הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 32552-11-16

לפני כבוד השופטת בטינה טאובר
התובעים
.1 עז' המנוח סלים סרוגי ז"ל, אשר נשא בחייו ת.ז XXXXX076
באמצעות יורשיו:
א. עזבון המנוחה מרים סרוגי ז"ל
ב. יוסף סרוגי, ת.ז XXXXXX073
ג. סרוגי עזיז, ת.ז XXXXXX647
ד. עז' המנוח אניס סרוגי ז"ל, אשר נשא בחייו ת.ז XXXXX057
באמצעות יורשיו:
ה. וסים סרוגי, ת.ז XXXXXX785
ו. עסאם סרוגי, ת.ז XXXXXX774
ז. מונא סרוגי זרייק, ת.ז XXXXX738
ח. ופאא סרוגי סלימאן, ת.ז XXXXX164

2. עז' המנוח קוסטנד מועמר ז"ל, אשר נשא בחייו ת.ז XXXXX337
באמצעות יורשיו:
א. עז' המנוחה תורייא מועמר ז"ל, אשר נשאה בחייה ת.ז XXXX934
באמצעות יורשיה:
ב. סמיר מועמר, ת.ז XXXXXX378
ג. באסם מועמר, ת.ז XXXXXX386
ד. אליאס מועמר, ת.ז XXXXXX352
ה. עזבון המנוח סוהייל מועמר ז"ל, אשר נשא בחייו ת.ז XXXXXX352
באמצעות יורשיו:
ו. אמירה מועמר, ת.ז XXXXXX559
ז. קוסטנדי מועמר, ת.ז XXXXXX748
ח. נואל מועמר, ת.ז XXXXXX309
ט. גורג מועמר, מס' דרכון איטלקי 3310044AA

נגד

הנתבעת
עיריית עכו

פסק דין

רקע כללי

1. המנוח סלים סרוג'י ז"ל (להלן: "המנוח סרוג'י") והמנוח מועמר קוסטנדי ז"ל (להלן: "המנוח קוסטנדי") היו בחייהם הבעלים של חלקות מקרקעין הידועות כחלקה 31 בגוש 18036 בגודל של 821 מ"ר וחלקה 33 בגוש 18036 בגודל 23 מ"ר (להלן: "החלקות"). כל אחד מן המנוחים היה הבעלים של 5/12 מן החלקות כאשר 2/12 (1/6) שנותרו הן בבעלות רשות הפיתוח.

2. החלקות היו במקור חלק מחלקה 9 בגוש 18036 (להלן: "החלקה המקורית") אשר פוצלה לשלוש חלקות: שתי החלקות נשוא התביעה וחלקה 32 בגוש 18036 שאינה רלוונטית לתביעה. אין מחלוקת כי החלקה המקורית ובהמשך החלקות נשוא התביעה משמשות מזה שנים רבות לצורך דרך, חניה ושצ"פ, ובעבר החלק הארי מהחלקה המקורית (60%) שימש אף כמסילת ברזל בין ראש הנקרה לעכו.

3. ביום 14/11/16 הגישו יורשי המנוח סרוג'י ויורשי המנוח קוסטנדי (להלן: "התובעים") תביעה לקבלת פסק דין הצהרתי המחייב את עיריית עכו (להלן: "הנתבעת") לפצות את התובעים בגין השימוש שעשתה וממשיכה לעשות בחלקות שלא כדין, בין אם על דרך הענקת קרקע חליפית ובין אם בתשלום שוויין של החלקות.

4. בתביעתם טענו התובעים כי החלקות מעולם לא הופקעו, וכי השימוש שנעשה בהן על ידי המשיבה הינו שימוש בלתי חוקי. יחד עם זאת, ועל מנת לשמר את המצב הקיים ולא לחבל במהלך הניהול התקין של הנתבעת, הסכימו התובעים כי ההפקעה תבוצע היום, והם לא יתנגדו לה בכפוף לתשלום פיצויי הפקעה. התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעת שמאי מקרקעין מר יוסף דאוד, אשר העמיד את פיצויי ההפקעה להם זכאים התובעים על סכום של 680,000 ₪ נכון למועד עריכת השומה (21/10/18), בהתאם לייעוד שהיה נכון למועד הפקעת חלק מהחלקה המקורית ביום 03/05/57 לפי צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (מסילות ברזל – מס' 11), תש"י-1957.

5. הנתבעת הגישה כתב הגנה מטעמה בו טענה כי דין התביעה להידחות משלל טענות סף, לרבות: שיהוי שמתבטא בעובדה כי התובעים הגישו את תביעתם עשרות שנים לאחר תפיסת החזקה בחלקות לצרכי ציבור; קיומו של סעד אופרטיבי חליפי לפיו היה על התובעים להגיש תביעה כספית לקבלת פיצויים לאחר כימות נזקיהם הנטענים; חוסר ניקיון כפיים של התובעים שמתבטא בכך שהתובעים העלימו מבית המשפט מידע מהותי שעניינו קיומה של הפקעה של כ-60% משטח החלקה המקורית שבוצעה על ידי רכבת ישראל בשנת 1957.

6. עוד טענה הנתבעת, כי בשל חלוף הזמן מאז תפיסת החזקה בחלקות נגרם לה נזק ראייתי מהותי, ובכל מקרה לאור ההפקעה שביצעה רכבת ישראל ניתן להניח כי המנוח סרוג'י והמנוח קוסטנדי קיבלו פיצוי בגין החלקות, וגם אם הם לא קיבלו פיצויים, הם זכאים לפיצויים עבור הפגיעה ביתרת החלקה המקורית שנפגעה מההפקעה לטובת מסילת הברזל בלבד. הנתבעת הגישה הסתמכה בטיעוניה על חוות דעת מומחה– השמאי גדעון קרול, אשר העריך את הפיצוי שמגיע לתובעים בסכום של 71,179 ₪, המורכב מ-52,725 ₪ פיצויי הפקעה + 18,454 ₪ דמי שימוש (להלן: "סכום הפיצוי המוסכם").

7. לאחר הגשת כתב ההגנה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו הוסכם כי התובעים זכאים לקבל פיצויי הפקעה בגין הפקעת החלקות, הגם שטרם בוצעו הליכי הפקעה פורמאליים, וכן זכאים לקבל דמי שימוש לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה. עוד סוכם כי הנתבעת תשלם בשלב זה לתובעים את סכום הפיצוי המוסכם בסך של 71,179 ₪, תפעל למחיקת הליך משפטי בו פתחה בבית משפט השלום, והצדדים ינהלו משא ומתן לעניין גובה פיצויי ההפקעה ודמי השימוש שנותרו במחלוקת, תוך שהם שומרים על טענותיהם לעניין ייעוד המקרקעין, טיב השימוש בהם והשלכות טענות אלה לעניין גובה פיצויי ההפקעה ודמי השימוש.

8. ביום 11/04/18 ניתן תוקף של החלטה להסכמה הדיונית שהוצגה על ידי הצדדים.

9. בהמשך, משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות באשר למחלוקות שנותרו, לנוכח הפערים שהתגלו בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, ולבקשתם, מונה ביום 28/03/19 השמאי מר דן ברלינר כשמאי מוסכם לעריכת שמאות לצורך ההכרעה במחלוקת השמאית שבין הצדדים (להלן: "השמאי המוסכם").

10. לאחר מינויו של השמאי המוסכם, הגישו התובעים בקשה מטעמם, במסגרתה ביקשו להורות לשמאי המוסכם להציג את חוות דעתו השמאית בשני ערכים: הראשון: בהתאם לעמדת הנתבעת לפיה יש להעריך את הפיצוי בגין הפקעת החלקות על פי ייעוד של "דרך"; השני, בהתאם לעמדת התובעים, לפיה יש להעריך את הפיצוי בגין הפקעת החלקות בהתאם לייעוד "תיירות". הנתבעת התנגדה לבקשת התובעים.

11. בהחלטה מיום 22/05/19, ולנוכח המחלוקת השמאית עליה עמדו הצדדים במסגרת ההסדר הדיוני שהגישו, לרבות המחלוקת ביחס לייעוד החלקות וטיב השימוש בהן, התקבלה בקשת התובעים, לפיה השמאי המוסכם יערוך את חוות דעתו בהתאם לשתי החלופות האפשריות ביחס לייעוד החלקות "דרך" ו"תיירות".

עיקרי חוות דעת השמאי המוסכם

12. ביום 18/06/19 הוגשה חוות דעתו של השמאי המוסכם, במסגרתה פירט השמאי המוסכם את מאפייני החלקות נשוא התביעה כדלקמן:

חלקה 31 בגוש 18036 - שטח החלקה הוא 821 מ"ר; החלקה ממוקמת בחלק הדרום מערבי של העיר עכו; החלקה נמצאת ממערב לכביש מס' 8510 ובסמוך לצומת עכו דרום; צורת החלקה רגולרית – רצועת קרקע ארוכה וצרה (מידותיה 82/10 מטרים); השימוש שנעשה בחלקה הוא ציבורי – דרך ושצ"פ; החלקה בשימוש הנתבעת, אולם טרם הופקעה על ידה בהליכים המקובלים. הבעלות על החלקה רשומה על שם המנוחים סרוג'י וקוסטנדי ועל שם רשות הפיתוח - המנוח סרוג'י והמנוח קוסטנדי בעלי זכויות של 10/12 (בחלקים שווים) והיתרה – 2/12 (1/6) בבעלות רשות הפיתוח.

חלקה 33 בגוש 18036 - שטח החלקה הוא 23 מ"ר; החלקה ממוקמת כ-20 מטרים מערבית לחלקה 31; צורת החלקה כדמוי משולש; החלקה משמשת כיום כחלק מחנייה ציבורית; החלקה בשימוש הנתבעת, אולם טרם הופקעה על ידה בהליכים המקובלים. הבעלות על החלקה רשומה על שם המנוח סרוג'י והמנוח קוסטנדי ורשות הפיתוח - המנוח סרוג'י והמנוח קוסטנדי בעלי זכויות של 10/12 (בחלקים שווים) והיתרה – 2/12 (1/6) בבעלות רשות הפיתוח.

בהתאם, שטח החלקות שבבעלות יורשי המנוחים סרוג'י וקוסטנדי עומד על 703 מ"ר.

13. בהמשך, סקר השמאי המוסכם את המצב התכנוני הרלוונטי. צוין כי על החלקות חלות, בין היתר, התכניות הבאות:

תכנית ג/87 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 06/08/53. תכנית זו חלה על חלק מחלקה 31, ומייעדת אותו להרחבת כביש.
תכנית ג/320 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 25/08/60. מטרת התכנית פיתוח החוף עבור רחצה ונופש. על פי הוראות תכנית זו ייעוד החלקות הוא שטח ציבורי פתוח וחניה.
תכנית ג/311 פורסמה להפקדה ביום 14/05/64. התכנית לא אושרה.
תכנית ג/849 פורסמה למתן תוקף ביום 17/03/96. מדובר בתכנית מתאר מקומית לפיה ייעוד החלקות הוא לנופש. צוין כי תכנית זו לא ביטלה את הוראות תכנית ג/320 המייעדת את החלקות כשטח ציבורי פתוח וחנייה.
תכנית תת"ל 12א' פורסמה למתן תוקף ביום 29/01/09. תכנית זו מייעדת את חלקה 31 לדרך.

14. לאחר פירוט מאפייני החלקות וסקירת המצב התכנוני שחל עליהן, פנה השמאי המוסכם להערכת שווי הפיצויים להם זכאים התובעים, בהתאם לייעודים השונים של החלקות. לצורך קביעת שווי הפיצויים בגין החלקות בהתאם לייעודים השונים, הביא השמאי המוסכם בחשבון את השיקולים הבאים: מיקומן של החלקות במקום אסטרטגי- בתחום הכולל שימושים של כבישים ראשיים, בתי מלון פעילים וקרקע למגורים; הנזק שנגרם לחלקה המקורית כתוצאה מפיצולה לשלוש חלקות והפקעת חלק ניכר ממנה לטובת מסילת ברזל; העובדה כי נותרו לאחר הפיצול שתי חלקות במידות לא נוחות, שאינן מאפשרות שימוש משמעותי ועצמאי בהן; ייעוד החלקות על פי הנתונים התכנוניים הוא לשטח ציבורי פתוח, חנייה ודרך.

בהתייחס לשווי החלקות בייעוד "תיירות" התחשב השמאי המוסכם בגורמים הבאים: מרחק החלקות מחוף הים הוא 210 מטרים – מרחק קצר יחסית שמאפשר גישה לחוף הים; העובדה כי קירבה לחוף הים היא גורם משמעותי שתורם לשווי הקרקע, בשל הנדירות היחסית ההולכת וגדלה לחופי ים. על רקע גורמים אלו קבע השמאי המוסכם כי שווי קרקע לתיירות הוא גבוה משווי קרקע לתעשייה באזור ונמוך משווי קרקע למגורים, כאשר תחום המחירים נע בין 600 – 2,300 ₪ למ"ר - ממוצע 1,500 ₪ למ"ר. בהתחשב בכך ששטח החלקות אינו גדול והמידות שלהן לא נוחות, קבע השמאי המוסכם כי מחיר סביר לחישוב פיצויי הפקעה לפי ייעוד תיירות הוא 1,000 ₪ למ"ר.

בהתייחס לקביעת שווי החלקות בהתאם לייעוד "דרך ושצ"פ" קבע השמאי כי השווי הסביר הוא 17% משווי קרקע למגורים בסביבה, שמחירה במעוגל עומד כל 2,300 ₪ למ"ר.

15. בהינתן השיקולים והפרמטרים שפורטו, סיכום השמאי המוסכם את חוות דעתו כדלקמן:

"1. בהנחה כי הקרקע היא בייעוד תיירות, השווי הוא:
703 מ"ר X 1,000 ₪ = 700,000 ₪
(שבע מאות אלף ₪).

2. בהנחה כי הקרקע היא בייעוד דרך, השווי הוא:
703 מ"ר X 230 ₪ = 160,000 ₪
(מאה וששים אלף ₪).

3. בהנחה כי הקרקע היא דרך ושטח ציבורי פתוח, השווי הוא:
703 מ"ר X 400 ₪ = 280,000 ₪
(מאתיים ושמונים אלף ₪)."

16. לאחר הגשת חוות דעת השמאי המוסכם, התקיים דיון ביום 23/06/19, בתומו נקצבו המועדים להגשת סיכומים בכתב על ידי הצדדים.

תמצית טיעוני הצדדים בסיכומיהם

17. לטענת התובעים המסגרת הנורמטיבית לבחינת שאלת ייעודן של החלקות הינה הוראת סעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות, שקובעת כי יש להקיף בהערכת הקרקע את כל תכונותיה וסגולותיה, את מלוא הפוטנציאל שלה, ולהתעלם מאותם ערכים אשר הוקנו לה על ידי ההפקעה או כתוצאה ממנה. לפיכך, נטען כי יש לשום את הקרקע בהתאם לתכנית שקדמה לתכנית המפקיעה, ובעניין זה אין להביא בחשבון בקביעת הפיצוי כל השבחה או ירידת ערך שנוצרה בעקבות תכנית שלשם מימושה והוצאתה לפועל בוצעה ההפקעה. בעניין זה הפנה ב"כ התובעים לשורה של פסיקה שתומכת לשיטתו בטענתו, לרבות: ע"א 402/85 מרקוביץ' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133 (1987) (להלן: "פסק דין מרקוביץ'"); ת"א 669/03 אברהם נ' עיריית קרית אתא (05/08/07); ת"א 690/05 עז' המנוח סעיד סאלח חוזים מוחמד ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "לב הגליל" (23/07/08); ת"א 2107/08 באגר נ' עיריית רמת השרון ואח' (12/12/11); ה"פ 1449-06-09 מסרי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל (23/06/14); ת"א 4965-08-15 עזבון המנוח פדל מוסטפא חסן מנסור נ' מדינת ישראל (18/03/18).

18. בנוסף, טענו התובעים כי למעשה הם עתרו בתביעתם לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין הסגת גבול, לאחר שהנתבעת פלשה לחלקות שלא כדין, מבלי לקבל הרשאה או הסמכה לכך. בנסיבות אלה נטען כי בקביעת הפיצויים אין להתחשב בכל שימוש שנעשה בניגוד לחוק ו/או בניגוד לייעוד ו/או ללא היתר. לפיכך, טענו התובעים כי יש לקבוע את הפיצויים להם זכאים, בהתאם לייעוד שהיה קיים ערב אישור התכנית שעל בסיסה בוצעה ההפקעה, כך שהפיצוי ייקבע בהתאם לחלופה הגבוהה שנקבעה על ידי השמאי המוסכם, בצירוף הוצאות משפט הולמות, לרבות עבור שיפוי בגין כל ההוצאות ששולמו לשמאי ובגין שכר טרחת עורך דין.

19. מנגד, סבורה הנתבעת כי החלופה הנכונה לקביעת הפיצויים בגין הפקעת החלקות היא החלופה השלישית – ייעוד "דרך ושטח ציבורי פתוח". לטענתה, עמדת בא כוח התובעים לפיה יש לבחור בחלופה הראשונה – ייעוד "תיירות" הינה שגויה בכל קנה מידה שעה שזו אינה מבוססת על טעם תכנוני, אלא על התנהלות הנתבעת שלא פעלה להפקעת החלקות משך שנים.

20. עוד טענה הנתבעת כי כל השמאים, לרבות השמאי מטעם התובעים, השמאי מטעם הנתבעת והשמאי המוסכם, הסכימו בחוות הדעת שלהם כי ייעוד החלקות מאז ומעולם היה ייעוד לדרך ושטח ציבורי פתוח, כאשר השמאי המוסכם אף ציין כי גם כאשר אושרה תכנית ג'/948 היא לא שינתה את ייעוד החלקות נשוא התביעה שהיה ונותר ייעוד דרך ושטח ציבורי פתוח. עוד נטען כי גם במסגרת התכנית הכוללנית החדשה של עכו עליה מתבסס בא כוח התובעים בבקשתו לקבוע את הפיצוי בהתאם לייעוד "תיירות" נותר ייעוד החלקות כדרך ושטח ציבורי פתוח. לאור האמור, עתרה הנתבעת לקביעת שווי הפיצוי לו זכאים התובעים בהתאם לייעוד החלקות "דרך ושטח ציבורי פתוח", ולקבוע כי כל צד נושא בהוצאותיו.

21. על רקע בקשת הנתבעת כי כל צד יישא בהוצאותיו, הגיש בא כוח התובעים הודעה בגדרה ביקש להבהיר כי בניגוד לעמדת הנתבעת, מקרה זו מהווה בסיס לפסיקת הוצאות ושכר טרחה ראויים על מנת שמקרים דומים, בהם רשות מקומית עושה שימוש לא חוקי בקרקעות פרטיות, ללא ביצוע הליכי הפקעה פורמליים, לא יישנו.

דיון והכרעה

22. עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הוא כי פרט שזכות הקניין שלו נפגעה בעקבות פעולה שביצעה הרשות זכאי לפיצויים. ביסודה של הזכות לקבלת פיצויים טעמים רבים, עליהם עמד בית המשפט העליון לא אחת, ומתוכם ניתן למנות: ראשית, הפיצוי בעקבות ההפקעה נועד לתקן, במידת האפשר, את הפגיעה שנגרמה לזכות הקניין ולהוות מעין תחליף עבור הקניין שנשלל; שנית, הפיצוי משיג מטרה של "צדק חלוקתי" שכן הוא מפזר את נטל הנשיאה במטרות הציבוריות על הציבור בכללותו, ולא רק על מי שהופקעה זכותו בלבד; שלישית, החובה לשלם פיצויים לפרט שזכותו הופקעה מחייבת את הרשות להביא במניין שיקוליה אף את הפגיעה שתיגרם לפרט כתוצאה מההפקעה, כך שהפגיעה בקניינו של הפרט תתבצע אך במקרים בהם התועלת לציבור כתוצאה מפגיעה זו עולה על הנזק שנגרם לפרט. ראו: עע"מ 2775/01 ויטנר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (04/09/05); ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (16/02/06); ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פנינה פינקלשטיין (09/12/08).

23. בנוסף, ובהתחשב במעמדה החוקתי של זכות הקניין שקיבלה עיגון בסעיף 3 לחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו", קבע בית משפט העליון כי יש לפרש את דיני ההפקעה באופן שיקטין ככל הניתן את הפגיעה בזכות הקניין. לצורך כך, נקבע כי סמכות ההפקעה היא סמכות "צמודת מטרה" המאפשרת לרשות להפקיע את הקרקע ולהשתמש בה למטרה ציבורית בלבד. ראו: בג"ץ 2390/96 קריסק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001). עוד נקבע כי יש לצמצם את גדר המקרים בהם רשאית הרשות להפקיע את הקרקע ללא תשלום פיצוי הולם, שכן הפיצוי ההולם לבעליו של השטח המופקע הופך את הפגיעה למידתית ומהווה תנאי לחוקיותה של ההפקעה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית-אתא נ' חנה הולצמן, פ"ד נה(4) 629 (2001):

"פגיעה בקניין לצורכי ציבור הולמת בדרך-כלל את ערכי המדינה, והיא לתכלית ראויה. ברם כדי שפגיעה בקניין על-ידי הפקעת מקרקעין תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש, יש צורך בפיצוי הוגן ושווה ערך. בלא פיצוי כזה תפגע ההפקעה בשוויון. שכן, רק בעלי המקרקעין הדרושים לשימוש הציבור, להבדילם מבעלי מקרקעין או נכסים אחרים, יצטרכו לשאת במימון התועלת הציבורית, בלי שקיימת הצדקה להטיל את המימון על בעלים אלה בלבד. פגיעה בלתי שוויונית בזכות היא פגיעה במידה העולה על הנדרש".

24. בכל הנוגע לקביעת גובה פיצויי הפקעה, קבע בית המשפט העליון כלל, לפיו, אין להביא בחשבון בקביעת פיצויי ההפקעה כל השבחה שנוספה לקרקע או ירידת ערך שנגרעה ממנה על פי תכנית המתאר, אשר לצורך הוצאתה אל הפועל בוצעה ההפקעה. מכאן שיש לחשב את הפיצויים בהתאם למצב המקרקעין לפני ששונה הייעוד. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפסק דין מרקוביץ', בו נקבעו הדברים הבאים:

"נקודת המוצא לקביעת הפיצויים היא מצב המקרקעין לפני ששונה הייעוד כדי ליצור את הבסיס המשפטי לביצוע ההפקעה, בהתבסס על האמור בסעיף 188 לחוק התכנון והבניה וסעיפים 189 ו- 190 לחוק האמור. הפקעה לצורכי ציבור, שהיא בגדר ביצועה של תכנית, אינה באה להרחיב זכויותיו של בעל המקרקעין אלא היא באה ליטול ממנו את הקרקע למען המטרה הציבורית, אשר לא הוא יבצע אותה אלא הרשות הציבורית. אין כל הצדקה לכך שייערך חישוב תיאורטי, מה היה ערך המקרקעין אילו לא היה מתחייב ביצועה של מטרה לצורכי ציבור אלא היה מתבצע שינוי ייעוד, אשר מאפשר גם לבעלים עצמם לבצע פעולות דומות לאלו אשר הרשות הציבורית עומדת לבצע אותן, כי לא זאת מטרתה של התכנית ותוצאתה."

ראו גם:
ע"א 590/86 אוליבקס תעשיות בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מג(3) 749 (1989);
ע"א 9749/03 הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ' אליהו (22/08/07).

25. בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעת מעולם לא פעלה למימוש הליכי הפקעה פורמאליים ביחס לחלקות נשוא התביעה. במסגרת ההליך דנן, הגיעו הצדדים להסדר דיוני בו הביעו התובעים הסכמתם כי הליכי ההפקעה יבוצעו היום, בכפוף לתשלום פיצויי הפקעה. המחלוקת שנותרה בין הצדדים נוגעת לשאלה על בסיס איזה ייעוד יש לחשב את הפיצויים: האם בייעוד "תיירות" כטענת התובעים, או בייעוד "דרך ושטח ציבורי פתוח" כטענת הנתבעת.

26. במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין סיווג הייעוד של החלקות לצורך קביעת הפיצויים, מקובלת עלי עמדת הנתבעת, לפיה, יש לחשב את הפיצויים לפי ייעוד " דרך ושטח ציבורי פתוח". מסקנה זו מתבקשת לאור קביעות השמאים, לרבות שמאי התובעים, כי החלקות נשוא התביעה שימשו ויועדו על פי כלל התכניות הרלוונטיות, ואשר נסקרו בחוות דעת השמאי המוסכם, לדרך ושטח ציבורי. אפנה בעניין זה לקביעת שמאי התובעים בסעיף 9.6 לחוות דעתו, בו ציין השמאי כדלקמן:

"הנני מסכים לחלוטין לקביעה של השמאי מטעם העירייה כי בהתחשב בכך שמדובר בחלקות אשר שימשו ויועדו לדרך ושטח ציבורי, יש לקבוע את ערכי השווי על בסיס שווי המיוחס לקרקע המיועדת לדרך ושטח ציבורי פתוח וזאת על פי השימושים המתבצעים בפועל בשטח.
שווי קרקע לדרך ושטח ציבורי נגזר מערכי קרקע השוררים באזור".

27. אם לא די בכך, בחינת המצב התכנוני שחל על החלקות נשוא התביעה כפי שזה נסקר בחוות דעת השמאי המוסכם, מלמד כי בניגוד לטענת בא כוח התובעים, החלקות נשוא התביעה יועדו מאז ומתמיד לשטח ציבורי פתוח, חניה והרחבת דרך. בהינתן האמור, אין מנוס כאמור מקבלת עמדת הנתבעת באשר לייעוד שעל בסיסו יש לחשב את הפיצויים – "דרך ושטח ציבורי פתוח", להבדיל מייעוד התיירות שנטען על ידי בא כוח התובעים אולם לא הונחה לגביו תשתית עובדתית או ראייתית שמצדיקה קביעת פיצויים לפיו.

28. על רקע האמור, ובהינתן העובדה כי התובעים לא חלקו על אופן חישוב הפיצויים על ידי השמאי המוסכם, מקובלת עלי דרך החישוב בה נקט השמאי המוסכם בייעוד "דרך ושטח ציבורי פתוח", ובהתאם מקובל עלי הסכום שנקבע בייעוד זה.

סוף דבר

29. סיכומו של דבר - את סכום הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובעים, יש לשום לפי יעוד "דרך ושטח ציבורי פתוח". לפיכך, ובהתאם לחוות דעת השמאי המוסכם, תשלם הנתבעת לתובעים את סכום הפיצוי בסך של 280,000 ₪ בגין הפקעת החלקות. מסכום זה ינוכה סכום הפיצוי המוסכם בסך של 71,179 ₪, ששולם על ידי הנתבעת לתובעים, כך שלתובעים יועבר סכום של 208,821 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

30. לאחר ששקלתי את סוגיית ההוצאות, ולאור התנהלות הנתבעת, אשר נטלה מזה שנים רבות את החזקה בחלקות, מבלי לפעול לביצוע הליכי הפקעה פורמאליים, ואף חלקה על גובה סכום הפיצוי המגיע כעולה מחוות הדעת שהוגשה מטעמה, תישא הנתבעת בהוצאות משוערכות בהם נשאו התובעים (אגרה ועלות חוות הדעת השמאיות בהם נשאו התובעים) , וכן בשכר טרחת עורך דין, בסכום של 28,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין . סכומים אלה יישא ו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

31. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ט, 22 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.