הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 28279-11-13

בפני
כב' השופטת עדי חן-ברק

בעניין:
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
להלן: "הפקודה"
בעניין:
עלי נעאמנה, ת"ז XXXXXX107
להלן: "החייב"
ובעניין:
הכונס הרשמי מחוז חיפה
להלן: "הכונ"ר"
ובעניין:
עו"ד איתי פריימן
להלן: "הנאמן"

החלטה

בפני בקשת נאמן (בקשה 10 ובקשה 10 מתוקנת) במסגרתה מבוקש לקבוע כי הסכם שנערך בין החייב לאחיו בשנת 2010 להעברת זכויות החייב במקרקעין, ובמניות חברת בטון נעאמנה בע"מ, הופר, על כן בטל, ומכאן שיש לאפשר לנאמן למכור המקרקעין (לאחר ביצוע פירוק שיתוף).
נטען כי לחייב זכויות ב-63% משטח המקרקעין המשמשים והנמצאים כיום בבעלות האח (בין במישרין ובין לאור העברת המניות בחברה שגם היא מחזיקה במקרקעין נוספים.

א. רקע:

  1. בעקבות בקשת נושה ניתן כנגד החייב (להלן: "עלי" או "החייב"), צו כינוס, וביום 21/1/15 הוא הוכרז כפושט רגל.
  2. כנגד החייב הוגשו 13 תביעות חוב על סך 4.8 מיליון ₪ בהתאם לפירוט הבא:

בנק ערבי ישראלי – 1.85 מיליון ₪ - התביעה שולמה (יובהר בהמשך).
הנסון מוצרי מחצבה – 776,000 ₪ - התביעה בוטלה.
פ.צ. מחצבות צפון – 508,262 ₪ (נושה יוזמת ההליך) – התביעה אושרה 508,262 ₪.
מוהנד נעמנה – 457,834 ₪ - התביעה נדחתה.
מרכנתיל דיסקונט – 455,000 ₪ - התביעה בוטלה.
בנק הפועלים – 326,000 ₪ - התביעה אושרה על 214,000 ₪.
דור אלון – 186,000 ₪ - התביעה אושרה על 182,893 ₪.
מחצבות גלעדי – 180,000 ₪ התביעה נדחתה.
תעשיות אבן וסיד – 68,000 ₪ - התביעה אושרה על 66,719 ₪.
איזוטופ -19,900 ₪ - התביעה נדחתה.
דלק – 14,904 ₪ - התביעה אושרה על 14,904 ₪.
בית אלפה – 8,000 ₪ - התביעה אושרה על 7,667 ₪.
כלמוביל – 2,660 ₪ - התביעה אושרה על 2,583 ₪.
לאחר ביצוע תשלום לבנק ערבי, ובעקבות הליך ערעורי נוסף מול בנק ערבי, אושרה תביעת חוב נוספת של בנק ערבי בסכום של 173,570 ₪.
בדיון שהתקיים בפני ביום 1/6/20 הוצג אישור (טלפוני) כי חברת דור אלון חוזרת בה מתביעת החוב, ובכפוף לאישור בכתב בנושא מדור מאלון, הרי שמצבת החובות המאושרים נכון להיום, עומדת על סכום כולל של 988,051 ₪.
3. החלטה זו עוסקת, כאמור, במחלוקת הנוגעת לבקשה 10 (המקורית והמתוקנת, להלן: "בקשה 10")) במסגרתה מבוקש לקבוע, בין היתר, כי הסכמה שהושגה בין אח החייב (להלן: "פהמי") לבין החייב, להעברת זכויות החייב במניות בטון נעאמנה בע"מ, ובמקרקעין נוספים (בשטח כולל של 5,684 מ"ר), תמורת תשלום חובות בטון נעמנה בע"מ וחובות בני מוסטפא בע"מ, להם ערב החייב גם באופן אישי, הופרה, לכן בטלה, ומכאן שיש להורות על השבת המקרקעין והמניות לידי החייב כך שהנאמן יוכל לממש הנכסים ולפרוע החובות בתיק זה.
עוד נטען בבקשה כי יש לחייב את פהמי ואת חברת פ. נעאמנה שיווק ומסחר בע"מ (חברה בבעלות פהמי אליה העביר פהמי את פעילות חברת בטון נעמנה לאחר שקיבל המקרקעין והמניות של בטון נעאמנה), בדמי שימוש במקרקעין מהמועד בו קיבלו את השימוש במקרקעין (חודש יולי 2010), ועד שיימכרו.
4. בפירוט נטען כי על רקע חובות שצברו החברות בני מוסטפא נעאמנה בע"מ ובטון נעאמנה בע"מ – חברות שנוהלו על ידי החייב, ובחלקן היו בבעלותו (ראה פירוט בהמשך), התקיימה בחודש יולי 2010 פגישה במהלכה הסכימו חמשת האחים לבית משפחת נעאמנה, הסכם בעל פה, כי תמורת זכויות החייב במקרקעין, ותמורת זכויות החייב במניות חברת בטון נעאמנה (שבבעלותה היו מקרקעין נוספים, כאשר החייב החזיק ב-70% ממניותיה), יסלק פהמי חובות החברות בני מוסטפא ובטון נעמנה להן ערב החייב גם באופן אישי.
5. אין מחלוקת כי ביום 20/9/10 הועברו המניות בחברת בטון נעאמנה מהחייב שהחזיק ב-70% מהמניות לידי פהמי, וביום 25/11/10 הועברו הזכויות במקרקעין בהם החזיק החייב (קרקע נוספת מעבר למקרקעין שהוחזקו באמצעות בטון נעאמנה) לידי פהמי.
אין גם מחלוקת כי למרות העברת המניות והמקרקעין חובות חברת בני מוסטפא ובטון נעמנה להן ערב החייב באופן אישי לא סולקו במלואם על ידי פהמי, שכן החייב נתבע לשלם חלק מהחובות במסגרת הליך פש"ר זה.
6. עוד נטען בבקשה 10 כי פהמי נטל את פעילות בטון נעאמנה ונכסיה, והעביר אותה לשימוש חברה שהייתה בבעלותו הבלעדית – פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ, כך שהותיר את חברת בטון נעאמנה ללא דבר, ואכן כפי שעולה מחוות דעת מומחה שמונה בתיק (ראה פירוט בהמשך), במהלך חודש 11/10 הופסקה פעילותה של חברת בטון נעאמנה, והפעילות שלה הועתקה לחברת פ. נעמנה שבבעלות פהמי.
באשר לחברת בני מוסטפא – ביום 26/8/13 ניתן נגדה צו הקפאת הליכים, וביום 1/4/14 ניתן נגדה צו פירוק.
7. מבחינה דיונית אציין כי בקשה 10 נקבעה לדיון עוד ביום 7/12/15 על ידי המותב הקודם שטיפל בתיק (כבוד השופטת גירון), ברם פהמי ו/או חברת פ. נעמנה שבבעלותו – המשיבים לבקשה, לא התייצבו לדיון, ומשאף לא הגיבו לבקשה, התקבלה הבקשה במלואה (בהחלטה מיום 22/2/16).
פהמי הגיש בקשה לבטל את ההחלטה, ובדיון שהתקיים ב-6.10.16 הסכימו הצדדים כך:
החלטת ביהמ"ש בנוגע לאישור בקשה 10 תעוכב.
הנאמן יגיש בקשה מתוקנת לבקשה 10 (בשים לב לנתוני המקרקעין שהיה צריך לתקן), פהמי יגיש תגובה לבקשה המתוקנת, ויקבע מועד לשמיעת הראיות.
כן הוסכם שפהמי יהיה רשאי להגיש תביעת חוב בגין התשלומים שבוצעו לטענתו על פי ההסכם בין הצדדים (חובות שטוען כי פרע לנושי החייב בתמורה לקבלת המניות והמקרקעין).
8. ביום 6.11.16 הגיש הנאמן בקשה 10 מתוקנת בצירוף חוות דעת שמאי לפיה שווי המקרקעין שהעביר החייב לפהמי הוערך ב - 5 מיליון ₪ (חלקו של החייב - 63%). כן העריך המומחה את שווי המכונות והציוד במפעל שהועבר לפהמי בסך של 180,000 ₪.
9. בדיון שהתקיים בפני כבוד השופטת גירון ביום 6.2.17 הוסכם כי בכפוף להפקדת סך של 350,000 ₪ על ידי פהמי לקופת הכינוס, תינתן לו ארכה להגשת תגובה לבקשה 10 המתוקנת, וכן אפשרות להגיש תביעת החוב כאמור לעיל, כאשר הובהר כי הסכום שיופקד ע"י פהמי ישמש לחלוקת דיבידנדים, ולא תהיה למר פהמי כל טענה בנוגע לכספים הללו, אלא אם תאושר תביעת החוב שלו, והוא יהיה זכאי לקבלת דיבידנד יחד עם יתר הנושים ככל שתאושר תביעת החוב שלו.
10. הסכום הופקד, פהמי הגיש תגובה לבקשה 10, וכן הגיש במקביל תביעת חוב על סך 9.66 מיליון ₪ בה נטען כי סכום זה שולם על ידו לנושי החברות בטון נעמנה ובני מוסטפא בע"מ.
תביעת החוב של פהמי נדחתה על ידי הנאמן בטענה כי התשלומים שבצע פהמי, ושבגינם הגיש תביעת חוב, הם תשלומים שבוצעו במועד בו החברות כבר היו בשליטת פהמי ובגין חובות של פהמי או החברה אליה הועברה הפעילות לאחר העברת הבעלות בחברת בטון נעמנה לפהמי, ולא מדובר בתשלום בגין חובות של החברות בני מוסטפא ובטון נעמנה שנוצרו לפני ההסכמות בין הצדדים.
11. המחלוקות העיקריות בין הצדדים נעוצות בתוכן ההסכמה שהתגבשה בין החייב לפהמי בשנת 2010, ובסכומים ששלם פהמי לנושי החברות בני מוסטפא ובטון נעמנה:
לשיטת פהמי בפגישה שהתקיימה בין האחים (בחודש יולי 2010), פגישה שהתקיימה על רקע חובות החברות וניסיון האחים לעזור לאח הבכור – עלי (החייב), הציג החייב מצג שווא לפיו גובה החובות של שתי החברות, 8 מיליון ₪ בלבד, וכן כי הגיע להסכם עם דור אלון לפיו חברת בני מוסטפא תשכיר לדור אלון תחנת דלק ל - 5 שנים בתמורה לתשלום 2.5 מיליון ₪ שיוכלו לשמש לכיסוי חובות. עוד נטען כי הוצג מצג שווא לפיו בנק ערבי ישראלי הסכים להעמיד לחברת בני מוסטפא נעמנה אשראי בסך 2 מיליון כשההסכם עם דור אלון ישמש כבטוחה.
על בסיס מצג שווא זה, הסכים פהמי, לגרסתו, לעזור לחייב באופן הבא:
ניהול שתי החברות יועבר לידי רביע –בן החייב, וחכמת (בן פהים-אח נוסף) שיעבדו בהתאם להוראות פהמי אשר יסייע בניהול, כאשר פהמי ידאג לסייע בכיסוי החובות, ובתמורה יקבל את חלקם של האחים (החייב ופהים) במקרקעין, וכן את מניות בטון נעמנה (בהם גם החזיקו האחים: החייב ופהים), כאשר לאחר הבראת החברות יהיה זכאי לקבל בחזרה את ההשקעות שהשקיע, ואז גם יחזיר לכל אחד מהאחים את חלקו בנכס, במניות בטון נעמנה ובמפעל בטמרה.
עוד טוען פהמי כי בסמוך לאחר ההסכמה שגובשה החל להזרים כספים לחשבונות שתי החברות, אך מספר חודשים לאחר מכן, התברר לו, לראשונה, מצבם האמיתי העגום של שתי החברות, כך שהחובות שלהם עומדים על כ - 15,000 מיליון ₪ ולא על 8 מיליון כפי שהוצג, כי ההסכם עם דור אלון שונה ממה שהוצג בפניו, באופן שחברת בני מוסטפא לא מקבלת תמורה כלשהי מהעסקה, אלא שהיא בעצמה חייבת לדור אלון 2.6 מיליון ₪, וההסכם נועד לכיסוי חוב זה.
עוד נטען על ידו כי החייב הותיר ברשותו פנקס שיקים של שתי החברות והמשיך לפזר שיקים ללא ידיעתו או ידיעת המנהלים רביע וחכמת, כאשר במועד זה כבר הזרים פהמי סך של 9.6 מיליון ₪ לחברות כפי שפורט בתביעת החוב שהגיש.
12. בשלב זה התקיימה לגרסת פהמי פגישה נוספת בביתו, אליה הגיעו כל האחים פרט לחייב, ובה הודיע פהמי כי הוא מסרב להמשיך לסייע בניהול החברות, ועל כן השיב המושכות לאחיו (החייב ופהים) ולשני בניהם (רביע וחכמת).
13. החייב טוען, מנגד, כי לא הציג מצג שווא ביחס לגובה החובות, ומכל מקום הוסכם שפהמי יישא במלוא החובות של החברות תמורת המקרקעין שהועברו לידו ללא תמורה, ותמורת המניות בחברת בטון נעאמנה שאף הן הועברו לידיו ללא תמורה.
14. בחודש 9/12, כשנה טרם פתיחת הליך זה, הגיש החייב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 44532-09-12), במסגרתה ביקש סעד הצהרתי לפיו פהמי הפר את ההסכמה כאמור לעיל, שכן לא פעל לסלק את חובות החברות בפרט חברת בטון נעאמנה בע"מ, וכן ביקש במסגרת אותה תביעה להורות על השבת המניות והמקרקעין לידיו.
מהאמור בכתב ההגנה שהגיש פהמי בהליך בבית המשפט לענייני משפחה עלה כי הוא היה מוכן להשיב את נכסי המקרקעין ואת המניות כנגד השבת הסכומים ששלם לנושי החברות, והצדדים הגיעו להסכמה כדלקמן (כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 11/9/13):
"אין מחלוקת שהמניות והקרקע הועברו לפהמי, אין מחלוקת כי שולמו כספים לנושים שונים של עלי נאמנה ובטון נעמנה. הגענו להסכמה שימונה רואה חשבון שיבדוק כל חשבונות ששולמו בפועל ויערוך חישוב מדויק , כולל הערכת שווי נכס ושווי שימוש בנכס בתקופה הזאת וייתן דעתו. המחלוקת היא לגבי התשלום שבוצע בפועל.
עלי יהיה מוכן להחזיר בחזרה את התשלומים ששולמו והצד השני ישלם עבור דמי שימוש/שכירות באותה תקופה..פנינו לרואה חשבון".
15. בפועל המינוי עליו הוסכם כאמור לעיל לא יצא לפועל מאחר ובסמוך לכך נפתח הליך זה, החייב ו/או פהמי לא פנו לקבל אישור בית משפט לפש"ר על מנת שיוכל להמשיך את ההליך, והתביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה.
אציין כי לתביעה שהגיש החייב לבית המשפט לענייני משפחה צורפו חוות דעת שהעריכו
שווי המבנים, המפעל, וכלי הרכב שהועברו לפהמי בדרך העברת המניות בחברת בטון נעאמנה, בסך כולל של כ - 2 מיליון ₪, שווי המוניטין של החברה - מיליון ש"ח. כן הוגשה חוות דעת ביחס לשווי המקרקעין.
16. גם במסגרת הליך זה הגיש הנאמן חוות דעת שמאי שהעריך שווי נכסי המקרקעין: המגגרש בבעלות חברת בטון נעאמנה 2.873 מיליון ₪ ולחייב 70% מזה בהתאם לאחוז המניות בהם החזיק בחברה טרם העברתם, ומיליון ₪ עבור המגרש הנוסף שהיה בבעלות החייב ואח נוסף), כן הוגשה חוות דעת ביחס לשווי המכונות במפעל הבטון, והוגשה הצעה לתשלום דמי שימוש עבור מפעל הבטון.
17. בשים לב למחלוקות בין הצדדים (בפרט המחלוקות החשבונאיות) מונה בהחלטתי מיום 13/1/19 מומחה מטעם בית המשפט – רו"ח שנתבקש לחוות דעתו בשאלות הבאות:
א. גובה חובות החייב נכון למועד העברת זכויות החייב במקרקעין ובמניות בטון נעאמנה (כלומר חובות החברות להן ערב החייב באופן אישי וכלל החובות של החברות).
ב. גובה הסכומים ששלם פהמי בגין החובות להם ערב החייב באופן אישי.
ג. שווי הזכויות בנכסים שהועברו לפהמי במועד ההעברה (החברה והמקרקעין).
ד. דמי השימוש/שכירות בנכס שהועבר לפהמי ממועד ההעברה ועד היום.

ביום 29/8/19 הגיש המומחה (רו"ח אריאל בנימין) את חוות דעתו בה קבע כדלקמן:
א. חובות החייב בגין פעילות החברות (בני מוסטפא ובטון נעאמנה) להן ערב בערבות אישית נכון ליום 1/7/10 (המועד הקובע: מועד ההסכמות בין האחים): 10,026,589 ₪.
בקביעה זו התבסס המומחה על תביעות חוב שאושרו ע"י הנאמן, זאת בהיעדר אסמכתאות אחרות/נוספות וקבע כי מדובר בחובות של החברות להן ערב החייב באופן אישי.
עוד קבע כי גובה החובות הכולל של שתי החברות בחודש 7/10 היה כ-27 מיליון ₪.
ב. פהמי פרע חובות להם ערב החייב באופן אישי בסכום כולל של 2,840,917 ₪ (מדובר בסכום ששילם פהמי לשלושה נושים: הנסון; בנק מרכנתיל דיסקונט, בנק ערבי ישראלי).
ג. לגבי שלושה נושים נוספים: בנק פועלים, דור אלון ודלק – נקבע כי מאחר והחובות כלפיהם קטנו מהמועד הקובע (1/7/10) ועד ליום הגשת תביעת החוב על ידם ו/או הכרעת הנאמן בתביעות החוב שלהם, בסך כולל של 4,629,000 ש"ח, הרי שניתן להניח כי חלק מהחובות הנ"ל נפרעו ע"י פהמי, אם במישרין ואם בעקיפין מההון החוזר שהזרים לחברות לצורך פעילותן, אך מאחר שלא הומצאו אסמכתאות לתשלום הסכומים הנ"ל, לא הכיר המומחה בסכומים הנוספים ככאלה ששולמו על ידי פהמי.
ד. שווי הזכויות במקרקעין (קרקע+ מבנה משרדים) נכון ליום 1/7/10 שהועברו לפהמי: 3,459,780 ₪, ומתוך זה חלקו של החייב (בהתאם לחלקו בחברת עלי נעמנה) היה סך של 2,438,000 ₪.
ה. שווי הזכויות במניות חב' בטון נעאמנה במועד הקובע (כולל שווי המקרקעין שהחזיקה החברה) היה שלילי: 2,642,000 - ₪.
ן. דמי שימוש/שכירות לתקופה של 8.5 שנים (103 חודשים) הינו בסך 1,545,000 ₪ נומינאלי (נקבע כי הפרשי הצמדה הינם זניחים ולא מהותיים ומסתכמים בכ- 30,000 ש"ח). החישוב נעשה בהתאם לדמי שכירות חודשיים בסך 15,000 ₪, ודמי שכירות שנתיים בסך 180,000 ₪.
18. במקביל לניהול הליך זה, התנהלה תביעה בבית משפט השלום בחיפה בפני כבוד השופט רובס (ת.א.55804/2/17), במסגרתה נדונו שאלות דומות הנוגעות לבקשה 10, לאור טענת תובעת שם לפיה יש לחייב פהמי וחברת פ. נעמנה (בנוסף לחברת בטון נעמנה) בהחזר סכום ששולם על ידי התובעת עבור בטון שלא סופק לה.
פהמי העלה באותו הליך טענות זהות לטענות שהעלה פה, ולאחר שמיעת ראיות נקבעו בפסק דין ארוך ומפורט הקביעות הבאות:
לפי ההסכם שנכרת בין האחים התחייבה חברת פ.נעמנה באמצעות פהמי לשאת בכל חובות החברות, ונדחתה טענת פהמי לפיה ההתחייבות הייתה לסלק חובות עד לסכום של 8 מיליון ש"ח.
עוד נקבע כי לא הוכח שחברת פ.נעמנה ו/או פהמי החזירו חובות החברות (בני מוסטפא ובטון נעמנה) בסכום של 9 מליון כטענת פהמי, ואף לא בסכום קרוב לזה:
"אני קובע כי הזכויות בנכס המקרקעין עליו הוקם מפעל הבטון, כמו גם הפעילות של חברת בטון נעמנה ומניותיה הועברו לידי מר פהמי נעמנה וחברת פ. נעמנה שבשליטתו, כנגד התחייבותם לסלק את כלל חובותיה של חברת בטון נעמנה. אני דוחה את טענת חברת פ. נעמנה לפיה במסגרת ההסכם בין האחים היא נטלה על עצמה התחייבות לסלק את חובות חברת בטון נעמנה וחברת בני מוסטפא עד לסך של 8 מליון בלבד. בנוסף, לא הוכח ולו לכאורה כי חברת פ. נעמנה שלמה סך של 9 מליון או אפילו סכום קרוב לזה, לסילוק חובות בטון נעמנה".
על רקע קביעות אלו חוייבה פ. נעמנה בתביעה הנ"ל לשלם את מלוא סכום התביעה . יצויין כי הוגש ערעור על פסק דין זה שטרם נדון.

19. ביום 25/5/20 וביום 1/6/20 נשמעו בפני ראיות הצדדים, נחקר המומחה שמונה מטעם בית המשפט, וב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ.
פרט לחייב ולפהמי העידו מטעם פהמי שני אחים נוספים: עו"ד גמיל נעמנה, ופהים נעמנה, וכן בנו של פהים - חיכמת.
כבר כעת אציין ביחס לעדות החייב כי קל היה להבחין שהעד אינו מבין חלק ניכר מהשאלות, ויש לקחת בערבון מוגבל מאוד את עדותו בשים לב לעובדה שמדובר באדם שעבר אירוע מוחי והתרשמתי כי אינו מבין חלק ניכר מהשאלות, כאשר הדבר אף צוין בפרוטוקול.
ניסיונות רבים (מאוד) על מנת להביא הצדדים להסדר בשים לב, בין היתר, לגובה החובות שנותרו, ובשים לב להכרעה המבוקשת ביחס לאירועים שהתרחשו בשנת 2010, ובהתחשב בעובדה כי מדובר בבני משפחה (אחים) - לא צלחו.

ב. טענות הצדדים:

20. הנאמן:
א. כל החובות שהוגשו כנגד החייב במסגרת הליך זה הם חובות של החברות: בני מוסטפא ובטון נעמנה להם ערב החייב באופן אישי.
בין אם הוסכם כי פהמי יישא במלוא חובות החברות תמורת קבלת המקרקעין והמניות של חברת בטון נעמנה, ובין אם הוסכם כי יחזיר חובות עד גובה של 8 מיליון כטענתו, הרי שכל שהוכח הוא ששולם על ידו סכום נמוך בהרבה: 667,000 ₪ לנושה הנסון, 200,000 ₪ לנושה בנק מרכנתיל, 1.2 מליון ₪ לנושה בנק ערבי, סה"כ כ -2 מיליון ₪ בלבד, ואין לקבל בהקשר זה קביעת המומחה שייחס החזר חובות של 2.8 מיליון ₪, ובטח ובטח אין לקבוע כי שולמו תשלומים נוספים, בהעדר הוכחות לכך, כאשר העובדה כי תביעות החוב קטנו או נדחו אינה מלמדת דווקא כי פהמי שלם החוב.
ב. קביעות פסק דינו של כבוד השופט רובס מהוות השתק פלוגתא.
ג. בעדות פהמי התגלו סתירות רבות הפוגעות במהימנות שלו.
ד. גרסת פהמי לפיה החזיר חובות בסכום של 9.6 מליון ₪ בסמוך לאחר ההסכמה שגובשה בין האחים נסתרה לחלוטין, שכן גם הכספים ששולמו, שולמו על ידו רק בשלב מאוחר בהרבה – שנים רבות אחרי ההסכם, ולא הוכח ששולם דבר בסמוך לאחר קבלת המניות והמקרקעין. די בכך על מנת לקבוע כי ההסכם בינו לחייב הופר, ויש לבטלו ולבצע השבה.
ה. אין לקבל קביעת המומחה גם ביחס לשווי השימוש במפעל, שכן המומחה התעלם מהצעה קונקרטית שהציג הנאמן בסכום גבוה יותר.
ו. העדים שהובאו מטעם פהמי לא תרמו לגרסתו.

21. הכנ"ר והחייב: הצטרפו לטענות הנאמן.

22. פהמי:
א. לא ניתן לדון בבקשה 10 שכן מבוקש בה פירוק שיתוף במקרקעין ובעל המניות של בטון נעמנה לא צד לבקשה (המניות הועברו מפהמי לצד ג').
ב. יש לקבל עדויות העדים שהעידו מטעם פהמי באשר לתוכן ההסכמה בין הצדדים.
ג. מאחר שהחייב חזר בו מהתביעה בבית המשפט לענייני משפחה, אזי, היום לא ניתן לבצע השבה גם אם יהיה מקום לקבוע כי ההסכם הופר שכן ההשבה אינה אפשרית. החייב לא יכול להחזיר היום את הכספים ששלם פהמי, ומכל מקום לא צודק לאכוף ההתחייבות אחרי כל כך הרבה שנים.
ד. פהמי לא היה מעורב בחובות שיצרו החברות (בני מוסטפא ובטון נעמנה שכן הוא עזב עסקי המשפחה בשנת 2000 ויצא לדרך חדשה בחברה עצמאית שפתח), וכל שעשה בשנת 2010 היה בניסיון לעזור לאחיו הגדול עלי, כאשר בקבלת מניות בטון נעאמנה קיבל למעשה חובות של 2.6 מיליון ₪ (שווי החברה בהתאם לקביעת המומחה), ובאשר למקרקעין הנוספים (שהיו בבעלות החייב ופהים), פהמי קיבל סה"כ דונם אחד (שכן דונם נוסף היה בבעלות פהים), ועל כן בהתאם לרישום, מחצית השטח בבעלות החייב ומכאן שמדובר בשווי של 500,000 ₪ בלבד, ואולם יש לקבוע כי הרישום לא משקף, וכי מדובר בקרקע שהייתה בבעלות כל האחים כך שסה"כ חלקו של החייב בשטח: חמישית, דהיינו, 200,000 ₪, ואם נוסיף לכך את דמי השימוש שקבע המומחה (בסך 1.5 מיליון ₪) נקבל 1.7 מיליון (או 2 מליון לפי השווי בהתאם לרישום), ובתמורה קיבל פהמי מניות שיצרו לו חוב של 2.6 מיליון ₪.
ה. יש לקבל קביעת המומחה לפיה שולמו חובות בסכום של 7.4 מליון ₪, שכן גם הסכום של 4.6 מיליון ₪ שולם על ידי פהמי.
ככל שייקבע שפהמי שילם בגין החזרת החובות: 2.8 מיליון ₪ (כקביעת המומחה), וכן 4.6 מיליון ₪ (סכום נוסף שהמומחה קבע כי אינו יכול לייחס לפהמי), אזי, סכום זה (7.4 מיליון ₪) בצירוף 900,000 ₪ (ההפרש בין שווי המניות השלילי שקיבל פהמי לבין שווי המקרקעין שקיבל), מוביל למסקנה כי פהמי שלם חובות בשיעור העולה על 8 מליון, ומכאן שעמד בהתחייבות ואין מקום להורות על ביטול ההסכם ולהשיב המקרקעין לחייב.
ו. לא צודק לבצע אכיפה, שכן גם אם לא הייתה הטעיה מצד עלי באשר להיקף החובות, לכל הפחות הייתה טעות משותפת, משהוברר לפי קביעת המומחה כי חובות החברות עמדו בחודש 7/10 על 27 מיליון ₪ ולא על 8 מיליון ₪ כפי שהציג החייב לפהמי.
ז. לא הוכח שהתחייבות פהמי לתשלום החובות הייתה מסוימת ושהייתה בה גמירות דעת בשים לב לפער בין החובות שהתברר שהיו בפועל לבין מה שהוצג.
ח. הוכח שגם עלי הפר ההתחייבות שלו, שכן לא יצא מהחברות, והמשיך לייצר חובות בשנת 2012 כפי שעולה מתביעת החוב של הנושה יוזמת ההליך.
ט. פסק דינו של השופט רובס אינו מהווה השתק פלוגתא, שכן לא מדובר באותם צדדים וממילא מדובר בהכרעה אגבית, מה גם שאינו חלוט.
י. יש להשיב לפהמי את הסכום שהופקד על ידו בסכום של 350,000 ₪.

ג. דיון והכרעה:

בפתח הדברים אומר כי משמיעת העדים וטענות הצדדים הוכח שההסכם בין הצדדים כלל התחייבות פהמי לקחת על עצמו יחד עם החברה בבעלותו ( פ. נעאמנה - חברה שהמשיכה בפעילות העסקית של חברת בטון נעמנה לאחר העברת המניות לפהמי), לשלם את חובות החברות, בטח ובטח את החובות להן היה החייב ערב באופן אישי, וזאת ללא הגבלת סכום של 8 מיליון ₪.
כן הוכח כי החייב עמד בחלקו בהסכם: העביר לפהמי ללא תמורה מקרקעין שהיו בבעלותו, וכן את מניותיו בחברת בטון נעאמנה (החברה שבבעלותה מקרקעין נוספים), ברם פהמי לא עמד בחלקו בהסכם, ולא פרע את כל החובות להם היה החייב ערב באופן אישי - החובות שנותר לשלם בהליך זה.
להלן הנימוקים:

23. אין חולק כי בשנת 2010 הוברר כי החברות בני מוסטפא ובטון נעאמנה אותן ניהל החייב נקלעו לחובות, ומצבן הכלכלי היה בכי רע.
אבהיר כי בתחילת הדרך נוהלו עניינה הכספיים של המשפחה באמצעות חברת בני מוסטפא (בין היתר: ניהול תחנת דלק ומפעל בטון בערבה), כאשר רישום הבעלות בחברה היה על שם 3 אחים: החייב - 60% , פהים – 20%, אחמד – 20%.
בהמשך הדרך (בשנת 2000), הקים החייב יחד עם אח אחד (פהים) חברה נוספת – בטון נעמנה, שמניותיה נרשמו בהתאם להשקעותיהם בחברה: 70% על שם החייב, ו-30% על שם פהים.
חברה זו רכשה מפעל בטון בטמרה, כאשר יחד עם המפעל רכשו החייב ופהים קרקע בשטח של 2 דונם (דונם בבעלות כל אחד מהם), והחברה (בטון נעאמנה) רכשה מהמנהל שטח נוסף של 3.6 דונם אשר נרשם על שם החברה.
כאמור בשנת 2010 נקלעו החברות לקשיים כלכליים.
24. מכלל עדויות האחים עלה כי החייב - האח הבכור בין 5 אחים, מבוגר בהרבה מאחיו, היה במועד הרלבנטי בגיל 66, דמות מכובדת מאוד על ידי אחיו, אשר הרגישו מחויבות והכרת תודה כלפיו כמי שעזר בגידולם כולל עזרה כלכלית, ואף הרגישו מחויבות להרים מחדש המפעל המשפחתי.
פהמי האח הצעיר, שעזב את החברות בשנת 1998 ופתח חברה משל עצמו (פ. נעמנה) בתחום אחר (ברזל), הסכים לסייע בהבראת החברות, ברם אין לקבל הטענה כי מדובר היה במתן עזרה מתוך נדיבות טהורה לשמה, אלא מתן עזרה שתמורתה נתנה תמורה משמעותית, ואין לבחון את שוויה בעיניים ובנתונים שקבע המומחה היום.
בתמורה להבראת החברות קיבל פהמי מהחייב מקרקעין שהועברו לידו ללא תמורה: הן קרקע בשטח של מעל 3 דונם שהייתה בבעלות חברת בטון נעאמנה (זאת במסגרת העברת מניות החייב לפהמי), ומקרקעין נוספים (בשטח של 2 דונם שמתוכן דונם בבעלות החייב) שהועברו ישירות מהחייב לפהמי גם כן ללא תמורה.
בנוסף קיבל פהמי את מפעל הבטון (בטון נעמנה) על לקוחותיו, המוניטין שלו, הציוד שהיה בו (בנין משרדים ומכונות) והמשיך להפעילו במסגרת החברה שהייתה בבעלותו – חברת פ. נעמנה מתוך ציפייה להבראתה והפקת רווחים מהמשיך פעילותה.
25. פהמי ידע כי לחברות חובות כבדים אך העיד כי לא בדק את ספרי החברות, לא ביקש נתונים מרואה החשבון של החברות, והסתפק בדברים שנמסרו בע"פ לשיטתו על ידי החייב לפיהם גובה החובות אינו עולה על 8 מיליון ₪.
אין בידי לקבל עדות זו שאינה מתיישבת עם היותו איש עסקים, בעלים של חברה, ועם הידע והניסיון שהיה לו באותו שלב, כאשר המומחה שמונה אף אישר כי ניתן היה להבין בנקל מה היו החובות בהתאם לדוחות של 2009:
"ש. אם פהמי בא ביולי 2010 הוא יכל בקלות לדעת מה החובות לפי הדוחות של 2009 ? ת. בגדול כן. הוא יכול להעריך" – עמ' 38 שר' 8.
יתר על כן – עדות זו של פהמי אינה עולה בקנה אחד עם עדות האח ג'מיל שהובא להעיד מטעם פהמי, ושאישר בעדותו כי הנתונים נבדקו:
"בשלב מסוים בשנת 2010 פהמי ואני לא היינו בעסק, בשלב מסוים הרגשתי שאח שלי הבכור, שגידל אותי, בלחץ כלכלי ונפשי ולא מתפקד כמו שצריך. בדקתי וראיתי שהעניינים שלו מסתבכים בחברה....הסברתי לפהמי שהמצב של החברה מתדרדר" – עמ' 43 שר' 26.
עדות זו של ג'מיל עולה בקנה אחד עם עדות החייב, שהעיד במפורש כי ג'מיל ידע מה גובה החובות והוא זה שמסר הנתון בדבר גובה החובות בפגישה שהתקיימה עם פהמי:
"ש. אתה אמרת משהו על חובות ?
ת. ג''מיל דיבר על זה. הוא ידע את הסכומים. ידע את חובות החברה" – עמ' 34 שר' 7.
.....
"ש. אתה אמרת לו מה גובה החובות ?
ת. ג'מיל אמר מה גובה החובות" – עמ' 34 שר' 21.
26. יובהר כי גם אח נוסף שהביא פהמי להעיד מטעמו - פהים, בדבר הנתון שנמסר לו, לטענתו, על ידי החייב בדבר גובה החובות לא תמך בגרסת פהמי. פהים העיד כי כלל לא ידע מה נאמר לגבי גובה החובות:
"פהמי שאל מה החובות אני לא יודע מה הוא ענה לו אולי 8 מיליון אולי 10 מיליון, לא יודע אני יצאתי מהפגישה בברוגז, לא יודע מה הם סכמו" – עמ' 26 שר' 29 (ההדגשה לא במקור – ע.ב).
27. יתר על כן והעיקר - על בסיס עדות ג'מיל שהובאה מטעם פהמי (במאמר מוסגר אציין כי הוברר שעד זה מצוי בקשרי עבודה הדוקים עם פהמי, שכן הוא נותן לו יעוץ משפטי), עלה כי אומנם בפגישה הראשונה בין האחים אמר החייב כי החובות נעים סביב 8 ל - 8.5 מיליון ₪, ואולם לאחר שפהמי נכנס לחברה והתגלה שהחובות גבוהים בהרבה (לפי עדות ג'מיל התגלה כי מדובר בחובות של 14-15 מיליון ש"ח), כונסה פגישה נוספת שרק במסגרתה סוכם כי פהמי יקבל הנכסים והמניות כבטחון לכיסוי החובות שהתברר כי הם גבוהים יותר. עדות זו מלמדת על כך שבתמורה למניות ולמקרקעין נתנה הסכמת פהמי לכסות כל החובות:
"עלי אמר שיש חוב של 8 , לא היה רישום מדוייק, עד שגילינו יותר מ-14-15 מליון זה לקח זמן. בהתחלה הוא אמר 8-8.5 מיליון. הכוונה הייתה לעזור ופתאום התחילו לצאת כל מיני חובות והעניינים הסתבכו....אספתי אותם עוד פעם במשרד ליד התחנה, אמרתי להם שהם הולכים לסבך את פהמי בחובות...ואז באה ההצעה שהוא ייקח את הנכסים תמורת זה שהוא התחיל להזרים כספים, וכשהוא גילה שהוא נכנס לבוץ, על מנת לא לסבך עוד חברה אז נתנו לו את המקרקעין ואת המניות בחברה. אני מסביר שוב, אמרו לו אתה הולך להסתבך, הוא רצה בטחון ואז לקח את הביטחון, את המקרקעין ואת המפעל, תמורת כספים שהוא הזרים לחברה, תמורת ההתחייבויות שהוא לקח על עצמו" – עמ' 44 שר' 23.
אציין כי יש לתת לעדות זו משקל משמעותי, שכן מדובר בעד שהובא לעדות מטעם פהמי, מצוי עמו בקשרי עבודה הדוקים, ובכל זאת אישר למעשה בעדותו את עדות החייב.
עדות ג'מיל אף עולה בקנה אחד עם המועדים בהם הועברו הזכויות מהחייב לפהמי:
המניות בחברת בטון נעאמנה הועברו לפהמי ביום 20/9/10, והזכויות במקרקעין הנוספים (מעבר לזכויות במקרקעין שהוחזקו באמצעות בטון נעאמנה) הועברו של שם פהמי ביום 25/11/10 –כלומר מספר חודשים לאחר הפגישה מדוברת בחודש 7/10 ולא מיד אחרי – זמן מספק שבהחלט אפשר לעמוד על הנתונים המדויקים הקשורים בחובות, ולא סביר ולא מתקבל על הדעת שהדבר לא נעשה על ידי פהמי.
עדות ג'מיל אף מתיישבת עם עדות פהמי (בסעיף 5 לתצהירו) שהבהיר כי כבר למחרת הפגישה המדוברת (בחודש 7/10) שלח את ביתו לבדוק את גובה החובות (כלומר עוד טרם העברת המניות והמקרקעין):
"כבר למחרת היום התחלנו במלאכה, בקשתי מביתי אלאא להתייצב במשרדי החברות כדי ללמוד ממקור ראשון את מצבן הפיננסי ולברר מהו גובה החוב המדויק של שתי החברות, מה היקף זכויות החייבים וכיוצ'".
אוסיף בהקשר זה כי תמוה שפהמי לא מצא לנכון לזמן לעדות את ביתו לאור העובדה כי גם הבת נכחה בפגישה, וכאמור נטלה חלק פעיל בנושא בדיקת החובות.
28. לסיכום האמור לעיל יש לקבוע כי אף אם נזרק לאוויר בפגישה הראשונה נתון של 8 מיליון ₪ חובות (על ידי החייב או על ידי ג'מיל או על ידי מי מהנוכחים), אזי, פהמי ידע, זמן קצר לאחר מכן, ובטח בטרם העברת המניות והמקרקעין (כפי שעולה מעדות ג'מיל ולאור הבדיקות שבצעה הבת), כי החובות גבוהים יותר, ברם כנגד החובות קבל פהמי תמורה - מקרקעין ומניות החברה שכללה גם נכסי מקרקעין, כאשר הוא מסכים לקחת על עצמו את ההתחייבויות, בפרט החובות להן ערב עלי באופן אישי. לכל היותר ניתן לראות בכך טעות בכדאיות העסקה ברם לא מדובר בהטעיה מצד החייב ואף לא בטעות משותפת.
בנוגע לחייב ראוי לציין כי מכלל העדויות עלה, כאמור, שהחייב היה במועד הרלבנטי בן 66 ולנגד עיני פהמי והאחים עמדה מטרה ורצון לאפשר לחייב לצאת "לנוח", לאפשר לו לצאת בכבוד מניהול העסק המשפחתי שלא צלח, לצאת ללא חובות אישיים שירדפו אותו (ראה עדות החייב בעמ' 33 שר' 13, עדות ג'מיל בעמ' 46 שר' 13).
29. כן אין בידי לקבל טענת פהמי לפיה הוטעה או טעה ביחס לקבלת כספים מדור אלון.
הוברר כי ההסכם עם דור אלון נחתם על ידי כל חמשת האחים, ובכלל זה פהמי בעצמו, עוד בחודש 4/10, דהיינו, לפני הפגישה המדוברת בחודש 7/10, ומכאן שפהמי הכיר וידע תוכן החוזה עם דור אלון או לכל הפחות היה עליו לדעת ולהכיר תוכנו.
קריאת ההסכם עם דור אלון מעלה במפורש את העובדה כי היה קיים חוב לדור אלון, אותו התחייבו האחים לכסות, באמצעות השכרת התחנה, ומכאן שאין לקבל עדות פהמי לפיה סבר שסכום של 2 מיליון ₪ ישולמו על ידי דור אלון לכיסוי החובות.
אכן התברר בדיון כי קיים נוסח הסכם שבו לא מצוין גובה החוב לדור אלון, ברם גם ללא ציון הסכום עולה מקריאת ההסכם במפורש, ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי קיים חוב משמעותי לדור אלון, כאשר כל מהות ההסכם עוסקת באופן החזר החוב תמורת השכרת התחנה לדור אלון.
כבר בעמוד הראשון להסכם מצוין ב"הואיל" השלישי מבין שלושה כי קיים חוב לדור אלון:
"הואיל וחוב הבעלים לדור אלון נכון למועד חתימת הסכם זה הינו____ש"ח (להלן "החוב") וברצון הבעלים לפרוע חוב זה".
וכן ראה המשך הסעיפים העיקריים העוסקים באופן החזרת החוב לדור אלון:
סעיף 4.2: "החוב ייפרע על ידי הבעלים (5 האחים בהתאם להגדרות בתחילת ההסכם – לא במקור – ע.ב) כמפורט בהסכם זה ותרשם לטובת דור אלון משכנתא על חלק הבעלים במקרקעין...".
סעיף 6: "פרעון החוב ע"י הבעלים:
6.1 הבעלים מצהיר כי חובו לדור אלון נכון ליום חתימת הסכם זה בגין מוצרי דלק שנרכשו על ידיו ואשר תמורתם לא שולמה לדור אלון הינו סך של ____ש"ח (להלן: "החוב").
6.2 בכפוף ולאחר המצאת בטחונות..מסכימה דור אלון כי החוב ישולם ע"י הלקוח באמצעות תשלום בסך_____ש"ח אשר ישולם במעמד חתימת ההסכם, כאשר יתרת החוב תקוזז ממלוא תשלומי התמורה החודשים כנקוב בסעיף 4.1, מידי חודש, החל מתחילת תפעול התחנה ע"י דור אלון ובמשך תקופת השכירות בת 5 שנים..ועד לפרעון מלוא החוב ע"י הבעלים, לוח סילוקין מצורף להסכם זה כנספח ד'.
6.3....במועד בו ישולם כל תשלום בגין החוב (באמצעות קיזוז כאמור לעיל) ישלם הבעלים ע"י קיזוז כאמור אף את הריבית...
6.4....
6.5 בטחונות: כתנאי לפריסת החוב יעמיד הלקוח לדור אלון את הבטוחות הבאות: משכתנא...
6.6 העמדת החוב לפרעון מיידי: דור אלון תהא רשאית להעמיד היתרה הבלתי מסולקת של החוב..לפרוען מיידי...
כאמור על הסכם זה חתום גם פהמי (יחד עם האחים הנוספים), וההסכם נחתם במועד מוקדם לקיום הישיבה המדוברת, ובטח ובטח לפני העברת המניות והמקרקעין.
30. בשים לב לתוכן ההסכם לא ניתן לקבל גם את עדות פהמי לפיה נמסר לו באותה פגישה שבנק ערבי מוכן להעמיד אשראי בגובה של 2 מיליון ₪ כאשר ההסכם עם דור אלון ישמש כבטוחה, זאת משהוברר כי מדובר בהסכם שמסדיר חוב משמעותי של החברות לדור אלון ולא הסכם שמלמד על קבלת תמורה מדור אלון.
31. לסיכום האמור לעיל יש לקבוע כי לפי ההסכם שנכרת בין החייב לפהמי, התחייב פהמי בין בעצמו ובין באמצעות חברת פ.נעמנה לשאת בכל חובות החברות, בפרט החובות להן ערב החייב באופן אישי, ויש לדחות טענת פהמי לפיה ההתחייבות הייתה לסלק חובות עד לסכום של 8 מיליון ₪ בלבד.

משעמדנו על תוכן ההסכם יש לבדוק האם קיים כל אחד מהצדדים את חלקו ?

אין חולק כי החייב קיים חלקו בעסקה:
המקרקעין והמניות הועבר לפהמי ללא תמורה. כן ברור (כפי שעולה מעדות המומחה) כי סמוך לאחר העברת המניות והמקרקעין לפהמי, רוקנה חברת בטון נעאמנה מפעילות על ידי פהמי, ופעילותה הועתקה על ידו לתוך החברה שבבעלותו - פ. נעמנה:
"ספרי הנהלת החשבונות הפסיקו להיות מעודכנים והפעילות אם זה בהוצאת חשבוניות וקליטת חשבוניות מספקים כבר לא נעשתה.
ש. למעשה רוקנו את החברה ?
ת. כן.
ש. פהמי ?
ת. כן. זה עבר מבטון נעמנה לחברה של פהמי" – עדות המומחה בעמ' 36 שר' 25.
32. מכאן שיש לבחון האם פהמי קיים חלקו בהסכם ?
לגרסת פהמי מיד לאחר ההסכמה שגובשה הוא החל להזרים לחברה כספים ולשלם חובותיה בסכום של 9.6 מיליון ₪.
גרסה עובדתית זו הוכחה כלא נכונה לחלוטין אף לשיטת פהמי, שכן הסכומים עליהם הובאו ראיות כי שולמו לנושים, שולמו במועדים מאוחרים בהרבה:
לבנק ערבי שולם החוב בשנת 2018 בעקבות פסק דין שחייב את פהמי בגין ערבות אישית שלו.
לנושה הנסון - שולם החוב רק בשנת 2017
לנושה בנק מרכנתיל - לא ברור מתי שולם החוב (לבדוק).
33. מכל מקום המומחה התבקש לחוות דעתו גם בסוגיה זו וקבע כי הסכומים שהוכח כי שולמו על ידי פהמי לנושים בגין חובות החברות (חובות שנוצרו טרם המועד הקובע, 7/10, המועד בו נערכה ההסכמה) הסתכמו בסכום של 2.8 מיליון ₪ בלבד .
לנושה הנסון הוכח (בהמחאות שהוצגו) כי פהמי פרע חוב של - 676,000 ₪, ואולם המומחה הניח ששולם מלוא החוב, שכן תביעת החוב נמשכה, ומכאן שקבע כי פהמי שלם להנסון 1,1014,337 ₪ - מלוא תביעת החוב.
לנושה בנק מרכנתיל הובאו ראיות מצד פהמי על תשלום 200,000 ₪, אך המומחה הניח שמלוא החוב סולק, שכן תביעת החוב הוגשה על סך של 426,542 ₪, ונמשכה. על כן ייחס המומחה לפהמי תשלום של 626,542 ₪ לנושה זה.
לנושה בנק ערבי שולם החוב בהתאם לפסק דין בו חוייב פהמי (שכן גם היה ערב באופן אישי) - 1,200,038 ₪.
34. לגבי סכום נוסף של 4.6 מיליון ₪ קבע המומחה כך:
"לא הועברו לידינו אסמכתאות מבססות ספיציפיות לפרעון חובות אלה...יחד עם זאת ניתן להניח בזהירות הראויה כי חלק מהחובות אכן נפרעו בין אם באופן ישיר על ידי פהמי ובין אם באופן עקיף תוך כדי פעילות החברות, שכן הזרמת הכספים שבצע כאמור בלוח 8 לעיל שמשו חלקם להון חוזר לפעילותן של החברות..."
בחקירתו הנגדית בבית המשפט הבהיר כי:
"לגבי יתר הספקים היתרה פחתה וכל הספרים היו מעודכנים והערבות קטנה אבל היא לא בהכרח מתשלום שעשה פהמי אלא יכולה להיות מתקבולי לקוחות ולכן לא נכללו" –
עמ' 40 שר' 9.
וכן:
"הסקתי שהחוב שולם לאו דווקא פהמי שילם" – עמ' 37 ש' 9.
המומחה אף הסביר כי לו היו בידו את כל דפי החשבון או האישורים מהספקים, ניתן היה לקבוע מי שלם את החוב.
35. הנאמן והכנ"ר מבקשים להתערב בקביעת המומחה אף בסכום שנקבע כי שולם ע"י פהמי, ולקבוע כי הוצגו ראיות להחזר חובות בגובה של כ-2 מיליון ₪ בלבד ולא 2.8 מיליון ש"ח:
לנושה הנסון הוכח בהמחאות שהוצגו כי פהמי פרע חוב של - 676,000 ₪ אך המומחה הניח ששולם מלוא החוב, שכן תביעת החוב נמשכה, ועל כן קבע כי פהמי שלם להנסון 1,1014,337 ₪ - מלוא תביעת החוב.
לנושה בנק מרכנתיל הובאו ראיות מצד פהמי על תשלום של 200,000 ₪ בלבד, אך המומחה הניח שמלוא החוב סולק, שכן תביעת החוב הוגשה על סך של 426,542 ₪, ונמשכה. על כן ייחס המומחה לפהמי תשלום של 626,542 ₪ לבנק מרכנתיל.
לנושה בנק ערבי שולם החוב בהתאם לפסק הדין - 1,200,038 ₪.
לאור הפירוט לעיל מבקש הנאמן לקבוע כי פהמי הוכיח החזר חובות שאינו עולה על 2,076,038 ₪ (676,000 ₪+200,000 ₪+1,200,038 ₪).
36. פהמי, מנגד, מבקש להתערב בקביעת המומחה ולקבוע כי החזיר חובות בסכום נוסף של 4.6 מיליון (מעבר לסך של 2.8 מיליון ₪) זאת נוכח קביעת המומחה כי החובות קטנו, ומכאן שיש לייחס זאת לתשלומים שביצע פהמי.
37. אין לטעמי מקום להתערב בקביעת המומחה שמונה ביחס לסכום של 4.6 מיליון ש"ח:
ראשית – אפנה למעמדה של חוות דעת מומחה שמונה מטעם בית המשפט ולהלכה הפסוקה לפיה למומחה המתמנה על ידי בית המשפט יש מעמד מיוחד, ולכן יטה בית המשפט לאמץ חוות דעתו של מומחה שמתמנה אלא אם קיימים טעמים חריגים ונימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן, כאשר לא נעלם מעיני כי מסקנות המומחה שמונה אינן באות במקום מסקנות בית המשפט שרשאי לאמץ, לדחות או לאמץ חלקים מחוות דעת המומחה שמונה.
ראה בהקשר זה האמור בע"א 5509/09 עבד אלקאדר נ' מסרווה ניתן ביום 23/2/14, ע"א 293/88 ניימן נ' רבי ניתן ביום 23/4/90, ע"א 558/96 שיכון עובדים נ' רוזנטל פ"ד נב(4) 563, ע"א 3056/99 שטרן נ' שיבא, ניתן ביום 4/2/02.
ולגוף העניין – המומחה פעל בהתאם לראיות שהוצגו בפניו.
פהמי לא הציג מסמכים כלשהם המלמדים על תשלומים שבצע מעבר לסכומים בהם הכיר המומחה. מידע זה מצוי היה בידי פהמי, שקיבל השליטה על חברות, קיבל שליטה על ספרי החברות ונתוני החשבונות, והעובדה שלא המציא הנתונים פועלת לחובתו, מה גם שיכול היה לזמן לעדות את הנושים על מנת שיעידו וימציאו מסמכים המעידים כי החובות שולמו על ידי פהמי או על ידי החברה שבשליטתו.
בהקשר זה אזכיר כי בסמוך להתרחשות האירועים, בשנת 2012, הגיש החייב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה כנגד פהמי בה נטענו אותן טענות, ואף מונה בהסכמה מומחה שהיה אמור לבחון הנתונים, כך שאין מקום לטעון כי מאחר שעברו שנים רבות המסמכים והחומר לא מצוי בידי פהמי שכן מצופה כי נוכח ההליך שהתנהל נגדו בשנת 2012, מועד קרוב להתרחשות האירועים, המסמכים להוכחת טענותיו יישמרו ויימצא ו בידו.
38. העובדה שחלק מתביעות החוב נמשכו או נדחו אינה מלמדת כי הסכום שולם על ידי פהמי, ודי אם אפנה, למשל, למסמכים שהציג הנאמן למומחה ביחס למימוש פ יקדונות בבנק פועלים – פיקדונות של החייב ואחיו פהים, שמימושם על ידי הבנק הקטין החוב לבנק, והוכח כי לא מדובר בתשלום שבוצע על ידי פהמי ו/או על ידי החברות שבבעלותו כך שהעובדה שהחוב קטן לחלוטין אינה מלמדת כי דווקא פהמי אחראי לכך, וראה בהקשר זה תשובת המומחה:
"לא ניתן היה ללמוד מהמסמכים לאיזה חשבונות הועברו הכספים. אני יכול להגיד שאלו לא החשבונות של החברות. כלומר שהפקדונות לא מומשו מתוך חשבונות החברה" – עמ' 37 לפרוט') .
כן אפנה לתביעת החוב של דור אלון שהמומחה קבע לגביה כי מאחר שהחוב במועד החתך (יולי 2010) עמד על 3.2 מיליון ואילו תביעת החוב אושרה על סך 183,000 ₪ בלבד הרי שיש להסיק כי 3,083,000 מיליון ₪ נפרעו בתקופה לאחר החתך, שכן ידוע, בשים לב להסכם שנכרת עם דור אלון , כי החוב לדור אלון שולם באמצעות קיזוז דמי השכירות, ואולם מדובר בהסכם שנכרת עם כל האחים, וחלקו של פהמי בהסכם זה 20% בלבד (חמישית), כאשר אף אם נייחס גם את חלקו של החייב בהסכם כחלק שיש לייחס לפהמי במסגרת ההסכמה הכוללת ביניהם , עדיין אין מקום לייחס תשלום מלוא החוב לפהמי .
39. אין בידי לקבל טענות הנאמן והכנ"ר לפיהן יש להתערב בקביעת המומחה ביחס לסכום חלקי מתוך ה-2.8 מיליון ₪ בהם הכיר המומחה , שכן ביחס לנושים אלו הוכח ואין חולק כי פהמי כן שילם חובות לאותם נושים , והעובדה שאותם נושים משכו/ביטלו תביעות החוב שלהם מלמדת לכל הפחות ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי כי פהמי הוא שנשא בפירעון מלוא החוב, כאשר לא הוצגו ראיות המלמדות אחרת (והדבר שונה מהסכום של 4.6 מיליון ₪ לגביו לא הוצגה ולו ראשית ראיה המלמדת כי הסכום כיסה חובות נושים שנוצרו עובר להסכמה שגובשה) .
לסיכום האמור לעיל יש לקבוע כי הוכח שפהמי נשא בהחזר חובות בהתאם להסכם עם החייב (אף שחלק מהחובות שולמו בשלב מאוחר בהרבה) בסך של 2.8 מיליון ₪ .
כן יש לזכור כי במהלך כל השנים נהנה פהמי מהשימוש שעשה בנכס – מפעל הבטון, כאשר דמי השימוש מחודש 7/10 ועד היום הוערכו על ידי המומחה בסכום של 1,545,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה של 30,000 ₪.
מכאן עולה באופן ברור כי פהמי לא שלם את מלוא החובות שהתחייב לשלם , וניתן היה לקבוע זאת גם ללא ביצוע חישוב כלשהו, שכן די בעובדה שבהליך זה תלויות כנגד החייב תביעות חוב שהוגשו על ידי נושים בגין חובות החברות להן ערב החייב באופן אישי, ושנוצרו עובר להסכמה בין הצדדים.
40. בנושא זה אתייחס לטענות שהועלו ביחס לתביעת החוב של הנושה יוזם ההליך:
נטען כי מדובר בחוב שנוצר בחלקו לאחר ההסכמה בין הצדדים שכן במועד הקובע (יולי 2010) עמד החוב על סך של 200,000 ₪ ואילו הנאמן אישר תביעת חוב על סך 500,000 ₪ .
אבהיר כי לא הוגש ערעור על ההכרעה בתביעת חוב זו, ומכל מקום לו מדובר בחוב שנוצר בשנים 2011-2012 הרי שממילא יש לחייב פהמי וחברת פ. נעאמנה בחוב, שכן פעילות חברת בטון נעאמנה ובני מוסטפא הועתקו לתוך חברת פ.נעאמנה בסמוך לאחר ההסכמה והחייב חדל מלנהל החברות , ומכאן שמדובר בחוב שנוצר תוך כדי פעילות החברות שקיבל פהמי.
יחד עם האמור לעיל, ומאחר ולא בחנתי המסמך שנטען כי מלמד שהחייב חתם על התחייבות אישית כזו או אחרת לאחר שנת 2010 כך שלכאורה מדובר בחוב שבחלקו יתכן שאינו קשור להסכמת הצדדים, ולהתחייבות שלקח פהמי במסגרת ההסכמה , מתבקש הנאמן לבחון תביעת חוב זו שנית ולהכריע בה בהתאם לטענות שהעלה פהמי.
41. בשים לב לאמור בסעיף 39 לעיל אף ניתן לקבוע כי גם לו היה מקום לקבל עדות פהמי לכך שהוסכם על תשלום חובות בסכום של 8 מיליון ₪ בלבד (תמורת העברת המניות והמקרקעין), אזי, גם בסכום זה פהמי לא עמד, ומכאן שהפר ההסכמה.
משהופרה ההסכמה יש להורות, כאמור בסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1979, על ביטול ההסכם והשבה, ואין לקבל הטענה כי ההשבה לא צודקת מן הטעם שלא ניתן יהיה לבצעה בגין העובדה שהחייב בהליך פש"ר, שכן לאחר ביצוע ההשבה ומכירת המקרקעין על ידי הנאמן, יקבל פהמי החזר בהתאם לחלקו בנשיה.
בכל הנוגע להשבת המניות בחברה - טענת פהמי כי המניות בחברה הועברו הלאה לצדדי ג' לא התבררה בהליך שבפני (לא הוצגו ראיות ולא הובררו נסיבות ההעברה וכד', כך גם לא צור ף על ידי הנאמן לבקשה בעל המניות הרשום ככל של א מדובר בפהמי), ועל כן יש לקבוע כי ביחס למניות תבוצע השבה בעין, וככל שלא ניתן לבצעה תבחן האופציה להשבה בשווי בהליך נפרד החורג מהחלטה זו.
ביחס למקרקעין שבבעלות פרטית תבוצע השבה בעין ואני מתירה לנאמן לפרק השיתוף ולמכור חלקו של החייב לאחר ביצוע ההשבה .
41. באשר לערעור שהוגש על הכרעת הנאמן בתביעת החוב של פהמי.
יש לקבל הערעור במובן זה שלא היה מקום לדחות תביעת החוב אלא לאשרה בסכום של 2.8 מיליון ₪, כאשר מסכום זה יש לנכות את שווי דמי השימוש כפי שקבע המומחה: 1,545,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה של 30,000 ₪, ומכאן שנותר 1,225,000 ₪.

42. ולפני סיום – דומה כי דרך המלך בתיק זה, בשים לב לגובה החובות שנותר לשלם, ובשים לב למורכבות הכרוכה בהשבה שנקבעה, ובהליך המכר שיבוא בעקבותיה, הייתה לבקש את סעד האכיפה, שכן משהוברר כי ההסכם הופר, בשים לב ליתרת החובות שנותרו, אכיפת ההסכם על פהמי תוביל לתשלום החובות בתיק, כאשר יש לזכור כי לתרופת האכיפה ניתן מעמד בכורה והינו הסעד הראשוני והעיקרי בדיני חוזים, ראה ע"א 288/80 וינקלר נ' ספיר פ"ד לו(2) 365, דנ"א 2532/13 בנימיני נ' אזימוב ניתן ביום 21/5/13.
סעד האכיפה לא התבקש במסגרת הבקשה (בגדרה התבקש הסעד ההפוך - השבה), ולא מצאתי כי יש בתיק נסיבות מיוחדות וחריגות בהן מתאפשר מתן סעד שלא נתבקש באופן מפורש בפרט כאשר נתבע הסעד ההופכי ( אם כי אציין כי ב"כ פהמי התייחס בסיכומיו בעיקר לסעד האכיפה).
יחד עם זאת ולפנים משורת הדין, ובשים לב לכך שבסוף הדיון בקש ב"כ פהמי וב"כ החייב שהות על מנת לנסות ולהגיע להסדר עם כלל הנושים, ובשים לב לדברי האח עו"ד ג'מיל בכל הנוגע להצעת סכום שיגוייס על ידי כל האחים, ראוי לטעמי כי טרם ביצוע ההשבה, תנתן לפהמי ארכה בת 60 יום לקיום ההסכם, דהיינו, ארכה לשלם החובות שנותרו .
בפרק זמן זה יפנו החייב ופהמי לקבל הסכמת הנושה העיקרי להצעה שהועלתה בדיון או לקבל הסכמתו לכל הצעה אחרת שתעלה על ידם , ושתהיה מקובלת על הצדדים, שאז אורה לנאמן לכנס אסיפת נושים במסגרתה יעשה ניסיון לקבל אישור כל הנושים להסדר.
במקביל ישקול הנאמן פעולותיו בתיק ביחס לנכסי החייב שהוברר כי קיימים (מעבר לבית מגוריו).

הנאמן יגיש עדכון בעוד 60 יום.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.