הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 33615-09-15

בפני
כבוד ה שופטת תמר שרון נתנאל

תובע

פארוק חלבי ת.ז. XXXXXX978
ע"י ב"כ עוה"ד כמיל גרייב ואח'

נגד

נתבעות

1.רשות מקרקעי ישראל - מחוז חיפה
2.קרן קיימת לישראל
ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)

פסק דין

דיון והכרעה בטענות המדינה, לפיהן יש לדחות את התביעה שהוגשה בתיק זה, על הסף, מחמת התיישנותה.

1. התובע, פארוק סלאמן חלבי (להלן: " התובע") הגיש, בתיק זה, תביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 19 בגוש 11506 באדמות דליית אל כרמל (להלן: "החלקה") וביקש להורות על רישומו כבעלים של החלקה.

הנתבעת הינה מדינת ישראל/רשות מקרקעי ישראל וקרן קיימת לישראל (להלן: "המדינה") והיא רשומה, בפנקסי המקרקעין, כבעלים של החלקה, מאז יום 22.7.1947.

2. ההליך המשפטי בנוגע לחלקה הנ"ל, התחיל בתביעת המדינה לסילוק ידו של התובע מהחלקה, תביעה שהוגשה ביום 2.7.14, בת"א 55931-06-14, לבימ"ש השלום בחיפה. בכתב ההגנה שהגיש התובע, שם, ביום 16.2.15, טען התובע, כי הוא ומשפחתו מחזיקים בחלקה ונוהגים בה מנהג בעלים מזה 70 שנה.

נציין כבר כעת, כי אין חולק, שהפלישה התגלתה על ידי המדינה בשנת 2012, כפי שעולה מנספח ב' לכתב ההגנה מטעם המדינה. בנוסף נכתב בנספח ב', כי מהות הפלישה היא "נטיעות מפוזרות, חומרי בנייה וציוד בנייה" וכן, כי לתובע ולמשפחתו זכויות בחלקה צמודה לחלקה הנדונה בתיק זה.

בישיבת קדם משפט, שהתקיימה בבימ"ש השלום, העיר בימ"ש השלום (ובדין העיר), כי הרישום בלשכת רישום המקרקעין מהווה ראייה חל וטה וכי ביהמ"ש השלום אינו מוסמך, עניינית, להכיר בטענה לבעלות, הסותרת את הרישום והו סיף, כי אם הנתבע עומד על טענתו זו, עליו לשקול פנייה לבית המשפט המחוזי, המוסמך לדון בכך.

בעקבות כך הוגשה, ביום 20.9.15, התביעה דנן ואילו התביעה בבימ"ש השלום הופסקה, עד להכרעה בתיק זה (החלטת בימ"ש קמא מיום 23.10.15).

טענות התובע, בתביעה, לבעלות בחלקה:

3. בכתב התביעה טוען התובע לבעלות בחלקה, מכוח עילות רבות ושונות, כדלקמן:

א. סבו של התובע מר נסר עלי עווד המנוח (להלן: "הסב" או " המנוח") רכש את החלקה, לפני קום המדינה, בשנת 1944 מהבעלים הקודמים, מר אדיב חבאיב (להלן: "מר חבאייב"). הסב החזיק בחלקה ועיבד אותה עד שהלך לעולמו בשנת 1965.

ב. הסב הוריש לתובע את החלקה, עוד בחייו והחל משנת 1965 התובע מחזיק בחלקה "ונוהג בה מנהג בעלים".

ג. התובע מעלה טענות נוספות, כלליות וחלופיות כדלקמן:

הוא הבעלים של החלקה מכוח העברה לא רשומה מידי בעליהם הקודמים ו/או המחזיקים הקודמים.

הוא הבעלים של החלקה מכוח עקרונות תום הלב ב דיני חוזים על פי התנהגות הצדדים בהליכים משפטיים כגון השתהות ארוכה של המדינה בעמידה על זכויותיה.

הוא ובני משפחתו מחזיקים בחלקה משנת 1944 (עת הסב רכש אותה) והדרישה הראשונה לפינוי החלקה הוגשה כעבור 70 שנה. לאור שתיקת הנתבעת משך כל אותה תקופה, קמה לתובע ו/או למשפחתו זכאות למעמד של "בני רשות" מפורשת ו/או מכללא, בהתנהגות מכוח החזקה בחלקה.

הנתבעת הכירה בזכותו בחלקה, הן במעשים והן בשתיקה ומכוח " ההשתק הקנייני" קמה לו זכות "בלתי הדירה" בחלקה.

4. טענת ההתיישנות הועלתה על ידי הנתבעת בכתב הגנתה.

בהתאם להחלטה שניתנה על ידי ביום 21.1.16, הגיש התובע תגובת לטענה וכן הוגשה תשובת הנתבעת לתגובתו.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, סבורה אני, מהנימוקים שיפורטו להלן, כי התביעה אכן התיישנה וכי דינה דחייה על הסף מחמת כך.

5. בטרם אפרט את טענות הנתבעת, לעניין ההתיישנות, אציין, כי לטענתה, ניסוח התביעה חסר פירוט משפטי ועובדתי, לא צורפו צווי ירושה נדרשים וצדדים נוספים נדרשים ואף אין כל ראשית ראייה להוכחת העסקה הנטענת בין מר חבאייב לבין הסב. נטען, כי מאחר שהעסקה הנטענת נערכה, על פי הנטען, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), חל על הוכחתה סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית, הדורש מסמכים להוכחת העסקה, בעוד שלא הומצא כל מסמך בעניין זה.

טענות הנתבעת לעניין ההתיישנות

6. התביעה הוגשה למעלה מ- 68 שנים לאחר שזכויות המדינה בחלקה נרשמו בפקסי המקרקעין. מאחר שתקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא בת 25 שנים, התביעה התיישנה. כן נטען, כי התביעה נגועה בשיהוי כבד, המצדיק, גם הוא, דחייתה על הסף.

7. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי עסקינן בזכויות במקרקעין מוסדרים וכי בהתאם לסעיף 125 לחוק המקרקעין, הרישום בפנקס מהווה ראייה חותכת לתוכנו והאפשרות לתקוף את הרישום מצומצמת ביותר.

הנתבעת מפנה גם לסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט-1969, הכפוף, גם הוא (כאמור בו) לדין ההתיישנות החל על תביעות.

דיון בטיעוני התובע, בתגובתו לטענת ההתיישנות

8. על פני הדברים, ברי שמניין תקופת ההתיישנות מהמועד בו נרשמה החלקה על שם המדינה (שנת 1947) מביא לתוצאה לפיה התביעה התיישנה.

לפיכך, מבקש התובע להיעזר בסעיפים שונים אשר בחוק ההתיישנות - סעיפי ם 4, 7 ו- 8 לחוק, לשם דחיית תחילת מועד מניין תקופת ההתיישנות ומכאן - לדחיית טענת ההתיישנות שבפי המדינה .

בפרק הדיון, שלהלן, אפרט, כל אחת מטענותיו, תוך התייחסות אליה.

דיון

9. אין חולק, כי בענייננו מדובר במקרקעין מוסדרים וכי על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא בת 25 שנים.

להלן נוסח הסעיף:

"הזמן להתיישנות
5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -
(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין)-עשרים וחמש שנה".

הלכה היא, כי "נטל הוכחת החריגים המעכבים את תחילת תקופת ההתיישנות מוטל על התובע" - ע"א רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (22.01.1990).

10. טענתו הראשונה של התובע, בתגובה לטענת ההתיישנות היא, כי הוא הגיש את התביעה דנן כתביעה שכנגד ולכן, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התביעה לא התיישנה.

לטענתו, על אף שהתביעה דנן לא הוגשה במסגרת כתב ההגנה שהגיש לבימ"ש השלום, הרי מבחינה מהותית, מדובר בתביעה שכנגד אשר, רק מחמת כללי הסמכות העניינית, היא לא הוגשה לבימ"ש השלום, אלא לביהמ"ש המחוזי.

לא ניתן לקבל טענה זו. כפי שיובהר, להלן, ללא קשר לשאלת הסמכות העניינית, התביעה דנן לא הוגשה כתביעה שכנגד וסעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו חל עליה וממילא, גם לוּ היה מדובר בתביעה שכנגד, לא היתה, במקרה זה, תחולה לסעיף 4 הנ"ל .

11. סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כך:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

הראציונאל העומד בבסיס ההוראה הנ"ל, הוא, שכאשר טיעוני שני הצדדים הם באותו נושא או נוגעים לאותן נסיבות, ההנחה היא ש"ההתחשבנות" בין הצדדים טרם הסתיימה ולכן יש לנקוט שוויון ביניהם. לפיכך, ככל שהתביעה העיקרית טרם התיישנה (או אף אם התיישנה והנתבע אינו מעלה טענת התיישנות), ראוי לברר את טענות שני הצדדים ולא רק את טענותיו של צד אחד. לכן, במקרה כזה, כמתואר בסעיף, לא תישמע טענת התיישנות נגד טענת קיזוז, באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד.

12. בטרם דיון בשאלה אם מדובר בתביעה שכנגד, יש לומר, כי במקרה דנן לא מתקיים התנאי הבסיסי, הראשוני, האמור בסעיף 4, הוא התנאי שיהא מדובר ב"תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות". זאת, מאחר שבענייננו התובע עצמו טען טענת התיישנות נגד תביעת המדינה בבימ"ש השלום.

בסעיף 8 לכתב ההגנה, שהגיש התובע לבית משפט השלום, טען התובע, במפורש, טענת התיישנות. לפיכך, בכל מקרה, סעיף 4 לחוק ההתיישנות לא חל על התביעה דנן. משטען התובע התיישנות נגד תביעת הנתבעת, שהוגשה לבימ"ש השלום, הרי גם אילו הייתה תביעתו נגד הנתבעת, מוגשת כתביעה שכנגד, הייתה הנתבעת רשאית להעלות טענת התיישנות נגד התביעה.

די בטעם זה כדי שתידחה טענת התובע, הנסמכת על סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

13. בנוסף ומעבר לנדרש אומר, כי לא ניתן לראות את התביעה דנן, כתביעה שכנגד.

תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

"53. תביעה שכנגד, הגנה שכנגד ותשובה שכנגד
(א) נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד יגיש, נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שייקרא כתב תביעה שכנגד; בכתב תביעה שכנגד יצוין מספר ההליך בתביעה המקורית שהוגשה נגדו.
(ב) תביעה שכנגד תתברר במסגרת התביעה המקורית, ואולם רשאי בית המשפט או הרשם, ביוזמתו או לבקשת בעל דין, להורות על הפרדת הדיון אם ראה שאין זה מן הראוי לפסוק בתביעה שכנגד במאוחד עם התביעה המקורית.
(ג) על כתב תביעה שכנגד, על כתב הגנה שכנגד המוגש לפי תקנה 56 ועל כתב תשובה שכנגד המוגש לפי תקנה 62, יחולו ההוראות החלות על כתב תביעה, כתב הגנה וכתב תשובה, לפי העניין".

היינו - נתבע המבקש להעלות, נגד התביעה העיקרית, טענות שאינן רק טענות הגנה, אלא הן טענות לעומתיות, המזכות אותו בסעדים נגד מי שתבע אותו, רשאי לעשות זאת בתביעה שכנגד, המוגשת באותו תיק, בנוסף לכתב ההגנה. משמעות הדבר היא, כי התביעה שכנגד מוגשת במסגרת ההליך העיקרי וכחלק ממנו. ראו: רע"א 4223/06 - פנחס כץ ואח' נ' ציפורה גוטליב, (25/05/2008) (להלן: "עניין כץ").

14. בענין כץ הנ"ל, התייחס ביהמ"ש העליון למשמעות המונח "תביעה שכנגד" בציינו, כי התביעה שכנגד מוגשת במסגרת התביעה העיקרית וכי, כלל - שתיהן מתבררות במסגרת אחת. ביהמ"ש הפנה, בעניין זה, לדברי כבוד השופט זוסמן בספרו על סדרי הדין האזרחי - יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995), שם בעמ' 284-285, כדלקמן: " תובענה שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע, ותביעה-שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע המתבררת ביחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... תביעה-שכנגד מוגשת כחלק מכתב ההגנה, הנושא כותרת מיוחדת 'תביעה שכנגד'; לא הוגשה כך, אלא בנפרד מן ההליך הקודם, הרי זו תובענה שכנגד..." (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור) .

כן הפנה ביהמ"ש אל מאמרו של המלומד שלום לרנר - שלום לרנר "טענת הגנה, קיזוז דיוני, תביעה שכנגד וקיזוז מהותי", בספר מנשה שאוה - מחקרים במשפט לזכרו 163, 169170 (אהרן ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006), שם הובהר, כי "תביעה שכנגד... היא תובענה שכנגד המתבררת יחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... ההבחנה בין תובענה שכנגד לבין תביעה שכנגד הינה טכנית: הדרך הדיונית שבה בחר הנתבע להגיש את תביעתו. כריכת העילה בכתב-ההגנה היא תביעה שכנגד, ואילו הגשה בהליך נפרד היא תובענה שכנגד. בחר הנתבע במסלול התביעה שכנגד, עליו להכתיר את המסמך שהוא מגיש לבית-המשפט בתגובה על התביעה ככתב-הגנה ותביעה שכנגד. הפיכתה של תובענה שכנגד לתביעה שכנגד היא אפוא צעד פרוצדורלי טהור, שאין לו השפעות מהותיות".

ביהמ"ש העליון הוסיף וציין, כי הדבר נלמד גם מסעיפים 40(1) ו-51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן חוק בתי המשפט), באמרו, כי מסעיפים אלה עולה, כי: "כוונתו השקופה של המחוקק בסעיף-קטן (4) היתה לאפשר לבעלי-דין להימנע מפיצול הדיון בסכסוך הנטוש ביניהם, כאשר התביעות שיש לכל אחד כלפי יריבו נוגעות לאותו נושא או לאותן הנסיבות".

לא למותר לציין, כי בעניין כץ, היה ביהמ"ש ער לפסקי דין שהביעו, רטורית, עמדה פרשנית מרחיבה, לעניין תחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות (תוך שהוא מפנה לפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ התובע בטיעוניו), אולם ציין, כי בסופו של דבר, " תוצאת פסקי הדין במרבית המקרים (למעט אחד) לא הלכה במובן האופרטיבי לכיוון ההרחבה, אם בשל הנסיבות הספציפיות בתיקים השונים, ואם מתוך אי רצון למתוח יתר על המידה את רצועת הסעיף".

15. לעניין רובינשטיין - ע "א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 522 , (24.2.1966) אליו מפנה התובע, אציין כי הוא שונה מהותית מענייננו, באשר שם הוגשה, בתיק העיקרי, תביעה שכנגד ורק בטעות, לאחר הגשתה כתביעה שכנגד, היא הועברה לדיון בביהמ"ש המחוזי. בנסיבות מיוחדות אלה קבע ביהמ"ש (ובדין קבע) כי מדובר בתביעה שכנגד לענין סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

לעומת זאת, בענייננו, תביעת התובע שבפניי לא הוגשה במסגרת תביעת המדינה בבימ"ש השלום ואף לא באותו מועד, אלא בהפרש זמן ניכר, של חודשים רבים. תביעת התובע דנן, הוגשה, במובהק, כתביעה נפרדת, לבית המשפט המחוזי. אין גם חולק, שלא ניתן כלל לברר את שתי התביעות יחדיו, גם בשל השוני בסמכות העניינית. תביעת התובע איננה בגדר "תביעה שכנגד", כמשמעות מונח זה בחקיקה ואין בענייננו כל נימוק המצדיק חריגה מפרשנות מתבקשת זו.

16. די באמור לעיל כדי שאקבע, כי גם מהבחינה המהותית אין מדובר בתביעה שכנגד וכי גם משום כך אין בסעיף 4 לחוק ההתיישנות כדי להועיל לתובע.

טענת התובע המתבססת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות

17. התובע טען, לחילופין, כי הוא לא ידע על דבר רישום הזכויות ע"ש המדינה (שנרשמו ביום 22.7.1947) וכי הדבר נודע לו רק בשנת 2012. לפיכך טוען הוא, כי לאור הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהיום בו נודעו לתובע עובדות אלה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

18. בנסיבות המקרה, משמדובר במקרקעין מוסדרים ושעה שרישום הבעלות בפנקסי המקרקעין גלוי לציבור, ברי כי לא מתקיים התנאי האחרון שכן , במהלך 68 השנים שעברו מאז הרישום ועד לשנת 2012, יכול היה התובע לגלות, בקלות רבה, את עובדת הרישום על שם המדינה.

ראו בעניין זה את הדברים שנאמרו ב ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת ו-9 אח' (9.2.2009), שם דחה ביהמ"ש העליון טענה דומה, הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בהבהירו, כי " אין לי הצורך לקבוע האם המשיבים ידעו, פוזיטיבית, במשך השנים על רישום המקרקעין", שכן "משמדובר במקרקעין מוסדרים אשר רישום הבעלות בגינם גלוי לציבור, נראה כי מתחייבת המסקנה שהמשיבים יכלו לגלות עובדה זו בזהירות סבירה" ולכן לא מתקיים התנאי אשר בסעיף 8 סיפא והסעיף אינו חל.

19. המבחן של "זהירות סבירה", האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הוא מבחן אוביקטיבי - ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל פ"ד סד(2) 82 (19.9.2010 ) פסקה 50 לפסק-הדין. הנטל להוכיח, שהתקיימו כול תנאי הסעיף , מוטל על התובע. אך , בענייננו, התובע אף לא הצביע על עובדה כלשהי שלא הייתה יכולה להיות ידועה לו, בזהירות סבירה, עוד לפני שנים רבות - מאז נרשמה החלקה על שם המדינה.

ראו עוד, לעניין סעיף 8 הנ"ל, את דברי המלומד חבקין בספרו "התיישנות" (2014)": "המבחן אשר נקבע בפסיקה לעניין הגילוי הוא המבחן האובייקטיבי כאמור, עובדה תחשב לגלויה אם אדם סביר היה יכול וצריך לגלותה בתוך תקופת ההתיישנות הבסיסית. המבחן הוא אובייקטיבי במובן זה שאין להתחשב בתכונות וביכולת של התובע הקונקרטי. בבסיס המבחן אומצה ההלכה הנורמטיבית שלפיה מוטל על כל אדם נטל לפעול למימוש זכויותיו ולהקטין את נזקיו בתוך פרק זמן סביר מעת שנוצרה הזכות המהותית, ואם לא יעמוד בו, טעמי ההתיישנות מטים את הכף לדחות את תביעתו " (חבקין, עמ' 158).

20 כאמור לעיל, לו היה התובע דנן פועל "בזהירות סבירה" יכול היה, בקלות יחסית, או לפחות "במאמץ סביר" לגלות שהקרקע נרשמה על שם הנתבעת וזאת מאחר שמדובר במקרקעין מוסדרים ו בעלות המדינה בחלקה נרשמה בפנקס רישום המקרקעין, הגלוי לציבור עוד בשנת 1947 ולא היה דרוש "מאמץ רב" על מנת לגלות רישום זה.

לאור האמור לעיל, דין טענת התובע בעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות להידחות על הסף.

טענת התובע המתבססת על סעיף 7 לחוק ההתיישנות

21. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע:

"הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה."

התובע טוען, בתגובתו לטענת ההתיישנות, כי גם בהוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, יש כדי להוות תשובה לטענת ההתיישנות שבפי המדינה. לטענתו, רישום החלקה על שם המדינה נעשה על ידי המדינה ב"תרמית ואונאה".

תחולתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, איננה תלויה בשאלת "זהירותו" של תובע ובשאלת מאמציו לברר את העובדות הרלבנטיות. גם אם יכול היה תובע לברר את העובדות "בזהירות סבירה" יחל מניין תקופת ההתיישנות מהיום בו נודעה לתובע התרמית או האונאה - מהיום בו נודעו לו העובדות הרלבנטיות לטענות אלה, המקימות בידו "כוח תביעה" [ראו, למשל, ע"א 7680/13 - פלונית נ' שירותי בריאות כללית, (11/02/2015)].

22. עם זאת, על תובע לציין, במפורש ובמובחן, כבר בכתב התביעה, טענות מרמה ואונאה שבפיו וכן לפרט, כבר בכתב התביעה, את העובדות המהוות תשתית לטענות אלה.

תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:

"כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ובכל מקרה אחר המזקיק לפרטים, יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות".

23. בענייננו, התובע לא טען, בכתב התביעה, שהמדינה נהגה במרמה או בהונאה ברישום הזכויות על שמה. אמנם, בסעיף 6 לכתב התביעה, העלה התובע (באמצעות הפנייה למכתב שכתב לנתבעת) "סברות" בדבר התנהלות בלתי סבירה או בלתי חוקית, אך לא פירט מי התנהל באופן בלתי סביר או בלתי חוקי, כיצד ומה בדיוק עשה. המילים "תרמית או אונאה" אינן מופיעות בכתב התביעה.

אמנם, בתגובתו לטענת ההתיישנות (בסעיף 17), כינה התובע את ההתנהלות האמורה בסעיף 7 לכתב התביעה בכינוי "תרמית ו/או הטעיה ו/או אונאה", אך גם זאת עשה "בחצי-פה". בנוסף, הטענה הועלתה על ידו בעלמא, ללא שנלווה לה פירוט כלשהו של מעשה המרמה , או של העובדות המהוות את התרמית והאונאה להן הוא טוען ואין באזכור המילים "תרמית, או "אונאה", בתגובה, כדי לרפא את החסר בכתב התביעה ואת החסר בו , בפירוט העובדתי הנדרש.

24. התובע ישן , שנים רבות, על זכויותיו (הנטענות), שאינן מבוססות על הסכם בכתב , על מסמך אחר כלשהו, או על ראשית ראייה כלשהי (למעט טענתו הוא) וכעת הוא מ עלה סברות והשערות ומבקש שהמדינה תמציא לו את כל המסמכים הנוגעים להסכמים שנעשו בשנים 1944 - 1947 (לפני 68 - 71 שנים !) . דרישה זו נראית כ"מסע דייג" והיא אף סותרת, חזיתית, את הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות אשר שמים דגש, בין היתר, על הקושי לאתר מסמכים ועדים לאחר שנים כה רבות.

לטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות ראו, למשל: דנ"א1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה ( 21.03.2013); בפסק דין ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה ( 11.06.2009) ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים ( 22.06.2008).

25. החֶסֶר של תשתית עובדתית נדרשת בולט, במיוחד, נוכח כך שהמדינה רשמה את החלקה על שמה לפני שנים כה רבות. ברישום, הפתוח לעין כל, יש הצהרה פומבית וקביעת קניינית, פוזיטיבית ברורה והרישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו. ראו סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הקובע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969".

26. כאמור, בהעדר פירוט עובדתי הכרחי, לא ניתן לקבל את הטענה, לצורך דחיית מועד תחילת מנין תקופת ההתיישנות על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. ראו, בעניין זה, דבריו של המלומד חבקין, בספרו "התיישנות" (2014), בעמ' 151, שם הוא מסביר, כי לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות " הפירוט נדרש להיות כזה שלא יהיה לנתבע ספק מפני מה עליו להתגונן ופירוט ברמה זו הוא תנאי סף להפעלת סעיף 7".

בע"א 523/12 - ג'מילה אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, (15/01/2014), צוין, תוך הפנייה לפסיקה קודמת, כי "טרם יידרש בית המשפט לחריג המנוי בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, על בעל הדין המבקש את הפעלתו להציג תשתית עובדתית התומכת בטענת התרמית".

כן ראו ע"א 1349/05 - דוד שוב ואח' נ' בנק ירושלים ואח', (18/03/2009) פסקה 11 לפסה"ד, שם נאמר:
"מהותה של טענה בכתב התביעה לא תיקבע על פי כותרת שבחרו בה התובעים, אלא על פי טענות העובדה הנטענות בו. אין בכתב התביעה דנן טענות שבעובדה לענין "הונאה" או "תרמית" אלא לענין "טעות", "הטעיה" וכיוצא באלה. וכבר נפסק לענין זה כי:
'אולם תנאי סף הוא לצורך הפעלתו של סעיף 7, כי טענת התרמית או ההונאה תהיה עילת התביעה עצמה… (ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 371 ( 1991)). לשם כך, על טענה זו להיטען 'בפירוש ובפירוט' (ע"א 744/81 לסלו (שר ובניו השוזר) נ' 'ציון' חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(2) 472, 474 ( 1985)). דבר זה עולה מלשונה של תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984…".

27. כן טוען התובע, כי הנתבעת "שתקה" משך שנים רבות ולא פנתה אליו במשך 70 שנה וכי "התרמית והאונאה", התבררו לו רק בסוף שנת 2012.

גם בטענה זו, אין כדי להועיל לתובע. אמנם, שתיקה יכולה להוות מרמה, אולם זאת רק כאשר "נדרשת תגובה או נקיטת עמדה של מי שטוענים נגדו, או כאשר פלוני נוקט פעולה כלשהי במסגרתה צריך היה להציג את העובדות כהוויתן ואינו עושה כן מיוזמתו" - ע"א 531/92 סמאל סאלח נזאל ואח' נ' אחמד סאלח דווירי פ"ד מז(4) 824 ( 21.09.1993).

הטענה, לפיה הנסיבות הן כאלה שעל מי שטוענים נגדו קמה חובה להציג עובדות מסויימות והוא איננו עושה כן, היא טענה עובדתית, אשר יש להניח לה תשתית בכתב התביעה (או, למצער, בתגובה לטענת ההתיישנות). התובע לא הניח כל תשתית עובדתית, המבססת את הטענה לפיה המדינה שתקה בנסיבות בהן היה עליה לומר דבר.

לפיכך, יש לדחות גם את הטענה הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

סוף דבר

28. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה ומורה על דחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

התובע יישא בשכר טרחת ב"כ המדינה, בסך 8,000 ₪, נכון להיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק .

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ו, 01 יוני 2016, בהעדר הצדדים.