הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 12441-10-20

לפני השופט יצחק כהן, סגן נשיא

  1. אבישי זייד
  2. סמדר זייד

ע"י ב"כ עו"ד מ' מויס ואח'

התובעים

נגד

  1. רשות מקרקעי ישראל – מחוז צפון
  2. ניצן קציר
  3. דורון קציר
  4. אביטל רווה
  5. אלכסנדר זייד
  6. איריס כידן
  7. ורד זייד נתן
  8. ארנון זייד
  9. כרמלה זייד
  10. הילה בצר
  11. מיקי לבנה
  12. גלית ליפשיץ
  13. יאיר עשור
  14. אורלי עשור

הנתבעים

החלטה

א. ההליך

1. בארצות הברית של אמריקה, כאשר קיים ספק בנוגע לטיבו של דבר מה, מפעילים מבחן עממי, הוא "מבחן הברווז" (The Duck Test). וזה דבר המבחן:

"If it looks like a duck, swims like a duck and quacks like a duck, it is, probably, a duck."

ולענייננו: בכתב התביעה, שהוגש בתיק שלפני נטען, כי עניינה של התביעה הוא "פירוק שיתוף באדמות היישוב "בית זייד"". בא כוח התובעים סבור, שאין מדובר ב"מקרקעין", משום שהזכויות במקרקעין מושא כתב התביעה, אינן רשומות בפנקס הזכויות במקרקעין. על כן, לטענת בא כוח התובעים, מדובר בזכויות חוזיות, והסמכות העניינית לדון בחלוקתן, נקבעת על פי שוויין. הואיל ולטענת בא כוח התובעים, שווי הזכויות עולה על 2.5 מיליון ₪, הסמכות העניינית לדון בחלוקתן מסורה לבית המשפט המחוזי.

2. אקדים מסקנה לדיון ואציין, כי מסקנתי שונה מעמדת בא כוח התובעים. תביעה לחלוקת קרקע או חלוקת השימוש בה, היא תביעה "בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם", לעניין סעיף 51(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, וזאת גם כאשר הזכות העומדת לחלוקה אינה רשומה על שם מי מהצדדים בפנקס הזכויות במקרקעין. מה שנראה כמקרקעין, מתנהג כמקרקעין וחשיבותו לצדדים מקורה בהיותו נכס מקרקעין, הוא קרוב לוודאי מקרקעין, גם אם מקרקעין אלה הם מקרקעין לא רשומים.

ב. הרקע הדרוש

3. התביעה בתיק העיקרי הוגשה בתאריך 11.10.2020, ובסעיף 1 לכתב התביעה נכתב:

"עניינו של הליך זה הוא פירוק שיתוף באדמות הישוב "בית זייד" לאחר שהתקווה להגיע לפירוק שיתוף מוסכם, בעקבות הליך שננקט בבית משפט השלום בחיפה בת"א 13984/06 התבדתה".

(ההדגשה לא במקור)

עוד נטען, כי מקרקעי הישוב אינם רשומים בלשכת רישום המקרקעין, וכל שיש לבעלי הזכויות הוא הסכם חכירה במושע שנחתם עם רשות מקרקעי ישראל בשנת 1978.

4. אדמות "בית זייד" מושא התביעה, הן אדמות "שייח'־אבריק", הרשומות בבעלות קרן קיימת לישראל. באדמות אלה הקים השומר אלכסנדר זייד ז"ל (1886 – 1938) את ביתו, לאחר שהקרן העסיקה אותו כשומר אדמותיה בקוסקוס טבעון וח'רתיה.

5. ואומר מספר מילים על הקרקע שבמחלוקת:

על אדמות אלה, ועליהן ממש, כתב המשורר אלכסנדר פן את השיר "אדמה, אדמתי" (אשר הולחן על ידי מרדכי זעירא). שיר זה נכתב לבקשתה של ציפורה זייד ז"ל, אלמנת אלכסנדר, לקראת טקס הסרת הלוט מהאנדרטה שהוצבה לזכרו של בעלה, שהתקיים ביום השנה השלישי להירצחו (בתאריך 6.7.1941). כמו כן, בספרו "אנשי בראשית", סיפר הסופר אליעזר שמאלי, את סיפורה של "משפחת חלוצים אחת שהתיישבה במערה שבסביבה, מכינה לעצמה את כל צרכי קיומה ממתנות הטבע, מסתפקת במועט, נלחמת בפגעים ובמכשולים וחיה חיי ־עושר טבעיים וצנועים בעבודה וביצירה" (מתוך דברי המחבר בהקדמה למהדורה השתים־עשרה, תשל"ז). "משפחת חלוצים" זו, מזוהה כמשפחת אלכסנדר זייד (השומר "חרמוני" בספר), ואשתו ציפורה, ומהמתואר בספר ניתן ללמוד על הקשר החזק בין המשפחה והקרקע.

חברי ואני, בני קריית טבעון אנו. גדלנו ובגרנו על האדמות עליהן שמר אלכסנדר זייד קודם שנרצח ביד בן עוולה. הפסל שהוצב לזכרו (יצירת האמן דוד פולוס) - המציג את אלכסנדר רכוב על סוסתו האצילה "דומיה", וכף ידו הימנית מצילה על עיניו מפני השמש המסנוורת העולה ממזרח - היה לנו נקודת ציון ומקום מפגש. לשם אף לקחתי את ילדי, כאשר ביקשתי ללמד אותם אהבת הארץ מהי, ובנוסף, גם להרביץ בהם מידה, ולו קטנה, של היסטוריה.

ועתה, חזרה לענייננו.

6. בתאריך 22.1.1978 נכרת חוזה שכותרתו "חוזה חכירה – משק חקלאי" בין "מנהל מקרקעי ישראל" (כשמה הקודם של הנתבעת מס' 1) מן הצד האחד, ושלושת בניו של אלכסנדר זייד – גיורא, יפתח ויוחנן – מן הצד האחר. מדובר בשטח כולל של כ- 903 דונם. שלושת הבנים כבר אינם בין החיים, וזכויות החכירה שהוקנו להם בחוזה החכירה, לא נרשמו בפנקס הזכויות במקרקעין. בין יורשיהם של שלושת האחים נטושה מזה מספר שנים מחלוקת בדבר חלוקת זכות החכירה ביניהם.

7. מכתב התביעה עולה, כי בין הצדדים התנהל הליך קודם בניסיון להביא לפירוק השיתוף בת"א 13984/06, ובתאריך 7.1.2014 ניתן בו פסק דין. ואולם, נראה, שפסק הדין לא הביא לסיום הסכסוך, ועתה הוגשה התביעה שלפני.

לצד כתב התביעה שהוגש עתה, הוגשה בקשה לנתב את התיק לטיפולה של השופטת אשר טיפלה בתביעה שהתנהלה בשעתו בבית משפט השלום, שופטת המכהנת כיום כשופטת בית המשפט המחוזי. לטענת בא כוח התובעים, שופטת זו מצויה ברזי הסכסוך, ובשעתו השקיעה זמן ומאמצים רבים בהליך הקודם כדי להביא לפתרונו. לא אכחד, שכאשר מונחת לפני בקשת צד לנתב תיק מסויים לשופט פלוני, גורם לי הדבר אי נוחות רבה. בקשה שכזו נבחנת על ידי בשבע עיניים, ובדרך כלל, כאשר אין מדובר בעניין שיש הצדקה לצרפו להליך אחר שתלוי ועומד, הבקשה מסורבת, מה עוד שעל פי תכנית העבודה של בית המשפט, התביעה אינה מצויה בין תחומי העיסוק של השופטת המבוקשת. עוד אוסיף, שההליך בבית משפט השלום בחיפה לא היה ההליך היחיד בין בני המשפחה ביחס לאותה קרקע, וקדם לו הליך שהתנהל בתיק ה"פ 308/98 בבית המשפט המחוזי בנצרת.

ג. טענת בא כוח התובעים

8. קודם שבאתי לנתב את הטיפול בתביעה לשופט זה או אחר, ביקשתי מבא כוח התובעים להבהיר, מדוע לדעתו יש לדון בתביעה בבית המשפט המחוזי, ולא בבית משפט השלום, הוא בית המשפט שדן בעניין בגלגולו הקודם. בתגובה לבקשתי להבהרה טען בא כוח התובעים, כי מדובר בזכויות שאינן רשומות בפנקס הזכויות במקרקעין, ומכיוון שמדובר בזכויות חוזיות ששווין עולה על 2.5 מיליון ₪, הסמכות העניינית לדון בפירוק השיתוף בהן, נתונה לבית המשפט המחוזי. בא כוח התובעים אף הביא אסמכתאות לטענתו, והן רע"א 4890/15 אלוש נ' עיריית טבריה (20.4.2016) ועמ"מ 6674/17 יונס נ' לשכת עורכי הדין (3.12.2017) , ולאסמכתאות אלה אתייחס בהמשך הדברים.

ד. דיון

9. בשאלת סמכותם העניינית של בתי המשפט, לדון בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין לא רשומים, עדיין לא נקבעה הלכה מחייבת (וראו דברי כב' השופט י' דנציגר ברע"א 1924/16 אבו גאנס נ' נכסי רמלה בע"מ (20.4.2016), בסיפה לסעיף 13). כמובן, שאין להתעלם מפסקי הדין שניתנו בסוגיה זו, ו מהדעות שהובעו בהם, אך יש לזכור שאין מדובר בהלכה מחייבת לעניין סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה.

10. הזכות המשותפת, אותה עותרים התובעים לחלק, היא זכות חכירה לדורות, שהוקנתה לשלושה האחים לבית זייד – גיורא, יוחנן ויפתח, בחוזה חכירה שנכרת עמם בתאריך 21.1.1978. נקבע בחוזה, כי תחילת תקופת החכירה בתאריך 1.10.1968 וסיומה בתאריך 30.9.2017, ובסה"כ 49 שנים. בסעיף 6 לחוזה החכירה, המחכיר אף התחייב לרשום את זכות החכירה ב"ספרי האחוזה". עד עתה הזכות לא נרשמה, ובזיקה לדברים שנקבעו בעניין "אבו גאנם" הנזכר, ספק בעיני אם לאחר חלוקת הזכות בין הצדדים לתביעה, ניתן יהיה לרשום את זכויות החכירה שתיוחדנה לכל אחד מהצדדים. עם זאת, יש להדגיש, כי ליבת הסכסוך היא הקרקע, והנושאים המרכזיים שאמורים לעניין כל אחד מהצדדים, הם איזה שטח כל אחד מהם יקבל, גם אם לא רשום, והיכן יהיה מיקומו.

כיוון שחוזה החכירה נכרת לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להבדיל ממועד תחילת החכירה), והחכירה לא נרשמה בפנקס הזכויות במקרקעין, חל סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין. סעיף זה קובע, כי "עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".

11. יורשיהם של שלושת האחים, הם התובעים והנתבעים בתביעה שלפני, ירשו את זכויותיהם של שלושת האחים על פי אותו חוזה חכירה. כשם שלמורישים לא הייתה אלא "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין", כך גם ליורשים אין אלא התחייבות לעשות עסקת חכירה לדורות במקרקעין.

12. העובדה שזכויות במקרקעין אינן רשומות בפנקס הזכויות במקרקעין, אינה מחילה עליהן באופן אוטומטי את דיני החוזים או את דיני המיטלטלין. כך למשל, בפסק הדין שניתן בע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל, פ"ד נ"ז 385 (2003), דן בית המשפט העליון בעסקאות נוגדות במקרקעין שלא היו רשומים בפנקס הזכויות במקרקעין. בית המשפט המחוזי סבר שסעיף 9 לחוק המקרקעין אינו חל על העניין, ואחד מטעמיו היה, שמדובר בזכויות שאינן רשומות. בית המשפט העליון לא קיבל נימוק זה, ובחן את כוונת הצדדים בעסקה. משהגיע בית המשפט העליון למסקנה, שכוונת הצדדים הייתה להקנות זכות בעלות, הוסיף וקבע, שגם אם הזכות עדיין לא נרשמה, והיא בגדר התחייבות לעשות עסקה, כי יש להחיל עליה את הוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין. וכך קבע כב' הנשיא ברק (בעמ' 396):

"על-פי טיעון זה, מכיוון שנוטריקון אינו בעל המקרקעין, יש לראות בו כמי שהתחייב להקנות "בעלות או זכות אחרת במיטלטלין" (סעיף 12 עם סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין). לדעתי, אין לקבל גישה זו. נוטריקון לא התחייבה להקנות זכות במיטלטלין. היא גם לא התחייבה להקנות את זכותה "המעין-קניינית" ("זכות שביושר נוסח ישראל"). מכיוון שכך, אין תחולה להוראה זו. התחייבותה של נוטריקון היא להקנות בעלות במקרקעין. זוהי עיסקה במקרקעין (סעיף 6 לחוק המקרקעין). בהיעדר רישום "רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה" במקרקעין (סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין), עליה חלה ההוראה בדבר עסקאות נוגדות שבסעיף 9 לחוק המקרקעין."

בדרך זו הלך בית המשפט העליון גם בע"א 6439/99 טפחות בנק למשכנתאות בישראל נ' בניסטי, פ"ד נ"ח(2) 103. גם שם נקבע, כי את טיב העסקה יש לבדוק על פי כוונת הצדדים, וכך קבעה כב' השופטת א' חיות (כתוארה אז) (בעמ' 117):

"בעניין רתם וכן בפסקי-הדין האחרים הנזכרים לעיל הייתה נקודת המוצא כי הזכות שבידי נותן המתנה משפיעה באופן מכריע על מהותו של "דבר-המתנה". נראה כי נקודת מוצא זו אין לה עוד מקום לאחר פסק-דינו של בית-משפט זה בע"א 2643/97 גנז נ' גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ (להלן – עניין גנז), שכן בעניין גנז נקבע כי מושא העיסקה במקרקעין ייקבע על-פי כוונת הצדדים, ואילו השאלה מה הן הזכויות שהיו בידי המוכר בעת עשיית העיסקה, אינה מכריעה את הכף לעניין זה (לדעה דומה שהובעה בנדון ראו עניין חורי, בעמ' 348 מול אות השוליים ז). לפיכך השאלה מה היו זכויותיו של חיים פרח בעת חתימת תצהיר המתנה, אף כי חשוב לאתרן ולהגדירן, אינה חזות הכול בבואנו לקבוע מהו "דבר-המתנה", משום שנותן המתנה, כמו כל אחד אחר העושה עיסקה במקרקעין, יכול לתת יותר או פחות מן הזכויות שיש לו ב"דבר-המתנה" בעת הנתינה. כך למשל יכול ראובן להתחייב להקנות זכות במקרקעין, לכשזו תגיע לידיו, אף שהוא עצמו איננו בעל הזכות באותה העת. במילים אחרות, הזכות שיש בידי נותן המתנה במועד הנתינה אינה תוחמת, כשלעצמה, את מהותו של "דבר-המתנה" הניתן."

למותר לציין, כי בחוזה החכירה שנכרת עם שלושת האחים לבית זייד, כוונת הצדדים הייתה להעניק לשלושת האחים זכות חכירה, בקרקע ששטחה כ - 903 דונם, לצורך ניהול משק חקלאי. הזכות שהוענקה היא אפוא זכות חכירה במקרקעין, ולא רק זכות חוזית.

13. עתה נבחן את סעיף 51(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, הדן בסמכות בית משפט השלום. בסעיף זה נקבע, כי בין יתר העניינים שבית משפט השלום מוסמך לדון בהם, מוסמך הוא לדון בתביעות הבאות:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין."

כדי לבחון איזה הוא בית המשפט המוסמך לדון בתביעת התובעים, יש אפוא לסווג את התביעה ולבחון, האם תביעת התובעים, הנסמכת על התחייבות לעשות עסקת חכירה לדורות במקרקעין, היא תביעה בדבר חלוקת המקרקעים או חלוקת השימוש בהם, או שמא היא "תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין".

14. בהחלטה שניתנה בה"פ (חיפה) 119/086 שוייצר נ' רפאל (24.9.2008), סקר כב' השופט י' עמית הקשרים שונים בהם משמש הדיבור "מקרקעין", ולנפקות שיש לייחס לעובדת היותם מקרקעין רשומים או מקרקעין לא רשומים. כב' השופט עמית קבע, כי "נקודת הכובד בשאלה אם בזכות במקרקעין או בזכות חוזית עסקינן, מתמקדת כיום בכוונת הצדדים", והוסיף, כי יש לשאוף לכך, שהסמכות העניינית תהיה ברורה לצדדים כבר בעת הגשת התביעה, ולפיכך, כדי להבטיח זאת, יש לנתק את סוגיית הסמכות העניינית מסוגיות של המשפט המהותי בנוגע לטיב הזכות מושא התובענה.

על רקע דברים אלה קבע כב' השופט עמית, שבסעיף 51(3) לחוק בתי המשפט המחוקק לא הבחין בין מקרקעין רשומים לכאלה שאינם רשומים, אלא הבחין בין תביעות שהסעד הנתבע בהן הוא החזקת מקרקעין, השימוש בהם או חלוקתם, וזאת לעומת תביעות אחרות, שהסעדים הנתבעים בהם נוגעים לענייני מקרקעין. באותו עניין אגב, נדונה שאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה הנוגעת לתוקפו של משכון על דירת מגורים לא רשומה.

את קביעתו, כי המחוקק התכוון להסמיך את בתי משפט השלום לדון בתביעות להחזקה, שימוש וחלוקת מקרקעין, גם אם מדובר במקרקעין לא רשומים, חיזק כב' השופט עמית בשניים אלה:

(א) "מקרקעין" כהגדרתם בחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981 (וכהגדרתם גם בפקודת הפרשנות [נוסח חדש]), הם "קרקע, כל הבנוי עליה והנטוע בה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". הנה כי כן, הגדרת "מקרקעין" אינה כוללת דרישה שהם יהיו מקרקעין רשומים דווקא, וגם "קרקע" שאינה רשומה – "מקרקעין" היא.

(ב) אם נקבל את העמדה, שהסמכות העניינית לדון בחלוקת מקרקעין לא רשומים תיקבע על פי שוויים של המקרקעין, עלול הדבר להביא לתוצאה שלעיתים יהיה קשה לקבלה. כך למשל, עלול להיווצר מצב, בו תביעה לחלוקת מקרקעין לא רשומים תוגש לבית בית משפט באילת, שם מתגורר הנתבע, בשעה שהקרקע עצמה נמצאת בקרית שמונה.

15. במלוא הענווה, מבקש אני להצטרף לדעתו של כב' השופט עמית. הדיבור "מקרקעין" בסעיף 51(3) לחוק בתי המשפט, הוא כפשוטו – "קרקע", כפי שהדבר הוגדר בחוק הפרשנות. כאשר הקרקע היא הדבר העומד בלב הסכסוך, הרי שתביעה הנוגעת לחלוקתה תהא מסורה לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, בין אם הקרקע רשומה בפנקס הזכויות במקרקעין ובין אם אינה רשומה.

נראה הדבר שבעבר אף הצדדים לתביעה שלפני סברו כך, שהרי ההליך הקודם בו נעשה ניסיון לחלק את חכירת הקרקע בין יורשי שלושת האחים לבית זייד, התנהל בבית משפט השלום דווקא. לא יהיה זה אפוא נועז להניח, שאלמלא מונתה השופטת שטיפלה בתביעה הקודמת לבית המשפט המחוזי, התביעה הנוכחית הייתה מוגשת לבית משפט השלום, ולצדה הבקשה לנתב את התביעה לדיון לפני אותה שופטת.

16. לתמיכת טענותיו, אזכר בא כוח התובעים לשני פסקי דין, שניתנו בבית המשפט העליון, והם רע"א 4890/15 אלוש נ' עיריית טבריה (20.4.2016) ועמ"מ 6674/17 יונס נ' לשכת עורכי הדין (3.12.2017). להלן אתייחס לפסקי דין אלה.

(א) עניין "אלוש":

עניין אלוש, בו ניתן פסקדין על ידי כב' השופט נ' הנדל, שונה מהעניין שלפ נינו בשתי נקודות מהותיות. ראשית, בעניין "אלוש" נכרת חוזה בין המערערים ובין יזם, שביצע פרוייקט "פינוי בינוי" לבניית מבנה למסחר ולמשרדים, על קרקע שבבעלות רשות הפיתוח. בחוזה העניק היזם למערערים (אלוש) זכות לרכוש, בסיום הפרוייקט, מאת רשות הפיתוח, את זכות החכירה באחת היחידות. כלומר, כוונת הצדדים בחוזה שנכרת בעניין אלוש הייתה, להעניק למערערים זכות חוזית ולא יותר מכך. לעומת זאת, בעניין שלפנינו כוונת הצדדים הייתה להעניק לשלושת האחים לבית זייד זכות חכירה לדורות. הנקודה השניה, החשובה יותר לענייננו היא, שבעניין אלוש, הסעד לו עתרו המערערים היה סעד של אכיפת החוזה, וזאת לאור טענות היזם , שהמערערים לא קיימו את התחייבויותיהם כלפיו. לעומת זאת, בתביעה שלפנינו הסעד המבוקש הוא סעד של חלוקת הקרקע בין הצדדים.

על רקע העובדה שבעניין אלוש התבקש סעד של אכיפת זכויות, להבדיל מסעד של חלוקת מקרקעין שהתבקש בעניין שוייצר, ניתן להבין את הערת כב' השופט י' דנציגר ברע"א 1924/16 אבו ג'אנם נ' נכסי רמלה 3 בע"מ (20.4.2016), כי אינו משוכנע שאכן קיימת מחלוקת פוסקים עקרונית בין השופטים הנדל ועמית בעניין זה.

(ב) עניין "יונס":

פסק הדין בעניין יונס עסק בשאלה (מכשילה יש לומר), שנשאלה במבחן הסמכה של לשכת עורכי הדין, ואומר על כך כב' השופט נ' הנדל (בעמ' 20 לפסק הדין), כי "מלכתחילה לא היה זה סביר לדרוש מנבחן להכריע בשאלה בסוגיה משפטית סבוכה זו, אשר לגביה קיימות דעות סותרות בפסיקה, וטרם נפסקה בה הלכה מחייבת". על רקע הדעות השונות בסוגיה, והעדר הלכה מחייבת, קבע בית המשפט שגם תשובה אחרת מזו שהתכוון לה הגוף הבוחן, תחשב כתשובה נכונה, שאם לא כן "כל מסקנה אחרת תביא למעשה לדיון מחודש בהלכה שטרם נקבעה סופית וברי כי אין זו האכסניה הראויה לעשות כן".

על כן, לא ניתן לראות בפסק הדין בעניין יונס הלכה מחייבת המכריעה את סוגיית הסמכות העניינית בעניין העומד לדיון לפני.

17. כמה אירוניה יש בכך, שאנו המשפטנים, היודעים לעיתים לסבך דברים פשוטים תוך שימוש בהגדרות משפטיות, עוסקים בשאלה, האם הקרקע, עליה נכתב השיר "אדמה אדמתי", היא "מקרקעין" או "זכויות חוזיות". סבתא ציפורה, אילו הייתה עמנו היום, הייתה מכריעה את הסכסוך בין הצדדים בתוך דקות ספורות. לאחר מכן הייתה עולה על סוסה, דוחקת בו להניף רגליו הקדמיות אל ־על, ודוהרת לדרכה.

ה. סוף דבר

18. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

(א) הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום.

(ב) מזכירות בית המשפט תעביר התיק לכב' נשיא בית משפט השלום בחיפה, השופט אינאס סלאמה, אשר יקבע, לאיזה מבתי משפט השלום במחוז חיפה יועבר התיק.

ניתנה היום, י"ז חשוון תשפ"א, 04 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.