הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 33452-12-18

לפני
כבוד ה שופט מנחם רניאל

תובעים
1.אלכסנדר לנצמן
2.רינה קובלנוב

נגד

נתבעת
עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד זהרה ע. שייח'

פסק דין

רקע:

1. זו תביעת התובעים כנגד הנתבעת על כך שלטענת התובעים הפרו את חוק המקרקעין, בכך שלא רשמו את התובעים בצו רישום הבית המשותף כדיירי דירה 6, בחלקה 70 בגוש 11450, אף על פי שהתובעים רשומים בספרי הנתבעת כבעלי הדירה. נטען, שהנתבעת הפרה את ההסכם מיום 5.8.93 בינה לבין התובעים על רכישת בעלות בדירה, בכך שבניגוד להתחייבויותיה בסעיפים 3,7 של ההסכם לא רשמה את התובעים כבעלי הדירה. עקב כך, לטענת התובעים, נגרם להם נזק של ממש ועגמת נפש, ועל כן ביקשו לחייב את הנתבעת לרשום את התובעים כבעלי יחידה 6 בפנקס הבתים המשותפים, ולשלם לתובעים 5,000 ₪.

2. בכתב התביעה טענו עוד התובעים כי סבתו של התובע חנה קופלבצקי-נוסקין רכשה ביחד איתם את הדירה, והורישה את חלקה לאמו של התובע, והתובע הודיע לנתבעת שקיבל את חלקה מאמו במתנה, ונדרש לחתום על מסמכים, אך הם לא היו תקינים ולכן לא חתמו עליהם.

3. הנתבעת טענה בכתב הגנתה להתיישנות התביעה עקב כך שלאחר חוסר שיתוף הפעולה של התובעים, נרשם הבית המשותף עוד ביום 13.3.05. התביעה הוגשה יותר מ-13 שנים לאחר מכן, ועל כן התיישנה. עוד נטען, כי ההסכם מיום 5.8.93 הגדיר באופן ברור כי הזכויות הנרכשות הן זכויות חכירה לדורות. כך גם נאמר בהסכם חכירה שעליו חתמו התובעים מיום 5.8.93. על כן, זכויותיהם של התובעים הם לרישום חכירה לדורות, ביחד עם סבתו של התובע, ולא לרישום בעלות.

4. התובע הודיע על פטירת סבתו, והתבקש להמציא צו ירושה, שאותו המציא, וממנו עלה שאמו ירשה את סבתו. על כן נדרש לבצע העברת זכויות, אך סירב. לטענת הנתבעת, פעלה כדין, ביקשה את המסמכים הדרושים, ונתקלה בחוסר שיתוף פעולה של התובעים.
5. בקדם במשפט חזרה בה הנתבעת מטענת ההתיישנות. התובע שהתבקש להצביע על המקור לזכותם של התובעים שתירשם על שמם בעלות, הסכים שהמילה "בעלות" לא כתובה בהסכם, אלא חכירה לתקופה ארוכה, ואילו "מילה בעלות זה מילה נו של המחשבות שלי. זה לא מילה משפטית. מסכים". לאור ההסכמה שמדובר בחכירה לתקופה ארוכה, הצעתי לתובעים לעמוד בקשר עם ב"כ הנתבעת כדי להסדיר קבלת זכויות של חכירה לתקופה ארוכה אחרי מילוי הדרישות הפורמליות, לר בות דיווח למס שבח מקרקעין באשר לעיסקת ההעברה. בהתאם לכך נרשמה הסכמתם של התובעת שהם זכאים לחכירה לתקופה ארוכה ולא לבעלות.

6. לצערי, לא הצליחו התובעים והנתבעת להגיע להסכמה, ועל כן שמעתי את הראיות מטעם הצדדים, והוגשו סיכומי הצדדים.

טענות הצדדים בסיכומים

7. התובעים חזרו בסיכומיהם על טענותיהם בכתב התביעה, לרבות הטענה שהם זכאים לבעלות, למרות הסכמתם בקדם המשפט שאינם זכאים לבעלות. לטענתם, הנתבעת לא ביצעה את התחייבותה בהסכם שכן התובעים לא מופיעים כבעלי זכויות על הדירה. זאת, לטענת התובעים משום שהנתבעת התעקשה שהתובעים יחתמו על יפוי כח והרשאה כתנאי לביצוע הרישום, בעוד התובע שב ומסביר לנתבעת מדוע יפוי הכח אינו רלוונטי לביצוע הרישום. התובעים טענו שהתובע לא סירב לחתום על יפוי הכח, אלא ביקש לשנות את תוכנו, כך שייפה את כוחה של הנתבעת אך ורק לרשום את זכויותיהם של התובעים על הדירה. לטענתם, גם כתב העברת זכות חכירה ובקשה לקבלת הסכמה להעברת זכויות שהועברו לחתימתם לא היו תקינים.

8. אשר לרישום זכויותיה של הסבתא, טענו התובעים שעקב הסברי ב"כ הנתבעת בעת דיון ההוכחות ועדותה של פקידת הנתבעת, התברר להם שהיו צריכים לחתום על מסמכים שונים לצורך ביצוע ההעברה. בגלל שהנתבעת לא הסבירה לתובע את הנוהל הזה, הוא חשב שחלק מהמסמכים לא רלוונטיים. לדבריהם, היה על הנתבעת להבין שהתובעים לא מיוצגים ולהסביר לתובעים על ידי מכתב מקצועי את שלבי הרישום, ובאותו מכתב היה על הנתבעת להתנצל על כך שבזמן הרישום לא הכניסה את שמות התובעים לרשימת הדיירים. עוד טענו התובעים להתנהגות לא מקצועית של הנתבעת.

9. התובעים טענו בסיכומיהם שדברי השופט שהתביעה מבוססת על אי הבנה של התובע לא נכונים. התביעה מבוססת על הבנה מלאה ומובהקת של הזכויות, וגם ההתנגדות לחתום על מסמכים מבוססת על הבנה מלאה ומובהקת בדבר המסמכים שיש לחתום עליהם. גם לגבי יפוי הכח, אין התובעים מסכימים שהנתבעת תחתום במקומם על המסמכים הנדרשים לביצוע הרישום, וזו זכותם לחתום בעצמם על המסמכים. אשר לחובתה של הנתבעת להקציב עורך דין שישב עם התובע ויסביר לו בפרוטרוט מה בדיוק צריך להעביר ואיך עושים את זה, טענו התובעים שזו חובה מקצועית-חוקתית וערכית-מוסרית של הנתבעת, משום שהתובעים הם לקוחות של הנתבעת וצריך לכבד אותם, ומפני שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע שבכבודו של אדם אין פוגעים, והוא זכאי להגנה עליו, וכל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד אותו, ומשום שכתוב בתורה "ואהבת לרעך כמוך".

10. על כן, ביקשו התובעים להורות לנתבעת לקיים את התחייבותה בסעיף 3 (א) להסכם ולשם כך להודיע לתובעים איזה מסמכים הם צריכים להשיג בשביל ביצוע שלב א' של הרישום, להכין את כל המסמכים הנדרשים לביצוע שלב א' של הרישום, לאחר אישור התובעים שהמסמכים תקינים משפטית, להזמין אותם לחתימת מסמכים אלו, להכין את כל המסמכים הנדרשים לביצוע שלב ב' של הרישום, ולאחר אישור התובעים שהמסמכים תקינים משפטית להזמין אותם לחתימת מסמכים אלו.

11. הנתבעת טענה שביקשה להשלים את העברת ורישום זכויות החכירה לדורות של התובעים, ולשם כך ביקשה מהתובעים להמציא לה אישורים רלוונטיים ולחתום על מסמכים סטנדרטיים הדרושים להשלמת העברת הזכויות ורישומן, אך התובעים מסרבים לחתום על מסמכים אלה, מבקשים לערוך בהם שינויים, והכל מתוך בורות וחשדנות חסרת בסיס. בתביעה עתרו התובעים לרשום אותם כבעלי הדירה, ומכיוון שזכויות התובעים הן חכירה לדורות ולא בעלות, די בכך כדי לדחות את התביעה. מעבר לכך, התובעים הם המסכלים את הרישום, למרות התחייבותם לשתף פעולה ולמסור את כל המסמכים הדרושים ולחתום על כל הבקשות והתעודות והמסמכים הדרושים.

דיון והכרעה

12. אני שב ומביע את צערי על כך שהתובעים לא השכילו להפיק תועלת מקדם המשפט, שבו הוסבר לתובעים הצורך בכל המסמכים הדרושים לרישום, באופן שהתובע אמר שאם היו עונים לו כפי שהסביר לו בית המשפט, לא היתה מוגשת התביעה. על כן היה צורך לשמוע הוכחות ולהגיש סיכומים, במקום שהתובעים יקבלו את זכויותיהם שהנתבעת נכונה להעביר עבורם מזה יותר מ-10 שנים. מכל מקום, משהגענו עד הלום, יש הבדל ניכר בין הסעד המבוקש בכתב התביעה לבין הסעד המבוקש בסוף הסיכומים. זהו שינוי חזית שלא הוסכם. התובעים לא שינו את תביעתם, ועל כן גדר המחלוקת היא לפי כתבי בי-דין והסעד המבוקש בהם.

13. להסיר ספק, כפי שיפורט להלן, הנתבעת כיבדה את התובעים ואת זכויותיהם, ואינה צריכה להתנצל בפניהם על התנהגותה כלפיהם.

14. התובעים ביקשו בתביעתם לחייב את הנתבעת לרשום אותם כבעלים של דירה 6 בפנקס הבתים המשותפים, ולחייב את הנתבעת לשלם להם פיצויים בגין עגמת נפש. דין התביעה לרשום את התובעים כבעלים של הדירה להידחות על פי הסכמתם בקדם המשפט, ועל פי ההסכם שעליו חתמו עם הנתבעת. על פי הסכם זה, הסכימו לנצמן אלכסנדר, לנצמן אירנה ואנה קופלבסקי לרכוש מהנתבעת זכויות שהן כמוגדר בסעיף 3 א' להסכם "חכירה לתקופה ארוכה בתנאים הנהוגים על ידי מינהל מקרקעי ישראל בעת חתימת הסכם זה". על כן, בדין סירבה הנתבעת לרשום את בעלותם של התובעים בדירה, ועמדה על רישום חכירה לתקופה ארוכה. לפיכך, אני דוחה את עיקר התביעה, לרישום בעלות על שם התובעים.

15. נותרה לבירור שאלת עגמת הנפש, והיא תלויה בשאלה מי אחראי לעיכוב ברישום. כפי שיפורט להלן, התובעים אחראיים לעיכוב ברישום בשל התעקשותם על קבלת בעלות שמעולם לא רכשו. תפישה מוטעית זו הביאה לעיכוב של שנים ברישום זכויותיהם.

16. הדירות בבית המשותף היו מוכנות להעברת הזכויות לדיירים לאחר רישום הבית המשותף ביום 13.3.05. בניגוד לסברתם של התובעים, לא היה על הנתבעת לרשום את הבית המשותף ישירות על שם הדיירים, אלא הבית המשותף נרשם על שם מינהל מקרקעי ישראל, ולאחר רישום הבית המשותף, היה על הנתבעת להעביר את הזכויות לדיירים. כך נקבע בפירוש בסעיף 3.ב. להסכם מיום 5.8.93, ת/1, כי "רישום זכויותיו והתחייבויותיו על פי הסכם זה בפנקסי המקרקעין ייעשה... לאחר רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים".

17. ביום 10.4.05 פנתה הנתבעת לתובעים והודיעה שזכויותיהם ניתנו לרישום ועליהם להביא מסמכים שונים. התובעים לא ענו לפנייה זו. הנתבעת פנתה שוב לטענתה ב-2007, אך בבירור פנתה שוב ב-7.7.2011 (נ/2) וביקשה את המסמכים הדרושים. על כך ענה התובע במכתבו מיום 9.10.11 (נ/3), בטענה שיפוי הכח שנדרש לחתום עליו אינו מתאים כי יש בו הרשאות שלא מתאימות לתהליך. לכן הודיע שאינו מוכן לחתום על יפוי הכח, וביקש לתת הנחיה לעורך דין של חברת עמידר להסביר לו את המשמעות של יפוי הכח. הוא לא טען שום טענה אחרת. כפי שעולה מהדרישה של הנתבעת, היה בידי הנתבעת כבר יפוי כח חתום שנחתם כנראה ביחד עם ההסכם בשנת 93', אלא שביפוי הכח החתום היה פגם משום שהיה בו תיקון בטיפקס. התובע סבר בטעות שבשנים אלה היו התובעים כבר בעלי הדירה ולכן לא היתה עליהם חובה לחזור אחורה ולחתום על יפוי כח בלתי חוזר שאינו רלוונטי לסטטוס שלהם, ולכן לא הסכימו (עמ' 14 לתמליל מיום 17.11.19).

18. בשנת 2016 הודיע התובע לנתבעת שהזמין נסח רישום וגילה שהתובעים לא מופיעים כדיירים של הדירה, וכי הנתבעת היתה חייבת לרשום אותם כדיירים בצו רישום בית משותף על פי סעיף 143 לחוק המקרקעין, ולמרות זאת הם לא רשומים כבעלי הדירה, ומבחינה משפטית לא נחשבים כבעלי זכויות למרות שרכשו את הזכויות כדין. על כן ביקש לתקן את הצו ולרשום את התובעים כבעלי תת חלקה 6 של הבית המשותף (ת/4). כאמור, הדרישה שגויה בכך שהתובעים אינם זכאים להירשם כבעלים של הדירה, וסעיף 143 לחוק המקרקעין העוסק ברישום הבתים המשותפים, אינו רלוונטי, משום שהוסכם שהזכויות יועברו לתובעים לאחר הרישום ולא במהלך הרישום. כפי שהעיד התובע, בתגובה יצרה איתו קשר נציגת הנתבעת, שאלה כמה שאלות וכשהתברר שהסבתא נפטרה, ביקשה להוציא צו ירושה עבור הסבתא. זאת, לאחר שאמרה שהנתבעת מוכנה לרשום את זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין (עמ' 2 לתמליל).

19. לדברי התובע לקח לו שנה להוציא צו ירושה של הסבתא, שנפטרה ב-17.10.98, וצו הירושה ניתן ביום 27.9.17 (ת/5). ביום 25.12.17 פנה התובע לנתבעת וטען שהיה עליה לרשום את זכויות התובעים כבעלי הדירה לפי סעיף 143 לחוק המקרקעין, וכי הוסבר לו שכדי לבצע את הבקשה שלו צריך לקבל צו ירושה. על כן הודיע שבידו צו ירושה של הסבתא, לפיו היורשת היא דורה לנצמן-נוסקין. לא ברור אם המציא את הצו לנתבעת. הוא ביקש לדעת מה עוד צריך לעשות כדי לרשום את התובעים בפנקס הבתים המשותפים כבעלי תת חלקה 6.

20. לדברי התובע בעדותו, קיבל מהנתבעת מסמכים לחתימה לצורך הרישום (מכתב הנתבעת צורף כנ/4) , אך הסתבר לו שהיו טעויות במספרים, בשם פרטי, שם משפחה של אשתו, אבל זה לא עקרוני לדבריו . העקרוני הוא שהמהות של המסמכים היתה שזכויות התובעים יירשמו בשכירות, בעוד לטענתו זכויות התובעים הן בעלות (עמ' 3 לתמליל). על כן ביקש לקבל מסמכים אחרים שהם המסמכים מכח תקנה 9 של תקנות המקרקעין. המסמכים צורפו כת/7-ת/9 - כתב העברת זכות חכירה המיועד לשימוש חברה משכנת, בקשה לקבלת הסכמה להעברת זכויות בחכירה, ויפוי כח בלתי חוזר. ייאמר שוב, שהתובעים לא היו זכאים לרישום בעלות על שמם אלא חכירה לתקופה ארוכה, והתובע אף הסכים לכך במפורש בדיון בפניי. על כן, הנושא "העקרוני" שהפריע לרישום הזכויות, אינו הפרה של הנתבעת את זכויות התובעים, אלא התעקשות התובע על קבלת זכויות שהתובעים לא זכאים להן.

21. ביום 5.7.18 התייחס התובע למסמכים אלה שאותם כאמור במכתבו קיבל ביום 17.4.18. במכתבו (ת/10) טען שאינו צריך לחתום על המסמכים כי מדובר בהם על חכירה, בעוד שהוא רכש את הדירה. כמו כן, במקום השם לנצמן אירנה, שהוא השם שהופיע בהסכם משנת 93', יש לרשום לדבריו קובלנוב רינה. כמו כן, במקום שזכויותיו של התובע יהיו 33.33% הן צריכות להיות 33.34%, וזכויות אנה קופלבצקי צריכות להיות 33.33% במקום 33.34%. יש למחוק את כל ההתייחסות לזכות שכירות, בהיותה בלתי רלוונטית לזכויות הבעלות שרכשו התובעים לטענתם. כמו כן, שבו וסירבו התובעים לחתום על יפוי הכח, וטענו שיפוי הכח היחיד שהם מוכנים לתת הוא להגשת התיק לרישום הזכויות אצל רשם המקרקעין בנצרת. עינינו הרואות, שמלבד שינוי השם, שלו הנתבעת לא אחראית, ולא נמסר לה עליו קודם לכן, שינוי חלוקת הזכויות לא משמעותי, משום שממילא בפנקס רישום המקרקעין יירשמו כל הזכויות כ-1/3, והדבר העיקרי שמנע את ההתקדמות הוא התעקשות התובע על כך שהוא זכאי לבעלות, וסירובו לחתום על יפוי כח, הנובע בחלקו מהטענות לבעלות.

22. באותו יום קיבל התובע תשובה מהנתבעת (ת/11) . הובהר לו שהרכישה היא בחכירה, והוא הופנה לחוזה החכירה שחתם. בעניין שינוי השם, התבקש להגיש צילום תעודת זהות ושינוי שם ממשרד הפנים. הוסבר נושא חלוקת הזכויות, ונאמר לתובע שאם לא יומצאו המסמכים שנשלחו ב-8.4.18, לא תוכל הנתבעת לבצע את העברת הזכויות, והתיק יוחזר לארכיון.

23. ביום 26.9.18 פנה התובע לנתבעת (ת/12). בפנייה זו טען שוב שיש לשלוח לו את כל המסמכים הנדרשים לרישום התובעים בלשכת רישום המקרקעין כבעלי הדירה, וכי אינו מסכים עם טענת הנתבעת שהנכס נרכש בחכירה. זאת, משום שלדבריו חתמו התובעים בשנת 90' על חכירה לתקופה ארוכה, ובשנת 93' חתמו על הסכם רכישת הזכויות בדירה ולא חכירת הדירה. כמו כן, טען שמכיוון שהוא הביא צו ירושה, על הנתבעת לעשות את הצעד הבא והוא לרשום את הזכויות על שם התובעים בלבד. לעניין חלוקת הזכויות, עמד על כך שלשאר הבעלים מגיע 33.33% ולתובע מגיע 33.34% "מכל הבחינות, הן הגיונית, הן כלכלית, הן חוקית". לטענת התובע במכתבו, המסמכים שנשלחו לו לא תקינים ולא רלוונטיים, ועליו לקבל מסמכי העברת בעלות בדירה ולא חכירה. לדבריו, הנתבעת מפרה את סעיפים 7, 53, 123, 143 (ב) לחוק המקרקעין, ועקב כך נגרם לתובעים נזק של ממש ועגמת נפש. הוא דרש לרשום את הזכויות על שם התובעים ולשלוח לחתימה את המסמכים שביקש, אחרת יגיש תביעה משפטית. הנתבעת לא הסכימה לטענותיו של התובע, וביום 16.12.18 הגישו התובעים תביעה זו לבית המשפט.

24. שוב, עיקר טענותיו של התובע היו שנגרם לו נזק ועגמת נפש עקב כך שהנתבעת לא רושמת את הבעלות בדירה על שם התובעים, והתובעים בלבד, ללא הסבתא המנוחה ויורשתה. כבר ראינו קודם לכן שהתובעים אינם זכאים לבעלות בדירה אלא לחכירה לתקופה ארוכה בלבד, כפי שמופיע בדין בטפסים שהתבקשו לחתום. בנוסף על כך, טעה התובע לחשוב שמוטלת על הנתבעת העברת חלק מהמקרקעין משם סבתו, שהיורשת שלו היא אמו, לשם התובע. אפשר שהיה בידי הנתבעת לרשום את צו הירושה ביחד עם העברת הזכויות לתובעים, אילו היו היורשים התובעים עצמם, אלא שהיורשת של הסבתא לא היתה אחת התובעים, אלא אמו של התובע. התובעים לא טענו בפני הנתבעת לשום עיסקה להעברת זכויות היורשת לתובע או לתובעים, אלא לראשונה בתביעה שהגישו לבית המשפט בה טענו שבמכתב מיום 25.12.17 הודיע התובע כי הוא ואמא שלו חתמו על הסכם מתנה לפיו היורשת נותנת לו ללא תמורה את זכויותיה בשליש מהדירה. המכתב מיום 25.12.17 (ת/6) אינו כולל שום טענה על העברה מהיורשת לפי הסכם מתנה. מכל מקום, זו עסקה שיש להוכיחה, להצהיר עליה למיסוי מקרקעין, ולחתום על שטרות מתאימים להעברה נוספת. סברתו המוטעית של התובע כאילו די בכך שיודיע שיש בידו צו ירושה לאמו על מנת שהשליש של סבתו יועבר אליו, לא היה לה יסוד.

25. אני דוחה את טענות התובעים בדבר הפרת סעיפים שונים בחוק המקרקעין שפורטו לעיל. גם טענה זו מבוססת על טעותו של התובע בדבר זכויותיו. הנתבעת לא הפרה את סעיף 7 לחוק המקרקעין הקובע שעסקה במקרקעין טעונה רישום. להיפך, היא פנתה לתובעים שוב ושוב וביקשה לרשום את זכויותיהם, אך הם התעקשו על זכויות אחרות מאלה שמגיעות להם. הנתבעת אינה חייבת לרשום על שמם זכויות שאינם זכאים להן. סעיף 53 לחוק המקרקעין אינו רלוונטי, שכן הוא קובע שכל דין החל על מקרקעין יחול גם על דירות בבית משותף, ואין לכך שום קשר למחלוקת שבין הצדדים. סעיף 123 לחוק המקרקעין קובע שיש לרשום בפנקס את העסקאות שהרשם אישרם, פסקי דין החלטות וצווים, וכל דבר אחר הטעון רישום לפי חיקוק. הנתבעת לא הפרה סעיף זה, גם משום שהתובע הוא שסיכל את רישום עסקת החכירה לתקופה ארוכה שלה היה זכאי. הנתבעת גם לא הפרה את סעיף 143 (ב), הקובע שצו הרישום יפרט לגבי כל דירה בנפרד את הפרטים שייכללו ברישום בפנקס. צו רישום הבית המשותף ניתן ונרשם, ועל פיו נרשמו כל הפרטים לגבי כל דירה בנפרד. טענתו של התובע שהיה עליו להירשם כבר בשלב רישום הבית המשותף, אינה מתיישבת עם ההסכם שבין הצדדים, לפיו תחילה יירשם בית משותף ולאחר מכן יועברו הזכויות בכל דירה בנפרד לזכאים להן, כפי שפורט לעיל.

סיכום

26. כעולה מכל האמור לעיל, הנתבעת עשתה לרישום זכויות התובעים בדירה, ואילו התובע נמנע מכך בטענות שווא בדבר זכויות בעלות בדירה, ובדבר זכויות בירושת סבתו, שלא הורישה לו את זכויותיה. זה היה עיקר הדיון בין הצדדים, וככל שנגרמה עגמת נפש לתובעים, התובע הוא שגרם אותה. אף על פי כן אעסוק בעוד שני עניינים שטען להם התובע בשולי מכתביו – חלוקת הזכויות ונוסח יפוי הכוח.

27. על פי הדין, כאשר התובעים זכאים לזכויות במקרקעין, חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין, חזקה שהם שווים (סעיף 28 לחוק המקרקעין). על כן, היה צריך לרשום את חלקיהם של כל אחד משלושת החוכרים כשליש. הנתבעת ביטאה את זכויותיהם של השותפים בחלקים מתוך 100, שאינם מתחלקים ל-3 חלקים ללא שארית. על כן כתבה 33.33%: 33.33% ו-33.34%. להבדל שבין 0.01% ל-0 אין שום משמעות מעשית. כעולה מנסח הרישום (ת/3) מדובר בדירה של 78.3 מ"ר, ו-0.01% מהם שווים ל-78.3 מילימטרים רבועים. אין לכך כל משמעות, ואף על פי כן התעקש התובע שהוא יירשם כבעל 0.01% יותר, בטענה שהדבר מגיע לו, מכל בחינה, "הן הגיונית, הן כלכלית, הן חוקית". התובע לא הצביע על בחינה הגיונית, כלכלית או חוקית שמקנה לו זכות עדיפה על זכויותיהם של השותפים האחרים במקרקעין – אשתו וסבתו. התעקשותו של התובע בענין זה היתה בלתי ראויה.

28. התובע סירב לחתימת התובעים על יפוי הכח שהתבקש לחתום עליו על ידי הנתבעת, בעיקר בשל כך שהוא לא רלוונטי לדבריו למצב שבו התובעים זכאים לבעלות, אך גם בשל כך שיש בו סמכויות רחבות מדי . לדבריו, אין צורך לתת יפוי כח ל-10 בנקים כדי לרשום את זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין. ואולם, כעולה מהסכם בין התובעים לנתבעת (ת/1), רוב מחיר הדירה מומן מהלוואה שניתנה על ידי בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. אין ספק שאם התובעים לא מציגים אישור לכך שההלוואה סולקה, היה על הנתבעת לרשום משכנתא לטובת בנק לאומי למשכנתאות. מכיוון שיפוי הכח לא נוסח רק עבור התובעים אלא כטופס כללי של הנתבעת, והחוכרים יכולים לקבל הלוואה גם בבנקים אחרים, היה מוצדק לתת לנתבעת סמכות לרשום גם את זכויות הבנקים למשכנתאות, ביחד עם רישום הזכויות על שם התובעים. על כן בדין נרשמו הבנקים ביפוי הכח, על מנת לאפשר את הרישום, כאשר ברור שהנתבעת אינה רושמת על זכויות התובעים משכנתא לטובת בנק אחר מזה שנתן להם הלוואה.

29. התובע טען שאין לתת לנתבעת אפשרות לחתום בשם התובעים על כל בקשה, תצהיר, בקשה לתיקון צו בית משותף וכו', ולמנות עורכי דין. אני דוחה טענה זו, שכן לצורך ביצוע ההעברה על ידי הנתבעת, בשם התובעים, היה עליה לקבל סמכות לחתום בשמם על כל בקשה ותצהיר הדרושים לשם כך. כך נכתב במפורש ביפוי הכח, שהסמכות ניתנת לחתימה על כל מסמך "הדרוש לביצוע פעולות והמעשים המפורטים בכח והרשאה נוכחי". בסעיף 7 ליפוי הכח נאמר במפורש ש-"כח והרשאה זה הוא מיוחד (פרטי) ומתייחס אך ורק לנכסים הנמצאים בגוש 11450 חלקה 70 תת חלקה 6". אני דוחה את טענת התובע, כאילו היה על התובעים לייפות את כוחה של הנתבעת אך ורק להגיש את התיק לרישום. אין צורך ביפוי כח כדי להגיש את התיק לרישום. התובעים יכולים לעשות זאת בעצמם, לאחר שיצרפו את כל המסמכים הדרושים, ואם יהיה צורך במסמכים נוספים, יגישו מסמכים נוספים. הם מבקשים שהנתבעת תעשה זאת במקומם, ועליהם לייפות את כוחה לעשות כל הדרוש לרישום. חזקה על הנתבעת, שלא תשתמש ביפוי הכח הניתן לה לצורך רישום הזכויות על שם התובעים, על מנת לשלול את הזכויות מהתובעים ולהעבירם למישהו אחר. אפילו התובע לא טען שחזקה זו נסתרת.

30. על כן, לא רק שיש לדחות את תביעת התובעים לרשום את הבעלות בדירה על שמם, אלא שיש לדחות את תביעתם לפיצוי על עגמת נפש עקב אי רישום הבעלות על שמם, משום שלא היו זכאים לבעלות, והם שמנעו את רישום המקרקעין על שמם.

31. התובעים סיימו את סיכומיהם בבקשת סעדים אחרים מאלה שהתבקשו בכתב התביעה. התובעים ביקשו לחייב את הנתבעת להודיע להם איזה מסמכים הם צריכים להשיג בשביל ביצוע שלב א' של הרישום (העברת זכויות לפי צו ירושה), להכין את המסמכים הנדרשים לביצוע שלב א', לאחר אישור התובעים שהמסמכים תקינים משפטית להזמין אותם לחתימת המסמכים, להכין את המסמכים הנדרשים לביצוע שלב ב' של הרישום (העברת הזכויות לתובעים), ולאחר אישור של התובעים שהמסמכים עבור שלב ב' תקינים, להזמין אותם לחתימה. התובעים אינם זכאים לסעדים אלה, אף אילו היו נכללים בכתב התביעה, כפי שאפרט להלן.

32. התובעים מעולם לא הודיעו על העברת זכויות מיורשת הסבתא המנוחה לתובע, עד הגשת התביעה. על פי נהלי הנתבעת, ועל פי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), כדי לרשום את העיסקה הנוספת החדשה הזו, על התובעים לפנות לנתבעת, להציג בפניה הסכם העברה שלא הוצג גם במהלך הדיון בפניי, לחתום על מסמכים הדרושים לאישור העברת זכויות חכירה, ואם יש צורך בכך, גם לשלם אגרה נוספת. לגבי השלב הנקרא "שלב ב'" בפי התובעים, הנתבעת כבר מסרה את המסמכים שיש לחתום עליהם, ואם ירצו התובעים לקבל את זכויותיהם, יחתמו עליהם. אין שום בסיס לחיוב הנתבעת לבצע את מה שביצעה כבר, רק בשל כך שבעבר טען התובע טענות לא נכונות לגבי זכויותיו וסירב לחתום על המסמכים. יתכבדו התובעים וישתפו פעולה עם הנתבעת לרישום זכויותיהם.

33. לפיכך, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 11,700 ₪.

ניתן היום, כ"ט טבת תש"פ, 26 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.