הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 3447-07-12

בפני כב' השופטת רבקה פוקס

התובעים

  1. עיזבון המנוח ארחיים הייב (שנשא בחייו ת"ז XXXXXX744)
  2. מוחמד הייב ת"ז XXXXXX959
  3. מונירה הייב ת"ז XXXXXX107

ע"י ב"כ עו"ד משה א' הרציג

נגד

הנתבעים
1. מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מאהר אלמאדי
2. מועצה מקומית טובא-זנגריה
ע"י ב"כ עו"ד עואודה נידאל
3. איאד הייב (אסיר) (ת"ז XXXXXX856)

פסק דין

מבוא
המנוח ארחיים הייב (להלן: "המנוח") יליד 1991 מצא את מותו ביום 24.5.08 והוא בן 16 ותשעה חודשים, בעטיו של אירוע חמור בו נדקר למוות בתוככי בית הספר המקיף בכפר טובא-זנגרייה (להלן: "בית הספר").
התביעה הוגשה על ידי הוריו מוחמד הייב (האב) ומונירה הייב (האם) ועזבונו, באמצעות הוריו ויורשיו על פי צו ירושה (להלן: "התובע", "התובעת" ו"התובעים", בהתאמה).
התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל – משרד החינוך (להלן: "משרד החינוך" או "נתבע 1" בהתאמה); המועצה המקומית טובא-זנגריה (להלן: "המועצה" או "הנתבעת 2" בהתאמה) וכן נגד איאד הייב (להלן "איאד") אשר הורשע בהריגתו של המנוח, לאחר שדקר אותו למוות באמצעות סכין שהחזיק ברשותו (להלן: "האירוע" או "אירוע הדקירה").
הרקע העובדתי
בתאריך 24.5.08 בשעה 10:00 לערך התרחש כאמור אירוע חמור וטרגי בחצר בית הספר, בו נדקר המנוח למוות ע"י איאד, ופתיל חייו נגדע באחת באבחת סכין.
הצדדים במהלך הראיות, הגישו בהסכמה את תיק המשטרה במסגרתו נחקר האירוע, וכן את כתב האישום המתוקן בתפ"ח 4/08 של בית המשפט המחוזי נצרת, בשבתו כבית משפט מחוזי לנוער, בו הודה איאד. בעקבות ההודאה הורשע איאד בעבירה של הריגה והחזקת סכין שלא כדין.
להלן נוסח כתב האישום המתוקן, האמור:
"1. ביום 24/5/08, בסמוך לשעה 9:30, הגיע הנאשם לבית הספר התיכון בכפר טובה (להלן: "ביה"ס"), הנאשם אינו לומד בביה"ס.
2. הנאשם הגיע לביה"ס כשהוא מצוייד בסכין מטבח (להלן: "הסכין").
3. בסמוך לשעה 10:00, יצא הנאשם לחצר ביה"ס, בה שהו אותה עת מספר תלמידים. בין היתר שהה בחצר גם מחמוד הייב המכונה "חנקש" (להלן: "חנקש").
4. הנאשם ניגש אל חנקש כדי לברר עמו מדוע היה קודם לכן דין ודברים בין חנקש לבין בשאר, אחיו הצעיר של הנאשם, הלומד בביה"ס.
5. בין הנאשם לחנקש התפתח דין ודברים במהלכו צעק הנאשם על חנקש. למקום הגיע ארחיים הייב (להלן: "המנוח"), תלמיד ביה"ס שהיה בן 16 ו-9 חודשים במותו.
6. המנוח, אשר ביקש להפריד בין חנקש והנאשם, ניגש אליהם והרחיקם זה מזה. בין המנוח לבין הנאשם החלו דחיפות הדדיות.
7. נערים אחרים, שנכחו במקום, הפרידו בין השניים והמנוח עמד במרחק של כמטר וחצי – שני מטרים מהנאשם.
8. או אז, שלף הנאשם מכיסו את הסכין והתקדם לעבר המנוח כשהסכין שלופה בידו.
9. משהגיע הנאשם למנוח, דקר אותו הנאשם דקירה עמוקה בליבו. המנוח התמוטט במקום, פונה לביה"ח, לשם הגיע ללא רוח חיים."
מעובדות כתב האישום, בו הודה איאד ואשר הוגש בהסכמת הצדדים – עולה, אם כן, כי איאד, אשר הורשע בדקירת המנוח, לא למד בבית הספר אך למרות זאת הגיע בבוקר יום הלימודים לבית הספר, נכנס לתוכו, הספיק לנהל ויכוח עם אחרים ואף להחליף עימם דחיפות הדדיות, עד ששלף סכין עימה דקר את המנוח למוות.
במהלך האירוע היה אמנם ניסיון של מספר נערים שהיו בסביבה ביחד עם המנוח להרחיק את איאד מנער אחר עמו היה מסוכסך. דא עקא, שלאחר שאיאד הופרד ועמד במרחק מהמנוח, שב אל המנוח ודקר אותו דקירה קטלנית עמוקה בליבו. המנוח התמוטט במקום ולבית החולים הגיע כבר ללא רוח חיים.
הדברים נאמרים ומודגשים משום טענת הנתבעים 1 ו-2 לפטור מאחריות לאירוע, בהעדר קשר סיבתי בנסיבות בהן, לשיטתם, מדובר באירוע פתאומי.
דומה שלא אלה פני הדברים. אירוע הדקירה היה אולי קצר בזמן אך הרקע שהביא לדקירה התמשך והתפרס על פרק זמן, כשכל רגע ורגע האלימות רק הסלימה. מדובר באלימות שניתן היה להפסיקה בכל שלב ושלב, ולמצער עוד לפני שליפת הסכין ע"י איאד והריגת המנוח.
אין פה פתאומיות שמנתקת קשר סיבתי אלא הפרת חובת זהירות, כפי שתובהר בהמשך, בנסיבות בהן אני קובעת כי בחצר בית הספר לא היה נוכח מורה, מנהלת או איש צוות אחר, שיכלו לפעול למניעת התוצאה הקשה והבלתי נסבלת בה מוצא תלמיד מן המניין את מותו בחצר בית הספר במהלך יום לימודים שגרתי, ועל כך אפרט בהמשך.
זאת ועוד, הן משרד החינוך והן המועצה, כעולה מהראיות, טוענים להעדר קשר סיבתי, אך הלכה למעשה נמצא כי הם מכירים בקשר סיבתי, גם אם הם מייחסים את הפרת חובת הזהירות לאחר, בהתאמה.
בעניין זה ר' את עמדת ב"כ המועצה בסיכומיו בסעיף 36, בנסיבות בהן את האחריות לאירוע הוא מייחס למשרד החינוך:
"מחומר הראיות הוכח כי האירוע התרחש בחצר ביה"ס ומעדויות עלה כי הייתה התקהלות של תלמידים רבים שסיימו את יום הלימודים. התקהלות זו הייתה צריכה להיות מפוקחת על ידי המנהלת וע"י עובדי משרד החינוך המונחים על ידו – ונוכחותם בזירה הייתה עשויה למנוע את התגרה שהתפתחה לרצח מצער! על כן ובמידה וביהמ"ש הנכבד ידחה את הטענות להעדר אחריות אזי יש להטיל את האחריות הבלעדית והמלאה לאירוע על משרד החינוך." (הדגשה שלי)
בעניין זה ר' את גרסת ב"כ משרד החינוך, אשר גם הוא סבור כי אחד מצוות בי"ס, ולדידו מדובר בשרת בית הספר, יכול היה למנוע את התוצאה החמורה – בנסיבות בהן, לשיטתו, לא הייתה חובת נוכחות של מורה בחצר, משלא דובר ב"הפסקה", כלשונו. ר' סעיף 17 לסיכומי ב"כ משרד החינוך, כהאי לישנא:
"להזכיר: כל האירוע שנמשך דקות לא מעטות היה קרוב לשער בית הספר, במקום שהיה אמור להיות מאבטח. ואנו אומרים, נכון, הנתבעת מס. 2 לא העסיקה מאבטח ואנו שואלים היכן היה השרת שתפקידו להסתובב בחצר או בסביבתה שאילו היה במקום היה יכול למנוע את התגרה שהסתיימה ברצח."
בסוגית חובת הזהירות ובקשר שלה למונח "הפסקה", כפי הנטען ע"י משרד החינוך – עוד ארחיב בהמשך.
אמור מעתה, אין בענייננו אירוע פתאומי שמנתק קשר סיבתי אלא אירוע קצר בזמן, שהחל בחצר ללא נוכחות איש מצוות בית הספר, ואשר התפתח מרגע לרגע, כאשר היה ניתן לפעול להפסיקו בכל רגע נתון, עת מספר נערים ניצים, בעיצומו של הסכסוך, מנסים להפריד בינם ובין איאד, שמחליט, ברגע שכבר הורחק מהם, להוציא סכין שהייתה בחזקתו ולנעוץ אותה עמוק בליבו של המנוח, בנסיבות בהן לא הותיר למנוח כל סיכוי לשרוד.
מסכת הראיות
מטעם התובעים העידו אביו של המנוח, דודו וחברו לספסל הלימודים רכאן הייב.
אמו של המנוח הגישה תצהיר אך הצדדים ויתרו על חקירתה.
כמו כן הגישו התובעים שתי חוות דעת רפואיות של ד"ר פרח גוזיף מומחה בתחום הפסיכיאטרי, שהעריך את נכותם הנפשית של הורי המנוח, בבדיקה שערך להם בשנת 2011.
מטעם משרד החינוך לא הוגשו תצהירים למעט חוזרי מנכ"ל, וכפי שיובהר להלן בסופו של יום, מצאתי כי חלקם אינם רלוונטיים לקביעת האחריות בתיק זה.
כמו כן אציין את הצהרתו של ב"כ משרד החינוך, לפיה אין הוא חולק על האמור בדוח ועדת בדיקה של משרד החינוך שצורף לתצהיר התובעים.
מטעם המועצה העידו מר נאסר הייב – גזבר המועצה, מר עבדאללה הייב – המשמש כיום מנהל מחלקת החינוך במועצה, וכן מנהלת בית הספר בתקופה הרלוונטית, גב' חמדה חמידה חלף.
בבחינת הראיות אערוך אבחנה בין המסמכים השונים שהוגשו ובין הנתבעים השונים שנתבעו, כאשר ברי כי דוח שנערך ע"י משרד החינוך, כפי הצהרת ב"כ, מחייב את משרד החינוך. כן אציין את הקושי שמדי פעם הציב ב"כ המועצה בטיעוניו השונים, בקבלת המסמכים השונים כראיה ופעמים כראיה מותנית. דא עקא שלצורך פסק הדין אדון במסמכים השונים והשלכתם על המועצה, רק וככל שמדובר במסמכים שהוגשו בהסכמה בלתי מסויגת של המועצה.
מטעם הנתבעים הוגשו שתי חוות דעת רפואיות של ד"ר ראסם כנאענה, מומחה בתחום הפסיכיאטרי, שבדק והעריך את נכותם של הורי המנוח בתחום מומחיותו, בבדיקה שנערכה להורים בשנת 2014.
אציין כי נוכח הפערים בין חוות הדעת שהוגשו ע"י הצדדים, מיניתי את ד"ר פרחאת כמאל כמומחה מטעם בית המשפט.
הצדדים ויתרו על חקירת המומחים כולם, והסכימו לטעון על פי האמור בחוות הדעת השונות.
האחריות לפיצוי התובעים
הנתבע מס' 3, איאד, למרות שהוזמן כדין, לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים שנקבעו, גם בתקופה לאחר ששוחרר מהמאסר שהושת עליו בהליך הפלילי, האמור. יצוין כי לישיבת יום 7.9.16, למרות שאיאד לא הגיש כתב הגנה, הוריתי על הזמנתו באמצעות שב"ס, או אז הודע כי הוא כבר השתחרר.
בנסיבות אלה, נעשתה שוב הזמנה כדין לאיאד להתייצב לדיוני בית המשפט וזאת בחודש נובמבר 2016.
אלא מאי, שגם באלה הנתונים בחר איאד שלא להגיש כתב הגנה ולא להתייצב לדיונים בהליך.
אחריותו של נתבע 3 (איאד) לאירוע וההשלכה לגבי האחרים
איאד כאמור לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים. בהתאם לסעיף 42 א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, ונוכח התנהלותו בהליך – יש לקבוע אחריותו של איאד לפיצוי התובעים, בהתאם לסעיף 42א(א), וכלשונו:
"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
בעניין זה דומה שאין מחלוקת בין בעלי הדין כולם בדבר אחריותו של איאד למותו של המנוח במעשה התקיפה שבוצע על ידו, משהודה בהריגתו של המנוח במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו.
דא עקא, שפסק הדין המרשיע יש לו השלכה לא רק על חיובו בדין של איאד, אלא גם על בעלי הדין האחרים. מדובר בראיה שהוגשה לאמיתות תוכנה כלפי כל בעלי הדין, משלא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע, בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות.
בנסיבות אלה אני קובעת כי התיאור העובדתי בכתב האישום לא נסתר, ועל כן מתקבל לאמיתות תוכנו ביחס לכל הנתבעים, במיוחד שהכרעת הדין וגזר הדין הוגשו בהסכמה, ובכלל זה תיק המשטרה כולו, כשאף הנתבעים נשענים עליהם בסיכומיהם.
האחריות בעוולת הרשלנות, הנטענת בענייננו כלפי משרד החינוך והמועצה, מעלה שלוש שאלות:
א. האם חב המזיק חובת זהירות לניזוק – חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית.
ב. האם הפר המזיק את חובת הזהירות, כלומר האם סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו.
ג. האם הפרת החובה גרמה לנזק, דהיינו שאלת הקשר הסיבתי.
לגופו של עניין, סבורה אני כי אין צורך להכביר מילים על חובת הזהירות המוטלת על צוות בית הספר לדאוג לשלומם של התלמידים הפוקדים אותו. הדברים נאמרים באופן כללי, בשלב זה של פסק הדין, כאשר בהמשך אפרט חלקו באחריות של כל גורם וגורם, קרי המועצה ומשרד החינוך, לפועלם, למחדלם ולמעשיהם של הנמנים על צוות בית הספר.
מושכלות יסוד הן כי על צוות בית הספר ובראשם מנהלת בית הספר, החובה לפקח ולהשגיח על תלמידי בית הספר ולדאוג לשלומם ולבטחונם.
בעצם רישום התלמידים לבית הספר קמה חובה והתחייבות של צוות בית הספר לדאוג לבטחונם של התלמידים, כך נוסחו העקרונות המחייבים באופן בהיר וברור עוד בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802, וכל פסקי הדין שבאו לאחריו.
ר' דברי כב' השופט מ. חשין, כתוארו אז, כדלקמן:
"בקביעתה של חובת זהירות מושגית משמשים בערבוביה יסודות לבר משפטיים ויסודות משפטיים (אם ניתן בכלל - בעיקר בימינו - להבחין בין אלה לבין אלה), ולעניין מורים-תלמידים עקרון היסוד הוא בדימויו של מורה להורה, וכחובתו של אחרון כן חובתו של ראשון:
"בדרך כלל יש לומר, כי כאב כמורה ומחנך לענין פיקוח" (ע"א 41/57; 42/57 עידה נ' ששון ואח' ו-ערעור נגדי (להלן - פרשת עידה [4]), בעמ' 1106, מפי השופט חשין)...
10. חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה:
א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה...
ב. גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו.
אלה הם השיקולים העיקריים שביסוד קביעתה של חובת הזהירות המושגית שלפנינו, ובהקשר זה דומה שראוי כי נוסיף ונדבר בכמה נושאי המשנה, שיש בהם כדי להתוות ביתר פירוט את גבוליה של אותה חובת זהירות מושגית. ואלה נושאי המשנה: טיבם וטבעם של התלמידים; מקור הנזק; יכולתו של המורה למנוע את הנזק. הבה נבחן שלושה אלה, אחד לאחר, כסדרם.
טיבם וטבעם של התלמידים:
11. ראשית דבר מחובתנו לבחון את גילו של התלמיד, והרי ככל שהילד קטן יותר, כך חלש הוא ופגיע יותר מבחינה פיסית, וכך גם מנגנוני ההגנה והבקרה בשלים פחות. מן הצד האחר, לעתים נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לעניינם של ילדים מבוגרים יותר, שהרי אלה האחרונים יכולים להיות אקטיביים יותר והרסניים יותר. ובלשונו של השופט שמגר בפרשת דניאלי [8], בעמ' 773::
"מבחינות מסוימות יש להשגיח יותר על מעשים של פעוטות, אשר כדרך הטבע ניסיונם אינו רב, והם אינם מסוגלים תמיד לצפות תוצאת מעשיהם ויכולים להסתכן ולסכן אחרים שלא מדעת, אך מבחינות אחרות עלולים בני נוער בגירים לפגוע זה בזה בכוח ובעוצמה רבים יותר...".
בצד גילם של התלמידים, מחובתנו לעמוד על קווים מאפיינים אחרים בהם. כך, למשל, מקום בו מדובר בילדים קשי חינוך, או בבעלי נטייה לאלימות, תגדל חובת הפיקוח הנדרשת מצד המורה...
בהימצא תלמידים בחבורה, וככל שירבה ויילך מספרם, כך ניתן לצפות לסיכון גבוה יותר. במצבים שכאלה תגדל ותלך מידת הפיקוח הנדרשת מן המורים (ראה פרשת קובי [6]).
מקור הנזק
12. בהקשר ענייננו כאן מכוון אני דבריי לגורמים חיצוניים לילד, לעולם אשר מסביבו. העולם שמסביבנו צופן בחובו סכנות מסכנות שונות. דרגתן של אותן סכנות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולפיהן ייקבע גם היקפה של חובת הזהירות המוטלת על המורה. כך, למשל, חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית), והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן. ביציאה אל החצר עשויה לבוא התפרקות, והתלמיד ירוץ, ישחק, יקפוץ. סביב לו ישחקו, ירוצו ויקפצו ילדים אחרים. אך מובן הוא שרמת הסיכון גדלה, ויכולת הפיקוח אף היא קשה והולכת..."
לאור האמור לעיל אומר, שככלל בקביעת חובת הזהירות המוטלת על צוות בית הספר, יש להתחשב בגיל התלמיד, בפגיעותו, בחולשתו ובהעדר מנגנוני הגנה ובקרה מצידו, כאשר לעתים מתחייבת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לגבי תלמידים מבוגרים, מקום שהם יכולים להיות אקטיביים יותר והרסניים הרבה יותר – כך הוא המקרה דנן.
כמו כן יש להתחשב בקווים מאפיינים אחרים העולים מהנסיבות, למשל מסביבת המגורים המקיפה את בית הספר והאלימות הקיימת שם, שמשפיעה וזולגת לתוככי בית הספר במישרין או בעקיפין – ושוב הדברים נאמרים משום הרלוונטיות שלהם לענייננו.
דומה שאין חולק כי חובת זהירות שונה כאשר התלמידים נמצאים בחצר שם פעמים מתגודדים הם בחבורות-חבורות, כך תלך החובה ותרבה, להבדיל מתלמידים הנמצאים בשיעור בכיתה בפיקוח מורה.
עוד ייאמר כי חובת הזהירות הכללית של מורה וכל הנמנה על הצוות החינוכי כלפי תלמיד בבית הספר, כוללת חובת משנה לנקוט, מבעוד מועד, באמצעים סבירים למניעת נזק צפוי. ככל שנקיטת אמצעים אלה היא קלה יותר ופשוטה, כך תגבר החובה של צוות בית הספר לנקוט אותה; למשל הצבת מורה מפקח במקום רגיש, כמו חצר בית הספר, שיש בה כדי למנוע נזק.
הטענה כי צוות בית הספר לא צפה מקרה חמור של הריגה ועל כן פטור מאחריות, אין אני מקבלת, שהרי בציפייה טכנית עסקינן – ועל כן אין מדובר בראיית הנולד בכל פרט ועניין, אלא ראייה בקווים כלליים, כך גם לגבי שיעור הנזק, היקפו וחומרתו.
עקרונות אלה, ביישומם בענייננו, קובעים את חובת הזהירות שהופרה ע"י צוות בית הספר, ולהלן אפרט דבריי.
כשמתגודדים נערים בוגרים בחבורה, ומתחילה ביניהם התקוטטות שהולכת ומסלימה – שאחריתה מי ישורנו, קמה חובת זהירות על צוות בית הספר מלכתחילה ומבעוד מועד להיערך כדי למנוע את אותה התקוטטות מלקרות או מלהמשיך ולהתפתח – בנסיבות בהן הדחיפות ההדדיות תוצאתן עלולה להיות פגיעה במקומות רגישים בגוף צעיר ורך בשנים, או בנפילה בעייתית או בדרך אלימה יותר, עד כדי שליפת סכין, במיוחד ע"י נער שאינו לומד בבית הספר, גם אם נכנס אל בית הספר ברשות.
בעניין זה אפנה בעיקר לחוזר מנכ"ל מחודש 12/2000 (ת/י"ג), שהוגש בהסכמת כל הצדדים, שם באופן מפורש מוזכרת סוגית הסכינים וכלי נשק אחרים בכליהם של תלמידים, כסוגיה למעקב ולבחינה בניהול תקין של בית הספר, וכתופעה שיש לשים אליה לב ולהקדיש לה תשומת לב (ר' סעיף 9.2).
משנה תוקף לדברים האמורים, יש למצוא גם בהצהרות הצדדים, לפיהן ככלל אין סמכות לשומר או למאבטח, לו היו במקום, לערוך חיפוש אצל התלמידים מן המניין או אצל אנשים אחרים הבאים לבית הספר כדוגמת הורים, ובכלל זה תלמידים שנשרו ממערכת החינוך ואשר פקדו מפעם לפעם את בית הספר. לכך יש להוסיף את אימרתה של המנהלת בחקירתה במשטרה לפיה ידעה על תלמידים, שנשרו באופן כזה או אחר מהמסגרת, שבאו לפעמים לבית הספר בשבתות, שהיה יום לימודים רגיל בבית הספר, כשלא היה להם דבר אחר לעשות – דבר שמחייב היערכות מיוחדת במיוחד בחצר, שלא הוכח כי הייתה כזו (ר' הודעה במשטרה מיום 24.5.08).
ארחיב ואומר כי לתובעים טענות רבות נוספות – לאחריות צוות בית הספר, אלא שעיון בהן מלמד, שחלקן אינו רלוונטי לענייננו. שונים פני הדברים בכל הנוגע לאחריות צוות בית הספר למה שהתרחש בחצר בית הספר, במיוחד עת שהו שם תלמידים ללא פיקוח איש מצוות בית הספר – אז קרה אירוע שניתן היה לצפותו טכנית ונורמטיבית, ולפעול למנוע אותו עוד באיבו.
תחילה אסקור כאמור את טענות התובעים שאין אני מקבלת:
התובעים טוענים כי היתה חובה להעסיק שומר או מאבטח שיעמוד בשער בית הספר – ואשר היה יכול למנוע את האירוע. דא עקא, שטענה זו אינה נתמכת בראיות.
גם אם אניח לטובת התובעים כי לפי חוזרי מנכ"ל נדרשה המועצה בתקציב משרד החינוך, להעמיד שומר או מאבטח בשער – דבר עליו חולקת המועצה – דומה כי לא היה בכך כדי למנוע את האירוע.
בעניין זה אפנה לעדות מנהלת בית הספר גב' חמדה חמידה חלף, שהעידה באופן ברור כי שומר בכניסה לבית הספר, מאבטח או שרת, לא היו אמורים, כלל ועיקר, לעכב את כניסתו של איאד לשטח בית הספר, וכלשונה בעמ' 116:
"...אבל אפילו אם הוא היה בשער, הוא היה מרשה להם להיכנס, אנחנו מכירים אותם, הם תלמידים של בית הספר, הם באים לבית הספר."
מעדות המנהלת עולה, אם כן, שכל מי שמוכר בבית הספר, כולל תלמיד לשעבר, ובכלל זה הורים של תלמיד שנשר שרוצים לדבר עם המנהלת, או נער שאינו עוד תלמיד בבית הספר, שגם הוא מבקש להיכנס לשטח בית הספר – היה ניתן להם להיכנס לבית הספר כל אימת שיחפצו, גם אם לא קבעו פגישות מתוכננות מראש, וזאת בהוראה של המנהלת.
לכל אלה היתה רשות להיכנס לתוך חצר בית הספר ולהגיע לתוך מבנה בית הספר עד לחדר המנהלת כדי לדבר איתה – במיוחד ביום שבת, יום האירוע, שהיה יום לימודים רגיל ויום נוח להורים רבים – שבדרך כלל עבדו בשאר ימות השבוע, אך היו פנויים בשבת.
אמור מעתה, גם אם הייתה חובה להציב מאבטח בשער בית הספר, וגם אם שרת בבית הספר היה אמור להיות בשער – לא היה בכך כדי למנוע מאיאד, המוכר להם מהכפר, תלמיד לשעבר, להיכנס לשטח בית הספר ביום האירוע, גם שברי כי לא היה תלמיד בבית הספר במועד הרלוונטי לכתב התביעה.
השאלה הנוספת שמעלים התובעים לביסוס חובת הזהירות של צוות בית הספר, עניינה בסכין שנשא איאד על גופו – עמה נכנס ללא קושי לבית הספר.
דומה כי גם פה אין למצוא חובת זהירות שהופרה, אותה יש להטיל על הנתבעים, גם שהוכח שאיאד נכנס לבית הספר כשלא היה שומר בכניסה; שהרי גם אם היה שומר בשער, לא הותר לו ככלל לערוך חיפוש על גופו ובכליו של איאד – כגרסתו של ב"כ משרד החינוך הדן בסוגיה בכתב ההגנה שהוגש על ידו, בסעיף 12 ד':
'"מי שהייתה צריכה למנוע את כניסת הנתבע מס' 3 לשטח בית הספר כשברשותו סכין הינה הנתבעת מס' 2.באמצעות המאבטח מטעמה (אם כי למאבטח אין סמכות לבצע חיפוש על גופם של התלמידים או המבקרים בבית הספר)."
טענה נוספת שמעלה ב"כ התובעים כנגד הנתבעים – עניינה בתכנית הלימודים אשר לא יושמה בבית הספר, שייעודה היה להפנים וללמד את התלמידים, כיצד יש להתמודד עם בעיית האלימות בבית הספר.
ב"כ התובעים מזכיר את דוח ועדת וילנאי משנת 1999, שדנה בתופעת האלימות השוררת בכלל בתי הספר, את חוזרי מנכ"ל השונים שבאו לאחר מכן, ואשר חייבו את צוות בית הספר לשקוד על הכנת תכניות לימוד לצמצום האלימות ביצירת אקלים מוגן. לשיטתו, נדרש בית הספר וכל המערכת שממונה עליו, לפעול על פי תכניות ארוכות טווח בלימוד סוגית האלימות, בשיתוף תלמידים והורים, הכשרת צוותים והשתלמויות, והכל במטרה לצמצם את התופעה. לשיטתו נכתבו חוזרי מנכ"ל שעניינם צמצום האלימות ואף הוגדרו סמכויות ואחריות של כל אחד מהגורמים במערכת, החל ממטה משרד החינוך והנהלת המחוז, דרך הרשות המקומית, מפקחי בתי הספר, מנהלי בתי הספר, מחנכי הכיתות והמורים המקצועיים, היועצים והפסיכולוגים עד רכזי החינוך החברתי ומנחי מועצת התלמידים – כל אלה לא יושמו בענייננו.
דא עקא, שגם כשב"כ התובעים מעלה סוגיה חינוכית חשובה במעלה, דומה כי בכך אין כדי ללמד על הפרת חובת זהירות במקרה דנן. ודוק, האירוע במהלכו קיפד המנוח את חייו, הוא אירוע שהתחיל בשל התנהגות אלימה של איאד, המשיך בהתנהלותו חסרת הרסן של איאד ונפסק לצערנו במעשה דקירה שבוצע על ידי איאד. אותו איאד אין חולק שלא היה תלמיד מן המניין.
מהעדויות ומכתב האישום בו הודה איאד, נלמד כי הוא נשר מבית הספר תקופה ארוכה לפני האירוע, ולמעשה כשבא לדבר עם המנהלת ביחד עם נערים אחרים שבאו עם הוריהם – כלל לא ביקש לדבר על חזרתו לבית הספר (ר' אימרתו של איאד במשטרה).
גם אם נטען, ולא הוכח, שאיאד היה רשום במצבת התלמידים של בית הספר ובגינו התקבלו תקציבים – ואין אני קובעת זאת כעובדה משום הבעייתיות בקבלת תקציב על תלמיד שנשר, הלכה למעשה, איאד לא היה תלמיד בבית הספר.
עובדה זו, אודות איאד, נתמכת במספר מקורות, לרבות מפרק העובדות בכתב האישום, שהוגש בהסכמה, שם נאמר במפורש כי איאד לא היה תלמיד בבית הספר, וכן מאימרתו במשטרה.
אם אלה פני הדברים, כל התכניות של בית הספר לטיפול באלימות, חשובות ככל שתהיינה, לא היו יכולות להועיל לתלמיד שלא למד בבית הספר. תכניות לימודים למי שלא למד, בין היו ובין לא היו – לא רלוונטיות לאיאד האחראי לאירוע, החל מראשיתו ועד סופו הטרגי.
כאן המקום להדגיש כי על פי הראיות, המנוח כלל לא היה קשור לסכסוך או לכל עימות עם איאד – וכל שביקש היה להפריד ולהרגיע את האווירה האלימה שנוצרה בין הנערים שהיו בחצר ובין איאד – כשלבסוף הפך, לרוע המזל, לקורבן. התפקיד שמילא המנוח, כפי שעולה מהראיות, היה תפקיד השמור לצוות המורים – שאיש מהם, תוך הפרת חובת הזהירות – לא נכח במקום, ועל כך ארחיב בהמשך.
אמור אם כן, חובת הזהירות המוטלת על צוות בית הספר נשענת על אדנים אחרים, ולא על אלה שפורטו לעיל.
חובת הזהירות – בענייננו
חובת הזהירות המוטלת על צוות בית הספר – כך אני קובעת – היא בניהול של יום לימודים שגרתי בבית ספר, עת בחצר בית הספר בשעות הבוקר מתרחש אירוע חמור וטרגי, בלי שהיה במקום מורה תורן שיכול היה למנוע את האלימות עוד באיבה, בנסיבות בהן רק בעצם הנוכחות יש כדי להוות גורם מרסן וממתן.
הטענה של ב"כ משרד החינוך כי האירוע התרחש שלא בהפסקה בין שיעורים, ועל כן לא היה צריך להיות בחצר מורה תורן מפקח ומשגיח – אין אני מקבלת. מורה משגיח בחצר אינו נדרש רק בהפסקות תיקניות בין שיעור לשיעור, אלא כל אימת שיש מספר תלמידים בחצר בית הספר, שעצם נוכחותם במקום ולא בכיתה, מחייבת השגחה עליהם.
הדברים נאמרים מעל לנדרש, שכן מתוך הראיות שהוגשו, ניתן ללמוד מגרסת בעלי הדין עצמם, כי האירוע יכול וקרה בכלל בהפסקה או למצער בזמן שלא כל התלמידים היו בכיתות, ובמילים אחרות בחצר בה היו מספר נערים, כפי שנלמד מכתב האישום, ללא פיקוח (ר' אימרת בן סואעד במשטרה מיום 24.5.08).
עוד אציין, כאמור, את גרסת המועצה בסיכומיה, בבחינת הודאת בעל דין – שם נטען במפורש שהאירוע התרחש בהפסקה בין שיעורים – אז גם לשיטת משרד החינוך היה צריך להיות מורה, ואידך זיל גמור, כדלקמן;
"אין מדובר במקרה...
...אלא מקרה בו תלמיד מן המניין שנמצא בנשירה סמויה, לא הגיע לפרק זמן קצר אלא ליום לימודים רגיל, שהה בהפסקה עם מאות תלמידים אחרים בבית הספר וביצע מעשה תקיפה חמור ומפתיע שהפתיע גם את התובע עצמו ואם התובע לא צפה זאת על רקע סכסוך קודם בין השניים כיצד הרשויות צריכות לצפות שעה שלא ידעו כלל על קיומו של סכסוך?" (סעיף 9 לסיכומי המועצה – הדגשה שלי)
ראה גם סעיף 36 לסיכומי המועצה, המצוטט לעיל, וכן אימרת בן סואעד במשטרה מיום 24.5.08.
יחד עם זאת, גם אם לא היה מדובר, כאמור, בהפסקה מובנית במהלך יום הלימודים, קרי הפסקה בתום שיעור ולאחר צלצול, דומה שהאחריות להציב מורה תורן מפקח ומשגיח – חלה גם חלה. לשיטתי, כאמור לעיל, אין למצוא פטור מאחריות בהגדרות נוקשות של ההפסקה, אלא בהגדרות התואמות את המציאות, המחייבות פיקוח בחצר בית הספר, כל אימת שבחצר נמצאים תלמידים.
אם בהפסקה, ברי שיש למנות מורה תורן לצורך השגחה, כך הדין בכל זמן נתון שאינו הפסקה "לאחר צלצול", בו מצויים בחצר נערים רבים, חלקם מתגודדים בחבורות – גם זו סיטואציה המחייבת השגחה ושמירה של מורה מבוגר אחראי, שיכול להטיל מרותו על נערים, וגם לתת מענה לכל סכסוך או ויכוח שמתרחשים ונוטים להסלמה, כפי המקרה שקרה.
בזמן אירוע הדקירה אין חולק שהיו מספר נערים בחצר בית הספר ואין חולק כי לא היה מורה תורן לפקח עליהם. בעניין זה אפנה גם לסיכומי משרד החינוך, עליהם לא חלקה המועצה.
ר' סיכומי משרד החינוך בעמ' 9: "אין מחלוקת כי בזמן הרצח לא היו מורים בחצר. כך מעידה המנהלת במשטרה", כשבהמשך הסיכומים נאמרו דברים נוספים לגבי השרת וחובותיו, דברים נכונים ויפים גם לכל גורם הנמנה על צוות ביה"ס, שהיה צריך להיות במקום ולא היה:
"להזכיר: כל האירוע שנמשך דקות לא מעטות היה קרוב לשער בית הספר, במקום שהיה אמור להיות מאבטח. ואנו אומרים, נכון, הנתבעת מס' 2 לא העסיקה מאבטח ואנו שואלים היכן היה השרת שתפקידו להסתובב בחצר או בסביבתה שאילו היה במקום היה יכול למנוע את התגרה שהסתיימה ברצח." (הדגשה שלי)
יצוין כי השרת של בית הספר שמופעל ע"י המועצה ומקבל שכרו מהמועצה – לא התייצב לעדות מטעם המועצה, דבר אשר יש לזקוף לחובתה, בבחינת אי הזמנה של עד נדרש לעדות.
כן אציין כי גם משרד החינוך כשל באי הבאת עדים נדרשים, לרבות מפקח משרד החינוך שבתחום אחריותו מצוי בית הספר.
אי הבאת עד שיתמוך בגרסת המועצה או משרד החינוך, בהתאמה, ואשר זהותו ידועה, פוגמת ופועלת נגד אותו בעל דין; ובעניין זה ר' ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602;
"יש לזכור כי ההלכה היא, כי:
...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, בעמ' 760 מול אות השוליים ה)".
בנסיבות אלה, אני קובעת כי בשעת האירוע הטרגי בו נהרג המנוח, שהו בחצר בית הספר מספר נערים, שלא היו בכיתותיהם, והימצאותם בחצר חייבה הצבת מורה תורן מפקח ומשגיח עליהם – כמו בשעת הפסקה, שהצדדים לא חולקים כי במהלכה יש להציב מורה משגיח.
לכל אלה יש להוסיף את עדותו של הייב רכאן, המקובלת עליי, אשר בשעת האירוע היה בכיתה – עת הוסיף והעיד כי באותה שעה התקיים מבחן מתכונת, כך נערים שסיימו להיבחן יצאו לחצר להתאוורר ולפרוק את המתח לאחר הבחינה.
כן אפנה לאימרת ויאם הייב במשטרה מיום 24.5.08 שהעידה אף היא כי האירוע התרחש בפרק זמן שלאחר המבחן.
לכל אלה אוסיף גם את אימרותיהם של נערים ונערות אחרים ששהו בחצר ואשר אישרו כי היו בחצר לאחר שמורה שאמור היה ללמד לא הגיע; גם הם היו בחצר בידיעת צוות בית הספר וללא השגחה (ר' אימרת ניבון זנגריה מיום 24.5.08 במשטרה).
הנה כי כן, בשעת האירוע הקשה היו בחצר מספר לא מבוטל של נערים שהתגודדו, כפי המתואר בכתב האישום, ללא השגחה של מורה, שנדרש להיות במקום כדי לפקח ולמנוע התפתחות של כל אלימות, מתוקף מרותו וסמכותו כמורה וכמחנך. חובת זהירות זו קמה כל אימת שיש "הפסקה", כשהדגש הוא לכל הפסקה מלימודים.
האחריות להצבת מורה תורן דומה כי מתחדדת יותר לאור עדות המנהלת. כעולה מעדות המנהלת ביום לימודים רגיל בשבת, היה צפי בבית הספר לבואם של נערים שכבר אינם נמנים על תלמידי בית הספר, כדוגמת התלמידים שהגיעו לשיחה עם המנהלת, וכדוגמת איאד שבא ביחד איתם כדי לברר מה מצבו הלימודי של אחיו ומשום שלא היה לו, כלשון המנהלת, משהו אחר לעשות, ר' אימרת המנהלת במשטרה מיום 24.5.08, עמ' 1, שורות 14-15:
"לציין כי הוא איאד היה מבקר בבית הספר מידי פעם בעיקר בשבתות מזמן שהוא לא עובד ואין לו מה לעשות."
ואם אלה פני הדברים, חובת הפיקוח בחצר על תלמידים הלומדים בבית הספר, רק מתחדדת.
הדברים נאמרים במצב דברים של הפסקה תקנית בין שיעורים, כגרסת המועצה, אך גם במצב דברים של הפסקה מלימודים במהלכה נדרש פיקוח על תלמידים, כמפורט לעיל.
אשר על כן, אני קובעת את חובת הזהירות המוטלת על צוות בית הספר לאירוע, בין אם התקיימה הפסקה בין שיעורים ובין אם התקיימה הפסקה אחרת – עת הוכח שבחצר בית הספר נכחו במועד האירוע מספר נערים, שהתגודדו בחבורות ללא פיקוח והשגחה של מורה.
באלה הנסיבות אפנה לקבוע את חלקו של כל אחד מהנתבעים בעטיה של עוולת הרשלנות הנוגעת לניהול בית הספר ע"י צוותו.
חובת הזהירות של משרד החינוך
שכרה של מנהלת בית הספר, האחראית לניהול בית הספר ובכלל זה לטיפול בחצר בית הספר, בחלקו הארי משולם ישירות ע"י משרד החינוך.
כמו כן אציין את אחריות משרד החינוך על כתיבתם של חוזרי מנכ"ל המתפרסמים מעת לעת – חלקם עוסקים בניהול בית הספר בשגרה, וכפועל יוצא מתגבשת אחריות משרד החינוך על יישום החוזרים באמצעות מפקחים מטעמו.
אכן, אין לנו עניין בתכניות לימודים מובהקות ובמערך הפדגוגי של בית הספר, בו עסוק בדרך כלל משרד החינוך – אך מכאן ועד מתן פטור מאחריות, כטענת משרד החינוך, רחוקה הדרך.
סוגית השמירה והפיקוח על כלל תלמידי בית הספר – דומה שאינה במחלוקת. בעניין זה אפנה לחוזרי מנכ"ל משרד החינוך עצמו, שמופצים למפקחי משרד החינוך, וגם לבעלי תפקיד במועצה, מתוכם ניתן לגזור את חובת הזהירות שהופרה במקרה דנן, הן של משרד החינוך והן של המועצה, כפי שאפרט בהמשך, בפיקוח על יישום החוזרים, אך ראשית אדון, כאמור, בחובת הזהירות של משרד החינוך.
חוזר מנכ"ל משנת 2000 (ת/י"ג), שהוגש בהליך בהסכמת משרד החינוך והמועצה, מתווה את חובת הזהירות של משרד החינוך ומחייב הקפדה על יישום החוזרים שהוא עצמו מנפיק, דבר שלא התקיים כאן – כהאי לישנא;
"בית הספר חייב להבטיח את שלומם ואת ביטחונם של הבאים בין כתליו, ובכך לספק את זכותם של כל ילד וכל ילדה ושל כל מבוגר לשמירה על גופם, על בריאותם הנפשית ועל רכושם.
בשנים האחרונות התגבר הצורך לטפל בצמצום האלימות בקרב ילדים ובני נוער בישראל. נתונים שנאגרו ממקורות משטרה, ממחקרים ומדיווחים פנימיים במערכת החינוך מצביעים על תמונת מצב קשה באשר להיקף הבעיה ולחומרתה. יש להתייחס בחומרה להתגברות תופעת האלימות במוסדות החינוך. אי התמודדות עם התופעה מערערת את סמכותו של המוסד החינוכי כגורם מחנך, ונוטלת את ההצדקה המוסרית והערכית לקיומו. אם בית הספר משדר השלמה עם אלימות או עם עבריינות אחרת או סלחנות כלפיה, לא יופנמו אצל התלמידים הערכים של שמירת החוק ושלילת האלימות."
ובהמשך בסעיף ו':
"הגברת הפיקוח וההשגחה על התלמידים
הכניסה לבית הספר והיציאה ממנו, ההפסקות וההסעות הם מוקדים לאירועי אלימות. יש להגביר את ההשגחה ואת הפיקוח בשעות אלה ולהגיב באופן מיידי על אירועי אלימות כדלקמן: יש למנות מורים-תורנים ולמקמם בשטח בית הספר ולקבוע שטחי אחריות לשם הסדרת פעילות התלמידים בהפסקה והפיקוח עליה כדי למנוע התנהגות מסוכנת ומשחקים מסוכנים העלולים לגרום לתאונות."
"הפסקה" או כל פרק זמן שעונה להגדרה של הפסקה מלימודים בכיתה, מחייבים הצבת מורה משגיח בחצר, כמפורט לעיל.
אמור מעתה, "הפסקה" מוגדרת כמקרה בו שוהים תלמידים בחצר, להבדיל משיעור שבו שוהים התלמידים בכיתה, כפי שהעידה המנהלת עצמה בעמ' 117 לפרוטוקול. הפסקה כזו או אחרת, דורשת פיקוח ושמירה. דומה כי רק בפרק זמן בו החצר ריקה, כלשון המנהלת, אין צורך במורים תורנים בחצר, אלא מאי שפני הדברים שונה בחצר רוחשת, בה מצויים נערים.
חוזרי מנכ"ל אלה, לא הוכח כי משרד החינוך הקפיד ופיקח על יישומם, למרות שמתוכם ניתן ללמוד על חובת פיקוח נדרשת, כפי שניסח מנסח החוזרים.
בעניין זה אוסיף ואדגיש כי, כאמור, לא התייצב ולו עד אחד מטעם משרד החינוך, לרבות המפקח המחוזי הרלוונטי, כך גם כלל לא הוכח שניתנו הוראות מפורשות להשגחה בחצר כל עוד מדובר בחצר פעילה, כפי המקרה דנן.
הדברים מקבלים משנה תוקף לאור דוח משרד החינוך (נספח ז' לתצהירי התובעים) שמחייב את משרד החינוך (כהצהרת ב"כ) במתן מענה למצב בלתי נסבל של אווירה אלימה ידועה בבתי הספר. באלה הנסיבות, לשיטתי, דוח משרד החינוך אינו אלא הודאת בעל דין, הכאה על חטא או למצער נורה אדומה, שצריכה היתה להידלק מבעוד מועד, ביישום חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך בקיום נהלים בחצר בית הספר, כל אימת שהחצר אינה ריקה מתלמידים; וכלשון דוח ועדת בדיקה של משרד החינוך (שצורף כאמור לתצהירי התובעים):
"3.1.4 מנגנוני הפיקוח על בית הספר על ידי המחוז או הרשות
בית הספר העל יסודי המקיף בטובא-זנגרייה מוגדר כמוסד חינוכי רגיל, למרות שידוע למערכות הפיקוח הצורך בסיוע ארגוני ופדגוגי לצוות המקצועי בבית הספר. לבית הספר מפקח כולל שחלק מתפקידו לעקוב וללוות את הצוות המקצועי ולהנחות בכל מגוון הבעיות ופתרונן. ביה"ס סומן כבי"ס שבו יש צורך לבצע שינוי מערכתי, והוא נכלל במסגרת בתי הספר שבפרויקט "שוחרי שינוי" ובכך מלווה אותו טיוטור מטעם משרד החינוך שמסייע בקידום שינוי תרבותי – ניהולי בביה"ס."
"3.1.6 תיאור האירוע
האירוע התרחש ביום שבת, יום לימודים רגיל במגזר הערבי בו התקיימה בחינת מתכונת בבית הספר. ביום זה הצוות הפדגוגי-מקצועי היה מצוי ופעיל ותלמידים רבים היו בבית הספר.
אירוע מותו של התלמיד רחיים מוחמד אל-הייב ז"ל, מהווה אבן דרך מצערת לאי-טיפול ממושך ואוזלת יד כללית, אשר היתה חלק מההתנהלות הכוללת של המועצה המקומית, של המערכת החינוכית הכללית, ובית-הספר באופן מיוחד. אירוע מותו של התלמיד רחיים מוחמד אל-הייב ז"ל, היה רגע של סערת רגשות, בתוך קטטה בין תלמידים, שליפת סכין ודקירה אחת ויחידה אשר קיפדה את חייו. בנספח לדוח זה מובאים תצלומים של קמפוס בית הספר, המסדרונות וזירת הרצח."
"3.1.7.6 בית הספר – נורמות
התנהגויות מסוכנות, חדר המורים השרוף, אלימות בתוך הכפר יצרה מערכת נורמות "סלחניות" להתנהגות אלימה שהשפיעה גם על התלמידים ועל והאווירה הכללית אלימות בתוך בית הספר, הייתה נסבלת שכן היא התקבלה לעיתים כהשתובבות והשתוללות מובנת. ההתמודדות איתה, היתה לעיתים קרובות ותרנית סלחנית."
באווירה הכללית שהייתה באותם זמנים בכפר – דומה כי אין צורך להכביר במילים אודות האחריות המוטלת על משרד החינוך לדאוג למילוי הוראות המשרד ויישומן בבית הספר, בכלל, ובזמן שאין התלמידים ספונים בכיתות אלא נוכחים בחצר, בפרט.
באלה הנסיבות אני קובעת כי משרד החינוך, על פי דוחות, חוזרי מנכ"ל ומסמכים שהוא עצמו הנפיק, הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, באי הקפדה על נהלים שקבע בניהול בית הספר. כך קרה שבהפסקה בבית הספר לא היתה השגחה בחצר, בין אם לפי עמדת המועצה כי מדובר בזמן הפסקה, ובין אם מדובר בזמן שאינו הפסקה בין שיעורים, כשיטת משרד החינוך, אך בזמן שלא התקיימו לימודים בכל הכיתות, בנסיבות מובהקות בהן שהו מספר נערים בחצר בית הספר, ללא מורה תורן שיפקח ויהיה ערני לכל ויכוח או תגרת ידיים שעלולה להתפתח עד כדי אירוע שיצא משליטה וריסון.
השגחה והטלת מרות של איש האמון על כך, בחצר בית הספר, היו מונעות, אחרי הכל, מהמנוח גם לנסות בכוחותיו הדלים להפסיק אלימות בין חבריו ובין איאד, בניסיון לבצע את שהיה מוטל על המורה האחראי, שנעדר מהמקום.
חובת הזהירות של המועצה
המועצה ביקשה להסיר אחריות מעליה – בטענה כי דוח ועדת בדיקה של משרד החינוך אין בו כדי לחייב אותה, כולל מסקנות ישיבה של ועדת הכנסת, שהתכנסה בעקבות אירוע חריג, בו מצא תלמיד בית ספר את מותו ביום לימודים שגרתי.
דא עקא, שאת טענת המועצה, לפיה לא הפרה את חובת הזהירות, אני דוחה.
חובת הזהירות של המועצה אין אני לומדת מדוחות ומסמכי משרד החינוך, שהוכחשו על ידי המועצה, אלא מהראיות שהובאו, חלקן מתוך עדות העדים מטעם המועצה עצמה.
ראשית, אני מוצאת לקבוע את חובת הזהירות המוטלת על המועצה כלפי אלה המבקרים בשטח בית הספר, הנמצא בשליטת המועצה ובפיקוחה.
שנית, אפנה לעדות גזבר המועצה, שביקש אמנם להדגיש כי המועצה היא רק "צינור" להעברת כספים ממשרד החינוך לבית הספר, אך, אחרי הכל, לא נתן הסבר מדוע נדרש "צינור להעברת כספים", מבלי שהמועצה לוקחת אחריות על המטרות והיעדים של הכספים המתקבלים, עבור בית ספר בכפר, שהוקם על ידי המועצה על מקרקעיה.
אמור אם כן, העברת כספים למועצה דרך משרד החינוך על מנת שיתנהל בית ספר בכפר, מלמדת על חובת זהירות של המועצה בפיקוח על העוסקים במלאכה מטעם המועצה, במיוחד מנהלת בית הספר, שחלק משכרה, כאמור, משולם ע"י המועצה.
חובת זהירות של המועצה מתפרסת על ניהול בי"ס אותו היא בחרה להקים בתחומה. אמנם בחלק לא מבוטל מן המקרים כשעולה סוגיה של אחריות המועצה – אנו דנים בעיקר בתקציבים שמיועדים למתקני בית הספר ולמבנה בית הספר. אלא שמעדות העדים מטעם המועצה עולה כי אחריות המועצה אינה נוגעת רק למבנה ולמתקנים.
דומה כי אין חולק שניהול בי"ס בשגרת היומיום כולל בחובו גם חובת זהירות לפקח על תלמידי בית הספר, האמורים לצאת בבטחה לחצר בית הספר, במיוחד בנסיבות בהן מודה המועצה כי האירוע התרחש בחצר, בהפסקה ובנוכחות מאות תלמידים (ר' סעיף 9 לסיכומיה).
בסוגיה זו אוסיף ואפנה גם לעדות מר עבדאללה הייב, אשר פרט לטענה שחוזרת על עצמה גם בעדותו, לפיה המועצה היא אך "צינור" להעברת כספים ממשרד החינוך לבעלי תפקיד בבית הספר – הרחיב בעדותו וביסס את חובת הזהירות של המועצה מעבר לכך, כן ביסס את חובת הזהירות של המועצה שהופרה גם במקרה דנן. ר' עמ' 61 לפרוטוקול:
"אני אמור להיות אחראי מטעם המועצה על כל הדברים שמתנהלים בבתי הספר. אחזקת בית הספר, קשר עם המנהלים." (הדגשה שלי)
ובהמשך בעמ' 63 לפרוטוקול:
"ש. מה זה אבטחה?
ת. לשמור על התלמידים במסגרת היום לימודים".
ובהמשך מודה העד מהמועצה כי הוא מכיר את חוזר מנכ"ל (ת/י"ג) שהוגש בהסכמה ואשר צוטט לעיל, ומאשר בעמ' 68 לפרוטוקול כי:
"ש. אני שואל משהו פשוט, האם אתה חושב שהחוזר הספציפי הזה היה צריך להיות מובא לידיעתך? כן או לא?
ת. כן. לדעת שהוא קיים, כן."
ובעמ' 69:
"ש. האם אתה חושב שאחד מהתפקידים שלך כרכז חינוך באותה עת, היה לוודא שהמנהלת של בתי ספר המקיף, טובה זנגריה, הייתה צריכה ליישם את הוראות חוזר המנכל שבא למנוע אלימות?
ת. כן. מנהלת הייתה צריכה להתייחס לחוזר.
ש. האם אתה חושב שאתה היית צריך להיות זה שמוודא שהיא עובדת לפי החוזר?
ת. גם אני וגם הפיקוח צריכים לעקוב אחרי ביצוע המשימות לפי חוזר המנכל." (הדגשה שלי)
העד בעדותו אמנם ניסה להפחית באחריות המועצה, במתן עדות לפיה לא ידע על אלימות בבי"ס ולא צפה את האירוע, אך דומה כי עדות זו רק מחזקת את אוזלת ידה של המועצה שמחד גיסא בתצהיר, סעיף 7, מאשר העד קיומן של מריבות בין הנערים בבית הספר, גם כשהן מוצגות ב"רמת נורמה רגילה", כשמאידך גיסא ידוע על אלימות בכפר בין חמולות אשר משפיעה על האווירה הכללית בכפר ועל בית הספר המצוי בו – אך מענה לכל אלה, איין.
כלום יעלה על הדעת, שרכז מחלקת החינוך במועצה (כיום מנהל המחלקה) העד עבדאללה הייב, יודע על "אירוע אלימות" "ברמה נורמלית", ועל ויכוחים בין תלמידים וקטטות ברמה סבירה – כלשונו בעמ' 99, אך מותיר ללא פיקוח שלו את הניהול של מנהלת בית הספר לרבות ניהול החצר על כל הנערים המתגודדים בה – ללא מורה תורן מפקח ומשגיח.
האם אירועי אלימות שונים שלא הסתיימו באופן חריג, כמו המקרה דנן, כעדותו – יכולים להישאר ללא מענה עת מקבל בית הספר לתחומו גם נערים נושרים בנשירה חלקית או מלאה – בניהול הפסקה ללא השגחה, תמהתי (ר' עמ' 99-100 לפרוטוקול).
מעבר לאמור, אציין כי מכלל הראיות שנשמעו בפניי, לא ניתן להמעיט מהאירועים שקדמו לאירוע, שחייבו, כך אני קובעת, התארגנות ברורה ופיקוח ממשי בקיום הנהלים של שמירה ופיקוח על בית הספר בשגרה, במיוחד ביום שבת, בו נקלטו בבית הספר גם נערים שלא למדו בו באופן מלא.
בעניין זה אפנה גם לעדותו של חברו לספסל הלימודים של המנוח, הייב רכאן, הלומד היום בטכניון ואשר סיים את לימודי התיכון עם תעודת בגרות – המתאר את הרשלנות בהתנהלות בית הספר. כך תיאר העד אווירת אלימות בבית הספר המושפעת מקטטות שבין חמולות בכפר (עמ' 84 לפרוטוקול). כך תיאר העד התנהלות רשלנית של המועצה בטיפול בתלמידים שכבר לא היו תלמידי בית הספר אך באו אליו. כך תיאר העד את התנהגות הנערים שלמדו בו, שבאו ויצאו, כשרק רצו, ללא קבלת רשות וללא הצגת אישור, לרבות אלה שהגיעו באופן בלתי סדיר והרשו לעצמם גם לעזוב את השיעור כל אימת שחפצו בכך.
כמו כן אפנה גם לעדות מנהלת בית הספר גב' חמדה חמידה חלף, ששכרה שולם כאמור ע"י משרד החינוך והמועצה עבור ניהול בית ספר – עת תיארה בתורה את הקשר שלה עם המועצה, בניהול בית הספר. דברים אלה של המנהלת, שהובאה כעדה מטעם המועצה, נאמרו בצד עדותה על בעיות משמעת של תלמידים, שחלקן דווחו גם למשטרה, הגם שלא ידעה לומר כמה דיווחים היו לפני האירוע.
אשר להתנהלותה מול המועצה ומשרד החינוך העידה כי:
"ש. אם את צריכה כל דבר שאינו פדגוגי, למי את פונה?
ת. למועצה. בעניין פיזי הייתי פונה למועצה, פדגוגי יותר לפיקוח, למשרד החינוך." (ר' עמ' 117 - 118 לפרוטוקול)
באלה הנתונים, אני קובעת את אחריותה של המועצה, בצד אחריות משרד החינוך, כשהחלוקה ביניהם יש לקבוע שווה בשווה, משום שמידת תרומתם כמזיקים לנזק – דומה.
בשולי הדברים אציין כי בסיכומי המועצה אפשר למצוא בסיפא טענה לפטור מאחריות בשל "הסתכנות מרצון", כטענה כללית.
עיינתי בטענה ואני מוצאת לדחותה בשתי ידיים, בהדגישי כי בית הספר הוא מוסד שיש לדאוג לקיומו ולביסוסו, בדרך של קיום פיקוח ושמירה על התלמידים, ולא בדרך של סגירת שעריו משום האלימות השוררת בקרב חלק מהתלמידים או בקרב המבקרים בתחומו.
דומה כי טענת המועצה ל"הסתכנות מרצון" בשליחת הנערים ע"י הוריהם ללימודים בבית ספר, במצב של הסתכנות – מלמדת אך על חובת זהירות של המועצה שהופרה, ועל שלא הפעילה את סמכויותיה להסרת הסיכון, בנסיבות בהן אסור חלילה להטיל אחריות על הורים השולחים את ילדיהם לבית הספר על מנת שיקנו בינה ודעת.
גם את הטענה ל"הסתכנות מרצון" המוטלת לכאורה על המנוח, אני דוחה. המנוח, שביקש להפריד בין הניצים ולפתור סכסוך אלים – על כך שילם בחייו, אינו מסתכן ברצון, במיוחד מקום שהמועצה הפרה חובת זהירות באי הצבת מורה משגיח, לו הכישורים והיכולות להשגיח על חצר בית הספר ולקדם פתרון לכל סכסוך שיתרחש.
דומה, אם כן, כי הטענה ל"הסתכנות מרצון" מוטב שלא נטענה, משנטענה.
לסיכום אציין ואדגיש את האחריות המשותפת של משרד החינוך, שתחת ידיו הוצאו חוזרי מנכ"ל, עליהם נדרש משרד החינוך לפקח כדי שייושמו הלכה למעשה, ושל המועצה, האחראית לניהול בית הספר המצוי בתחומה ובמקרקעיה, תוך יישום מוקפד, בין היתר, של חוזרי מנכ"ל משרד החינוך.

שיעור הנזק
הורי התובע הגישו תביעה כנפגעים משניים וכן תביעת עיזבון, ולהלן אדון בעתירתם.
תביעת ההורים – נפגעים משניים
תביעתם של ההורים כנפגעים משניים נסמכת על העובדה כי חזו בבנם מוטל על רצפת חצר בית הספר מתבוסס בדמו, לאחר שהתמוטט בעקבות דקירת סכין שחדרה עמוק לתוך ליבו, בנסיבות בהן הגיעו למקום וראו את הטרגדיה שפקדה את משפחתם, לעיניהם.
דא עקא שטענת התובעים כי הם עומדים בתנאים לפיצוי כנפגעים משניים על פי הלכת אלסוחה – אין אני מקבלת.
דומה כי עיקר המחלוקת בסוגיה היא לגבי תחולת התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה, קרי בסוגית הנכות של ההורים, שיעורה ומאפייניה.
אין חולק כי אבל כבד פקד את משפחת המנוח, אשר מלווה וילווה את המשפחה, אלא שאין הוא לבדו מבסס את הפיצוי, אלא הנכות שנגרמה ומאפייניה, וזאת בהתאם להלכת אלסוחה ופסקי הדין שבאו בעקבותיה.
הפן המשפטי
ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 נקבע כי נפגעים משניים הטוענים לנזק נפשי יפוצו בהתקיים מספר תנאים.
ההלכה קבעה ארבעה תנאים לפיצוי נפגעי המשנה, בגין פגיעה נפשית שנגרמה להם, כתוצאה מביצוע עוולה לאדם אחר;
תנאי ראשון קובע כי הניזוק המשני הינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי.
התנאי השני קובע כי על הניזוק המשני, ככלל, להתרשם בעצמו מן האירוע, אולם לא נשללה על הסף זכותו של קרוב לתבוע לאחר שהתרשם מן האירוע מכלי שני.
התנאי השלישי עניינו בדרישה של קרבה במקום ובזמן בין היווצרות נזקו של הניזוק המשני ובין הפגיעה בניזוק העיקרי. יצוין, כי דרישה זו זכתה לפירוש גמיש ונקבע שאין לשלול את האפשרות שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת, להבדיל מהלם מיידי, יהיה גם הוא בר פיצוי. על כן, נקבע כי התנאי הקובע הינו קיומה של קירבה סיבתית.
התנאי הרביעי קובע כי נדרשת פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן נכות ניכרת. פגיעה מסוג זה מוכחת באמצעות חוות דעת רפואיות.
התנאי הרביעי, העוסק בעוצמת הנזק, ככל שמדובר בנזק נפשי – פורש באופן נוקשה. ככלל, קיומו של נזק נפשי מהותי הוכר, מקום בו הוערכה נכות נפשית באחוזים העולים על 20% נכות.
ר' ע"א 2935/98 דריז נ' אררט חב' לביטוח בע"מ תק-על 99(3) 1253, שם נקבע כהאי לישנא:
"נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל15% שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאו עונים על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה".
(ר' גם ע"א 3798/95 הסנה נ' חטיב , פ"ד מט(5) 651).
וכך נקבע ברע"א 5803/95 ציון נ' צח, פ"ד נא(2) 26:
"מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים. לפיכך, ראוי לו לסייג בדבר חומרת הפגיעה, שישאר על כנו...".
הלכת אלסוחה צפתה את האפשרות שיתעוררו מקרים "קשים" נוספים, ופתחה פתח ליצירת קבוצת ביניים מצומצמת של ניזוקים משניים חריגים, שאינם עומדים בתנאים שנקבעו, ולמרות זאת תקום אחריות כלפיהם. לפיכך, במסגרת פסק הדין בית המשפט הדגיש כי ארבעת התנאים אינם מהווים רשימה סגורה, וכי ראוי לה להלכה שתיבחן ממקרה למקרה:
"במסגרת תהליך קביעתה של חובת הזהירות המושגית, נדרשת, איפוא, פעולת סינון אשר תבור מבין כלל הנזקים הנפשיים הצפויים את אלה אשר ראוי כי יכללו בתוך גבולות מעגל האחריות. ניתן לנסות ולמנות את מערכת השיקולים על פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. כמובן, אין זו רשימה ממצה, והיא תעמוד במבחן העשייה השיפוטית והתפתחות ההלכה מעניין לעניין" (אלסוחה, בעמ' 432).
בפסק דין ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (פורסם בנבו) מיום 5.6.07, נדונה שאלת הפיצויים בגין נזק נפשי להורים שהיו בטיפולים רפואיים ממושכים, ואשר בשל רשלנות בית החולים איבדו את עוברם במהלך לידה. בית המשפט בחן את כלל הנסיבות והגיע למסקנה כי יש לפצות את ההורים. בפסק הדין נקבעה הגמשה מסוימת של הלכת אלסוחה, ככל שהדבר נוגע לדרישה שעניינה בחומרת הנזק הנפשי. כך נקבע כי גם שלא הוכח בפסק הדין שנגרם למערערים נזק נפשי משמעותי העולה כדי מחלת נפש, כנדרש על פי ההלכה, תקום אחריות כלפיהם, וזאת משום שעניינם בא בגדרם של אותם מקרים "ברורים וקשים", שיש בהם כדי להצדיק את ההגמשה של ההלכה.
יחד עם זאת, הפסיקה שניתנה לאחר פס"ד לבנה לוי חזרה וקבעה כי פסק הדין לא שינה את הלכת אלסוחה וכי התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה נותר על כנו. כך נקבע בע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) מיום 16.3.08:
"...ודוק: הדגש הוא על כך שהלכת לבנה לוי לא יצרה את האפשרות להכרה במקרים "ברורים וקשים" כקטגוריית ביניים שבה יוגמש רף הנזק הנפשי הנדרש. זרעי האפשרות נשתלו, כפי שצוין לעיל, כבר בהלכת אלסוחה. פרשת לבנה לוי רק יישמה אפשרות זו... סוף דבר: פרשת לבנה לוי אינה משנה את התמונה באשר לחלותה של הלכת אלסוחה בעניינם של המערערים. באשר ליישומה של זו האחרונה מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא כי המערערים לא עמדו בתנאי הרביעי קרי: מידת הנזק הנפשי שמדובר בו, וזאת לאור ממצאי העובדה שפורטו לעיל".
כמו כן ר' גם ע"א 2816/08 גאולה דהרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) מיום 5.8.10 שם נקבע כדלקמן:
"המערערת 2 טענה כי לאור פסק הדין בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק ([פורסם בנבו], 5.6.07), יש לפסוק לה פיצוי לפי הלכת הקרוב הנוכח בפגיעת בן משפחתה בדרגה ראשונה, למרות שלא נקבעה לה נכות לצמיתות. אומר בקצרה, כי מאז פסק הדין בעניין לבנה לוי ניתן פסק הדין ב ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 16.3.08), אשר הבהיר כי הלכת רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990) על התנאי הרביעי שנקבע בה נותרה על כנה. משכך, אין מקום לפסוק למערערת 2 פיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לה, לטענתה".
יישום ההלכה בענייננו
הורי המנוח הגישו חוות דעת רפואיות של ד"ר פרח גוזיף אשר בדק אותם בשנת 2011.
ד"ר פרח גוזיף מצא לקבוע נכות לתובע (לאב) בשיעור 20% בגין התפתחות תסמונת הסתגלותית דכאונית מג'ורית עם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את התאמתו הסוציאלית והתפקודית.
המומחה סבר שיש מגמה בקביעת נכות כרונית ועל כן העריך כי מדובר בנכות צמיתה.
ד"ר פרח גוזיף העריך את נכותה של התובעת (האם) בשיעור 30% בגין התפתחות תסמונת הסתגלותית דכאונית מג'ורית עם סימנים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית והחברתית, בנוסף להתפתחות של מצב אבל פתולוגי.
להערכתו, מדובר במצב כרוני ועל כן הנכות היא לצמיתות.
התובעים נבדקו מטעם הנתבעים ע"י ד"ר ראסם כנאענה בשנת 2014.
ד"ר כנאענה שמע מפי התובע על קשיים בעקבות האירוע, אלא שמצא אותם בעוצמה התואמת לנסיבות, ללא ביטוי לפסיכופתולוגיה אשר מגבילה את כושר התפקוד. המומחה מציין את החזרה לעבודה סדירה של התובע, ואת השמחה במשפחה עם הולדת בן, כשנה לפני בדיקת המומחה.
להערכת המומחה לא נותרה לתובע נכות בעקבות האירוע מיום 24.5.08.
ד"ר ראסם כנאענה בדק את התובעת (האם) על רקע עברה הרפואי הקודם, ומצא כי אין עדות לקבוע כי היא סובלת מהפרעה דכאונית עמוקה או הפרעה חרדתית פוסט-טראומטית. להערכתו, נראה שעל אף האובדן הקשה, התובעת מצליחה להסתגל ולהתמודד בצורה יחסית טובה עם האובדן. לשיטתו, אין למצוא עדות לאבל פתולוגי.
לדעת המומחה קיום קשיים הסתגלותיים עם סימנים דכאוניים קלים, שקשורים לאירוע הנדון, נוגעים גם לקווים אישיותיים עם נסיגות דכאוניות, על רקע עברה וכתגובה לאירוע מוחי שעברה.
בסיכום חוות דעתו מעריך ד"ר כנאענה את נכותה של התובעת בשיעור 10%, מתוכם 5% קשורים לאירוע מיום 24.5.08.
בשל הפער בין חוות הדעת שהוגשו ע"י הצדדים, מיניתי את ד"ר פרחאת כמאל כמומחה מטעם בית המשפט. חוות דעת המומחה הוכנה בשנת 2015.
חוות דעת מומחה בית המשפט אני מוצאת לאמץ, בעיקר משום שהיא מאוחרת לחוות דעת הצדדים וסוקרת גם התפתחויות שאירעו במהלך השנים מאז האירוע עד הלום, לרבות התפתחויות חיוביות שקרו.
ד"ר פרחאת כמאל בדק את התובע (האב), עיין במסמכים שהוגשו בפניו ומצא להעריך את נכותו בשיעור 5%.
לשיטתו, בשנתיים האחרונות קיימת הקלה יחסית במצבה הנפשי של האם, המשפיע על המשפחה כולה. כמו כן מציין המומחה כי למשפחה נולד בן לאחר הפלות חוזרות שהתרחשו. הלידה הופנמה אצל התובע ואשתו כפיצוי על האובדן. המומחה מציין כי התובע חזר לעבודתו לאחר כחודש ימים מיום פטירת המנוח – עבודה הדורשת ניהול ואינטראקציה עם אנשים, בה הוא עומד; כן מציין את העובדה כי מצבו של התובע לא דרש טיפול או התערבות נפשית כלשהי לאורך השנים.
באלה הנסיבות, משמדובר באבל נורמטיבי לעומת אבל פתולוגי – לשיטת המומחה, ובעדכון המצב הכללי בדרך של הקלה במצוקה הנפשית לאחר לידת הבן באחרונה, המשך עבודה סדירה ואי נטילת כל טיפול בתחום – מעריך המומחה את נכות התובע בשיעור 5% לצמיתות.
ד"ר פרחאת כמאל בדק את התובעת (האם), עיין בחומר הרפואי הקשור גם בעברה ומצא להעריך את נכותה בשיעור 10%. לשיטת המומחה, בשנתיים האחרונות קיימת הטבה יחסית במצבה הנפשי והתפקודי של התובעת, היא ילדה בן לפני שנתיים לאחר הפלות חוזרות, לידה שהופנמה אצלה ואצל בעלה כפיצוי לאובדן, ומילוי משאלה של המנוח טרם האירוע לעוד אח במשפחה.
יחד עם זאת, עדיין קיימת הפרעה דכאונית דיסטימית, להערכת המומחה – כחלק מתהליך האבל, למרות שלא נעשתה כל פנייה של התובעת לקבלת טיפול נפשי.
לדברי המומחה, הפתולוגיה שמצא מאפיינת הפרעה הסתגלותית חרדתית דכאונית כביטוי לאבל באובדן בן במשפחה, עם סימנים פוסט-טראומטיים שאירתיים. מצבה של התובעת כיום לא דורש, להערכת המומחה, טיפול בתחום הנפשי, שכן למעט תיאור של עזרה חלקית מצד אם התובעת – התובעת מתפקדת בבית בצורה עצמאית.
באלה הנתונים, לאחר עיון בחוות דעת הצדדים וביתר הראיות, ובעיקר בחוות דעת רפואיות מטעם מומחה בית המשפט, כמפורט לעיל – אני קובעת כי התובעים אינם עומדים בתנאי הרביעי בהלכת אלסוחה, בהעדר נכות נפשית ניכרת, החורגת מאבל של משפחה על מות יקירה, שאין בו גלישה לנכות נפשית חמורה המוגדרת כפגיעה נפשית קשה.
אשר על כן, אני דוחה את העתירה לפיצוי התובעים כנפגעים משניים.
תביעת העיזבון
הורי המנוח תובעים גם כעזבון המנוח, לאחר שהציגו צו ירושה, לפיו הוכרו כיורשי המנוח.
עתירתם זו לפיצוי אני מקבלת, ולהלן רכיבי הנזק שאפסוק לזכותם:
הפסד השתכרות ב"שנים האבודות"
המנוח היה כבן 17 במותו, ועל כן שכרו הקובע בראש נזק זה, הוא השכר הממוצע במשק, בהתאם לע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, ס(3) 13.
הטענה של התובעים, לפיה המנוח, שהיה בן בכור להוריו, התכוון להשתלב בעסק העצמאי של אביו בעבודות עפר – דומה כי אין לה תימוכין, פרט לעדות האב, ממנה ניתן ללמוד על שאיפותיו ורצונותיו של האב כי בנו יצטרף אליו לעסק.
זאת ועוד, בפניי לא הוצגה תמונה ברורה לאורך השנים של העסק והכנסותיו, לרבות דיון בשאלה האם באפשרות העסק להעסיק את הבן כעובד משמעותי נוסף – כל זאת בצד יתר הראיות, לפיהן המנוח כיוון את חייו לקראת תעודת בגרות ללא קשר לעבודת אביו, גם אם הוא מדי פעם בפעם עזר לו.
המנוח מצא את מותו בגיל צעיר, בטרם נכנס למעגל העבודה, בעבודה סדירה ורצופה עם אביו – ואין לדעת האם היה מתמיד בעבודה פיזית זו, חרף רצון אביו.
על כן אני קובעת את שכרו בשנים האבודות, באין ראיות לסתור, לפי השכר הממוצע במשק, בסך 10,273 ₪.
אשר על כן, ולאור הלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח, סא (1) 325), אפסוק פיצוי לעבר ועד היום, וכן לעתיד לפי בסיס של השכר הממוצע במשק במכפלה של 30% עד גיל 67 בסך 1,200,000 ₪ (במעוגל).
היוון לעתיד נערך לפי ריבית של 3% – בהעדר ראיות המבססות את הטענה לשינוי בשיטת החישוב.
הפסד פנסיה
פיצוי ברכיב נזק בגין הפסדי פנסיה, לא רק שלא נתבע בכתב התביעה, אלא הוא, ככלל, מגולם בהפסדי ההשתכרות האמורים לעיל (ר' פס"ד פינץ פיסקה 11).
על כן העתירה לפיצוי שבאה אך בסיכומים, נדחית.
נזק לא ממוני
נזק שאינו ממוני, קרי כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, נקבע לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בראי סבלו וכאבו של המנוח.
בענייננו, מחד גיסא, מדובר במנוח שסמוך לדקירתו התמוטט, כשמותו נקבע כבר במהלך נסיעתו לטיפול בבית החולים. מאידך גיסא, מדובר באובדן דבר יקר מכל, החיים, בנסיבות בהן בפנינו קיצור תוחלת חייו של אדם צעיר מאוד.
באלה הנתונים אקבע את הפיצוי בראש נזק לא ממוני בסכום אחד על דרך האומדנא, ובסך של 850,000 ₪.
הוצאות הלוויה, קבורה וזיכרון
התובעים עותרים לפיצוי בגין הוצאות הלוויה וקבורה וכן עותרים לפיצוי על ארוחות שהם מארגנים לזכר המנוח בכל שנה, באחד מימי צום הרמדאן.
עיינתי בעתירה לפיצוי בראש הנזק האמור, ומצאתי לקבלה בחלקה. אדגיש כי בכתב התביעה אין כל עתירה לפיצוי על נזק, ככל שהיה מוכח, בארגון ארוחות לזכרו של המנוח.
על כן אפסוק אך הוצאות הלוויה וקבורה בסך 20,000 ₪.
סה"כ הנזק 2,070,000 ₪.
ניכוי כספי "סולחה"
ב"כ הנתבעת 2, אליו הצטרף ב"כ הנתבע 1, עותרים לניכוי כספי "סולחה" בסך 500,000 ₪ (אף שנרשם בטעות 50,000). דא עקא שאין בידם להוכיח שום סכום ששולם, עת התובעים העידו כי עדיין לא החליטו האם לערוך סולחה.
באלה הנסיבות, כשאין הוכחה לפיצוי ששולם, דין העתירה להידחות.
חלוקת האחריות
האחריות המוטלת על הנתבעים, גרמה נזק בלתי ניתן לחלוקה, ועל כן יש להורות כי הנזק ישולם ביחד ולחוד, כאשר החלוקה בין הנתבעים, בינם ובין עצמם, תיקבע לפי מידת האשם המוסרי אשר יש לייחס לכל אחד מהמעוולים, הזכאים להשתתפות ולשיפוי מלא ביניהם.
כך נקבע בע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, סב (1) 803:
"מקום בו היו שניים אחראים לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, יישאו הם יחד ולחוד באחריות למלוא הנזק, אך ביחסים בינם לבין עצמם תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מהם בתשלום הפיצוי לניזוק, ממידת תרומתו של המזיק לנזק (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97; ע"א 8199/01 עזבון מירו ז"ל ואח' נ' מירו, פ"ד נז(2) 785, 796; ע"א 8526/96 פלוני הנ"ל, בפסקה 36 לפסק דינו של חברי, השופט ריבלין)".
האשם המוסרי למות המנוח, בטרם עת, מוטל ברובו על הנתבע 3 – מי שדקר למוות את המנוח בעקבות ריב שהחל בו בחצר בית הספר.
על כן, חלקו של איאד בפיצוי אני מעריכה בשיעור 80%.
את חלקו של משרד החינוך בפיצוי ואת חלקה של המועצה בפיצוי, אני מחלקת כאמור שווה בשווה, קרי 10% לחיוב הנתבע 1 (משרד החינוך) ו-10% לחיוב הנתבעת 2 (המועצה).

אחרית דבר
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לפצות את התובעים בסך הכולל שכ"ט עו"ד בשיעור 2,554,380 ₪, עליו יש להוסיף הוצאות משפט.
הסך האמור ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.
ביחסים שבין הנתבעים בינם ובין עצמם יישא נתבע 3 (איאד), כאמור, בפיצוי של 80% מהנזק, והנתבעים 1 ו-2 יתחלקו באחריות שווה בשווה ביניהם, כך שכל אחד מהם יישא בשיעור 10% מהנזק.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ט, 17 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.