת הזכויות, ראוי שתיזקף לחובתה ותמנע הסתמכות על החזקה בדברתקינות פעולות הרשות. זאת, לאור קיומו של מכתב המושל ולאור היעדר תקינות פעולות הרשות כאשר מאז שנת 1959 לא שילמה פיצוי למנוח למרות שיכולה היתה על פי חוק להפקיד עבורו כספים שלדעתה הגיעו לו. משכך, דין טענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו להידחות.
48. משדחיתי טענות ב"כ הנתבעות לעניין הגנת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, ומשסבר ב"כ הנתבעות כי רק לאור קיומה של הגנה זו על בית המשפט לקבוע בהתאם לאמור בסעיף 18 לחוק נכסי נפקדים כי נשללה אפשרות החזרת הנכס לבעליו, אין מקום לקבל האמור בסעיף 65 לסיכומי ב"כ הנתבעות.
האפשרות להורות על העברת התמורה שהתקבלה עבור הנכס על ידי האפוטרופוס כאמור בסעיף 18 לחוק הינה אפשרות השמורה לשיקול דעת בית המשפט, שהרי זה רשאי להורות על השבת הנכס בעין או על השבת התמורה. במקרה דנן לאור האמור לעיל ולאור היעדר המידע המלמד מהי התמורה שהתקבלה אם התקבלה עבור העברת הזכויות במקרקעין לרשות, ומדוע לא ניתן להורות על השבת הזכו יות בעין במקרקעין לבעליו , לא מצאתי להיעתר לבקשה החלופית של ב"כ הנתבעות. אלו גם לא הביאו כל מידע רלוונטי שיאפשר לבית משפט זה לקבוע שווי התמורה ששולמה על ידי הרשות כאמור בסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים. שבתי ובדקתי את האמור בתצהיר גב' אורית סבן או בשטר המכר שנספח לתצהירה ולא מצאתי שם התייחסות כלשהי לתמורה ששולמה עבור העברת הזכויות במקרקעין לרשות . כיצד ניתן לאור זאת להתייחס, וברצינות, לטענה כי על בית משפט זה לא להורות על השבה בעין של הזכות, אלא של העברת התמורה על פי האמור בסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, כשלא הובא כל מידע בקשר לכך?
שיהוי
49. הנתבעות טענו לשיהוי בהגשת התביעה באופן המצביע על ויתור המנוח מלתבוע השבת זכויותיו במקרקעין בעין, ובאופן המצהיר על ויתור התובע על זכויות המגיעות לו במקרקעין משום שהתביעה הוגשה 13 שנים לאחר מתן פסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם.
50. לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעות גם בעניין זה. בפסיקה נקבעו תנאים מוחמירים לדחיית תביעה מחמת שיהוי, ועצם חלוף הזמן ישמש נימוק לדחיית תביעה רק במקרים חריגים, כאשר התקיימו שני תנאים: השיהוי מהווה ביטוי לויתור או יאוש של התובע, עקב השיהוי הורע מעמדו של הנתבע.
ראה לעניין זה:
ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים ז"ל נ' טלטש בע"מ פ"ד נד(5) 252, 280 (2000),
ע"א 5793/96 חיים נ' חיים פ"ד נא(5) 625, 635 (1997)).
ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון, פ"ד מ(2), 802, בעמ' 810.
ע"א 2919/07 מדינת ישראל לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל  ( 19.9.10).
עוד נקבע בפסיקה שיש לקחת בחשבון לע ניין השיהוי את חוסר תום לבו של המשתהה.
לטעמי, תנאים נדרשים אלו לא הוכחו בפניי.
51. אין לראות בניהול המשא ומתן בין המנוח לבין הרשות בקשר לקבלת פיצויים משנת 1959 ובהפסקתו ויתור של המנוח על זכויותיו במקרקעין . המשא ומתן שנוהל עם המנוח הוא לקבלת פיצויים לפי חוק רכישת זכויות מקרקעין, וזאת למרות שהקניית הזכויות במקרקעין בוצעה לפי חוק נכסי נפקדים. בכך למעשה נוהל משא ומתן תוך טעות או הטעית המנוח באשר לסיבה שהזכויות במקרקעין הוקנו לאחר. כמו כן, ממילא המשא ומתן בין הצדדים לא הסתיים, המנוח לא חתם על כל הסכם המוותר על זכויותיו או על הסכם לקבלת פיצויים בגינם. גם הנתבעות הטוענות כעת לשיהוי לא נקטו בפעולה כלשהי, ונמנעו גם מהפקדת פיצויים שהגיעו לדעתן למנוח עבורו, ובכך מנעו הנתבעות סיום הליך המשא ומתן. נדמה כי העלאת טענת שיהוי במקרה כזה שמטרתה אישור העברת זכויות במקרקעין לאחר, מכ וח חוק שאין להפעילו במקרה דנן, משום שהמנוח אינו נפקד, ואי תשלום פיצויים תהווה עמידה על זכות בחוסר תום לב.
52. בנוסף אני סבורה כי לא הוכח שבמקרה דנן נגרם שיהוי שהרע את מצבן של הנתבעות. כך למשל לא הועלתה כל טענה כי המקרקעין עברו לצד שלישי או כי המקרקעין הושבחו ונעשה בהם שימוש. כמו כן לא הוכח כי השיהוי בהגשת התביעה גרם נזק ראייתי. בעניין זה מקובלת עלי טענת התובע בקשר למסמכים משנת 1959 שהגישו הנתבעות ללא כל קושי בהליך זה ולא הוגשו בהליך ההצהרתי הקודם. כך שחלוף הזמן בין התביעה כאן וההליך ההצהרתי הקודם לא פגע ביכולת הנתבעות לנהל הגנתן ולהביא ראיות.
53. ניתן להניח כי ככל שמסמכים אלו בנוגע למשא ומתן שנוהל עם המנוח בשנת 1959 היו מוצגים בהליך ההצהרתי הקודם שהסתיים כבר בשנת 2003, הרי היה התובע כאן מקבל מידע ויכול היה לתקן את תביעתו שם באופן שהתביעה בהליך ההצהרתי הקודם היתה כוללת גם את הזכויות במקרקעין דנן, וכך כל המחלוקות בקשר לזכויות במקרקעין היו נדונות ומוכרעות עוד בהליך ההצהרתי הקודם. העובדה שמסמכי המשא ומתן עם המנוח נחשפו על ידי הנתבעות רק בהליך זה, מבלי שניתן לכך הסבר, תוך שהמידע נמנע מהתובע בהליך הקודם, מדברת בעד עצמה ותרמה לשיהוי הנטען ולחלוף הזמן עד לגילוי הזכויות במקרקעין הנוספים על ידי התובע בשנת 2016. טענותיו של התובע לעניין זה לא נסתרו.
54. לאור כל האמור לעיל, משלא מצאתי כי היה חוסר תום לב מצד התובע, ומשהנתבעות לא הוכיחו כי התנאים לשיהוי מתקיימים בענייננו, נדחית טענת השיהוי.
סוף דבר
55. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה וקובעת כי:
א. המנוח לא היה נפקד כמשמעות הגדרה זו בחוק נכסי נפקדים וכאמור גם בפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם.
ב. זכויות המנוח מרעי חסן עינין שנשא בחייו תעודת זהות מספר 002103771 בזכו יות במקרקעין שפורטו בסעיף 3 לפסק הדין , לא הוקנ ו כדין לאפוטרופוס על נכסי נפקדים , ועסקת ההקנייה בטלה.
ג. עסקה בזכויות במקרקעין שהיו שייכות למנוח והתובע הוא היורש שלהן שנעשתה בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים ובין הרשות, בטלה, ויש לגרוע מהזכויות הרשומות במקרקעין את הזכויות שרשומות על שם הרשות, מכח אותה עסקה.
ד. התובע רשאי להירשם כבעלים של הזכויות במקרקעין האמורים בסעיף 3, על פי חלקו של המנוח בהם, כיורשו היחיד על פי דין.
ה. הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע כל הוצאות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מתאריך כל הוצאה והוצאה, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, ובצירוף מע"מ כחוק.
56. אין מקום להעניק לתובע סעד פיצוי נוסף, בגין דמי שימוש או פיצויים על נזק שנגרם בשל חוסר היכולת לעשות שימוש במקרקעין, משום שהנתבע לא הביא כל ראייה לעניין זה ובפועל הודה כי כלל לא ידע על זכויות המנוח במקרקעין, ולכן גם לא יכול היה לעשות בהם שימוש.
אזכיר כי התובע עצמו זנח טענות אלו לזכות לפיצוי בסיכומיו.
57. כספים שהופקדו בקופת בית המשפט לרבות ערבות על ידי התובע, יושבו לידיו.

ניתנה היום, כ"ד תשרי תשפ"א, 12 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.