הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 37881-04-18

בפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא

התובעים

.1 עזבון המנוח אסעד מחמוד שלאעטה ז"ל
.2 סלאח שלאעטה ת.ז. XXXXXX980
.3 סעיד שלאעטה ת.ז. XXXXXX004
.4 מופלח שלאעטה ת.ז. XXXXXX242
.5 עזבון המנוח סאלח שלאעטה ז"ל
.6 חוסין שלאעטה ת.ז. XXXXXX976
.7 אסעד שלאעטה ת.ז. XXXXXX588
.8 עבד שלאעטה ת.ז. XXXXXX435
.9 מחמוד שלאעטה ת.ז. XXXXXX464
.10 אבראהים שלאעטה ת.ז. XXXXXX506
.11 חסן שלאעטה ת.ז. XXXXXX824
.12 עלי שלאעטה ת.ז. XXXXXX121
.13 סלימאן שלאעטה ת.ז. XXXXXX443
.14 מוחמד שלאעטה ת.ז. XXXXXX583
.15 יוסך שלאעטה ת.ז. XXXXXX324
.16 עזבון המנוח פלאח שלאעטה ז"ל ת.ז. XXXXXX998
.17 עאטף שלאעטה ת.ז. XXXXXX539
.18 מוחמד שלאעטה ת.ז. XXXXXX701
.19 מוסטפא שלאעטה ת.ז. XXXXXX726
.20 עפו שלאעטה ת.ז. XXXXXX177
.21 עדנאן שלאעטה ת.ז. XXXXXX036
.22 עלאא שלאעטה ת.ז. XXXXXX738
.23 עבד אלמנעם שלאעטה ת.ז. XXXXXX117
ע"י ב"כ עו"ד ר' אבו יונס

נגד

הנתבעות
.1 קרן קיימת לישראל חברות
.2 לשכת הסדר מקרקעין חברות
ע"י עו"ד ע' גוט מפרקליטות מחוז חיפה אזרחי

פסק דין

1. המנוח אסעד מחמוד שלאעטה ז"ל, ואחיו , אברהים מחמוד שלאטה ז"ל, היו המחזיקים והטוענים לבעלות במשותף של שתי חלקות מקרקעין המצויות בעיר סכנין, אותן קיבלו בירושה מאביהם. בשנת 1959, במסגרת הליכי הסדר הזכויות במקרקעין, נרשמה הבעלות במחצית מהמקרקעין על שם איברהים, ואילו המחצית הנותרת נרשמה על שם הקרן הקיימת לישראל. הרישום לטובת הקרן הקיימת לישראל בוצע בהסתמך על העברת הזכויות בהסכם מכר, טופס ויתור על זכויות וייפוי כ וח נוטריוני עליהם חתם המנוח אסעד .

2. בתביעה שלפני טוענים יורשי המנוח אסעד מחמוד שלאעטה ז"ל , כי העברת הזכויות ורישום הזכויות על שם הקרן הקיימת לישראל הושגו במרמה, ועותרים להורות על ביטול ם. כן טוענים הם כי המנוח אסעד ואחיו איברהים מכרו את הזכויות במקרקעין בשנת 1958 לחסן ג'אליה ז"ל וכי הם מעוניינים להשלים את העסקה עם יורשיו .

רקע
3. האחים אסעד מחמוד שלאטה ז"ל (להלן: המנוח אסעד) ואיברהים מוחמד שלאטה ז"ל (להלן: המנוח איברהים) תושבי סכנין , ירשו את זכויות אביהם במקרקעין שונים לרבות בשתי חלקות מקרקעין בלתי מוסדרים שהן מושא הדיון בתיק זה. בשנת 195 7 החלו הליכי הסדר זכויות במקרקעין באזור סכנין. ההלכים התנהלו על פי פקודת הקרקעות (סידור זכויות קניין) קודמתה של פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969. האחים המנוחים אסעד ואיברהים הגישו לפקיד ההסדר תזכורות תביעה בהן טענו לזכויות בעלות (מחצית לכל אחד) בשתי חלקות מקרקעין הידועות כ גוש 19250 חלקה 33 בשטח רשום של 2,361 מ"ר, וכגוש 19251 חלקה 3 בשטח רשום של 45,575 מ"ר. (תביעות מס' 741 ו- 632, נספחים א' ו-ב' לתעודת עובד הציבור נ/4, שתי החלקות הנ"ל להלן: החלקות).

4. בתאריכים 13.10.1958 ו- 23.12.1958 נערכו בירורי התביעות על ידי פקיד ההסדר ובסופו של יום התקבלו החלטות לרישום הזכויות בחלקות על שם האחים (ראו הקטעים מלוח ההחלטות שצורפו כנספח ד' לתעודת עובד הציבור, נ/4)

5. בטרם הסתיימו הליכי ההסדר ובטרם פורסם לוח הזכויות ונרשמו הזכויות על שם האחים בלשכת רישום המקרקעין, הוגש לפקיד ההסדר טופס ויתור על זכויות מס' 14-65 מיום 9/1/1959 הנחזה להיות חתום על ידי אסעד לפי ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוז ר (מס' 17/115) מיום 31/12/1958 שצורף לטופס הוויתור (נספח ו' לתעודת עובד הציבור נ/4 להלן בהתאמה: טופס הוויתור).

בייפוי ה כוח, אשר נחזה להיות חתום בטביעת אצבע, הסמיך המנוח אסעד את מר שלמה עטיה ומר משה קרינברג, נציגי הקרן הקיימת לישראל, לפעול בשמו ועבורו אל מול מוסדות ממשלתיים לצורך מכירת חלקו במקרקעין (נספח א/5 לתצהיר מופלח; עותק מתורגם צורף לסיכומי התובעים. להלן: ייפוי הכוח) ). את החתימות על ייפוי הכוח אישר הנוטריון הציבורי בעכו ביום 31.12. שנת החתימה אינה קריאה, כנראה 1957).

בטופס הוויתור הצהיר מר שלמה עטיה בשם המנוח אסעד, כי הוא מוותר על כל זכויותיו במקרקעין לטובת הקרן הקיימת לישראל. בתיאור הנכסים צוינו שתי החלקות (סעיף 1 לטופס), ומהות הזכות או התביעה מושא הוויתור הוגדרה כ"בעלות כל החלקים השייכים למרשי הנ"ל בחלקות הנ"ל" (חלקות 3 ו- 33 - ר' ס'; סעיף 2 לטופס).

יוער, כי גם על טופס תזכורת התביעה של חלקה 33, צוין בכתב יד כי "אסעד מחמוד אחמד שלאעטה ויתר על חלקו לטובת קרן קיימת לישראל לפי מס'/ 65-14".
6. בהתאם לטופס הוויתור, זכויות המנוח אסעד בחלקות (מחצית בכל אחת מן החלקות) נרשמו על שם הקרן הקיימת לישראל (להלן: " קק"ל"), ואילו זכויות המנוח איברהים נרשמו על שמו שלו. רישום הזכויות על שם קק"ל בחלקה 3 בוצע ביום 31/3/1959 ואילו רישום הזכויות בחלקה 33 בוצע ביום 31/12/1959. בכך באו הליכי ההסדר לסיומם. מעולם לא הוגש על לוח הזכויות ערעור.

7. לאחר הרכישה, שלח משרד הגליל-טבריה לקק"ל הודעה על רכישת שטח של 15,500 דונם (הכוונה היא ככל הנראה למטרים) מהמנוח אסעד, תמורת סך של 1,317.500 לירות. בטופס שנלווה להודעה צוין, כי לקק"ל נמכרו דונם אחד מחלקה 33 ו- 14.5 דונם מחלקה 3, וכי הסכום לדונם הוא 85 לירות.
8. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 9/91959, נחתם בין המנוח אסעד לקק"ל גם הסכם מכר, לפיו המנוח מכר לקק"ל את מלוא זכויותיו במקרקעין תמורת סך של 85 לירות לדונם. גם הסכם זה נחזה להיות חתום על ידי המנוח אסעד בטביעת אצבע (נספח א/6 לתצהיר ת/3 להלן: הסכם המכר).

בכותרת הסכם המכר הצהיר המנוח אסעד כי הוא הבעלים והמחזיק של חלקות אדמה בסכנין, שפורטו בטבלה וידועות כחלקה 3 בגוש 19251 וכחלקה 33 בגוש 19250. תחת העמודה 'חלק' לא צוין דבר, הגם שכאמור לעיל, המנוח אסעד החזיק רק במחצית מזכויות הבעלות בחלקות. בעמודה שכותרתה 'שטח לפי תכנית ממשלתית' צוין, כי שטחה של חלקה 3 הוא 14,500 (ככל הנראה מטרים), ושטחה של חלקה 33 הוא 1,000.

כן עולה מהסכם המכר , כי המנוח אסעד קיבל תמורה בסך של 440 ל"י. אף שלא כל הפרטים בהסכם מולאו, נראה כי סוכם גם שיתרת הסכום תשולם למנוח אסעד עם התייצבותו בלשכת רישום המקרקעין או פקיד ההסדר לצורך העברת הזכויות . כך בלשון ההסכם:

לאחר שסיכמתי היום עם חב' קרן קיימת לישראל למכירת והעברת מלוא זכויותיי וחלקיי בחלקות ובגושים המפורטים לעיל, ללא הגבלת שטח במחיר מוסכם בינינו של 85 ל"י לכל דונם, וקיבלתי תמורה בגין הממכר מחב' קרן קיימת הנ"ל סכום של 440 ל"י.

לכך, אני הח"מ מתחייב להתייצב בפני פקיד ההסדר ו/או לשכת רשם המקרקעין לשם העברת חלקי בחלקות הנ"ל לטובת קרן קיימת לישראל ו/או מי מטעמה.

.... אני .... נציג קרן קיימת לישראל מסכים בקבלת הוויתור ו/או העברת המקרקעין הנ"ל מטעם .... ומתחייב לשלם לו סכום ..... ל"י לכל דונם... לאחר קיזוז הסכום ששולם לו כפי שתואר לעיל .(ההדגשה הוספה. ר' ס')

9. אין תיעוד על התייצבות המנוח אסעד בלשכת רישום המקרקעין, אולם אין חולק שזכויותיו אכן נרשמו על שם קק"ל בשתי החלקות, כאמור לעיל. המנוח אסעד מעולם לא מחה על רישום זכויותיו ב חלקות על שם קק"ל ולא שב וטען לזכויות בה ן. המנוח אף לא דרש מעולם תשלום נוסף כלשהו מקק"ל ולא הגיש כל תביעה בעניין הסכם המכר. יצוין, כי מאז דברים אלו הלכו המעורבים בעניין לעולמם.

גילוי הסכם המכר למר ג'אליה והגשת התביעה
10. בשנת 2012, בחלוף למעלה מחמישה עשורים לאחר המאורעות המתוארים לעיל, פנו יורשי המנוח חסן ג'אליה ז"ל אל יורשי המנוח אסעד, וטענו בפניהם כי בין חסן ג'אליה לבין המנוח אסעד ואחיו המנוח איברהים, נחתם בשנת 1958 הסכם למכירת החלקות מושא התביעה הנו כחית. על כן ביקשו מהתובעים למסור לידיהם את כל המסמכים הדרושים לרישום הזכויות על שם המנוח חסן ג'אליה (העתק ההסכם צורף לתצבירו של מנסור ג'אליה שסומן ת/4. להלן יכונה: הסכם ג'אליה)

11. בהסכם ג'אליה תוארו המקרקעין על פי מיקומם, בלא ציון מספרי הגושים והחלקות שלהם. כך בלשון ההסכם:

אנו הח"מ... מאשרים כי ביום 1/6/1958 מכרנו למר חסן ג'אליה חלקת האדמה שבבעלותנו "בח'לית אלגוז" אשר מגבולה המזרחי גובלת חלקת הקונה, מגבולה המערבי גובלת חלקת הקונה ומחלקה הדרומי גובלת חלקת מר' דיאב מוחמד שיהאב טרביה ומגבולה הצפוני חלקת הקונה.

חתימתנו על הסכם זה מהווה קבלת התמורה בסך 300 גינה ישראלי.

כבר עתה יצוין, כי התובעים לא טרחו להביא ראיות כלשהן שמהן ניתן היה להסיק כי התיאור בהסכם ג'אליה תואם את מיקום החלקות שנמכרו לקק"ל. עוד יצוין, כי גם הסכם ג'אליה נחתם בטביעות אצבעות האחים, ו נרשם כי התמורה שולמה במזומן.

12. על אף שהסכם ג'אליה נוקט במילה "חלקה" ולא "חלקות", טענו יורשיו של חסן ג'אליה כי שתי החלקות נמכרו לחסן ג'אליה. העד ג'אליה מנסור, אחינו של חסן ג'אליה, אף ציין בתצהירו (סעיף 4 לת/4) כי בנו של המנוח אסעד הופתע לגלות כי הסכם ג'אליה מתייחס רק לחלקה אחת ולא לשתי החלקות מושא התביעה.

עם זאת נזכיר כי יורשי המנוח חסן ג'אליה אינ ם צד לתביעה הנו כחית ולא ברור האם אכן קיימת מחלוקת בינם לבין התובעים בעניין זה. כמו כן נזכיר כי רק זכויותיו של איברהים ב חלקה 33 נרשמו בשנת 2013 על שם יורשי המנוח חסן ג'אליה, ואילו זכויותיו ב חלקה 3 עודן רשומ ות על שם המנוח איברהים .
13. בעקבות פניית יורשי המנוח חסן ג'אליה ולצורך רישום הזכויות על שם יורשי המנוח חסן ג'אליה, החלו יורשי המנוח אסעד בבירורים שונים, וגילו - לטענתם לראשונה - כי זכויותיו של המנוח אסעד בחלקות נרשמו על שם קק"ל, כמפורט לעיל. יורשי המנוח אסעד הסיקו מהמסמכים שהועברו לידיהם, כי רישום הזכויות על שם קק"ל בוצע במרמה.

ההליכים וטענות הצדדים
14. לאחר שנודע לתובעים כי הזכויות במקרקעין נרשמו על שם קק"ל, ובשים לב לחשדם כי מדובר ברישום על פי מסמכים מזויפים, הגישו התובעים את תביעתם הראשונה לבית משפט זה להצהיר על ביטול הרישום (תיק מס' 21403-04-15). בגדרם של הל יכי התביעה ביקשו התובעים גם צו המורה לגנזך המדינה למסור לעיונם את ייפוי הכוח שמכוחו נחתם טופס הוויתור. ביום 15.4.2015 ניתן על ידי סגן הנשיא, השופט י' כהן, צו כמבוקש (נספח א/4 לת/3). עם קבלת הצו פנו התובעים לגנזך ועיינו בייפוי הכוח .

15. מבלי שהדברים הובהרו, הליכי התביעה הראשונה הסתיימו ללא הכרעה בתביעה לגופה ועל כן הגישו התובעים את תביעתם בתיק זה.

בתביעתם טוענים התובעים כי חתימת המנוח אסעד על ייפוי הכוח שמכוחו נחתם טופס הוויתור, ועל הסכם המכר זויפו וכי טב יעת האצבע המופיעה על המסמכים אינה טביעת אצבעו. לחלופין נטען כי הסכם המכר וייפוי הכוח נחתמו בנסיבות של מרמה, טעות והטעיה, כי המנוח אסעד לא התכוון למכור את הזכויות לקק"ל, כי העסקה בטלה מאחר ולא שולמה למנוח אסעד התמורה, וכי המנוח מכר את הזכויות לחסן ג'אליה ולא לקק"ל.

16. הנתבעת מצדה ביקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות העילה. נטען כי מיום השלמת הרישום על שם קק"ל חלפו כשישה עשורים וכי המנוח אסעד מעולם לא כפר בזכותה של קק"ל. עוד נטען כי לא נפל כל פגם במסמכי העסקה, כי אין בסיס לטענת הזיוף או לטענות בדבר מרמה וכי על פי הדין אין מקום לשנות ולתקן את הרישום שבוצע על פי פקודת הסדר הזכויות במקרקעין .

17. בהחלטתי מיום 24/12/2018 דחיתי את הבקשה לסילוק התביעה על הסף וקבעתי כי לא ניתן להכריע בטענת ההתיישנות רק על סמך כתבי הטענות ומבלי לשמוע את הטענות לגופן, ובהתאם לכך הוריתי לצדדים להגיש ראיותיהם. כעת לאחר סיום שמיעת הראיות הגיעה עת הכרעה.

דיון והכרעה
18. כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. כפי שהובהר לעיל הזכויות בחלקות נרשמו על שם הקרן הקיימת לישראל במסגרת הל יכי הסדר זכויות במקרקעין שהסתיימו בשנת 1959. התובעים לא השכילו להוכיח כי עומדת להם עילה, מוכרת בדין, לתיקון הרישום. ככל שהתובעים טוענים למרמה ברישום הרי שתביעתם התיישנה ומכל מקום התובעים לא שכנעו כי הרישום נעשה בנסיבות של מרמה, או כי חתימת המנוח אסעד על ייפוי הכוח או על הסכם המכר זויפה.

נדון בטענות לפי סדרן ותחילה אעיר מס פר הערות מקדימות על רישום זכויות במקרקעים בגדרם של הליכי הסדר.

הסדר זכויות במקרקעין
19. החל מסוף המאה ה- 19 התברר כי לצורך מסחר בקרקעות, לשם הגנה על זכויות הקניין, שמירה על האפשרות להעביר זכויות, ולמען שמירה על הוודאות, יש הכרח להכין מרשם מסודר של קרקעות (ראו ח' זנדברג , הסדר זכויות במקרקעין בארץ ישראל ובמדינת ישראל, 23 (תשס"א)). כבר בתקופת השלטון העותומאני בארץ ישראל החלו ניסיונות להכנת מרשם מקרקעין שישקף את הזכויות בכל המקרקעין בארץ. התנופה העיקרית להכנת מרשם מסודר החלה בשנת 1928, בימי המנדט הבריטי וחקיקת פקודת הקרקעות (סדור זכות הקנין) (להלן: פקודת סדור הקנין). פקודה זו קבעה מסלול סדור לבירור זכויות במקרקעין ולרישומם, מסלול שנועד להגן על הטוענים לזכויות מחד גיסא, ולהבטיח הוכחת הזכויות ורישומם במרשם פומבי מאידך גיסא. פקודה זו הוחלפה בשנת 1969 בפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 (להלן: פקודת ההסדר ) אשר ממשיכה את פקודת סדור הקניין, כוללת את התיקונים השונים שנחקקו במהלך השנים ושומרת על אותם עקרונות.

תקוותם של מחוקקי פקודת סדור הקנין ופקודת ההסדר להשלים את הרישום בתוך זמן קצר , ולהותיר מרשם סדור וברור שיאפשר מסחר חופשי במקרקעין, לא צלחה ועד היום , כמעט מאה שנים מאוח ר יותר , טרם הושלמו הליכי ההסדר בכל שטחי המדינה.

20. אחד העקרונות המרכזיים שנקבעו בפקודת סדור הקנין ואומצו גם בפקודת ההסדר , היה עקרון "עליונות המרשם" או ע יקרון "סופיות הרישום". כך בסעיף 43 לפקודת סדור הקנין נאמר " פרט למותנה בפקודה זו, הרי אם נרשמה קרקע בספר האחוזה החדש יפסול הרישום כל זכות הסותרת אותו רישום " ובסעיף 81 לפקודת ההסדר נאמר כי " הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום". עיקרון זה מוצא ביטויו גם בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

על חשיבות העיקרון שמשמעו כי הרישום מבטל כל זכות קודמת נאמר כי העיקרון "[...] מהווה את 'הבריח התיכון' של שיטת ההסדר [...]" (ע"א 492/83 עזבון דיאב נ' דיאב (1/12/ 1983) וראו גם ע"א  7744/12  מרזוק פואז שעלאן נ' מדינת ישראל (14/8/2014); ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח מוסטפא יאסין ז"ל (3/12/2015))
21. שתי הפקודות קבעו גם מספר סייגים לסופיות הרישום והכירו באפשרות של תיקון המרשם כגון במקרה של טעות סופר (סעיף 68 לפקודת סדור הקנין וסעיף 95 לפקודת ההסדר), מרמה, השמטה או רישום שלא כשורה (סעיף 66 לפקודת סדור הקנין וסעיף 93 לפקודת ההסדר ). עם זאת , בשל חשיבות עיקרון סופיות המרשם, נקבע לא אחת כי את ההוראות המאפשרות תיקון ושינוי של הרישום יש לפרש בצמצום (רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד, פ"ד נז(2) 721, 727 (2003); ע"א 518/86 אבו סולב נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מב(4) 518 (1989); רע"א 8771/09 מנהל מקרקעי ישראל נ' אלאעסם (12/1/2010)).

22. עוד נזכיר, כי תביעה לתיקון המרשם בשל אחת העילות האמורות, נתונה להתיישנות ואם חלפה תקופת ההתיישנות לאחר שנולדה העילה, עשויה דרכו של מבקש התיקון להיחסם (ראו רע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין (27/2/2002); ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת (9/2/2009); ע"א 4787/06 מנאע נ' עזבון מנאע (26/5/2008) , ח, זנדברג הנ"ל עמ' 329 ).

23. כאשר עוסקים בהתיישנות עילת התביעה לתיקון המרשם, בשל כל אחת מהעילות המאפשרות תיקון, עולות שתי שאלות; האחת- מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות דהיינו מהו המועד שבו נולדה העילה, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958; והשנייה-מהו אורך תקופת ההתיישנות. מועד לידת עילת התביעה עשוי להשתנות בשים לב לנסיבות כל מקרה אולם ברור כי לכל המאוחר תקום עילת התביעה במועד רישום הזכויות אותן מבקשת התביעה לתקוף.

התיישנות התביעה
24. עילת התביעה עליה נסמכים התובעים בתיק זה היא מרמה בהליכי ההסדר כלומר הגשת טופס ויתור על פי ייפוי כוח מזויף. לכאורה עילת התביעה נולדה עם הגשת המסמכים שנטען כי הם מזויפים ולכל ה מאוחר נולדה העילה ביום שבו נרשמו הזכויות על שמה של הקרן הקיימת לישראל מכוחם של אותם מסמכים. כאשר עסקינן במרמה בהליך ההסדר עצמו תחול תקופת התיישנות של 15 שנים בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתייש נות, שכן העילה נולדה בטרם הוסדרו המקרקעין והתקופה הרלבנטית היא על כן התקופה החלה במקרקעין לא מוסדרים (ראו ע"א 523/12 אסמעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין (15/1/2014); ע"א 753/87 בראשי נ' עיזבון המנוח משה בראשי ז"ל, פ"ד מג(3) 210, 212 (1989)).

25. מאז סיום הליך ההסדר ורישום הזכויות על שם הקרן הקיימת לישראל בשנת 1959 (31.3.1959 ו- 31.12.1959) ועד הגשת התובענה הראשונה בשנת 2018 חלפו 58 שנים. משמע, בין אם תקופת ההתיישנות היא 15 שנים ובין אם נקבע כי התקופה היא של 25 שנה כנדרש ב תובענה העוסקת במקרקעין מוסדרים, ברי שתקופת ההתיישנות חלפה זה מכבר.

26. על מנת להתגבר על טענת ההתיישנות טוענים התובעים כי יש להשעות את מרוץ ההתיישנות עד המועד שבו נודע להם דבר המרמה, כלומר בשנת 2012, עת פנו אליהם בני משפחת ג'אליה, וביקשו מהם להעביר לידיהם אישורים בגין עסקת המכר שבוצעה לכאורה בין המנוח אסעד לחסן ג'אליה ז"ל.

התובעים סומכים טענתם על הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובעת כדלקמן:

מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

נוסחו הקודם של הסעיף, אשר תוקן בשנת 2015, קבע כדלקמן:

היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה.

בתקנו את סעיף 7 לחוק ההתיישנות, ביקש המחוקק להרחיב את ההגנה על נפגע פוטנציאלי במקרים של התנהלות פסולה של הנתבע, ולא להחילה רק במקרים הקיצוניים והנדירים יחסית של תרמית או אונאה (ראו הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעית מרוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה-2015, ה"ח הכנסת 600, עמ' 126; ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל, פסקה 36 (23/1/2019); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20/8/2020)).

מוכן אני להניח, כ טענת התובעים (בסעיף 6 לסיכומי התשובה מטעמם) כי נוסח ההוראה החל על התובענה הנוכחית הוא הנוסח המתוקן של סעיף 7, אשר תוקן מספר שנים בטרם הוגשה התביעה (ראו גם: ע"א 4683/16 הנ"ל, פסקה 20). עם זאת, אין בכך כדי להועיל לתובעים.

27. בהתאם להוראת סעיף 7 הנ"ל מרוץ התיישנותה של תביעה י ושעה אם התובע יוכיח שהוא נמנע מלהגיש את התביעה בשל התנהגות פסולה של הנתבע, לרבות אי גילוי ביודעין של העובדות. משמע, אין הכרח שעילת התביעה תכלול רכיב של התנהגות פסולה, ודי בכך שבשל התנהגות פסולה של הנתבע התובע נמנע מלהגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות (ראו: רע"א 6938/19 הנ"ל).

28. בענייננו טוענים התובעים, כי הלחץ הפסול שהופעל בזמנו על המנוח אסעד הוא כזה העומד בהגדרות הסעיף, ומשעה את מרוץ ההתיישנות. טענה זו דינה להידחות. ראשית, טענה זו - חרף חשיבותה לצורך ההכרעה בטענת ההתיישנות - אינה ברורה דיה וסותרת טענות אחרות שהעלו התובעים. ככל שכוונתם היא לכך שהופעל על המנוח לחץ פסול לחתום על ייפוי ה כוח הנוטריוני ולמכור את זכויותיו לקק"ל, הרי ש הטענה עומדת בניגוד מוחלט לטענה לפיה המנוח כלל לא חתם על ייפוי ה כוח הנוטריוני וכי הרישום בוצע במרמה.

שנית, סעיף 7 אינו עוסק במעשה המקים את עילת התביעה. אף אם אניח כי כל טענותיהם של התובעים בעניין זה נכונות, וכי הופעל על המנוח לחץ פסול על ידי קק"ל או מי מעובדיה, אין בכך כדי להועיל, שכן סעיף 7 (הן בנוסחו החדש והן בזה הקודם) דורש הוכחת קיומו של קשר סיבתי מתמשך בין התנהגות הנתבע לבין מניעת הגשת התביעה (רע"א 6938/19 הנ"ל, פסקה 30).

בענייננו לא זו בלבד שאין כל טענה כי התנהגות הנתבעים היא שהובילה לאי הגשת התביעה, אלא שבין הצדדים לא היה כל קשר לאורך השנים, כך שברור שהנתבעים לא יכולים היו להטעות את התובעים, להפעיל נגדם כוח או לאיים עליהם, בין במישרין ובין בעקיפין.

29. גם רכיב ההטעיה בדרך של אי גילוי עובדות ביודעין אינו חל, שכן הליכי ההסדר הסתיימו ברישום עוד בשנת 1959. דבר רישום הזכויות על שם קק"ל היה פומבי וידוע לכל. במיוחד יש לזכור כי המנוח הגיש תזכורת תביעה ועמד על זכויותיו וחזקה כי עקב אחר פרסום לוחות ההסדר והיה מודע לה ם. זאת ועוד, לא די להוכיח כי התובעים לא ידעו על רישום הזכויות על שם קק"ל אלא עליהם לשכנע כי גם המנוח, שנפטר רק בשנת 1990, לא ידע על הרי שום. אין בפני שמץ ראיה כי המנוח אסעד הוטעה לחשוב כי הזכויות נרשמו על שמו או על שם חסן ג'אליה. ודוקו, לגרסת התובעים המנוח אסעד מכר את זכויותיו לחסן ג'אליה ז"ל עוד בשנת 1958 ועל כן ברי כי המנוח ידע שהזכויות לא יירשמו על שמו.

נזכיר כי נטל ההוכחה לשכנע כי התקיימו התנאים להשעיית מרוץ ההתיישנות מוטל על שכמי התובעים ולא די בהעלאת טענה בעלמא ( ע"א 34/78 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990) או ע"א 3552/01 Banco Exterior Suiza SA נ' Zeqluqa Polska Spolka Akcyina (28.2.2005),פסקה 19; ע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין, פ"מ כח(2) 309, 324 (1974)). נטל זה לא הורם והעלאת השערות וחשדות אינה תחליף לראיות.

30. כאן ראוי להזכיר כי התובע 4, מר מופלח שלאטה, בנו של המנוח אסעד, העיד כי ידע שאב יו מכר את החלקות אולם לא ידע כי אלו נמכרו לקק"ל (עמ' 6). אביו לא אמר לו למי נכרו הזכויות אולם לטענתו ידע משמועות כי מדובר בחסן ג'אליה ז"ל (עמ' 6 ו- 7). העד הבהיר כי היה קטין כאשר בוצעו העסקאות, לא היה מעורב בהן ולא ידע מאום על תוכן העסקאות. עוד העיד כי אביו דאג לרשום את זכויתיו במקרקעין אחרים עליהם בנ ה את בית המגורים, כלומר המנוח ידע על הליכי ההסדר ועל הצורך ברישום (עמ' 10). מכאן ברי כי התובעים אינם יכולים להעיד או להוכיח כי המנוח אסעד לא ידע על רישום החלקות מושא ההליך על שם קק"ל, כי טעה או הוטעה לעניין העובדות הרלבנטיות לרישום. די בכך כדי לדחות את הטענה בדבר השעיית מרוץ ההתיישנות על פי הוראות סעף 7 לחוק ההתיישנות.

31. האמור לעיל נכון גם ביחס לטענה אפשרית להשעיית מרוץ ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק בהתיישנות שלא מדעת. אין ראיה כי המנוח אסעד לא ידע על הרישום ולא כל שכן אין ראיה כי לא יכול היה לדעת על הרישום על שם קק"ל.

לכאורה, די בכך כדי לדחות את התביעה. עם זאת, ראוי לציין כי מצאתי שדינה של התביעה להידחות גם לגופה. לבחינה זו נפנה כעת.

האם רישום הזכויות על שם קק"ל בוצע בנסיבות של תרמית
32. התובעים סומכים תביעתם על החריג לכלל סופיות המרשם הקבוע היום בסעיף 93 לפקודת ההסדר ובעבר בסעיף 66 לפקודת סדרו הקנין שעניינו רישום שהושג בתרמית . טענת התרמית מבוססת על זיוף חתימתו של המנוח על ייפוי הכוח.

הלכה היא הנטל להוכחת תרמית, במיוחד תרמית הנוגעת לרישום זכויות בהליכי הסדר הוא נטל מיוחד. כך נאמר בע"א 5436/02 הנ"ל: " הטוען לתרמית, ובייחוד בהקשר של ביטול הליכי הסדר ופסק-דין הסדר בעקבותיהם, להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה במישור הטיעוני ולשאת בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי" (ראו גם ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת (09.02.2009)). נטל זה כבד אף מהנטל הרגיל להוכחת טענת תרמית שהוא כשלעצמו כבד מהנטל הנדרש בתובענה אזרחית בדרך כלל (ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 710 (1980); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 605 (1986)).

33. לתובעים אין ראיה פוזיטיבית להוכחת מעשה התרמית הנטען ואף אינם יכולים להביא עדות של מי שהיה מעורב ברישום הזכויות. על כן ועל מנת לשכנע כי רישום הזכויות על שם קק"ל נעשה בנסיבות של תרמית מצביעים התובעים על מספר ראיות שמחייבות לטענתם את המסקנה כי הרישום הושג בתרמית; האחת- חוות דעת של מומחה לטביעות אצבע לפיה לא ניתן לקבוע כי הסימן על ייפוי הכוח, הנחזה להיות טביעת אצבע של המנוח אסעד, הוא אכן טביעת אצבע; העדר בולי הכנסה על עותק ייפוי הכוח המצוי ב גנזך המדינה; פגמים באישור הנוטריון הציבורי לחתימת המנוח אסעד; חתימת הסכם המכר 9 חודשים לאחר השלמת הרישום והעדר ראיה על ביצוע התשלום המוזכר בו ; חתימתו של המנוח אסעד על הסכם ג'אליה קודם למועד הרישום הסותרת את הטענה כי חתם על ייפוי הכוח. נבחן את הטענות כבדרן.

ייפוי ה כוח
34. הטענה הראשונה והמרכזית מבין טענות התובעים ביחס לתרמית נוגעת לייפוי הכוח. נטען כי במסגרת הבירורים שערך בא כוח התובעים אותרו שני עותקים של ייפוי כוח. האחד אותר בגנזך המדינה והשני בלשכת ההסדר בחיפה. עותקים אלו של ייפוי כוח זהים בתכנם, אולם אחד מהם מבויל וחתום לכאורה על ידי המנוח אסעד בטביעת אצבע (העות ק מלשכת ההסדר) , והשני לא מבויל (העותק מגנזך המדינה). לטענתם לא הוכח כי המנוח חתם על ייפוי הכוח שעל פיו נחתם טופס הוויתור.

35. נזכיר תחילה כי קביעת אמיתות חתימתו של אדם על מסמך כלשהו אינה מבוססת רק על חוות דעתם של מומחים. הוכחת חתימה יכולה להיעשות בדרך של הבאת ראיות ועדויות של עדים לחתימה, על השוואה ויזואלית בין החתימות שבמחלוקת לחתימות אוטנטיות, על הגיון ושכל ישר, על התנהגות הצדדים וכמובן גם על חוות דעת של מומחים להשוואת כתבי יד או השוואת טביעות אצבע (ראו ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993); ע"א 7303/01 אדמון נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' קנג', פ"ד נ(1) 499 (1996); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10/3/2014)).

36. ככלל, נטל ההוכחה להוכחת אמיתותה של חתימה מונח על כתפי בעל הדין הסומך טענותיו על אותה חתימה (ע"א 5293/90 הנ"ל; הרנון דיני ראיות כרך א' 203 (תש"ל)). עם זאת עשוי נטל ההוכחה לעבור אל כתפי הטוען לזיוף. כך למשל מקום שבו מוגש מסמך שנחתם בפני נוטריון, זוכה המסמך לחזקת תקינות (סעיף 19 לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976; ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003)); ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987)).

כאשר מוטל נטל על הטוען כי מסמך או חתימה זויפו, ברי שמידת ההוכחה שתידרש צריכה להביא בחשבון את העובדה כי הטוען לזיוף מטיל כתם פלילי ומוסרי על הצד האחר (ראו ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים (20/6/2006)). הדעה שהובעה בעבר ולפיה נדרשת אמת מידה מיוחדת לצורך הוכחת טענת זיוף נדחתה, אולם בתי המשפט הדגישו כי בבוא בית המשפט להעריך את הראיות בגדר מידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בתביעות אזרחיות, ראוי שיביאו בחשבון גם את משמעות הקביעות כי המסמך זויף (ראו גם ברע"א 9713/07 חיר נ' שטרמל ( 4/6/2008)).

37. התובעים טוענים כי הסימן המופיע על ייפוי ה כוח כלל אינו טביעת אצבע. התובעים תמכו טענה זו בחוות דעת ו של המומחה מטעמם, מר שמואל דמארי (חוות הדעת המקורית סומנה ת/1) . המומחה השווה בין טביעות אצבע של המנוח אסעד על מסמכים שונים עליהם חתם בחייו וקבע כי כולן, פרט לזו המתנוססת על ייפוי הכוח שנמצא בלשכת ההסדר, בעלות סימנים (רכסים) המעידים כי מדובר בטביעות אצבע אנושיות, שיש בהן נקודות המאפשרות להשוות בינן לבין טביעות אצבע של אחרים. לעומתן, הטביעה על ייפוי ה כוח מלשכת ההסדר אינה טביעת אצבע אלא כתם שחור, אטום וסתום, שלא ניתן לזהות בו שום מאפיין של טביעת אצבע אנושית. בתחילה חיווה המומחה דעתו רק בהתבסס על העתק של ייפוי הכוח. לאחר מכן ערך בדיקה גם על המסמך המקורי והגיע לאותה מסקנה שפורטה על ידו בחוות דעת משלימה מיום 26/6/2019 (סומנה א/16 לתצהירי התובעים). המומחה לא בדק את טביעת האצבע שעל ייפוי הכוח מגנזך המדינה (ראו עדותו עמ' 4 שורה 20) הוא גם לא בדק את טביעת האצבע על הסכם המכר . הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית .

בחקירתו הנגדית אישר המומחה דמארי כי בזויות מסוימות כן ניתן לראות כי מדובר בטביעות אצבע, כך בלשונו (עמ' 5, ש' 20-9):

ש: אתה אומר שזה רק כתם ולא טביעת אצבע?
ת: כן. בגודל של טביעות אצבע, גם כששמים כתם או טביעת אצבע שמוגדרת כא"נ, כלומר לא ניתנת להשוואה, רואים יחסים או גודל מסוים. פה בכתם הזה, ואני קורא לו בכוונה כתם, זה מן עיגול קטן של בקושי רבע של אגודל, שזה בעצם כלום. זה אפילו לא טביעת אצבע א"נ.
ש: באור אני חושב שרואים רסיסים.
ת: לא ראיתי.
ש: אתה אומר שגם פה בצד לא רואים רכסים דקים של טביעת אצבע? חלק מטביעת אצבע?
ת: יש לי פה זכוכית מגדלת ובאמצעותה אפשר לראות. לאחר שאני מסתכל באמצעות זכוכית מגדלת - כן. יש משהו כמו טביעות אצבע , אבל שוב, אפילו לא הייתי מגדיר את זה כא"נ...
ש: אבל רואים סימנים חלקיים של רסיסים של טביעת אצבע?
ת: רואים חלק של סוג רכסים אבל של טביעת אצבע חלקית.

המומחה הוסיף והשיב לשאלת ב"כ הנתבעים, כי טביעת אצבע תצא טובה "אם יודעים לפזר את המשחה נכון על משטח" (עמ' 5, ש' 24).

38. הוכחה כי דבר מה לא נעשה (כלומר, כי המנוח לא חתם על ייפוי ה כוח) היא הוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלצורך הרמת נטל הבאת הראיה הדרוש והעברתו אל הצד שכנגד ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 7303/01 הנ"ל). התובעים לא עמדו גם בנטל פחות זה. די בעדותו הכנה של המומחה בבית המשפט על מנת לקבוע כי לא הו כח שהסימן המופיע על גבי ייפוי ה כוח הנוטריוני אינו טביעת אצבע. כאמור גם לעדות המומחה עצמו כן ניתן לראות על גבי המסמך חלק מטביעת אצבע. זאת ועוד, המומחה אישר שעל מנת שטביעת האצבע תהא תקינה יש לפזר את משחת הדיו בצורה נכונה על המשטח. כלומר, די בכך שהמשחה לא פוזרה כיאות כדי לפגום באפשרות לבחון את טביעת האצבע כיאות.
39. יתרה מזאת, הוכחת חתימתו של המנוח על ייפוי הכוח אינה נסמכת רק על סימן טביעת האצבע שנמצא על ייפוי הכוח. כפי שצוין לעיל חתימת המנוח, כמו גם חתימת מיופי הכוח, אושרה על ידי הנוטריון הציבורי בעכו. מקום בו נטען כי אדם חתם בפני נוטריון, עובר נטל ההוכחה לסתור את החזקה בדבר תקפות החתימה אל כתפי הצד הכופר בחתימה. גם טרם חקיקת חוק הנוטריונים, התשל"ו- 1976 הכירו בתי המשפט בקיומה של חזקת תקינות של חתימה שנחתמה בפני נוטריון. חזקה זו התבססה על סעיף 42 לחוק הנוטריון הזמני העותומאני משנת 1913 שקבע:

אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החפשי של הצדדים ואם יוכח בפני בית המשפט שהם אשרו או ערכו, נירות, שטרות, או חוזים מבלי לחקור בתשומת לב את זהות הצדדים ואת רצונם החפשי, יפוטרו מייד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה.

            (הציטוט מפסק הדין בע"א 4175/12 הנ"ל).

 40. אף שהתובעים מעלים טענות שונות ומבקשים להטיל ספק בכך כי ייפוי הכוח נחתם בפני הנוטריון הציבורי, טענות שיתבררו בהמשך, דומה כי כבר כאן ניתן לקבוע כי חזקת החתימה לא נסתרה. כל עוד לא יוכח שאישור הנוטריון מזויף או כי נפל פגם המאיין את תוקפו של האישור, עומדת החזקה על כנה.

41. התובעים מונים רשימה ארוכה של כשלים שנפלו לכאורה בעריכת ייפוי ה כוח הנוטריוני, וסבורים כי יש בהם כדי ללמד כי הוא מזויף (סעיף 20 לסיכומים). בין שלל טענותיהם מציינים התובעים כי שמו של הנוטריון אינו מופיע על ייפוי ה כוח; כי בגוף המסמך מופיעים שני תאריכים שונים; כי העדים לא הכירו את המנוח ועל כן לא יכלו לזהותו, וכן טענות רבות המייחסות לנוטריון הציבורי אי ביצוע פעולות כאלו ואחרות שלכאורה היה עליו לבצע.

42. רובן המוחלט של טענות אלה לא הוכחו, וחלקן אף אינן נכונות כלל. התובעים לא נכחו במעמד החתימה על ייפוי ה כוח ואינם יכולים להעיד על מה שבוצע או לא בוצע על ידי הנוטריון, שכאמור עומדת לאישורו חזקת תקינות. התובעים אף אינם יכולים לקבוע אם העדים הכירו את המנוח, אם לאו, שכן מי מהם שנולד בזמן החתימה על ייפוי ה כוח היה לכל היותר ילד קטן בשנים (ראו גם הודאתו של מופלח בכך בחקירתו, עמ' 8-7 לפרוטוקול). כמו כן, בניגוד לנטען, הנוטריון אישר כי הקריא למנוח את תוכן ייפוי ה כוח וכי המנוח חתם עליו לאחר שאישר כי הבין את האמור בו.

43. כן יש לציין, כי הנתבעים הגישו תצהיר מטעמו של עו"ד אברהם הללי, אשר עבד אף הוא בקק"ל והכיר את מר דורה, אשר שימש כעד לחתימת ייפוי ה כוח הנוטריוני. מר הללי העיד, כי מר דורה שלט בשפה הערבית וכי הוא מזהה את חתימתו על גבי ייפוי ה כוח הנוטריוני. מר הללי אף העיד כי הוא מזהה גם את חתימתו של מר עטיה על טופס ה וויתור.

אכן, אין בכך כדי להעיד כי טביעת האצבע המתנוססת על גבי ייפוי ה כוח היא חתימתו של המנוח אסעד, אולם יש בה כדי לתרום לחזקת התקינות של ייפוי ה כוח, במיוחד בשים לב לכך שבפני הנתבעים לא עמדה כל דרך אחרת להפריך את טענות התובעים, לאור פטירתם של כל המעורבים לפני שנים רבות.

44. עוד נציין כי עותק ייפוי הכוח נמצא בגנזך המדינה ובכך יש לחזק את ההנחה כי נערך כדין. התובעים לא בדקו את ספר הנוטריונים מעכו ולא הצביעו על כשל כלשהו בעריכת ייפוי הכוח ובחתימה בפני הנוטריון הציבורי.

45. אין חולק כי על עותק ייפוי הכוח שנמצא בגנזך המדינה מופיעה טביעת אצבע של המנוח אך לא מופעים בולי ההכנסה . איני סבור כי בכך יש רלבנטיות כלשהי להליך הנוכחי. די בכך שייפוי כוח חתום הוגש לפקיד ההסדר וכי עותק של ייפוי הכוח נמצא ונשלח לגנזך המדינה כדי להצביע כי המנוח אכן חתם על ייפוי הכוח וייפה את כוחם של מיופי הכוח לחתום בשמו על הוויתור.

על כן מתחייבת המסקנה כי הוכח שייפוי הכוח שנמצא בגנזך המדינה נחתם בטביעת אצבעו של המנוח ואושרה על ידי הנוטריון הציבורי.
הסכם המכר
46. התובעים תוהים מדוע נדרש המנוח אסעד לחתום על הסכם המכר כ- 9 חודשים לאחר השלמת רישום הזכויות על שם קק"ל. לטענתם הדבר מעיד על הכנת מסמכים להסתרת מעשה הזיוף. למרות טענה זו לא ביקשו התובעים מהמומחה לטביעות האצבע לבחון את טביעת האצבע של המנוח המתנוססת על הסכם המכר. למעשה אין כל ראיה לסתור את חתימתו של המנוח על הסכם המכר.

העובדה כי לאחר השלמת הרישום נערך הסכם מכר הכולל את כל פרטי העסקה, לרבות התמורה המוסכמת אינה שוללת את תקפו של טופס הוויתור ואינה שוללת את תקפה של העסקה. אין אפשרות כעת לאחר שנים כה רבות להתחקות אחר נסיבות הפיצול שבין חתימת ייפוי הכוח לבין חתימת הסכם המכר, ניתן להעלות השערות שונות, כגון הרצון להספיק להשלים את עסקת המכר בטרם פרסום לוח הזכויות, או רצון להסדיר בצורה מפורטת את שהוסכם לפני כן. כך או כך בעובדה זו יש להעיד לכל היותר על ביצוע העסקה בצורה מסורבלת אך אין בכך לסתור את תקפה של העסקה. .

47. פגם נוסף המעיד לשיטת התובעים על כך שלא נחתמה עסקה כלשהי עם המנוח אסעד הוא העדר ראיה על תשלום התמורה המוסכמת. גם טענה זו דינה להידחות. עיון בהסכם המכר מעלה כי המנוח הצהיר ב ו כי קיבל חלק מהתמורה (440 לירות), וכי יתרת הסכום תשולם לו לאחר שיתייצב בלשכת רישום המקרקעין או אצל פקיד ההסדר לצורך העברת הזכויות. כידוע, רישום הזכויות על שם קק"ל אכן בוצע בסופו של יום, ומכאן שניתן להניח - בהעדר ראיה סותרת - שיתרת התמורה שולמה למנוח (בין היתר לאור העובדה כי הוא מעולם לא הלין על כך).

הציפייה מנתבע - אף אם הוא נמנה על רשויות המדינה - כי ישמור אסמכתאות בדבר תשלומים במשך שישים שנה אינה סבירה, ואין לזקוף זאת לחובתו. כמו כן, לא מן הנמנע, כי יתרת התמורה שולמה למנוח במזומן, כפי שבוצעו רבות מהעסקאות באותה העת . עוד יצוין בהקשר זה, כי הגם שב"כ התובעים שאל את המצהירה מטעם הנתבעים האם קיימת אסמכתא על העברה בנקאית למנוח, הוא כלל לא הוכיח כי המנוח החזיק חשבון בנק פעיל באותם הימים.

48. עוד יצוין, כי ניתן למצוא התייחסות לתמורה ולתשלומה במקומות אחרים. כך למשל, במכתב שנשלח לקק"ל ממשרד הגליל לאחר החתימה על העסקה, צוין כי למנוח שולמה תמורה בסך של 1,317.500 לירות סכום המשקף את המחיר המוסכם של 85 ל' לדונם.

49. גם בטענות בדבר היעדר דיווח לרשויות המס אין כל ממש. התובעים מפנים בהקשר זה לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשמ"ג-1963 וטוענים כי הוא קובע שעסקת מכר שלא דווחה לרשויות המס משוללת תוקף (סעיף 27 לסיכומים). חוק מיסוי מקרקעין נחקק מספר שנים לאחר החתימה על מסמכי העסקה מושא התביעה הנוכחית. במועד העסקה חל חוק מס שבח מקרקעים, תשי"ט- 1949 שקבע בסעיף 7 כי לא תירשם עסקה במקרקעין אלא אם הוצגו אישורים על תשלום המס. יתרה מזאת, בשנת 1959 טרם נקבעו הוראות המחייבות תשלום מס רכישה על ידי רוכש מקרקעין. במקום תשלום מס רכישה נדרש הרוכש לשלם אגרות. החובה לשלם אגרה הייתה מצויה במספר חיקוקים, כמו תקנות העברת מקרקעין (אגרות), התשט"ז- 1956, חוק בתים משותפים [נוסח משולב], התשכ"א - 1961 וחוק הרשויות המקומיות (אגרת העברת מקרקעין), תשי"ט- 1959. רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין מעיד כי הומצאו כל האישורים שנדרשו לכך באותה העת , בין לעניין מס השבח ובין לעניין אגרות הרכישה. ברי אם כך כי לא ניתן לאתר ברשות המסים אישור על תשלום מס שטרם בא לעולם במועד העסקה.

בנוסף, אין בעובדה שלא אותר בתיקי הרשות אישור על תשלום מס השבח די כדי להעיד כי זה לא שולם. הנטל להוכיח עובדה מסוימת שהתובעים טוענים לה מוטל עליהם, ואי איתור טופס מסוים אצל הנתבעים - בוודאי משמדובר בטופס שנועד להוכיח תנאי שלא חל עליהם ובחלוף כשישים שנה - אין בו כדי להוכיח כי המס לא שולם או כי נפל פגם בעסקה .

50. התובעים מוסיפים וטוענים כי עובדה שהסכם המכר נחתם בחלוף תשעה חודשים מהחתימה על ייפוי ה כוח מעידה אף היא כי לא שולמה תמורה בעד העסקה. גם דינה של טענה זו להידחות. דווקא העובדה שה סכם המכר נחתם לאחר החתימה על ייפוי ה כוח, יש בה כדי ללמד שהמנוח קיבל את התמורה שאחרת לא היה חותם על מסמכים נוספים שיש בהם כדי להשלים את העסקה.

51. טענה נוספת של התובעים נוגעת לתיאור החלק שנמכר לקק"ל בכל חלקה . חלקו של המנוח אסעד בכל אחת מהחלקות עמד על מחצית. מכירת זכויות אלו צריכות היו לשקף שטח של 1,180.5 מ"ר בחלקה 33 (ששטחה הרשום הכולל עומד על 2,361 מ"ר), ושטח של 22,787.5 מ"ר בחלקה 3 (ששטחה הרשום הכולל עומד על 45,575 מ"ר). לא כל מסמכי המכר תואמים לכך. בחלקם צוין כי המנוח אסעד מ וכר לקק"ל 15.5 דונמים - 14.5 דונמים בחלקה 3 ודונם נוסף בחלקה 33. גם במסמך שאותר בתיק הרשות ועליו צוינו פרטי הרכישה (נספח 17 לתצהירו המשלים של מופלח), ובהודעה על קניית הקרקע מטעם משרד הגליל טבריה (נספח 13 לתצהיר מופלח ת/3 ), צוין כי המחיר עליו סוכם עומד על 85 לירות לדונם, וכי נמכרו 15.5 דונם תמורת 1,317.500 ל"י.

לעומת זאת, בטופס הוויתור ובייפוי ה כוח הנוטריוני צוין כי המנוח אסעד מוכר את כל החלקים שיש לו בחלקות המקרקעין הנ"ל, קרי - מחצית.

52. מן האמור לעיל עולה כי ישנה אי התאמה ו כי לכאורה קיים חוסר בהירות ביחס לשטחים שהצדדים התכוונו אליהם בהסכם שכרתו. יחד עם זאת, אי התאמה אין פירושה הוכחת מרמה. וברי, כי ללא הוכחת מרמה, אין התובעים רשאים להגיש את התובענה שהתיישנה לפני שנים רבות.

עוד יצוין, כי השטחים הנקובים במסמכי המכר אינם נעדרי כל קשר לשטחים שהיו מצויים בבעלות המנוח ואחיו. כך, בתזכורת התביעה צוין כי השטח הנתבע בחלקה 33 הוא שני דונם בקירוב, ואילו השטח של חלקה 3 הוא 31 דונם. מחצית מכל אחד מהם עומדת על דונם אחד ו- 15.5 דונם, הקרובים מאוד לאלו שכן צוינו במסמכים השונים. כמו כן, בניגוד לנטען, בהסכם המכר לא צוין כי המנוח מוכר 14.5 דונם, אלא רק צוין כי זה גודל החלקה "לפי תכנית ממשלתית".

53. סתירות אלו יכולות היו להיות מיושבות, לו היו מבוררות בזמן אמת. לא מדובר בסתירות ובחוסר התאמה שהדעת נותנת שלא ניתן להסבירן בשום אופן. בוודאי שאין בהן כדי להעיד על מרמה בהליך ההסדר.

גם ביתר טענות התובעים לא מצאתי כל ממש. בכללן אציין גם את הטענה לפיה המחיר שסוכם לא תאם את שווי השוק, שנטענה מבלי שהובאה ראיה כלשהי - או אפילו טענה - על שווי השוק הנכון לשיטת התובעים.

54. גם הטענה כי חתימת הסכם ג'אליה, קודם להשלמת רישום הזכויות על שם קק"ל מעידה כי המנוח לא התכוון למכור לקק"ל אלא לג'אליה אינה יכולה להועיל לתובעים. הסכם ג'אליה כלל לא הוכח בפני. לא הובאו ראיות להוכחת ההסכם לרבות הוכחת חתימת המנוח אסעד על הסכם ג'אליה. אין ראיה כי המקרקעין המתוארים בהסכם ג'אליה הם אותם מקרקעין שנמכרו על פי הנטען לקק"ל. אין הסבר מדוע לא הושלמה העסקה עם חסן ג'אליה ברישום במועד ומדוע לא נמסרה כל הודעה על ההסכם לפקיד ההסדר. ברי כי לא ניתן לשכנע כי הסכם המכר עם קק"ל בטל בשל הסכם קודם עם חסן ג'אליה מבלי להוכיח את תקפו של אותו הסכם ועל כן הטענה בעניין זה דינה להידחות.

סוף דבר
55. מכל האמור לעיל עולה תמונה ברורה, לפיה המנוח אסעד מכר את חלקו במקרקעין לקק"ל וקיבל בגין כך תמורה. זאת, בניגוד לאחיו שבחר להמשיך ולהחזיק במקרקעין ונרשם כבעל מחצית מהזכויות בהם. דברים אלו עולים ממסמכים שונים הקיימים בתיק, המחזקים אחד את השני. בידי התובעים לא עלה להוכיח כי העסקה עם קק"ל נעשתה בנסיבות של מרמה ולא עלה בדים להתגבר על טענת ההתיישנות.

אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 25,000 ₪.

ניתן היום, י' תשרי תשפ"א, 28 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.