הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 21953-10-12

לפני:
השופטת יעל וילנר

התובעים:

  1. עזבון המנוח ו. ג. ז"ל
  2. ק. ג.
  3. ט. ג .
  4. י . ג .

ע"י ב"כ עוה"ד ר' סילפין ואח'

נגד

הנתבעת:

המאגר הישראלי לביטוח חובה ("הפול")

ע"י ב"כ עוה"ד א' אפרת ואח'

פסק דין

1. לפניי תביעת עיזבון ותלויי המנוח, ו. ג . ז"ל (להלן: " המנוח"), אשר נהרג בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "התאונה", להלן: "החוק" או "חוק הפיצויים").

אין חולק כי בעת התאונה היה הקטנוע בו נהג המנוח מבוטח על ידי הנתבעת, ולפיכך היא זו החייבת בפיצוי מכוח החוק. המחלוקת בין הצדדים היא לעניין הנזק בלבד. ביתר דיוק - לנוכח הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, כפי שאפרט עוד בהמשך, נותרו שתי סוגיות מרכזיות הצריכות הכרעה: [1] האם יש לראות בילדיו הבגירים של המנוח כ"תלויים" בו? [2] מהם התשלומים המתקבלים מאת הגופים השונים והצריכים בניכוי, ומהי הדרך הנכונה לערוך ניכויים אלו?

2. אקדים ואציין כי מסקנתי היא שילדי המנוח לא היו 'תלויים' בו ערב התאונה. אני סבורה כי חזקה שילד אשר חצה את סף גיל הקטינות ואף סיים את שירותו הצבאי, לא יבוא בגדר "תלוי" כמשמעו בהוראת סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") אף אם בפועל העניק לו ההורה הטבות כלכליות, אלא אם הוכח כי ערב האירוע הנזיקי נעדר הילד כושר השתכרות ומסוגלות לכלכל עצמו באופן עצמאי.

העובדות בקליפת אגוז

3. המנוח, יליד 16.7.1950, מצא את מותו כאמור בתאונת דרכים אשר התרחשה ביום 29.5.2012, והוא כבן 62 שנים. עובר לתאונה עבד המנוח בחברת החשמל. שכרו החודשי עלה על שילוש השכר הממוצע במשק. המנוח הותיר אחריו אישה ושני ילדים - בת ובן.

התובעת מס' 2 היא אשת המנוח (להלן: "האלמנה"), ילידת 15.7.1949, בת 63 שנים במועד התאונה, בת 67 שנים כיום. האלמנה פנסיונרית של משרד הבריאות ומקבלת קצבת פנסיה חודשית (כך היה כבר במועד התאונה). עוד במועד התאונה (וכך גם היום) קיבלה האלמנה קצבת זקנה מאת המוסד לביטוח לאומי, הכוללת תוספת בגין קצבת נכות כללית.

התובעת מס' 3 היא בתו של המנוח (להלן: "הבת"), ילידת 11.8.1974, כבת 38 שנים במועד התאונה, וכבת 42 שנים כיום. הבת ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, נשואה לעורך דין, ולהם שלושה ילדים.

התובע מס' 4 הוא בנו של המנוח (להלן: "הבן"), יליד 7.4.1982, כבן 30 שנים במועד התאונה. כיום כבן 34 שנים. הבן הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה, נשוי לאשת שיווק, ולהם שתי בנות.

4. המנוח הותיר אחריו צוואה לפיה היורשת היחידה היא האלמנה. על כן, ילדי המנוח תובעים אך בכובעם כתלויים, כפי הנטען על ידם.

טענות התובעים

5. התובעים טוענים כי הם היו תלויים במנוח ערב פטירתו ועל כן זכאים הם לפיצויים מהנתבעת מכוח הוראת סעיף 78 לפקודת הנזיקין. לטענתם, ככלל, ככל שמוכחת תמיכה בפועל, אין להגביל את גיל התמיכה. לפיכך, אין מניעה להכיר ביחסי תלות בין המנוח לבין ילדיו אף אם אלה חצו את גיל 18, אם הוכח כי אלמלא התאונה היה המנוח ממשיך לתמוך בהם גם לאחר גיל זה. התובעים מפנים למספר פסקי דין, ובין היתר לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8181/06 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח אטיאס (21.1.10) (להלן: " פרשת אטיאס"), שם לטענתם הוכרה תמיכה באם המנוח ללא קשר לשאלה אם היא "נזקקה לאותה תמיכה אם לאו, קל וחומר אם תמיכה זו חיונית לכלכלת הנתמך" (סעיף 1 לסיכומים).

התובעים טוענים עוד כי התמיכה אשר הוענקה לבת באה לידי ביטוי במימון לימודיה ומחייתה בתקופת הלימודים; סיוע ברכישת בית מגוריה; תמיכה כלכלית אשר גדלה ככל שהתרחבה משפחתה. לטענתם, נכון למועד האירוע עמדה התמיכה על סכום חודשי של 5,000 ₪ בממוצע אשר ניתן באמצעות המחאות עוקבות ורציפות. הבת טוענת כי המנוח הבטיח שיתמוך בה כלכלית וכי התמיכה חיונית לניהול משק הבית, שכן במועד התאונה הכנסתה החודשית ביחד עם בעלה עמדה על סך של כ- 10,800 ₪. עוד מציינת הבת כי לא רק שההכנסה החודשית הייתה נמוכה, אלא לחובתה תשלום משכנתא חודשי על סך של כ- 6,000 ₪, וכן הוצאות מרובות לגידול שלושת ילדיה הקטנים.

6. התמיכה בבן עובר לתאונה, כך נטען, הייתה מעת לעת וגדלה עם התרחבות משפחת הבן. תמיכה זו באה לידי ביטוי במימון חתונת הבן, וכן בסיוע כספי שניתן על פי הצורך ולפי בקשת הבן. האלמנה מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי שבועות קודם לתאונה ציין לפניה המנוח כי ברצונו לסייע ברכישת בית מגורי הבן, בתשלומי המשכנתא ובתשלומי הגן של הנכדה. אשר להכנסת הבן ורעייתו במועד התאונה נטען כי הבן הרוויח כ- 8,000 ₪ לחודש ורעייתו עבדה אך בעבודות זמניות ששכר נמוך בצדן. האלמנה אף מציינת כי לאחר התאונה ועל מנת למזער את הפגיעה בתמיכה, העבירה היא סכומי כסף רבים לילדיה, ולרבות סיוע ברכישת דירה לבן ותשלום קבוע לגני הילדים של נכדיה.

התובעים מוסיפים וטוענים כי אלמלא התאונה היה המנוח ממשיך לתמוך בבתו ובבנו עד תוחלת חייו. נטען כי סכום הסיוע החודשי שהיו מקבלים הבת והבן מהוריהם הוא 5,000 ₪ לכל אחד מן הילדים.

7. טענה עיקרית נוספת בפי התביעה עניינה באופן חישוב תרומתו של המנוח לקופה המשותפת לצורך קביעת הפסד ההשתכרות בשנות תוחלת חיי עבודתו האבודות, היינו עד פרישתו לגמלאות בגיל 67 שנים. לטענתם, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 207/11 קפלינסקי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (19.1.12) (להלן: "פרשת קפלינסקי"), קודם תחימת שכרו של המנוח בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק (להלן: "תקרת השילוש"), יש להפחית את פנסיית השארים שמשתלמת לאלמנה מדי חודש בחודשו ממקום עבודתו של המנוח. לטענתם, יש להעדיף דרך זו שכן היא מתיישבת בצורה הנאמנה ביותר עם עיקרון השבת המצב לקדמותו.

עוד בעניין פנסיית השארים המשתלמת לאלמנה מחברת החשמל, טוענים התובעים כי אין לנכות כלל את שווי פנסיית השארים עם הגיע המנוח (אלמלא התאונה) לגיל פרישה, באשר זו אינה נובעת מן התאונה אלא מזכויותיו הצבורות של המנוח שהיה זכאי ממילא לקבל פנסיה לאחר גיל פרישה , ואין לראותה כטובת הנאה הצריכה בניכוי.

טענות הנתבעת

8. הנתבעת טוענת כי ילדי המנוח לא היו תלויים בו כמשמעות המונח "תלוי" בדין, שכן הם מנהלים חיים עצמאיים לחלוטין, ללא תלות במנוח לפרנסתם ופרנסת בני ביתם. לכל היותר, סבורה הנתבעת, יש לראות במנוח אב מסור אשר סייע לילדיו הבגירים. הנתבעת מדגישה את גיל הילדים במועד התאונה; כי ילדי המנוח אקדמאיים ועובדים למחייתם; כל אחד מהם נשוי ובני הזוג עובדים לפרנסת המשפחה.

9. אשר לניכוי פנסיית השארים שמקבלת האלמנה ממקום עבודתו של המנוח, סבורה הנתבעת כי יש להביא תשלומים אלו בחשבון בפרק הניכויים, ולא בעת חישוב תרומתו של המנוח לקופה המשותפת, וטרם תחימת הכנסתו בתקרת השילוש. לטענתה, פסק הדין בפרשת קפלינסקי אינו רלוונטי לענייננו, שכן שם המנוחה קיבלה עוד בחייה שכר העולה על תקרת השילוש, ובד בבד ממקור אחר קיבלה היא תשלומי פנסיה.

בכל הנוגע לטענת התובעים כי אין לנכות כלל את פנסיית השארים המשתלמת לאלמנה, עם הגיע התובע אלמלא התאונה לגיל פרישה, סבורה הנתבעת כי יש לדחות הטענה, שכן לא ניתן לפצות בגין הפסד ההכנסה בתקופת שנות הפנסיה האבודות, ומנגד לא לנכות את פנסיית השארים שמשתלמת לאלמנה באותה התקופה, שהרי מדובר בפיצוי כפול.

דיון והכרעה

10. לצורך חישוב ההפסד הנגרם ממותו של המנוח בתאונה, עלינו להכריע תחילה בשאלה האם יש לראות בילדי המנוח כ"תלויים" בו.

מיהו "ילד תלוי" ומהי "תלות"?

11. סעיף 5 לחוק הפיצויים מגדיר "תלויים" לצורך פרק ב' של החוק (הכולל בחובו גם את זכאותם של התלויים לתבוע פיצויים מכוח החוק (סעיף 7ב)) כ"מי שזכאי לפיצויים לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין".

סעיף 78 לפקודת הנזיקין שכותרתו "זכותם של תלויים לפיצויים" קובע: "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה - יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".

12. מלשון סעיפים אלו עולה כי "תלויים" הם בני משפחה מדרגה ראשונה של המנוח, והם בלבד זכאים לפיצויים מהמזיק. ודוק - לשון הסעיף אומנם נותן מענה לשאלה מיהו התלוי מבחינת הקרבה למנוח, איך אין בלשון הסעיף תשובה לשאלה המתבקשת - באלו תנאים תוכר תלותו של בן המשפחה הקרוב במנוח? המחוקק לא גילה דעתו בעניין זה ועל כן עלינו להידרש לפסיקה של בית המשפט העליון, לכללי הפרשנות ול מבחני השכל הישר.

13. אקדים ואומר כי דעתי היא שהילד התלוי במנוח הוא זה אשר תלוי בו כלכלית - במובן הרגיל של המילה, היינו, סמוך על שולחנו ונעדר יכולת עצמאית לכלכל עצמ ו.

נדמה כי, ככלל, אין לראות בילדים בגירים של מנוח כתלויים בו (להוציא תלות חלקית בתקופת השירו ת הצבאי). בשלב כלשהו על פני ציר חייהם הופכים הילדים לעצמאיים, בין אם עוזבים הם את בית הוריהם, בין אם מקימים הם תא משפחתי חדש, ובין אם בכל דרך אחרת, במסגרתה מסוגלים הם לכלכל עצמם ולקיים את צרכיהם הבסיסיים. הדברים נכונים אף אם מעניקים להם ההורים הטבות כלכליות כאלה ואחרות, הטבות אשר אינן מגיעות כדי תלות.

תימוכין לגישה זו ניתן למצוא הן בפסיקת בית המשפט העליון, הן בפרשנות המילולית של המונחים "תָּלוּי" ו- " בִּלְתִּי-תָּלוּי", והן על דרך ההיקש מדברי חקיקה שונים אשר גדרו תלותו של "ילד" באופן מפורש.

חזקת גיל התלות בפסיקת בית המשפט העליון

14. מסקירת הפסיקה של בית המשפט העליון ניתן להיווכח כי עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת, הייתה חזקה כי יש לראות בילדים כתלויים רק כל עוד הם קטינים (עד הגיעם לגיל 18 שנים). בע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374 (1991) הורחבה החזקה ונקבע כי תלותם של ילדים נמשכת גם בתקופת השירות הצבאי. זאת לאור חלוף העיתים והתאמת הפסיקה למציאות הישראלית לפיה גם בתקופת השירות הצבאי ממשיכים ההורים לתמוך בילדיהם. ואולם, משהצבא מספק חלק מצרכיו של הילד נקבעה כחזקה תמיכת ההורים בילד בשיעור של 1/3 ידה בתקופת השירות הצבאי. ראו ההסבר על כך בספרו של כב' השופט א' ריבלין: " שיטת הידות היא השיטה המקובלת בחישוב הפיצויים בעבור אובדן התמיכה בתלוייו של הנפגע המנוח. ברגיל נוקטים בה בתי המשפט כדי לשמור על אחידות הסכומים הנפסקים בנסיבות דומות. מקום בו הותיר אחריו המנוח ילדים, מתמשך גיל התלות שלהם, בנסיבות רגילות, עד תום תקופת השירות הצבאי של הילדים. אולם בתקופה זו יש להניח כי מידת תלותם באביהם או אמם הייתה ממילא קטנה יותר, מפני ששלטונות הצבא היו מכסים חלקי מצורכי מחייתם. בתקופה זו של השירות הצבאי, כך נפסק, זכאי החייל וזכאית החיילת לפיצוי בשיעור של 1/3 בלבד מן הידה המוקצית לו בדרך כלל בהוצאות המשפחה" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 932-931, בהתאמה (מהדורה רביעית, 2012)).

ניתן לומר כי מאז ועד היום, בחלוף שני עשורים וחצי, נדמה כי לא שונתה ההלכה והגישה הרווחת בפסיקה היא כי קיימת חזקה לפיה עם בגרותם של הילדים הם אינם נחשבים עוד תלויים בהוריהם. ראו דבריו המפורשים של השופט ריבלין בספרו כי "מספר הידות אינו קבוע אלא 'דינאמי', כיוון שבהגיע הילדים לבגרות הם אינם נחשבים לתלויים עוד ..." (עמ' 928) . כלומר, הנחת העבודה היא שילד בגיר אינו תלוי בהוריו. נדמה כי ככל שחולפות השנים והילד מתרחק מגיל הקטינות דרושות ראיות למכביר, בעלות עוצמה של ממש, על מנת לסטות מהחזקה שחוזקה רב מאוד. ואכן, מעיון בפסיקה עולה כי במרביתם המכריע של המקרים גם כאשר סטו בתי המשפט מחזקת גיל התלות, עשו כן למשך שנים בודדות ולכל היותר עד לשלהי שנות ה- 20 לחייו של הילד התלוי.

פרשנות מילולית של המונח "תלוי"

15. הגדרת המונח "תָּלוּי" במילון היא "1. אחוז או קשור במשהו בלי בסיס אחיזה מתחתיו. ... 3. כרוך קשור ל-, נמצא ביחס זיקה אל- . ...". "בִּלְתִּי-תָּלוּי" מוגדר באופן הבא: "עצמאי, שאינו קשור לאחרים, העומד ברשות עצמו" (אברהם אבן-שושן המלון העברי המרכז 761 (מהדורה מרחבת ומעדכנת תשמ"ח, אברהם אבן-שושן עורך)).

כלומר, על פי הגדרה זו, על "התלוי" בענייננו להיות כרוך אחר המנוח עד כי נעדר הוא בסיס משל עצמו; הוא אינו יכול לעמוד ברשות עצמו ללא תמיכה מהמנוח ואינו מסוגל לכלכל עצמו.

התלות בראי החקיקה

16. ניתן ללמוד על הפרשנות הנכונה שיש לתת למונח 'תלוי' בענייננו גם מכוח היקש להוראות חוק אחרות. כך, בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978 (להלן: "תקנות תשלומים עיתיים"), הוסדרה זכותם של ילדים תלויים לפיצויים במקרה בו נפטר הניזוק לאחר שנפסק לו פיצוי בדרך של תשלומים עיתיים. בסעיף 3 נקבע שם כי:

"3. (א) נפטר נפגע לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים, תשולם לתלויים שפרנסתם כולה או מקצתה היתה תלויה עליו ערב פטירתו, קיצבה באחוזים שלהלן מהסכום שנפסק, ובלבד שסך כל הקצבאות לא יעלה על הסכום שנפסק:
...
(3) לילדים שהניח אחריו הנפגע ואין אלמנה המקבלת בעדם תוספת לפי פסקה (2) -
..."

תקנה 6 לתקנות תשלומים עיתיים מגדירה מיהו ילד תלוי לצורך זכאות לקבלת פיצוי עיתי. נקבע שם כי:

"6. (א) ילד זכאי לפיצויים עיתיים כאמור בתקנה 3 כל עוד נתקיים בו אחד מאלה:
(1) לא מלאו לו שמונה-עשרה שנה;
(2) לא מלאו לו עשרים שנה ועיקר זמנו מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על-יסודי;
(3) לא מלאו לו עשרים ואחת שנה והוא בשירות סדיר לפי חוק שירות בטחון תשי"ט-1959 [נוסח משולב].
(ב) ילד נכה זכאי לפיצויים כל זמן שאינו מסוגל לכלכל את עצמו."

קריאה משולבת של הוראות תקנות אלו מלמדנו כי ברגיל זכאותו של ילד תלוי להיפרע מהמזיק הוא כאשר מתקיימים לגביו שני תנאים מצטברים: [1] פרנסתו כולה או מקצתה הייתה תלויה במנוח ערב פטירתו (תקנה 3(א)) [2]. טרם הגיע לגיל 18 שנים, או טרם מלאו לו 20 או 21 שנים, ובלבד שבתקופה זו עיקר זמנו הוקדש ללימודים או שירות סדיר (תקנה 6(א)). חריג לכלל זה נקבע בהוראת תקנה 6(ב) הקובעת כי יש להכיר בילד כ"תלוי" ללא מגבלת גיל, רק אם הוא נכה ואינו מסוגל לכלכל עצמו.

17. מקור פרשני נוסף לצורך היקש הוא האמור בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 המגדיר בסעיף 238 מיהו "ילד", בין היתר, לצורך ביטוח שארים. גם במקרה זה תחם המחוקק זכאותו של 'ילד' במבחן של גיל עת נקבע כי "ילד" הוא "ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח" ובלבד שטרם מלאו לו 18 שנים; או שטרם מלאו לו 20 שנים ועיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו או שמצוי הוא במסגרת קדם צבאית; או שטרם מלאו לו 24 שנים והוא בשירות סדיר או בהתנדבות בשירות לאומי או לומד בעתודה, ועוד.

18. הפועל היוצא מכל האמור הוא כי הטבה כספית שמעניק הורה לילדו, בין בכסף ובין בשווה כסף, כאשר הילד בעל כושר לכלכל עצמו, כמו מימון שכר לימוד, מימון חתונה, סיוע ברכישת דירה, תשלום שכר דירה לילד, שמירה קבועה על הנכדים, מימון נסיעה לחו"ל - אינה מלמדת על 'תלות כלכלית' של הילד העצמאי בהוריו.

אציין כי הכרה בכל אלה כמקיימים יחסי 'תלות' בין ההורה לילדו, תהווה תחילתו של 'מדרון חלקלק'. כך לדוגמה, קשה יהיה להצדיק אבחנה בין תשלום שכר לימוד אקדמאי כמקיים קשר של תלות בין ההורה לילדו , לבין מימון שכר לימוד לקורסי העשרה או חוגים השולל קשר כזה. באותה מידה קשה יהיה להכיר בתשלום עבור רכישת דירה כתלות של הילד בהוריו, ובה בעת לשלול תלות זו לגבי תשלום דמי המשכנתא על ידי ההורים שנטל הילד או תשלום דמי שכירות לילד, וכן הלאה וכן הלאה דוגמאות רבות המבטאות את הנתינה של ההורים לילדיהם, כל אחד כפי רצונו ויכולתו. הקושי בתיחום קו הגבול מצדיק אפוא קביעת אמות מידה ברורות ואחידות, בהתאם לגישה הרווחת כיום בדיני הנזיקין של סטנדרטיזציה בהערכת הפיצויים - האחדה והפשטה של חישוב הפיצויים תוך יצירת חזקות. ראו דברים שכתבתי בפסק דיני בת"א (מחוזי חיפה) 966/06 פינקלשטיין נ' הפול (3.12.13) והאסמכתאות שם :

"ברבות השנים חלו תמורות בגישה האינדיווידואלית. בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות ניתן לזהות מגמה ברורה של האחדת סכומי הפיצויים והפשטתם, על ידי מעבר מגישה אינדיווידואלית מסורתית ליצירת חזקות והנחות עבודה. נראה כי הגישה האינדיווידואלית ששלטה בכיפה בדיני הפיצויים, נסוגה מפני הרצון והשאיפה להאחדה ולהפשטת מלאכת עריכת הפיצויים, תוך יישום עקרונות המונעים משיקולי מדיניות משפטית, ערכים ושיקולים מתחום המשפט החוקתי - כבוד האדם, וזכותו של הנפגע לכתוב את סיפור חייו ..." (סעיף 20)

19. אעיר כי לא נעלמו מעיני פסקי הדין אליהם הפנו התובעים. ראשית, אין בפסקי הדין של הערכאות הדיוניות כדי להוות הלכה. שנית, בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין בפרשת אטיאס וכן בע"א 8632/07 רווה נ' עיזבון המנוח רווה ז"ל (28.8.11), נמנע מלהכריע בשאלת התלות לגופה מנסיבות שאינן נוגעות לענייננו. על כן, אין לפנינו שינוי ההלכה כפי שמשתמע מגישתם של התובעים.

הגדרת "ילד תלוי" - סיכום

20. חזקת התלות קובעת אפוא כי התלות המלאה של הילד בהוריו מסתיימת בד בבד עם המעבר מקטינות לבגירות (גיל 18 שנים). לאחר מכן, וכל עוד משרת הילד בצבא, ממשיכה חזקת התלות להתקיים בו, אם כי מדובר בתלות חלקית העולה כדי 1/3 ידה. ילד שבגר אשר השלים את שירותו הצבאי יהא "תלוי" בהורה המנוח רק אם ערב פטירת המנוח נעדר הוא מסוגלות לכלכל עצמו וכל עוד נמשכת חוסר המסוגלות. ברי כי ככל שחולפות השנים מאז חצה הילד את סף גיל הקטינות, נדרשות ראיות כבדות משקל על מנת לסתור את חזקת התלות.

מן הכלל אל הפרט

21. כאמור, ילדי המנוח טוענים כי עובר לפטירתו היו הם תלויים במנוח - תלות שאמורה הייתה להימשך לטענתם עד תוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה.

דין הטענה להידחות. ילדיו של המנוח היו בגירים במועד התאונה וחצו זה מכבר את סף גיל הקטינות - הבן היה כבן 30 שנים (כיום הוא כבן 34 שנים), הבת הייתה כבת 38 שנים (כיום היא כבת 42 שנים). כבר בעת התאונה היו שניהם אקדמאים והספיקו לרכוש לעצמם מקצוע - הבת ד"ר לפסיכולוגיה קלינית והבן הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה; שני הילדים עבדו למחייתם, וכל אחד מהם הקים תא משפחתי. אף אם ניתנה עזרה כספית חודשית קבועה ולאורך זמן על ידי המנוח (ולא כך לגבי הבן), לא הוכח וממילא לא שוכנעתי כי מי מילדי המנוח נעדר כושר לכלכל עצמו ונזקק הוא לסיוע חודשי על מנת להתקיים למחייתו. במצב דברים זה, לא עלה בידי מי מהם לסתור את החזקה החזקה (מבחינת חוזק) לפיה "בהגיע הילדים לבגרות הם אינם נחשבים לתלויים עוד ..." (ריבלין, שם). לכל היותר, יש להתייחס לכספים שהעביר המנוח לילדיו, אף אם חלקם ניתנו בקביעות, כמתנה, עזרה, סיוע, שמעניק הורה לילדיו עם השנים , ואין באלה כדי ללמד על קיומם של יחסי תלות ביניהם לבין המנוח.

22. לאור כל האמור, יש לדחות את תביעת התלויים של ילדי המנוח.

דרך חישוב תרומתו של המנוח לקופה המשותפת

23. בתביעה על פי חוק הפיצויים מוגבל בסיס השכר של הניזוק לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק (סעיף 4(א)(1) לחוק). שכרו של המנוח עובר לתאונה, ועל כך אין חולק, עלה על התקרה הקבועה בדין. על כן, יש לקבוע כי תרומתו לקופה המשותפת בשנות תוחלת עבודתו האבודה (עד הגיעו לגיל 67 שנים אלמלא התאונה) היא בגובה תקרת השילוש.

ואולם, גם בהקשר זה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. התובעים סבורים כאמור כי על פי המתחייב מפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת קפלינסקי, טרם הגבלת הכנסת המנוח לתקרת השילוש, יש להפחית הימנה את פנסיית השארים שמקבלת האלמנה. הנתבעת סבורה כי את הכנסתו של המנוח עובר לתאונה יש לתחום בתקרת השילוש, וכי את פנסיית השארים יש להביא בחשבון בפרק הניכויים, ולנכותה במלואה.

24. אני סבורה כי הצדק עם הנתבעת. קבלת עמדת התביעה תוביל לכך שחלק מן הגמלה החודשית של פנסיית השארים המשתלמת לאלמנה ממקום עבודתו של המנוח כלל לא תנוכה, ואבהיר;

בפרשת קפלינסקי הורה אומנם בית המשפט העליון על ניכוי הסכום המשתלם כפנסיית שארים בעת חישוב בסיס שכרה של המנוחה שם וטרם תחימתו בתקרת השילוש, אך אין הנדון דומה לראייה. הנסיבות בהן הורה כך בית המשפט העליון שונות במהותן מהנסיבות שלפנינו. במקרה שם המנוחה הייתה זכאית עוד בחייה וקיבלה בפועל פנסיה, ובד בבד הוסיפה והשתכרה שכר העולה על תקרת השילוש. לאחר פטירתה היה זכאי האלמן שם לתשלום פנסיית שארים תחת הפנסיה שכבר קיבלה האלמנה בחייה. בנסיבות אלה, ובין היתר, תוך שצוין בפסק הדין כי "במצב דברים זה, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבמקרים מסוג זה, שבו נפטר העובד לאחר יציאתו לפרישה, לא נגרם למשלם הפנסיה חיסרון כיס עקב מותו של העובד ותשלום פנסיית השארים" (סעיף 9 לפסק הדין), קבע בית המשפט העליון את שקבע לעניין ניכוי פנסיית השארים, כאמור לעיל. לעומת זאת, בענייננו, במועד התאונה קיבל המנוח שכר חודשי, ולא היה זכאי הוא במקביל גם לפנסיה. זכאותה של האלמנה לפנסיית שארים נולדה ביום התאונה ואך בעטיה.

לפיכך, אין להביא בחשבון את פנסיית השארים בעת קביעת תרומתו של המנוח לקופה המשותפת בשנות תוחלת חיי עבודתו האבודות. הכנסותיו של המנוח ערב התאונה יוגבלו לתקרת השילוש ופנסיית השארים שהחלה להשתלם לאלמנה עם מות המנוח תובא בחשבון בדרך של ניכויה מסך ההפסדים שנגרמו עקב התאונה.

25. עתה, לאחר שהבהרנו את הטעון בירור, ניגש למלאכת החישוב. אדגיש כי משנדחתה תביעת ילדיי המנוח כתלויים בו, יש לפסוק פיצוי לאלמנה בלבד בהיותה היורשת והתלויה היחידה במנוח. היות וקיימת זהות בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים יבוצע חישוב ההפסד בשנים האבודות בתביעת העיזבון - הוא הפיצוי הגבוה מבין שתי התביעות. לפיכך, בכל אחת מן התקופות יש להביא בחשבון 4 ידות - ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית וידת החיסכון.

נתוני יסוד לעריכת חישוב ההפסד בשנים האבודות

26. תרומת המנוח לקופה המשותפות:

[א] עד הגיע המנוח לגיל פרישה אלמלא התאונה - כאמור, אין חולק כי עד הגיעו לגיל 67 שנים אלמלא התאונה, וכפי שהיה ערב התאונה, היה שכרו של המנוח עולה על שילוש השכר הממוצע במשק, ועל כן ייתחם השכר בגובה תקרת השילוש. שילוש השכר הממוצע במשק עולה כדי 29,907 ₪ ברוטו, שהם 23,038 ₪ נטו.

[ב] בתקופת הפנסיה - עם פרישתו של המנוח לגמלאות בגיל 67 שנים אלמלא התאונה, ועל פי מכתב מעבידו (נספח י"ח לסיכומי התביעה), הייתה הפנסיה החודשית המשתלמת לו עולה כדי 13,211 ₪. סכום זה כולל בחובו שכר י"ג ו- י"ד, וכן הבראה. משלא נטען על ידי התביעה וממילא לא הוכח כי הכנסה זו פטורה ממס או כי שיעור המס בה מופחת, ינוכה מס הכנסה בהתאם לדין, כך שהפנסיה החודשית תהא בסך של 11,756 ₪ נטו.

בנוסף, החל מהגיעו לגיל 67 שנים היה המנוח זכאי אלמלא התאונה לקצבת זקנה מאת המוסד לביטוח הלאומי. סכום קצבת הזקנה המוסכם על הצדדים נכון להיום עומד על סך של 2,301 ₪, בתוספת 129 ₪ לחודש מהגיע המנוח אלמלא התאונה לגיל 80 שנים (ראו הסכמות הצדדים בדיון ההבהרות שהתקיים ביום 26.9.16). אעיר כי לצורכי נוחות החישוב, ומשהתוספת בסכום של 129 ₪ תחילתה במהלך התקופה, תחושב קצבת הזקנה לאורך כל התקופה בסך של 2,330 ₪.

תרומתו של המנוח לקופה המשותפת החל מהגיעו לגיל 67 שנים מסתכמת אפוא בסך של 14,086 ₪ (11,756 ₪ פנסיה + 2,330 ₪ קצבת זקנה).

27. תרומת האלמנה לקופה המשותפת:

טרם אפרט את הסכומים, אציין כי תרומתה של האלמנה באה לידי ביטוי בפנסיה ממקום עבודתה ובקצבת זקנה (לרבות השלמה לנכות) מאת המוסד לביטוח הלאומי. במקורות הכנסה אלו חלו תמורות מאז התאונה ועד היום. חרף זאת, הנתבעת עורכת חישוב ההפסד בשנים האבודות בהנחה שתרומת האלמנה לקופה המשותפת לא תשתנה עם השנים ועד הגיע המנוח לגיל 67 שנים. הגם ששינוי מקורות הכנסת האלמנה עם הגיע המנוח אלמלא התאונה לגיל 67 שנים הוא מלאכותי שכן השינוי חל כבר קודם לכן, ייערך החישוב כפי שיטת הנתבעת, הן מאחר ומדובר בסכומים שאינם גדולים, הן לצורכי נוחות החישוב ועל מנת שלא ליצור תקופות רבות בהן מסד הנתונים שונה, ובעיקר מאחר ודרך החישוב של הנתבעת (גידול בהכנסות האלמנה רק עם הגיע המנוח לגיל 67 שנים שעה שהגידול בפועל חל עוד קודם לכן) יש בה כדי להיטיב עם התובעים.

[א] עד הגיע המנוח לגיל פרישה אלמלא התאונה - הצדדים מסכימים כי סכום הפנסיה לה זכאית האלמנה ממקום עבודתה ושיש להביאו בחשבון בתקופה זו בכלל תרומתה לקופה המשותפת הוא בסך של 4,417 ₪.

בנוסף, כבר במועד התאונה קיבלה האלמנה מאת המוסד לביטוח הלאומי קצבת זקנה (בתוספת השלמה לנכות). הנתבעת עורכת חישוב תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת לפי הקצבה שקיבלה האלמנה במועד התאונה (שנת 2012) - 2,627 ₪ (ראו אישור המוסד לביטוח הלאומי מיום 26.11.15 אשר צורף להסדר הדיוני). התובעים מחשבים את תרומתה של האלמנה אך בגובה השלמת קצבת הזקנה עד לגובה קצבת הנכות הכללית (540 ₪ עד הגיעה לגיל 80 שנים ו- 418 ₪ ממועד זה ואילך). קצבת הזקנה לה זכאית האלמנה היא חלק ממקורות הכנסתה ויש להביאה בחשבון בחישוב הקופה המשותפת. משלא נימקו התובעים מדוע אין להביא בחשבון קצבה זו, לא מצאתי הצדקה לילך בדרכם.

לפיכך, עד הגיע המנוח לגיל 67 שנים אלמלא התאונה, תחושב תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת בסך של 7,044 ₪ (4,417 ₪ פנסיה + 2,627 ₪ קצבת זקנה והשלמה לנכות).

[ב] בתקופת הפנסיה של המנוח - התובעים לא ערכו כל שינוי בהכנסתה מפנסיה של האלמנה ממקום עבודתה לאורך כל תקופות החישוב ומביאים בחשבון סכום של 4,417 ₪. הנתבעת עורכת החישוב בתקופה זו לפי פנסיה בסך של 4,960 ₪ שמקבלת האלמנה ממקום עבודתה. עמדתה זו סומכת הנתבעת על תלוש השכר לחודש אוקטובר 2015 (הוא תלוש השכר האחרון שצורף לתעודת עובד הציבור של ממונת גמלאות במשרד האוצר אשר צורף להסדר הדיוני). ברי כי את תרומתה העתידית של האלמנה לקופה המשותפת יש לחשב על פי הנתון העדכני ביותר שקיים נכון להיום. על כן, תחושב הכנסתה של האלמנה מפנסיה בסך של 4,960 ₪.

אשר לקצבת הזקנה (לרבות השלמה לנכות), כבר משנת 2015 הסכום החודשי של הקצבה עולה כדי 2,714 ₪ לחודש (ראו אישור המוסד לביטוח הלאומי מיום 26.11.15 אשר צורף להסדר הדיוני). על כן, וכפי טענת הנתבעת, זהו הסכום אותו יש להביא בחשבון בגדר תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת.

לפיכך, החל מהגיע המנוח לגיל 67 שנים אלמלא התאונה, תחושב תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת בסך של 7,674 ₪ (4,960 ₪ פנסיה + 2,714 ₪ קצבת זקנה והשלמה לנכות).

החישוב

הפסד הכנסות בשנים האבודות מיום התאונה ועד היום

28. בתקופה זו תרומתו החודשית של המנוח לקופה המשותפת היא בסך של 23,038 ₪ ותרומתה החודשית של האלמנה היא בסך של 7,044 ₪. מתקבלת אפוא קופה משותפת בסך של 30,082 ₪. בהתאם, שוויה של כל ידה הוא בסך של 7,521 ₪. חילוץ ידת הקיום מהכנסתו של המנוח מוליכה להפסד חודשי בסך של 15,517 ₪. התאונה ארעה כאמור ביום 29.5.2012. מאז ועד היום חלפו 52 חודשים.

מתקבל הפסד בסך של 806,884 ₪ לתקופת העבר. בצירוף ריבית מאמצע התקופה - 825,000 ₪ במעוגל.

הפסד הכנסות בשנים האבודות מהיום ועד הגיע המנוח אלמלא התאונה לגיל 67 שנים

29. כאמור לעיל לצורכי החישוב לא חל שינוי בתרומת המנוח והאלמנה לקופה המשותפת, ועל כן ההפסד החודשי זהה - 15,517 ₪.

מהיום ועד הגיע המנוח לגיל 67 שנים אלמלא התאונה (16.7.2017) יחלפו 10 חודשים, מקדם היוון 9.86.

מתקבל הפסד בסך של 152,998 ₪.

הפסד הכנסות בשנים האבודות בתקופת הפנסיה של המנוח (גיל 67 שנים עד תוחלת חייו הצפויה גיל 84 שנים)

30. בתקופה זו תרומתו החודשית של המנוח לקופה המשותפת היא בסך של 14,086 ₪ (11,756 ₪ פנסיה + 2,330 ₪ קצבת זקנה) ותרומתה החודשית של האלמנה היא בסך של 7,674 ₪ (4,960 ₪ פנסיה ממקום עבודתה + 2,714 ₪ קצבת זקנה לרבות השלמה לנכות). מתקבלת אפוא קופה משותפת בסך של 21,760 ₪. בהתאם, שוויה של כל ידה הוא בסך של 5,440 ₪. חילוץ ידת הקיום מהכנסתו של המנוח מוליכה להפסד חודשי בסך של 8,646 ₪.

מיום הגיע המנוח לגיל 67 שנים (16.7.2017) ועד הגיעו לתוחלת חייו אלמלא התאונה (גיל 84 שנים (16.7.2034) תחלוף תקופה בת 17 שנים, מקדם היוון 159.65. תחילת התקופה היא בעוד 10 חודשים מהיום, מקדם היוון כפול 0.976.

מתקבל הפסד בסך של 1,347,206 ₪.

31. אם כן, סך הפסד ההכנסה בשנים האבודות לעבר ולעתיד עד תוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה עולה כדי 2,325,204 ₪.

הפסד מענק שנים עודפות?

32. התובעים עותרים לפיצוי בסך של כ- 35,000 ₪ בגין הפסד מענק שנים עודפות לו היה זכאי המנוח לטענתם עם פרישתו לגמלאות. מענק זה היה ניתן לטענתם בגין השנים בהן היה אמור המנוח לעבוד לאחר שכבר צבר את מלוא זכויותיו לפנסיה - גיל 64 שנים לערך עד גיל 67 שנים. על הזכאות בעניין זה מבקשים התובעים ללמוד מחוות הדעת של האקטואר גד שפירא אשר הוגשה מטעמם. הנתבעת טוענת כי מענק זה לא הוכח על ידי התביעה.

דין טענת התובעים להידחות באשר לא הוכחה על ידם זכאות המנוח למענק שנים עודפות. אין בנמצא כל אישור מאת המעביד, כפי שהוגש מטעם התביעה לעניין שיעור הפנסיה, המלמד על זכאות המנוח למענק. גם בדיון ההבהרות לא הצביעו התובעים על כל ראייה בינות מאות העמודים אשר הוגשו על ידם כחלק ממסכת ראיותיהם שיהא בה ללמד על הזכאות למענק ושיעורו של זה.

אובדן שירותי בעל

33. בראש נזק זה, ועל פי המוסכם על הצדדים (ראו סעיף 11 להסדר הדיוני), ייפסק פיצוי בסך של 120,000 ₪.

הוצאות קבורה ומצבה

34. בעוד התובעים עותרים לפיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ומצבה , סבורה הנתבעת כי יש לפסוק פיצוי בסך של 10,000 ₪ בלבד בשים לב לקבלות שצורפו על ידי התביעה. אעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובאלי בסך של 13,000 ₪.

נזק שאינו ממון

35. בחישוב של 25% פיצוי מן הסכום המקסימאלי ובתוספת ריבית מיום התאונה, מתקבל פיצוי בסך של 45,500 ₪ במעוגל.

סיכום

36. מתקבלת אפוא הערכת הנזקים הבאה:

הפסד הכנסות בשנים האבודות 2,325,204 ₪

אובדן שירותי בעל 120,000 ₪

הוצאות קבורה ומצבה 13,000 ₪

נזק שאינו ממון 45,500 ₪

_________________________ __________

סך הכל 2,503,704 ₪

ניכויים

37. עקב פטירת המנוח, קיבלה וממשיכה האלמנה לקבל קצבאות ותשלומים שונים: קצבת שארים מאת המוסד לביטוח הלאומי, פנסיית שארים מחברת החשמל (מקום עבודתו של המנוח), וכן מענקים שונים (ראו סעיפים 10-8 להסדר הדיוני).

בעניין הניכויים, כאמור, נתגלעה מחלוקת משמעותית בין הצדדים, באשר קיים פער של למעלה ממיליון וחצי ש"ח ביניהם. אדון אפוא בכל אחד מרכיבי הניכוי השונים.

פנסיית שארים מחברת החשמל

38. כאמור לעיל, טענות התביעה העיקריות בעניין פנסיית השארים שמקבלת האלמנה מחברת החשמל הן שתיים: [א] עד הגיע המנוח לגיל 67 שנים - יש להביא פנסיה זו בחשבון על דרך ניכויה מהכנסת המנוח טרם תחימת ההכנסה בתקרת השילוש. [ב] ממועד פרישתו לגמלאות אלמלא התאונה, אין לנכות פנסיה זו שכן היא אינה נובעת מן התאונה, אלא מהזכויות שצבר המנוח.

הנתבעת סבורה כאמור כי יש לנכות את תשלומי פנסיית השארים במלואם.

39. טענתם הראשונה של התובעים כבר נדחתה על ידי לעיל (סעיף 24 לפסק הדין). טענתם השנייה של התובעים, אף היא דינה להידחות. פנסיית השארים נולדה אך עם מותו של המנוח בתאונה, ובעטיה. בעת פסיקת הפיצויים לעיזבונו / תלויו של המנוח שומה עלינו לחשב מחד גיסא את מכלול ההפסדים שנוצרו כתוצאה מן התאונה. מאידך גיסא, עלינו לחשב את מכלול טובות ההנאה שצמחו עקב התאונה. בפעולת הפחתת טובות ההנאה מן ההפסדים נקבל את הפיצוי המגיע לעיזבון / לתלויים. אי שמירה על איזון במשוואה זו תוליך לאחד משני המצבים הבאים - פגיעה בניזוק שכן הוא לא יפוצה כפי הנזק הנגרם לו או פגיעה במזיק עת נחייבו לשאת בפיצוי העולה על הנזק לו הוא גרם. בכך נחטא לעיקרון השבת המצב לקדמותו - הוא עמוד התווך ועיקרון יסוד בדיני הנזיקין.

בענייננו, בעת חישוב ההפסד בשנים האבודות הובאה בחשבון הכנסתו של המנוח מפנסיה אלמלא התאונה. אם מצדו השני של המטבע לא ננכה את תגמולי פנסיית השארים המשתלמים לאלמנה בעטיה של התאונה נגרום להפרת אותו איזון שבין חישוב ההפסדים לבין הניכויים ו למעשה נעניק לאלמנה פיצוי כפול.

40. טענתם החלופית של התובעים היא כי יש לנכות את פנסיית השארים רק עד תוחלת חיי המנוח, שכן מתוחלת חייו הצפויה ועד תוחלת חיי האלמנה לא מתקיים קשר סיבתי בין הניכוי לתאונה. הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לטענה זו. את חישוב הניכויים ערכה היא עד לתוחלת חיי האלמנה.

אני מקבלת טענה זו של התובעים. שוכנעתי כי בתוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה הייתה זכאית האלמנה לפנסיית שארים. זכאותה אף נלמדת מסעיף 5 לחוות דעתו של שי ספיר "הפסד מפנסיה של חברת חשמל" מיום 25.2.15 אשר הוגשה מטעם הנתבעת. על כן, תנוכה פנסיית השארים עד לתוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה בלבד (גיל 84 שנים, 16.7.2034). על פי תלושי פנסיית השארים בשנת 2015 (נספח ט"ז לסיכומי התובעים) הסך החודשי הממוצע הוא 7,260 ₪.

41. תשלומי העבר של פנסיית השארים מסתכמים לשיטת הנתבעת על פי התלושים בסך של 400,939 ₪. בהעדר טענה מפורשת אחרת מטעם התובעים בעניין הסכום המשתלם כפנסיית שארים, ינוכה סכום זה בגין תקופת העבר, בתוספת התשלומים אשר שולמו בחלוף התקופה מאז הוגשו סיכומי הנתבעת - סך של 430,000 ₪. לעתיד, ועד תוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה (גיל 84 שנים, 16.7.2034, 214 חודשים מהיום, מקדם היוון 165.58), על פי פנסיית שארים חודשית של 7,260 ₪, ינוכה סך של 1,202,111 ₪.

על כן, יש לנכות מסכום הפיצוי את פנסיית השארים לעבר ולעתיד בסך של 1,632,111 ₪.

מענק פטירה

42. הנתבעת טוענת לניכוי סך של 96,796 ₪ בגין מענק פטירה שקיבלה האלמנה ממעבידו של המנוח. התובעים טוענים בסיכומי התגובה מטעמם כי על פי ההלכה אין לנכות את מענק הפטירה שכן האלמנה ממילא הייתה זכאית לקבל מענק זה עם פטירת המנוח גם אלמלא התאונה.

ראשית אציין כי גובה מענק הפטירה הוא בסך 55,975 ₪ בלבד ולא כפי טענת הנתבעת (ראו תלוש השכר לחודש יוני 2012 - נספח י"א לסיכומי הנתבעת). על פי ההסדר הדיוני הוסכם כי האלמנה קיבלה מאת חברת החשמל "עקב פטירת המנוח" שכר בחודש יוני 2012, ובכלל זה יש להביא בחשבון את מענק הפטירה אשר על פניו, ולא הוכח אחרת, ניתן עקב פטירת המנוח מהתאונה. הסכום הנוסף של כ- 40,000 ₪ ניתן עבור "מענק 35 שנ.פטור". נטל ההוכחה כי סכום אשר התקבל בידי התלוי כתוצאה מהמוות מוטל על שכם הנתבעת (ראו ת"א (מחוזי י-ם) 1546/99 עזבון המנוח יעקובי ז"ל נ' בוגנים, סעיף 24 לפסק דינו של כב' השופט צ' זיבלרטל (2.9.01)). משלא הוכיחה הנתבעת טיבו של מענק זה והאם היה הוא משתלם ממילא וללא קשר לתאונה (אף לא בדיון ההבהרות) ינוכה הסך של 55,975 ₪ כמענק פטירה בלבד .

קצבת שארים מהמוסד לביטוח הלאומי

43. הצדדים מסכימים כי האלמנה זכאית לקצבת שארים חודשית מאת המוסד לביטוח הלאומי בסך של 1,102 ₪, ובתוספת 62 ₪ החל מהגיעה לגיל 80 שנים.

התובעים הגישו את חוות דעתו של האקטואר גד שפירא לפיה הסך המהוון של הקצבאות עד תוחלת חיי האלמנה הוא 183,241 ₪. לסיכומיהם צרפו התובעים פלט תוכנה חישובית לפיה סך הקצבאות מגיע כדי 182,138 ₪. מסכום זה ביקשו התובעים להפחית סך של 41,861 ₪ בגין קצבת השארים שהייתה האלמנה מקבלת ממילא מתוחלת חיי המנוח אלמלא התאונה עד תוחלת חייה.

הנתבעת עתרה בסיכומיה לניכוי הקצבה בעבר ולעתיד בסכום כולל של 210,395 ₪, תוך שהיא מסתמכת על חוות דעתו של שי ספיר מיום 25.2.15 "הפסדים ורווחים מקצבאות המוסד לבטוח לאומי" שהוגשה מטעמה. כשבועיים קודם דיון ההבהרות הגישה הנתבעת הודעה בדבר הגשת חוות דעת אקטוארית עדכנית. מעיון בחוות דעתו זו, וכפי שטענו התובעים, עולה כי אין מדובר בעדכון של חוות הדעת האקטוארית אלא בחוות דעת השונה במהותה מחוות הדעת שצרפה הנתבעת לסיכומיה (לדוגמה, בעוד שבחוות הדעת שצורפה לסיכומים חושבה הקצבה עד תוחלת חיי המנוח, בחוות הדעת האקטוארית החדשה חושבה הקצבה עד תוחלת חיי האלמנה). על כן, אין לקבל חוות דעת זו.

יוצא אפוא כי קיים פער של כ- 70,000 ₪ בין הצדדים. הצדדים ויתרו על חקירת האקטוארים. בסיכומיו לא טרח מי מהצדדים לנמק מדוע יש להעדיף את הסכום אותו הוא מבקש לנכות. גם בדיון ההבהרות לא הצליחו הצדדים לשכנעני בטענתם ונותרו שאלות ללא מענה. בא כוח הנתבעת ציין כי: " חוות הדעת של גד שפירא נכתבה בנובמבר 2014 על תוחלת חיים מקוצרת. כשהגשנו את החוות דעת שלנו של שי ספיר, זה גם היה לפני עדכון התקנות, היה ידוע שבנובמר התקנות יעודכנו ולכן ביקשנו משי ספיר שיחשב לפי תוחלת חיים רגילה, ובאותו מועד כתב שזה לא לפי תקנות המל"ל" (עמ' 11, שו' 30-27 לפרו'). הווה אומר כי בעוד מסכים בא כוח הנתבעת שאת הניכויים יש לערוך לפי תוחלת החיים שבתקנות המל"ל, לא עמד נתון זה בבסיס חוות הדעת. מטעם זה אין לקבל את חוות דעת הנתבעת במלואה. מנגד, התובעים לא הסבירו בסיכומיהם את אופן החישוב העומד בבסיס סכום הניכוי מהניכוי (הסך של 41,861 ₪). גם אם יש לבצע ההפחתה לפי תוחלת החיים הסטטיסטית הרגילה, וספק אם כך הוא שכן תקנות המל"ל (על בסיסן חישבו התובעים את הקצבה לתוחלת חיי האלמנה) מביאות בחשבון קיצור בתוחלת החיים, נדמה וסכום ההפחתה לו טוענים התובעים גבוה יתר על המידה. על פי טענת התובעים עצמם (סעיף 32 לסיכומיהם) הפער בתוחלת החיים בין האלמנה לבין המנוח נופל משנה וחצי, היינו אלמלא התאונה המנוח היה מגיע לגיל 84.63 שנים והאלמנה לגיל 86.05 שנים, ו יש לזכור כי האלמנה מבוגרת בשנה מהמנוח. משלא הניחו הצדדים תשתית מספקת לקביעת ניכוי קצבת השארים המשתלמת לאלמנה מאת המוסד לביטוח לאומי, ובהתחשב באמור לעיל, ינוכה סך של 190,000 ₪.

השתתפות עצמית על פי פוליסת הביטוח

44. הצדדים מסכימים כי על פי תנאי פוליסת הביטוח יש לנכות סך של 25,000 ₪ מהפיצוי המגיע עבור הנזק שאינו ממון, וכן 7 ימי אי כושר עבודה נכון למועד התאונה (סעיף 3 להסדר הדיוני). בעוד הנתבעת מפרשת את שבעת ימי אי הכושר כרבע מתקרת השילוש נטו, התובעים אינם טוענים דבר בעניין זה. סבורני כי דרך חישוב הנתבעת ראויה ועל כן ינוכה סך של 30,760 ₪ (25,000 ₪ + 5,760 ₪ עבור 7 ימי אי כושר).

סיכום הניכויים

45. מן ההפסדים שנגרמו לאלמנה כיורשתו היחידה של המנוח וכתלויה בו בסך 2,503,704 ₪ , יש לנכות סכום של 1,908,846 ₪ [1,632,111 ₪ (פנסיית שארים מחברת חשמל) + 55,975 ₪ (מענק פטירה) + 190,000 ₪ (קצבת שארים מהביטוח הלאומי) + 30,760 (השתתפות עצמית)].

סוף דבר

46. תביעת התובעים 3 ו- 4 (הבן והבת) כתלויים במנוח, נדחית ללא צו להוצאות.

תביעת העיזבון ותביעת האלמנה כתלויה במנוח, מתקבלת. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 1 ו- 2 סך של 595,000 ₪ (במעוגל). על סכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% + מע"מ.

התובעים ביקשו לחייב את הנתבעת בהוצאותיהם בגין עלות חוות הדעת אקטואריות - 29,756 ₪. הנתבעת סבורה כי לא היה מקום להגיש ריבוי חוות דעת ואין לפסוק החזר הוצאות אלה.

התובעים הגישו תשע חוות דעת אקטואריות, מרביתן שלא לצורך. על כן, אני פוסקת סכום גלובאלי בסך של 18,000 ₪ נכון להיום .

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ו, 29 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.