הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 30691-09-15

בפני
כב' השופטת גלית ציגלר

בעניין:
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
להלן: "הפקודה"
בעניין:
סמי טולדנו, ת"ז XXXXX138
ע"י ב"כ עוה"ד ליאור דהאן
להלן: "החייב"
ובעניין:
הכונס הרשמי מחוז חיפה
להלן: "הכונ"ר"
ובעניין:

ובעניין:
עו"ד רון כהנא
להלן: "הנאמן"

גבריאלה טולדנו להלן:"המשיבה"
ע"י עוה"ד עופר פרץ

החלטה

הבקשה לביטול הענקה

ביום 20.10.15 ניתן צו כינוס לנכסי החייב ע"פ בקשתו, שהוגשה למשרדי הכונ"ר ביום 9.9.15.

ביום 30.04.17 הוכרז החייב כפושט רגל .

הנאמן שמונה לנכסי החייב, עו"ד רון כהנא, הגיש בקשה לביטול הענקה ע"פ סעיף 96(ב) לפקודה, במסגרתה ביקש לקבוע כי העברת זכויות החכירה של החייב בדירה ברחוב אהרונוביץ 9 בקרית חיים - הידועה כגוש 11585 חלקה 74/4 – לטובת גרושתו הגב' טולדנו גבריאלה – משיבה 2 – מבוטלת בשל היותה הענקה פסולה (להלן: "הדירה" ו"המשיבה" בהתאמה).
הנאמן ביקש כי רישום זכויות החכירה בדירה יתוקן כך שמחציתן תירשם על שם החייב, תוך ביטול העברת הזכויות למשיבה וביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת בתם המשותפת, באופן שהרישום בלשכת המקרקעין ישוב להיות כפי שהיה טרם ההענקה הפסולה, וזאת במטרה לממש את זכויות החייב בדירה לטובת נושיו במסגרת הליך פשיטת הרגל בו נקט.
לחילופין ביקש הנאמן לחייב את המשיבה בתשלום מחצית שוויה של הדירה, בהתאם לערכה כפי שייקבע ע"י שמאי שימונה.

המשיבה הגישה תגובה מטעמה ותצהיר לפיו ההסכם שנחתם בין הצדדים הינו הסכם שנערך לאחר הליך גירושין ארוך ומתיש ומאבק מר על זכויות וכספים, כשההסכם מבטא איזון משאבים שנעשה בינה לבין החייב בעת שמצבו ומצב החברה שבבעלותו היה יציב ורחוק מחדלות פרעון, וזאת בהתאם למידע שהיה ברשותה וע"פ מסמכים שהוצגו.
המשיבה צירפה תצהיר מטעמו של עו"ד ארז קנובל, אשר ערך את הסכם הגירושין עבור הצדדים, והצהיר שהוא לא היה מודע לקיומן של בעיות כלכליות כלשהן אצל החייב.
גם החייב צירף תצהיר התומך בטענות המשיבה, באשר לאיזון המשאבים שנערך בינהם אחרי תקופה ארוכה של מאבק גירושין קשה, וטען כי העברת זכויותיו בדירה נעשתה בעודו בעל יכולות כספיות ממשיות, וכי חדלות הפרעון התרחשה רק שנים לאחר מכן וללא כל קשר להסכם הגירושין, תוך שפירט באריכות את מצבם הכספי שלו ושל החברה.

לאחר שהסתבר כי הניסיונות לגשר בין עמדות הצדדים עלו בתוהו, וכי הנאמן והכנ"ר עומדים על הבקשה לביטול הענקה בעוד המשיבה והחייב מתנגדים לכך בכל תוקף, נחקרו המצהירים על תצהיריהם.
בסיום החקירות הוריתי על עריכת סיכומים, אך בטרם חלף המועד לכך ביקשה המשיבה לצרף מסמכים נוספים שמצאה במחסן ביתה ואשר עשויים לתמוך בטענותיה, ובהם מסמכים הקשורים לכספי חסכונות של החייב ורשימה בכתב ידה ובה התחשבנות שעשתה לצורך המשא ומתן עם החייב טרם חתימת הסכם הגירושין.
בהחלטה מיום 10.12.18 אישרתי את צירוף המסמכים, והתרתי לנאמן לשוב ולחקור את המשיבה על מסמכים אלו, ובסיומה של החקירה הוגשו הסיכומים ובהם עלו מספר מחלוקות עיקריות כפי שיפורט בהמשך.

העובדות המוסכמות

אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 07.05.09 נחתם בין החייב והמשיבה הסכם גירושין (להלן: "ההסכם" או "הסכם הגירושין"), אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה ביום 14.05.09.
בסעיף 10(א) להסכם נקבע כי כל זכויות החייב בדירה לרבות תכולתה יועברו למשיבה ללא תמורה, ולהבטחת שמירת הזכויות והעברתן בירושה לשלושת ילדיהם, הוסכם כי תירשם בלשכת המקרקעין הערה בדבר הצורך בהסכמת בתם אור טולדנו.

7. הסכם הגירושין כולל הסכמות נוספות מלבד הדירה, ובין היתר חלוקת שאר הרכוש של בני הזוג, כך שכל אחד מהם יהא לבעלים של כל זכות הרשומה על שמו, באופן שהחייב ישמור על כל זכויותיו בחברה "טולדנו תעשיות טקסטיל בע"מ ח.פ. 512720772", שבבעלותה מפעל ברחוב סירקין 35 בחיפה (להלן:"החברה"), ו על מלוא הכספים והזכויות שצבר בקופות ובפוליסות ביטוח מנהלים שהיו רשומות על שמו, ואילו המשיבה תוותר על כל אלו אך תשמור על מלוא זכויותיה בדירה נוספת שהייתה בבעלותה עוד טרם הנישואין, ובנוסף הוסכם שהחייב ישלם את חובה של המשיבה לבנק בסכום של כ- 25,000 ₪, וכן יוסיף וישלם לה מזונות.

ביום 04.01.12, בחלוף כשנתיים וחצי מאז שנחתם ההסכם, בוצעה העברת הזכויות בלשכת המקרקעין והן נרשמו על שם המשיבה, לצד הערת האזהרה לטובת בתם של בני הזוג, הכל בהתאם להסכם הגירושין.

טענות הנאמן:

לטענת הנאמן העברת זכויותיו של החייב בדירה למשיבה במסגרת הסכם הגירושין הינה בגדר הענקה אסורה שיש לבטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודה, משום שזו בוצעה בתקופה הקבועה בפקודה - למעלה משנתיים ופחות מעשר שנים לפני מועד תחילת פשיטת הרגל (כזכור הבקשה למתן צו כינוס הוגשה ביום 9.9.15), בשעה שהחייב ויתר על זכויותיו במחצית הדירה שהיתה בבעלותו, והעבירן למשיבה כטובת הנאה כלכלית שניתן לאתרה ולהעריך את שוויה בכסף, וכשהוא לא זכה לתמורה בת ערך כלכלי ע"פ הסכם הגירושין בו נרשם במפורש פעמיים (סעיפים 10(א) ו- 15(א)) שמדובר בהעברה ללא תמורה, כפי שנרשם גם בנסח הרישום בטאבו "העברת שכירות ללא תמורה".
בענין העדר התמורה הפנה הנאמן גם לעדותו של עו"ד ארז קנובל, אשר ניסח את ההסכם עבור הצדדים, ומסר כי לא כלולים בו מצגים שאינם נכונים לצרכי מס, או שניתנה תמורה שאינה נכללת בהסכם.

הנאמן הוסיף וטען, כי עיון במכלול תנאי ההסכם מעלה כי זהו הסכם חד צדדי נדיב ומיטיב עם המשיבה בצורה מובהקת, ומרבית הסעיפים עוסקים בהתחייבויות שלו כלפי המשיבה בעוד שהחייב לא קיבל כמעט דבר, כך שהיא נותרה עם שתי דירות ותשלום מזונות חודשי ואילו החייב נותר ללא דירה ועם התחייבות לכסות חוב של המשיבה בחשבון הבנק שלה ותשלום מזונות.

10. הנאמן דחה את טענות החייב והמשיבה לפיהן ויתור המשיבה על זכויותיה בחברה הינו בגדר "תמורה בת ערך", משום שבאותה עת היתה החברה בגירעון הון, צברה הפסדים והתחייבויותיה עלו על שווי נכסיה.
הנאמן דחה גם את הטענות כי נעשה איזון משאבים בין הצדדים וכי המשיבה וויתרה על כל הכספים שצבר החייב בחסכונות ובקופות פנסיה שונות, וזאת בין היתר, משום שהאסמכתאות על החסכונות הללו אינן ברורות, לא ידוע מה היה שווי הכספים שנצברו לטובת החייב ומה עלה בגורלם, וממילא חלק מאותם כספים היו בבעלות החברה, כך שאין באלו משום "תמורה" עבור זכויות החייב בדירה ויתר ההטבות שקיבלה המשיבה במסגרת ההסכם.
עוד טען הנאמן, כי הסכמת החייב להעברת הדירה ללא תמורה למשיבה וההתחייבות להורישה בבוא היום לילדיהם המשותפים, כאמור בסעיף 15(א) להסכם, מעידה על רצונו של החייב (בהנחה שהוא כן ואמיתי) לדאוג לרווחת ילדיו וגרושתו על חשבון הנושים, והדבר תומך במסקנה לפיה מדובר במתנה שדינה להתבטל.
11. ענין נוסף אליו נדרש הנאמן הינו המועד הקובע לצורך ההענקה, כשלטענתו המועד הוא ביום 4.1.12 - היום בו נרשמה בלשכת המקרקעין העברת הזכויות בדירה משמו של החייב לשמה של המשיבה, וזאת תוך הפנייה לדיני המקרקעין ולפסיקה הקובעים כי הרישום הינו האקט המהווה את העברת הזכויות הקנייניות – להבדיל מהמועד בו נחתם הסכם הגירושין בין הצדדים שאז הוקנו למשיבה זכויות אובליגטוריות בלבד.
הנאמן חלק על עמדת החייב והמשיבה לפיה מועד ההענקה הוא ביום החתימה על הסכם הגירושין, ולטענתו אפילו כך – הרי שגם בשנת 2009 היה החייב חדל פירעון ולא הוכיח כי יכול היה לפרוע את מלוא חובותיו בלי להיזקק לדירה.

12. לטענת הנאמן, משהורם הנטל הראשוני המוטל עליו להוכיח את מהות ההענקה ומועדה, ואת העובדה כי המעניק הפך לפושט רגל בתוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 96(ב) לפקודה, עובר נטל השכנוע להוכחת כושר פירעונו של החייב במלואו אל המשיבה, ועליה להוכיח כי במועד הרלוונטי לא היה החייב חדל פרעון, אלא שהדבר לא עלה בידה והיא לא הרימה את הנטל הנדרש.

הנאמן טען ששיתוף הפעולה של החייב ושל המשיבה היה לקוי מאד, הם לא מילאו אחר החלטות בית המשפט ולא צירפו את מלוא המסמכים אותם נדרשו לצרף, הגישו מסמכים במקבצים ובאיחור ניכר, לא המציאו ריכוזי יתרות, דוחות כספיים ודפי תנועות בחשבונות הבנק של החייב והחברה, במועדים הסמוכים למועד חתימת הסכם הגירושין ולאחר מכן, באופן שלא איפשר לבחון את המצב בצורה מושכלת, כך שהעדר המסמכים פועל לחובת המשיבה .

לטענת הנאמן, החייב לא נתן כל הסבר להיקף חובותיו לבנקים – באופן אישי וכערב לכל חובות החברה – שע"פ חישוביו עמדו על כ-773,000 ₪ ביום 31.12.11.
גם העובדה כי בחודש יוני 2012, כחצי שנה לאחר מכן, חתם החייב על הסכם לפריסת חוב של כ- 300,000 ₪ עם בנק מרכנתיל ולא עמד בו , מצביעה על כך שהוא לא היה מסוגל לפרוע את חובותיו.

בנוסף הצביע הנאמן על הדוחות הכספיים המבוקרים של החברה, אשר מעידים על התדרדרות ועל צבירת הפסדים רצופים וקבועים לאורך זמן, כאשר בסוף שנת 2008 היה הגירעון 193,680 ₪, בסוף שנת 2009 גדל הגירעון לסך 209,759 ₪, בסוף שנת 2010 שוב הפסד בסך 324,122 ₪ ובסוף שנת 2011 עלה הסכום ל- 584,120 ₪ (מעבר לכך לא נערכו דוחות לחברה בשל חוב החייב לרואה החשבון).
הנאמן הוסיף, כי גם אם בדוחות המבוקרים של החברה מופיע סעיף של "הלוואת בעלים" אין לכך כל משמעות, משום שחברה המצו יה בגרעון הון ואין לה רכוש, ממילא לא תוכל להחזיר לבעלים הלוואה כזו.

13. הנאמן התייחס לטענות החייב באשר לחסכונות שצבר בסך כ- 616,000 ₪ - אל מול החובות הכוללים, ומצא כי כנגד חלק מאותם סכומי חסכון נטל החייב ארבע הלוואות שיש בהן ללמד על מצוקתו הכלכלית, והוא אף לא נתן כל הסבר ולא המציא ראיות כיצד צבר הון אישי משמעותי בסוף שנת 2011, כיצד כשנתיים לאחר מכן הוא מצוי בחובות העולים על שלושה מיליון שקלים לכ-30 נושים שהביאו אותו לכדי פשיטת רגל, מתי מומשו הכספים באותם חסכונות, ומדוע לאחר "מימוש" הכספים כנטען (אף מבלי להביא בחשבון את סכומי המס שנדרשו בגין פדיונן) עדיין נותרו לו חובות כה גדולים.

באשר למסמכים הנוספים שהציגה המשיבה ולרשימה שערכה בכתב ידה (אשר עשויים ללמד על מצב החייב באותו זמן) טען הנאמן כי הם אינם אותנטיים, העלה תהיות באשר לעיתוי בו נמצאו, ואף סתר את חישובי המשיבה בדבר קיומם של חסכונות לחייב בסך 1,200,000 ₪ כפי שטענה.

14. לטענת הנאמן מצירוף כל האמור לעיל לצד ההיבטים המוסריים של תרומת שווי הדירה לפרעון החובות - יש לבטל את ההענקה, להשיב את הרישום הקודם על שם החייב על כנו ולממש את חלקו לטובת הנושים, או לחייב המשיבה בתשלום שווי החלק שקיבלה מהדירה.

טענות הכונס הרשמי:

15. הכונס הרשמי הצטרף לטענותיו של הנאמן לעניין ביטול ההענקה.
לענין מועד ההענקה טען הכנ"ר כי הואיל ומדובר בעסקת מקרקעין, הרי שלפני השלמת רישום הדירה הייתה למשיבה זכות אובליגטורית בלבד, וכי רק לאחר רישום הזכויות ביום 04.01.12 בוצעה ההענקה האסורה וזהו המועד הקובע.

16. ממועד ההענקה נגזר גם המועד בו תבחן יכולת הפרעון של החייב, ומהראיות המצויות בתיק לרבות מאזני החברה, תדפיסי חשבונות בנק ותדפיסי הקופות והנכסים הפיננסיים של החייב, עולה כי באופן רצוף וקבוע משנת 2008 ואילך סבלה החברה מגירעון שהלך וגדל משנה לשנה, וכי לחייב היו התחייבויות כספיות כנגד הנכסים שהיו צבורים לזכותו.
מחדלם של החייב והמשיבה מלהמציא מסמכים על מצבת נכסי החייב במועדים הרלוונטיים והעובדה שגלגלו את נטל ההוכחה לפתחו של הנאמן, משליך על תום ליבה של המשיבה ומקים חזקה לפיה החייב לא היה כשר פירעון במועד ההענקה .
עוד נטען, שהמשיבה לא הצליחה להרים את הנטל בדבר כושר פירעונו של החייב גם בעת החתימה על הסכם הגירושין, היא לא הציגה מסמכים מספקים, ידיעתה היא לכאורית בלבד, וגם המסמכים הנוספים שמצאה הם בבחינת ראיות דלות שמהימנותן מוטלת בספק, בעיקר לאור מועד הצגתן וחוסר יכולתה של המשיבה להסביר את הנתונים העולים מהם כפי שנדרשה בחקירתה.

17. הכונ"ר הוסיף וטען, כי הנאמן הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח כי לא מתקיימים במקרה זה החריגים הקבועים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, וכי המשיבה לא הוכיחה שנתנה תמורה בת ערך עבור הזכויות וקנתה לעצמה "זכות שביושר" בדרך זו כפי שטענה, וזאת הן משום שתנאי ההסכם קובעים כי העברת הזכויות הינה "ללא תמורה", הן משום שהזכויות אמורות לעבור בעתיד בירושה לילדיהם המשותפים של החייב והמשיבה, כמו גם בשל העובדה שבסיכום סופי נותרה המשיבה עם שני נכסים ותכולת הדירה המשותפת, ואילו החייב אמנם קיבל את החברה שבבעלותו ואת הכספים שצבר, אך לצידם נטל התחייבויות לשלם יתרת חוב של המשיבה בחשבון הבנק הפרטי שלה ותשלום מזונות עתידי.

הכונ"ר סבור כי מדובר בהסכם המיטיב מאד עם המשיבה שאין בו חלוקה מאוזנת של משאבי בני הזוג, מה גם שהם לא הניחו תשתית מספיקה לאופן בו חולק הרכוש על מנת שניתן יהיה לקבוע כי התקבלה "תמורה בת ערך" בגין דירת המגורים.

טענות המשיבה:

18. המשיבה טענה כי מתקיימים הסייגים הקבועים בסעיפים 96(ב) ו- 96(ג)(2) לפקודה, משום שבעת ביצוע ההענקה החייב היה בעל כושר פירעון ללא צורך בדירה, כי ההענקה נעשתה בתום לב ובתמורה בת ערך, וכי הנאמן לא הרים את הנטל הקל המוטל עליו להוכחת התנאים לביטול ההענקה ולא עשה לבירור העובדות הבסיסיות כנדרש ממנו.

19. המשיבה טענה כי המועד הקובע לבחינת ההענקה הינו מועד חתימת הסכם הגירושין או היום בו ניתן לו תוקף של פסק דין - 14.05.09, שאלו המועדים שיצקו משמעות כלכלית מהותית להסכם ולא מועד הרישום כנטען ע"י הנאמן והכנ"ר, שזהו תאריך פורמאלי בלבד, שאירע בתום לב ונבע מסחבת וביורוקרטיה בהמצאת האישורים, כפי שעלה גם מחקירת עו"ד קנובל.

20. לטענת המשיבה במועד ביצוע ההענקה היה החייב בעל כושר פירעון והחברה שבבעלותו במצב יציב, וחלפו לפחות 4 שנים עד שהחלה הסתבכותו הכלכלית בשנת 2013, כפי שתואר בתצהיר מטעמו, וכפי העולה מהראיות והמסמכים שהגיש החייב.
כך, מהדוחות הכספיים והמאזנים של החברה לשנת 2007-2010 עולה שמצב החברה היה יציב (מחזור עסקאות במגמת גידול, הוצאות מימון יציבות, עמידה בהתחייבויות ועמידה בפיצויי פרישה, התקשרות עם לקוחות ועמידה במסגרות האשראי בבנק), כשההפסדים המוצגים במאזן הם זניחים ודי היה בפעולות מינוריות לייעול החברה וצמצום הגירעון.

המשיבה הפנתה לדוח הרלוונטי לבחינת מצבו הכלכלי של החייב שלטענתה הינו הדוח לסוף שנת 2008, שממנו עולה כי חישוב כולל של הסכומים – הכנסות מול הוצאות והלוואות, לרבות הלוואות בעלים שניתנו - מביא לתוצאה של איזון בחברה ללא סימני אזהרה.

המשיבה הוסיפה, כי גם בדוחות הכספיים המבוקרים לשנים 2009 ו-2010 לא נמצאו הערות בדבר חובות, החייב עמד בתשלומים השוטפים, כשתביעת בנק מרכנתיל לצד תיקי ההוצל"פ שנפתחו רק בשנים 2013 ו- 2014 מתיישבים עם גרסת החייב לפיה הסתבכותו הכלכלית החלה רק בשנת 2013.
לטענתה, גם העובדה שעסק מתנהל באמצעות אשראי, נעזר בהלוואות ומתמודד עם חובות שוטפים אינה מעידה בהכרח על קריסה כלכלית ואינה מבססת חדלות פירעון תוך שימוש בחוכמה "בדיעבד".

21. המשיבה טענה כי החייב התנה את חתימתו על הסכם הגירושין בקבלת מלוא הזכויות בחברה, בנוסף לזכויות כספיות שנצברו במהלך שנות עבודתו בקרנות פנסיה ובביטוחים, שאלו הם נכסים בעלי ערך כלכלי, וצבירתם מלמדת כי במועד החתימה על ההסכם - ובאופן תיאורטי גם בעת רישום הדירה בטאבו- היו לחייב זכויות כספיות ומשאבים בהיקף של מאות אלפי שקלים, שדי היה בהם לתשלום החובות ללא צורך בדירה. כך, היו לחייב זכויות פנסיוניות ונכסים אישיים בסך כ- 705,000 ₪, וחשבונות הבנק הפרטיים שלו היו במצב טוב כפי שעולה מתדפיסי בנק מרכנתיל לשנים 2009 ו- 2011, בשעה שלה עצמה לא היו זכויות פנסיוניות או נכסים כספיים אחרים.

המשיבה הסבירה כי חלק מהמידע על הנכסים והזכויות שנצברו לטובת החייב הגיע לידיה באמצעות הדואר גם בשנים בהן הם חיו בנפרד, והיא הסתמכה על המסמכים הללו לצורך עריכת איזון משאבים עם החייב, ואף הכינה רשימה בכתב ידה ובה נכסים שהסתכמו בכ- 1,200,000 ₪, כפי שהציגה בבקשתה לצירוף ראיה.

המשיבה הוסיפה וטענה כי במועד ההענקה שווי הדירה עמד לכל היותר על 700,00 ₪, וכי היא ויתרה על זכויות וכספי פנסיה בסך של כ- 350,000 ₪ לפחות, לא כולל הזכויות בחברה, כשלכך יש להוסיף את הוצאות המדור המסתכמות בכ- 48,000 ₪ ע"פ חישוב שערכה, כך שמדובר באיזון משאבים מלא.

לטענת המשיבה, עובר לחתימה על ההסכם ולאחר מכן שרר נתק מוחלט בינה לבין החייב, שכן הוא עזב את דירתם המשותפת 8 שנים קודם לכן לטובת אשה אחרת, ובמהלך השנים לא היתה לה כל סיבה להניח שמצבו הכלכלי השתנה והפך לבעייתי, עד שנודע לה על הליך פשיטת הרגל בו נקט.
בהתייחס לנוסח הסכם הגירושין לפיו העביר לה החייב את חלקו בדירה "ללא תמורה", הסבירה המשיבה כי הדבר נעשה כדי לחסוך בתשלום מס, והלכה למעשה הגיעו הצדדים למארג מורכב של "תן וקח" וויתורים הדדיים בעל אופי ממוני ולא ממוני, תוך שההסכם מביא לאיזון המשאבים ביניהם, משקף עסקה בעלת ערך כלכלי והתחשבנות שסיימה סכסוך גירושין ארוך וקשה, והדבר מלמד על תום לב ועל קיומה של תמורה סבירה ובת ערך גם אם זו אינה ניתנת לכימות מדויק.
בהקשר זה הרחיבה המשיבה את טיעוניה גם באשר להגנת סעיף 96(ג)(2), וטענה כי הנאמן לא הרים אפילו את הנטל הקל המוטל עליו לשלול את הסייג הפועל לטובתה.

22. המשיבה הוסיפה וטענה כי במועד החתימה על הסכם הגירושין היא רכשה זכות שביושר- זכות מעין קניינית בדירה, כשע"פ ההלכה שנקבעה בע"א 189/95 (בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פד"י (נ"ג)(4) 199 – להלן: "הלכת אהרונוב" ופסיקה נוספת אליה התייחסה) זכות שביושר גוברת על האינטרס של הנושים ובעל התפקיד, ועל כן יש להעדיף את זכותה בדירה על פני צדדי ג', באופן שהדירה אינה נכללת במסת נכסי החייב.

טענות החייב:

23. החייב תמך בטענות המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לביטול ההענקה על הסף או לגופה, שכן הוא הוכיח שבמועד החתימה על ההסכם עם המשיבה וגם במועד העברת הזכויות בדירה על שמה, החברה שבבעלותו הייתה במצב טוב הרחוק מחדלות פירעון, וכי גם הוא באופן אישי היה בעל יכולת כלכלית והיה מסוגל לפרוע את חובותיו ואת חובות החברה מבלי להזדקק לדירה.

החייב טען כי הנאמן לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו – אף לא זה הראשוני, ולא הוכיח כי הוא היה חדל פירעון. לטענתו, אף אם יימצא שהנאמן הרים את הנטל הרי שהוא והמשיבה הצליחו להוכיח כנדרש כי הוא לא היה חדל פירעון – לא במועד החתימה על ההסכם ולא בסוף שנת 2011, וכי העברת הדירה למשיבה נעשתה בתמורה ובתום לב ואינה בגדר הענקה פסולה כהגדרתה בפקודה.

לטענת החייב, ההסכם עם המשיבה נחתם לאחר הליך גירושין ארוך ומתיש שהחל בשנת 2001 והסתיים עם חתימת ההסכם ביום 7.5.09, וזהו מועד ההענקה הרלוונטי בו יש לבחון את מצבו הכלכלי ולא המועד בו הושלמה העיסקה ברישום.
החייב הוסיף, שדי בתקופה הארוכה שחלפה ממועד החתימה ועד להגשת בקשתו למתן צו כינוס בכדי להוכיח שאין בין חתימת ההסכם לבין חדלות הפירעון דבר.

24. החייב העלה טענות רבות כנגד החישובים שערך הנאמן, הן בשל כך שמרביתם קשורים למצבה הפיננסי של החברה ולא לחובותיו האישיים, תוך התעלמות מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, והן בשל המספרים השגויים עליהם הסתמך הנאמן אשר אינם מלמדים על חדלות פרעון.
החייב הצביע על מאזני החברה לשנים 2007-2010 מהם עולה כי החברה לא הייתה בקשיים כלכליים או בחובות משמעותיים, בוודאי לא כאלה שהוא לא היה יכול לפרוע אילו נקט בצעדים מתאימים לצורך כך.
כך לדוגמה בשנת 2008, הוא והחברה היו ברי פירעון כאשר גירעון החברה עמד על סך כ- 193,000 ₪ בלבד, כשבסכום זה כלולה הלוואת בעלים בסך 189,000 ₪ (שהחברה לא נדרשה להחזיר), באופן שהפער בין רכוש החברה לבין התחייבויותיה עמד על כ-4,000 ₪ בלבד, וזאת אף מבלי להביא בחשבון את הקופות והחסכונות שנצברו לטובת החייב.
לטענת החייב, עיון בריכוז דוחות רווח והפסד של החברה בשנים 2007-2010 מלמד על מצבה הכלכלי היציב של החברה, כשההפסדים השנתיים היו מזעריים ועמדו על כ- 40,000 ₪ בממוצע, ובהסתכלות כוללת של הכנסות החברה אל מול ההפסדים אין מדובר ביתרת חוב משמעותית.
גם הדוח הכספי של החברה שנערך בסיום שנת 2011, סמוך למועד רישום הזכויות, מלמד שנכסיו האישיים של החייב עלו על גירעון החברה, שחלקו נבע מהתחייבויות שטרם הגיע מועד פירעונן. החייב הציג מסמכים המלמדים שחסכונותיו בסוף שנת 2011 היו בשווי של כ- 616,000 ₪, כי הלוואת הבעלים שנתן לחברה לא רק שנותרה בעינה, כי אם גדלה והגיעה לסכום של 262,719 ₪, באופן שנכסיו עלו עשרות מונים על החובות אף במועד רישום הדירה, והדבר מעיד על איתנות כלכלית שלו ושל החברה, אשר בכל אותן שנים המשיכה לשאת בתשלומי התגמולים לטובת חסכונות החייב.
החייב טען כי החברה היתה במצב יציב לאורך שנים, היו לה לקוחות גדולים שרכשו ממנה בסכומים ניכרים, ודי היה בהזמנה אחת של מי מהם כדי להגיע לרווח או איזון.

החייב הפנה גם לדפי הבנק, מהם עולה כי בשנת 2009 חובות החברה לבנקים לא היו משמעותיים, כאשר בבנק מרכנתיל יתרת החובה עמדה בממוצע על כ- 120,000 ₪ ואילו המסגרת שהוקצתה לה היתה של כ- 130,000 ₪, ובבנק מזרחי טפחות עמדה יתרת החובה בממוצע על כ- 60,000 ₪, ואישור הבנק לתת לחברה הלוואה במצב זה מלמד על כך שלא היתה בחדלות פרעון.
לטענת החייב ומהנתונים שהציג עולה, שהפסדי החברה לא היו גדולים והיא לא הייתה חדלת פירעון במועדים הרלוונטים, והקריסה הכלכלית החלה רק בשנת 2013, ועל כך יעידו תיקי ההוצאה לפועל אשר נפתחו רק בשנים 2013-2014, בחלוף שנים לאחר העברת הזכויות.

25. באשר לנכסיו האישיים טען החייב, כי נכון למועד חתימת ההסכם היו לו כספים שנצברו בביטוחים וחסכונות בשווי של כ- 705,000 ₪, סכום שהיה בו כדי לפרוע בנקל את חובות החברה, שהסתכמו בכ- 240,000 ₪ בלבד בסוף שנת 2009.
לטענתו גם נתון זה אינו משקף נאמנה את ההפסד הנכון של החברה, משום שהוא כולל ערכים רבים שאין בהם הפסד של ממש (כמו למשל פחת), ומצבה של החברה היה טוב באופן משמעותי מזה המוצג במאזן.
גם בסוף שנת 2011 עמדו כלל חסכונותיו של החייב על סך כ- 616,000 ₪ לפחות, וכיוון שהחברה המשיכה להפריש לו כספים לקרנות פנסיה והשתלמות גם בשנים 2011 ו- 2012, הלכו הסכומים וגדלו, וסביר להניח שאילו הייתה החברה בקשיים היא לא היתה ממשיכה לשאת בתשלומים אלו.
החייב המשיך והסביר, כי גם אם יקוזזו מהכספים שצבר את סכומי הלוואות שנלקחו על ידו עד לסוף שנת 2011, עדין יוותרו לו חסכונות בסך של 433,262 ₪, והסיבה שלקח את ההלוואות דווקא מקופות הפנסיה לא נעשתה ממצוקה, אלא משום שאלו הלוואות תמורת בטוחה קיימת ועלותן היא הזולה ביותר.

בנוסף, כפי שעולה מתדפיסי חשבון הבנק הפרטי שלו, בחודשים מאי-אוגוסט 2009 (מועד חתימת ההסכם) היתה לו יתרת חובה של כ- 15,000 ₪, שהצטמצמה לאחר מספר חודשים לסך של כ- 10,000 ₪ בלבד, וכך גם בשנת 2011 הוא היה ביתרת חובה של כ- 10,000 ₪ בממוצע. לטענתו, אלו הן יתרות זניחות שאותן היה יכול לפרוע מבלי להיזקק למכירת הדירה.

26. החייב טען כי העברת הדירה למשיבה נעשתה בתמורה מלאה ובתום לב, במסגרת משא ומתן ואיזון משאבים מלא שהביא לחתימת ההסכם לאחר הליך גירושין ארוך שנים ומתיש. החייב אישר כי יחסיו עם המשיבה עלו על שרטון עוד בשנת 2001 והוא עזב את הבית, ובמהלך השנים וככל שהתמשך הסכסוך שפגע בנפשו וחייו, הוא ביקש להביא לסיומו, גם אם משמעות הדבר הייתה לוותר ויתורים כואבים לרבות על זכויותיו בדירה, משום שאת אלו דרשה המשיבה בעקשנות ובהתמדה בשל כך שהיא זו שנשאה ונושאת בנטל גידול הילדים.
לא זו אף זו, העברת הזכויות בדירה הייתה בתמורה לנכסים ששווים עולה על שווי זכויות החייב בדירה, כאשר המשיבה ויתרה על זכויותיה בחברה שבבעלותו שהייתה במצב רחוק מקריסה, ועל זכויותיה בביטוחי המנהלים, קרנות הפנסיה, חסכונות וביטוחי החיים שהיו ל ו בסך כ- 705,000 ₪, בעוד חלקו של החייב בדירה עמד על כ- 350,000 ₪ בלבד (לטענתו שווי הדירה אז היה אף פחות מ- 700,000 ₪).

בנסיבות אלו, כך לטענת החייב, לא נדרשת שקילות מלאה של התמורה ויש לבחון את כלל הנסיבות אשר הובילו לחתימת ההסכם, ולראות בתמורה שניתנה כמשמעותית ואמיתית, באופן שהעברת הזכויות בוצעה בתום לב ובתמורה בת ערך.

החייב טען כי ביטול ההסכם יביא לעיוות דין וחוסר צדק עם המשיבה אשר הסתמכה על חילופי התמורות במסגרת ההסכם, וויתרה על נכסים וחסכונות שערכם גבוה והם מהווים תמורה מהותית.
החייב היה ער לכך שלשון ההסכם מדברת על העברת הזכויות "ללא תמורה", אולם לטענתו זהו ניסוח מקובל במסגרת הסכם גירושין ואיזון משאבים, במטרה להימנע מתשלום מס על ההעברה.

27. לבסוף טען החייב כי הבקשה לביטול הענקה הוגשה בשיהוי, לא פחות מ- 8 שנים ממועד העברת הזכויות בדירה, באופן שגרם לו ולמשיבה נזק ראייתי וקושי בשחזור העובדות והמסמכים הרלוונטיים.

דיון והכרעה:

28. סעיף 96 לפקודה עוסק בהענקת נכסים של פושט רגל, ומטרתו להביא לביטול העברת נכס שהעביר החייב ללא תמורה בעת שהיה חדל פירעון ובטרם נעשה פושט רגל, באופן שהביא להקטנת שווי נכסיו, ובדרך זו להשיב לנושים את מלוא הרכוש לצורך פירעון החובות.
הענקה כוללת כל מקרה של העברה וולנטרית של נכסי החייב בתקופות הרלוונטיות, ויכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, כגון מתנה, ויתור על נכס וכו':

"96 (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, הענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר- פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
( ג) "הענקה", לענין סעיף זה- לרבות כל העברה, אך למעט הענקה-
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת- ערך;
(3)לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

על הנאמן המבקש לבטל הענקה מוטל הנטל הראשוני להוכיח את טיבו של הנכס, את מהות ההענקה ואת מועדה, ואת העובדה שהמעניק הפך לפושט רגל בתקופה הקבועה באחת מחלופות הסעיף, ומשעשה כן עובר הנטל להוכחת כושר פירעונו של החייב במועד ההענקה אל מקבל ההענקה, ככל שברצונו לשמור על המצב הקיים ולמנוע את ביטול ההענקה שנעשתה לטובתו.
(ראו: ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל נ' ינקוביץ ואח' בעמודים 12-13; ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925 בעמודים 939-940 ו-951; ע"א 3583/98 עמי סדן, עו"ד נ' אבירם רוזנטל ואח', פ"ד נז(4) 699 בעמוד 706 פסקה 10; ובספרם של לוין וגרוניס פשיטת רגל מהדורה שלישית עמודים 321-325).

29. במקרה זה הועברו מחצית הזכויות שהיו לחייב בדירה אל המשיבה "ללא תמורה" במסגרת הסכם הגירושין שנחתם, וכיון שההעברה אירעה בחלוף שנתיים ובתוך עשר השנים מאותו מועד ועד שהגיש את הבקשה לכינוס נכסיו, הרי שהתמלאו התנאים הנדרשים לתחולת סעיף 96(ב) לפקודה, והנאמן הרים את הנטל הקל המוטל עליו, וזה עובר אל כתפי המשיבה להוכיח כי במועד ההענקה היה החייב בעל כושר פירעון לכל חובותיו, אף מבלי להיזקק לדירה.

המועד הקובע לצורך ההענקה

30. וכאן יש להידרש למחלוקת המהותית בין הצדדים באשר למועד הקובע לבחינת ההענקה, האם כטענת הנאמן והכנ"ר המועד הוא ביום רישום הזכויות בדירה על שם המשיבה בלשכת המקרקעין, קרי ביום 04.01.12 (להלן: "מועד הרישום"), או כטענת החייב והמשיבה שלגרסתם המועד הרלוונטי הוא ביום החתימה על הסכם הגירושין - 07.05.09 (להלן: "מועד ההסכם ").

חשיבות העניין ברורה שכן קיימת אפשרות לשינוי מהותי במצב בין שנת 2009 לשנת 2012, כשיתכן שבשנת 2009 היה החייב במצב כלכלי שאינו בגדר חדלות פירעון, ויכול היה לפרוע את חובותיו גם מבלי להיזקק לחלקו בדירה, וככל שחלפו השנים והמועד קרוב יותר לזה שבו סגר את החברה שבבעלותו וביקש לנקוט בהליך פשיטת הרגל, הוא יתקשה יותר להוכיח את היותו בר פירעון לחובותיו, באופן שלחלוף הזמן יש משמעות רבה וזהו גורם בעל השפעה ממשית על תוצאות הליך זה.

31. אין מחלוקת כי על מנת לגבש זכות קניינית במקרקעין יש צורך ברישום, והשאלה היא האם הדיון בביטול הענקה יחול רק מרגע שהזכות הפכה קניינית ונרשמה לטובת מקבל ההענקה, או שניתן יהיה להידרש לכללים הקבועים בפקודה באשר לביטול הענקה גם כאשר הזכות לא נרשמה בפועל אולם קיימת התחייבות לביצוע העיסקה ולהעברת הנכס.
שאלות משנה הנגזרות מכך הן האם נכון להבדיל בין מי שרשם את הזכויות במקרקעין לבין מי שלא רשם אותן, האם שונה המצב במקרקעין לעומת נכסים אחרים כגון מניות, כספים או רכוש אחר שאינו טעון רישום, אשר הוענקו ע"י פושט רגל לצד שלישי.

בפסיקה ניתן למצוא גישות שונות לשאלה זו;

בפש"ר (חי') 651/04 עו"ד דוידוב נ' מימון אילקה, עשה בית המשפט אבחנה בין זכויות כספיות לבין זכויות במקרקעין, וקבע כי הזכויות הכספיות ייבחנו במועד חתימת הסכם הגירושין בין הצדדים, בעוד שבכל הקשור בדירה וכיון שההסכם מגבש רק זכויות חוזיות, הרי שהמועד הקובע לצורך ביטול ההענקה הוא מועד הרישום בלשכת המקרקעין (סעיף 12 להחלטה).
בפש"ר (חי') 45785-02-11 שלומית (רענן) נשר עו"ד נ' שלום רוני כהן (14.8.13), הלך בית המשפט בדרך דומה, וכב' השופטת ב. טאובר קבעה כי המועד הקובע לבחינת ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה הינו מועד רישום הזכויות ולא מועד חתימת ההסכם, וכי טרם הרישום מדובר בזכויות חוזיות גרידא שסעיף זה אינו חל עליהן (הגם שהנאמנת שם טענה כי המועד הרלוונטי הוא מועד חתימת ההסכם).
עם זאת לענין שווי הנכס נקבע, כי המועד הקובע לחישוב הוא מועד החתימה על הסכם הגירושין ולא מועד רישום הזכויות.
(ראו בסעיפים 14 ו- 23 להחלטה והאסמכתאות המופיעות שם) .

בפש"ר (חי') 15515-05-14 גלשטיין נ' כונס הנכסים הרשמי, חזר כב' השופט מנדלבום על גישה זו, לפיה נקודת המוצא היא שכל עוד לא נרשמו הזכויות או הערת אזהרה מכח הסכם גירושין שנחתם בין צדדים, לא נוצרה עדין "הענקה" ע"פ סעיף 96 לפקודה, שכן בידי צד ג' ישנן אך זכויות חוזיות עליהן לא ניתן להחיל את סעיף 96, ויש לבחון את הדברים במסגרת נורמטיבית אחרת כ"תחרות בין זכויות" (ראו סעיפים 52-53 להחלטה).

גישה אחרת לפיה המועד הרלוונטי הינו יום חתימת ההסכם ולא יום רישום הזכויות, ננקטה ע"י בתי המשפט במספר נרחב של החלטות, אשר דנו בהסכמים דומים ובביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, גם במקרים בהם הנכס לא נרשם.

בע"א 5822/16 אורנית שמיר נ' המנהל המיוחד ארז חבר, נדרש בית המשפט לדיון בביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, למרות שהזכויות בנכס היו עדיין רשומות על שם החייב והמשיבה שם בחלקים שווים וטרם הועברו בלשכת רישום המקרקעין, מבלי לייחס לסוגיית הרישום כל חשיבות.
(ראו גם החלטת בית המשפט המחוזי עליה הוגש הערעור פש"ר (ת"א) 1500-12-14 שמיר נ' הכונס הרשמי) .

בפש"ר (מרכז) 48869-10-10 עו"ד קרן אוגינץ נ' יפים חיים טרנובסקי, נדונה בקשה לביטול הענקה והנאמנת טענה כי מועד ההענקה הוא המועד בו הושלם רישום הזכויות בדירה על שם המשיבה, וזאת בניגוד לעמדת הכנ"ר אשר טען כי המועד הקובע הינו יום חתימת ההסכם. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי מדובר בהסכם ממון הטעון אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית דין דתי מוסמך, ולפיכך המועד הקובע הוא היום בו אושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין (ראו סעיף 13 להחלטה).

בפש"ר (ת"א) 31829-10-11, סעדון צורי פדהצור נ' כונס הנכסים הרשמי, נדונה בקשה לביטול הענקה לפי ס' 96(ב) לפקודה, בשל הסכם בו העביר החייב זכויות בדירת מגורים לגרושתו, ולמרות שהזכויות הללו לא נרשמו על שם הגרושה בשל עיקולים קודמים, מצא בית המשפט כי הסכם הגירושין מלמד על רצון החייב להעברת חלקו בנכס למשיבה, ויש לבחון את הפעולה בהתאם לסעיף 96 לפקודה גם ללא הרישום.

בפש"ר (ת"א) 1395/08 עו"ד אלון ריחני נ' הר מלח יורם ואח', נדחתה טענתו של הנאמן לפיה המועד הקובע לביצוע ההענקה הוא המועד בו נרשמו הזכויות בדירה על שמה של המשיבה ונקבע: "הגם שמעשה ההענקה נגמר ברישום רק באותו מועד, הרי שהמועד הקובע לעניין זה הוא מועד כריתתה של עסקת המתנה, ולא מועד השלמתה בפועל" (סעיף 10 להחלטה).

בפש"ר (י-ם) 6297/09 פלוני נ' משרד המשפטים/האפוטרופוס/הכונס נבחנה טענת הנאמן לפיה מועד ההענקה הוא מועד העברת הזכויות בטאבו, ובית המשפט קבע כי מדובר בנכס שלא היה רשום בטאבו בעת ביצוע הענקה אלא בחברה משכנת, והמשיבה שם קיבלה את הזכויות החוזיות, ולמרות זאת נבחן כושר הפרעון של החייב בהתאם לתנאי סעיף 96 לפקודה (סעיף 25 להחלטה).

בפש"ר 5250/08 (י-ם) שמואל פרנקל נ' עו"ד גונן קסטנבאום, נדונה בקשת ביטול הענקה של משכון אשר לא נרשם, ואף שם נקבע כי לא מועד הרישום הוא המועד הקובע לצורך הענקה, אלא המועד בו הוענקה הזכות לרישום המשכון קרי בזמן חתימת ההסכם ו"אין לקבל את טענת הנאמן כי יש לראות במועד רישום השיעבוד בפועל כמועד ה"הענקה".... ובנסיבות אלו ביום רישום השיעבוד בפועל לא הוענק דבר מהחייב למבקש" (שם בסעיף 27 להחלטה).

אוסיף, כי גם בע"א 5709/99 בענין לוין שלעיל, דן בית המשפט בשאלת ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה תוך התייחסות למועדי חתימת ההסכמים בין הצדדים כמועד בו נוצרה הזכות לקבלת ההענקה, ללא כל קשר לשאלה האם הזכויות נרשמו אם לאו.

32. לאחר שבחנתי את הגישות השונות כאמור, דעתי היא כי ההענקה בוצעה ביום בו נחתם ההסכם בין הצדדים, וביום בו גיבשו את אומד דעתם ואת ההסכמות בינהם, כשההסכם (בהנחה שזהו הסכם אמיתי) מבטא את גמירות דעתם לגבי ההפרדה הרכושית.
לטעמי, ההסכמה להעביר את הרכוש ולהקנותו לאחר היא הבסיס להענקה, שכן הרישום – גם אם זו הפעולה המבטאת את הפיכת הזכויות לקנייניות - אינו העיקר, ונכון יהיה לבחון מה היה מצבם של הצדדים בעת ההתקשרות והחתימה על ההסכם, מה היו המשמעויות הכלכליות שנוצרו כתוצאה ממנו והאם היתה להן השפעה כלשהי על הליך פשיטת הרגל.

הרישום, למרות מהותו, הינו פעולה טכנית פורמאלית אשר יכולה להתבצע בכל עת, כאשר אם היא מבוצעת סמוך לאחר חתימת ההסכם סביר להניח שיתייתר הצורך להדרש לכך, אולם אם הפעולה תבוצע בחלוף שנים (מנימוקים שונים) הדעת נותנת כי בתקופה כזו עשוי לחול שינוי במצבם של המתקשרים, שאינו קשור בהכרח להליך, ונתונים שהיו יכולים להיות חסרי משמעות בעת החתימה עלולים לעמוד להם לרועץ. דוגמה בולטת לכך היא רישום נכס בחלוף 10 שנים מיום חתימת ההסכם, באופן שיביא לביטול הגנה שהיתה עשויה לצמוח למקבל ההענקה מחלוף הזמן בהתאם לסעיף 96 לפקודה.

מקובלים עלי בהקשר זה דבריו של כב' השופט מינץ בפש"ר 5250/08 (י-ם) בענין פרנקל שלעיל, כי ביום בו בוצע הרישום לא הוענק למעשה דבר, אלא אך ניתן תוקף משפטי להסכמות עבר.

תמיכה נוספת למסקנה זו אני מוצאת באבחנה שתדרש בין מי שרשם את זכויותיו לבין מי שהשתהה ולא עשה כן, ולאבחנה שתדרש בין נכסים טעוני רישום לכאלו שהרישום אינו נחוץ להם, שלטעמי הינה מלאכותית מאד ועלולה להביא לתוצאות שונות שאינן קשורות בהכרח לתוכן ההסכם שבין הצדדים, ואף לכך שהסכם יחיד שנחתם בין אותם צדדים יפוצל לחלקים, כך שחלקו ייושם לפי מועד החתימה וחלקו האחר לא ייושם או ייבחן במועד אחר, ובעיני תוצאה זו אינה רצויה.

עוד אציין, כי ההתייחסות למועד חתימת ההסכם כמועד הקובע לצורך בחינת ההענקה היתה גם עמדתו של הכנ"ר בחלק מהמקרים שציינתי לעיל, ולא ראיתי כל הסבר מדוע חל שינוי בגישה זו.

33. מסקנה זו – כי מועד ההסכם הוא המועד הקובע - מתחזקת גם לנוכח "הלכת אהרונוב" ( ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב), הקובעת שזכויות חוזיות הקשורות בנכס מקרקעין אינן זכויות אובליגטוריות גרידא, אלא שהן במעמד של "זכות שביושר" או זכות "מעין קניינית" שמקורה בהסכם מחייב בעל השלכות כלפי הנושים וכלפי הנאמן.
בעניין אהרונוב נחתם הסכם ממון במסגרתו התחייב הבעל להעביר לבעלותה של האישה נכס מקרקעין הרשום על שמו. לאחר שבני הזוג התגרשו ובטרם נרשם הנכס על שמה של האישה במרשם המקרקעין (אף לא בדרך של רישום הערה על הזכויות), הוטל עיקול על הנכס על ידי נושה של הבעל. בית המשפט נדרש לבחון את טיב הזכויות של האישה לעומת אלו של המעקל ולהכריע ידו של מי תגבר, וקבע:
"כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין או במיטלטלין לקונה, משתכללת אצל הקונה זכות שביושר. זוהי זכות "מעין-קניינית". היא פועלת כלפי צדדים שלישיים. מכוחה של זכות זו ניתן לומר כי יש לקונה "זכויות מהותיות בנכס מסוים". כתוצאה מכך נשלל מנושה – בין נושה מכוח עיסקה נוגדת ובין נושה מכוח נשייה שאינה קשורה כלל לנכס – הכוח לממש את זכותו כלפי החייב-המוכר באמצעות הנכס הנמכר. על-כן, מתגבר הקונה על נושה של המוכר, המטיל עיקול על הנכס. לעניין זה, אין כל נפקות לרישום העיקול במרשם המקרקעין. פרופוזיציה זו אינה מוגבלת אך להקנייתה של זכות הבעלות. היא חלה על הקניה של כל זכות אחרת במקרקעין או במיטלטלין" (בעמוד 240 לפסק הדין מול האותיות א'-ג').

בתי המשפט דבקו בגישה זו וקבעו כי "הלכת אהרונוב" אינה מצומצמת רק למקרים בהם מדובר בהתחייבות בכתב למול עיקול, אלא גם במצב של חדלות פרעון כאשר זכות שביושר גורעת את הנכס ממסת נכסי החייב.
(ראו לדוגמה: ע"א 11502/05 אילנה לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ; פש"ר (ת"א) 241/89 בש"א 9849/01 בעניין יצחק בילו (סעיפים 4-6); ע"א 3911/01 כספי ואח' נ' שלמה נס –רו"ח ואח', פ"ד נו(6)752, בעמודים 760-761; פש"ר (חי') 15515-05-14 גלשטיין נ' הכונס הרשמי – כשבהחלטה זו קבע בית המשפט כי שאלת התחרות בין הזכויות נבחנת במועד בו נחתם הסכם הגירושין- סעיף 56 להחלטה; פש"ר(חי')3762-08-14 אלגן נ' הכונס הרשמי, בעמודים 7-9).

מהפסיקה שציינתי עולה כי המשיבה רכשה "זכות שביושר" ביום חתימת ההסכם, וזו גוברת על זכויות הנושים ומפחיתה ממסת נכסי החייב העומדים לחלוקה בין נושיו , באופן שיום חתימת ההסכם הוא המועד הקובע שבו הוקנו הזכויות.

34. לפיכך ומכל הנימוקים לעיל, אני קובעת כי המועד לצורך בחינת ההענקה בבקשה שבפני הוא המועד בו נחתם הסכם הגירושין בין הצדדים - 7.5.09, ובמועד זה יש לבחון את מצבו וכושר פרעונו של החייב לפי סעיף 96(ב) לפקודה.

יכולת הפרעון של החייב בחתימת הסכם הגירושין – 7.5.09

35. מתצהירי הצדדים והעדויות בתיק אשר לא נסתרו, עולה כי החייב והמשיבה היו בני זוג שנישאו בשנת 1988, ובמהלך השנים עלו היחסים ביניהם על שרטון עד שנפרדו בשנת 2001 כשהחייב עזב את הבית המשותף (הדירה מושא הדיון), ומאז הם חיים בנפרד ובנתק מוחלט .
המשיבה תיארה בעדותה תהליך כואב וארוך אשר הבשיל במשך כשמונה שנים, עד שנחתם הסכם הגירושין (עמודים 15, 17 ו-20 לפרוטוקול מיום 09.10.18 ומיום 26.03.19).

גם החייב בחקירתו אישר את הפרטים הללו ואת הנתק עם המשיבה, אשר נמשך שנים, כשהוא רצה מאד לסיים את תקופת הייסורים שעבר באותן שנים בהן גר מחוץ לבית, ואת היחסים הגרועים שהובילו לגירושין "מכוערים וקשים" (עמוד 23 לפרוטוקול מיום 09.10.18 ).

עו"ד ארז קנובל, שערך את הסכם הגירושין והיה נוכח בעת חתימתו ע"י הצדדים, העיד כי עובר לחתימה התנהל בינהם מאבק קשה ויצרי על הזכויות השונות, והוא היה מודע ל"שנאה עמוקה" ששררה בינהם עוד משנת 2004, כשהמשיבה סיפרה לו על עזיבת החייב לטובת אישה אחרת, וכן העיד על התרשמותו מהחייב כאדם מבוסס מאד אשר "הריח מכסף" ודיבר הרבה מאד על עסקיו (עמודים 11-12 לפ רוטוקול מיום 15.02.18).

36. מהעובדות לעיל עולה כי בין החייב והמשיבה התנהל הליך גירושין ארוך וממושך, אשר כלל מאבק קשה בכל הקשור לזכויות וחלוקת הרכוש, והוא החל בשנת 2001 והגיע לקיצו בשנת 2009 עם חתימת ההסכם.

לטעמי, עובדות אלו מניחות את היסודות לכך שההסכם שנחתם היה אמיתי, והוא שקלל את עמדות הצדדים ואת טענותיהם ההדדיות במטרה להביא לידי סיום גם את מערכת היחסים הכלכלית שלהם, ודומה כי גם הנאמן לא טען שההסכם נחתם בנסיבות מפוקפקות, בחוסר תום לב או כהסכם פיקטיבי.

37. יש לבחון איפוא האם הסכם הגירושין מבטא איזון משאבים אמיתי שבמסגרתו נעשו ויתורים הדדיים, והאם במועד בו נחתם היה החייב בעל יכול לפרוע את חובותיו גם ללא הדירה.

טרם שייבחנו הדברים לגופם , יובהר תחילה כי החייב היה בעלים יחידי של החברה, ניהל אותה בעצמו, התפרנס ממנה והיה ערב לכל חובותיה, ובסופו של דבר הסתבכותו הכלכלית שהביאה להליך פשיטת הרגל מקורה בחברה, באופן שמצבו הכלכלי קשור קשר ישיר והדוק למצבה של החברה, ובחינת הנתונים תעשה בהתאם.

ע"פ הפסיקה בחינת כושר פירעון של חייב צריכה להיעשות על בסיס חשבונאי עובדתי וע"פ נתונים אובייקטיביים, כשלא נדרשת קיומה של כוונת תרמית מצד חייב המבצע הענקה במובן של העדפת נושה או כוונה להבריח נכסים, או כל פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי.
(ראו פסקי הדין בע"א 4619/15 בענין עו"ד אינסל וע"א 5709/99 בענין לוין).

ובאשר לכושר פרעון של חברה נקבע בפסיקה, כי לקיחת הלוואות, יתרת חובה בבנק וחובות שוטפים, אין בהם כדי לקבוע באופן חד משמעי כי חברה מצויה בחדלות פירעון.

בע"א 5822/16 אורנית שמיר נ' ארז חבר המנהל המיוחד נקבע:
"כעולה ממכלול הדברים בבקשה, מדובר במבט בדיעבד על תהליך, תוך הצבעה על רכישת מכונת הדפוס כאירוע.... אולם קריסתו הכלכלית של העסק לא ארעה ביום אחד, שכן לפי הנטען לאחר רכישת מכונת הדפוס התגלו בעיות בתיפעולה שהובילו להוצאות ולנטישת לקוח מרכזי. מדובר אפוא בתהליך ולא באירוע נקודתי ..."
ולגבי דוחות מס הכנסה שהוצגו בקשר לאותו עסק, נקבע שם:
"אכן, דו"חות אלה אינם משקפים בהכרח את מצבו הכלכלי המלא של העסק, על חובותיו, אך ברי כי יש בהם כדי לשמש אינדיקציה מסוימת....
...אין חולק כי העסק – כעסקים רבים – נטל הלוואות ועל כן היה מצוי בחובות שוטפים. עובדה זו כשלעצמה אינה מלמדת על מצבו של העסק, ובוודאי שאינה מהווה אינדיקציה לכך שהעסק מצוי בקריסה כלכלית" (סעיף 16 לפסק הדין, ההדגשה אינה במקור –ג.צ).

בע"א (י-ם) 1390/00 חברה לבנין מלון הנביאים בע"מ נ' אליהו פז , נאמר:
"לא אחת נמצאים תאגידים בדחק כלכלי, שטרם הבשיל למצב של חדלות פירעון, אשר בעטיו המנהלים מודעים כבר היטב להעדר סיכוי סביר לפירעון החובות לנושים, וחרף זאת ממשיכים להפעיל את התאגיד וליצור לו חיובים חדשים. דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו. העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים...".

ע"פ כללים אלו אדרש למצבו של החייב;

38. מהדוחות הכספיים והמאזנים של החברה לשנים 2007-2009 ומתמצית דו"ח הרווח וההפסד שהגיש החייב לשנים אלו, עולה כי למרות שהחברה סיימה בגירעון הון לא היה פער גדול בין ההכנסות להפסדים בסוף כל אחת מהשנים;
כך, בשנת 2008 עמדו הכנסות החברה ורכושה על סך 1,039,344 ₪, לעומת גירעון הון בסך 193,579 ₪ בלבד.
בשנת 2009 עמדו הכנסות החברה ורכושה על סך 1,099,460 ₪ לעומת גירעון בסך 240,658 ₪ בלבד, כשבשנים אלו נרשמו בדוחות גם הלוואת בעלים שנתן החייב לחברה בסך 189,350 ₪ בשנת 2008 ו - 126,269 ₪ בשנת 2009 (המהווה כמחצית מהחוב).
החייב לא נחקר בצורה ממשית על נתונים אלו והם לא נסתרו (ראו גם בעמוד 24 לפרוטוקול).

בתדפיסי חשבונות הבנק של החברה בחודשים הסמוכים למועד החתימה על הסכם הגירושין, הייתה החברה ביתרות חובה: בבנק מזרחי כ- 50,000 ₪, ובבנק מרכנתיל כ- 146,000 ₪.

החייב הציג גם את דפי החשבון של החברה בבנק מזרחי לחודשים יוני עד דצמבר 2009, ונמצא כי יתרת החובה הממוצעת היתה כ- 64,000 ₪, ואילו בבנק מרכנתיל עמדה יתרה החובה הממוצעת עד לסוף אותה שנה על כ- 125,000 (כשסכומים אלו היו במסגרת האשראי שנקבעה ע"י הבנקים).

הוגשו גם תדפיסי חשבון הבנק של החברה לשנת 2010 בבנק מזרחי, במהלכה עמדה יתרת החובה השנתית הממוצעת על 75,000 ₪, כשבסוף השנה ירדה מעט יתרת החובה ועמדה על כ-68,000 ₪.

בתדפיסי חשבונות הבנק הפרטיים של החייב בבנק מרכנתיל, בימים נבחרים בשנים 2009 ו- 2010 נראות יתרות חובה בשיעור של כ-10,000 – 15,000 ₪ בממוצע, וכשנשאל החייב האם נטל הלוואות או אשראי בחשבונו הפרטי, השיב: "לא לקחתי לא הלוואות ולא אשראי", והוסיף כי מימן את פעילות החברה מכספו האישי (בעמוד 25 לפרוטוקול).

אמנם התדפיסים שהוגשו אינם משקפים תמונה מלאה, והחייב לא המציא את כל המסמכים שנדרש להציג לגבי כל חשבונות הבנק, הן שלו והן של החברה, אולם מעיון בדפי החשבון שהוצגו עולה כי החשבונות היו פעילים ונרשמו בהן תנועות רבות המלמדות על קיומו של עסק עובד אשר כלל גם הכנסות וכספים שצמצמו את יתרות החובה.

בנסיבות אלו, למרות שלחברה היו הפסדים מצטברים הרי שגובה החובות כעולה מהמאזנים אינו מעיד כי לחברה היו חובות שמשמעותם קריסה כלכלית או חדלות פרעון ממשית, במיוחד כאשר לצד החובות היו גם הכנסות והחברה הוסיפה לפעול עוד כארבע שנים עד שנסגרה בשנת 2013.

אציין, כי לבקשת הנאמן הוטלה על החייב בלבד החובה להמציא את המסמכים הרלוונטיים, והוא כאמור המציא רק חלק מהם, בעוד שהנאמן המציא מספר מסמכים ספציפיים אחרים, עליהם ביקש להסתמך לצורך ביטול ההענקה. לטעמי ולמרות שהנטל הוטל במפורש על כתפי החייב, יכול היה הנאמן לפעול כדי למצות את טענותיו ולהציג מסמכים נוספים גם לגבי השנים שאינן תואמות את גישתו באשר למועד הקובע של ההענקה, ובכך להקל על בחינת המצב הכספי של החייב והחברה (דבר שהיה עשוי להועיל גם לבחינת שאלת התמורה שתתברר בהמשך).

39. לצד החובות שצברה החברה, הציג החייב ראיות באשר לחסכונות שנצברו לזכותו בקופות פנסיה שונות, כך שבסוף שנת 2008 עמד לזכותו סך של כ-311,000 ₪, ובסוף שנת 2009 - סך של כ- 340,000 ₪.
אמנם, ניתן היה להיווכח כי החייב עשה שימוש בכספים, פדה את מרביתם או לקח הלוואות על חשבון הכספים, אולם בפועל בסוף כל שנה – לרבות בשנת 2009 - עמדו לרשותו אמצעים כספיים לא מבוטלים.

מכל האמור עולה, כי בתקופה בה נחתם הסכם הגירושין אמנם היו לחייב חובות, הן באופן אישי והן כערב לחברה, אך החובות לא היו גבוהים מאד והתנהלות כלכלית כזו היא ידועה ומוכרת ואינה מצביעה על חדלות פרעון, בעיקר כאשר בצד החובות נצברו גם זכויות כספיות המעידות על יכולת כלכלית. בנסיבות אלו אני סבורה שהוכח ברמה מספקת כי באותה עת לא היה החייב במצב של חדלות פרעון או חוסר יכולת לפרוע את חובותיו.

יכולת הפרעון של החייב במועד רישום הזכויות – 4.1.12

40. למרות מסקנתי לעיל ולמעלה מהצורך, אני רואה לבחון את מצבו של החייב גם סמוך למועד הרישום, כלומר בסוף שנת 2011.

מאז שנת 2010 ועד שהוגשה בקשת החייב למתן צו כינוס ביום 09.09.15, הלך והדרדר באופן הדרגתי מצבם הכלכלי של החייב ושל החברה, ובתצהיר ההסתבכות של החייב נאמר כי ההידרדרות החלה כשנתיים קודם להגשת הבקשה, עת הצטברו החובות וההפסדים עד כדי כך שהוא נאלץ לסגור את החברה בחודש אוקטובר 2013.

כאמור, היה על החייב להמציא את מלוא המסמכים הקשורים בהתנהלות החברה ואת דפי חשבונות הבנק שלהם, והוא עשה זאת באופן חלקי בלבד אשר הקשה על הסקת מסקנות לגבי חומרת המצב ומתי החלה ההידרדרות הממשית אשר הביאה לסגירת החברה.
הדוח הכספי האחרון שנעשה לחברה הוגש בסוף שנת 2011 (לאחר מכן לא היתה לחברה יכולת לממן את עלותו של רואה החשבון), וממנו עולה שהחברה סיימה את השנה בגירעון הון בסך של 584,019 ₪, סכום גבוה פי כמה מזה שנרשם בשנים קודמות, אולם גם הפעם המאזן מציין כי בין הלוואות החברה היתה גם הלוואה מבעל מניות (החייב) בסכום של כ- 263,000 - כמחצית הגירעון.

נתונים נוספים שהוצגו מעלים כי בחשבון הבנק הפרטי של החייב בבנק מרכנתיל, לא היו יתרות חובה משמעותיות, כאשר בחודשים ינואר עד מרץ 2011 עמדה יתרת החובה על
כ- 10,000 ₪ בממוצע, ובחודשים יוני עד אוגוסט 2011 על כ- 18,000 ₪ בממוצע.

הנאמן המציא ריכוז נתונים מחשבונות בנקים של החברה והחייב בבנק מזרחי, מרכנתיל והפועלים נכון ליום 31.12.11, בהם נ יתן לראות רק את היתרות הסופיות ללא פירוט התנהלות כספית חודשית של החשבונות, כאשר בחשבון החברה בבנק מזרחי שמספרו 163779 מופיעות שתי יתרות לגבי "התחייבויות כספיות" האחת בסך כ- 356,000, ויתרה נוספת בסך כ- 91,000 (ולא ברור איזו מהן היא המחייבת) ובחשבון 161040 מגיעה ההתחייבות הכספית לכ- 50,000 ₪.

החייב נשאל על מסמכים אלו, ובחקירתו ביום 09.10.18 העיד כי סכומי ההתחייבויות של החברה כוללים הלוואות ושיקים שטרם הגיע מועד פירעונם, וכי חסרים נתונים לגבי הכספים שעתידים להכנס והכספים המבטיחים את "הלוואות ב'" שקיבל כעולה מהנספח. לגבי חשבון נוסף בבנק מרכנתיל שמספרו 81132 טען , כי אף שם יתרת חובה אינה משקפת ניכיון שיקים וחסרים בה נתונים לגבי כספים עתידיים וכספים המשמשים לבטחון (עמודים 20-21).
ממסמכים נוספים שהגיש החייב ביום 25.04.17, נמצא שביום 5.1.11 עמדה יתרת החובה בחשבון העו"ש 163779 על כ- 74,000 ₪ בלבד.

יצוין, כי למרות שמצב ו הכלכלי של החייב הלך והורע והחובות הלכו וגדלו, הרי שבסוף שנת 2011 עמדו לזכות החייב חסכונות בסך כ- 398,000 בקופות שונות. החייב עשה שימוש בכספים אלו, ככל הנראה על מנת להחזיר חובות או הלוואות שלקח, כך שהדבר מלמד שמצד אחד החובות לא פחתו, אך מצד שני ולמרות קיומם של החובות לא נפגעה צבירת
הכספים בקופות לזכותו.

עוד נתונים חלקיים שהוצגו העלו שבשנת 2012 היו לחייב כ- 8,800 ₪ בחברת מיטב, ובשנת 2013 הוא שוב פדה סך של כ- 162,000 בחברת כלל לטובת קיזוז הלוואות (ונותרו לו הלוואות נוספות שטרם הגיע מועד פרעונן), כך שניתן להבין כי גם בסוף שנת 2012 עמדו לזכותו כספים בסכום לא מבוטל.

41. עם זאת, על מנת לבחון מה היה מצבו הכלכלי של החייב במועד העברת הזכויות והאם כבר היה חדל פרעון, יש להדרש גם לנתונים הבאים:
א. בסוף שנת 2012 לא נערך מאזן לחברה בשל אי תשלום לרואה החשבון;
ב. בשנת 2012 לא עמדו החייב והחברה במסגרת האשראי ובתשלומי חוב לבנק מרכנתיל,
ובחודש יוני 2012 נחתם בין החייב לבנק הסכם לפריסת החוב, וניתנה לחברה הלוואת
הסדר על כ- 315,000 ₪, אותה היתה אמורה להחזיר ב-60 תשלומים תוך שהחברה
התחייבה להתנהל בחשבון ביתרת זכות בלבד. החברה לא עמדה בהסדר זה, ובחודש
ינואר 2013 הגיש הבנק תביעה כספית כנגדם.
ניתן להסיק כי במחצית שנת 2012 סבר הבנק שפריסת החוב עשויה להועיל, וכי החייב
והחברה יוכלו לעמוד בהתחייבויות שלקחו על עצמם שאחרת לא היה טעם בהסדר זה;
ג. בכל השנים בהן הדרדר מצב החייב - משנת 2009 ועד לשנת 2012 - לא היו נושים אשר
פעלו כנגד החייב, לא נרשם כל עיקול על זכויותיו בדירה, וכל תיקי ההוצאה לפועל
נפתחו רק בשנים 2013-2014 בגין חובות שנוצרו באותן שנים ולא קודם לכן (למעט חוב
אחד לעירית חיפה שמקורו בשנת 1997, אשר לטענת החייב אינו שייך לו אלא לאביו,
ואכן לא הוגשה תביעת חוב מטעם העיריה בתיק פשיטת הרגל);
ד. הטבלה שערך הנאמן בהודעת עדכון שהגיש בנוגע לגובה חובו של החייב לבנקים בשנת
2011 אינו ברורה די הצורך, כך לדוגמה לא הובהר מהו הטור הנכון של "ההתחייבויות
הכספיות" בבנק מזרחי – ומדובר בפער משמעותי בין הסכומים, בשעה שלחייב היו
הסברים אשר לא ניתן היה לשלול ונותרה עמימות מסויימת בהקשר זה.
ה. לצד החובות שנצברו עמדו לחייב גם זכויות כספיות בסך של כ- 400,000 ₪.
ו. מאז חתימת ההסכם ועד לרישום הזכויות ע"י המשיבה חלפו למעלה משנתיים וחצי,
ב מהלכן לא הזדרזה המשיבה לרשום את חלקו של החייב על שמה, וגם לא העידה על
מאמצים שעשתה לקדם את הרישום באמצעות עו"ד קנובל, וסביר להניח כי אילו היו
שניהם יודעים שהחייב מצוי בקשיים משמעותיים וחובותיו הולכים וגדלים, לא היו
מתעלמים מכך והיו פועלים באופן נמרץ הרבה יותר להעברת הזכויות מוקדם ככל
האפשר;

צירוף האמור לעיל מקשה על קביעת מסקנה חד משמעית באשר למצבו של החייב ביום רישום הזכויות, כאשר מחד גיסא ברור שהוא היה מצוי בקשיים הולכים וגדלים והעסק שניהל צבר הפסדים וחובות, אך מאידך גיסא החברה המשיכה להתנה ל והחייב המשיך לצבור ולהחזיק בכספים בסכומים משמעותיים במשך כשנתיים נוספות עד לסגירת החברה.

42. כמוסבר, הנטל להוכיח את המצב הכלכלי ואת יכולת הפרעון מוטל על המשיבה, ועליה להראות בסיס חשבונאי עובדתי ונתונים אובייקטיביים מספקים, וכיון שהחייב לא המציא את מלוא המסמכים וכיון שנותרו תהיות באשר ליכולותיו של החייב לפרוע את חובותיו במועד הרישום, מתבקשת המסקנה שהנטל לא הורם די הצורך, למרות המסמכים שכן הוצגו ולמרות שהבקשה לכינוס נכסים הוגשה רק כארבע שנים לאחר מכן ומקור החובות הוא משנת 2013 ואילך.

עם זאת אציין, כי קיומם של נתונים כספיים חלקיים נובעים בעיקר מהתנהלות החייב, שכן ההחלטה על המצאת המסמכים ניתנה אך ורק כלפיו, וטענות הנאמן לחוסר שיתוף פעולה בהקשר זה במהלך כל התקופה בה התנהל ההליך – נטענו כלפי החייב בלבד ולא כלפי המשיבה.
כמו כן, ובהתבוננות על יחסי הצדדים והנתק הממושך ששרר בינהם, קשה לצפות שבחלוף השנים הרבות מאז נפרדו בני הזוג (שנת 2001) , עד שנחתם ההסכם (שנת 2009) ועד להגשת הבקשה לביטול הענקה (2017), תוכל המשיבה להשיג כל מסמך הקשור בהתנהלות החייב והחברה שנסגרה , והמסקנה של אי המצאת מלוא המסמכים כפועלת אך לחובת המשיבה מעוררת בעיני בנסיבות אלו קושי לא מבוטל .

סיכום מצבו הכלכלי של החייב

43. מצירוף האמור לעיל נמצא כי החייב ניהל עסק שהחל לצבור הפסדים וחובות, תחילה בסכומים קטנים יחסית וככל שחלפו השנים גדלו ההפסדים והחובות, אולם בחישוב כולל וע"פ המסמכים שהוצגו הוכח ברמה מספקת כי בשנת 2009 בזמן חתימת ההסכם לא היה החייב חדל פרעון, והיו ברשותו אמצעים מספיקים לכיסוי חובותיו גם ללא הדירה.

לעומת זאת ביום רישום הזכויות בדירה, לא עלה בידי המשיבה להוכיח ברמה הנדרשת את מצבו הכלכלי של החייב והאם היה בר פרעון, והתהיות שנותרו ע"פ הנתונים שציינתי נזקפות לחובתה, הגם שלטעמי אין לכך חשיבות נוכח הקביעה כי המועד הרלוונטי הוא יום ההסכם, ולאור האמור בענין ההגנות העומדות למשיבה כפי שיפורט בהמשך.

סעיף 96 (ג)(2) הגנת תום לב ותמורה

44. לאחר שנמצא כי הוכחו תנאי סעיף 96 (ב ) לפקודה, וכי במועד חתימת ההסכם היה החייב סולבנטי גם בלי להתחשב בנכס מושא ההענקה, ניתן היה לדחות את בקשת הנאמן לבטול ההענקה.

אלא שלמרות האמור אוסיף, כי ניתן להגיע לאותה תוצאה גם ע"פ סעיף 96(ג) לפקודה.
סעיף זה מונה שלושה חריגים שבהתקיימם לא תבוטל ההענקה, והרלוונטי הוא סעיף 96(ג)(2) "לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך", כך שאם יוכח כי המשיבה - הנחשבת לצורך הענין ובהתאם לפסיקה כ"'קונה" - הייתה תמת-לב ונתנה תמורה בת-ערך עבור ההענקה, תהיה בכך הגנה מספקת גם אם יימצא כי מדובר בהענקה בטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודה. או בלשון אחרת, די למקבל ההענקה להראות תום לב ותמורה בת ערך כדי לייתר הצורך בהוכחת היות החייב בעל כושר פרעון של חובותיו במועד ההענקה (ראו: ע"א 5709/99 בעניין לוין בעמודים 950 -951, ופש"ר 1649/09 מורדכיוב נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח').

בכל הקשור לסעיף 96(ג) לא קבע המחוקק על מי רובץ הנטל להוכחת הסייג, אולם מהפסיקה עולה כי הנאמן, כמי שמעוניין בביטול ההענקה, צריך להוכיח את כל היסודות העובדתיים שבבסיס עילת תביעתו, לרבות היסודות השליליים שבמסגרת החריגים המפורטים בסעיף.
עם זאת, בהתחשב בכך שאלו יסודות שליליים, שלעתים מצויים בידיעתו המיוחדת של הצד שכנגד, הרי שכמות ההוכחה הנדרשת מהנאמן אינה גבוהה, ואם לא יובאו ראיות לסתור מצד המשיבה ייראה כמי שהרים את הנטל החל עליו.
[ראו: ע"א 4619/15 בענין עו"ד אינסל סעיף 14; ע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פסקה 21 (16.8.2015) [פורסם בנבו]; ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי עמודים 477-478, ע"א 5709/99 בעניין לוין בעמוד 951 בפסקה 21; ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר (8.11.15) בפסקה 20, פש"ר 6297/09 בענין פלוני, ראה גם בספרם של לוין וגרוניס בעמוד 317).

45. הנאמן בסיכומיו לא התייחס כלל לחריג שבסעיף זה, והימנעותו יכולה להוביל למסקנה שהוא לא הצליח להרים אף את הנטל הקל המוטל עליו בענין תום ליבה של המשיבה והתמורה שניתנה במסגרת הסכם הגירושין. עם זאת, טענות הקשורות לתמורה הועלו בנוגע לביטול ההענקה לפי סעיף 96(ב) לפקודה, ועל כן לא אשאיר הדברים ללא התייחסות.

יסוד תום הלב -

46. באופן כללי קבעה הפסיקה כי יש להוכיח שמקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כספיים, ולא יכול היה לצפות שההענקה תפחית מרכוש החייב שיעמוד לרשות הנושים. בשורה של פסקי דין נקבע שאם בעת קבלת הנכס ידע המוענק שהמעניק נתון בקשיים כלכליים והנושים עלולים להפגע – לא יוכל להיחשב כתם לב.
עוד נקבע, שכאשר מדובר בקרבה משפחתית ובהענקה בין בני זוג, קיימת חזקה בדבר ידיעתו של מקבל ההענקה על הקשיים הכלכליים ועל מצבו הכלכלי של המעניק, אשר משליכה על שאלת תום הלב (ראו: ע"א 5709/99 בעניין לוין בפיסקה 24 לפסק הדין; ע"א 4619/15 בעניין אינסל ; פש"ר (חי') 21387-06-09 משה אריה כץ נ' כונס הנכסים הרשמי; וע"א 8147/13 בענין גרנות ונצ'ורס).

כמוסבר לעיל שוכנעתי כי הסכם הגירושין בין הצדדים היה אמיתי, ונועד להסדיר ולסיים את מערכת היחסים המורכבת ששררה ביניהם תוך שקלול של חובות וזכויות, כאשר באותה עת לא היה החייב במצב של חדלות פירעון ולא הוכח קיומם של נושים אשר ההסכם נועד להתחמק מפניהם.
מעדות המשיבה עלה כי במהלך החיים המשותפים עם החייב הוא היה המפרנס העיקרי, והיא לא הייתה שותפה בניהולה של החברה ולא ידעה על פעולותיו העסקיות של החייב בה.
לאחר שחל ביניהם הקרע האישי והתנהל הליך גירושין ממושך בין השנים 2001-2009, וע"פ עדות שניהם – אשר לא נסתרה – הם חיו בנתק זה מזו, ולמשיבה לא היתה יכולת ממשית לדעת על מצבו הכלכלי של החייב אלא בעקיפין, למשל דרך מסמכים שהתקבלו עבורו בדואר בקשר לנכסים פיננסיים שצבר, תשלום מזונות שוטף בו עמד במהלך השנים, וההתרשמות מהתנהלותו ומכך ש"הוא נוסע" (עמודים 15-16 לפרוטוקול מיום 09.10.08).

גם עו"ד קנובל העיד כי בין הצדדים היה מאבק ממשי וכי התנהל משא ומתן ממושך על הפרטים "החייב כל הזמן רצה להוסיף דברים להסכם או לגרוע וגם היא כל הזמן מסרה דברים שצריכים להיות בהסכם. היה שם מאבק ייצרי נוראי, שנאה עמוקה"( בעמוד 11 לפרוטוקול), כך שההסכם לא נחתם על רקע מצב כלכלי בעייתי.
בנוסף, ההסכם שנחתם בין החייב למשיבה הוא ארוך ומפורט, עוסק בעניינים שונים ומביא בחשבון את טובת הילדים המשותפים, וניתן היה להתרשם כי הצדדים התייחסו להסכם כמחייב ויישמו אותו בפועל.

כמו כן, לא מצאתי זיקה בין הסכם הגירושין למצבו הכלכלי של החייב והליך פשיטת הרגל שאירע שנים אחר כך, כשבפועל בזמן חתימת ההסכם ואף במועד רישום הזכויות לא היו לחייב נושים שפעלו כנגדו, לא הוטלו עיקולים על זכויותיו ולא נעשו פעולות אכיפה שהיו יכולות להשפיע על המשיבה או לתרום לידיעתה על מצבו (כגון: עיקולי מטלטלין או מקרקעין).
בנסיבות אלו מקובלת עלי גירסת המשיבה על כך שהיא לא ידעה מהו מצבם הכספי של החייב ושל החברה, והתעקשותה לקבל את זכויותיו בדירה נבעו מכך שהיא זו שנשאה בנטל גידול הילדים והחזיקה בדירה בכל אותן שנים, בשעה שהוא לא גר בבית והיה מוכן לוותר על זכויות אלו על מנת לסיים את הקשר בינהם.

מכל האמור הוכח כי ההסכם נערך בתום לב, וכי הצדדים ראו בו הסכם מחייב המסדיר את סיום היחסים בינהם, ואף לא מצאתי כי הנאמן או הכנ"ר העלו טענות של ממש בענין זה.

יסוד התמורה –

47. הפרשנות המקובלת ליסוד זה היא של תמורה בעלת ערך, בין בעין ובין בכסף, כאשר אין הכרח שתהיה תמורה מלאה ושלמה השקולה לנכס שהוענק, ודי בכך שבמובן המסחרי ניתנה תמורה בעלת ערך. כלומר, אין הכרח שהתמורה תשקף במדויק שווי נכס ודי שתהיה סבירה בנסיבות הענין, כששאלת הסבירות הינה שאלה שבעובדה אליה יידרש בית המשפט ע"פ הנסיבות, ע"פ הגיונם של הצדדים בעת שערכו את ההסכם וע"פ מה שראו לנגד עינהם באותו זמן.
(ראו: ע"א 5709/99 בעניין לוין בפסקאות 25-26 לפסק הדין; פש"ר 21387-06-09 כץ נ' כונס הנכסים; פש"ר (ת"א) 1127/01 נידקו משכירים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ נ' יוסף; פש"ר 27603-11-09 אינסל נ' ינקוביץ).

כזכור, ע"פ ההסכם החייב העביר את זכויותיו למשיבה ללא תמורה, ואילו היא ויתרה על זכויות בחברה שניהל החייב ועל כל החסכונות והכספים שהצטברו לזכותו, ושניהם טענו שבמסגרת היחסים בינהם נערך איזון המהווה תמורה אותה הם ראו כהולמת, בעוד הנאמן והכנ"ר טענו כי לא ניתנה שום תמורה, וכי ההסכם מעניק למשיבה כספים ובעלות על שתי דירות בעוד החייב נותר עם עסק השרוי בחובות וכספים משועבדים.

יאמר תחילה כי הסכם גירושין בין בני זוג יש לבחון בצורה שונה מאשר כל הסכם אחר, שכן הסכם כזה משקלל גם נסיבות אישיות הקשורות בבני הזוג, בילדים המשותפים ובחיים המשפחתיים שקדמו לפירוד. הפסיקה קבעה כי בדרך כלל על בית המשפט לכבד את רצון הצדדים ולבחון את ההסכמות בזהירות ע"פ הנסיבות הספציפיות ומידת הסבירות שבהן, ובעיקרון יש לשמר את חופש ההתקשרות של בני הזוג תוך מתן אפשרות לחלוקת הרכוש בינהם בכפוף למגבלות שנועדו להגן על מי מביניהם שנזקק להגנה ומתוך התחשבות באינטרס המשפחתי כולו (ע"א 4374/98 ורד עצמון נ' עו"ד רפ, פד"י נ"ז(3) 433).
בפש"ר (ת"א) 1127/01 נידקו משכירים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ נ' יוסף נאמר:
"...כאשר עוסקים אנו בהסכם ממון הנחתם לקראת פירוד בני הזוג, אין לבודד חלק מתניותיו ולהסתכל עליהם תוך התעלמות מהמכלול, כולל הנסיבות הסובבות את כריתת ההסכם. הסכם פירוד עשוי להכיל מארג שלם של "תן וקח", הנעשה בנכסים, זכויות ודרישות אחרות בהן משמשים בערבוביה יחסי ממון ומעמד אישי, בצורה המאפשרת סיום מוצלח ומהיר של הקשר. כך למשל, עשויה אשה לקבל לחזקתה את חציו של הבעל בדירת המגורים המשותפת, ומנגד לוותר על תביעות שהיא זכאית לתבוע ממנו, כגון דמי מזונות גבוהים העשויים להקשות עליו לפתוח דף חדש בחייו. יוצא, כי אל הסכמי ממון מסוג זה יש להתייחס בזהירות ולבודקם לפי נסיבות המקרה ואמת הסבירות, בטרם מזדרזים להגדירם כהענקת מרמה. זאת ועוד; בעניין עצמון, קבע בית המשפט העליון כי אף רצון של אחד מבני הזוג למנוע סיכון עתידי של ירידה לנכסיו איננו פסול בהכרח, ואיננו פוגע בכשרות ההפרדה.
מאידך גיסא, הנסיון מלמד כי הסכמי ממון ופירוד עשויים להיות כר נוח ושימושי לחייבים כדי להבריח את נכסיהם ולהוציאם אל מחוץ להישג ידם של הנושים; נפוץ מאד הוא המקרה, כי חייב או חייבת החשים כי טבעת חדלות הפרעון הולכת ומתהדקת עליהם, ממהרים לחתום על הסכמי גירושין וממון נדיבים ביותר, בהם מועברים כל נכסיהם אל בת או בן הזוג. במקרים אלו, מן הדין הוא כי בית המשפט יתערב, ויאכוף את הכלל הידוע כי "על אדם לשלם את חובותיו קודם שיהיה נדיב".
גישה זו של בתי המשפט בדבר אי התערבות בהסכמי גירושין, מוצאת ביטויה אף ביתר שאת במקום בו על פי נסיבות העניין ניתן בנקל לקבוע כי אין המדובר בהסכם למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים, אלא בהסכם פירוד כן ואמיתי אשר מביא בסופו של יום לפירוק הקשר הזוגי.
(ראו : ע"א 4619/15 ובפש"ר 27603-11-09 בענין אינסל; פש"ר (חי') 45785-02-11 שלומית נשר נ' שלום רוני כהן; פש"ר 21387-06-09 בענין כץ; בש"א 12735/07 עו"ד עדי בראונשטיין בתפקידו כנאמן לנכסי החייב שכטר אייל נ' אליז שכטר ; פש"ר (י-ם)6297/09 בענין פלוני).

48. ומהכלל אל הפרט;
בהקשר לתמורה העיד עו"ד קנובל כי אמנם בהסכם נקבע שהדירה תועבר ללא תמורה, משום שהדבר פוטר את הצדדים מתשלום מס שבח ומס רכישה, אולם בפועל הצדדים נאבקו על הרכוש והעלו קשיים אמיתיים טרם שהגיעו להסכמות, עד שבסופו של דבר גובשו בינהם הבנות שהיו מעין "איזון משאבים" שהיה מקובל על שניהם:

ש. כשכתוב "ללא תמורה" זה נכון או לא נכון?
ת. היה איזון משאבים... יש כאן ענין של איזון משאבים ומיסוי מקרקעין מאפשר את איזון המשאבים הזה ואת הפטור.
ש. בדקת מה קיבל הבעל בתמורה לדירה הזו
ת. אני לא בודק. ברור לי שהוא עמד על כך שהקופות יישארו אצלו והבנות יהיו מוטבות והגרושה תקבל את הדירה ללא אפשרות למכור אותה" (בעמודים 11-12).

מהדברים עולה כי גם לעורך הדין היה ברור שהמשיבה תורמת את חלקה בהסכם, ואין היא זו שרק מקבלת כספים וזכויות.

יש לזכור כי החייב ויתר על זכויות בדירת המגורים שהייתה משותפת לשני בני הזוג, בשעה שהוא עזב את המשיבה ואת הבית לטובת אישה אחרת, נותרה המשיבה לגור בדירה זו לבדה במשך כשמונה שנים בהן גידלה לבדה את ילדיהם המשותפים, וניתן להבין את ההקשר בו נעשה הו ויתור הזה מצידו.

בנוסף, כפי שקבעתי לעיל, הוכח כי במועד בו נחתם הסכם הגירושין לא היו החייב והחברה במצב של קריסה כלכלית למרות הקשיים והחובות, ולא ניתן לומר כי ויתור המשיבה על זכויות בעסק לא ייחשב כוויתור של ממש. יש לזכור כי החברה הייתה פעילה משנת 1999 (כהמשך לעסק שהקים אביו של החייב בשנת 1997), היא שימשה מקור עיקרי לפרנסת המשפחה במשך כל השנים, ואף הוסיפה לפעול בכל השנים בהן חיו בני הזוג בפירוד, כך שמבחינת המשיבה היא ויתרה על חלקה בחברה פעילה שגם אם עלולים להיות בה סיכונים להפסד כלכלי , עשוי להיות טמון בה גם פוטנציאל ל רווח עתידי. וכידוע החברה הוסיפה לפעול עוד כארבע וחצי שנים לאחר החתימה על ההסכם.
כך גם באשר לכספים והזכויות בקופות השונות שנצברו לזכות החייב, כשהוכח שהוא המשיך לצבור כספים אלו גם בשנים בהן החברה הייתה בקשיים, וכשנחתם ההסכם עמדו לרשותו אמצעים כספיים משמעותיים (ראו גם בחקירתו של החייב באשר לב יטחון שהיה לו בחברה ובכספים שצבר כשקולים לחלקו בדירה, מה גם שהוא דאג לרשום את חלקו כך שהמשיבה ממילא לא תוכל למכור אותו (בעמוד 24 לפרוטוקול)).

49. וכאן ראוי להזכיר, כי לאחר שמיעת הראיות וטרם הגשת הסיכומים, ביקשה המשיבה להוסיף ראיה מכרעת שמצאה במחסן ביתה – רשימת מצאי שערכה בכתב ידה טרם חתימת הסכם הגירושין, וצירוף ריכוזי יתרות של חסכונות החייב שהיו בידיה לפני חתימת ההסכם. לטענת המשיבה היא מצאה את המסמכים רק לאחר הדיון שהתקיים ולאחר חיפוש דקדקני שערכה, והרשימה עם ריכוזי היתרות מצביעה הן על הסכומים הגבוהים שעמדו לזכות החייב, והן על החישובים שערכה טרם חתימת ההסכם תוך איזון ושקילה מה תקבל ועל מה תוותר.

הנאמן והכנ"ר טענו כי קשה לתת משקל של ממש לרשימה שבכתב היד ולמסמכים שהוצגו, בשל העיתוי בו נמצאו והנתונים שאינם משקפים נכונה את המצב. בחקירתה על אלו מסרה המשיבה כי ערכה את החישובים על בסיס המסמכים כפי שהבינה אותם, וגם אם היו סכומים משועבדים, הלוואות או תשלומים שנדרשו מהחייב לצרכי מס היא לא נתנה לכך משקל ולא התייעצה באיש מקצוע לצורך כך: "... בלי לקחת איש מקצוע. עשיתי את זה בעצמי לבד. אחריי 8 שנים שהיינו פרודים ולא ידעתי איך לצאת..."(בעמוד 20).

בחינת המסמכים שצירפה המשיבה מעלה כי בסוף שנת 2008 (שאלו הם עיקר המסמכים) היו לחייב חסכונות וקופות שונות בסכומים נכבדים, וביום 31/12/08 - חמישה חודשים לפני חתימת ההסכם - נרשמו לזכות החייב כספים בסך כ- 311,000 ₪ (שחלקם היו משועבדים או שימשו כבטחונות).
אמנם החישוב והמספרים אליהם התייחסה המשיבה ברשימותיה אינו תואם את המסמכים ובפועל היו לחייב פחות כספים ממה שנרשם על ידה, אולם אני מקבלת את דבריה כי היא ראתה את הכספים של החייב כסכומים בעלי שווי נכבד, ובשעה שלה עצמה לא היו חסכונות כלל וכשהיא רצתה לסיים את הליך הגירושין הארוך בו היתה נתונה, הרי שגם בכך היה משום ויתור.
אוסיף, כי גם מבלי להתייחס לסכומים שנרשמו במסמך שנערך ע"י המשיבה– שהרי המסמכים עצמם הומצאו – עולה מהרישומים כי המשיבה כתבה הערות שונות באשר להתחשבנות לגבי מזונות ולגבי הוצאות עתידיות הקשורות בבנותיהם המשותפות , ואף הסבר מדוע החייב הוא שצריך לשאת בתשלום יתרת החובה שנצברה בחשבונה האישי, והדברים מתיישבים עם עדות הצדדים על התהליך הלא פשוט שהתקיים טרם חתימת ההסכם ועם עדותו של עו"ד קנובל על הקשיים שהוליד הסכסוך בין בני הזוג עד לחתימת ההסכם.
(ראו עמודים 16- 17 לפרוטוקול ובחקירת המשיבה על הראיה הנוספת מיום 26.03.19).

50. בנסיבות שפירטתי וע"פ הראיות שהובאו ניתן לקבוע כי הגירושין וההסכם שנחתם היו אמיתיים ונועדו להשיג הפרדה סופית בין הצדדים, ובמסגרת ההסכם נתנה המשיבה תמורה סבירה לחייב בגין ויתורו על הזכויות בדירה, וגם אם ויתורי הצדדים לא היו שקולים זה מול זה, הרי שהתנהל בינהם משא ומתן, המשיבה ויתרה על זכויות שהגיעו לה מ החייב, אין בהסכם רכיב חריג או בלתי סביר שאינו מקובל בהסכמים מסוג זה, ועל כן אין מקום להתערב בהסכמות ובאיזון שערכו הצדדים, וחל החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה באופן המקנה הגנה למשיבה מפני ביטול ההענקה.

51. ניתן היה לסיים הדיון במסקנה זו ולקבוע כי הוכחו התנאים הנדרשים למניעת ביטול ההענקה, אולם אני רואה להוסיף כי גם אילו הייתי קובעת שמועד ההענקה הוא יום רישום הזכויות, ושבמועד זה היה החייב חדל פרעון, ולכן יש לבטל את ההענקה ולהשיב את מצב הרישום על כנו – כפי שעתר הנאמן, עדין היה עליו להתמודד עם הקושי של "זכויות ביושר" שרכשה המבקשת מכח הסכם הגירושין, ואשר עשויות במקרים המתאימים לגבור על זכויות הנאמן;

זכויות המשיבה בדירה - הלכת אהרונוב

52. בסיכומי המשיבה נטען כי חלה עליה הלכת אהרונוב באופן שזכויותיה גוברות על זכויות הנושים, בעוד שהנאמן לא טרח להשיב או להתייחס לטענות אלו, ואילו הכנ"ר בתשובתו טען כי על מנת להחיל את הלכת אהרונוב על המשיבה להוכיח מתן תמורה וזאת לא עלה בידה.
כפי שפירטתי בהרחבה לעיל (סעיף 33 להחלטה זו) קבע פסק הדין בענין אהרונוב כי:
"כאשר מוכר מתחייב להקנות בעלות במקרקעין או במיטלטלין לקונה, משתכללת אצל הקונה זכות שביושר. זוהי זכות "מעין-קניינית". היא פועלת כלפי צדדים שלישיים. מכוחה של זכות זו ניתן לומר כי יש לקונה "זכויות מהותיות בנכס מסוים". כתוצאה מכך נשלל מנושה – בין נושה מכוח עיסקה נוגדת ובין נושה מכוח נשייה שאינה קשורה כלל לנכס – הכוח לממש את זכותו כלפי החייב-המוכר באמצעות הנכס הנמכר. על-כן, מתגבר הקונה על נושה של המוכר, המטיל עיקול על הנכס. לעניין זה, אין כל נפקות לרישום העיקול במרשם המקרקעין. פרופוזיציה זו אינה מוגבלת אך להקנייתה של זכות הבעלות. היא חלה על הקניה של כל זכות אחרת במקרקעין או במיטלטלין." [שם, בעמ' 240 מול האותיות א'-ג'].

עוד נקבע בפסיקה כי "הלכת אהרונוב" אינה מצומצמת אך ורק לתחרות בין התחייבות רשומה לעיקול, וגם במצב של חדלות פרעון זכות שביושר גורעת את הנכס ממסת נכסי החייב או החברה.
[ראו והשוו: פש"ר (ת"א)241/89 בש"א 9849/01 יצחק בילו פסקאות 4-6), ע"א 3911/01 כספי ואח' נ' שלמה נס –רו"ח ואח', פ"ד נו(6) 752).

בע"א 11502/05 אילנה לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ נקבע:

"תמצית ההלכה שנתחדשה בענין אהרונוב הינה כדלהלן: משנערך הסכם ובו התחייבות של בעל מקרקעין להעביר לזכויותיו לקונה, קמה לקונה זכות "מעין קנינית" במקרקעין מיד עם היווצר ההתחייבות. זאת גם בטרם נרשמה העיסקה וגם בטרם נרשמה הערת אזהרה. זכות מעין קניינית זאת אינה מותנית בתשלום התמורה המוסכם בפועל על ידי הקונה. בהיות זכותו זו של הקונה "מעין קניינית", גוברת היא על זכותו של נושהו של המוכר שנרשם לזכותו עיקול על הנכס. זאת מתוך כך שהעיקול מעצם טיבו אינו משקף זכות קניינית בנכס אלא "זכות דיונית" שכל כוחה במניעת בעל הזכויות הרשום מביצוע עסקאות בהן" (סעיף 4 לפסק הדין).

ודוק, אפילו אם אניח לצורך הדיון כי החייב נתן את זכויותיו בדירה למשיבה ללא תמורה או במתנה, הרי שע"פ האמור בפסק הדין בע"א 11502/05 לאניאדו לעיל, הרי גם כשמדובר במתנה שהתחייב החייב להעביר במסגרת הסכם הגירושין, ואף בטרם נרשמו הזכויות, חלה הלכת אהרונוב ועצם ההתחייבות לתת מתנה יוצרת "מעין זכות מעין קניינית", כאשר פתוחה הדרך בפני מקבל ההתחייבות למתנה לנסות ולהוכיח כי במאזן הציפיות המוגנות שלו אל מול אלו של הנושה – תיטה הכף להעדפתו, וזאת בראש וראשונה "בהוכחת תום הלב של נותן המתנה ונסיבות נתינתה ובהפרכת והסרת כל ספק סביר שמא נועדה אותה המתנה להברחת הנכס מנושיו או למטרה בלתי ראויה אחרת" (פיסקה 8 לפסק הדין).

כמוסבר, ההסכם שנחתם בין המשיבה לחייב נערך בתום לב ולא למראית עין, המשיבה נתנה תמורה סבירה ובעלת ערך, מטרת ההסכם לא נועדה לצורך הברחת רכוש, בשעה שבזמן החתימה לא היו לחייב נושים שפעלו כנגדו או חובות שמשמעותם קריסה כלכלית.
ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין, הצדדים פעלו על פיו והתנהלו בהתאם למוסכם בינהם ואף התגרשו לאחר שנות פירוד רבות, ובנסיבות אלו בידי המשיבה זכות "מעין קניינית" שקיבלה מהחייב והיא גוברת על זכויות הנושים (לעניין זה ראו גם פש"ר
3762-08-14 אלגן דוד נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה).

סוף דבר

53. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי ביום הקובע – הוא יום חתימת הסכם הגירושין, לא היה החייב חדל פרעון ללא הזכויות בנכס שהעביר למשיבה בהתאם לסעיף 96 (ב) לפקודה, ואף הוכח כי עומדת למשיבה הגנת
סעיף 96(ג)(2) – תום לב ותמורה, וכל אלו מוליכים למסקנה כי יש לדחות את בקשת הנאמן לביטול ההענקה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

כיון שהנאמן פעל במסגרת תפקידו ועל מנת להשיא תועלת לנושים – לא אחייבו בהוצאות.

ניתנה היום, כ"ג תשרי תש"פ, 22 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.