הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 10458-04-14

לפני כבוד השופט אברהם אליקים
התובעים

  1. איברהים קוזלי, ת"ז XXXXXX493
  2. חאדר קוזלי, ת"ז XXXXXX427
  3. סובחי קוזלי, ת"ז XXXXXX140

ע"י ב"כ בן ארי, פיש, סבן ושות', עורכי דין

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל- משרד הבטחון
ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז חיפה אזרחי

פסק דין

מבוא
השאלה שעל הפרק- האם זכאים התובעים שמצאו את גופת החייל הנעדר מג'די חלבי ז"ל ( להלן-המנוח), לפרס הכספי בסך של 10,000,000$ שהוצע בשלטי חוצות תמורת מידע שיביא למציאתו.

מתוך מטרה להביא לגילוי גורלו של הנווט השבוי רון ארד הוקמה בשנת 2001 העמותה " לחופש נולד" (להלן- העמותה), כבר בעת הקמתה הובהר כי היא מתכננת לפעול להשגת מידע לגבי שבויים ונעדרים אחרים.

ביום 24.5.2005 עת שהיה בחופשה משירותו הצבאי נעלם המנוח, החל משנת 2007 פרסמה העמותה בכלי התקשורת ובשלטי חוצות כי ישולם פרס כספי בסך 10,000,000$ תמורת מידע אמין שיוביל למציאת המנוח. בחודש ינואר 2012 הפסיקה העמותה את פעילותה.

תובעים 1 ו-2 הם אחים, תובע 3 הוא אביהם. ביום 23.9.2012 עבדו התובעים בעבודת כריתת עצים ביערות הכרמל והבחינו בעצמות תלויות על חבל, הם הזעיקו את המשטרה ולאחר מספר ימים הסתבר כי מדובר בגופת המנוח.

התובעים דרשו לקבל את הפרס ממדינת ישראל - משרד הביטחון ( להלן-הנתבעת), משסורבו הגישו ביום 12.11.2012 תביעה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום סכום הפרס- 39,161,700 ש"ח ( מחוזי חיפה, תא"ק 21492-11-12), משנדחתה בקשתם לקבלת פטור מתשלום האגרה ולא שולמה האגרה נמחקה התביעה.
ביום 6.4.2014 הגישו התובעים שוב תביעה כספית לתשלום סכום של 39,685,056 ש"ח, בטענה כי בין התובעים לבין הנתבעת נכרת חוזה מחייב, שהופר על ידה בכך שסירבה לשלם לתובעים פרס של 10,000,000$.
[התובעים שילמו את האגרה לפי סכום של 39,685,056 ₪ למרות שהסעד המבוקש כולל גם תוספת של הפרשי הצמדה וריבית לסכום התביעה כבר מיום 23.9.2012].

מטעם התובעים הוגשו 6 תצהירים: תצהיר של כל אחד משלושת התובעים, תצהירה של בותינה קוזלי אשתו של תובע 3 ואימם של תובעים 1 ו-2, תצהירו של חמאדה קוזלי אחיהם של תובעים 1 ו-2 ובנו של תובע 3, תצהיר של איוב חלבי חבר וקרוב משפחה של המנוח.
בנוסף העיד מטעמם ללא תצהיר ח"כ אייל בן ראובן ששימש מנכ"ל העמותה " לחופש נולד" במועד הרלבנטי.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירה של מירב באשי שעבדה במשרד הביטחון ונטלה חלק בבדיקת התנהלותה הכספית של העמותה לצורך בחינת המשך מימון פעילותה ותצהירו של השוטר רמי ניצן שהגיע למקום מציאת הגופה מיד לאחר ההודעה שמסר תובע 2 למשל"ט 100 של המשטרה.

בישיבת קדם המשפט מיום 12.7.2015 הסכימו הצדדים כי מבלי לוותר על טענות בעניין רלבנטיות ומשקל, הם יוכלו להסתמך בסיכומיהם על כל נספחי התצהירים.

ישיבת ההוכחות נפתחה בעדותו של אייל בן ראובן, לאחריה הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני לפיו לא יישמעו עדים נוספים. פסק הדין יינתן לאחר הגשת סיכומים בכתב, בהם הם יוכלו להסתמך על כל החומר שהוגש לבית המשפט לרבות מסמכים נוספים שהוגשו באותו מעמד, מבלי שניתנה הסכמה לרלוונטיות או למשקל שיינתן לאותם מסמכים.

באותו מעמד לא סומנו המסמכים השונים כמוצגים ולמען הנוחיות אסמנם כעת:
מסמכי התביעה: תצהיר תובע 1 מסומן ת/2, תצהיר תובע 2 מסומן ת/3, תצהיר תובע 3 מסומן ת/4, תצהיר בותינה קוזלי מסומן ת/5, תצהיר חמאדה קוזלי מסומן ת/6, תצהיר איוב חלבי מסומן ת/7, בנוסף הוגשו שאלון ותשובות של העדה באשי מסומנים ת/8.
מסמכי הנתבעת: תצהיר מירב באשי מסומן נ/1, תצהיר השוטר רמי ניצן מסומן נ/2 (לתצהירים צורף דיסק ובו תוכן השיחה למשל"ט 100).

בעקבות אותה הסכמה הוגשו הודעת תובע 1 במשטרה מיום 21.10.2012 מסומנת נ/3, הודעת תובע 2 במשטרה מיום 15.10.2012 מסומנת נ/4, הודעת תובע 3 במשטרה מיום 21.10.2012 מסומנת נ/5, פרוטוקול דיון מיום 20.2.2013 בתא"ק 21492-11-12, במהלכו נחקרו התובעים בעת דיון בבקשתם לפטור מאגרה בקשר לאותה תביעה שנמחקה מסומן נ/6, תצהיר תשובות לשאלון שהשיב תובע 2 מסומן נ/7.

יצוין כי נ/7 הוגש ללא השאלון, ב"כ הנתבעת הבהיר במעמד הגשת המסמך בישיבת 24.11.2015 כי השאלון יצורף לסיכומים, למרות זאת לסיכומי הנתבעת לא צורף השאלון ומאחר וגם לא מצאתי התייחסות בסיכומי הנתבעת ל-נ/7 אני מניח שהנתבעת לא מתבססת על האמור בו.

לעומת זאת, מבלי שניתן לכך ביטוי בהסדר הדיוני ומבלי שצוינה הסכמת התובעים, צרפה הנתבעת לסיכומיה את החלטת בית משפט בבקשה לפטור מאגרה ואת כתב התביעה באותו הליך, כפי שאפרט בהמשך בכוונתי להתעלם מהחלטה זו גם בשל הדרך בה הוגשה.

התובעים מסתמכים גם על תקליטור הכולל שמונה קבצים, 2 קוליים 6 חזותיים ( אחד מהם קולי עם שקף ברקע ).

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב לרבות סיכומי תשובה מטעם התובעים.
למען הנוחיות אתאר את כרונולוגית האירועים שאינם במחלוקת.

העובדות-כרונולוגיה
-ביום 15.10.2001 הוקמה העמותה, ביוזמת משפחת ארד.
-ביום 24.5.2005 עת שהיה בחופשה משירותו הצבאי נעלם המנוח.
-מאוגוסט 2007 הורחבה פעילות העמותה גם לגבי המנוח ( נספח 34 ל-ת/3).
-ביום 11.10.2010 מינה שר הביטחון ועדה לבדיקת האפקטיביות של פעילות העמותה (להלן-הוועדה, ראו סעיף 5 לנספח 7 ל-ת/3).
-ביום 16.1.2011 פרסמה הוועדה דין וחשבון והמלצות ( נספח 16 ל-ת/3).
-ביום 2.1.2012 פרסמה העמותה הודעה לעיתונות לפיה היא מסיימת את פעילותה ( ת/1).
-ביום 23.9.2012 עבדו התובעים בעבודות כריית עצים ביערות הכרמל והבחינו בעצמות תלויות על חבל, בשעה 11:43 צלצל תובע 2 למשטרה תוכן השיחה הוקלט ( דיסק ותמליל השיחה צורפו לתצהירי הנתבעת).
-ביום 15.10.2012 עדיין פורסם באתר האינטרנט של העמותה כי מובטח על ידי ממשלת ישראל פרס בסך 10,000,000$ תמורת מידע אמין שיוביל אל המנוח ( נספח 2 ל-ת/3).

אקדמת מילין
עיון בפרק ז לסיכומי התובעים מראה כי הם מייחסים חשיבות גדולה למאמרו של פרופסור פבלו לרנר, אופקים חדשים במשפט-ההתחייבות החד צדדית, (תשס"א) (להלן-המאמר), (פורסם בנבו כמאמר בן 427 עמודים), עד כדי כך שמתקבל הרושם כי טיעוני התובעים כולם מבוססים על תוכנו של המאמר ועל עילת ההתחייבות החד צדדית.

לאחר עיון מעמיק במאמר על 427 עמודיו ובסיכומי הצדדים לרבות סיכומי התשובה מטעם התובעים, איני מקבל את עמדת התובעים בעניין זה ואיני סבור כי ניתן לבסס על המאמר או על הרעיון המוצע בו, קביעה כל שהיא בתיק זה.

פרופ' לרנר מציע במאמר משנת 2000 " אופקים חדשים", רעיונות שלא אומצו בשיטת המשפט שלנו ( ראו אישור התובעים לכך בסעיף 85 לסיכומיהם וסעיף 12 לסיכומי התשובה שלהם), לאורך כל המאמר משורתו האחרונה ועד פרק הסיכום מבהיר פרופ' לרנר כי הרעיון המוצע על ידו לא אומץ בחקיקה בישראל והוא מציע להוסיפה לקודיפיקציה האזרחית בבוא העת, (שכזכור גם היום טרם הושלם הליך חקיקת הקודיפיקציה, ראו עמודים 161, 221, 222, 252, 311 למאמר).

גם בחלוף 15 שנים מכתיבת המאמר לא אומץ הנושא על ידי המחוקק או בפסק דין כל שהוא, ואין הצדקה לראשונה בתיק זה, בדרך של חקיקה שיפוטית להכניס לעולם המשפט עילה משפטית, שגם לפי המאמר תוכנה אינו מגובש סופית, תנאיה אינם זהים בשיטות המשפט שאימצוה ולא ייתכן לקבוע זכויות או חבויות בקשר למחלוקת על 10,000,000$ לפי מצב משפטי שלא היה ידוע לשני הצדדים במועד הרלבנטי של האירועים ומבלי שיש הגדרה מוסכמת בעולם המשפט לגבי תוכנו של מוסד משפטי זה ושוב אדגיש ומבלי שהמחוקק אמר את דברו בנושא.

[מהמאמר ניתן ללמוד כי עילה של התחייבות חד צדדית אינה עילה נפרדת, אלא חלק מדיני החוזים, כך במשפט הרומי (עמוד 223 ) כך גם בקודקס הצרפתי (עמוד 226 ), במשפט האנגלי (עמוד 227 ), וגם שאומצה העילה למשל במשפט האיטלקי, יש הרואים בה כחלק מעסקה הסכמית (עמוד 232 ). פרופ' לרנר מבהיר כי במדינות רבות המושפעות מדיני החוזים האנגליים כגון דרום אפריקה, קנדה וארה"ב נדרשת ידיעת המבצע כי הוא מבצע את הנדרש, כדי שיזכה בפרס (עמוד 251 ועמוד 259 ), כך למשל יש הפניה במאמר ( ה"ש 137) לפסק דין Braun v. Northeast Stations & Services, Inc (1.4.1983) שניתן בבית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק. באותו מקרה, בעקבות ביצוע שוד, הציעה הנתבעת פרס למי שיביא למידע שיוביל למעצרו של שודד, התובע עובד של הנתבעת מסר מידע כאמור, בית המשפט קבע כי הוא יהיה זכאי לפרס רק אם יראה כי פעל בעת גילוי המידע מתוך כוונה לדרוש את הפרס, או במילים אחרות בשיטות משפט אלו הייתה נדחית תביעתם של התובעים].

המאמר הוא מאמר אקדמי מעניין אבל הזכויות המשפטיות בתיק זה ייקבעו לפי המצב המשפטי הפוזיטיבי שהיה קיים במועדים הרלבנטיים, שלטעמי הינו מצב חד וברור. על מערכת היחסים בין הצדדים יחולו דיני החוזים ולא במקרה לא הצביעו התובעים או מחבר המאמר על פסק דין אחד של בתי המשפט בישראל בו הוחל הרעיון של התחייבות חד צדדית.

לכך אוסיף כי רעיון הסתמכות על " עילה שלא נולדה" באמצעות מאמרו של פרופ' לרנר עלה לראשונה בסיכומי התובעים ואזכיר כי מדובר במאמר משנת 2000. הנתבעת התנגדה לשינוי חזית זה ( סעיף 150 לסיכומיה). התובעים בסעיף 8 לסיכומי התשובה טוענים כי לא מדובר בהרחבת חזית ומפנים לסעיפים 1,28,36,41 לכתב התביעה. עמדת התובעים אינה מקובלת עליי, באף אחד מסעיפים אלו אין התייחסות למוסד המשפטי של הבטחה חד צדדית, אלא להיפך.

מעיון בכתב התביעה עולה כי לטענת התובעים התביעה הינה חוזית, בסעיפים 24 ו-25 לכתב התביעה מתבקש בית משפט לקבוע כי נוצר חוזה מחייב ובהמשך לראות בפרסומים הצעה, ובמציאת הגופה קיבול. התובעים גם הגישו כתב תשובה ובו לא שינו את עמדתם.

באשר לטענה החלופית בסיכומי התשובה של התובעים לפיה מדובר בטענה משפטית שאין חובה להעלותה בכתבי הטענות, אשוב ואבהיר כי המוסד של הבטחה חד צדדית לא אומץ בחקיקה או בפסיקה במדינת ישראל ולכן לא ניתן להסתמך עליו.
ולו סברו התובעים כי יש לבסס עליו את תביעתם ו כפי שעולה מסיכומיהם זהו הבסיס המשפטי לתביעה, חובה היה עליהם להעלותה מבעוד מועד, על מנת שהעדויות יתמקדו בשאלה זו. בפועל לא עדי התביעה ולא עדי ההגנה התייחסו לשאלה זו, שהועלתה במפתיע לראשונה בסיכומי התובעים.

בנסיבות אלו אדון בטענות הצדדים על פי דיני החוזים, שזו העילה בגינה הוגשה התביעה.

מעיון בסיכומי הנתבעת עולה כי חלק מרכזי בטיעוניה מבוסס על החלטת כב' השופטת תמר שרון נתנאל שניתנה בהליך המקדמי בו נדונה בקשת התובעים לפטור מאגרה בתביעה הראשונה שהגישו. החלטת כב' השופטת שרון נתנאל מוזכרת עשרות פעמים בסיכומי הנתבעת, עד כדי כך שהנתבעת רואה באותן קביעות השתק פלוגתא ( עמוד 22 לסיכומי הנתבעת) והיא מסתמכת על קביעות שקבעה לטענתה השופטת באשר למהימנות התובעים.

טענה זו של הנתבעת תמוהה בעיניי, לא ברור לי כיצד דיון בבקשה לפטור מאגרה יכול להביא לקביעות מחייבות לגופו של ענין באותו תיק ובתיק אחר שהוגש לאחר מכן. אם גישתה של הנתבעת נכונה, למעשה בבקשה לפטור מאגרה מסתיימים ההליכים כולם, בית משפט קובע קביעות באשר למהימנות ובקשר לעילת התביעה ומשתמע מעמדת הנתבעת כי כל שנותר הוא להמתין המתנה פורמלית לסיום ההליך שהסתיים כבר בהחלטה על פטור מאגרה, הייתכן?

עיון בהחלטת כב' השופטת נתנאל שרון מראה כי לא נקבעה בה קביעה מחייבת כל שהיא, עשרות פעמים במהלך ההחלטה נקבע כי מדובר בקביעות " לכאורה" בלבד, בשום מקום לא נקבע כי מדובר בקביעה סופית. לעיתים מופיעה המילה " לכאורה" מספר פעמים באותה פיסקה, (ראו עמוד 14 שורות 27-29 להחלטה שצורפה כנספח א לסיכומי הנתבעת, בכל שורה מופיעה המילה " לכאורה").
השופטת מזכירה בהחלטתה את ההלכה הידועה כי עליה לבדוק כי ההליך " על פניו מגלה עילה", הייתכן לראות בכך השתק פלוגתא כטענת הנתבעת.
בנושא זה אני מאמץ במלואם את טיעוני התובעים כמתואר בסעיפים 4, 5 לסיכומי התשובה , ואתעלם מתוכן החלטת כב' השופטת נתנאל שרון.

גם בנושא מהימנות התובעים הקדישה הנתבעת חלקים ניכרים בסיכומיה לקביעות לכאורה שנקבעו בהליך פטור מאגרה. מיותר לציין כי קביעת מהימנות בהליך אחד אינה מחייבת שופט בהליך אחר ( בפועל גם לא היו קביעות מהימנות שכאלה ואזכיר את המילה " לכאורה" המנוגדת למילה " קביעה").

לאמור לעיל אוסיף כי הנתבעת פעלה בדרך בלתי ראויה כאשר צרפה לסיכומיה את ההחלטה בניגוד להסדר הדיוני. בתום שמיעת העד הראשון, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שכללה הסתמכות בסיכומים על מסמכים מוגדרים שהוגשו באותו מעמד, החלטת השופטת נתנאל שרון לא הוגשה במסגרת אותו הסדר דיוני ולא היה מקום לצרפה לסיכומים ולבסס עליה טיעונים.
(מיותר לציין כי ניתן להפנות בסיכומים לפסק דין המהווה תקדים מחייב, או להחלטה/פסק דין המהווה מעשה בית דין, ואין זה המקרה. לו סברה הנתבעת כי ההחלטה מיום 23.4.2013 שניתנה כשנה ו-חמישה חודשים לפני שהוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעת מהווה השתק פלוגתא, היא הייתה חייבת להעלותה כבר בכתב ההגנה ולא לראשונה בסיכומיה).

לאור האמור לעיל, אתעלם ממאמרו של פרופ' לרנר ואתעלם מהחלטת כב' השופטת תמר נתנאל שרון.

בטרם אנתח את חומר הראיות אבהיר כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה למעשה לא נחקרו מרבית העדים ( עדותו של העד היחידי שהעיד, ח"כ אייל בן ראובן, מהימנה כנראה על שני הצדדים לאור סיכומיהם ולאחר שמיעת עדותו אני מאמצה ככל שמדובר בשאלות העובדתיות, דעתו בשאלות משפטיות אינה רלבנטית).

בנסיבות אלו קשה להביע עמדה באשר למהימנות העדים השונים שלא העידו. עוד אציין כי התובעים צרפו לתצהיריהם נספחים רבים, הכוללים כתבות מהעיתון או מהאינטרנט, וראיונות ששודרו בטלוויזיה. מסמכים אלו כוללים דעות לעיתים בנושאים שאינם רלבנטיים, אימרות מפי השמועה והערכות באשר למצב המשפטי ולזכויות התובעים. כתבה עיתונאית גם בעתון מכובד כמו גם דברים שנאמרים בתוכנית טלוויזיה אינם יכולים לשמש ראיה לגבי עובדות ודעתו של עיתונאי או כתב אינה רלבנטית לצורך ההכרעה במחלוקת. לכן אתעלם גם מדעות של אנשים שונים לגבי שאלות משפטיות, כגון דברי אייל בן ראובן בכתבת הטלוויזיה ( נספח 26 ל-ת/3) או מיתר קבצי הראיונות או הדעות שמופיעות בדיסק שצורף לתצהירי התובעים.
בשלב זה אבהיר כי תצהירי האם בותינה ( ת/5) והחבר איוב ( ת/7) אינם תורמים כלל לשאלות שבמחלוקת ולכן לא אתייחס אליהם.

השאלות הטעונות הכרעה
המחלוקת העיקרית תוכרע על פי דיני החוזים, הצעת הפרס מהווה הצעה לציבור והשאלה היא האם גילוי הגופה על ידי התובעים מהווה קיבול.

בטרם אנתח את המצב המשפטי על פי דיני החוזים אקבע קביעות עובדתיות באשר לפרסום ההצעה וגילוי הגופה.
במידה וייקבע כי נכרת חוזה, אבחן מה מערכת היחסים שבין העמותה לבין הנתבעת, האם ניתן לחייב את הנתבעת בגין פרסומי העמותה ומה המשמעות שיש לתת להפסקת פעילות העמותה כ-תשעה חודשים עובר למציאת הגופה, ולטענת הנתבעת כי הצעת הפרס פקעה במועד מציאת עצמות המנוח.
אם ייקבע כי הנתבעת חבה בתשלום אבחן טענתה החלופית לפיה היא זכאית להשתחרר מאותה חבות.
(שאלות נוספות התעוררו במהלך הדיונים, רובן נפתר לאחר הגשת הסיכומים, חלקן אינו רלבנטי או מתייתר בהתחשב בדרך ניתוח השאלות כאמור לעיל, התובעים העלו כמעט כל טענה אפשרית מדיני החיובים, החוזים, הנזיקין והמשפט המינהלי, אתייחס רק לטענות הרלבנטיות).

תוכן הפרסומים
בהתאם לעדות מנכ"ל העמותה בן ראובן ומסמכי העמותה ( נספח 34 לת/3), פרסמה העמותה בעניינו של המנוח פרסומים בעולם וגם בשטח מדינת ישראל. פרסומים רחבי היקף באמצעות שלטי חוצות, באתר באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות הערבית, במגרשי כדורגל ובמעברי גבול.

תובע 2 צרף לתצהירו צילום של חלק מהפרסומים ( נספח 1 ל-ת/3) שתוכנם דומה ראו אחד הנוסחים:

"3 שנים להעדרו של החייל מג'די חלבי, 10,000,000$ תמורת מידע אמין,
סודיות מובטחת".

"3 שנים להעדרו של החייל מג'די חלבי, 10,000,000$ תמורת מידע אמין,
סודיות מובטחת".

על השלט מתנוססת תמונת המנוח, מצוין שמה של העמותה לחופש נולד, ומופיעים מספר טלפון וכתובת אתר אינטרנט, www.10million.org .

בשלט אחר הנוסח דומה לא מצוין כמה זמן חלף והפרס מובטח " תמורת מידע שיוביל אל החייל הנעדר".

באתר האינטרנט של העמותה פורסם טקסט דומה " פרס בסך 10,000,000$ תמורת מידע אמין שיוביל אל אחד או יותר מן הנעדרים", בצירוף הסבר כי הפרס " מובטח על ידי ממשלת ישראל", מוזכר במפורש שמו של המנוח ומובטחת סודיות מוחלטת.

במונחי חוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג-1973 ( להלן-חוק החוזים), מדובר בפנייה לציבור המהווה הצעה להתקשר בחוזה, ההצעה מסוימת דייה. ראו תוכנו של סעיף 2 לחוק החוזים:
"פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור".

המשמעות המשפטית של פרסומים אלו- העמותה הציעה להתקשר בחוזה עם מי שימסור מידע אמין שיביא לגילוי מקום הימצאו של החייל המנוח, ההצעה כוללת התחייבות כי ממשלת ישראל תשלם למי שיבצע קיבול להצעה, פרס בסכום של 10,000,000$.

נסיבות מציאת הגופה
ביום 23.9.2012 בשעה 11:43 צלצל תובע 2 למשל"ט 100 של המשטרה ומסר כי במסגרת עבודתו ביערות הכרמל, ראה חבל תלוי על עץ, עם חולצה ועצמות. בשיחה הוא לא דיבר על המנוח ואפילו לא על גופת אדם ( קלטת השיחה ותמלילה צורפו על גבי דיסק לתצהירי הנתבעת).

מתצהירי שלושת התובעים והודעותיהם במשטרה, מסתבר כי באותו בוקר נשכרו שירותיהם לעבוד ביער חיק שביערות הכרמל לשם כריתת עצים, תובע 1 נתקל בחבל תלוי על עץ, עם חולצה ועצמות, הוא הזעיק את אביו תובע 3 שהזעיק את בנו תובע 2 והשלושה הגיעו למסקנה כי יש להזעיק את המשטרה.

באותו שלב אף אחד מהם לא ידע כי מדובר במנוח, למקום הוזמנו אנשי מז"פ של המשטרה שאספו מימצאים ובחלוף ימים הגיעו למסקנה כי מדובר בגופת המנוח.

השאלה שעוררו התובעים לגבי מי היה הגורם שהציע להזמין את מז"פ אינה מהותית.
התובעים טענו בתצהיריהם כי הם שכנעו את המשטרה כי מדובר בעצמות אדם ולכן הוזמן מז"פ ( ראו ת/2 סעיף 14, ת/3 סעיף 33 ו-ת/4 סעיף 14). מתמליל שצורף לתצהיר תובע 2 ( נספח 12 ל-ת/3) עולה כי השוטרים תוהים לגבי משמעות המימצא במקום.

השוטר ניצן שהגיע למקום בעקבות הודעת תובע 2 למשל"ט 100, טען בתצהירו ( נ/2 סעיפים 8 ו-9) כי טענת התובעים אינה נכונה וכי כשראה במקום עצמות לא מזוהות, הזמין ביוזמתו את מז"פ בהתאם להוראות של משטרה ישראל.

לאור האמור בתצהירי התובעים ניתן לקבוע כי גילוי הגופה היה באקראי, הם לא חיפשו את המנוח באותו יום, הם גם לא נקלעו למקום הספציפי מיוזמתם.

שלושה ימים לפני מציאת הגופה התחילו לעבוד התובעים באזור עבור בן משפחה, קבלן משנה שפעל כחלק ממכרז של קרן קימת לישראל , בבוקרו של יום מציאת הגופה הם פגשו את אותו קבלן שהסביר להם מהי החלקה בה עליהם לעבוד. התובעים הגיעו למקום במטרה לכרות עצים ולא כדי לחפש את המנוח, הם עבדו במקום בו הורו להם לעבוד ובחלוף מספר שעות גילו משהו חשוד.

תובע 2 צילם סרטון בשטח ולפי התמליל שלא נסתר נאמר משפט אחד "אתה בונה את החלומות שלך על סתם דברים" (נספח 9 ל-ת/3).

ייתכן ומי מהתובעים חשב כי מדובר בגופת אדם וייתכן כי תובע 2 כטענתו חשב כי זו גופת המנוח, אך אין ראיות לכך, אלא להיפך בהודעה שמסר תובע 2 באותו יום בשעה 13:30 בשטח ( נספח 1 ל-נ/2), הוא מספר כי הבחין בחבל עליו פיסת בד ועצמות והוא ביקש שיבדקו אם מדובר בעצמות אדם, (גרסה דומה עולה מתצהירו של תובע 1, סעיף 8 ל-ת/2), כך שעל פי אימרתו אפילו לא היה ידוע לתובעים כי מדובר בגופת אדם ( ראו גם סעיף 33 לתצהיר תובע 2).

אין מחלוקת כי בשל מצב העצמות, רק לאחר ימים ארוכים של בדיקות זוהו העצמות כעצמות המנוח.

גרסאות דומות עולות מהודעות התובעים במשטרה שהוגשו על ידי הנתבעת (נ/3-נ5), תובע 1 הסביר כי התובעים חשבו בעת הגילוי כי מדובר בעצמות " חיה" (נ/3 עמוד 2 שורה 31),

בעת גילוי העצמות, התובעים ואנשי המשטרה לא יכלו לדעת מה משמעות המימצאים בשטח ולכן תכניותיו וחלומותיו של תובע 2 , אם היו כאלה, אינן רלבנטיות, הפרט המהותי הוא כי הגילוי היה באקראי ובעקבותיו צלצלו התובעים למשטרה.

לטענת תובע 2 מיד לאחר הדיווח למשטרה הוא דיווח גם לאתר אינטרנט בשם panet על מציאת הגופה ( אשר לתוכן הדיווח לאותו אתר לא הביאו התובעים ראיות, תובע 2 מפנה לנספח 11 לתצהירו לפיו התקיימה שיחה בחלוף כשלוש חצי שעות מההודעה למשטרה, משך השיחה 24 שניות, אין ראיה לגבי זהותו של בעל מספר הטלפון אליו התקשר תובע 2 ).
גם אם אניח כי הייתה שיחה כזו, אין לה משמעות, הגילוי היה באקראי ורק בחלוף ימים ניתן היה בדיעבד לדעת מה התגלה באותו יום.

תמוהה בעיניי טענת תובע 2 לפיה אם היה יודע שלא יקבל פרס לא היה מתקשר למשטרה ( סעיף 26 לתצהירו). טענה זו היא תיאורטית, התובעים דיווחו למשטרה על מציאה של העצמות והשאלה היא מה המשקל המשפטי של אותו מעשה. מה עוד שתובע 1 העיד בדיון לעניין פטור מאגרה כי היה בכל מקרה מזמין את המשטרה כדבריו " באופן אוטומטי" ( נ/6 עמוד 20 לישיבת 20.2.2013 שורה 30).

איני מייחס משקל כל שהוא לפרסומי טוקבקים ( תגוביות) בקשר למציאת הגופה ( נספח 10 לתצהיר תובע 2). אין כל משקל לתגוביות אנונימיות אלו, מיותר לציין כי לעיתים התגוביות מפורסמות מתוך אינטרסים זרים, למשל קנאה, שנאה או יריבות אישית או משפחתית.

עוד אבהיר כי אין לטעמי משקל ראייתי כל שהוא לתוכנו של האתר ויקיפדיה, שהוא אמנם אתר המספק מידע, אך קוראיו יכולים להשפיע על תוכנו לתקן בו טעויות, לטעות או להטעות ( ראו סעיף 41 ונספח 17 לתצהיר תובע 2).

למעשה בכך צריך להסתיים הבירור העובדתי באשר לשאלת מציאת הגופה, ואבהיר כי מאחר ומדובר במציאה אקראית לא רלבנטי כלל אם בעבר מי מהתובעים חיפש את המנוח או קיווה בליבו כי יזכה יום אחד בפרס.

אין שום משמעות לטענת תובע 2 בסעיף 15 לתצהירו לפיה אביו ביחד עם קרוב משפחה נוסף סיירו מדי פעם ביערות הכרמל בתקווה למצוא את המנוח וגם הוא במהלך עבודתו ביערות הכרמל " היה ער יותר לסביבה" וחיפש את המנוח.
תובע 3 בחקירתו במשטרה לא הזכיר חיפוש כל שהוא שלו או של בנו ( נ/5) וטענתו בסעיף 5 לתצהירו כי חפש את המנוח באזור המוחרקה היא טענה כבושה וסתמית, מבלי שהוא מסביר למה דווקא שם בחר לחפש.
גם בכתב התביעה הראשון שהגישו התובעים ( תא"ק -12 -21492-11, נספח ב לסיכומי הנתבעת), אין אזכור לחיפושים כל שהם.

אחיהם של תובעים 1 ו-2 ובנו של תובע 3, חמאדה, הצהיר כי הוא, בני משפחתו וחבריו התחילו לחפש את המנוח לאחר שנת 2007, ובאחד המקרים הצטרף קרוב משפחה ח'דר יוסף עדואן חלבי. עדותו אינה תורמת למחלוקת מאחר וחיפושיו של העד אינם רלבנטיים, והוא לא נוקב בשמו של מי מהתובעים שהיה איתו בחיפושים.

חיפושים אלו- אם היו בכלל ולא הובאו ראיות לתמיכה בטענה זו, לא הביאו למציאת הגופה ומיותר לציין שהמנוח יכול היה להימצא בכל מקום ולאו דווקא ביערות הכרמל ולא במקרה פורסמה הצעת הפרס בארץ ובעולם.

לסיכום פרק זה אני קובע כי בין אם חפשו התובעים את המנוח ובין אם לאו, מציאת הגופה הייתה באקראי, לא כחלק מחיפושים, אלא במהלך עבודתם בכריתת עצים ובעת המציאה לא ניתן היה לדעת כלל כי מדובר בעצמות אדם ובוודאי שלא ניתן היה לדעת כי מדובר במנוח.

ומכאן אני מגיע לשאלה שבלב המחלוקת, האם במעשיהם ביצעו התובעים מעשה המהווה קיבול ונוצר מפגש רצונות המאפשר אכיפתו כחוזה.
חוזה נכרת כאשר מתגלה מבחינה אובייקטיבית הסכמה משותפת של שני הצדדים. חובה להראות כי מנקודת מבטו של האדם הסביר הניצע מסכים להצעה ראו למשל ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נגד פלונית (6.8.07) :
"על מנת שחוזה יחייב מבחינה משפטית נדרש שיתקיים בו היסוד ההסכמי, קרי, הסכמה מודעת ומכוונת של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב...תנאי חיוני לקיומו של חוזה הוא הסכמת הצדדים, אשר נבחנת, בין היתר, על פי קיומה האובייקטיבי של גמירות דעת הצדדים להתקשר בחוזה, והמבטאת את הדרישה למפגש רצונות, דהיינו רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטיות...חוק החוזים אימץ, כאמור, את המבחן החיצוני- אובייקטיבי לקיומה של גמירות הדעת, לפיו מושם הדגש על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה".

ראו גם ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נגד מליבו-ישראל בע"מ (8.11.09) :
"בחינת כוונת הצדדים תעשה על ידי מתן דגש על בחינה אובייקטיבית וגילוי החיצוני של ההסכמה. כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת מהתבטאות הצדדים, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה".

במועד ביצוע מעשה הקיבול לכאורה, לו היה מאזין האדם הסביר לשיחות שלושת התובעים, בינם לבין עצמם ובינם לבין אנשי המשטרה, הוא היה מגיע למסקנה כי לא נכרת חוזה, התובעים ביצעו באקראי פעולה שאת מהותה הם אפילו לא ידעו ולא הבינו בעת ביצועה (ומיותר לציין כי מחשבות ותקוות שבלב, אינן רלבנטיות למבחן החיצוני-אובייקטיבי לפיו נקבע אם נכרת חוזה).

וחשוב להדגיש כי נדרשת כי יתקיים עקרון הבו זמניות, מפגש רצונות מתרחש ברגע מסוים וראו לעניין זה ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל אביב יפו (ע"ר) נגד לוי (22.1.2012):
"האם בבחינת מכלול התנהלות הצדדים ניתן להצביע על מועד בו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול (סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים)). באותו מועד של כריתת החוזה, ....אף צריכות להתקיים דרישות גמירת הדעת והמסוימות (ראו, אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה 52 (2001))".

במועד גילוי עצמות המנוח לא נפגשו הרצונות של המציע והניצע, התובעים לא ידעו כלל כי הם מצאו את המנוח והם לא התכוונו כלל למוצאו באותה עת.

הצעת הפרס שהוצעה במודעה חייבה ביצוע פעולת קבול בקשר אליה, במובן של קיום קשר סיבתי ביניהם , דהיינו מסירת מידע שיביא למציאת הנעדר כאשר פעולת מסירת המידע נעשית כאשר מוסר המידע- התובעים במקרה זה, פועלים לשם מציאת המנוח ויודעים כי גילו את המנוח.

מפגש הרצונות פועל לשני הכיוונים, נניח שפלוני היה יודע על מיקום הנעדר והוא היה מסרב לחלוק את ידיעתו עם הנתבעת, לא ניתן היה מעצם פרסום ההצעה לאכוף עליו במסגרת חיוב חוזי את קיומו של החוזה, שלמעשה לא נכרת בהעדר הסכמתו המפורשת [ במקרה זה לא מדובר בהצעה מזכה כהגדרתה בסעיף 7 לחוק החוזים מאחר והיא כוללת תנאי – מסירת מידע].

הצדדים טוענים כי מעולם לא הגיע לבית משפט בישראל מקרה דומה של הצעת פרס למוצא אדם או חפץ ומציאתו לאחר מכן, בנסיבות שהצריכו דיון משפטי ובחינת מעשה הקיבול ואכן לא מוכר לי פסק דין קודם בשאלה זו .

לאחר ניתוח טענות הצדדים אני סבור כי מציאה אקראית כמו במקרה זה אינה מהווה קיבול, חייב להיות קשר סיבתי בין הקיבול ובין ההצעה, קשר סיבתי שרק בהתקיימו נוצר מפגש רצונות.
מפגש רצונות גם לא יכול להתקיים מביצוע פעולה שיכולה הייתה להיחשב בתנאים מתאימים כקיבול, אולם המבצע לא יודע כלל כי מצא את המציאה המבוקשת וכי הוא נמצא באותה עת במערכת יחסים משפטית שיכולה להיפך לחוזה.

התנהגות התובעים בעת מציאת העצמות, לא הייתה ביטוי לרצון להתקשר בחוזה על פי ההצעה ולכן אינה יכולה להיחשב כקיבול.

עוד אבהיר כי לא תתכן גמירות דעת ללא " דעת", התובעים לא ידעו שהם מבצעים פעולת קיבול.

במקרה בו המחוקק הגדיר במפורש מהותה של התקשרות בין שני הצדדים, אין גם הצדקה לפנות לסעיף 61( ב) לחוק החוזים.

מוסד ההתחייבות החד צדדית, אינו מוכר בשיטת המשפט שלנו, אין פסקי דין בנושא ובשאלה זו מקובלת עליי עמדת המלומדים פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן, חוזים כרך א ( התשנ"א-1991) ( עמודים 193-194).
"השאלה של יחסי גומלין בין ההצעה לבין הקיבול מתקשרת לעיתים לבעיה של הצעות פרס המופנות לציבור. נניח שהמשטרה מודיעה באמצעי התקשורת כי היא מקציבה סכום מסוים כפרס למי שיגלה מקום הימצאו של פושע מסוכן. פלוני הביא לגילויו של הפושע וללכידתו, דא עקא, שעה שפלוני עסוק בלכידת הפושע, הוא לא ידע כלל אודות קיומה של המודעה ופעולתו לא היוותה תגובה לה. ...פעולתו של פלוני...תואמת את מעשה הקיבול הנדרש בהצעה, אולם זו התאמה מקרית. אין קשר סיבתי בין שתי הפעולות. הצעת הפרס, מחד גיסא ולכידתו של הפושע, מאידך גיסא, הן שתי פעולות עצמאיות. פלוני לא פעל בתגובה להצעה... לא ניתן לומר איפוא כי בנסיבות העניין נקשר חוזה בין הצדדים".

במקרה שלפניי כמובן שלא מדובר במציאת פושע, התובעים הביאו במעשיהם לגילוי גופתו של חייל נעדר לאחר ייסורים של יותר מ-7 שנים שהתייסרה משפחתו בשל חוסר הוודאות והתקווה למציאתו בשלום, ייתכן והם גם חסכו כספים רבים למערכת הביטחון שהשקיעה משאבים במשך כל אותם שנים לברר מה עלה בגורלו, אך כל זה נעשה מבלי שידעו התובעים כי הם מוצאים את גופת המנוח, ומבלי שבעת ביצוע עבודות כריתת העצים במקום הם התכוונו לבצע פעולת קבול או להביע רצון-מבחינה אובייקטיבית, להתקשר בחוזה עם העמותה או המדינה.
הפעולות שביצעו התובעים ואשר הובילו בפועל למציאת העצמות באקראי, בוצעו בלי קשר לקיומה של הצעת הפרס ואזכיר שוב כי תובע 1 העיד כי " באופן אוטומטי" הוא היה מודיע למשטרה על מציאת העצמות ( עמוד 15 שורה 3 ועמוד 20 שורה 30 ל-נ/6).

ביצוע מעשה החופף באקראי את המעשה הנדרש בהצעה, אינו קיבול מאחר ובעת ביצועו לא מתקיימת גמירות דעת מצד הניצע להתקשר בחוזה עם המציע.

קשר סיבתי בין הקיבול להצעה לא התקיים ומכאן שגם לא נוצר מפגש רצונות ולא נכרת חוזה ומאחר וזו עילת התביעה, דין התביעה להידחות.

איני סבור כי בנסיבות אלו יש לפנות להלכות בנושא " הבטחה שלטונית" שכן מדובר כאמור בהצעה להתקשר בחוזה שהיא מתקיימת גם ללא 5 התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין הבטחה שלטונית ( ראו למשל ע"א 4228/11 מנצור נגד מדינת ישראל (15.12.2014)) ואזכיר את הכלל כפי שנקבע בעע"ם 8183/03 חברת החשמל לישראל בע"מ נגד מועצה אזורית הגולן (22.8.2010) :
"חוזה בין רשות ציבורית לבין הפרט מקפל בתוכו שני עולמות משפט: עולם המשפט הפרטי ועולם המשפט הציבורי. בהתקשרה בהסכם, פועלת הרשות הציבורית בכשירותה כגורם במשפט הפרטי, עליו חלים עקרונות דיני החוזים, ובראש וראשונה העיקרון כי הסכמים יש לכבד. מצד שני, ....הרשות הציבורית מופקדת על האינטרס הציבורי גם בהתקשרה בהסכם הנשלט על ידי המשפט הפרטי, והיא איננה חדלה בכך מלשמש נאמן הציבור לצורך קידום טובת הכלל... הפן החוזי בהתקשרות מדגיש את חובת הרשות לכבד את התחייבותה החוזית. הפן הציבורי עשוי בנסיבות מסוימות להטיל על הרשות חובה מינהלית להשתחרר מן החוזה, כדי לקדם בכך אינטרס ציבורי כללי בעל משקל וחשיבות...על החוזה השלטוני חלות הוראות דיני החוזים והוראות המשפט המינהלי; נוצרת דואליות נורמטיבית המאפיינת את החוזה המינהלי".

במקרה שלפניי בהתאם לעקרונות דיני החוזים לא נקשר הסכם כלל, כך שלא נוצרת דואליות נורמטיבית ולא מתעוררת שאלת השתחררות מחוזה שלא קיים כלל.

למען הסדר ולאור הטעונים המקיפים שהעלו הצדדים אתייחס לשאלה נוספת, יחסי העמותה-מדינת ישראל ובעיקר לשאלה האם פקע תוקף ההצעה.

היחס המשפטי- העמותה מול מדינת ישראל
העמותה ומדינת ישראל-משרד הביטחון, הם שני גופים שונים בעלי אישיות משפטית נפרדת.
מהנספחים השונים שצורפו לתצהירי הצדדים עולה כי הסיבה להקמת העמותה הייתה מחלוקת ואי אמון שנוצרו בין משפחת רון ארד לבין מערכת הביטחון, בעיקר בשל הכישלון במציאת פרטים בקשר לגורלו.

ביום 15.10.2001 הוקמה העמותה כאלטרנטיבה למציאתו של רון ארד ובתום משא ומתן ממושך בין משפחת ארד לבין מערכת הביטחון, הוחלט לערוך ניסוי למספר שנים מצומצם כדי לבחון האם יתקבל מידע באמצעות הכרזת פרס כספי גבוה עליו תכריז העמותה ואותו היא תשווק לציבור הרחב.

הוסכם שאת הפרס תעמיד ממשלת ישראל מתקציב משרד הביטחון ( ראו עמוד 5 לנספח 16 לתצהיר תובע 2), ההחלטה על מתכונת זו נעשתה באישור ראש הממשלה דאז , אריאל שרון.
בהמשך הורחבה פעילותה של העמותה לאיתור שבויים ונעדרים נוספים ובכללם המנוח.
כך הסביר זאת מנכ"ל העמותה אייל בן ראובן בעדותו:
"ש. למה המדינה צריכה את העמותה אם גם ככה כל האופרציה, כל המבצעית וגם הכלכלית, נעשית על ידי המדינה?
ת. כי מדינת ישראל עבדה הרבה שנים על מנת להביא את רון ארד וסולטן יעקב ולא הצליחה בנסיבות כאלה ואחרות. לכן החליטו לנסות לפעול בשיטה אחרת, פשוט דרך פעולה אחרת, שהיא דרך פעולה שמנצלת את הרעיון ההומניטרי על מנת להביא לתוצאה. זאת אומרת שאם קודם לכן עסקו בזה גורמי המדינה ולא הצליחו, אמרו "בואו ננסה לפעול באמצעות גורם הומניטרי", כשאני פעלתי באיראן, לא פעלתי בתור משרד ראש הממשלה אלא בתור עמותה הומניטרית שמבקשת את הציבור לעזור לה במציאת נעדרים ופניתי לגורמים האנושיים, לאנשים, ובנוסף הצעתי גם פרס כספי גדול שהוא הפרס של המדינה, לצורך העניין. זו פשוט שיטה אחרת." (עמוד 8 לפרוטוקול שורה 25).

מיד לאחר הקמת העמותה פנה ביום 22.10.2001 היועץ המשפטי לממשלה ( אליקים רובינשטיין, כתוארו אז) במכתב אל היועצת המשפטית של מערכת הביטחון ( נספח 5 לתצהיר תובע 2), לצורך בירור דרך פעילותה של העמותה, שהציעה כי היא תאסוף את המידע המתקבל ותשווק את הפרס הכספי המוצע למוסר המידע. בסעיף 4 למכתבו מציין היועץ המשפטי לממשלה כי מתכונת הפעילות שהציעה העמותה מעוררת שאלות ובעיות קשות מבחינה משפטית, הראשונה, "לא ניתן הסבר מניח את הדעת לשאלה, מדוע פעילות שלטונית מובהקת, הכרוכה בטיפול רגיש ובמידע בעל רגישות ביטחונית רבה, צריכה להתבצע על ידי עמותה פרטית" ובהמשך " נראה שמדובר בעמותה פרטית למראית-עין בלבד, כאשר במהות ובתוכן זוהי פעילות ממשלתית מובהקת". ראש הממשלה אישר רק את עצם רעיון הפרס מטעם המדינה והוא מציג אפשרות שאומצה בסופו של יום לפיה תהיה פעילות משותפת של המדינה עם העמותה, שהעמותה " תוגבל אך ורק להפצה ופרסום של רעיון הפרס ולפי הנחיות ברורות שייקבעו על ידי גורמי הביטחון".

ביום 17.6.2002 נחתם הסכם בין העמותה לבין משרד הביטחון ( נספח ב לתצהיר באשי), להסכם זה לא ניתן לייחס משקל כל שהוא בתיק זה, מאחר ומדובר בהסכם חסוי מהציבור ומהתובעים ובמסגרת גילוי המסמכים נחשפו רק חלקים מעטים ממנו, תוכנו המלא צונזר ונשאר עלום.

בנסיבות אלו ההסכם לא יכול היה להיות בידיעת התובעים או בידיעת הציבור אליו הופנתה הצעת הפרס, תוכנו יכול להיות רלבנטי רק למקרה של מחלוקת בין העמותה לבין משרד הביטחון, מחלוקת שלא הוכח כי היא קיימת ולמצער אין היא חלק מהנושאים הטעונים הכרעה בתיק זה ולכן לא ניתן למשל להוסיף לתנאי הצעת הפרס תנאים מההסכם כטענת הנתבעת ואין גם כל משמעות לאי הבאת עדים באשר לתוכן ההסכם כטענת התובעים , הסכם שאינו יכול להשליך על זכויות התובעים.

יו"ר העמותה הגדיר את העמותה במכתבו אל ראש הממשלה מיום 11.11.2010 ( נספח 7 לתצהיר תובע 2) כתאגיד ציבורי וולונטרי שאותה מנהל ועד מנהל ציבורי.
ממכתבו של היועץ המשפטי לממשלה כמו גם מעדותו של מנכ"ל העמותה בן ראובן עולה תמונה ברורה, העמותה הייתה רק אמצעי בידי המדינה לקבל מידע בעניינם של הנעדרים, תוכן הצעת הפרס לכל אורך הדרך היה על דעתה ובהסכמה מלאה של הנתבעת ולמעשה יש לראותה כהצעת פרס מטעם הנתבעת. שוכנעתי מהראיות שהוצגו כי הנתבעת ידעה על תוכן הפרסומים לרבות על גבי השלטים ובאתר העמותה ובכלל זה את המצג לפיו הפרס ישולם על ידי הנתבעת והיא לא מחתה או התנגדה לאותם פרסומים.

חשוב להדגיש כי מהמסמכים שהוצגו בדיון, עולה כי באישור ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הוקמה העמותה תוך הבהרה כי המימון לפעילותה כמו גם הפרס המוצע בסך עשרה מיליון דולר ישולם מתקציבו של משרד הביטחון, עמדה זו לא השתנתה לאורך כל הדרך, ראו סעיף 1 לפניית העמותה מיום 11.11.2010 אל ראש הממשלה בנימין נתניהו ( נספח 7 לתצהיר תובע 2) ואזכור אישורו של ראש הממשלה אהוד אולמרט לאותה מתכונת. עוד אציין כי אין מחלוקת גם לפי עדותו של מנכ"ל העמותה בן ראובן ( עמוד 14 לפרוטוקול שורה 3), העמותה פעלה לאיתורו של המנוח והצעת הפרס כללה גם את המנוח.

ראו לעניין זה את עדות מנכ"ל העמותה בן ראובן:
"ש. את הפרס בסך 10 מיליון דולר, מי אמור היה לממן אותו?
ת. מדינת ישראל.
ש. הכסף הזה הועבר אי פעם לעמותה?
ת. לא.
ש. מדוע?
ת. למה שהוא יועבר? הוא ממדינת ישראל, העמותה היא עמותה של מדינת ישראל, לכן מדינת ישראל התחייבה לגורמים שבמידה ומישהו מקבל את הפרס, היא תשלם את הסכום. לא היה שום צורך שהכסף הזה יהיה בידי העמותה" (עמוד 8 לפרוטוקול שורה 17).

לא תיקצוב העמותה הופך אותה לשלוחה של המדינה אלא איחוד המטרות וההתנהגויות בקשר למציאת הנעדרים והשימוש בעמותה כאמצעי לקבלת מידע.
היטיב לתאר זאת העד היחידי שהעיד בתיק זה, מנכ"ל העמותה בן ראובן ולפי עדותו העמותה שימשה אמצעי לפעילות ממשלתית מובהקת, איתור הנעדרים, אמצעי שנבחר לאחר שהפעילות הישירה בה פעלה הנתבעת לא צלחה. הנתבעת התחייבה לשלם את הפרס ולכן גם סכום הפרס מעולם לא הועבר לעמותה, לנתבעת ניתנה הזדמנות להביא עדים, היא בחרה להסתפק בעדותה של באשי, נציגת יחידת המבקר במשרד הביטחון, שאינה יודעת מידיעה אישית דבר על נושאים מהותיים כגון עמדת הנתבעת מפי מקבלי ההחלטות בשאלת הפרס לרבות ההחלטה לגבי תוקף ההצעה לאחר הפסקת פעילות העמותה.

על קיום יחסי השליחות ככל שמדובר בהענקת פרס למוסרי מידע לאיתור הנעדרים, ניתן ללמוד בראש ובראשונה מהעובדה כי ביום שהחליטה המדינה שלא לפעול באמצעות העמותה, הופסקה פעילותה של העמותה, עובדה זו לצד העובדה שאינה במחלוקת לפיה המדינה התחייבה לממן את תשלום הפרס, מחזקת את קיום יחסי שולח שלוח בענין זה.

לסיכום פרק זה ניתן לקבוע כי העמותה פעלה בידיעה מלאה של הנתבעת, את מערכת היחסים ביניהן לעניין הצעת הפרס ותשלומו לזוכה, ניתן להגדיר כיחסי שליחות, הנתבעת עשתה שימוש בעמותה כדי לפרסם את הצעת הפרס ולנסות בדרך זו להגיע למידע באשר לגורלם של הנעדרים, הפרסום לציבור וקבלת המידע בעקבותיו נעשו על ידי העמותה כשלוחה של הנתבעת, בשמה ובמקומה. במילים אחרות פעולות העמותה מחייבות גם את הנתבעת, כל עוד לא הוחלט על הפסקת יחסי השליחות. בפועל יחסי השליחות לא יצרו חבות מאחר וחוזה לא נכרת בין הצדדים.

הפסקת פעילות עמותה- האם פקעה ההצעה
ביום 11.10.2010 מינה שר הביטחון ועדה לבדיקת האפקטיביות של פעילות העמותה ( ראו סעיף 5 לנספח 7 לתצהיר תובע 2), מהמלצות הוועדה משתמע כי משרד הביטחון לא מצא הצדקה להמשיך ולממן את פעילות העמותה שלא הביאה לתוצאות ( ראו מסקנה 34.7 להמלצות).
ביום 16.1.2011 פרסמה הועדה דין וחשבון והמלצות ( נספח 16 לתצהיר תובע 2), וכך המליצה הוועדה בקשר לפרס:
סעיף 34.2 –" העמותה מיצתה את פעילותה בתחום הכרזת הפרס, פרסומו ושיווקו מול קהלי היעד של הנעדרים. שימור עיתי של הכרזת הפרס ופרסומו יכול להיעשות על ידי קהילת המודיעין".
סעיף 34.3- "קליטה ראשונית של פניות הנובעות מהכרזת הפרס, פרסומו ושיווקו יכולה להיעשות על ידי קהילת המודיעין, במידת הצלחה שאינה פחותה ממידת הצלחתה של העמותה".
"ועדת ראשי השירותים תחליט איזה גוף מודיעין יהיה האחראי לשימור עיתי של הכרזת הפרס ופרסומו והקליטה הראשונית של פניות במענה להכרזת הפרס".

ביום 2.1.2012 פרסמה העמותה הודעה לעיתונות לפיה היא מסיימת את פעילותה ( ת/1), פרסום שנתן ביטוי להסכמת הצדדים על סיום יחסי השליחות.

ככל שמדובר במערכת היחסים בין צד ג'-התובעים לבין השולח-הנתבעת, מן הראוי להפנות לסעיפים הרלבנטיים לכאורה לנסיבות אלו בחוק השליחות, התשכ"ה-1965:
14. "(א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח....
(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".
15. (ב) "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת".

ככל שמדובר בהצעת פרס ופנייה לציבור, כל עוד לא בוצע קיבול, לא הייתה מניעה להודיע על ביטול ההצעה והפרס, או בשפת דיני החוזים יכול המציע לחזור בו מההצעה כפי שנקבע בסעיף 3( א) לחוק החוזים :
"המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע, ובלבד שהודעת החזרה נמסרה לניצע לפני שנתן הודעת קיבול".

והשאלה היא האם המציע חזר בו מההצעה והאם ההצעה פקעה.

לאחר ניתוח טענות הצדדים עמדת הנתבעת לפיה עם סגירת העמותה פקעה ההצעה אינה מקובלת עליי ואני סבור כי ההצעה כלפי התובעים הייתה תקפה גם ביום 23.9.2012 מועד מציאת עצמות המנוח.

הנתבעת מסתמכת בעמודים 23-26 לסיכומיה על סעיף 4 לחוק החוזים ומעלה טענה כי ההצעה פקעה מאחר וחלף המועד לקיבולה כשהיא משלבת טענה זו עם ההודעה על סגירת העמותה שפורסמה ברבים.

טענה זו אינה מקובלת עליי, הקיבול להצעה לא הוגבל בזמן ובהתחשב במהותה, לא ניתן להגיד כי חלף זמן סביר שהביא לפקיעת ההצעה.
כשמדובר בעקרון על של פדיון שבויים, והחתירה להבאת הנעדרים הביתה, הזמן לא נ מדד בשנים ובוודאי לא בשנים בודדות כמו במקרה זה.

עיון בהמלצות הוועדה מראה כי לא הומלץ ולא הוחלט על ביטול הפרס אלא רק על שינוי המנגנון לפיו ייאסף המידע שיביא למציאת הנעדרים ולמתן פרס גם באותו שלב.

גם שהודיעה העמותה לציבור על הפסקת פעילותה, (ת/1) היא לא אמרה דבר באשר לביטול הצעת הפרס. העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך.

בחודש מרץ 2012 כחלק מפרויקט Google street view צולמו דרכים ובהם שלטי הצעת הפרס ללא כל שינוי ( נספח 22 לתצהיר תובע 2).
ביום 15.10.2012 עדיין פורסם באתר האינטרנט של העמותה כי מובטח על ידי ממשלת ישראל פרס בסך 10,000,000$ תמורת מידע אמין שיוביל אל המנוח, בין השאר פורט כי על המידע להיות אמין ולהכיל עובדות מוצקות ( נספח 2 לתצהיר תובע 2), לפי כותרת המסמך, ניתן לקרוא אותו גם באנגלית וגם בפרסית.
באתר האינטרנט של משרד החוץ גם בתאריך 22.3.2015 הופיע פרסום הצעת הפרס ( נספח 25 לתצהיר תובע 2).
[מן הראוי להוסיף כי על פי סעיף 4(2) לחוק החוזים אליו מפנה הנתבעת, הצעה פוקעת במקרה בו ניתן צו פירוק והעמותה לא פורקה למצער עד ליום מציאת הגופה].

והעיקר, הנתבעת שאימצה את מסקנות הועדה לא החליטה לבטל את הפרס, אלא רק לשנות את הגורם שיטפל בנושא, קהילת המודיעין במקום העמותה, ולא במקרה גם שהוסרו השלטים על ידי העמותה ( בצורה לא יסודית כפי שהוכח) ואפילו לא בוטל הפרסום באתר העמותה מזה חודשים, לא הודיעו הנתבעת או העמותה כי בוטלה הצעת הפרס .
הנתבעת בה"ש 15 לסיכומיה מפנה לספרה של גבריאלה שליו, דיני חוזים-מהדורה שנייה שמסבירה כי " בדרך כלל מקובל לראות הודעת חזרה כתקפה, אם היא מתפרסמת באותו אורח ובאותו אמצעי פרסום כמו ההצעה", קביעה שאינה תומכת בעמדת הנתבעת.

לו רצתה הנתבעת (או העמותה) להביא לפקיעת ההצעה, היה עליה לפרסם את ביטול הפרס באותו אופן בו פורסמה הצעת הפרס, דהיינו להציב שלטים ובהם הודעה מפורשת כי לא יינתן פרס למי שיביא מידע בעניין הנעדרים, פרסום זהה היה עליה לפרסם באתרי האינטרנט, ומשלא נעשה כן כל מי שנחשף להצעה במקור- כפי שפורסמה למשל על גבי שלטי חוצות, לא ידע ולא צריך היה לדעת על ביטול ההצעה.

ואדגיש לא די בהסרת שלט זה או אחר, שכן מי שראה את השלט בעבר ולא ראה אותו לאחר מכן, יכול לחשוב כי השלט נפל, בוודאי בחלוף שנים רבות לאחר פרסומו, וניתן היה לחשוב כי המציעה שהסירה את השלטים בחרה להסתפק במאגר הניצעים הפוטנציאליים שראו את השלטים עד למועד ההסרה.
הצעה נבחנת ב מבחן אובייקטיבי ומי שראה הצעה לפרס לא צריך היה להניח כי ההצעה פקעה רק משום שלא ראה שוב את השלט ומיותר לציין כי ניצע יכול היה להיחשף לשלט במקום וביום מסוים ולא לחזור יותר לאותו מקום, הסרת השלט לא הביאה ולא יכולה להביא לפקיעת ההצעה, ואי הסרתו אינה יכולה להיחשב לחריגה מסמכות כטענת הנתבעת ככל שמדובר בהצעת הפרס.

אין מחלוקת כי העמותה או הנתבעת לא עשו דבר להודיע על ביטול הפרס וגם לא הציבו שלט אחר באותו מקום ובאותו גודל ובו הודעה פוזיטיבית לפיה בוטלה הצעת הפרס, ומשלא נעשה כך, זכאי מי שמקיים את תנאי ההצעה לפרס.
כשאלה הנתונים אין כל משמעות לדברי העד בן ראובן לפיהן לבקשת משפחת המנוח השאיר את השלטים לעוד מספר שבועות (( עמוד 15 לפרוטוקול שורה 2), הסרת השלטים או השארתם, לא יכולים היו להביא לביטול ההצעה.

מציאת הגופה הייתה כ-9 חודשים לאחר מכן והציבור כולו, כמו גם התובעים, לא ידעו ולא היו צריכים לדעת כי הצעת הפרס בוטלה, ולפי הראיות שהוצגו היא לא בוטלה כלל וכלל. לו היה קיבול כדין בחלוף 9 חודשים, היה נכרת חוזה ובהתחשב באופי ההצעה קיבול שכזה היה נעשה תוך זמן סביר.

הנתבעת העלתה באריכות טענות בקשר להלכת ההשתחררות ( עמוד 35 ואילך לסיכומיה), תוך שימת דגשים על סיום ההתקשרות בינה לבין העמותה, שאלה שאינה במחלוקת ואינה רלבנטית לתיק זה. הנתבעת יכולה הייתה לסיים ההתקשרות עם העמותה בכל מועד בו הייתה חפצה אלא שהחלטות אלו מתייחסות ל"מעגל הפנימי" שבין העמותה לבין הנתבעת. לו רצתה הנתבעת להשתחרר מהתחייבותה לממן את הפרס בעקבות פרסומי העמותה שנעשו על דעתה, חובה היה עליה ליידע את הציבור בקשר לכך.

לו היו מודיעים העמותה או הנתבעת לכלל הניצעים שנחשפו להצעת הפרס כי החליטו לבטלה, ההצעה הייתה פוקעת ולא ניתן היה להתקשר בחוזה, אלא שהודעה על ביטול הצעת הפרס לא נמסרה מעולם והחלטה בדבר ביטול שכזה גם לא נתקבלה מעולם.

בטרם סיום
ניתוח משפטי של העובדות שאינן במחלוקות מביא לדחיית התביעה אך נותר טעם מר, התובעים הביאו בסופו של יום לגילוי גופתו של המנוח ולפתרון תעלומת היעלמותו בחלוף 7 שנים וכחמישה חודשים. פתרון טרגי ועצוב למשפחתו, פתרון שהביא לחסכון במשאבים רבים אותם הייתה ממשיכה להשקיע הנתבעת בניסיון למציאתו.

למרות שטענה זו לא הועלתה מטעם התובעים, בחנתי את הסוגיה גם במונחי עשיית עושר ולא במשפט, גם בחינה זו אינה מצדיקה פסיקת פיצוי, הנתבעת לא קבלה טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, כך שלא נוצרה עשיית עושר ולא במשפט.

סעיף 5( א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 מורה כך:
"מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין".

אין מחלוקת כי התובעים לא הוציאו הוצאות בקשר לשמירה על חייו, או שלמות גופו של אחר. תנאי הכרחי לתחולת סעיף 5 הוא פעולה ביודעין ותנאי זה לא מתקיים במקרה שלפניי מאחר ועצמות המנוח התגלו באקראי .

בספרם של דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור- דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שלישית כרך א, הוצאת נבו 2015), יש דיון נרחב בסעיף 5 ואפילו נבחנת אפשרות הרחבת תחולתו לשכר ראוי, אך המסקנה העולה מניתוח המצב המשפטי היא כי "אין מזכים את השומר או את השלוח בפרס על הצלחה אם הייתה כזו (כך, מציל נכס אינו זוכה באחוז משוויו) ....אדם שעשה מעשה שהביא לתועלת לזולת מבלי שנתבקש לכך, איננה מעניקה לו עילת תביעה בעשיית עושר" (עמוד 171).

פרופ' לרנר במאמרו מציין כי לפי המשפט בארגנטינה למוצא אדם או חפץ שהוצע פרס עבור מציאתו, יש זכות בדין לקבל החזר הוצאות ותגמול שייקבע על ידי בית משפט (ואם הוצע פרס מסוים, יכול המוצא לבחור בין הפרס המובטח לבין קביעה שיפוטית לגבי גובהו, עמוד 277 למאמר).
לו הייתה לי סמכות בחוק (או אם הצדדים היו מסמיכים אותי) הייתי מזכה את התובעים בגמול שכן במעשיהם הם הביאו לתוצאה אותה רצתה הנתבעת ואשר הביאה לחסכון במשאבים לעתיד .
בהעדר הסמכה כדין כל שנותר לי הוא להמליץ לנתבעת לזכות את התובעים לפנים משורת הדין בגמול הולם ובנסיבות מיוחדות אלו שכן בסופו של יום התנהגות התובעים הביאה לתוצאה מועילה לחברה, ולכן לא אחייבם בהוצאות משפט.

סיכום
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות .

ניתן היום, ב' סיוון תשע"ו, 08 יוני 2016, בהעדר הצדדים.