הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 39993-03-16

בפני
כבוד השופט שמואל מנדלבום

התובעים

  1. עופר חיות, ת"ז XXXXXX927
  2. פנינה חיות, ת"ז XXXXXX062
  3. ארז חיותמן, ת"ז XXXXXX948
  4. דוד שליט, ת"ז XXXXXX647
  5. רות השמשוני, ת"ז XXXXX165
  6. דורון פיין, ת"ז XXXXXX178
  7. עירית ענבי, ת"ז XXXXXX142
  8. עמיחי לבוצקין, ת"ז XXXXXX159
  9. מקסימה דמיאל, ת"ז XXXXXX669
  10. רוטמן חיים, ת"ז XXXXXX273

ע"י ב"כ עוה"ד רפאלה שפריר ו/או אפרים ארנון

נגד

הנתבעות

  1. מדינת ישראל – שר התחבורה
  2. נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד דוד כחלון ואח'

פסק דין

לפני תביעה לקבלת פיצויים בגין הפקעה אשר בוצעה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: " פקודת הדרכים").

כפי שיפורט להלן, לאחר הליך ממושך אשר כלל הגשת חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים, שמיעת ראיות ולאחר מכן מינוי שמאי מומחה מטעם בית המשפט, צומצמה באופן ניכר יריעת המחלוקת בין הצדדים.

תמצית העובדות הרלוונטיות
בהתאם לצו הכרזה שפורסם לפי פקודת הדרכים ביום 02.01.1964 (חלק מנספח ב' בתיק מוצגי ה נתבעת 2) ועל פי התכניות הסטטוטוריות הרלוונטיות, הופקע בשנות ה- 60 של המאה הקודמת שטח של 4,932 מ"ר (להלן -"השטח המופקע") מחלקה 17 בגוש 10078 (להלן: " חלקה 17") ששטחה הכולל היה 12,575 מ"ר .

בהתאם לתכנית רישום (תצ"ר) מס' 317/1967 (נספח ג' בתיק מוצגי הנתבעת 2) (להלן-" התצ"ר") פוצלה חלקה 17 לשתי חלקות משנה כדלקמן:
חלקה 32 – בגודל 4,932 מ"ר ששטחה במלואו הינו השטח ה מופקע (ראו עמ' 2 לחוו"ד המודד ארמי - גרינשטיין, מיום 21.03.17, נספח א' בתיק מוצגי הנתבעת 2) (להלן: "חלקה 32"), חלקה זו צורפה בהמשך לחלקות אחרות לצורך דרך והיא מהווה כיום חלק מחלקה 45 בגוש 10078 (ראו חוו"ד השמאי שמונה מטעם בית המשפט עודד האושנר (להלן-" האושנר") מיום 15.10.20 עמ' 1 ש' 1).

חלקה 31 – בגודל 7,643 מ"ר, ששטחה במלואו הינו יתרת שטח חלקה 17 לאחר שנג רע ממנה השטח המופקע (להלן: " חלקה 31").

התצ"ר אושר לרישום ביום 20.3.70 ונרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 27.10.70 כפעולת "פיצול" (שטר מס' 9897/1970 ) כעולה מנסח רישום היסטורי של חלקה 31 (נספח א1 למוצגי התובעים) .

כאמור לעיל, יריעת המחלוקת בין הצדדים צומצמה באופן ניכר ולאחר שתביעת התובעים 4-10 נמחקה הושגו בין התובעים 1-3 (להלן- "התובעים") ובין הנתבעת 2 ההסכמות כדלקמן:
השטח המופקע היווה 39.22% משטחה הכולל של חלקה 17 נכון למועד הקובע (ראו סעיף 7 לתצהיר איריס ישראלי – דרור (להלן-" ישראלי") מטעם הנתבעת 2).
התובעים וויתרו על תביעתם בגין 25% הראשונים שהופקעו מחלקה 17, ותביעתם לפניי כיום מצומצמת ליתרת השטח המופקע העולה על 25%, דהיינו שטח של 14.22% משטחה של חלקה 17, והצדדים הסכימו על כך שמדובר בשטח של 1,788 מ"ר.
המועד הקובע לענין חישוב פיצויי ההפקעה בגין יתרת השטח המופקע, הינו מועד צו ההכרזה דהיינו 02.01.1964 (להלן-"המועד הקובע").
הצדדים הסכימו לקביעתו של השמאי האושנר ולפיה שווי הקרקע בשטח המופקע עומד על 3 ל"י למ"ר נכון למועד הקובע ( 02.01.1964).

בצד ההסכמות עמדה הנתבעת 2 על בירור טענותיה הנוגעות לעצם זכאות התובעים לקבלת פיצוי הפקעה, ובהתאם אביא בתמצית את טיעוני הצדדים ואכריע בכל אחת מהטענות.

הוכחת בעלות התובעים בשטח ההפקעה במועד הקובע
לטענת הנתבעת 2, התובעים לא הוכיחו כי הם היו בעלי הזכויות במקרקעין המופקעים במועד הקובע.

בעניין זה יוקדם ויודגש כי כל טיעוני הנתבעת 2 בסוגיה זו מתייחסים לזכויות הרשומות בחלקה 31, והנתבעת 2 הפנתה לנסח רישום היסטורי של חלקה 31 (נספח "א1" למוצגי התובעים) ממנו עולה כי אביהם של התובעים 1 ו-3 ובעלה של התובעת 2 דניאל חיות (ח יותמן) נושא ת"ז XXX445 (להלן-" דניאל"), נרשם לראשונה בלשכת רישום המקרקעין רק ביום 27.10.70 כבעלים של מחצית מחלקה 31 מכח הפיצול על פי התצ"ר.

כמו כן הפנתה הנתבעת 2 לכך שהתובעים עצמם מודים כי אביהם קיבל מאחותו גב' שולמ ית ברק (להלן-" האחות") את המחצית השנייה של חלקה 31 ללא תמורה, שנים רבות לאחר המועד הקובע, והתובעים צירפו שטר העברה ללא תמורה (נספח א4 לתיק מוצגי התובעים) שאושר לרישום על ידי רשם המקרקעין ביום 13.03.80.

בנוסף מצביעה הנתבעת 2 על כך שהחל מיום 06.11.1995, חלקה 31 רשומה בשלמות על שם חברת חלקה 31 בגוש 10078 בע"מ (להלן-" החברה"), זאת בהמשך להסכם מכר מיום 02.02.95 (נספח לב' ל מוצגי הנתבעת 2), והנתבעת 2 מפנה לסעיף 8 להסכם המכר בו נקבע כי "המוכר מוכר בזה את כל זכויותיו בממכר לקונה..." כשבהסכם קיימת הגדרת המקרקעין נשוא ההסכם כ-" חלקה 31 בגוש 10078 ששטחה הרשום 7,643 מ"ר..." ו" הממכר" מוגדר כ-"זכויות המוכר במקרקעין..". לטענתה, נוסחו הגורף של ה סעיף מלמד על כך שדניאל מכר לחברה גם כל זכות תביעה שהייתה לו אם הייתה לפיצויי הפקעה בקשר עם חלקה 31 .

בהקשר זה הוסיפה הנתבעת 2 וטענה כי התובעים לא הביאו ראיות שבשליטתם כגון עדות של עוה"ד שערך את ההסכם עם החברה או נציג מטעם החברה או הבאת אישור של החברה שלפיו לא נמכרו לה זכויות התביעה לפיצויי הפקעה , ויש להסיק מכך כי אילו היו מובאות ראיות אלו הן היו פועלות לחובתם של התובעים.

לטענת הנתבעת 2, לאור כל האמור, התובעים לא הוכיחו זכות תביעה כלשהי בשטח המופקע , וגם אם יקבע כי הם הוכיחו את זכותם, אזי זכות זו מצומצמת אך ורק למחצית הזכויות ב שטח המופקע.

התובעים מצידם אינן חולקים על כך שבמועד הקובע דניאל ו האחות היו רשומים כבעלים משותפים בחלקה 17 (כולל החלק המופקע) וכן על כך שרק בשנת 1980 הועברו הזכויות בחלקה 31 מהאחות לדניאל ללא תמורה .

ואולם לטענת התובעים, העברת זכויות בקרקע הן בדרך של העברה בירושה והן בדרך של העברה ללא תמורה, מגלמת בתוכה מכללא גם המחאת זכות לקבלת כל זכות הקשורה לקרקע ובכלל זה זכות ל פיצויי הפקעה בגין הפקעת חלק מהקרקע, ובהתאם עברה לטענתם הזכות לקבלת פיצויי הפקעה בגין חלקה 31 מהאחות לדניאל במסגרת ההעברה ללא תמורה, ולאחר מכן עברה הזכות לקבל ת פיצויי הפקעה מדניאל לתובעים בדרך של ירושה.

מאידך בכל הנוגע למכירת הזכויות בחלקה 31 לחברה , התובעים מצביעים על כך שכל שנמכר על פי הסכם המכר הוא שטח של 7,643 מ"ר, שהוא השטח שנותר לאחר הפקעה "וממילא נובע מכך שלא נמכרה ולא הועברה לחברת חלקה 31 הזכות לקבל פיצויי הפקעה על שטח שהופקע בעבר, שכלל לא נמכר לה" (סעיף 26 לסיכומי התובעים).

עוד הפנו התובעים לטענת הנתבעת 2 שאליה נתייחס להלן, שלפיה שולמו לדניאל פיצויים בעבר (בשנת 1993) בגין חלקה 31, ולטענתם עצם העלאת הטענה על ידי הנתבעת 2 מלמדת על כך שהנתבעת 2 מכירה בזכותו של דניאל ומכוחו של התובעים לקבלת פיצויי הפקעה.

דיון והכרעה בסוגיית הבעלות במקרקעין המופקעים וזכות התביעה ב"מועד הקובע"
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבור כי יש לקבל חלקית את טיעוני הנתבעת 2 בכל הנוגע להוכחת זכות תביעה, ויש לקבוע כי התובעים הוכיחו אך ורק את זכותם לקבלת מחצית מהפיצויים המגיעים בגין ההפקעה.

בענין זה אקדים ואדגיש כי אני סבור כי נפלה טעות תפיסתית בטיעוני שני הצדדים בכל הנוגע לזהות המקרקעין בגינם נתבעים כיום פיצויי הה פקעה.

כפי שפורט לעיל, ההפקעה בוצעה בחלקת המקור – חלקה 17, ומתוכה הופקע שטח חלקי של 4,932 מ"ר, אשר נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 27.10.70, בהתאם לתצ"ר, כחלקה נפרדת שמספרה 32, שכל שטחה נכלל בהפקעה ואילו יתרת חלקה 17 נרשמה כחלקה 31.

ממועד רישום התצ"ר בלשכת רישום המקרקעין, וביצוע הפרדה רישומית וקניינית בין חלקות 31 ו- 32, פוצלו והופרדו זכויות הבעלות או זכויות אחרות שהיו במקור בחלקה 17 ואשר כללו גם זכות בעלות וגם זכות לקבלת פיצויי הפקעה בגין ההפקעה משנת 1964 , בין שתי החלקות הנ"ל בהתאם למעמדן המשפטי לאחר הפיצול.

וכך ביחס לחלקה 31, במסגרת רישום התצ"ר, נרשמה חלקה זו בבעלות מלאה של דניאל והאחות בחלקים שווים, וללא כל הפקעה ובהתאם לא נותרה זכות תביעה כלשהי לפיצויי הפ קעה בגין חלקה 31, וזכות זו יוחדה באופן מלא לחלקה 32 אשר כאמור לעיל, מלוא שטחה נכלל בהפקעה.

אני ער לכך שלאורך ניהול התיק נקטו שני הצדדים בלשון של קבלת פיצוי בגין חלקה 31, אלא שאין בכך כדי לשנות את העובדה המשפטית המהותית שלפיה, זכות הפיצוי הקיימת במקרה שלפנינו הינה אך ורק בגין חלקה 32 שבהמשך הפכה להיות חלק מחלקה 45, ואין כל זכות לקבלת פיצויי הפקעה בגין חלקה 31.

יצוין כי בניגוד לצדדים, השמאי האושנר דייק בחוות דעתו וציין בכותרת חוות הדעת כי עניינה הוא חלקה 32 ,ובגוף חוות הדעת צוין בבירור כי מלוא השטח המופקע הוא חלקה 32, ואף הובהרה המחלוקת בין הצדדים כ-"על הפרק נשארה ועומדת השאלה העובדתית לגבי ייעוד השטח המופקע (חלקה ישנה 32 ) במועד הקובע להלן:"השטח המופקע" (עמ' 2 לחוו"ד האושנר).

בהתאם כל הראיות וטיעוני הצדדים שהתייחסו לרישום הזכויות בחלקה 31 הינן רלבנטיות אך ורק באם ניתן ללמוד מהן על מערך הזכויות בחלקת המקור (17) במועד הקובע או בחלקה 32 שרק היא כאמור החלקה הרלבנטית לענ יין הזכות לפיצויי הפקעה.

הבעלות בחלקה 17 ב"מועד הקובע" (2.1.64)

בכל הנוגע לבעלות בחלקה 17 ב-"מועד הקובע", אני סבור כי התובעים עמדו בנטל הנדרש להוכחת הבעלות. כעולה מנספח א'5 למוצגי התובעים שהינו מ יקרופיש של חלקה 17, ביום 22.03.1959 נרשמה בעלותם של דניאל והאחות בחלקים ש ווים בחלקה 17 על פי שטר 1419/59. אציין כי התקשיתי מאד לאמת את פרטי השנה בה בוצעה פעולת הרישום, אך בחרתי לאמץ את האמור בעניין זה בסעיף 7 לחוות דעתו של השמאי פרמינגר (נספח ה ' ל מוצגי התובעים) זאת בהעדר טענה נוגדת של הנתבעת 2.

פרמינגר טען בחוות דעתו כי המיקרופיש הינו מיום 7.7.1964, ולכך לא מצאתי אסמכתא אך בכל מקרה בהעדר כל ראיה או טענה של הנתבעת 2 לעסקה שנערכה בחלקה 17 ממועד רישום הבעלות (1959) ועד המועד הקובע ובשים לב לכך שכאמור לעיל, הוכח כי בחלקה 31 שהיוותה חלק מחלקה 17 נרשמה בשנת 1970 הבעלות בחלקה בחלקים שווים על שם דניאל והאחות, אני סבור כי הוכח במידה הנדרשת ש-"במועד הקובע" (2.1.64 ) הבעלות בחלקה 17 הייתה של דניאל והאחות בחלקים שווים.

כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, בעלי הקרקע המופקעת במועד פרסום צו ההפקעה הוא הזכאי לקבלת פיצויי ההפקעה (ע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.12 ),פסקה 27 , ה"פ 54444-07-13 ק.א.א השקעות ונדל"ן בע"מ נ' נתיבי ישראל ואח' (21.12.16 ) פסקה 50) ובהתאם במקרה שלפנינו הוכח כי דניאל זכאי בכל מקרה למחצית מפיצויי ההפקעה לאור בעלותו במחצית מחלקה 17 (כולל השטח המופקע) במועד הקובע.

העברת הזכויות בחלקה 31 לחברה
להשלמת התמונה יצוין כי אינני מקבל את טענות הנתבעת 2 שלפיהן קיים ספק באשר לזכויותיו של דניאל והתובעים כיום לפיצויי הפקעה לאור מכירת הזכויות בחלקה 31 לחברה בשנת 1995.

כעולה בבירור מהסכם המכר (נספח לב' למוצגי התובעים), המכר הסתכם אך ורק בזכויות בחלקה 31 וכפי שהובהר לעיל, הבעלות בחלקה 31 לכשעצמה אין בה כדי להקנות זכות תביעה לפיצויי הפקעה בחלקה 32 שהינה החל מ-1970 נכס מקרקעין/זכות במקרקעין נפרדת ומובדלת מחלקה 31.

זאת ועוד, בהסכם המכר קיים פירוט של מערך הזכויות הנמכר בחלקה 31 וכך הודגש כי המכר כולל את כל המחובר לקרקע לרבות מטעים ומערכות השקיה וכן צוין (סעיף 2.3 ) כי "הממכר כולל גם את זכויות המים היחסיות לחלקה זו שהם 4,463 קוב עפ"י רישומי מחלקת המים במועצה המקומית פרדס חנה – כרכור ".

מאידך לא הוזכרו ולו ברמז זכויות לקבלת פיצויי הפקעה או דבר דומה לכך, וגם בכך ראיה לכך שדניאל לא מכר לחברה את הזכות לקבלת פיצויי הפקעה, וזו נותרה שלו.

עם פטירתו של דניאל עברו זכויותיו לפיצויי הפקעה לתובעים שהינם יורשיו על פי דין, זאת כמוכח מצו הירושה שצורף כנספח א3 למוצגי התובעים, ובהתאם הוכח כי הם ה זכאים לקבלת מחצית מהפיצוי שיקבע בגין השטח המופקע.

הזכות לפיצויי הפקעה בגין חלקה של האחות
כל האמור ביחס לחלקו של דניאל בהפקעה היה נכון גם ביחס לחלקה של האחות בשטח המופקע , אילו האחות או מי מטעמה הי ו תובע ים באופן ישיר את פיצויי ההפקעה שאז הם הי ו זכאים לקבלת פ יצוי שווה לפיצוי שייקבע לתובעים.

אלא שכאמור לעיל, התובעים מבקשים לקבל את מלוא הפיצוי בגין ההפקעה ובהתאם הם נדרשים להוכיח כי במועד כלשהו העבירה האחות אל דניאל את זכויותיה לקבלת פיצו יי הפקעה בגין החלק המופקע מבעלותה בחלקה 17, שהיווה לאחר רישום התצ "ר מחצית מחלקה 32.

אלא שבענין זה המסמך היחידי שהוצג על ידי התובעים הינו שטר העברה ללא תמורה על פיו העבירה האחות את מחצית הבעלות שהייתה רשומה על שמה בחלקה 31 לדניאל בשנת 1980 (נספח א'4 למוצגי התובעים) ולעמדתי לא ניתן ללמוד ממסמך זה על כך שהאחות העבירה לדניאל גם את הזכות לתבוע פיצויי הפקעה בגין חלקה 32.

בעניין זה יש לאבחן את הפסיקה אליה הפנתה ב"כ התובעים כגון ע"א 6407/14 ועדה מקומית לתו"ב כרמיאל נ' מסרי (29.08.16), פסקה 27 , שם, נקבע כי "... מכאן ברור הדין ביחס למכר ללא תמורה קרי, ב עסקת מתנה: כאשר פלוני מעביר לאלמוני ללא תמורה נכס מקרקעין שברשותו, ולפלוני זכות בעלת שווי כספי הקשורה במקרקעין (הזכות לקבלת פיצויי הפקעה), תהא הדעת נוטה לקבוע, בהעדר ראיה לסתור, כי זכות הגברא הועברה גם היא, מכללא, למקבל המתנה...".(וראו גם ת"א (חיפה) 40956-03-16 שאולי נ' עירית קרית אתא ( 26.3.18) פסקה 8.

בשונה מפסקי הדין הנ"ל, וכפי שהובהר לעיל, במקרה שלפנינו לא קיימת זכות לפיצויי הפקעה בגין חלקה 31, וזכות התביעה מתמצ ית בחלקת מקרקעין אחרת היא חלקה 32 (כיום חלק מחלקה 45).

בהתאם לא ניתן לראות בזכות לפיצויי הפקעה בגין חלקה 32 כזכות "קשורה" לחלקה 31 ולפיכך לא מתקיימת במקרה זה החזקה הלכאורית שלפיה בהעדר ראיה לסתור ניתן ללמוד מהעברת זכויות ללא תמורה שבוצעה בחלקה 31 על העברת זכות התביעה לפיצויי הפקעה בגין חלקה 32 מהאחות לדניאל, וזאת בשונה ממצב שבו הייתה מוצגת עסקת העברה ללא תמורה מהאחות לדניאל בחלקה 17 שאז היינו מייחסים, בהעדר ראיה נוגדת לאחות כוונה להמחות לדניאל גם את הזכות לפיצויי הפקעה המהווה חלק ממערך הזכויות הקשורות לחלקה 17 .

זאת ועוד, התובעים יכלו לכאורה ללא כל קושי להביא עדות של האחות או מי מטעמה או כל ראיה אחרת שיאשרו כי גם הזכות לפיצויי הפקעה הומחתה לדניאל או לתובעים במישרין (כגון: תצהירי העברה ללא תמורה כתב המחאת זכויות וכל כיוב'), אך הם בחרו להימנע מהבאת ראיות אלו, ואף עובדה זו תעמוד לחובתם נוכח הכלל שנקבע לא אחת ולפיו ".. כלל נקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, כי, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה..." (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רם נוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ (27/7/2008), פסקה 26) ."

בנוסף אני סבור כי אף טיעוני התובעים בנוגע למכירת הזכויות בחלקה 31 לחברה, תומכים במסקנה לפיה העברת זכויות האחות לדניאל בחלקה 31 אינה כוללת מיניה וביה את העברת/ המחאת זכות התביעה לפיצויי הפקעה.

כמפורט לעיל, בכל הנוגע להעברת הזכויות בחלקה 31 מדניאל לחברה התובעים טענו כי ההסכם התייחס אך ורק לזכויות בחלקה 31 ולא לזכות לפיצויי הפקעה, אשר כבר לא הייתה שלהם וכך העיד התובע 1 (עמ' 11 לפר' מיום 16.6.19 ש' ) כי:
"ש: בשנת 1995 בפברואר נמכרו כל הזכויות של אביך המנוח על החלקה 31 גוש 10078 לחברה בשם "חלקה 31 בגוש 10078 בע"מ נכון?
ת: נמכרו 7.5 דונם בחלקה 31 מה שכבר הפקיעו לנו לא היה שלנו".
הנה על פי טיעוני התובע עצמו, מכירת זכויות בחלקה 31, מתייחסת אך ורק לאותו שטח שנותר לאחר ההפקעה, ואין היא כוללת -בהעדר ציון מפורש בהסכם - המחאה של זכות התביעה לפיצויי הפקעה, ואותו טיעון נכון גם ביחס להעברת הזכויות מהאחות לדניאל, שגם בה אין כל התייחסות לשאלת פיצויי ההפקעה.

סיכומו של דבר מכל הנימוקים לעיל אני קובע כי כל שהוכח בפני על ידי התובעים הוא כי הם זכאים לקבל פיצויי ההפקעה בגין מחצית מהשטח המופקע, ולא הוכח בפני כי התובעים זכאים לקבלת הפיצוי בגין המחצית השנייה בהפקעה שהייתה נכון למועד הקובע בבעלותה של האחות.(ראו גם ת"א (מרכז) 41044-03-16 ישעיהו שטרן נ' מדינת ישראל 14.03.21, בו נקבעו קביעות דומות בנסיבות דומות).

שיהוי
גם ביחס למחצית הזכויות בשטח המופקע שבו כאמור הוכחה זכותם של התובעים לקבלת פיצויי הפקעה, טוענת הנתבעת 2 כי יש לדחות את תביעת ם מחמת שיהוי לאור העובדה שהתביעה הוגשה כ-50 שנה לאחר מועד ההפקעה, למרות שהתובע 1 העיד כי דניאל ידע כבר בשנות ה-60 כי נסלל כביש בשטח ההפקעה, ובכך יש כדי לבסס שיהוי סובייקטיבי מצידו של דניאל ולאחר מכן מצד התובעים שיש בו כדי להעיד על זניחת תביעתם.

לטענת הנתבעת 2 , חלוף כל השנים גרם לה לנזק ראייתי כבד ובעניין זה הפנתה הנתבעת 2 לעדותה של ישראלי אשר העידה כי בשל הזמן שחלף לא ניתן היה לאתר מסמכים רלבנטיים לתביעה , וכי היא ישבה בארכיון שעות רבות ולא מצאה דבר, וכי יתכן ששולמו תשלומים נוספים לדניאל בגין ההפקעה שלא הגיעו לידיה.

הנתבעת 2 טענה גם כי בשנים הרבות שחלפו התחלפו לא רק הנפשות הפועלות דהיינו עובדי הרשות המפקיעה אלא גם הרשות המפקיעה עצמה הוחלפה ובמקום מע"צ , הנתבעת 2 היא שפועלת מטעם מדינת ישראל בהליכי ההפקעה.

כנגדם טוענים התובעים כי אין מקום לדחיית התביעה מחמת שיהוי, מאחר ולא התקיימו במקרה זה אותן נסיבות קיצוניות ונדירות שרק בהתקיימן יש מקום לדחיית התביעה מחמת שיהוי.

לטענת התובעים נקבע בפסיקה כי נדרשת ראיה פוזיטיבית לכך שהתובע וויתר על זכות התביעה וכן נדרש כי הנתבעת 2 תוכיח כי נגרם לה נזק ראייתי ובעניין זה נטען כי כל הטענות שהועלו על ידי הנתבעת 2 באמצעות ישראלי היו טענות כוללניות וס תמיות שלא נתמכו בראיה כלשהי.

כן נטען כי היה על הנתבעת 2 להביא לעדות את מ נהל הארכיב שלה או עובד בארכיב ולא את ישראלי שהיא אך ורק שמאית חיצונית שנשכרה על מנת לטפל בתביעות הפיצויים.

בנוסף נטען כי בכל מקרה יש לבית המשפט שיקול דעת אם להורות על דחיית תביעה גם אם התקיימה עילת השיהוי ובעניין זה טענו ה תובעים כי הזכות לקבלת פיצויי הפקעה היא זכות יסוד חוקתית שמקורה בזכות הקנין וכי בכל מקרה מדובר ב"כבשת הרש" בשים לב לכך שהתובעים אינן מקבלים פיצוי בגין 25% הראשונים של ההפקעה וכי הפיצוי ניתן בהתאם לערכי הקרקע בשנות השישים של המאה הקודמת באופן שוודאי לא יאפשר לתובעים לרכוש כיום קרקע חליפית, ומכל הטעמים האלו יש לדחות את טענת השיהוי.

דיון והכרעה בטענת השיהוי
ההכרעה בטענת השיהוי במקרה שלפנינו אינה פשוטה. מחד, חלפו ממועד ההפקעה למעלה מ- 50 שנים!!! עד שהוגשה תביעת התובעים, והתובע 1 אישר בחקירתו כי אביו ידע כי כבר בשנות ה- 60 כי נסלל כביש בחלק שהופקע (עמ' 12 לפרו' מיום 16.06.19 ש' 28-29).

אלא שכפי שנקבע לא אחת: "... חלוף הזמן לכשעצמו אין בו די כדי לקבל את טענת השיהוי, ויש צורך ב"דבר מה נוסף"... על הנתבע להוכיח כי היה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך "הוא שינה מצבו לרעה במשך הזמן" יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי לפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב... להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנוסחו הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו . במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה . נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, דהיינו על הנתבע... "(ע"א 2919/07), מדינת ישראל לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל (19.09.10), פסקה 96 (להלן: "ענין ליפל").

כך גם נקבע כי " אף אם הייתי נכון להניח לצורך הדיון כי המערערות אמנם שינוי מצבן לרעה עקב חלוף הזמן, בהעדר חוסר תום לב מצד התובעים (המשיבים כאן) או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדך על זכויותיהם, ש"הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצב לרעה" אין מקום לקבל את טענת השיהוי" (ע"א 6407/14 הועדה המקומית לתכנון ולבניה כרמיאל נ' אחמד מסרי (29.8.16) ,פסקה 43).וכן ראו ע"א 8323/17 מדינת ישראל נ' דניאל יוסף בעהם (20.05.29) פסקה 29.

במקרה שלפנינו לא נטען ולא כל שכן שלא הוכח כי התנהגות התובעים או דניאל היתה נגועה בחוסר תום לב כלשהו, וכמו כן לא נטען ובוודאי לא הוכח כי דניאל או התובעים יצרו לאורך השנים מצג ממשי שלפיו הם וויתרו או מחלו על תביעתם לפיצוי י בהפקעה. לפיכך ובהתאם לפסיקה ל עיל לא התקיים תנאי הכרחי לביסוסה של טענת השיהוי, ובהתאם יש לדחות את טענת הנתבעת 2 בעניין זה.

ואולם דחיית טענת השיהוי, אין משמעותה דחיית מלוא טיעוני הנתבעת ועדיין נדרש דיון בשאלת "הנזק הראייתי" שנגרם במקרה שלפנינו לנתבעת 2 עקב השנים הרבות שחלפו ממועד ההפקעה, והשפעת נזק ראייתי אפשרי זה בשאלת תשלום פיצויים בעבר לדניאל בגין ההפקעה.

בעניין זה נקבע "בעניין ליפל" כי: "מאחר שהשימוש בדוקטרינת השיהוי לדחיית התביעה הוא נדיר וחריג במקומותינו, הנפקות העיקרית של טענה זו היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי... לכן, יש לשיהוי "מחיר" במישור הראייתי, הן מבחינת נטל השכנוע והן מבחינת כמות הראיות ויש הגורסים כי מחיר השיהוי אף צריך לבוא לידי ביטוי בהפחתת סכום הפיצוי בשל הנזק הראייתי שנגרם לנתבע...." (שם, פסקה 97) .

באופן ספציפי ביחס לפיצוי הפקעה נקבע כי לעיתים יש בשיהוי כדי לשנות את נטל הראיה ביחס לשאלה האם שולמו בעבר פיצויי הפקעה לתובעים.
ככלל וכפי שנקבע בהלכת "ארידור" (דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקווה (21.3.13) (סעיף 57 לפסק דינה של השופטת נאור), הנטל להוכיח תשלומי פיצויים בגין הפקעה, הינו על הרשות המפקיעה אשר מחויבת להציג ראיות לביצוע תשלום פיצוים בפועל.

אלא שבצד האמור נקבע גם בפסיקה כי " ....אלא מעצם ההשתהות, שבסוגי תביעות אחרות הייתה חלה לגביהן אף התיישנות נוצר "שיהוי משפטי" הכרוך גם בנזק ראייתי לכך משמעות הכרוכה באשר לנטל הראיה. אחת ממשמעויותיו של השינוי והנזק הראייתי שעמו היא העברת הנטל למשיבים. המשיבים באו בתביעה מאוחרת מאד לפיצויים. בנסיבות של השתהותם, עליהם כמוציא מחברו – הראיה כי לא קיבלו פיצוים, שכן הראיות שהוצגו שנשוב אליהן עוד מעט תומכות במידה משמעותית בטענה כי פיציים שולמו..." (ע"א 5110/05 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג (11.01.07), פסקה ו(7)).
יישום העקרונות לעיל על המקרה שלפנינו, איננו מוביל לעמדתי לתוצאה מובנת מאליה.
מחד חלפו כאמור לעיל למעלה מ- 50 שנים ממועד ההפקעה. ב"ענין ארידור" ציינה השופטת נאור כי "לדעתי חלוף תקופת דור של 25 שנים ממועד פרסום ההודעה על אודות ההפקעה ועד הגשת תביעת פיצויי הפקעה מקים חזקה שלפיה חלוף הזמן גרם לרשות המפקיעה נזק ראייתי" (שם, פסקה 59).

אמנם אינני סבור כי ניתן לראות בקביעה זו חלק מההלכה שנקבעה בענין "ארידור" (וראו עמדה דומה בת"א (נצרת) 39758-03-16 שטרית נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (06.01.21) פסקאות 19-25). ואולם עדיין ניתן לומר לכל הפחות כי בנסיבות כאלו ישקול בית המשפט בכובד ראש טענות לנזק ראייתי שנגרם לרשות המפקיעה.

אלא שבנסיבות הקונקרטיות בתיק זה מצאתי בסיכומו של דבר לנכון לדחות את טענות הנתבעת 2 לנזק ראייתי שיש בו כדי להטיל על התובעים את נטל הראיה להוכיח כי לא שולמו להם פיצויי הפקעה וכי התובעים לא עמדו בנטל זה , זאת ממספר טעמים מצטברים.

ראשית, אני סבור כי הנתבעת 2 לא עשתה די בכדי לבסס את טענת הנזק הראייתי, ויותר מכך דווקא מעט הראיות שהובאו שוללות לכאורה את הטענות לנזק ראייתי.

כאמור לעיל מטעם הנתבעת 2 העידה ישראלי אשר הגישה תצהיר וחוות דעת, ובהן נטען על ידה כי בגין חלקה 31 שולמו פיצויי הפקעה לדניאל בשנת 1993 (סעיף 74 לחוות דעת עדכנית מיום 29.08.19). גם בתצהיר שהוגש מטעמה נטען כי " לאור ביצוע תשלומי פיצויים בשנת 1993 למר דניאל חיות בגין הפקעת חלק מהמקרקעין (גוש 10078 חלקה 31)... הרי שיש לדחות את תביעת התובעים לקבלת פיצויים נו ספים בגין חלקות אלו" (סעיף 15 לתצהיר מיום 04.12.18).

הטענה בדבר תשלום הפיצויים, מבוססת על מסמך שכותרתו "דו"ח תשלומים לפי גוש 10078 חלקה 31" שבו מצוין תשלום סך של 5,090 ₪ ביום 16.02.93 לדני אל (מוצג "ה" במוצגי הנתבעת 2).

יוקדם ויודגש כי לגופו של ענין התברר כי אין קשר בין התשלום האמור ובין ההפקעה נשוא תיק זה, והדברים צוינו מפורשות בחוות הדעת של המודד ארמי – גרינשטיין (מוצג "א" במוצגי הנתבעת 2). שציין (עמ' 2 לחוות הדעת) כי ממזכר פנימי של סמנכ"ל מע"צ לחשב החברה עולה כי התשלום האמור עוסק " במחוברים בלבד – ספציפית בעצים ואין אזכור של שטחי קרקע שהופקעו ".

המודד ציין גם כי " מסמך זה מעיד על כך שבוצעה באזור בחודש מאי 1992 הפקעה נוספת לצורך הרחבת הכביש" גם ישראלי בעדותה בפני אישרה בסיכומו של דבר כי "לאחר ששמעתי את בית המשפט, אני מאשרת שסביר להניח שהתשלום שהוצג קשור למסמך של המודד, ולכן לכאורה, זה קשור למחוברים, ויחד עם זאת, זה לא רשום מפורשות בטופס" (עמ' 25 לפרוט' מיום 02.10.19 ש' 13,14).

בכל מקרה ממוצג "ה" והמזכר הפנימי שצוין בחוות דעת המודד עולה בבירור כי בניגוד לטענת הנתבעת 2 לנזק ראייתי שנבע מהחלפת מע"צ על ידי הנתבעת 2, הרי שבפועל הוכח כי נעשתה העברת מידע רלבנטי לנושא ההפקעה בין שני גופים אלו, ולראיה מצויים בידי המודד או ישראלי דו"ח תשלומים שנערך על מע"צ, ומזכר פנימי של מע"צ המתייחסים באופן ספציפי לחלקה 31.

בנסיבות אלו היה מצופה כי הנתבעת 2 תביא לכל הפחות ראיות לכאורה לכך שהנתונים שהועברו ממע" צ לנתבעת 2 ביחס להפקעות התייחסו רק לשנים מאוחרות יותר ממועד ההפקעה, או כי היה בעבר מידע אך הוא אבד במשך השנים או כל ראיה אחרת שתצביע על כך שהשתהותם של התובעים גרמה לאבדן מידע רלבנטי.

אלא שהנתבעת 2 הסתפקה אך ורק בעדותה של ישראלי אשר אישרה בעדותה כי לנתבעת 2 היה ארכיון מסודר ומקצועי, אך אין לה מושג כיצד הנתבעת 2 מאחסנת ושומרת את מסמכיה (שם, ש' 24-27). יותר מכך ישראלי טענה באופן כוללני כי "אני גם הלכתי לארכיון וישבתי שם שעות רבות, ולא מצאנו" (שם, עמ' 24 ש' 18-19) אך לא הייתה מסוגלת בעדותה ליתן פרטים למי פנתה בארכיון, מתי חיפשה מסמכים ביחס להפקעה נשוא תיק זה . זאת ועוד, ישראלי אישרה כי לא ביקשה כלל מהמודד את המזכר הפנימי של מע"צ שצוין בחוות דעתו ועוסק באופן ספציפי בתשלום פיצויים בחלקה 31 , ולעמדתי לא ניתן לבסס על עדות זו טענה לנזק ראייתי כלשהו.

זאת ועוד, הנתבעת 2 לא הביאה עד אחר כלשהו מטעמה שיעיד על היקף המידע שהועבר ממע"צ ביחס להפקעות או על דרך שמירת מסמכי מע"צ, וכפי שנקבע ביחס לתובעים המסקנה המתחייבת מאי הבאת העדויות או הראיות על ידי הנתבעת 2 היא שאם הן היו מובאות בפני בית המשפט הן היו פועלות לחובתה של הנתבעת 2.

בהעדר כל עדות או ראיה כאמור ומש הוכח כי קיימים בידי הנתבעת 2 נתונים שהועברו ממע"צ ביחס לתשלומים ששולמו בשנת 1993, אין לכאורה כל סיבה נראית לעין מדוע שלא יהיו בידי מע"צ נתונ ים על תשלומים ששולמו בגין הש טח המופקע בתאריכים מוקדמים יותר, אלא אם כן לא בוצעו בפועל תשלומים כאלו.

במילים אחרות, שילוב כל האמור לעיל, דהיינו הראיות המצביעות על קיומם של נתונים ומסמכים בידי הנתבעת 2 ביחס לתשלומים ששולמו בגין הפקעה בחלקה 31 , והימנעותה של הנתבעת 2 מהבאת ראיות רלבנטיות המצביעות על אבדן מידע נוסף לאור השנים שחלפו, מוביל למסקנה שלפיה לא הוכח נזק ראייתי כלשהו על ידי הנתבעת 2 ובהתאם טענת התובעים כי לא שולמו פיצוים בגין ההפקעה מסתברת יותר ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, מהמסקנה לפיה שולמו פיצויים בעבר אך נתוני התשלומים "אבדו" בחלוף השנים, ובהתאם יש לקבוע כי התובעים עמדו בנטל הנדרש לצורך הוכחת העדר תשלום קודם כלשהו בגין ההפקעה.

בנוסף לכל האמור לעיל, וגם לו היה מוכח נזק ראייתי שנגרם עקב השתהות התובעים , עדיין הייתי סבור כי לאור מכלול הנסיבות אין מקום במקרה זה לשלול מהתובעים את הפיצוי המאד חלקי המשולם להם בגין ההפקעה.
כפי שנקבע "בענין מסרי" (פסקה 44) "אכן, כידוע הזכות לפיצויי הפקעה, היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה בשיטתנו ... וני תן לומר כי תשלום פיצויים היא תנאי מובנה בכוחה של המדינה להפקיע קרקע מבעליה....".

במקרה שלפנינו, הופקע כאמור חלק מחלקה 17 (חלקה 32 במלואה), וכיום אנו דנים אך ורק בתשלום פיצוי בגין חלק קטן מהשטח שהופקע, כאשר כפי שפורט לעיל, התובעים נאלצו לוותר על תביעתם בגין השטח המופקע המהווה 25% מ חלקה 17, ואף ביחס ליתרת השטח המופקע קבעתי כי הם זכאים רק למחצית מהפיצוי , ולעמדתי באיזון הראוי ותוך מתן המשקל הנדרש לפגיעה בזכות הקניין של התובעים, בכל מקרה לא היה מקום לשלול לחלוטין מהתובעים את זכאותם לקבלת פיצוי חלקי בגין ההפקעה.

תשלום הוצאות משפט
באשר להוצאות המשפט, התובעים דורשים תשלום הוצאות משפט לרבות שכ"ט עו"ד והתובעים צרפו הסכם שכר טרחה על פי ו הם מחוייבים לשלם לבאת כחם 30% בתוספת מע"מ מכל סכום שיפסק. כן טענו התובעים כי הם זכאים להחזר הוצאותיהם בגין השתתפות בחוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט, אגרת בית משפט והוצאות השמאי מטעמם.

לעומתם טוענת הנתבעת 2 כי אין מקום לפסיקת הוצאות ובכל מקרה יש לקבען ברף הנמוך בשים לב לכך שה יא ממלא ת את חובת ה על פי דין כגוף ציבורי, וכן לכך שהשווי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט היה קרוב לשווי שנקבע על ידי ישראלי, ולכך שגם הנתבעת 2 נושאת בהוצאות ניהול ההליך.

כפי שנקבע לא אחת "... ככלל, על ראשות מפקיעה להעמיד נפגע במקום שבו היה עומד אלמלא ההפקעה, בכפוף לחריגים הקבועים בדין. ההיבט העיקרי של כלל זה מתבטא בתשלום פיצויי הפקעה. היבט נוסף ומשלי ם הוא שיפוי בגין ההוצאות הנלוות להפקעה...". (ע"א 8463/14 נתיבי ישראל החברה הלאומי לתשתיות תחבורה בע"מ נ' אריאלה סניור (22.03.17) פסקה 9).

בקביעת ההוצאות הנילוות יש לקחת בחשבון את היקף הפיצוי שנקבע בפועל ביחס לתביעה המקורית, וכן את מידת "האשמה" היחסית של התובעים בצורך במינוי שמאי מטעם בית המשפט, בנוסף שיעור שכר הטרחה שייפסק לזכותם צריך להיות מידתי ובית המשפט אינו מחויב להסכם שכר הטרחה שב ין התובעים לבאת כחם, ובכל מקרה על התובעים מוטל הנטל להוכיח את הוצאותיהם בפועל.

במקרה לפנינו השמאי פרמינגר מטעם התובעים קבע בחוות דעתו את שווי השטח המופקע נכון למועד הקובע לסך של 10 ל"י/מ"ר ואילו ישראלי מטעם הנתבעת 2 קבעה שווי של 0.3 ל"י/מ"ר, בעוד שהאושנר קבע בסיכומו של דבר 3 ל"י/מ"ר.

בנסיבות אלו דווקא חוות הדעת מטעם הנתבעת 2 היא שהייתה רחוקה יותר מערכי חוות דעתו של האושנר, בפער ניכר, ואין מקום לפיכך לגרוע מ זכותם של התובעים לשיפוי בגין חלקם היחסי בהוצאות השמאי שמונה מטעם בית המשפט , תוך התחשבות בכך שנפסק לתובעים רק מח צית הפיצוי שנתבע על ידם.

סיכום
סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מחי יב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים ביחד ו/או לחוד פיצויי הפקעה בגין שטח של 1,788/2 מ"ר דהיינו שטח של 894 מ"ר לפי 3 ל"י/מ"ר נכון לים 02.01.1964, סה"כ סך של 2,682 ל"י נכון ליום 02.01.1964.

הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כקבוע בסעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור התשכ"ד-1964, עד למועד התשלום בפועל (ראו ת"א (חיפה) 40660-03-16 כפיר ואח' נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (15.04.19) פסקה 16, ת"א (חיפה) 34549-03-16 חוסין מוחמד בסתוני נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (14.02.21) פסקה 21 ).

סכום הפיצוי האמור בערכו המשוערך להיום, ישולם על ידי הנתבעת 2 לתובעים באמצעות באת כחם תוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין זה, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בתוספת מע"מ.

כמו כן תישא הנתבעת 2 בהוצאות משפט של התובעים שישולמו במועד האמור לעיל על פי פירוט כדלקמן:
81.1 אגרת בית משפט בסך 1,145 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 03.04.2016.
81.2 מחצית מהשתתפות התובעים בשכר טרחתו של השמאי האושנר דהיינו סך של 7,313 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.05.2020.
81.3 סך של 3,000 שח בגין הוצאות השמאי פרמינגר, זאת על דרך האומדנה ועל הצד הנמוך בהעדר קבלה מטעם התובעים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ב, 30 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.