הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 25895-03-16

בפני
כבוד ה שופט מנחם רניאל

תובעת

הילדה אבריל רחל יהב
ע"י עו"ד א. מגן

נגד

נתבעים

1.אופיר בבכר
2.ד.א. המרכז לנדל"ן בע"מ
3.ש.א. תיווך ויזמות בע"מ
הנתבעות 2-3 ע"י עו"ד צ. הרשקוביץ
4.עו"ד דמיטרי פולין
ע"י עו"ד מ. חטיב

פסק דין

1. בפניי תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו גב' רחל יהב הילדה אבריל (להלן: "התובעת") היא בעלת הזכויות הרשומות בדירה, הנמצאת ברחוב לוחמי הגטאות 8 בקרית ים וידועה כחלקה 776 בגוש 10444 (להלן: "הדירה" או "הדירה ברחוב לוחמי הגטאות"), וכי ההסכם למכירת הדירה שנחתם ביום 27.8.2015 בין התובעת לבין מר אופיר בבכר (להלן: "נתבע 1") הוא הסכם למראית עין שבטל מעיקרו. כן עותרת התובעת להורות בצו עשה על ביטול ומחיקת הרישום של העברת הזכויות בדירה על שם נתבע 1 ושתי הנתבעות 2-3 , ד.א. המרכז לנדל"ן בע"מ וש.א. תיווך ויזמות בע"מ (להלן: "הנתבעות"), ולחייב את נתבע 1 ועו"ד פולין דימיטרי (להלן: נתבע 4) לשלם לתובעת, כל אחד בנפרד, סך של כ-900,000 ₪ על מלוא נזקיה.

רקע

2. על שם התובעת, אזרחית ישראלית ילידת 1.4.1955, היו רשומות שתי דירות בלשכת רישום המקרקעין בחיפה - דירה אחת ברחוב יצחק שדה 5/1 בקרית ים, שנמכרה בסוף שנת 2015 למר ויקי קושניר (להלן: "הדירה ברחוב יצחק שדה"), ודירה נוספת ברחוב לוחמי הגטאות, היא הדירה מושא התובענה.

3. על פי כתב התביעה מיום 17.4.2016 (כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 13.7.2016), התובעת פנתה לנתבע 1, שהציג את עצמו כקבלן שיפוצים, לקבל ממנו הצעת מחיר לשיפוץ דירותיה. בפברואר 2015 העביר נתבע 1 לתובעת הצעת מחיר, לפיה התובעת תשלם לו 100,000 ₪ עבור שיפוץ הדירה. התובעת, כך לפי כתב התביעה, הסבירה לנתבע 1 , שאין בידה הסכום אותו ביקש בנוגע לשיפוץ. משכך, נתבע 1 הציע לתובעת להיות שותפה בעסקו בתחום של רכישת מוצרים חדשים שמיובאים מחו"ל. לטענת התובעת, נתבע 1 ניצל את מצבה ופיתה אותה להיכנס כשותפה לעסק, תוך שפעם אחר פעם, על סמך הבטחות מצד נתבע 1 לקבלת רווחים מהשקעתה, הסכימה להעביר אליו כספים לרכישת המוצרים, כל פעם בסכום שונה.

4. עוד על פי כתב התביעה, נתבע 1 אמר לתובעת שהוא ייקח הלוואה מהבנק בסך 6,000,000 ₪, על מנת למנף את העסק שיניב רווחים גדולים יותר בעתיד. לצורך קבלת ההלוואה מהבנק, הציע נתבע 1 לתובעת , שהדירה תועבר על שמו , על מנת לקבל אישור מהבנק. נתבע 1 הסביר לתובעת, כי בשל גילה המתקדם , התובעת לא תוכל לקבל הלוואה מגובה במשכנתא, ולכן הפתרון הטוב ביותר הוא שהדירה תועבר על שמו, שכן סיכויו לקבלת משכנתא מהבנק גבוהים יותר. כן המליץ לה נתבע 1 על עו"ד מטעמו, נתבע 4, שיהיה אחראי על הסכמי העברת הדירה על שמו של נתבע 1.

5. ביום 27.8.2015 נחתם בין התובעת לנתבע 1 הסכם, שלטענת התובעת הוא הסכם למראית עין. על פי כתב התביעה, במהלך החתימה על ההסכם ביקשה התובעת מנתבע 4 להקריא לה את ההסכם, כיוון שאינה קוראת ודוברת עברית כל כך טוב, ואף לפני כל חתימה ביקשה לדעת כיצד תוכל להיות בטוחה שאכן הדירה תועבר בחזרה על שמה לאחר קבלת ההלוואה. על כך השיב לה נתבע 4, כי היא ונתבע 1 צריכים לעשות ביניהם הסכם לפיו נתבע 1 לא יוכל למכור את הדירות לצד שלישי. בסופו של דבר, לאחר הבטחות חוזרות ונשנות מצד נתבע 1 , כי לתובעת אין ממה לחשוש ועליה לסמוך עליו, ביקשה התובעת מנתבע 1 לחתום על הסכם או אישור שבו יאשר נתבע 1 כי הדירה תושב אליה, אך בפועל זה לא קרה.

6. ביום 30.8.2015 נרשמה הערת אזהרה לטובת נתבע 1 על הדירה וכשבוע לאחר מכן, ביום 9.9.2015, נחתם זיכרון דברים בין נתבע 1 למר שמואל יעקב לידער (להלן: מר לידער) למכירת הדירה. ההסכם עם מר לידער לא יצא לפועל, וביום 17.9.2015 נחתם הסכם מכר בין נתבע 1 לנתבעות, כאשר ביום 20.9.2015 נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת הנתבעות.

תמצית טענות הצדדים בסיכומים

טענות התובעת

7. לטענת התובעת, היא הוטעתה כשחתמה על החוזה עם נתבע 1 ולכן מתקיים האמור בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). כן נטען, שמדובר בהסכם למראית עין שבטל לפי הוראת סעיף 12 לחוק החוזים. לטענתה, כלל המעורבים ידעו היטב שמדובר בעסקה למראית עין, שהכספים כלל לא הועברו ושזו עסקה שכלל המעורבים יוכלו להרוויח בה על חשבונה של התובעת ולכן נתנו ידם לביצוע העסקה.
8. התובעת טענה, כי הרישום של נתבעים 1-3 לא הושלם והבית שייך לה. כן הוכיחה, לטענתה, שהדירה הועברה לידיו של נתבע 1 מבלי שקיבלה תמורה ומבלי שהסכימה הסכמה מודעת להעברתה של הדירה. התובעת למעשה רומתה על ידי נתבע 1, ו לטענתה די בחקירת המשטרה והעובדה שנתבע 1 לא התייצב בבית המשפט כדי להעיד על כך.

9. התובעת טענה, שאין מחלוקת שלנתבע 1 אין כספים לשלם בעבור הנכסים שרכש ממנה, וגם אם התובעת אישרה את קבלת הכספים, בפועל לא נעשתה העברת כספים כזו, ואין להעברות אלו תוקף ויש לבטלן. גם אם הנתבעים יטענו שההעברות נעשו לצורך מרמה של הבנקים, טענה המוכחשת על ידי התובעת, הרי מדובר בהעברה שאינה חוקית ועל כן יש לבטלה בכל מקרה, ולא ניתן לתת לה תוקף חוקי בפסק הדין.

10. לטענת התובעת, אחריות נתבע 4 היא גדולה, ונובעת מרשלנותו לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). נתבע 4 לא התנהג כעו"ד סביר ולא פעל על פי הנהוג והמצופה מאת עורך דין. על נתבע 4 היה לצפות מראש את הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתנהגותו הלקויה. נטען, כי הוא לא מנע את ביצוע העסקאות, לא הסביר את מלוא המשמעויות המשפטיות של ההסכמים ואת החתימה על האישור לקבלת כספים, ובמיוחד שלא נקט בפעולה כלשהי, שעה שידע כי נתבע 1 מרמה בפועל את התובעת. מספיק היה במקרה שלפנינו, לטענתה, אילו נתבע 4 היה נמנע מלכתוב את ההסכם, או לפחות מזהיר את התובעת, וכך היה מונע ממנה נזקים כבדים.

11. לטענת התובעת, הנתבעות אינן יכולות להסתמך על תקנת השוק שבסעיף 10 לחוק המקרקעין והסעד אשר התובעת מבקשת גובר על זכותן של הנתבעות. הסעד הנכון הוא פיצוי הנתבעות, ככל שיוכיחו את גובה הפיצוי, ומחיקת הערות האזהרה מלשכת רישום המקרקעין. אומנם , סעיף 10 לחוק המקרקעין לא נועד להגן על מי שעצם רישום הנכס על שמו נעשה תוך מרמה, אך הלכות בית המשפט העליון קובעות באופן ברור כי באין רישום - אין קניין, ולא הסתיימה הרכישה, ולפיכך אין תחולה להגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין.

12. התובעת טענה, כי הנתבעים אינם מכחישים כי כל שיש לטובת נתבע 1 היא הערת אזהרה שנחתמה בלי שהתובעת מבינה את משמעותה המשפטית האמיתית. היעדר רישום במישור היחסים בין התובעת ובין נתבע 1 שולל למעשה את תקנת השוק, ולכל הפחות מקנה לנתבעות את הסעד לקבל פיצוי מתאים מנתבע 1, שקיבל לידיו כספים בעבור נכס שאינו שלו. הרישום במקרקעין הוא מעשה הקניין ורק עמו נרכשה הזכות. כל עוד לא נרשמה הבעלות על שם הקונה, הוא לא יוכל ליהנות מתקנת השוק, והוא חשוף לסיכון שיופיע צד שלישי שיערער על תוקף זכותו של המוכר. יפוי כוח בלתי חוזר שבידי הקונה לא יוכל לסייע לו, משיופיע צד שלישי שכזה. ערעורו של הצד השלישי ייטול מהקונה את תום הלב שקיומו נדרש בכל שלב משלבי העסקה, עד לשלב האחרון של רישום הזכות על שמו של הקונה בפנקסי המקרקעין. לטענתה, הנתבעות חטאו בכל אחד מהשלבים בנושא תום הלב הנדרש מהן.

13. התובעת סיכמה בבקשה לקבל את תביעתה ולהורות על מחיקת הערת האזהרה של נתבע 1 והנתבעות מהנכס מושא התובענה, ולחלופין להורות על פיצוי התובעת כאמור בכתב התביעה ובסעדים הנדרשים, וכן לחייב את הנתבעים הוצאות ושכר טרחה בתיק.

טענות הנתבעות

14. לטענת הנתבעות, מדובר בתובעת המעידה על עצמה שרקמה קנוניה עם אחר לשם ביצוע תרמית, ולשם כך חתמה על מסמכים שונים, שלטענתה הם פיקטיביים ולמראית עין, ולאחר מכן באה בתביעה כנגד צדדים שלישיים שהסתמכו על מצגים שהיא עצמה יצרה, במודע ובמתכוון. לא רק זאת, היא טוענת כי שומה היה על הצדדים השלישיים, "מומחי נדל"ן" כלשונה, להיזהר יותר, כלומר היה עליהם לזהות מבעוד מועד את התרמית שלה ולדעת במה דברים אמורים. משלא נשאה הקנוניה הנטענת את הפירות הרצויים מבחינת התובעת, היא מבקשת לקנות לעצמה בדיעבד "פוליסת ביטוח אשראי בתרמית" בדמות כיסם של צדדים שלישיים.

15. הנתבעות ציינו, שלעסקת המכר בין נתבע 1 לנתבעות קדמה עסקת המכר בין התובעת לנתבע 1. מדובר בשתי עסקאות מכר כשרות על פניהן. לא היה שום דבר חריג ויוצא דופן במסמכים שהוצגו למנהלי הנתבעות בזמן הרלוונטי. אין שום אינדיקציה לכך שנפל פגם כלשהו בהתנהלותן של הנתבעות או בקיום הוראות הסכם המכר על ידן. הנתבעות שילמו את התמורה ובוצעו העברות כספים, רובן במזומן, בעסקה שבין נתבע 1 לנתבעות.

16. הנתבעות טענו, שהעסקה בינן לבין נתבע 1 היא עסקת מקרקעין כשרה, או לפחות כך הוצגה בזמנים הרלוונטיים על ידי התובעת. התובעת אישרה בכתב ידה ובחתימתה , שקיבלה את מלוא התמורה מנתבע 1 עבור הדירה. כמו כן, התובעת הגיעה למשרדו של נתבע 4 למחרת החתימה על הסכם המכר שבין נתבע 1 לנתבעות וחתמה אצלו על בקשה לרישום הערת אזהרה לזכות הנתבעות. נתבע 1 מכר את הדירה לנתבעות, והואיל והזכויות טרם היו רשומות אז על שמו, נדרש לשיתוף פעולה מצד התובעת והיא אכן עשתה כך.

17. הנתבעות טענו, כי עסקת המכר בין התובעת לנתבע 1 הייתה עסקה אמיתית, ואין שום מסמך בכתב ממנו ניתן ללמוד על כך שהעסקה פיקטיבית כביכול. מחברת שהציגה התובעת , שנרשמה על ידה, ונמסרה על ידי המשטרה לפי צו, דווקא מוכיחה את אותנטיות העסקאות. נכתב בה, כי ניתנה לתובעת הזכות לקנות בחזרה את הדירה ברחוב יצחק שדה (הדירה הראשונה שנמכרה) תמורת 510,000 ₪ ושאין למכור את הדירה בלי ידיעתה ובלי להתייעץ איתה. מכירת דירה זו מהתובעת לנתבע 1 לא היתה פיקציה. אם היה מדובר בפיקציה, היה נכתב כי מכירת הדירה היא למראית עין בלבד וכי היא צריכה לחזור לבעלותה של התובעת ללא תמורה כלשהי. מה שיש בפנינו , לגבי הדירה הראשונה, התחייבות למכר חוזר בסכום נקוב.

18. לטענתן, אף אם נניח כי ההסכם בין התובעת לנתבע 1 הוא חוזה למראית עין, אין לכך שום נפקות מול הנתבעות. התובעת לא הוכיחה שמתקיימות הוראות סעיף 13 לחוק החוזים, ובכל מקרה, אף אם נכרת חוזה למראית עין בין הצדדים לו, צד שלישי תם לב הסתמך על החוזה שהוצג בפניו. לגבי זיכרון הדברים שנחתם בין נתבע 1 למר לידער, לא מדובר בהסכם מכר מחייב . מר לידער לא הביע מעולם שום רצון לאכוף את זיכרון הדברים ו/או לקבל את הדירה, ואף אם היה מוכח שהנתבעות התקשרו עם נתבע 1 ביודען כי קיים חוזה מכר תקף מול מר לידער, הרי שאין לדבר משמעות. לא החוזה מול מר לידער הוא העסקה הנוגדת הנטענת, אלא החוזה - או העדר החוזה כביכול - שבין התובעת ונתבע 1.

19. מבלי לגרוע מהאמור, הנתבעות הוסיפו, כי אף אם נניח שבפנינו עסקה נוגדת, הרי בנסיבות העניין יש להעדיף את זכויות הנתבעות. הנתבעות לא השלימו אומנם את רישום הדירה על שמן, אולם הדבר נובע אך ורק מקיומו של הליך זה וצווים שהוטלו בעקבותיו. ודוק, מל וא התמורה שולמה לנתבע 1 בעוד הנתבעות היו תמות לב. כל מסמכי המכר ללא יוצא מן הכלל נחתמו על ידי כל הצדדים, לרבות התובעת, ואומתו על ידי נתבע 4, והלכה למעשה ניתן לבצע את העברת הרישום על שם הנתבעות מיידית. ההלכה הפסוקה שוללת מרוכש ראשון את זכותו בזמן שהתרשל וגרם לתאונה משפטית את הבכורה. ואם כך במקרה של רשלנות, על אחת כמה וכמה במקרה של זדון כבענייננו.

20. לטענת הנתבעות, התובעת במו ידיה ביקשה לטמון לצדדים שלישיים פח, בין אם מדובר "רק" בבנק למשכנתאות ובין אם מדובר ברוכשים תמימים. לתובעת לא הייתה שום בעיה לחתום על מסמכים שנחזים כמסמכים אותנטיים, המעידים על עסקה אמיתית וכשרה. מצב בו "רוכשת מוקדמת" כזו תגבר על רוכשים מאוחרים , לא יעלה על הדעת.

21. התובעת ניסתה להציג עצמה כאישה "קשת יום", אך למעשה היא אישה מתוחכמת למדי, הדוברת ומבינה עברית מצוין, חרף ניסיונה לטעון אחרת, אשר צברה נכסים לא מעטים בימי חייה. מסכת הראיות בתיק מלמדת כי בזמנים הרלוונטיים היו בבעלותה המלאה של התובעת לפחות 3 דירות שונות, שעל אף אחת מהן לא רבצה משכנתא. אף על פי התובעת, "הסתבכותה" עם נתבע 1 נבעה מרצונה להתעשר אף יותר, תוך שהיא לא בוחלת באמצעים, כולל תרמית של צדדים שלישיים.

22. לפיכך, לטענת הנתבעות יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ.

טענות נתבע 4

23. לטענת נתבע 4, התובעת נכנסה באופן מודע, מפוקח ומכוון לשותפות עם נתבע 1, נתנה בו אמון מוחלט ועיוור, השקיעה כספים בסכומים לא מבוטלים בשותפות עמו, קיבלה ממנו מעטפות עם כסף ולבסוף מכרה לו שתיים מדירותיה. לשיטת התובעת, היא יחד עם נתבע 1 תכננו להוציא מבנק או גוף פיננסי הלוואה בסך 6,000,000 ₪ "להגדלת העסק". התובעת הודתה בבחינת הודאת בעל דין כי הסתירה היטב את התוכניות שרקמה עם נתבע 1 מכל אדם, לרבות בני משפחתה ונתבע 4.

24. לאחר שהתכנית שרקמה עם נתבע 1 לא עלתה בידה, הגיעה התובעת לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים מופלג, בניסיון לגלגל את חטאיה על נתבע 4. התובעת מתארת עצמה כקשישה קשת יום, שאינה דוברת עברית רהוטה ושחתמה על מסמכים מבלי להבין על מה היא חותמת. לא כך הדבר. תיאורים אלה של התובעת חוטאים לאמת, בלשון המעטה. קשה להלום אישה בעלת מספר דירות, המבקשת לקבל הצעת מחיר לדירותיה, ובעלת סכומי כסף לא מבוטלים בחשבון הבנק, כאישה קשת יום. גם ניסיונה של התובעת להציג עצמה כמי שאינה מבינה היטב עברית לא צלח, כפי שעלה מעדותה.

25. נתבע 4 טען, כי עסקאות המכר שעשתה התובעת עם נתבע 1 הן עסקאות אמת, וטענתה כי מדובר בחוזי מכר למראית עין, אין לה שום אחיזה בעובדות. על פי הסכמה סמויה בין התובעת לנתבע 1, אם תהיה התובעת מעוניינת לרכוש חזרה את הדירה מנתבע 1 יהיה עליה לשלם לו סך של 510,000 ש"ח. מההסכמה הסמויה ניתן ללמוד בבירור כי מדובר בעסקת מכר אמיתית משום שבאותה הסכמה סמויה נקבע, שאם וכאשר התובעת תרצה לשוב ולרכוש את הדירה מנתבע 1 יהיה עליה לשלם לו כחצי מיליון ₪. לכן, הטענה כי מדובר בחוזה למראית עין אין בה דבר.

26. לטענת נתבע 4, תימוכין לטענה שהתובעת התכוונה למכור בפועל את דירותיה ניתן למצוא בעדותו של מר נחום ליבמן, מתווך מורשה (להלן: מר ליבמן), שהעיד כי נכסיה של התובעת הוצעו לרוכשים פוטנציאליים. התובעת אף אישרה בעדותה, שהייתה בקשר עם משרדי תיווך, ומטבע הדברים פנייתה למשרדי תיווך נועדה על מנת להציע נכס למכירה ולא להתעניין בשיפוץ. התובעת חיפשה קונים, התכוונה למכור ובסופו של דבר אכן מכרה שתי דירות לנתבע 1. מדובר במכר אמיתי, מכוון ומודע שאושר אף על ידי התובעת בכתב ידה ובחתימתה שקיבלה מנתבע 1 את מלוא התמורה עבור הדירה שמכרה לו. גרסת התובעת בעל פה כי לא התכוונה למכור נולדה אך ורק לצרכי המשפט ולאחר שהתכנית העסקית שרקמה התובעת עם נתבע 1 הניבה פרי באושים.

27. נתבע 4 הוסיף, כי התובעת העידה, שקודם לחתימתה על הבקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים , קיבלה ממנו הסבר, כך שחזקה שחתמה על הבקשה מדעת ובהסכמה. טענת התובעת בעל פה, שלא ידעה על מכר הנכס מנתבע 1 לנתבעות אינה מתיישבת עם הודאתה שחתמה על הבקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים ושקיבלה הסבר ביחס לבקשה הנדונה. כל ניסיונות התובעת להתכחש למסמכים בכתב עליהם חתמה מדעת לא צלחו. התובעת באה בטרוניה לנתבע 4 שלא סיכל את התכנית העסקית שרקחה עם נתבע 1, בעוד שהיא מודה שלא גילתה אותה לאיש, העלימה אותה ביודעין מנתבע 4 ועכשיו משכשלה מזימת התובעת להתעשר יחד עם שותפה נתבע 1 היא מנסה לגלגל חטאיה לפתחו של נתבע 4. נתבע 4 אינו יכול ואין לצפות ממנו למלא תפקיד של "בוחן כליות ולב".

28. נתבע 4 סיכם וטען, כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי במעשיו של נתבע 4 היה משום התרשלות. אין כל קשר עובדתי בין נזקיה הנטענים והמוכחשים של התובעת לבין העבודה המשפטית שעשה נתבע 4 עבור התובעת - עריכת חוזה מכר וביצוע כל הפעולות המועילות והנחוצות לשם יישום הוראות החוזה ככתבן וכלשונן. נתבע 4 נקט זהירות סבירה ואף קיבל את אישור התובעת בכתב ובחתימתה שקיבלה את מלוא התמורה עבור הדירה. לאחר מכן היא אף חתמה על בקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים. אם מטעמיה הכמוסים בחרה התובעת להסתיר ביודעין מנתבע 4 את השותפות שנרקמה בינה לבין נתבע 1, אין לה להלין אלא על עצמה ולכן יש לדחות את תביעתה.

דיון והכרעה

29. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את העדויות ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות. אציין, כי כאמור בהחלטתי מיום 5.7.17, הוגשה מחברתה של התובעת כראיה חסויה.

30. עיקר טענת התובעת הוא כי חוזה המכר שנכרת בינה לבין נתבע 1 ביום 27.8.15 בנוגע למכירת הדירה ברחוב לוחמי הגטאות (ת/5, נספח 4) הוא חוזה למראית עין, שלא נועד על פי הכוונה האמיתית של הצדדים לו, התובעת והנתבע 1, להיות חוזה מכר אמיתי, המעביר זכויות בדירה מהמוכרת לקונה. משכך, יש לברר תחילה אם ענייננו בחוזה אמיתי או שמא בעסקה בדויה שאינה אמיתית.

31. הנתבע 1 קיבל את כתב התביעה המתוקן ביום 17.1.17, לפי אישור מסירה שהוגש. הוא לא הגיש כתב הגנה, לא הגיש תצהיר ולא זומן לעדות על ידי אף אחד מהצדדים. על כן, גירסתו לא מצויה בפני בית המשפט. במישור היחסים בין התובעת לבין הנתבע 1, בפני רק גירסת התובעת, מלבד חלקים מסוימים בנוכחות הנתבע 4. לנתבעים האחרים אין גירסה מידיעה אישית במישור היחסים בין התובעת לנתבע 1, ולתובעת אין גירסה מידיעה אישית במישור היחסים בין הנתבע 1 לנתבעים 2-3.

32. סעיף 13 לחוק החוזים, שכותרתו "חוזה למראית עין", קובע בזו הלשון: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל. אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". חוזה למראית עין הוא חוזה, שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמיתיות. בעוד כלפי חוץ מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין" (ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979); ע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן, פ"ד מב(2) 625, 632 (1988)).

33. הנטל להוכיח שחוזה נכרת למראית עין ושכוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו, קרי על התובעת (ע"א 8567/02 גליק נ' מיוסט, פ"ד נז(6) 514, 525 (2003); ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור, פסקה 11 [פורסם בנבו] (22.2.2010)).

34. ענייננו, אפוא, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתת החוזה ובשאלה אם כוונה זו היא המשתקפת בחוזה המכר מיום 27.8.15, או שמא החוזה משקף מצג שונה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה, והתשובה לה נלמדת ממכלול הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה ככל שיש בהן כדי להשליך על אופייה האמיתי של העסקה בעת כריתתה, ולחלץ את אומד דעתם האמיתית של הצדדים (ראו: ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2 (1992); ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996)).

35. לגופו של עניין, נשאלת השאלה אם התובעת עמדה בנטל להניח את התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס התקיימותם של שני התנאים לצורך הוכחת טענתה בדבר חוזה למראית עין: א. הסכמה סמויה השונה מזו המוצהרת בחוזה; ב. היעדר כוונה ליתן תוקף לחוזה שנכרת. על שאלות אלה יש להשיב בשלילה, מהטעמים שיפורטו להלן.

36. התובעת ציינה בפתח תצהירה (ת/3, בסעיף 2), כי שפת האם שלה היא אנגלית וכי ביקשה מבא כוחה לזמן מתורגמן לאנגלית לדיון על מנת שהיא תוכל להבין ולהביע את דעתה בצורה מיטבית. אני דוחה את ניסיונה של התובעת להציג עצמה כאילו היא לא שולטת בשפה העברית. התובעת העידה שהיא עלתה לארץ מאירלנד בשנת 1971 ושהיא מבינה עברית, אך "לא מבינה שפה גבוהה יותר". בהחלטה מיום 5.7.17 קבעתי שמאחר שהתובעת אמרה שהיא מבינה את הדברים הנאמרים לה בעברית, השאלות יישאלו בעברית, ואם העדה לא תבין, הם יתורגמו במידת הצורך או יוסברו בשפה פשוטה יותר ( עמ' 20 לפרוטוקול).

37. לאורך כל עדותה של התובעת ניתן היה להתרשם שהיא שולטת בשפה העברית במידה מספקת. התובעת ענתה בעברית לשאלות שנשאלה, ואף הקריאה בחקירתה הנגדית סעיפים מתצהירה שהיה כתוב בעברית. כמו כן, מחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי הדברים שכתבה במחברתה שהועברה למשטרה היו כתובים בעברית. התובעת אישרה זאת וציינה כי "הרוב היה בעברית", ורק מקצת באנגלית ( עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 4-5).

38. בנוסף, התובעת אישרה כי כל השיחות שהיו לה עם נתבע 1 התנהלו בעברית (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 15). נתבע 4 העיד כי התקשורת בינו לבין התובעת הייתה בעברית וכי התרשם שהיא הבינה ומבינה היטב עברית ( עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 5-8). כך גם גב' שירה יהב, כלתה של התובעת, שמסרה בעדותה כי רוב הזמן היא דיברה עם התובעת בעברית (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 21).

39. המסקנה היא, כי ללא ספק, התובעת דוברת את השפה העברית ונראה שטענתה כאילו "במהלך 2 ההסכמים אני ביקשתי להקריא לי את ההסכמים כיוון שאני לא דוברת עברית טוב ולא קוראת עברית..." ( ת/3, סעיף 33, ההדגשה שלי - מ' ר') הועלתה רק על מנת להפחית מאחריותה לחתימתה על ההסכם עם נתבע 1, ועל כך בהרחבה בהמשך. התובעת דוברת עברית טוב וקוראת עברית, כפי שעשתה בפניי.

40. התובעת תיארה בתצהירה את הנסיבות שהובילו למכירת דירותיה ברחוב יצחק שדה ולוחמי הגטאות. לדבריה, נתבע 1 עבד קרוב למקום עבודתה, הציג עצמו כקבלן שיפוצים והציע לה כי ישפץ את הדירה מושא התובענה תמורת סך של 100,000 ₪. לאחר שהתובעת אמרה לו שאין בידה סכום כסף כזה, הציע לה נתבע 1 להיות שותפה בעסק שלו, הבטיח לה רווחים גדולים והחל ליטול ממנה סכומי כסף, כאשר הוא דאג להחזיר לה כל פעם קצת על מנת לקנות את אמונה. הסכומים המדויקים נרשמו על ידה במחברת שהועברה לידי משטרת ישראל כשהתלוננה על מרמה מצד נתבע 1 (ת/3, סעיפים 14-20).

41. גם בחקירתה הנגדית ציינה התובעת, כי היא רצתה לשפץ את דירתה ברחוב לוחמי הגטאות מאחר שהיא נשרפה בשנת 2011, אך לא היה לה מספיק כסף לשם כך. נתבע 1 אמר לה שיש לו עסק, שהוא מביא מחוץ לארץ קונטיינרים, שאת תוכנם הוא קונה זול יותר ומוכר לחנויות בכל מיני מקומות. הוא הציע לה להיות שותפה שלו בעסק, כשהיא תזרים כסף לפי יכולתה, כשלטענתה לא היה מדובר על סכום ספציפי (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 30-31; עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 5-9, 18).

42. התובעת הצהירה שנתבע 1 הציע לה "הצעה שלא יכולתי לסרב לה", לפיה נתבע 1 ייקח הלוואה מהבנק בסכום של 6,000,000 ₪ על מנת למנף את העסק אשר יניב רווחים גדולים יותר בעתיד. לצורך קבלת ההלוואה, נתבע 1 הציע שהדירה ברחוב לוחמי הגטאות שבבעלותה תועבר על שמו. "העברה זו בכל מקרה ובכל שלב אמורה הייתה להיות פיקטיבית ולא אמיתית ואמורה הייתה להתבטל ובוודאי שלא נועדה לצורך העברת הנכס לידי צד ג'" (ת/3, סעיפים 21-23).

43. צריך להבין מה משמעות ההצעה הנטענת: מכיוון שהתובעת רוצה להיות שותפה בעסק ללא השקעת כספים, לטענתה מכרה את הדירה שבבעלותה לנתבע 1, שיקבל מהבנק 600,000 ₪ כהלוואה המובטחת במשכנתא על הדירה, וישתמשו בה שניהם לצורך העסק. זו הצעה שהתובעת לא יכלה לסרב לה, לדבריה, משום שכך היא תוכל להרוויח מהעסק המשותף עם הנתבע 1, בלי שתשקיע דבר, מלבד דירתה, אותה תסכים למכור לנתבע 1 . היא יכלה בהחלט לסרב לעיסקה, אם זו העיסקה, אלא שהעיסקה נראתה לה רווחית.

44. התובעת העידה, כי בתחילה העבירה לנתבע 1 דירה אחת, "ואחר כך הוא אמר שלא קיבלנו מספיק כסף להלוואה והוא לחץ עלי על הדירה השנייה" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 27-28). התובעת נשאלה על כך שבתצהירה ציינה שנתבע 1 אמר לה שהוא רוצה לקחת הלוואה של 6 מיליון ₪ ובשביל זה הוא רוצה להעביר את הדירות על שמו. לדבריה, הבקשה לקבל את הדירות על שמו הייתה מדורגת - קודם דירה אחת ואחרי כמה חודשים דירה שנייה. לאור זאת, עלתה השאלה, אם כשנתבע 1 ביקש ממנה את הדירה השנייה, שאלה אותו כמה כסף הצליח לקבל מהבנק, על חשבון אותם 6 מיליון שקל בגלל הדירה ברחוב יצחק שדה. התובעת השיבה שלא שאלה דבר מאחר וסמכה עליו "בעיניים סגורות" ( עמ' 26 לפרוטוקול, שורות ( עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 1-2).

45. ביום 2.4.15 נחתם כאמור ההסכם הראשון בין התובעת לבין נתבע 1 אצל נתבע 4, הסכם שאינו אמיתי לדברי התובעת, המאשר את העברת הדירה ברחוב יצחק שדה לידי נתבע 1. דירה זו אינה הדירה מושא התובענה, והתובעת לא ביקשה ביטול עיסקה זו. על משמעות עובדה זו אעמוד להלן. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 27.8.15, נחתם הסכם נוסף להעברת הדירה מושא התובענה לידי נתבע 1.

46. התובעת אישרה בתצהירה, שאכן חתמה על ההסכם למכירת הדירה ברחוב לוחמי הגטאות וכן על אישור לפיו באותו יום קיבלה מנתבע 1 את כלל הכספים. המדובר במסמך מיום 27.8.15 הכתוב בכתב ידה ובחתימתה של התובעת ובו צוין ( ת/5, נספח 5):

"אני הילדה אבריל רחל יהב ת.ז XXXXXX867 מאשרת בזאת כי קיבלתי את כל התמורה (500,000 שקל חדש) מי בבכר אופיר ת.ז XXXXXX489 עבור דירה שמכרתי לו ביום 27/8/2015. כתובת הדירה לוחמי הגטאות 8 קרית ים. אין לי תענות ( כך במקור. הוספה שלי - מ' ר') או תביעות כלפי הקונה"

47. למרות האמור במסמך שלעיל, התובעת טענה בתצהירה כי "תמורה לא עברה ואין הוכחה" (ת/3, סעיף 28). גם בחקירתה הנגדית אישרה התובעת שאכן חתמה על כך שקיבלה את כל התמורה בגין מכירת הדירה, אך שוב טענה שבפועל לא קיבלה דבר: "כן חתמתי אבל מפני שהסיבה שהוא רצה לקחת הלוואה וזה לא היה למכירה. זה היה רק כתנאי להעמיד פנים לא יודעת להסביר לא יודעת המילה הנכונה בשביל זה, ולא קבלתי שום כסף על זה" ( עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 25-27).

48. כלל הוא שאין לטעון טענה בעל-פה נגד מסמך בכתב, לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאנית. לעניין זה ראו את דברי המלומד י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי 1312 (תשס"ד - 2003): "טענה נגד המסמך לאמור שהמסמך אינו נכון או אינו מלא, לרבות טענה על מה שנאמר לפני או בזמן עריכת המסמך, שהרי גם טענות אלה באות לסתור או להשלים את תוכן המסמך עצמו. טענות נגד מסמך מתאפיינות אפוא בכך שהן מערערות על תוכנו של המסמך בזמן עשייתו; שעיקרן בכך שהתוכן אינו מבטא את מה שהוסכם בין הצדדים עובר לעשיית המסמך... טענות אלו, הן הטענות שאין להוכיחם בעדות בעל פה, אלא - במסמך אחר או בהודאתו או בספריו של היריב".

49. התובעת לא הביאה שום מסמך או ראיה אחרת התומכים בטענתה בעל פה הסותרת את המסמך, שלמרות שקיים מסמך בכתב הנושא את חתימתה לפיו היא מאשרת קבלת כספים עבור עסקת המכר - האמור בו אינו נכון, והטילה את האחריות לכך על נתבע 4.

50. התובעת טענה בתצהירה, כי נתבע 4 לא ראה העברת תשלומים, חתימה על שיקים או כל אמצעי תשלום אחר ו"ברור היה גם לו כי מדובר בהעברה לא אמיתית אשר נעשתה לאור הבטחות ושקרים של נתבע 1". לדבריה, נתבע 4 לא שאל ולא בירר ולמעשה כשל בתפקידו והתרשל כלפיה. לטענת התובעת, נתבע 4 ידע או היה אמור לדעת כי מדובר בהסכם למראית עין ואסור היה לו לבצעו, ו"כעורך דין אני בטוחה שהוא בעצמו מבין שהוא טעה והיה שותף למעשה גזל בעבור בצע כסף" ( ת/3, סעיף 29. ההדגשה שלי- מ' ר'). אלא, שאין זו חובתו של עורך דין לראות את הצדדים לעיסקה משלמים זה לזו, כפי שיפורט להן, והשערת התובעת כאילו מכיוון שהנתבע 4 לא ראה תשלום הוא ידע שאין תשלום, היא השערה בלתי מבוססת.

51. בהמשך תצהירה אמרה התובעת שמר טל אמזלג (להלן: מר אמזלג), המתווך בעסקה של מר לידער שלא הושלמה, הוא המתווך שהביא את העסקה לידי הנתבעות "ולכן היה ברור כי הידיעה לגבי גזל הדירות הייתה ידועה לכל הצדדים" (ת/3, סעיפים 39-40). זאת אומרת, בעיסקת לידער נודע למתווך שזהו גזל הדירות, ולכן ברור שהדבר ידוע לכל הצדדים בעיסקה המאוחרת יותר. התובעת הוסיפה, כי "נתבעות 2,3 הן חברות נדל"ן מנוסות ומתווכים מנוסים ובוודאי ידעו או שהיה עליהם לדעת כי העסקה אינה כשרה ולמעשה יש ניצול של מצב מצוקתי, וכלל הגורמים כולל נתבע 1, נתבעות 2,3 והנתבע 4 שתקו ועושים יד אחת לגזול ממני את הדירה" (ת/3, סעיף 41).

52. התובעת אומנם הטיחה לא אחת, כי הנתבעים ידעו על ה"גזל" של הדירות, או לכל הפחות היו צריכים לדעת על כך, אלא שדברים אלו נטענו בעלמא מבלי ש הוכחו על ידי התובעת כראוי, כפי שעולה מחקירתה הנגדית.

53. כשנשאלה התובעת על כך שהסתירה מנתבע 4 את התכנית העסקית שלה ולא גילתה לו על כך, אמרה שהיא " חושבת" שנתבע 1 דיבר עם נתבע 4 על כך, "חשבתי שאופיר בבכר אמר לפולין על התוכנית העסקית. הוא היה שותף שלו. הוא לא פעל לקראתי. הוא לא עשה לי שום טוב עם זה. מספיק שאמר תלכו הביתה תעשו שיעורי בית ותחתמו את זה בבית כמו ילדים טובים" ( עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 24-28. ההדגשה שלי - מ' ר'). כלומר, התובעת כלל לא העידה שנתבע 4 ידע אודות תכנית כלשהי של נתבע 1 , אלא ששיערה כך. גם בהמשך חזרה התובעת על כך שהיא " חשבה" שנתבע 1 היה שותף של נתבע 4, "חשבתי קודם שבבכר היה שותף שלו והוא היה רמאי ביחד איתו עם בבכר" ( עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 18-19), אך כלל לא העידה על סמך מה חשבה זאת, ומדוע סברה שהנתבע 4 ממלא תפקיד יותר גדול מאשר עורך דין המבצע עיסקת מקרקעין.

54. נתבע 4 הכחיש בעדותו את גרסת התובעת, לפיה בעת שחתמה על הסכם המכר עם נתבע 1 ביום 27.8.15 , פנתה אליו ואמרה לו שהיא רוצה שיגן עליה כדי שלא יקחו את הדירה וטען "לא היה מדובר בכלל שמישהו יקח לה את הדירה. היה מדובר בהסכם רגיל" ( עמ' 92 לפרוטוקול, שורות 11-17). כן הכחיש נתבע 4 שהתובעת ונתבע 1 שיתפו אותו לאיזה צורך הדירה נמכרת ( עמ' 92 לפרוטוקול, שורות 21-22).

55. התובעת בעצמה אישרה שהסתירה מבני משפחתה ומעורך דינה את התכנית העסקית שרקמה עם נתבע 1, בטענה ש"לא ידעתי שהוא רמאי" ( עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 30). אם הסתירה זאת מהקרובים לה, איני מאמין שחלקה זאת דווקא עם הנתבע 4. לא ברור מדוע ציפתה שנתבע 4 יהיה מודע למעשיה ולמעשיו של נתבע 1.

56. התובעת אישרה, כי אין לה מסמך או הסכם ש ממנו אפשר להסיק שהמכירה של הדירה על ידה לנתבע 1 היא פיקציה (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 24). ההיפך הוא הנכון. כפי שיובהר להלן, מסתבר, שבידי התובעת היתה מחברת, בה תיעדה אף לדבריה את כל מה שקרה, כולל הסכם בינה לבין הנתבע 1, חתום על ידי שניהם, לפיו אם וכאשר תרצה להשיב לידיה את הדירה הראשונה שנמכרה תמורת 500,000 ₪, תהיה זכאית לעשות כן תמורת תשלום של 510,000 ₪ לנתבע 1. דהיינו, אף במחברת שניהלה התובעת בינה לבין עצמה ותיעדה את מעשיה , בה ניתן היה לצפות להסכם בינה לבין הנתבע 1 שהמכירה השנייה היא פיקטיבית, או לפחות לרישום על כך, לא רשמה דבר כזה.

57. לתובעת הוצגו המסמכים עליהם חתמה במשרדו של נתבע 4. לשאלה אם נתבע 4 הסביר לה על מה היא חותמת, השיבה התובעת "הסבירו לי קצת על העניין" ( עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 20). אלא שמיד לאחר מכן סתרה את דבריה והעידה שלא הסבירו לה, וכי נתבע 4 "לא הלך אחד אחד על כל המסמך. הוא אמר כאילו". דהיינו, כן הסבירו, אבל לא סעיף סעיף אלא באופן כללי על מהות המסמך. היא הוסיפה והעידה, שקשה לה מאוד הקריאה ו"הם לא הלכו דף דף. הם רק אמרו תחתמי תחתמי ובזה נגמר הסיפור" ( עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 27-31). בניגוד לעדותה כאילו "הקריאה שלי מאוד קשה", לא אחת התבקשה התובעת בחקירתה הנגדית להקריא ממסמכים שהוצגו לה, ועשתה כן ללא קושי וללא בעיה. על כן, איני מאמין לתובעת שהיא מתקשה בקריאת עברית.

58. התובעת המשיכה והעידה שלא שאלה על מה היא חותמת "לא שאלתי אותו, אבל הסתמכתי עליהם שזה דובר אמת, ולא ידעתי מזה" ( עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 6). לא ברור על דברי מי הסתמכה התובעת, שהרי לפי אחת מגרסאותיה לא שאלה את נתבע 4 דבר והוא לא הסביר לה דבר . התובעת נשאלה שוב, אם שאלה את נתבע 4 על מה היא חותמת. התובעת לא ענתה ישירות אלא רק אמרה " האמת זה שאלה בתוך העניין שלא רציתי למכור, והוא אמר אני אחזיר כל העסקה בחזרה אליי, זה היה רק זמני בשביל שהוא יוכל לקבל את הכסף ההלוואה הזאת" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 24-25).

59. ניתן לראות, שהתובעת ניסתה להתחמק ממתן תשובה עניינית בנוגע לנסיבות חתימתה על הסכם המכר עם נתבע 1. כך גם באשר ל"בקשה לרישום הערת האזהרה בהסכמת כל הצדדים" מיום 18.9.15 ( נ/1, נספח 6) , כמעט חודשיים לאחר חתימת ההסכם. התובעת לא הכחישה, שזו חתימתה, אך לדבריה "לא נתבע 1 ולא נתבע 4 לא הסבירו לי על מה חתמתי. בחיים שלי אם הייתי יודעת על מה חתמתי... אתמול כשהייתי אצל עורך הדין שלי אמרתי מה?? אני חתמתי?? לא האמנתי ולא הסבירו לי ולא כלום. לא ידעתי מזה" ( עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 10-13). התובעת חזרה על כך שעל אף העובדה שחתמה בשני עמודים שונים, על מסמך קצר הכתוב במילים מפורשות בכותרת "בקשה לרישום הערת אזהרה", היא לא ידעה על מה היא חתמה, מאחר שלא הסבירו לה ( עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 10-30).

60. איני מאמין לגירסת התובעת שלא ידעה על מה היא חותמת וחתמה, בהסכם השני. אציין את הזכור, שקודם להסכם זה היה הסכם אחר, שבו מכרה התובעת דירה לנתבע 1 וזה מכר לאחר, והתובעת לא העידה שגם הסכם זה בטל בהיותו חוזה למראית עין. גירסתה, כאילו בהסכם השני דווקא היה זה חוזה למראית עין, וכי לא התכוונה למכור את הדירה השני יה, להבדיל מהראשונה, "אלא זה היה רק זמני כדי לקבל את ההלוואה", אינה אמינה ואינה מתיישבת לא עם ההגיון ולא עם האמור במחברתה של התובעת בכתב ידה.

61. כידוע, החותם על מסמך, חזקה שקרא אותו והבין את תוכנו. "בדרך-כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראו: דברי כב' השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט 113, 117 (1965)). חזקה זו מקבלת משנה תוקף כאשר החתימה היא על מסמך מהותי, המתייחס לנכסיו של החותם, והעברתם ממנו והלאה (ראו: ע"א 1513/99 דטיאשווילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (2000); ע"א 6645/00 ערד נ. אבן [פורסם בנבו) (21.7.02) ; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [פורסם בנבו] (17.12.03 )).
62. טענת התובעת, כאילו לא ידעה על מה חתמה, היא למעשה טענת "לא נעשה דבר" (Non est factum), כאשר הנטל להוכחת טענה זו כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. על המעלים טענת אפסות לסתור את החזקה הנובעת מחתימתם על המסמך, ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)). כן נקבע כי "...נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד-משמעית ופוזיטיבית, בדבר נסיבות החתימה והכוונה שלוותה אותה" (ראו: גבריאלה שלו "טעות בחתימה – האומנם "לא נעשה דבר"?" משפטים יא 501, 511 (תשמ"א)). כפי שנוכחנו לראות, התובעת יודעת לקרוא ולכתוב בעברית, ולא נסתרה החזקה שהתובעת חתמה מאחר שהסכימה לתוכן הדברים, אלא התחזקה אף יותר.

63. אציין, כי כאשר הציג ב"כ הנתבעות לתובעת את הסכמי המכר עליהם חתמה במשרדו של נתבע 4, ניסתה התובעת להציג מצג, כאילו לא בהכרח מדובר בחתימה: "אני חושבת, לא בטוחה", "יכול להיות, לא יודעת", "זה לא כל כך ברור כתב היד", "יכול להיות, אני לא בטוחה בזה" (עמ' 34 לפרוטוקול). לעומת זאת, בתצהירה מסרה התובעת ש"אני אכן חתמתי על ההסכם ועל אישור באותו יום שקיבלתי את הכסף" (ת/3, סעיף 28). רק בהמשך, בתשובה לשאלת ב"כ נתבע 4, הואילה בטובה התובעת להודות שהיא אכן חתמה על הסכמי המכר "למכירה כן, לצערי" (עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 18). זו דוגמא לצורה הגמישה שבה מתייחסת התובעת לעובדות.

64. ב"כ הנתבעות הפנה את התובעת לכך שבסעיף 31 לתצהירה אמרה, שכאשר שאלה את נתבע 4 כיצד היא יכולה להגן על הדירות שלה, הוא אמר לה שהם צריכים לעשות הסכם. לשאלה אם עשתה הסכם כמו שנתבע 4 ייעץ לה לטענתה, למרות שניתנו לה מספר הזדמנויות לענות, לא התקבלה תשובה ברורה מהתובעת ( עמ' 28-29 לפרוטוקול).

65. בנוסף לחוסר אמינותה של התובעת, כפי שנלמד מהאמור לעיל, וניסיונה להכחיש תחילה את חתימותיה על הסכמי המכר, ואף לטעון כי כלל לא הבינה על מה היא חותמת, עולה מהמשך חקירתה הנגדית של התובעת כי התובעת טוענת שהייתה שותפה עם נתבע 1 במרמה של הבנק:
"ש. ידעת שבבכר מבקש ממך פתק שכתוב בו שקרים והוא צריך את הפתק לטענתך כדי להראות לבנק לקבל משכנתא?
ת. נכון
ש. ואת הסכמת לכתוב פתק כזה בכתב ידך ובחתימתך, זאת אומרת הסכמת להיות שותפה לבבכר לשקרים?
ת. לא לשקרים אלא כדי שהוא יוכל לקבל הלוואה ואחרי זה אני אוכל לקבל את הדירה שלי בחזרה. זה לא היה למכירה. זה היה כאילו איך אומרים להעמיד פנים. זה לא היה אקטואלי זה היה רק בשביל שהוא יוכל לקבל הלוואה
ש. זאת אומרת לשקר את הבנק זה בסדר מבחינתך?
ת. אני לא יודעת איפה הוא הולך לקבל הלוואה. הוא אמר שהוא הולך לקבל אולי מהבנק הוא יבדוק את העניינים. הוא לא אמר בדיוק איפה
ש. זאת אומרת שזה בסדר מבחינתך לשקר בנושא הזה גם אם זה לא את הבנק, מישהו אחר, את נתת לו פתק שקרי כדי שהוא יוכל להעמיד פנים למישהו אחר ולשקר אותו שהוא כאילו שילם את כל הדירה, את שיתפת עם זה פעולה, נכון?
ת. לא עניין ששיתפתי פעולה, העניין היה כדי שהוא יוכל לקבל הלוואה. הוא אמר שהוא צריך את המסמך הזה חתום ואני לא ידעתי שלא חייב את הדבר הזה, ולא נשמע במקומות אחרים לא על ידי עורכי דין, רק נודע לי אחרי זה שבדרך כלל זה לא נהוג הדבר הזה" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 10-26).

66. התובעת התבקשה להסביר, כיצד ייתכן שהעסקה פיקטיבית, כשהיא עצמה התכוונה להעביר את הדירה על שם הנתבע 1, ובהמשך לשעבד את הנכס לבנק. לדבריה, נתבע 1 אמר לה שהם יקבלו את ההלוואה, ומיד לאחר מכן הוא יחזיר לה את הדירות. משכך, נשאלה כיצד חשבה לבטל את עסקת המכר אחרי השעבוד. התובעת השיבה: "אני לא ידעתי איך הוא הולך לקבל הלוואות. הוא אמר אני רוצה לקבל מאיזה שהוא בנק. בשביל זה שאלתי גם כשנמכר הדירה לקושניר שאלתי, הוא לקח ממך הלוואה? הוא אמר – לא, אני קניתי ממנו את הדירה" (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 5-15).

67. מתשובה זו של התובעת עולה אישור לכך שידעה היטב שמר קושניר רכש את הדירה הראשונה שמכרה לנתבע 1. דהיינו, היא הסכימה במפורש שהדירה שהיא מוכרת לנתבע 1, במכירה אמיתית, תימכר לאדם אחר. דירה אחת נמכרה במכירה אמיתית, אבל לגירסתה, הדירה השנייה לא נמכרה במכירה אמיתית, אלא רק באופן זמני, כדי להשיג הלוואה. איך מוכרים באופן זמני, כדי להשיג הלוואה? הנרטיב שביקשה לטעון לו, כאילו היא מטפלת בקשישים תמימה שביקשה לשפץ את דירתה ונפלה קורבן למשפץ שנטל את דירותיה, אינו האמת. מדברי התובעת מובן, שהיא רצתה להפוך מבעלת כמה דירות לבעלת עסק משותף עם הנתבע 1, בלי להשקיע מזומנים בעסק המשותף. היא השקיעה בעסק המשותף את דירותיה, על מנת ששעבודן כשהן בבעלות הנתבע 1, או מכירתן, יניבו את ההון הדרוש לעסק המשותף, אשר עם פריחתו וחלוקת הרווחי ם הנדיבה שלו, יאפשר לה לשוב ולהיות בעלת דירות. זה היה חשבונה, והוא היה מבוסס על אמונה בנתבע 1, אך לא על כך שהיא לא מוכרת את הדירות לנתבע 1, אלא דווקא על כך שהיא מוכרת את הדירות לנתבע 1 וכך מאפשרת את המימון . תקוותה לרווחים כנראה נכזבה, אם בגלל שהעסק המשותף נכשל ואם בגלל שלא היה אלא רמאות של הנתבע 1 כלפיה, ואז החלה לטעון שהמכירה של הדירות לא היתה אמיתית.

68. במחברת של התובעת שהוגשה למשטרה, במסגרת חקירת תלונתה נגד הנתבע 1, מופיע הסכם מיום 2.4.15 , יותר מ- 3 חודשים לפני מכירת הדירה, לפיו "במידה והלקוחה אבריל יהב בעלת ת"ז XXXXXX867 תרצה לקנות את הנכס ביצחק שדה 5/1 היא תוכל לרכוש ולקנות את הדירה בסכום של 510,000 ₪". על כך נחזה כחתום נתבע 1. לאחר החתימה רשומות המילים הבאות "לא ניתן למכור את הדירה בלי ידיעת הלקוחה או להתייעץ איתה אבריל יהב" ( עמ' 36 לפרוטוקול, שורה 33 עד עמ' 37 לפרוטוקול, שורה 3). מילים אלה רשומות בכתב ידה של התובעת, בניגוד לאמור קודם לכן, ולא מופיעה בצידן חתימה של מי שנחזה כנתבע 1.

69. התובעת העידה, שחתמה על מסמך התחייבות זה "כדי להבטיח את עצמי על הדירה" והמסמך נכתב בכתב ידו של נתבע 1 ( עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 7-9). התובעת נשאלה אם משמעות מסמך ההתחייבות היא, שנתבע 1 קנה ממנה את הדירה הראשונה , שילם לה 500,000 ואם היא רוצה את הדירה בחזרה ממנו היא צריכה לשלם לו 510,000 שקל. התובעת טענה גם בהקשר זה, שלא קיבלה שום תמורה מנתבע 1, "לא 500 ולא שני שקל", ועל כך שאישרה בחתימתה וכתב ידה, במסמך אחר, שקיבלה את מלוא התמורה החוזית בגין הדירה השיבה "בגלל זה שפולין והוא עבדו ביחד וככה יצא כל העסק. זו לא הייתה כוונה שלי למכור. למה אני צריכה למכור?" (עמ' 37 לפרוטוקול, שורה 32 עד עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 2). איני מאמין לתובעת, שהתחייבה, בהסכם נסתר בתוך מחברתה, המשקף את האמת ביחסיה עם הנתבע 1, לשלם לו 510,000 ₪ עבור החזרת דירה שתמורתה לא קיבלה דבר. התובעת קיבלה 500,000 ₪ ואם היתה רוצה לקבל את הדירה שמכרה בחזרה, היתה משלמת לנתבע 1 510,000 ₪, כפי שהסכימה במחברתה. התובעת קיבלה את התמורה לשביעות רצונה, הן במכירה הראשונה, שאותה לא ביקשה לבטל, והן במכירה השנייה, אותה היא מבקשת כעת לבטל.

70. כעולה מהפרוטוקול, בידי צילום חלק מהמחברת שהוגשה למשטרה, שהובאה על ידי השוטר סאמר, לפי צו הזמנת עדים או מסמכים. לבקשת השוטר, כדי למנוע פגיעה בחקירה, החלטתי ביום 5.7.17, "השוטר מר סאמר יוסף, ימסור כעת את המחברת לשם צילומה או את העתקה לבית המשפט, על מנת שההעתק יימסר לבא כח התובעת, אשר לא יהיה רשאי להוציאה או למסור פרטים עליה לאיש, מלבד הצגתה לבית המשפט, כאשר הראיה תהיה ראיה חסויה מפני הצדדים עד להחלטה אחרת של בית המשפט. מר סאמר יוסף יודיע לבית המשפט מיד לאחר שהנתונים האמורים במחברת יוטחו בפני הנתבע 1 בחקירה שייחקר בהקדם." בהתאם לכך, נמסר העתק לב"כ התובעת, והעתק נשאר בבית המשפט. אני מסמן הדפים המצולמים מתוך המחברת, שהתובעת הצהירה שהיא משקפת את הסכומים שנתנה וקיבלה מהנתבע 1, כמ/1. מר סאמר לא הודיע לבית המשפט דבר, ועל כך ראיה זו תוכנס למעטפה ותישאר בשלב זה חסויה מהצדדים, מלבד ב"כ התובעת, שקיבל העתק הצילומים ביום 5.7.17.

71. בשלב זה, רק ב"כ התובעת ובית המשפט יודעים מה כתוב במחברת. בהחלטתי מיום 22.3.18 נדרש ב"כ התובעת לאשר או להכחיש עד יום 27.3.18, אם נכון שרשומות במחברת השורות הבאות:
"14.8.2015 קיבלתי 400,000 שטח קרית שמואל שקל
15.8.2015 קיבלתי 120,000 שקל
15.9.2015 קיבלתי 550,000 שקל
15.10.2015 קיבלתי 573,000 שקל"
ב"כ התובעת לא הגיב להחלטה זו, שבה צפה ביום 22.3.18 שעה 11.07. במחברת רשומים סכומים רבים עם הכיתוב "הלויתי" וסכומים רבים עם הכיתוב "קבלתי". מדובר בסכומים כגון 20,000 ₪, 50,000 ₪, 80,000 ₪, 47,000 ₪, 284,000 ₪, 400,000 ₪, 120,000 ₪, 550,000 ₪ 573,000 ₪, ועוד, הכל בחודשים אפריל – דצמבר 2015. ב"כ הנתבעים לא ידעו זאת, והתובעת לא נחקרה על כך בחקירה נגדית, ונותרה רק אמירתה בתצהיר, שהמחברת משקפת את הסכומים שנתנה וקיבלה. האמור במחברת זו סותר את עדותה של התובעת שלא קיבלה מהנתבע 1 דבר.

72. לדברי התובעת, לגבי הדירה מושא התובענה, ברחוב לוחמי הגטאות, לא החתימה את נתבע 1 על התחייבות דומה לזו שנחתמה על ידי נתבע 1 בנוגע לדירה ברחוב יצחק שדה, מאחר שלא הספיקה לעשות כן ( עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 1-2). תמוה מדוע דווקא לגבי דירה זו, התובעת "לא הספיקה" להחתים את נתבע 1 על ההתחייבות, בעוד שמספר חודשים קודם לכן טרחה לעשות כן לגבי דירה אחרת, באותו יום שבו מכרה לנתבע 1 את הדירה הראשונה. לכך יש להוסיף, שעבר לפחות חודש מאז שנחתם חוזה המכר מושא התובענה, ועד שהתבקשה לחתום על הבקשה לרישום הערת אזהרה לטובת הנתבעות. התובעת לא הסבירה מדוע במהלך פרק זמן זה, לא יכולה הייתה לדרוש מנתבע 1 לחתום על התחייבות כמו זו שניתנה לה לגבי הדירה ברחוב יצחק שדה, אם כך הוסכם ביניהם.

73. התובעת חזרה לא אחת כל כך ש"לא היה בכוונה שלי למכור את הדירות" ( עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 20-21). ואולם, התובעת הצהירה מפורשות בתצהירה ת/3 שמכרה לנתבע 1 את הדירות לצורך קבלת משכנתא על ידו מהבנק ( ת/3, סעיפים 21-22). גם היא הבינה מההתחלה, שללא מכירת הדירה לנתבע 1, הצעיר יותר, לא יוכלו להשיג הלוואה מהבנק.

74. התובעת סתרה את האמור בתצהירה גם בהמשך עדותה, כאילו נתבע 1 הוא שרצה לקבל את ההלוואה, ולא היא ( עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 18-20). לפי גרסת התובעת, היא לקחה שתי הלוואות בסך של 100,000 ₪ מבנק הפועלים ו-35,000 ₪ מבנק לאומי, אותן נתנה לנתבע 1 "בשביל להגדיל שאני סוף סוף אוכל לתקן את שתי הדירות שלי. זה היה המטרה שלי, להגדיל את הכסף כדי שאוכל בסוף לתקן את הדירות שלי" (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 7-10). מיד לאחר מכן אישרה, כי היא מסרה את סך ההלוואות בגובה 135,000 ₪ לנתבע 1, לא על מנת שיהיה לה כסף כדי שהיא תתקן את דירותיה בסוף כפי שציינה קודם לכן, אלא על מנת להגדיל את העסק המשותף שלהם ( עמ' 42 לפרוטוקול, שורה 15). כלומר, התובעת הודתה שהיא קיבלה הלוואות מהבנק לצורך העסק המשותף, ואלו לא הספיקו, לכן מכרה את הדירות לנתבע 1, במכירה שלמה ואמיתית, כדי שהוא יקבל הלוואות מובטחות בשיעבוד על הדירות, לצורך העסק המשותף, על מנת שלאחר חלוקת הרווחים שיעשו בעסק המשותף, בסוף, תשוב להיות בעלת דירות.

75. התובעת נשאלה מספר פעמים מה התכוונה לעשות עם אותם 6 מיליון ₪ שהיא ונתבע 1 ניסו להשיג לדבריה כהלוואה מהבנק. התובעת לא נתנה תשובות ענייניות. לאחר מספר ניסיונות אישרה כי כוונתה הייתה שהכסף ייכנס לעסק המשותף, "להגדיל את העסק כדי לתקן את הדירות שלי" (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 4-28). העסק כמובן לא מתקן את הדירות, אלא עוסק בייבוא מוצרים ומכירתם. כוונת התובעת היא כנראה להגדיל את העסק שירוויח יותר עבור התובעת, כך שיהיה לה מספיק כדי לרכוש את הדירות שוב ולתקנן. התובעת אישרה שזו היתה כוונתה בעמוד 46.

76. על כך שהתובעת כלל לא התכוונה לשפץ את דירותיה אלא למכור אותן, ניתן ללמוד מעדותו של המתווך מר ליבמן, האמינה עליי. בתצהירו ציין מר ליבמן, שהוא מכיר את התובעת מזה שנים רבות ויודע שיש לה מספר דירות ובתים, ובעבר אף תיווך בעסקת שכירות של אחת מהדירות שבבעלותה. במהלך השנים 2014 ו-2015 התובעת הגיעה למשרדו מספר פעמים, וסיפרה לו שביתה ברחוב לוחמי הגטאות 8 בקרית ים מאוד מוזנח, ואינו ראוי למגורים משום שעבר שריפה, והיא לא מעוניינת להשקיע בשיפוץ הבית, ולכן רוצה למכור אותו. התובעת לקחה אותו, להראות לו את הדירה ברחוב יצחק שדה ואמרה לו שגם את הדירה הזו היא מעוניינת למכור ( נ/5, סעיפים 4-6).

77. מר ליבמן הצהיר עוד, שהתובעת ביקשה ממנו לאתר לה לקוחות פוטנציאליים לקניית שתי הדירות שלה. באותה הזדמנות, הציגה בפניו גם ערימה של שיקים חוזרים והתחייבויות של אנשים שלטענתה הלוותה להם כספים והם חייבים לה כספים. התובעת הציגה את עצמה בפניו כחסרת אונים עם כל השיקים החוזרים וביקשה ממנו לייעץ לה, כיצד עליה לפעול בעניין ( נ/5, סעיפים 7-9). כלומר, לא רק שלא היתה רק מטפלת בקשישים, אלא היתה מלווה כספים.

78. מר ליבמן חזר ואישר את רצונה של התובעת למכור את הדירות גם בחקירתו הנגדית. לפי עדותו, מדי פעם היה פוגש את התובעת, "ואז היה עולה הנושא של מכירת שני הבתים שלה, ברחוב יצחק שדה וברחוב בלוחמי הגטאות, וכל פעם הייתי כאילו זה היה עולה ויורד עולה ויורד, וכך נקפו השנים עד שהגענו עד הלום" (עמ' 95 לפרוטוקול, שורות 5-8). התובעת אישרה שעמ' 40 שהציעה את הדירות שוב ושוב למכירה, אם כי טענה שהיה זה כדי לדעת את ערכן.

79. מר ליבמן הבהיר שכאשר אמר בתצהירו שהתובעת הייתה חסרת אונים, התכוון שאנשים היו חייבים לה כסף, היו לה פתקאות בהן היו רשומים סכומים שאנשים היו חייבים לה, והוא רצה לסייע לה בייעוץ, לתת לה הכוונה מה לעשות כדי לגבות כספים שהיו שם. בפועל הוא לא עזר לתובעת כי היא לא שיתפה פעולה ( עמ' 96 לפרוטוקול, שורות 6-11). מר ליבמן העיד עוד, כי הדירות ברחוב לוחמי הגטאות ורחוב יצחק שדה "הן היו על המדף מבחינת לאתר רוכשים פוטנציאליים", אך בסופו של דבר הוא לא הביא לה קונה כלשהו ( עמ' 96 לפרוטוקול, שורות 22-27).

80. עדותו של מר ליבמן מחזקת את המסקנה, כי מלכתחילה התובעת, בניגוד לאמור בתצהירה ובעדותה, רצתה למכור את הנכסים שהיו ברשותה, ולא רק לשפץ אותם כפי שניסתה לטעון.
81. על חוסר אמינות התובעת ניתן ללמוד אפילו מתשובותיה בכל הנוגע לכתובתה הנוכחית. ב"כ נתבע 4 עימת את התובעת עם מספר מוצגים, מהם עולה כי כתובתה הנוכחית היא רחוב סטרומה 16/7 בקרית ים. התובעת טענה שהיא לא גרה בכתובת זו, וכי מסרה אותה רק לשם קבלת דואר. התובעת התעקשה שהיא גרה בדירה מושא התובענה. לתובעת הוצגה החלטת מנהל מיסוי מקרקעין בהשגה ממנה עולה כי הדירה ברחוב לוחמי הגטאות ריקה מאדם, חלק מהחלונות בה אטומים עם בטון, מדובר בנכס שמנותק מחשמל ומים ובכניסה פזורה אשפה. למרות זאת, התובעת המשיכה לטעון כי היא גרה בדירה זו משנת 2011 ( עמ' 47 לפרוטוקול, שורה 21). תמוה כיצד היא מתגוררת בדירה, לגביה העידה שהיא שרופה, הרוסה לגמרי ומנותקת מזרם מים וחשמל, בעוד יש לה דירה אחרת שאינה סובלת מאותם ליקויים, אבל בה היא משתמשת רק כתא דואר ( עמ' 46-47 לפרוטוקול). איני מאמין לתובעת שהיא גרה בדירה מושא התובענה, אם היא אכן במצב שאותו תיארה.

82. גם מעדותו של מר לידער, העד מטעם התובעת, עולה כי מצב הדירה לא איפשר מגורים. מר לידער ציין, כי לפני שחתם על זיכרון דברים עם נתבע 1 ביום 9.9.15 ראה את הדירה פעם אחת. הוא הגיע אליה עם המתווך מר יחיאל, שהיו לו מפתחות של הדירה והוא פתח אותה בעצמו. לדבריו, באותו ביקור לא היה אף אחד בתוך הדירה, שהתובעת העידה שהיא גרה בה, "היא עברה שריפה. מצב רע מאוד" ( עמ' 53 לפרוטוקול, 4-18).

83. התובעת הותירה רושם שלילי בעדותה, והתרשמותי הייתה, לצערי, כי אינה דוברת אמת. לעומת זאת עדותו של נתבע 4 , העד היחיד הנוסף לחלק מהקשר בינה לבין הנתבע 1, מהימנה עליי, ואני מקבל את גרסתו, כפי שיפורט להלן.

84. נתבע 4 הבהיר בתצהירו, שמעולם לא ראה את נתבע 1 ולא הכיר אותו לפני שהגיע למשרדו עם התובעת. בהתאם לרצונם המשותף של התובעת ונתבע 1, כי שהובע בפניו, ולאחר עיון בנסח רישום עדכני, הוא ערך הסכם מכר ביחס לדירה מושא התובענה, המשקף את רצון הצדדים המתקשרים בו. לפני החתימה על ההסכם, מסר לכל אחד מהצדדים עותק מההסכם וביקש מהם לעיין בו ולומר לו אם יש להם הערות. תוך כדי כך, הקריא להם את ההסכם והסביר להם כל סעיף מסעיפיו. התובעת ונתבע 1 אמרו לו שהבינו את כל מה שנרשם בהסכם המכר מיום 27.8.15 וחתמו עליו בפניו ( נ/4, סעיפים 7-9).

85. במעמד החתימה על ההסכם חתמו התובעת ונתבע 1 על מסמכים נוספים: בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת נתבע 1 על פי ההסכם, הצהרה על עסקת המכר למיסוי מקרקעין ויפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של נתבע 4 לטפל בביצוע הוראות ההסכם ושטרי העברת זכות שכירות. בנוסף למסמכים אלו, התובעת אישרה בכתב ידה ובחתימתה, שקיבלה מהקונה, נתבע 1, את מלוא התמורה המוסכמת וכי אין לה שום טענות כלפי נתבע 1. על פני אותו אישור, אישר נתבע 1 בחתימתו, כי קיבל מהתובעת את מפתחות הכנס ואין לו טענות כלפיה בקשר למצב הנכס ( נ/4, סעיפים 11-13).
86. בהתאם להסכם, ובקשה לרישום הערת אזהרה חתומה בידי התובעת, נרשמה ביום 30.8.15 הערת אזהרה לטובת נתבע 1. עסקת המכר דווחה כדין ביום 8.9.15 למיסוי מקרקעין והונפקו על ידי מיסוי מקרקעין אישורי מס שבח ומס רכישה לצורך העברת הזכויות בפנקסי המקרקעין. כן דווח על העברת הזכויות על פי ההסכם לרשות מקרקעי ישראל ושטרי העברת זכות השכירות, בחתימת ידה של התובעת, הועברו לרשות וההעברה אושרה ביום 30.12.15 ( נ/4, סעיפים 14-16).

87. נתבע 4 הצהיר, כי בטרם הספיק להשלים את רישום הזכויות על שם הקונה-הנתבע 1, פנה אליו זה האחרון ואמר שהוא מנהל משא ומתן עם אדם בשם שמואל לידער, המעוניין לרכוש את הנכס וכי השניים יגיעו למשרדו על מנת לערוך הסכם שלפיו ימכור נתבע 1 את הנכס למר לידער. נתבע 1 ומר לידער אכן הגיעו למשרדו בערבו של יום 9.9.15. אלא שלא נחתם ביניהם הסכם מכר מחייב ( נ/4, סעיפים 18-19).

88. לאחר שהעסקה בין נתבע 1 ומר לידער לא יצאה לפועל, ביום 17.9.15 נכרת הסכם מכר בין נתבע 1 לנתבעות. הנתבעות היו מיוצגות על ידי עו"ד נדב מאיוסט. באותו יום, ה-17.9.15, הזכויות של נתבע 1 בנכס המדובר היו זכויות אובליגטוריות בלבד, שטרם נרשמו על שמו בפנקסי המקרקעין, ולטובתו הייתה רשומה רק הערת אזהרה. רישום הערת אזהרה לטובת הנתבעות היה טעון הסכמת התובעת. על כן, לפי הצהרת נתבע 4, הוא הזמין את התובעת למשרדו והודיע לה שנתבע 1 התקשר בהסכם עם הנתבעות. כן יידע אותה, שעל מנת שניתן יהיה לרשום הערת אזהרה לטובת הנתבעות לפי אותו הסכם, עליה לחתום על בקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים, לטובת הנתבעות ( נ/4, סעיפים 20-23). התובעת אכן שיתפה פעולה בביצוע ההסכם למכירת הדירה לנתבעות, וחתמה על בקשה לרישום הערת אזהרה.

89. כפי שהצהיר נתבע 4 , לא ידע ולא יכול היה לדעת בזמן אמת על כל המזימות שרקחה התובעת לדבריה עם נתבע 1 ועל העסקים שביקשו לעשות יחד. נודע לו על טענות התובעת רק כאשר זומן לתת עדות במשטרה ומתוך כתבי הטענות שהגישה התובעת לבית המשפט. "התובעת מעולם לא גילתה לי וגם לא יכולתי לגלות בעצמי, כי היו לתובעת כוונות נסתרות" ( נ/4, סעיפים 31-32).

90. בחקירתו הנגדית העיד נתבע 4, כי מי שהכיר לו את התובעת היה המתווך מר ליבמן. התובעת הגיעה כמה פעמים למר ליבמן למכור את דירתה, "וכל הזמן ניהלה משאים ומתנים עם אנשים שונים, ואני ראיתי והזמינו אותי פעם או פעמיים לייעץ להם משהו ולכן מאז הכרתי אותה". הוא אישר שאת התובעת הכיר עוד לפני החתימה על ההסכם הראשון עם נתבע 1 באפריל 2015, אך הבהיר כי הוא הכיר אותה בפנים אך לא ידע את שמה ( עמ' 94 לפרוטוקול, שורות 15-19). מכל מקום, הנתבע 4 הכיר את התובעת לפני שהכיר את הנתבע 1, וגירסתה של התובעת, כאילו הנתבע 1 הכיר לה את הנתבע 4, אינה נכונה, ונועדה רק לשרת את הטענה כאילו הנתבע 4 היה שותף למזימות נטענות של הנתבע 1.
91. נתבע 4 עמד בחקירתו הנגדית על כך שהבהיר לתובעת על מה היא חותמת וש"גם בגוף ההסכם יש אישור שלה על קבלת הכסף, ולא הסתפקתי בזה וביקשתי ממנה לחתום על אישור מיוחד" (עמ' 85 לפרוטוקול, שורות 17-18). נתבע 4 העיד שאומנם לא ראה העברת כספים מנתבע 1 לתובעת, אך הסתפק באישור שלה בעל-פה ובכתב ( עמ' 86 לפרוטוקול, שורה 9). לשאלת ב"כ התובעת, אם לא נראה לו מוזר שלאחר שהתובעת ונתבע 1 הגיעו באפריל 2015 למשרדו, הגיעו שוב למשרדו גם בחודש אוגוסט וערכו הסכם מכר לגבי דירה נוספת של התובעת, השיב נתבע 4 כי " יש אנשים שמוכרים גם 10 דירות, אני לא מתעסק ולא שואל" (עמ' 86 לפרוטוקול, שורות 3-4). ואכן, לא ברור מדוע העובדה שהתובעת מכרה לנתבע 1 דירה קודמת צריכה הייתה להדליק נורה אדומה כלשהי כשהיא באה למכור דירה נוספת. כנראה שהקונה מצא חן בעיניה.

93. באשר למר לידער, הסביר נתבע 4, שכאשר אמר בתצהירו שמר לידער לא חתם על הסכם מחייב מול נתבע 1, התכוון "שהוא לא חתם על הסכם מכר המחייב אותו בעיסקת הרכישה. בזכ"ד הוא חתם על התחייבות שלו להופיע למחרת ולחתום על ההסכם" ( עמ' 87 לפרוטוקול, שורות 3-4). הוא אישר שבעת שהנתבעות חתמו על הסכם המכר עם נתבע 1 , הוא החזיק בידיו בנאמנות את השיקים של מר לידער. הוא העריך שאמר לנתבעות שיש זיכרון דברים קודם ושיקים בנאמנות. הנתבעות שאלו אותו על כך, והוא הסביר להן שיש מישהו שחתם על זיכרון דברים אבל התחרט ולא רוצה לקנות ( עמ' 88 לפרוטוקול, שורות 2-3).

94. לאחר החתימה על זיכרון הדברים עם לידער הגיע נתבע 1 למשרדו של נתבע 4 כמה פעמים "וכל הזמן התקשר אליי וביקש ממני הסבר איפה לידער, למה הוא לא בא, ואם אני יודע משהו. אמרתי לו שלא, ובגלל זה התקשרתי ללידער ושאלתי למה הוא לא בא ומה הוא רוצה. הוא אמר שהוא בעצמו לא קונה את הדירה, בנו גם סירב לקנות את הדירה גם לא מעוניין, ומבחינתו הוא לא קונה ולא תהיה עיסקה. אמרתי לו רגע ומה עם ה-50,000 ששילמת לבבכר? והוא אמר שהוא ידבר איתו ושגם אני אדבר איתו ושיחזיר את הכסף. זה קבלתי כביטול העיסקה" ( עמ' 88 לפרוטוקול, שורות 23-28).

95. באשר לעסקה עם הנתבעות, העיד נתבע 4 כי הוא לא יודע מתי הדירה הוצגה לנתבעות. הוא ראה את הצדדים כשבאו אליו לבדוק ניירות, אחרי החתימה על זכרון הדברים, סמוך לחתימת ההסכם. לדבריו, הנתבעות רצו לראות את הסכם המכר על פיו קנה נתבע 1 את הדירה, את הערת האזהרה שנרשמה לטובת נתבע 1 ואישור של התובעת על קבלת התמורה, והוא הראה להם הכל ( עמ' 89 לפרוטוקול, שורות 7-11).

96. כפי שציינתי קודם לכן, אני מוצא את עדותו של נתבע 4 שלא נסתרה והיא מתאימה למסמכים ולהגיון, כ עדות אמינה, כאשר מנגד ניצבת גרסתה הלא מהימנה של התובעת. אם לסכם את הדברים עד כה, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי החוזה שכרתה עם נתבע 1 ביום 28.7.15 הוא חוזה למראית עין, וכי היה פער כלשהוא בין מצב הדברים לפי החוזה לבין מצב הדברים האמיתי. התובע מכרה את הדירה לנתבע 1 במכירה אמיתית שהתכוונה למכור לו על מנת לגייס כספים לעסק המשותף, ומלוא המגיע לה לפי ההסכם שולם לה, כפי שהצהירה במסמך בכתב ידה וחתימתה.

96. אף אם הייתה התובעת מוכיחה שמדובר בחוזה למראית עין (ולא כך הדבר), מתקיים בענייננו הסייג הקבוע בסיפא לסעיף 13 לחוק החוזים, לפיו "אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". האמור בסיפא מקנה, בתנאים מסוימים, מעמד לצדדים שלישיים, כדוגמת הנתבעות, שרכשו זכות בתום לב מכוח חוזה למראית עין.

97. ביום 17.9.15 נחתם הסכם מכר בין נתבע 1 לנתבעות, במסגרתו רכשו הנתבעות את הדירה שברחוב לוחמי הגטאות תמורת סך של 500,000 ₪, ששולם כמפורט להלן ( נ/3, סעיף 4 להסכם):
"א. במעמד חתימת הסכם זה משלם הקונה למוכר סך של 50,000 ₪ במזומן, וחתימת המוכר על ההסכם מהווה אישור על קבלת הסכום ...
ב. במעמד חתימת ההסכם הופקד שיק על סך 200,000 ₪ בנאמנות בידי ב"כ המוכר. לאחר קבלת אישור בכתב מב"כ הקונה בדבר רישום הערת אזהרה, ימסור ב"כ המוכר את השיק למוכר;
ג. יתרת התמורה בסך 250,000 ₪ תשולם בתוך 30 ימי עבודה..."

98. מר בכר, מנהל נתבעת 2, הצהיר שקודם לחתימה על ההסכם, ניהל מו"מ מול נתבע 1, בסיועו של מר אמזלג, מי שהביא את העסקה לידיעתו. קדמה לחתימה בדיקה אותה ביצעו, שכללה קבלת אישורה הכתוב והחתום של התובעת ( בעלת הזכויות הרשומות בנכס) לכך ששולמה לה מלוא התמורה בעד הנכס ( נ/1, סעיפים 8-9).

99. על פי מר בכר, הסיבה שנמסרה על ידי נתבע 1 לכך שהנכס טרם נרשם פורמלית על שמו הייתה הזמן הקצר יחסית שחלף מאז נחתם חוזה המכר בינו ובין התובעת, והעובדה שטרם התקבלו אישורי המסים בגין אותה עסקה. לדבריו, כך או אחרת, לא היה בכך שום פגם, ביחוד נוכח המצגים הברורים והחד משמעיים שהוצגו על ידי לא אחרת מהתובעת ( נ/1, סעיף 10).

100. מר בכר הדגיש, כי הערת אזהרה לזכות הנתבעות נרשמה אך ורק מכוח חתימתה המיוחדת של התובעת מיום 18.9.15 על טופס בקשה משולש, הואיל והייתה בעלת הזכויות הרשומה ( נ/1, סעיף 12). עקב פניות חוזרות ונשנות מצד נתבע 1, שביקש שיוקדמו לו תשלומים, הסכימו הנתבעות לשנות את לוח התשלומים שנקבע בהסכם המכר ולהקדימו. לשם כך נחתמו שני נספחים להסכם המכר ( נספח ראשון להסכם המכר מיום 22.10.15 ; נספח שני להסכם המכר מיום 23.10.15- נ/3). במעמד החתימה על כל אחד משני הנספחים שולם לנתבע 1 במזומן סכום של 100,000 ₪ בכל פעם, והוא אישר זאת בעצם חתימתו על כל נספח ( נ/1, סעיף 15).

101. כאמור, במעמד החתימה על הסכם המכר שולם על ידי הנתבעות במזומן סך של 50,000 ₪. בהמשך הנתבעות העבירו לנתבע 1 תשלומים נוספים, כך שבסופו של דבר נותר אצל הנתבעות סכום של 50,000 ₪, שנועד להבטיח בראש ובראשונה תשלומי מסים המוטלים על התובעת במסגרת העסקה שבינה ובין נתבע 1. הנתבעות שילמו בהתאם לשוברי תשלום סך של 45,156 ₪ לרשויות המס ביום 26.11.15, דבר שנעשה בהסכמת נתבע 1. נכון להיום מחזיקות הנתבעות אצלן עבור הנתבע 1על חשבון עסקת המכר סך של 4,844 ₪, סכום עליו הוטלו עיקולים שונים מצד נושי נתבע 1 ( נ/1, סעיפים 12-18).

102. בעדותו ציין מר בכר, כי ביום 9.9.15 נחתם זיכרון דברים בין הנתבעות לנתבע 1 וכשמונה ימים לאחר מכן נחתם הסכם המכר. ביום החתימה על ההסכם הוצג להם הסכם המכר בין נתבע 1 לתובעת ואישור בכתב של התובעת, שהיא מאשרת שקיבלה את כל הכסף. הוא הוסיף, כי הם שלחו מישהו שיתקשר אל התובעת לוודא שאכן חתמה, ולאחר מכן גם דרשו לקבל אישור הערת אזהרה על הנכס. הסכם המכר היה מותנה באישור כזה ( עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 2-12).

103. ב"כ התובעת שאל לא אחת את מר בכר על כך שהתאריך שמופיע על הבקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים ( נ/3) הוא 18.9.15, יום לאחר חתימת ההסכם. הוא ביקש ממר בכר להסביר כיצד המסמך הזה היה תנאי לחתימה על הסכם ב-17.9, אם התקבל רק יום לאחר מכן. מר בכר ציין "אני יודע בוודאות שמעבר ל-50,000 שקל שנתנו לחתימה, כל שאר הכספים הותנו בכך שהכל יעבור בצורה כשרה ותקינה. אז יכול להיות שראינו יום לפני או יום אחרי, אבל בכל אופן החוזה ופריסת התשלומים היה כפוף לכך שכל המסמכים הרלוונטיים יהיו" (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 26-28).

104. ואכן, כאמור בהסכם המכר עצמו, "המוכר מתחייב להמציא לקונה בקשה לרישום הערת אזהרה תחתיו חתומה על ידי בעלת הנכס הרשומה, יהב הילדה אבריל רחל עד ליום 18.9.15 בשעה 14:00 " (נ/1, סעיף 4( א) לנספח 4). כלומר, אין כל קושי בכך שההסכם נחתם ביום 17.9.15 ואילו הבקשה לרישום הערת האזהרה נחתמה על ידי התובעת יום למחרת. נהפוך הוא. כך נקבע במפורש בהסכם. משמעות דברי העד שהיה זה תנאי, היא שהיה זה תנאי להמשך תשלום הכספים מעבר ל- 50,000 ₪ ששולמו בחתימת ההסכם.

105. לשאלת ב"כ התובעת הבהיר מר בכר, כי מר אמזלג סיפר לו שהיה קונה נוסף, אך הנתבעות לא כל כך התייחסו לכך, כי הם רגילים שכדי לקדם עסקה, מתווכים מספרים על קונים נוספים שנמצאים על הפרק. כך ראו זאת, ולא ייחסו לזה חשיבות גדולה מדי. מר בכר הוסיף, כי הם בדקו אם נרשמה הערת אזהרה, שלא היתה. אם הייתה הערה כזו "היינו מסתכלים על זה כנראה אחרת" ( עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 16-22).

106. הפעם הראשונה בה פגש מר בכר את נתבע 1 בנוכחות מר אמזלג הייתה כשבוע-שבוע וחצי לפני החתימה על הסכם המכר. לדברי מר בכר, אחרי מו"מ ארוך נתבע 1 החליט לא להתקדם, היות שהנתבעות לא הסכימו למסור את הסכום במזומן שהוא ביקש במעמד החתימה וייתכן גם שהיה פער לגבי המחיר. "אופיר בשלב מסוים קם והלך, אמר אני לא רוצה למכור עכשיו, קם והלך. נגמר המו"מ... הפגישה השנייה היתה כבר יותר קלה כי הטלפון שקבלתי מטל אמזלג המתווך היה ' אתה זמין מעכשיו לעכשיו לבוא לחתום על חוזה'? אמרתי לו כן, ומשם הדברים היו הרבה יותר פשוטים" ( עמ' 65 לפרוטוקול, שורה 27 עד עמ' 66 לפרוטוקול, שורה 6). כפי שהעיד מר אמזלג, גם מר בכר העיד כי כששאל את מר אמזלג מאיפה הוא מכיר את נתבע 1 , אמר לו מר אמזלג שהוא מכיר את נתבע 1 פרק זמן קצר ממכולת שכונתית ושהוא מתעסק בשיפוצים ( עמ' 71 לפרוטוקול, שורות 9-10).

107. מר שלומי מורצקי, אחד ממנהלי נתבעת 3 ( להלן: מר מורצקי) חזר בתצהירו נ/2 על האמור בתצהירו נ/1 של מר בכר. מר מורצקי ציין בחקירתו הנגדית, כפי שהעיד מר בכר, כי "התנינו את העברת הכספים להסכם לקבלת אישור מהתובעת" ( עמ' 79 לפרוטוקול, שורה 24). כשנשאל אם התקשרו לתובעת לקבל את אישורה, השיב כי מכר שלו התקשר כשהוא נכח לידו לתובעת. הוא הוסיף שהוא לא מכיר את קולה של התובעת, אבל אותו מכר שאל אותה אם זה שמה ושאל אותה כמה שאלות, "וכן, היא אמרה שהיא מכרה את הבית ושקיבלה את מלוא הסכום ושיש לה חוב לעירייה משהו כזה, ושקיבלה את כל הכסף" (עמ' 84 לפרוטוקול, שורות 1-3).

108. מעדויותיהם של מר בכר ומר מורצקי שלא נסתרו ומקובלות עליי עולה, כי הנתבעות הסתמכו בתום לב על הסכם המכר שהוצג להם ושנחתם בין התובעת לנתבע 1 בחודש אוגוסט 2015 ועל הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע 1. כמו כן, על יסוד חתימתה של התובעת על בקשה לרישום הערת אזהרה לזכות הנתבעות, המשיכו לשלם לנתבע 1 את התמורה החוזית. על כן, מתקיים בהם הסייג האמור בסעיף 13, אילו היה זה חוזה למראית עין.

109. נוסף לעדויותיהם האמינות של מנהלי הנתבעת, גם הגרסה שנמסרה על ידי נתבע 4 מתיישבת עם דבריהם, וכאמור קבעתי כבר כי יש לתת אמון בדבריו. נתבע 4 הבהיר בתצהירו, כי הסביר "באופן ברור ומפורש לתובעת בפגישה שנערכה במשרדי ביום 18.9.15 כי הנתבע 1 מכר את זכויותיו בנכס לצד שלישי - הן הנתבעות 2 ו-3 כאן, ואף הצגתי בפניה את הסכם המכר מיום 17.9.15. התובעת הבינה היטב את מה שהסברתי לה ועל סמך ההסכם שהצגתי בפניה חתמה מרצונה הטוב והחופשי על בקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים לטובת נתבעות 2 ו-3, ללא שום הסתייגות ולא העלתה בזמן אמת אף אחת מהטענות שאותן היא מעלה כעת" ( נ/4, סעיפים 24-26).

110. עוד הבהיר נתבע 4, כפי שנוכחתי בעצמי, שהתובעת שולטת היטב בשפה העברית, הבינה היטב את ההסבר שקיבלה ממנו והייתה מודעת היטב בעת שנתבקשה לחתום על הבקשה לרישום הערת האזהרה בהסכמת כל הצדדים, כי משמעות הדבר שהנכס נמכר לצד ג'. התובעת חתמה מרצון טוב ולאחר שיקול דעת על כל המסמכים הנוגעים למכירת הדירה, ובכלל זה על הבקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים ( נ/4, סעיפים 26-27).

111. בחקירתו הנגדית מסר נתבע 4, כי על הבקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים הנתבעות חתמו ביום חתימת ההסכם, קרי 17.9.15, והתובעת חתמה עליו למחרת ( עמ' 89 לפרוטוקול, שורות 23-25). לשאלת ב"כ התובעת אם זימן את התובעת לחתום על הבקשה לרישום הערת האזהרה ביום שישי נתבע 4 השיב כי הוא לא זוכר איזה יום זה היה אך הוא זוכר בדיוק איך זה היה. התובעת לא ענתה לו לטלפון אז הוא התקשר לנתבע 1 ואמר לו שצריך אותה לצורך חתימה על הבקשה, והם באו ביחד באותו יום ( עמ' 90 לפרוטוקול, שורות 7-8).

112. נתבע 4 העיד, כי בזמן שהחתים את התובעת על הבקשה לרישום הערת אזהרה בהסכמת כל הצדדים, הסביר לה שמדובר בשעבוד הזכות והוסיף "אמרתי לה שהדירה נמכרת ושעכשיו היא משעבדת זכויות לטובת צד ג' כי עדיין לא הושלם הרישום זכויות על שם הנתבע 1, והגברת מאוד פקחית וכל מסמך שהיא חותמת היא קוראת ובודקת אותו" (עמ' 91 לפרוטוקול, שורות 28-30). התובעת הסכימה לכך ואמרה לו "בסדר גמור". נתבע 4 לא חשד שיש משהו לא כשר בעסקה ולא היה לו בסיס לכך ( עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 8, 11).

113. לגבי העברת כספים מצד הנתבעות לנתבע 1, נתבע 4 העיד כי עו"ד נדב מאיוסט התקשר אליו לפני הכנת הנספחים להסכם המכר ואמר לו שהצדדים הגיעו להסכמה להקדמת התשלומים. הוא לא התנגד לכך מכיוון שזה לא סיכן את הלקוח שלו, נתבע 1, ורק ביקש ממנו שאחרי שהם יחתמו על הנספח, שיעבירו לו אותו ( עמ' 92 לפרוטוקול, שורות 25-27).

114. אני דוחה את טענת התובעת, כאילו זיכרון הדברים שנחתם קודם לכן עם רוכש אחר, מר לידער, מטיל ספק בתום הלב של הנתבעות. מטעם התובעת העיד בעניין זה מר אמזלג, אך אין בעדותו כדי לתמוך בטענת התובעת. מר אמזלג העיד שהוא מכיר את נתבע 1 משנת 2015. הוא פגש את נתבע 1 במכולת שמתחת לביתו וזה סיפר לו שיש לו דירה שהוא קנה והיא למכירה. מר אמזלג סיפר על כך למתווך בשם יחיאל, שהעביר את המידע ללקוח שלו, מר לידער. הארבעה ( מר אמזלג, נתבע 1, המתווך יחיאל ומר לידער) נפגשו במשרדו של נתבע 4, לאחר שמר לידער ראה את הדירה. הם ישבו וסיכמו מחיר בסביבות 500-600,000 ₪ ועשו סוג של זיכרון דברים. מר לידער התחייב להשלים את העסקה ולרשום אותה תוך מספר ימים ונתן מקדמה. לאחר מספר ימים מר אמזלג פגש את נתבע 1 ושאל אותו איך מתקדמת העסקה. נתבע 1 השיב לו שמר לידער לא עומד בתנאי העסקה ונתבע 4 הוציא לו מכתב שהעסקה מבוטלת מבחינתם ושהוא לא זכאי להחזר המקדמה. מר אמזלג שאל את נתבע 1 אם הנכס פנוי למכירה וזה אמר שיודיע לו ( עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 26-34).

115. מר אמזלג הבהיר שכל הפגישות עם נתבע 1 היו פגישות אקראיות במכולת שמתחת לביתו. נתבע 1 אמר לו שהעסקה עם מר לידער בוטלה ואפשר להביא קונים אחרים. מר אמזלג התקשר למר בכר ואמר לו שיש עסקה מעניינת. נערכה פגישה עם נתבע 1 ומר בכר אך לא הייתה הסכמה בין הצדדים, ורק לאחר כמה ימים נתבע 1 חזר אליו בטלפון ואמר לו שהוא מסכים למכור את הדירה במחיר שמר בכר הציע. נערכה פגישה נוספת במשרדו של נתבע 4, בה נכחו נתבע 1, מר בכר, עורך דינו, מר אמזלג ואדם נוסף אותו לא זכר. נתבע 4 מסר לנוכחים שזיכרון הדברים עם מר לידער מבוטל ושאפשר לרכוש את הנכס. באותו היום נחתם החוזה, כאשר מר אמזלג כבר לא היה מעורב בהמשך העסקה ( עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-18).

116. לפי מר אמזלג, בכל הנוגע לחתימה של מר לידער על זכרון הדברים הוא לא קיבל שכר טרחה. הוא קיבל שכר טרחה רק מהחברה לנדל"ן לגבי עסקת המכר של הדירה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 23). בסו ף חקירתו השיב כי הוא לא מכיר את התובעת (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 22-25).

117. התובעת נשאלה על היכרותה את מר לידער, והעידה שפגשה אותו פעם אחת כשהייתה בדירה ברחוב לוחמי הגטאות, "ככה אני לא מכירה אותו אישית ואז הוא שאל אם אני מוכרת את הדירה פה, אמרתי שלא רוצה למכור". לדבריה, הפגישה הייתה אקראית, לא תוכננה מראש, ומר לידער היה לבד כשנפגש עמה. מר לידער שאל אותה אם היא מוכרת את הדירה והיא ענתה לו שלא ( עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 1-22). השוואה בין עדות התובעת לעדותו של מר לידער בכל הנוגע לפגישתם מצביעה על סתירות בגרסאותיהם, המטילות ספק בקיום הפגישה.

118. על פי תצהירו של מר לידער, נודע לו על הדירה מושא התובענה דרך המתווך מר אמזלג. הוא ראה את הדירה ורצה לקנות אותה בשל מחירה שהיה נמוך ממחיר השוק. הוא ונתבע 1 נפגשו וסיכמו על מחיר ולאחר מכן הלכו למשרדו של נתבע 4. האחרון הכין זיכרון דברים וסוכם שהוא ייצג את שני הצדדים. לאחר החתימה על זיכרון הדברים, מר לידער שילם סכום של 50,000 ₪ לידי נתבע 1 ונתבע 4 קיבל לידיו שיקים בנאמנות על כל סכום התמורה. בזיכרון הדברים נקבע שיום לאחר מכן, הצדדים יחתמו על ההסכם ( ת/4, סעיפים 2-15).

119. בחקירתו הנגדית אישר מר לידער כי השיקים שניתנו לנתבע 4 לא נפרעו בפועל, כך שהסכום היחיד שנמסר על ידו בנוגע לדירה הוא אותו סך של 50,000 ₪ שנתן לנתבע 1 בעת החתימה על זיכרון הדברים ( עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 19-22). בגין אותם כספים שהעביר לנתבע 1 , הגיש תביעה שעדיין מתנהלת ( עמ' 49 לפרוטוקול, שורה 28). בהמשך הבהיר שההליך המשפטי שהוא מנהל נגד נתבע 1 ונתבע 4 הוא הליך כספי, ולא הליך לאכיפת הסכם ( עמ' 51 לפרוטוקול, שורה 32). כלומר, אין הוא טוען שיש בינו לבין הנתבע 1 הסכם מכר תקף.

120. מר לידער הופנה לאמור בתצהירו, לפיו העסקה לא התבצעה "אך ורק בשל הבעיות הנוגעות לאסמכתאות בעלות" ולא בשל תשלומים שלו או חוסר יכולת לשלם בעבור העסקה ( ת/4, סעיף 24). כשנשאל איזה בעיות היו בנוגע לאסמכתאות של הבעלות בדירה, השיב "מה שאמר לי פולין אז עד אותו זמן הוא אמר לה שיעביר לה את כל הכסף, יש שם הערת אזהרה, ומחכים שיגיע אישור מס שבח ואז הוא יירשם שהוא הבעלים ואז אני אירשם עם הערת אזהרה". כלומר, ממתינים לאישור מס שבח בלבד. מיד לאחר מכן אישר מר לידער, שמדובר במהלך עסקים רגיל ותקין במכירת דירה ( עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 13-23). כלומר, לא היו שום בעיות הנוגעות לאסמכתאות בעלות, ושווא דבריו של מר לידער בענין זה.

121. מר לידער הצהיר עוד, שלאחר החתימה על זיכרון הדברים "ובאותו היום" נסע יחד עם חבר לדירה ברחוב לוחמי הגטאות, שם פגש את התובעת. זאת, בניגוד לעדות התובעת, שהעידה שמר לידער פגש בה בעת שהיה לבדו. לדבריו, התובעת הודיעה להם בפגישה, שהיא הבעלים של הדירה וכי היא לא רוצה למכור ( ת/4, סעיפים 15-16). כשהוצגה למר לידער העובדה שזיכרון הדברים נחתם בין 20:00-21:00, השיב שהלך לראות את הדירה "או באותו לילה או יום אחר כך" ( עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 4-7). אציין, שלפי זכרון הדברים, היה על מר לידער להפגש עם הנתבע 1 למחרת יום חתימת זכרון הדברים, כדי לחתום על הסכם המכר. מר לידער, שאינו מתגורר באיזור חיפה, לא התייצב לחתימת ההסכם למחרת, וספק אם היה באיזוק חיפה למחרת יום זכרון הדברים. משמע, בתצהירו אמר מר לידער שהלך לראות את הדירה עוד באותו יום בו חתם על זיכרון הדברים, כלומר בלילה, לאחר 20.00. מצד שני בעדותו, לא זכר אם הלך לראות את הדירה בלילה או למחרת באור יום. איני מאמין שאדם לא יזכור אם ראה את הדירה בלילה או ביום. מר לידער העיד שבפעם הראשונה שהלך לראות את הדירה עם המתווך, לפני החתימה, היא הייתה נעולה והמתווך הוא שהחזיק במפתחות ( עמ' 53 לפרוטוקול, שורות 10-12). תמוה כיצד התכוון מר לידער לראות שוב את הדירה, כשלא היה ברשותו מפתח לדירה. הוא נשאל על כך והשיב שלא התכוון להיכנס לדירה, אלא רק אמר לחבר שלו לראות את הבניין, מה הוא אומר עליו ( עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 2-4). איני מאמין שהיה טעם כלשהוא במה שיגיד חברו על הבניין, בלי לראות את הדירה.

122. מר לידער העיד בחקירתו הנגדית, שהוא וחברו אורן רפאלי הגיעו לדירה ומצאו את התובעת בחוץ. "היא בדיוק יצאה מהדירה היא טאטאה את האופניים שלה ואז שאלנו אותה אם היא רוצה למכור... רק שאלתי אותה והיא המשיכה לנסוע. לא רצתה אפילו לדבר איתי. אמרה לי לא ונסעה עם האופניים" ( עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 10-11, 30-31). מר לידער לא התקשר לנתבע 4 לאחר השיחה שקיים עם התובעת ולא יידע אותו בעניין ( עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 3) , שכן לדבריו לא מדובר בדבר מהותי שהיה עליו לעדכן את עורכת הדין שלו ( עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 27-28). זאת אומרת, מר לידער סבר שפגישתו הנטענת עם מי שאמרה לו שהיא לא רוצה למכור את הדירה שזה עתה רכש, ושילם עבור הרכישה 50,000 ₪, אינה דבר מהותי שעליו לעדכן את עורכת הדין שלו. היאמן?

123. מר לידער נשאל, מדוע שאל התובעת אם היא מוכרת את הדירה, שהרי כבר חתם על זכרון דברים לקנייתה מאדם אחר. הוא השיב, שכשהגיע לדירה, לא התכוון למצוא שם מישהו, "כבר ראיתי אותה יוצאת אז שאלתי אותה אם זה הבית שלה ואם היא רוצה למכור, היא אמרה כן זה הבית שלי אני לא רוצה למכור. זה היה ברגע אחד וזה גם הדליק לי. איך היא תכיר אותי? אני קניתי את הדירה מאחד בבכר והיא יוצאת פה מהבית. שאלתי, זו הדירה שלך? את רוצה למכור? לא רוצה למכור. זהו" ( עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 26-30). איני מאמין לעדותו של מר לידער, שהייתה מתחמקת, מנוגדת להגיון ובלתי אמינה, וממילא אין מקום להסתמך על דבריו. איני מאמין שבכלל התקיימה אותה פגישה בין מר לידער לתובעת, שעליה לא סיפר לאיש, ובין תיאורה על ידו לתיאורה על ידי התובעת קיימות סתירות.

124. עיון בזיכרון הדברים שנחתם בין נתבע 1 למר לידער מעלה שאין מדובר בהסכם מכר מחייב, אלא בהתחייבות לערוך הסכם מכר מפורט עד יום המחרת, ה-10.9.15, כנגד תשלום מיידי של 50,000 ₪. מעדותו של מר אמזלג ונתבע 4 עולה, שמי שלא המשיך בקידום ההסכם היה מר לידער בעצמו, שלא התייצב לחתימת ההסכם למחרת. בכל מקרה, אף אחד מהצדדים לזיכרון הדברים לא עמד על חתימת הסכם מכר. מר לידער לא הביע רצון לאכוף את זיכרון הדברים, והגיש תביעה כספית בלבד לקבלת הסכום של ה-50,000 ₪ ששילם לכאורה במעמד החתימה על זיכרון הדברים וכן הוצאות נוספות שנגרמו לו לטענתו ( סעיף 26 לתצהירו; עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 29-31 ; עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 7-11). יוצא אם כן, כי בעת שהנתבעות התקשרו עם נתבע 1 לא היה קיים חוזה מכר קודם ותקף מול מר לידער, ואף ההתחייבות לערוך הסכם התבטלה.

125. התובעת הפנתה לעובדה שהנתבעות לא השלימו את רישום הדירה על שמן. אי הרישום נובע מקיומו של הליך זה וצווים שהוטלו בעקבותיו. ממילא, אי-רישום הזכויות על שם הנתבעות לא מקנה לתובעת זכויות בדירה, לאחר שמכרה דירתה לנתבע 1 וממנו נמכרה לנתבעות. מלוא התמורה שולמה לנתבע 1 על ידי הנתבעות, וכפי שעולה ממוצגי נתבע 4, כל מסמכי המכר נחתמו על ידי כל הצדדים, לרבות על ידי התובעת, שלא היתה צד להסכם בין הנתבע 1 לנתבעות, ואומתו על ידי נתבע 4, כך שלמעשה אין מניעה לבצע את העברת הרישום על שם הנתבעות.

126. סיכומו של דבר, אין מדובר בחוזה למראית עין, אלא בחוזה אמיתי, שלא נפל בו פגם חוקי או אחר. כפי שאישרה התובעת, היא קיבלה את התמורה המלאה לפי הסכם המכר בינה לבין הנתבע 1, ולאחר מכן חתמה ואישרה רישום הערת אזהרה לטובת הנתבעות. התובעת לא הוכיחה התרשלות של הנתבע 4, וגם לא ידיעה של הנתבעות והנתבע 4 על היחסים הנטענים בינה לבין הנתבע 1, ככל שהוא אכן רימה אותה, ובמה רימה אותה. התובעת לא הוטעתה, ואין מדובר בעימות בין רוכשים כפולים וסותרים, , אלא בין מי שמכרה את דירתה לנתבע 1, למי שרכשו מהנתבע 1, כשכל העיסקאות קיימות ואינן בטלות מטעם כלשהוא.

סוף דבר

127. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעות 2-3 הוצאות משפט בסך 29,250 ₪, ולנתבע 4 הוצאות משפט בסך 23,400 ₪.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ח, 28 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.