הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 45902-05-17

בפני
כב' השופט שמואל מנדלבום

בעניין:
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
להלן: "הפקודה"
בעניין:
ויסמן מרב, ת"ז XXXXX424
להלן: "החייבת"
ובעניין:
הכונס הרשמי מחוז חיפה
להלן: "הכונ"ר"
ובעניין:
עו"ד שרגיל ראובן
להלן: "המנהל המיוחד"
ובעניין:
נירוליין לייף סיינס בע"מ
להלן: "הנושה"

החלטה

פתח דבר:
בפני ערעור של הנושה נירולין לייף סיינס בע"מ (להלן- "הנושה") על החלטת המנהל המיוחד, מיום 23.10.18, לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, ובקשה של החייבת לדחיית הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו, ואי תשלום אגרה.
רקע:
ביום 2.7.17 ניתן לבקשת החייבת צו כינוס נכסים ועו"ד ראובן שרגיל מונה למנהל מיוחד. עד היום החייבת טרם הוכרזה פושטת רגל, טרם נקבעה תכנית פרעון בעניינה ובקשה לאישור הסדר נושים בעניינה טרם נדונה.

ביום 5.7.18 , בחלוף שנה ממועד מתן צו הכינוס, הגישה הנושה (חברה שסיפקה לחייבת מוצרי קוסמטיקה במסגרת עיסוקה של החייבת) תביעת חוב ע"ס 248,401 ₪ המורכבת מהרכיבים שלהלן:

חוב נטען בסך של 176,775 ₪ בגין המחאות דחויות של החייבת, שנטען כי לא היה בחשבונה של החייבת כיסוי לפרעונן וכי ההמחאות נמסרו בגין סחורה שנמסרה לחייבת ולא שולמה תמורה בגינה; חוב נטען בסך של 355,813 ₪ עבור סחורה שנמסרה לחייבת; חוב נטען בסך של 79,568 ₪ בגין רווחים של החייבת בשנת 2015 ובחודשים ינואר –אוגוסט 2016 אשר אמורים היו לעבור לפקודת הנושה. נטען כי מסך החוב המפורט (612,156 ₪) יש לקזז: סך של 297,300 ₪ בגין תשלום שהתקבל מאת החייבת, סך של 50,000 ₪ בגין העברה מבנק הפועלים ובונוס שהגיע לחייבת עבור מכירת סחורה ע"ס של 16,455 ₪. סה"כ החוב הנטען הינו כאמור 248,401 ₪.

בנוסף ויחד עם תביעת החוב, הגישה הנושה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. בבקשה נטען כי לא היה בידי הנושה להגיש תביעת חוב במועדה " שכן, הייתה הנושה מצויה בהליך מול רשות המע"מ, אשר חלק ממנו היה קשור בהמחאות של החייבת נשוא תביעת חוב זו. בהתאם ביום 20 במרץ 2018 שלחה הנושה מכתב למנהל המיוחד בתיק הפש"ר דנא, לעניין ההליך האמור. משהגיע ההליך ברשות מע"מ למיצוי, פעלה הנושה לגיבוש סופי ומפורט של תביעת החוב כנגד החייבת...".

החלטת המנהל המיוחד מיום 23.10.18:

ביום 23.10.18 ניתנה החלטת המנהל המיוחד בתביעת החוב של הנושה לפיה נדחתה כאמור בקשת הנושה להארכת מועד להגשת תביעת חוב (להלן-"החלטת המנהל המיוחד").

המנהל המיוחד נימק את החלטתו בכך כי לפי הוראת סעיף 71 (ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן-"הפקודה") והוראת תקנה 76(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן-"התקנות"), המועד להגשת תביעות החוב בהליך הסתיים ביום 2.1.18 (תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס), כשלושה שבועות טרם פתיחת החקירה על ידי שלטונות מס ערך מוסף, כך שלא היתה מניעה מטעם הנושה להגיש את תביעת החוב במועד ולא היה כל קשר בין החקירה לבין המועד, שהיה על הנושה להגיש את תביעת החוב.

המנהל המיוחד הוסיף כי ביום 27.2.18 זימן את נושי החייבת לאסיפת נושים אשר התקיימה ביום 20.3.18 וכי הזימון יצא לכל נושי החייבת כפי שהצהירה עליהם, לרבות הנושים אשר טרם הגישו תביעות חוב, ובכלל זה הנושה .

מהחלטת המנהל המיוחד עולה כי בתגובה לזימון הודיעה הנושה ביום 20.3.2018, על כוונתה להגיש תביעת חוב לאחר סיום חקירת שלטונות מס ערך מוסף. המנהל המיוחד סבור כי מכתבה של הנושה מיום 20.3.18 חסר כל משמעות וכי היה על הנושה להגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, תוך המועד הקבוע לכך בפקודה, דהיינו עד ליום 2.1.18 ולא היתה כל מניעה מצד הנושה להגיש את הבקשה להארכת מועד במועד שנקבע לכך בדין.

המנהל המיוחד הוסיף כי באסיפת הנושים התגבש רוב מניין וערך להצעת החייבת וכי ביום 24.5.18 הגיש את בקשתו לאשר את הסדר הנושים (בקשה מס' 4 בהליך שתחילה נקבעה לדיון ביום 8.7.18 ואולם עקב הגשת תביעת החוב של הנושה , הדיון נדחה לבקשת המנהל המיוחד).

המנהל המיוחד טוען כי יש לדחות את טענת הנושה לפיה היה עליה להמתין לתוצאות חקירת שלטונות מס ערך מוסף שכן לטענתו השלטונות מנהלים חקירה בהיבט המיסויי ואילו השיקולים העומדים בפני המנהל המיוחד בבואו לתת החלטה בתביעת החוב הינה לגבי עסקת היסוד, ובהיבט החוזי. המנהל המיוחד טוען עוד כי גם אם חקירת שלטונות המס הייתה מתקיימת תוך המועד להגשת תביעת החוב, ולא לאחר מכן, לא היה בכך משום מניעה להגשת תביעת החוב במועד שכן הנושה הייתה יכולה לצרף את ההמחאות שמסרה לידיה החייבת, גם ללא תעודות המשלוח, ולציין כי תעודות המשלוח יצורפו לתביעת החוב לאחר סיום חקירת מס ערך מוסף.

המנהל המיוחד עמד על היותה של הארכת מועד להגשת תביעת חוב עניין מהותי ולא טכני פרוצדורלי ועל ההלכה לפיה בתי המשפט נוטים להיענות לבקשות להארכת מועד מקום שהוכח "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת תביעת החוב וכאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין וכי אין הצדקה להאריך את המועד להגשת תביעת החוב כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו. כמו כן עמד המנהל המיוחד בהחלטתו על פסק הדין שניתן ברע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה עיריית ירושלים נ' א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (21.8.12) (להלן-" עניין מלונות רותם").

ערעור הנושה:

מועד הגשת הערעור:

ביום 7.11.18 הודיעה הנושה לתיק בית המשפט כי החלטת המנהל המיוחד הומצאה לידי ב"כ הנושה ביום 23.10.18 וכי בכוונת הנושה להגיש ערעור על החלטת המנהל המיוחד בתוך 45 ימים ממועד קבלת הכרעת המנהל המיוחד וזאת, לשיטתה, בהתאם למועדים הקבועים בתקנה 96(א) לתקנות ולטענתה המנהל המיוחד שגה משציין בהחלטתו כי המועד להגשת הערעור על החלטתו הנו תוך 15 ימים מיום קבלתה.

המנהל המיוחד, בתגובתו מיום 18.11.18 טען כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו בעניין המועד להגשת הערעור וזאת בהתאם לתקנה 76(ד) לתקנות לפיה רשאי נושה להגיש ערעור על החלטת הכונ"ר או הנאמן לדחות את הבקשה, תוך 15 ימים מיום שההחלטה הומצאה לנושה. ולאור הוראת תקנה זו, טען המנהל המיוחד כי כבר חלף המועד להגשת הערעור על החלטתו מיום 23.10.18.

ב"כ הנושה, בתגובתה מיום 28.11.18, ציינה כי לאחר שהיא ערכה בדיקה נוספת, לאור סעיף החוק שצוטט בהודעת המנהל המיוחד מיום 18.1.1.18, מצאה כי המועד הכתוב בתקנה 96(א) לתקנות תוקן במסגרת תיקון לתקנות מיום 24.3.1996 אשר נשמט מעיניה של ב"כ הנושה. ב"כ הנושה הוסיפה כי בהודעתה מיום 7.11.18 לעניין מועד הגשת הערעור, הסתמכה לא רק על קובץ התקנות המעודכן באתר נבו אלא הסתמכה גם על המועדים שנרשמו בעניין הגשת ערעור באתר הכונס הרשמי ואשר תואמים את המועדים שנקבעו בתקנות עובר לתיקון משנת 1996.

ב"כ הנושה טענה כי לאור הסתמכותה בתום לב על התקנה המקורית ועל הנחיות הכונ"ר כפי שפורסמו באתר, מבוקש להאריך את המועד להגשת הערעור על החלטת המנהל המיוחד ולאפשר לנושה להגיש בתוך 3 ימים וזאת, לטענתה, על מנת שלא ייגרם עינוי דין לנושה.

המנהל המיוחד, בתגובתו מיום 29.11.18, טען כי היה על הנושה להגיש בקשה מפורטת להארכת מועד להגשת הערעור בהתאם לדין וכי טעות שבדין, הטענה שביסוד הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, איננה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד.

המנהל המיוחד הדגיש כי תקנה 96(א) לתקנות לא תוקנה כפי שטענה ב"כ הנושה ואולם בשנת 1996 הוספה לתקנות תקנה 76(ד) היא התקנה הרלוונטית לענייננו (המועד להגשת ערעור על החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב) ובאי כוח הנושה היו אמורים להיות ערים לתיקון האמור. המנהל המיוחד הוסיף כי ההסתמכות על אתר הכונ"ר איננה מעלה ואיננה מורידה וכי מה שקובע הוא מה שנכתב בתקנות עצמן.

הודעת הערעור:

ביום 2.12.18 הגישה הנושה את הודעת הערעור, מבלי שקדמה להגשתו החלטה אשר האריכה את המועד להגשתו.

בהודעת הערעור טענה הנושה כי קבלת תביעת החוב מטעמה באיחור לא תגרום לחייבת ו/או למי מנושיה כל נזק ו/או עיכוב בניהול תיק הפש"ר, כי מדובר בתביעת חוב המבוססת היטב וכי ממילא עסקינן בחוב בו מכירה החייבת ואשר כללה אותו במסגרת מצב החובות שנמסרה מטעמה למנהל המיוחד.

עוד הדגישה הנושה כי תביעת החוב וממילא הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב הוגשה בטרם החלה חלוקת דיבידנד לנושים ואף בטרם אושרה הצעת ההסדר מטעם המנהל המיוחד.

הנושה הדגישה את הזכות לגישה לערכאות וחשיבותה וכי במקרה דנן אין מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב בשל "אי –ידיעה" ו"טעות אנוש" אלא, לטענתה, בבקשה מהותית המבוססת על עובדות אשר מנעו הלכה למעשה מהנושה להגיש מטעמה את תביעת החוב הנתמכת ממילא בתצהיר.

הנושה טענה כי אין בהכרעת המנהל המיוחד התייחסות מהותית וראויה לטענות הנושה לעניין נסיבות הארכת המועד, כפי שנמסרו למנהל המיוחד בפירוט רב הן במסגרת תכתובת בין הצדדים וכן שיחות רבות שנוהלו בין ב"כ הנושה לבין המנהל המיוחד. כמו כן טענה הנושה כי אין בהחלטת המנהל המיוחד כל נימוק המצדיק את הסעד הקיצוני של שלילת הגשת תביעת החוב על ידי הנושה, ואין כל פירוט ו/או טענה מבוססת באשר לנזקים שייגרמו לחייבת או לנושיה בשלב שבו טרם נדונה או אושרה הצעת ההסדר.

לטענת הנושה היא הבהירה למנהל המיוחד כי כל עת שהגשת חשבוניות הזיכוי של החייבת עמדו לחקירת רשות המע"מ, לא היה בידי הנושה להגיש את תביעת החוב ולמסור תצהיר בגינה בצורה מלאה ואותנטית ולא היה בידי הנושה לבצע חישוב מדויק של הסכומים נשוא תעודות המשלוח והחשבוניות של החייבת. כמו כן, נטען כי הנושה ציינה בפני המנהל המיוחד כי המסמכים אשר נמסרו פיזית במשרדי רשות המע"מ כולל תעודות המשלוח של החייבת, הוחזרו למערערת רק במהלך חודש יוני 2018 ועל כך הצהיר מר ליאור מייזלר-מנהל המערערת שחתם על טופס ההחזר מול רשות המע"מ-בתצהיר תשובה לשאלות נוספות של המנהל המיוחד.

נטען עוד כי רק לאחר סיום ההליך מול רשות מע"מ באופן סופי וקבלת החומרים בעניין החייבת, היה בידי הנושה להתכנס לגיבוש סופי ומוחלט של תביעת החוב כנגד החייבת-אשר נמסרה לידי המנהל המיוחד ביום 4.7.18.

הנושה טענה כי לא רק מסירתם הפיזית של ספרי הנושה והחומרים הלרוונטיים לחקירת רשות המע"מ בכל הנוגע לחשבוניות החייבת הם אשר גרמו לעיכוב בהגשת תביעת החוב של הנושה, אלא גם עצם הימצאותה של הנושה בחקירת מע"מ (כאשר חלק מהחקירות נוהלו תחת אזהרה) בכל הנוגע לעסקאות שבוצעו בין הנושה לבין החייבת.

הנושה הדגישה כי כל עת שהנושה ומנהליה נדרשו למסור דין וחשבון לשלטונות, לא הייתה בידם הידיעה האם יוחזרו הכספים אשר עוכבו על ידי רשות המע"מ בשל עסקאות הזיכוי וממילא כל עוד לא הגיעה לסיומה חקירת השלטונות בסוגיה ומבלי שידועות לנושה תוצאות חקירת המע"מ, לא היה בידי הנושה ו/או מנהליה לגבש את סכום תביעת החוב ו/או למסור גרסה מקבילה בנושא עסקאות החייבת בכל הליך אחר.

הנושה טענה עוד כי בכל תקופת החקירה, עיכבה רשות המע"מ כספים להם הייתה זכאית הנושה והכל, לטענתה, בגין טענתה השקרית של החייבת כי זיכוי החשבוניות בוצע שלא כדין וכי עם קבלת הכרעת מע"מ וקבלת הכספים שעוכבו בגין בירור חשבוניות הזיכוי, התברר כי גרסתה של החייבת כפי שנמסרה לשלטונות הייתה גרסה שקרית אשר העמידה את הנושה בסיטואציה בה נאלצו למסור דין וחשבון בפני השלטונות.

לאור האמור, הנושה טענה כי המנהל המיוחד טעה בניתוח הדברים עת קבע כי הנושה יכולה היתה להסתפק בצירוף ההמחאות של החייבת לתביעת החוב שכן מדף פירוט החוב שצורף לתביעת החוב מטעם הנושה תביעת החוב היתה אך בגין הכספים המגיעים לנושה- תוך קיזוז הכספים שהתקבלו בגין העסקאות האמורות ולצורך ביצוע חישוב מדוייק של הכספים, וממילא מסירת גרסה הנתמכת בתצהיר, הנושה נאלצה להמתין לקבלת הכרעת רשות המע"מ בעניין עסקאות החייבת והן לקבל חזרה את תעודות המשלוח שנמסרו לרשות המע"מ.

לטענת הנושה, מכתב של ב"כ החייבת בדבר צו הכינוס התקבל במשרד ב"כ הנושה ביום 24.7.17 ובהתאם להלכה שלפיה ספירת המועדים להגשת תביעת חוב מתחילה ממועד פרסום צו הכינוס ו/או ממועד מסירת ההודעה על מתן צו הכינוס בידי הנושה,ולא ממועד צו הכינוס, יש לקבוע, לטענת הנושה, כי המועד האחרון להגשת תביעת החוב של הנושה הינו ביום 24.1.18 (ולא 2.1.18 כפי שקבע המנהל המיוחד), ובהתאם, נטען, לא חלפו 3 שבועות מהמועד הקבוע להגשת תביעת החוב ועד למועד בו מסרה הנושה את המסמכים לרשות מע"מ (המסמכים נמסרו לרשות מע"מ ביום 24.1.18).

הנושה טענה עוד כי המנהל המיוחד התעלם בהחלטתו מהעובדה כי עוד בטרם מועד מסירת המסמכים לרשות המע"מ ביום 24.1.18, החלה חקירת המע"מ כאשר בכל המכתבים ששלחה הנושה למנהל המיוחד הובהר כי ההשגות לעניין חשבוניות הזיכוי של החייבת החלו בנובמבר 2017 וכי בחודש ינואר-עוד בטרם העברת המסמכים- זומן מנהל הנושה לחקירות ברשות המע"מ ובעניין זה הפנתה הנושה למייל מיום 15.1.18 ששלחה למע"מ(נספח 1 לערעור).

הנושה ביקשה להדגיש כי הבקשה לאישור הסדר הנושים הוגשה על ידי המנהל המיוחד ביום 24.5.18 , כחודשיים לאחר קבלת מכתב הנושה שבו הובהר למנהל המיוחד וממילא לחייבת כי בכוונת הנושה להגיש תביעת חוב כנגד החייבת ואולם בשל נסיבות שאינן תלויות בה טרם עשתה כן. לטענת הנושה, קיים טעם לפגם בעובדה כי בבקשה לאישור ההסדר לא הוזכר מכתב הנושה ולו ברמיזה. עוד טענה הנושה כי במועד הגשת תביעת החוב והבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב טרם אושרה הצעת ההסדר שהוגשה על ידי המנהל המיוחד.

כמו כן נטען כי נסיבות המקרה מצדיקות קבלת הבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב הן לאור העובדה כי לנושה נסיבות מוצדקות ולגיטימיות אשר מנעו ממנה להגשת תביעת החוב במועד והן לאור העובדה כי אין מחלוקת באשר לקיומו של החוב וכי לא תיגרם כל פגיעה באינטרס ההסתמכות מצד מי מבעלי הדין.

תשובת החייבת להודעת הערעור לגופה:
החייבת טענה כי טענת הנושה בערעור לפיה המועד להגשת תביעת החוב הוא מיום מסירת ההודעה או הפרסום ברשומות הינה טענה שגויה מאחר והכלל הוא כי תקופת ה-6 החודשים להגשת תביעת חוב נספרת מיום מתן צו הכינוס ולא ממועד היידוע (בהקשר זה הפנתה החייבת לרע"א 5633/18 בדראן נ' הכונס הרשמי (16.10.18).

בניגוד למה שטענה הנושה, החייבת ביקשה להדגיש כי היא הכחישה את החוב לנושה בדו"ח העסקים (במסגרת הבקשה העיקרית בהליך פשיטת הרגל) ומרבית תצהיר ההסתבכות שהוגש מטעם החייבת עסק במעשי המרמה של הנושה כלפי החייבת ועל כן הטענה כי החייבת מסכימה לחוב היא ניסיון הונאה של בית המשפט על ידי הנושה.

לטענת החייבת, מהמסמכים שצורפו על ידי הנושה למנהל המיוחד עולה כי כל החומר והנתונים בעניין החייבת היו בידי הנושה ולא הייתה כל מניעה להגיש את תביעת החוב וטענת הנושה לפיה לא יכולה היתה להגיש את תביעת החוב מאחר והמסמכים הרלוונטיים נתפסו על ידי שלטונות המס הינה טענה שיקרית שיש לדחות אותה.
החייבת טענה כי החומר בעניין הנהלת החשבונות של הנושה כולו ממוחשב ואם היא הייתה צריכה להמציא חומר למע"מ, היתה יכולה להדפיס עותק למע"מ ועותק נוסף לצורך הגשת תביעת החוב במועד או להדפיס את נספחי המייל שנשלח למע"מ בתגובתו למכתב הדרישה מיום 27.8.18.

עוד טענה החייבת כי מעבר לאמור הנושה לא צירפה אישור כי היא מסרה את החומר לשלטונות המס ומועד המסירה בהתאם לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט -1969.

החייבת הוסיפה וטענה כי גם לגופו של עניין לתביעת החוב לא צורפו כרטסות הנהלת חשבונות או חשבוניות שהיו, כאמור בתגובת הנושה זמינות לה, והדבר מעיד לטענת החייבת כי גם אם מקבלים את כל הטענות של הנושה, הרי שלא היה מכשול מבחינתה להגיש תביעת חוב שכן בכל מכתבי הדרישה אין דרישה לשקים שצורפו לתביעת החוב או לכל המסמכים האחרים שצורפו לתביעת החוב. מעבר לכך, הוסיפה החייבת, חלק מתביעת החוב מבוסס לטענת הנושה על תשלום נטען ומוכחש על רווחים של החייבת המבוסס על דוחות החייבת שלא נדרשו על ידי שלטונות מע"מ.

החייבת טענה עוד כי תביעת החוב התבססה על מסמכים שלא נדרשו על ידי שלטונות המס ולא היה בדרישת שלטונות המס מסמכים כלשהם כדי לעכב את הגשת תביעת החוב ואף הנושה טוענת כי הסכסוך עם מע"מ והמסמכים שנתפסו לא קשורים לתביעת החוב.

לטענת החייבת, שעה שעבר הסדר הנושים ברוב מניין וערך הרי שיש פגיעה אנושה ביעילות ההליך, בנושים והחייבת ויש איפוא לדחות את הבקשה להארכת המועד.

בקשת החייבת לדחיית הערעור על הסף:

ביום 4.12.18 הוגשה מטעם החייבת בקשה לדחיית הערעור על הסף (להלן-"הבקשה לדחיית הערעור על הסף") בשל האיחור בהגשתו בהתאם לתקנה 76(ד) לתקנות ובשים לב לכך כי המנהל המיוחד רשם את המועד להגשת הערעור על החלטתו בגוף ההחלטה נשוא הערעור.

עוד נטען בבקשה לדחיית הערעור על הסף כי לערעור לא צורפה כל בקשה להארכת מועד להגשתו ועד למועד הגשת הודעת הערעור לא הוגשה בקשה להארכת מועד.

החייבת טענה עוד כי הודעת הנושה מיום 28.11.18 לא מהווה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ומכל מקום לא צורף לה תצהיר התומך בטענות העובדתיות שבבסיס ההודעה.

החייבת הוסיפה וטענה כי ב"כ הנושה, בהינתן הכשרתם המקצועית, מוחזקים כמי שיודעים את הוראות התקנות כפי שתוקנו בשנת 1996 והפנתה בהקשר זה לרע"א 3010/18 שריף עביד נ' יניב אינסל, עו"ד (7.10.18) (להלן-"עניין עביד") העוסק בנסיבות זהות לתיק דנן ובו נדחתה בקשת להארכת מועד בשל טעות זהה לזו שבענייננו.

החייבת טענה עוד כי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור גם לאור העובדה כי הצעת ההסדר עברה באסיפת הנושים ויש להתחשב באינטרס ההסתמכות של הנושים ושל החייבת.

החייבת טוענת עוד כי סיכויי הערעור קלושים משהנושה ידעה על מתן צו הכינוס ולא היתה כל מניעה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך בדין.

ביום 26.12.18 הגישה החייבת בקשה למתן החלטה בבקשתה לדחיית הערעור על הסף וביקשה בנוסף לדחות את הערעור על הסף בעקבות אי תשלום אגרה ולחילופין ביקשה החייבת להורות לנושה על הפקדת ערבון שלא יפחת מסך של 7,500 ₪ בגין הוצאות החייבת והמנהל המיוחד וזאת ככל שלא תתקבל בקשת החייבת לדחיית הערעור על הסף בשל האיחור בהגשתו.

בהקשר זה טענה החייבת כי על פי פסיקה עדכנית קיימת חובת הפקדת ערבון בערעור על החלטות בעל תפקיד (החייבת הפנתה, בין היתר, לרע"א 7386/16 יצחק לוי נ' אמסטר (27.11.16)) ולטענתה במקרה דנן, שעה שאין כל ספק כי הערעור יידחה, הרי שיש מקום להורות לנושה על הפקדת ערבון משמעותי לכיסוי הוצאות החייבת והמנהל המיוחד, ככל שהערעור לא יידחה על הסף. בבקשה נוספת בעניין מיום 27.12.18 הוסיפה החייבת וטענה כי לאור מצבה הכלכלי הקשה של הנושה, קיים חשש ממשי כי החייבת לא תוכל לגבות הוצאות שיפסקו לטובתה אם לא יופקד סכום הערבון המבוקש .

תגובת הנושה לבקשת הדחייה על הסף:

הנושה בתגובתה מיום 31.12.18 לבקשה לדחיית הערעור על הסף והבקשה להורות על הפקדת ערבון, טענה תחילה כי החייבת כללה את הנושה כנושה העיקרית בהליך פשיטת הרגל דנן ובקשתה לדחות את הערעור על הסף מהווה למעשה התחמקות מתשלום חובה לנושה והתנגדות החייבת אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי קבלת תביעת החוב מטעם הנושה באיחור, בנסיבות שפורטו בהודעת הערעור, לא תגרום לחייבת או למי מנושיה על נזק או עיכוב בניהול הליך הפש"ר.

הנושה הדגישה כי החייבת עצמה הציגה את הנושה כנושה העיקרית בהליך כאשר במצבת החובות במסגרת הבקשה העיקרית בהליך ציינה החייבת כי הינה חייבת לנושה סך של 750,000 ₪ והמנהל המיוחד אף כלל את הנושה הנ"ל במצבת נושי החייבת במסגרת מכתבו מיום 27.2.18 בעניין הסדר הנושים ומכאן, טענה הנושה, לא נפגע אלמנט ההסתמכות של החייבת או של מי מנושיה.

בהתייחס למועד הגשת הערעור, הנושה טענה כי בהחלטת המנהל המיוחד, נשוא הערעור, כתב המנהל המיוחד כי "אחרי בדיקת החומר שהמצאת, החלטתי לדחות את תביעת החוב, מהטעם, שתביעת החוב הוגשה באיחור, והבקשה להארכת מועד –נדחתה". משכך, טענה הנושה, היא פעלה בהתאם לתקנה 96(א) לתקנות לעניין הגשת הודעת ערעור על הכרעת המנהל המיוחד אשר בפועל דחתה את תביעת החוב ואף כאמור הגישה הודעה הבהרה בעניין ביום 7.11.18.

הנושה טענה עוד כי בפסק הדין שניתן ב"עניין עביד", אליו הפנתה החייבת בבקשתה לדחיית הערעור על הסף, הכרעת בית המשפט העליון עסקה הן במהות הדברים ובסיכויי הערעור.

הנושה הפנתה בתגובתה, בין היתר, להחלטה שניתנה בע"א 5897/14 אברהם יעקב חיון נ' זאב דסברג, מנהל מיוחד על נכסי יהודה ניב (7.6.15) בו נדחתה בקשת משיב לדחיית ערעור על הסף בגין האיחור בהגשתו תוך שנקבע , בין היתר, כי הסתמכות המערער על הוראת סעיף 81(ג) ל חוק בתי המשפט בטעות, הינה טעות שבדין המצדיקה מתן ארכה ואין מקום לחסום את המערער, שנקבע כי כבר הצהיר על כוונתו להשיג על פסק הדין, מהעלאת טענותיו בערכאת הערעור.

לטענת הנושה סיכויי הצלחת הערעור גבוהים מאוד ואף בגין כך אין לשלול ממנה את זכותה לערער על הכרעת המנהל המיוחד. בהקשר זה חזרה וטענה הנושה כי מדובר בנושה שהינה נושה עיקרית בהליך פשיטת הרגל שלפנינו ונכללה במצב נושי החייבת על ידי החייבת עצמה והדבר הובא לידיעת כלל הנושים באמצעות מכתבו של המנהל המיוחד לנושים מיום 27.2.18 וכן לאור השלב בו נמצא ההליך-החייבת טרם הוכרזה פושטת רגל, טרם אושרה או נידונה הצעת ההסדר וממילא לא חולק כל דיבדנד למי מנושי החייבת ומשכך קבלת הגשת הערעור לא תפגע באינטרס ההסתמכות של החייבת או הנושים.

לתמיכה בטענותיה הפנתה הנושה להחלטות בית משפט זה בפש"ר (חי') 50638-10-14 הגני ורדה נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (12.12.17) ובפש"ר (ח') 31795-07-14 מלכה נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח' (24.4.18).

לעניין הבקשה להורות על הפקדת ערבון, הנושה טענה כי יש לדחות בקשה זו מאחר וסיכויי הערעור גבוהים כפי שטענה ונימקה וכי החלטת בית המשפט ב"עניין יצחק לוי", אליו הפנתה החייבת בבקשתה, עסקה בחייב אשר ערער על הכרעות בתביעות חוב שהתקבלו כנגדו וההחלטה לחייבו באותו מקרה בהפקדת ערבון נבעה מהיותו של המערער-חייב בהליכי פש"ר וכן בשל סיכוייו הנמוכים של הערעור.

הנושה הוסיפה כי אין בבקשת החייבת על מנת להוכיח או להצביע על קושי כלכלי להיפרע מידי הנושה.

תגובה נוספת מטעם המנהל המיוחד מיום 27.12.18 :

המנהל המיוחד הוסיף כי הסתמכות הנושה על החלטת בית משפט זה ב"עניין הגני" איננה מועילה לנושה מאחר ובאותו מקרה מדובר בהחלטת מנהל המיוחד להאריך את מועד הגשת תביעת החוב והערעור שנדון היה ערעורה של החייבת ובנוסף הנושה אשר הגיש את תביעת החוב הוא הנושה היחידי באותו הליך.
תגובת ב"כ הכונ"ר:
בדיון שהתקיים בפני בערעור ובבקשת החייבת לדחייתו על הסף, ביום 2.1.19, ציינה ב"כ הכונ"ר כי הצעת ההסדר לא אושרה על ידי הכונ"ר והדגישה כי החייבת טרם נחקרה ולא הוגשו על ידי החייבת דו"חות מחודש ספטמבר 2017 למרות שהיא מנהלת עסק באישור בית המשפט. ב"כ הכונ"ר הוסיפה עוד כי החייבת מכרה נכס כשנה לפני תחילת הליך פשיטת הרגל והמנהל המיוחד לא בחן זאת ובתסקיר שקיבלו הנושים לא פורטו נכסי החייבת כלל לפי הדין והנושים אינם יודעים על תיק הירושה שלא נבדק. ב"כ הכונ"ר ביקשה עוד להדגיש כי נושי החייבת שהסכימו להצעת ההסדר הינם אימה ואחיה של החייבת.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות, לרבות תביעת החוב והחלטת המנהל המיוחד נשוא הערעור וכן לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים בפני ביום 2.1.19, החלטתי לדחות את הבקשה לדחיית הערעור על הסף, לקבל את הערעור שהגישה הנושה לגופו ובהתאם לתוצאה זו אני מורה למנהל המיוחד לדון בתביעת החוב שהגישה הנושה נירוליין לגופה , הכל מהנימוקים שלהלן:

תחילה אציין כי משמצאתי כי דין הערעור להתקבל לגופו, לרבות לאחר בחינה של סיכויי ההליך, מתייתר הצורך לדון בבקשת החייבת להורות לנושה על הפקדת ערבון שכן טענותיה בעניין זה אינן רלוונטיות יותר. מעבר לנדרש אציין כי לאור סיכויי ההליך שעליהם אעמוד בהמשך והעדר בסיס מוצק לטענות החייבת בדבר מצבה הכלכלי של הנושה המצדיק חיובה בהפקדת ערבון, דין הבקשה להידחות.

כמו כן לא נסתרה טענת הנושה לפיה היא לא נדרשה לשלם אגרה בגין הערעור , ומטעם זה אין לדחות את הערעור , בכל מקרה טענה זו אינה טענה שיכולה לשמש את החייבת, ולמען הסדר הטוב , אני מורה לחייבת לשלם לא יאוחר מ-7 ימים ממועד החלטתי זו את האגרה הנדרשת בגין הערעור.
הבקשה לדחית הערעור על הסף
שתי התקנות הרלוונטיות לדיון והכרעה בבקשה לדחיית הערעור על הסף בשל האיחור בהגשתו, קובעות בזו הלשון:

תקנה 76(ד) לתקנות קובעת כי: " החליט הכונס הרשמי או הנאמן, לפי הענין, לדחות את הבקשה(בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב ש.מ), רשאי הנושה לערער לבית המשפט על ההחלטה תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לנושה."

תקנה 96(א) לתקנות קובעת כי: "נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בענין תביעת החוב שהגיש; הערעור יוגש תוך ארבעים וחמישה ימים מהמצאת ההחלטה לנושה."

לאור הוראות התקנות,לא צריכה להיות מחלוקת כי היה על הנושה להגיש את הודעת הערעור על החלטת המנהל המיוחד נשוא הדיון תוך 15 ימים מיום המצאתה לידיה וזאת בהתאם לתקנה 76(ד) לתקנות והמנהל המיוחד אף ציין זאת במפורש בהחלטתו;

אמנם נכון הוא כי המנהל המיוחד כתב בהחלטתו כי:"החלטתי לדחות את תביעת החוב...", אך הוא הבהיר כי הנימוק לכך הוא "שתביעת החוב הוגשה באיחור, והבקשה להארכת מועד-נדחתה",והמנהל המיוחד כלל לא דן,בתביעת החוב לגופה,ובהתאם אין בסיס להסתמכותה של הנושה על הוראת תקנה 96(א) לתקנות, העוסקת במקרה בו הכריע המנהל המיוחד בתביעת החוב לגופה.

בנוסף לכך, יש טעם לפגם בהתנהלות הנושה שלא הגישה בקשה מנומקת להארכת מועד להגשת הערעור ובחרה להסתפק במשלוח הודעה לתיק לפיה עומדת לה הזכות להגיש את הערעור בהתאם לתקנה 96(א) לתקנות. כמו כן יש טעם לפגם גם בהגשת הודעת הערעור בסופו של דבר ביום 2.12.18, בחלוף כ-41 ימים מיום המצאת החלטת המנהל המיוחד לידי בא כוחה, כאשר כבר בהודעת המנהל המיוחד מיום 18.11.18 הופנתה תשומת ליבה של הנושה להוראת תקנה 76(ד) לתקנות .

על חשיבות המועדים הקבועים בדין אכן עמד בית המשפט העליון ב"עניין עביד"- אליו הפנתה החייבת בבקשתה לדחיית הערעור על הסף- שם נקבע כי:

"מועדים הקבועים בדין אינם בגדר נקודת פתיחה או המלצה גרידא. על חשיבותה של ההקפדה על המועדים הקבועים בדין עמד רשם בית משפט זה בציינו כי "הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית היא לשם ניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם" (ע"א 3832/00 מיטרני נ' מחלוף, [פורסם בנבו] פסקה 24 (10.8.2010)). [שם, פסקה 10].

בהמשך נרשם בהתייחס לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי- התשמ"ד-1984 (להלן-"תקסד"א"), כי:

"אכן, תקנה 528 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור בהליכים אזרחיים אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים" לכך. שאלת קיומם של "טעמים מיוחדים" נבחנת על רקע מכלול נסיבותיו של כל מקרה והאיזון הראוי בין השיקולים השונים. לצורך כך על בית המשפט לבחון, בין היתר, את משך האיחור, את הטעם העומד בבסיסו ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי שמתבקשת ארכה להגשתו....". [שם בפסקה 10].

עם זאת,אני סבור כי על אף האיחור בהגשת הערעור,ועל אף הפגמים שנפלו בהתנהלות הנושה, אין מקום לנקוט בסנקציה החריפה של דחיית הערעור על הסף בלא בירור הטענות לגופן ולהלן אנמק מסקנתי זו;

"טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בעל תפקיד בפשיטת רגל
בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א, החלה על ענייננו מכוח תקנה 2 לתקנות, הארכת מועד הקבוע בחיקוק טעונה "טעמים מיוחדים שיירשמו". בענייננו, הסתמכותה של הנושה על תקנה 96(א) ל תקנות מהווה "טעות שבדין" שלפי הגישה בפסיקה היום ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד ובעניין זה אבקש להפנות לדברים שנרשמו בבע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (20.3.12) (להלן- "עניין פלוני") לפיהם:
"הגישה שנהגה בהלכה הפסוקה עד לשנות התשעים של המאה הקודמת היא כי אין טעות שבדין מצד בעל דין או בא כוחו עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד..... ואולם, עם השנים השתנתה ההלכה הפסוקה בעניין זה תוך שחל בה ריכוך.... בתחילה נדרש כי לא תהיה זו טעות שבנקל ניתן היה להימנע ממנה באמצעות בירור פשוט ביחס למצב המשפטי התקף .... ודוק, גם דרישה זו רוככה עם השנים תוך שהוטעם כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד....."

בהמשך נקבע:
"ברוח זו נקבע כי השאלה אם טעות שבדין עולה כדי "טעם מיוחד" תישקל בעיקר ביחס לאינטרס ההסתמכות של הצד השני בדבר סיומם של הליכי הערעור....גישה זו עולה בקנה אחד עם העקרון עליו עמדתי לאחרונה.....לפיו על בתי המשפט להעדיף את בירור המחלוקות בין בעלי הדין לגופן תוך הימנעות מגרימת תוצאות בלתי הפיכות אך בשל מחדליהם הדיוניים של באי כוח הצדדים כל אימת שאלו לא נגרמו בזדון. עם מחדלים אלו ניתן לעיתים להתמודד בכלים פוגעניים פחות, למשל באמצעות השתת הוצאות ובמקרים המתאימים אף הוצאות אישיות המושתות על עורך הדין ...." [שם, בפסקה 11].

שיקול נוסף אשר נקבע בפסיקה כי יש לו משקל נכבד אם ליתן ארכה הוא סיכויו של המבקש בהליך שלצורך נקיטתו מתבקשת הארכה:
"טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם... סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו..." [שם,פסקה 12](וראו גם מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט 1967 בע"מ (21.4.15).

יישום האמור לעיל על המקרה שבפנינו מצביע לעמדתי על כך שהתקיים במקרה זה "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכת מועד להגשת ערעור הנושה, וזאת בהתאם לגישה המקלה שנקבעה בפסיקה לעיל ושלפיה "טעות בדין" יכולה לשמש כ"טעם מיוחד" בהתקיימות מספר נסיבות אשר לעמדתי התקיימו במקרה שבפנינו.

ראשית, אקדים ואציין כי לעמדתי, הגישה המקלה שנקבעה בשאלת "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת תביעת חוב (ראה ענין " מלונות רותם"), מן הראוי שתשמש לנו כנקודת מוצא גם לצורך בחינת שאלת "הטעם המיוחד" הנדרש לצורך מתן הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בעל תפקיד בשאלת הארכת מועד להגשת תביעת חוב .יפים לענין זה דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) א.רובינשטיין בענין "מלונות רותם" : "השקפתי מחמירה יותר באשר להתייחסות למחדלי חייבים (ההדגשה במקור-י"ע) בהליכים, הנהנים מ"חסד המחוקק" ....ועליהם לנהוג לטעמי לפי הכללים בלא הנחות יתר. לעומת זאת סבורני כי באשר לנושים (ההדגשה במקור-י"ע), שממילא על פי רוב יוצאים וידיהם על ראשם בשיעור גדול יותר או פחות, יש לנהוג במידה טובה שיש בה גם חמלה, הכל בכפוף לתנאים ולמסגרת שקבע המחוקק, אך בפירוש הגמיש שמציע חברי".

שנית, ובכל הנוגע ל אינטרס ההסתמכות של הצד השני בדבר סיומם של הליכי הערעור(שנקבע כשיקול עיקרי) , הרי שבמקרה זה לא נוצר לעמדתי אינטרס שכזה נוכח העובדה שכבר ביום 7.11.2018 שהינו היום האחרון להגשת ערעור בהתאם לתקנה 76(ד) לתקנות כבר הודיעה הנושה על כוונתה להגיש ערעור , וגם אם עשתה כן בדרך לא נכונה של מתן הודעה ולא בדרך של בקשה להארכת מועד , עדיין המנהל המיוחד שהינו הצד שכנגד בהליכי הערעור , ידע על כוונת הנושה להגיש ערעור עוד בטרם חלף המועד להגשתו , ובהתאם לא נוצר לו אינטרס הסתמכות ראוי להגנה אשר יש בו כדי להצדיק את דחיית בקשת הנושה להארכת מועד.
שלישית, כבר במועד מתן הודעת הנושה , היה ברור כי הטעם לאי הגשת הערעור במועד איננו רשלנות או זלזול או הזנחה של הנושה אלא "טעות בדין" של הנושה אשר סברה כי היא רשאית להסתמך על תקנה 96 (א) לתקנות, בין היתר לאור קביעתו של המנהל המיוחד לפיה הוא "דוחה את תביעת החוב", וגם מטעם זה טעות הנושה יכולה לשמש כ"טעם מיוחד", במיוחד כאשר משעמדה הנושה על טעותה הערעור הוגש על ידה בתוך מספר ימים.

רביעית, וכפי שיפורט להלן , במקרה זה השלב בו הוגש הערעור , נסיבות עריכת הסדר הנושים אשר טרם אושר על ידי בית המשפט, וסיכויי הערעור גופו מהווים כולם נסיבות שגם בהם יש כדי להצדיק הארכת מועד להגשת הערעור.

בהקשר זה אבקש להפנות גם לקביעותיה של כב' השופטת (בדימוס) ורדה אלשיך בפש"ר(ת"א) 2402/99 יונה בן יונה נ' יניב אינסל עו"ד (9.5.2009) בהתייחסה להסתמכות על תקנה 96(א) במקום תקנה 76(ד) לתקנות:

"מעבר לדרוש יוער, כי גם אם היתה חלה תקנה 76(ד), ספק גדול אם היה מקום לנקוט בסנקציה החריפה של דחייה על הסף בלא בירור הטענות לגופן, וזאת בשל אחור בן ימים ספורים בלבד. מן הראוי לזכור, בעניין זה, כי גישתה החדשה של ההלכה הפסוקה הינה למעט ככל הניתן בהכרעה בזכויות מהותיות מנימוקים פרוצדורליים, ובדרך כלל לא יעשה כן, מקום שניתן לרפא את מחדלו של בעל הדין בהטלת הוצאות הולמות. בנסיבות המקרה דנן, כאשר עסקינן בערעור על נאמן, שהינו ידו הארוכה של בית המשפט, מן הראוי היה כי לא יתפס למחדל מסוג זה בכדי לנסות לחסום את דרכו של המערער אל הערכאות". [ההדגשות במקור][שם, בפסקה 19].

לטעמי, דברים אלו יפים וישימים גם לענייננו, אף שבענייננו אין מדובר באיחור של ימים ספורים בלבד וזאת בהינתן השלב בו הוגשה הודעת הערעור.
סיכויי הערעור לגופו
אמנם נכון הוא כי גם פסק דינו של בית המשפט העליון ב"עניין עביד" התייחס ל"טעות" בדין זהה לזו שבענייננו-דהיינו, איחור בהגשת ערעור על החלטת נאמן בהסתמך על תקנה 96(א) במקום תקנה 76(ג) לתקנות-ושם אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה בקשה להארכת מועד,אלא שאני סבור כי יש לאבחן את הקביעות ב"עניין עביד" מהמקרה שבפנינו, הואיל ושם קבע בית המשפט המחוזי (בהחלטה נשוא הערעור בעניין עביד), אמנם מעבר לנדרש, כי מאז הגשת הערעור (על החלטת הנאמן לחברה בהליכי הבראה) אושר הסדר נושים על ידי אסיפות הנושים השונות ועל ידי בית המשפט וכי באותן נסיבות הארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הנאמן "עלולה לסרבל את הליך ההקפאה, להחזיר את הגלגל לאחור ולגרום לפגיעה בנושים ובציפיותיהם" (שם, בפסקה 6), וכמו כן ובשונה מהמקרה שבפנינו , בית המשפט שם סבר כי סיכויי הערעור אינם ברורים .

בענייננו כאמור, הן הבקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב והן הודעת הערעור על החלטת המנהל המיוחד, הוגשו בטרם אושר הסדר נושים כלשהו בתיק; שכן המנהל המיוחד הגיש את הבקשה לאישור הסדר נושים אך ביום 24.5.18 ובהחלטתי מאותו יום קבעתי כי הצעת ההסדר תידון במועד הדיון הקרוב הקבוע בתיק שנדחה מחודש יולי לחודש ינואר 2019. לכך יש להוסיף כי כנגד השינוי שצפוי במצבת הנשייה ככל שתתקבל הודעת הערעור והמנהל המיוחד יצטרך בהתאם לדון בתביעת החוב לגופה, יש ליתן משקל מהותי לדברי ב"כ הכונ"ר בדיון שהתקיים בפני ביום 2.1.19 בהתייחס להסדר הנושים שהוגש לאישור על ידי המנהל המיוחד ולתהיות שהועלו נוכח השלב "המוקדם" בו הוצע ההסדר שכן הוסבר כי החייבת טרם נחקרה ולא ידוע אם המציאה על ידה מסמכים נדרשים. עוד הוסבר כי החייבת טרם הגישה דו"חות החל מחודש ספטמבר 2017 אף שהיא מנהלת עסק באישור בית המשפט. ב"כ הכונ"ר ציינה עוד כי המנהל המיוחד לא בחן עניין מכירת נכס על ידי החייבת כשנה לפני כניסתה להליך פשיטת הרגל וכי בתסקיר שהועבר לנושי החייבת לצורך ההסדר לא פורטו נכסי החייבת כלל כנדרש לפי הדין. עוד ציינה כי קיים תיק ירושה שטרם נבדק והנושים לא יודעים עליו. ב"כ הכונ"ר עוד הדגישה כי הנושים שהסכימו להצעת ההסדר, המהווה 33% מהנשייה המאושרת, הם אמה ואחיה של החייבת, ובשים לב לטיעוני הכונ"ר , ספק גדול בעיני אם בכל מקרה הייתי מאשר את הסדר הנושים המוצע .

לאור האמור ובשים לב לנתונים שמסרה ב"כ הכונ"ר, ברי כי בענייננו, כפי שטענה הנושה בצדק, מתן הארכת מועד לנושה להגשת הערעור ו/או להגשת תביעת החוב לא תפגע באינטרס ההסתמכות של מי מהנושים או בציפיותיהם, לא תסרבל את ההליך ולא תחזיר את הגלגל לאחור, וזאת כאשר ההסדר המוצע לא אושר, וספק גדול אם היה מאושר.

זאת ועוד, וכאמור לעיל , אני סבור כי סיכויי הערעור גופו במקרה זה טובים וכפי שנקבע בפסיקה כי יש ליתן משקל נכבד בשאלה אם ליתן ארכה להגשת ערעור לסיכויו של המבקש בהליך שלצורך נקיטתו מתבקשת הארכה;

אקדים ואציין כי אמנם נכון הוא כי ככלל סמכותו של בית המשפט להתערב בהחלטותיו של בעל תפקיד הינה מצומצמת, והיא צריכה להיות שמורה רק במקרים של חריגה מהותית מסבירות ותקינות הפעולה [ראו ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (27.12.10) וכן עש"א 33885-10-17 יעקב ישראל נ' בנק מזרחי טפחות ואח'(26.12.17, פיסקה 2).] לטעמי, כפי שאנמק להלן, המקרה שבפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם מוצדקת התערבות בהחלטת המנהל המיוחד;

המנהל המיוחד כאמור דחה את בקשת הנושה להארכת מועד להגשת תביעת החוב בשל האיחור בהגשת תביעת החוב לאחר שסבר כי הנושה יכולה היתה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע לכך בדין;

הוראת הדין הרלוונטית לשאלת המועד להגשת תביעת חוב היה הוראת סעיף 71(ב) לפקודה הקובעת כי נושה רשאי להגיש תביעת חוב נגד חייב תוך 6 חודשים ממועד מתן צו הכינוס וכי "הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב או הנאמן רשאים מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעת החוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע".

לאחרונה סוכמה בתמציתיות ההלכה העדכנית בנושא על ידי כב' השופט סולברג וזאת ברע"א 3702/17 ד"ר עבדאללה חג'אזי נ' עו"ד ליאור מזור –מנהל מיוחד לנכסי החייב ואח' (27.6.17, פסקה 12) כדלקמן"אין מדובר בהוראה בעלת משמעות טכנית בלבד, כי אם בהוראה מהותית, אשר בבסיסה מספר תכליות: יעולו וקידומו של הליך הפש"ר באמצעות קביעת תקופה מוגדרת, שבה תעמוד מצבת החובות (הלכאורית) של החייב וזהות נושיו; הגברת הוודאות של הצדדים להליך – החייב, הנאמן והנושים; וקידום האפשרות לסיום הליך פשיטת הרגל הן עבור החייב, הן עבור נושיו. פרשנותה של הוראת הסעיף נדונה בהרחבה על-ידי בית משפט זה ברע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) [פורסם בנבו] (21.8.2012) (להלן: עניין מלונות רותם). בפסק הדין נקבע, כי "מן הראוי לפרש את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועד, הקבועה בסעיף 71(ב) לפקודה, באופן מקל יותר מאשר בהוראות חקיקה אחרות". עוד נקבע, כי כאשר נושה ידע בפועל על אודות מתן צו הכינוס, כי אז ידרשו נסיבות נדירות כדי להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעתו במועד (עניין מלונות רותם, פסקה 10). על-פי ההלכה הפסוקה, במצבים שבהם בשל צירוף נסיבות שונות, ובהן העדר מחלוקת של ממש על אודות החוב, אי-גרימת נזק למי מהצדדים, אי-חלוקת דיבידנד לנושים והעדר פגיעה באינטרס ההסתמכות מצד מי מבעלי הדין, יש להעתר לבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב....."
וראה גם רע"א 1860/15 א ורות העמקים בע"מ נ 'מרדכי אלגבסי ואח' (,21.5.2015 ).

אין חולק כי במקרה דנן הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר חלוף המועד שנקבע לכך בפקודה ולכל המאוחר היה על הנושה להגיש את תביעת החוב עד ליום 24.1.19 דהיינו בחלוף 6 חודשים מהיום שבו הומצאה לה ההודעה על צו הכינוס (ביום 24.7.17), אלא שלעמדתי במקרה זה התקיימו אותן נסיבות שבהן הנושה "לא הייתה יכולה " להגיש את תביעת החוב במועד.

ראשית, אציין כי אינני מקבל את קביעתו העקרונית של המנהל המיוחד, אשר שם דגש מיוחד על כך שלעמדתו, הנושה מסרה מסמכים למע"מ רק ביום 24.1.18, ולפיכך לא הייתה כל מניעה להגיש את תביעת החוב עד תום 6 חודשים ממועד צו הכינוס שניתן כאמור ביום 2.7.17, וכן את קביעתו לפיה חקירת מע"מ התמקדה בהיבט המיסוי, והיא אינה קשורה לתביעת החוב שעניינה עסקת היסוד בין הצדדים, ובהתאם לא היה בחקירה כדי למנוע מהנושה להגיש את תביעת החוב במועד.

בעניין זה אציין כי בניגוד לטענת המנהל המיוחד, עלה בידי הנושה לשכנעני כי כבר בחודש ספטמבר 2017 החלה במע"מ חקירה של הנושה, וכעולה בין היתר מהודעות מיילים והודעת זימון למסירת פנקסים מחודש ינואר 2018 (נספח ים 1 ו-4 להודעת הערעור), החקירה התמקדה במערכת היחסים העסקית שבין הנושה לחייבת, ובמסגרתה נדרשה הנושה להתמודד עם טענת החייבת לפיה היא שילמה לנושה את מלוא התמורה בגין החשבוניות שהוצאו לה על ידי הנושה.

בהתאם, ותוך כדי התקופה הקבועה בחוק להגשת תביעת החוב, כבר החלה חקירת מע"מ בנוגע להתקשרות הנושה עם החייבת, ולפיכך אין זה חשוב אם המסמכים הרלוונטיים נמסרו או לא נמסרו למע"מ עד תום התקופה הקבועה בחוק להגשת תביעת החוב, אלא השאלה המהותית היא האם קיומה של החקירה במע"מ מהווה נסיבה המצדיקה אי הגשת תביעת חוב על ידי הנושה.

גם בעניין זה, אינני מקבל את עמדת המנהל המיוחד, ולממצאי חקירת מע"מ, הייתה חשיבות גם לצורך הגשת תביעת החוב כנגד החייבת, ובהתאם הייתה הנושה זכאית עקרונית לקבלת הארכת מועד להגשת תביעת החוב, עד שתסתיים החקירה במע"מ.

ובמה דברים אמורים? –כפי שהבהירה הנושה בהודעת הערעור, הנושה קיבלה החזר ממע"מ בגין חשבוני ות זיכוי שאותן הוציאה הנושה ביחס לעסקאות שנערכו עם החייבת, ושבהן לטענת הנושה החייבת לא שילמה את התמורה המגיעה בגין סחורה שסופקה לה על ידי הנושה.

בהתאם, הנושה לא הייתה רשאית להגיש תביעת חוב, בגין מרכיב המע"מ הנכלל בחשבוניות שהוצאו על ידה לחייבת, או בהמחאות שמסרה החייבת לנושה לכיסוי התשלום המגיע בגין אותן עסקאות.

אלא שלטענת הנושה שלא נסתרה, החייבת טענה בפני שלטונות מע"מ כי שילמה את התמורה המלאה בגין אותן עסקאות ובהתאם הפכה הנושה "לחשודה" בהגשת דיווח שאינו נכון לשלטונות מע"מ, וכנטען על ידי הנושה, מע"מ עיכב כספי החזרי מע"מ שהגיעו לנושה בגין עסקאות אחרות.

לאמור לעיל, השפעה ישירה גם על גובה תביעת החוב שאמורה הנושה להגיש למנהל המיוחד, שהרי באם מע"מ היו מסרבים להשיב לנושה את כספי ההחזר המגיעים לה, עקב טענות החייבת, הרי שהנושה הייתה זכאית לכלול במסגרת תביעת החוב מטעמה, גם את כספי המע"מ אשר על פי טענתה לא שולמו לה על ידי החייבת, ובהתאם קיים צדק בטענתה העקרונית של הנושה לפיה היה צורך להמתין עד תום חקירת מע"מ, בכדי לגבש סופית את גובה סכום החוב של החייבת לנושה.

ואכן כפי שקרה בפועל, לטענת הנושה חקירת מע"מ העלתה כי אין בסיס לטענות החייבת, וביום 23.4.18 קיבלה הנושה את ההחזר הנדרש ממע"מ, ובהתאם טוענת הנושה כי תביעת החוב של הנושה אינה כוללת את סכומי ההחזר שהתקבלו ממע"מ.

בנסיבות אלו, היה מקום לאשר לנושה הארכת מועד להגשת תביעת החוב מהטעם הענייני שיש בחקירת מע"מ כדי להשפיע על גובה חוב החייבת לנושה, וקיימת הצדקה מיוחדת למתן הארכת המועד בנסיבות בהן לא נסתרה טענת הנושה, לפיה חקירת המע"מ נבעה מטענה שקרית שהעלתה החייבת בפני מע"מ בדבר תשלום תמורה לנושה.

למעלה מהדרוש אדגיש כי גם אם באופן מעשי, יכלה הנושה כטענת המנהל המיוחד להגיש תביעת חוב מבלי להמתין לגמר חקירת מע"מ, עדיין אני סבור כי הייתה קיימת הצדקה עניינית לכך שהנושה תגיש תביעת חוב שהסכומים הכלולים בה התבררו עד תום, ואין הצדקה לדרוש מהנושה להגיש תביעת חוב אשר עתידה להיות מתוקנת בהתאם לתוצאות חקירת מע"מ.

זאת ועוד, אני נכון גם לקבל את טענת הנושה, לפיה בשל חקירת מע"מ היא חששה להגיש תביעת חוב למנהל המיוחד, שמא הגרסה האמורה בתביעת החוב עלולה לשמש כנגדה במסגרת חקירת המע"מ, וגם טעם זה עשוי היה להצדיק הארכת מועד להגשת תביעת החוב.

כנגד כל האמור לעיל, יש להעמיד את מחדל הנושה, אשר לא פנתה במועד למנהל המיוחד וביקשה הארכת מועד להגשת תביעת החוב, וגם כאשר נשלח מטעמה מכתב למנהל המיוחד ביום 20.3.18, הוא לא כלל בקשה להארכת מועד אלא "הודעה" מטעם הנושה בה נרשם: "יובהר כי בכוונת מרשותיי להגיש תביעת חוב מסודרת- מיד לאחר קבלת התייחסותה הסופית והחלטתה של רשות המע"מ לעניין הבדיקה המתבצעת בימים אלו, המבוססת על שיקים המוחזקים אצל מרשותיי ו/או המבוססות על טענות נוספות. ככל ותידרש הגשת בקשה להארכת מועד בעניין האמור מרשיי יעשו כן (הגם שהעניין מוטל בספק בשים לב לחקירת מע"מ התלויה ועומדת)".

אלא שביחס למחדל זה, עומדות הנסיבות הכלליות הנוגעות להתנהלות החייבת והמנהל המיוחד, והשלב בו היה מצוי ההליך, ומכלול זה מצדיק לעמדתי כי בקשת הנושה להארכת מועד לא תדחה.

בעניין זה אציין, כי לא נסתרה גם טענת הנושה לפיה רק בחודש יוני 2018, הוחזרו לידה כל המסמכים שנמסרו על ידה למע"מ לרבות חשבוניות הזיכוי הנוגעות לחייבת, ובהתאם רק בראשית חודש יולי 2018 היא יכלה להגיש את תביעת החוב כפי שנעשה על ידה, וזאת בצירוף לבקשה להארכת מועד.

ראשית ובכל הנוגע לאינטרס ההסתמכות של הנושים על מצבת החובות שהתגבשה, ועל הסדר הנושים שהוצע, אחזור ואפנה לאמור בסעיפים 76-77, ובמיוחד לטענות הכונ"ר מהן עולה כי קיים טעם לפגם בהתנהלותו של המנהל המיוחד אשר נראה כי נחפז לאשר את הסדר הנושים, עוד בטרם נעשו על ידו הבדיקות המתחייבות כגון זימון החייבת לחקירה, בדיקת נכסיה, חיובה בהגשת דו"חות דו חודשיים ועוד, והמנהל המיוחד בחר ליתן דגש מופרז על הסכמת הנושים תוך התעלמות מכך שחלק נכבד מהנושים המסכימים להסדר הם בני משפחתה הקרובים של החייבת.

זאת ועוד, מכתב הנושה מיום 20.3.18 לא זכה להתייחסות כלשהי של המנהל המיוחד, ויותר מכך בבקשת המנהל המיוחד לאישור הצעת ההסדר, המכתב לא הוזכר כלל,ולעמדתי חלה חובה על המנהל המיוחד לציין בבקשתו כי קיים נושה מהותי, שהחייבת עצמה הצהירה על חוב של 750,000 ₪ לנושה זה!! (חוב מוכחש), אשר הודיע על כוונתו להגיש תביעת חוב וזאת במיוחד שהמנהל המיוחד צירף לבקשתו את טבלת החובות המוצהרים והתנהלות זו מצטרפת "לחפזון" הכללי שבו נהג לעמדתי המנהל המיוחד בהליכי אישור ההסדר בתיק זה.

בנסיבות אלו, לא קיים לעמדתי אינטרס ראוי להגנה של הנושים האחרים היכול לשמש כנימוק לדחיית בקשת הנושה להארכת מועד, וזאת גם כאשר נלקחים בחשבון מחדליה של הנושה.

כך הם פני הדברים ביחס לחייבת, כבר נדרשתי בעבר לשאלת "הנזק" העשוי להיגרם לחייב, ממתן הארכת מועד לנושה המבקש להגיש תביעת חוב וקבעתי כי:" כפי שנקבע בע"א6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, להליך פשיטת הרגל שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה, והשווה ביותר, והשנייה, לאפשר לחייב שאינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות. חייב המבקש לפנות להליכי פש"ר, אינו יכול לטפח ציפיה לקבל במסגרת ההליך תוצאה כלכלית- משפטית אשר אינה מאזנת בין שתי התכליות לעיל, ובמקרה שבפנינו החייבת לא יכלה לטפח ציפייה לסיים את הליך הפש"ר מבלי שתידרש לשלם דבר לנושה היחידי הקיים בתיק, וגם אם החייבת טיפחה ציפייה כזו, הרי שציפייה זו אינה מהווה אינטרס משפטי הראוי להגנה באמצעות הליך פש"ר. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת החייבת כאילו אישור קבלת תביעת החוב באיחור, יגרום לה "נזק" או יפגע בציפיותיה הסבירות וקביעה זו מקבלת משנה תוקף בתיק שבפנינו שבו החייבת פנתה להליך הפש"ר אך ורק בכדי להסדיר את חובה לנושה."[ראו: פש"ר(חי') 50638-10-14 הגני נ' כונס הנכסים הרשמי (12.12.17 , פסקאות 35-37).
בהחלטה האמורה לעיל, עסקתי בסיטואציה ייחודית שבה ביקשה החייבת לבטל את תביעת החוב היחידה שהוגשה כנגדה בתיק הפש"ר, ואולם אני סבור כי יש מקום לדברים שנכתבו על ידי, בשינויים המחוייבים גם ביחס לתיק שבפנינו שבו החוב לנושה , שאמנם הוכחש על ידי החייבת בבקשה העיקרית, מהווה כ-50% מגו בה החובות שהוצהרו על ידי החייבת,וגם במקרה כזה אין לחייבת אינטרס ראוי להגנה שתביעת חוב מהותית כנגדה לא תתברר, בחסות הליך פשיטת הרגל בנסיבות בהן ברור כי הנושה לא זנחה את תביעתה. [ראו גם החלטתי בפש"ר (חי') 31795-07-14 מלכה חנן נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה (24.4.18, פסקה 35)].
סיכום

סיכומו של דבר, לאור כל מכלול הנסיבות שפורטו בהרחבה לעיל, ובשים לב לשלב בו מצוי ההליך, הפגמים בהליך אישור הצעת ההסדר, הנסיבות המיוחדות שמנעו מהנושה להגיש את תביעת החוב, והעדר אינטרס ראוי להגנה של הנושים והחייבת, יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור הנושה,ובנוסף ולגופו של ענין דין ערעור הנושה להתקבל .

בהתאם על המנהל המיוחד לקבל את תביעת החוב של הנושה ולבדקה ולהגיש הודעת עדכון בדבר סכום תביעת החוב המאושרת ומצבת הנשייה העדכנית ,וכן בקשה למתן הוראות להמשך ההליך הכל לא יאוחר יום 31.5.19.

לסיום, לא ניתן להתעלם משורת מחדליה הדיוניים של הנושה, אשר לא הגישה את בקשותיה, הן להארכת מועד, והן ביחס לערעור, במועד ו/או בהתאם להוראות התקנות , ובהתאם גרמה לסרבול ההליכים בתיק ואילצה את המנהל המיוחד להקדיש מאמצים נוספים לטיפול בענייניה.

בנסיבות אלו ועל אף שהוריתי על קבלת הערעור, מצאתי לנכון לחייב את הנושה בהוצאות המנהל המיוחד, בסכום של 5,000 ₪ ואציין כי מדובר בסכום הוצאות מופחת בנסיבות, וזאת לאור ההשגות אותן הבעתי באשר לדרך אישור הסדר הנושים בתיק זה.

עם זאת , לא מצאתי לנכון לחייב את הנושה בהוצאות החייבת בשים לב לכך שלא נסתרה טענת הנושה לפיה החייבת היא שגרמה לחקירה במע"מ בטענות שווא שהועלו על ידה , ואשר הובילה לכל השתלשלות העניינים נשוא החלטתי זו.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"ט, 17 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.