הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 2294-01-12

בקשה מס' 34
בפני
כב' השופטת עפרה אטיאס

בעניין:
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
להלן: "הפקודה"
בעניין:
איגור אברמסון, ת"ז XXXXXX216
להלן: "החייב"
ובעניין:
הכונס הרשמי מחוז חיפה
להלן: "הכונ"ר"
ובעניין:
עו"ד ענת רום
להלן: "הנאמנת"

החלטה

לפניי בקשה שהוגשה על ידי הנאמנת, עו"ד ענת רום (להלן: "הנאמנת"), להורות על ביטול הענקה שבוצעה, לטענת הנאמנת, על ידי מר אברמסון איגור (להלן: "החייב"), לטובת גרושתו דהיום, הגב' אברמסון אלאונורה (להלן: "המשיבה"), בזכויות שהיו לחייב, לטענת הנאמנת, בדירת מגורים, המצויה ברחוב זבולון 13/10 בקרית ביאליק, והידועה כגוש 11550, חלקה 70/11 (להלן: "הדירה"), וזאת לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

התשתית העובדתית:

החייב והמשיבה נישאו זה לזה בשנת 1992/3 באוקראינה. בשנת 1995 רכשו בני הזוג את הדירה לעיל תמורת הסך של 95,000$, בהתאם להצהרת המשיבה בחקירתה במשרדי הנאמנת. על הדירה רובצת משכנתה לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. בין השנים 2010-2000 יצר החייב חובות, בהתאם לדיווח החייב בטופס 5 שצורף לבקשה העיקרית בתיק שלפניי, ת/4.

הסכם התרת הנישואין:

חיי הנישואין של החייב והמשיבה עלו על שרטון והם חתמו ביום 29.6.11 על הסכם התרת נישואין (להלן: " ההסכם") אשר במסגרתו ויתר החייב על זכויותיו בדירה (סעיף 9ג' להסכם). להלן לשון סעיף 9 להסכם:

"ג. הצדדים מצהירים כי הדירה תישאר בבעלותה ובחזקתה של האישה. למען הסר ספק הבעל מוותר על זכויותיו בדירה לטובת האישה. האישה מתחייבת להעביר את הזכויות בדירה על שמה בהקדם האפשרי ומייד כאשר הדבר יתאפשר לה.
ד. הצדדים מתחייבים לשתף פעולה בכל הקשור להעברת זכויות בדירה הנ"ל ע"ש האישה ובכל הקשור להעברת משכנתא ע"ש האישה ובכלל זה לחתום על כל מסמך הדרוש להשלמת ההעברה ו/או להופיע בפני כל גוף.
ה. הבעל יחתום במעמד הסכם זה על יפוי כוח בלתי חוזר העברת הדירה כאמור לאישה ולטובתה ולשם העברת הזכויות בדירה על שמה.
ו. כל הוצאות העברת הדירה ע"ש האישה ישולמו ע"י האישה.
ז. הצדדים מתחייבים לשתף פעולה ולעשות כל אשר יידרש מהם, לרבות חתימה על כל מסמך ו/או התייצבות בפני כל גוף ו/או רשות ו/או אדם, על מנת להעביר את מלוא הזכויות בדירה על שם האישה וכן לשם העברת המשכנתא הרובצת על הדירה ע"ש האישה".

כן צוין בסעיף 12 כי:

"א. כל צד יקבל בגדיו וחפציו האישיים.
ב. בגדיו, חפציו האישיים, מטלטליו ורהיטיו של הבן יהיו לשימושו ויעברו יחד עמו.
ג. יתרת תכולת בית הצדדים תישארו בחזקת האישה".

באשר לשאר הזכויות והחובות, התחייב החייב, במסגרת ההסכם, בתשלום מזונות מלא לבנו מיום חתימת ההסכם עד הגיעו לגיל 21 (סעיף 4א' להסכם). עוד הסכימו הצדדים כי חשבונות הבנקים המתנהלים ע"ש כל צד בנפרד, ייוותרו בבעלות הצד הרשום כבעלים של החשבון (סעיף 14 להסכם), וכי: "פרט לקבוע בהסכם זה, מאשרים הצדדים כי אין להם ולא תהיינה להם האחד ממשנהו תביעות, דרישות, טענות ומאנות מכל סוג ומין שהוא ומכל הכרוך ו/או הנובע ו/או הקשור בנישואיהם ו/או ברכושם ו/או ברכושו של אחד מהצדדים" (סעיף 15 להסכם).
ההסכם אושר וניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט אריה נאמן) ביום 5.7.11, במסגרת תיק הגירושין של בני הזוג [תה"ס (קריות) 3032-07-11] (להלן: "פסק דין הגירושין").

ההליך שלפניי:

ביום 22.12.11 פתח החייב בהליך שלפניי אשר במסגרתו הגיש בקשה למתן צו לכינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל. בהחלטה מיום 13.2.12 ניתן צו כינוס לנכסי החייב, והוא חויב במסגרת ההחלטה, בצו תשלומים בסך של 500 ₪ החל מיום 1.4.12. ביום 28.2.13 הוגדל צו התשלומים בתיק והועמד ע"ס של 1,000 ₪ לחודש. ביום 28.2.13 הוכרז החייב כפושט רגל.
ביום 4.8.15 נחקרה המשיבה אצל הנאמנת, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 13.7.15. בחקירתה על ידי הנאמנת, אישרה המשיבה כי ידעה על חובותיו של החייב (שעזב את הדירה בשנת 2010) במועד עריכת ההסכם. וכפי שטענה בפני הנאמנת:

"התגרשנו בגלל חובות, עצבים וריבים. לי לא היה חוב, לי היה חוב בבנק לאומי 12,000 ₪. הוא עזב את הבית ואני הגשתי את התביעה.
...
אני ביקשתי להעביר את הדירה אלי. אני כל הזמן דאגתי שהמשכנתא תשולם ויש לי אישורים על כך שזה הופקד על ידי, וזה ירד מחשבון שלי. בנוסף גם נתתי לו 25,000$ מירושה שלי לשלם את החובות.
... בבית גרים היום אני בני ואבא שלי בן 90.
המשכתי לשלם משכנתא מאז שהתגרשנו".

ביום 18.8.15 הגישה המשיבה תביעת חוב ע"ס של 152,320 ₪ נגד החייב, אולם זו נדחתה על ידי הנאמנת, וערעור על הכרעת הנאמנת עודנו תלוי ועומד.
לאחר שהגיש החייב בקשה למתן הפטר, ובעקבות דיון שהתקיים בבקשה, הגישה הנאמנת ביום 9.10.15 (מועד הקלדת הבקשה - 11.10.15) בקשה (ראשונה) לביטול הענקה ביחס לזכויותיו של החייב בדירה. הבקשה נדונה בדיון שהתקיים לפני כב' השופט שרעבי ביום 13.4.16. במסגרת הדיון, ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, לפיהן הבקשה לביטול הענקה תימחק, וכך גם ערעור שהגישה הגרושה על ההכרעה בתביעת החוב שהגישה, והוסכמו תנאי תשלומים שעל החייב והמשיבה לעמוד בהם, כאשר נקבע כי ככל שהחייב או המשיבה לא יעמדו בתנאי התשלומים שהוסכמו, תשוב הבקשה לביטול הענקה לעמוד על כנה.

חוות הדעת השמאיות בעניין הדירה:

המומחה מטעם בית המשפט, שמאי המקרקעין, אלי בוכריס (להלן: " המומחה בוכריס"), הגיש לתיק שלוש חוות דעת שונות בעניין הדירה. בחוות דעתו הראשונה מיום 12.12.16 קבע כי מדובר בדירה בת 3.5 חדרים, אשר גודלה כ- 85 מ"ר+מחסן בשטח 4.3 מ"ר, אך ציין כי על פי נסח הרישום בלשכת רישום המקרקעין, שטח הדירה הרשום הוא 57.78 מ"ר. הדירה נמצאת בקומה השלישית והאחרונה של בניין משותף בן שלוש קומות מעל קומת עמודים, ללא מעלית. הבניין נבנה לפני כ- 40 שנה לערך, והדירה במצב תחזוקה "רגילה". המומחה בוכריס קבע כי שווי הדירה במצבה הנוכחי הינו 750,000 ₪, כאשר במימוש מהיר תיתכן הפחתה של כ- 20% מהשווי.
בחוות דעתו השנייה שהוגשה ביום 9.2.17 קבע המומחה בוכריס כי שווי הדירה במצבה הנוכחי הינו 890,000 ₪, כאשר במימוש מהיר תיתכן הפחתה של כ- 20% מהשווי.
בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 19.2.17, הגישה המשיבה חוות דעת מטעמה של שמאי המקרקעין, מר אריה סודית (להלן: "המומחה סודית"), מיום 27.2.17 לפיה, מחירה של הדירה, כפנויה, עומד היום ע"ס של כ- 680,000 ₪.
בעקבות חוות דעתו של המומחה סודית, ביקר שוב המומחה בוכריס בדירה ביום 6.4.17, ולאחר מכן הגיש חוות דעת השלישית מיום 12.2.17 שבה קבע כי שווי הדירה במצבה הנוכחי הינו 750,000 ₪, אולם לאור דירה אחרת בבניין שנמכרה בסך של 785,000 ₪ לאחר ששופצה, הרי שיש להפחית מהשווי את התרומה של השיפוץ בשיעור של כ- 13%, כך ששווי הדירה יעמוס ע"ס של 680,000 ₪, כאשר במימוש מהיר תיתכן הפחתה של כ- 20% מהשווי.
ביום 23.2.17 הגיש המומחה בוכריס מכתב הבהרה מסכם לפיו, שווי הדירה במצבה הנוכחי הינו 750,000 ₪.
בהחלטתי מיום 22.10.17 הוריתי על רקע התנגדות הנושה יוזם ההליך, להסדר שגובש עם החייב, המשיבה ובעלי התפקיד, בפני המותב הקודם, כב' השופט שרעבי, שלא במעמדו, והבקשות שהוצגו במהלך הדיון לחקירת המומחה ו/או מינוי מומחה נוסף, כדלקמן:

"בתיק זה גובש הסדר בין בעלי התפקיד לבין החייב וגרושתו, במסגרתו נמחקה הבקשה לביטול הענקה וכן נמחק הערעור שהוגש על ידי הגרושה ביחס לתביעת החוב שנדחתה על ידי הנאמנת.

לטעמי, די בעובדה שההסדר גובש מבלי שנשמעה עמדתו של הנושה המרכזי בתיק כדי להצדיק את ביטול ההסדר.

יתר על כן, מתברר גם מחוות דעת מומחה ביהמ"ש אשר אכן הציג 3 חוות דעת שונות כי ההסדר גובש תוך הנחה מוטעית כי שווי הנכס הוא 500,000-600,000 ₪.

בנסיבות אלו, אינני סבורה כי הדרך המתאימה כי (צ"ל היא, ע"א) זימון השמאי לחקירה או מינוי מומחה נוסף לשם הערכת שווי הזכויות, אלא ביטול ההסדר תוך בירור התביעה לביטול הענקה, וכן הערעור שהגישה הגרושה על תביעת החוב.

בנסיבות אלו, אני מורה לנאמנת להגיש מחדש את תביעתה לביטול הענקה תוך 30 יום מהיום. תגובות לתביעה זו תוגשנה בתוך 30 יום לאחר מכן. בנוסף, אני מאריכה את המועד להגשת הערעור על דחיית תביעת החוב של גרושתו של החייב לתקופה של 30 יום מהיום.

אני מורה לכונ"ר להחזיר לגרושתו של החייב את הכספים ששילמה על חשבון ההסדר שבוטל על ידי (20,000 ₪) וזאת תוך 30 יום מהיום.

ב"כ החייב מבקש כיום לקבל מסמכים בעניין תביעות החוב שכבר הפכו לחלוטות מזמן. בנסיבות אלו, לא ראיתי להיעתר לבקשתו. ככל שתוגש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ביחס לאיזה מתביעות החוב, תבחן החלטתי זו מחדש".

הבקשה שלפניי:

ביום 31.10.17 הגישה הנאמנת את הבקשה שלפניי שהינה, כאמור, בקשה שנייה לביטול הענקה שהוגשה ע ל פי החלטתי מיום 22.10.17. בבקשה נטען כי החייב, יליד 1969, בן 48 במועד הגשת הבקשה, אב לשני ילדים בגירים, דיווח כי הוא עובד כשכיר, מזה למעלה מעשר שנים כקצב במעדניה בצור שלום; וכי שילם מזונות, בהסכמה, בסך של 1,500 ₪ עבור בנו בן ה- 19, עד הגיעו לגיל 21 (שכיום כבר הגיע לגיל זה).
בסיכומי הנאמנת נטען כי החייב הצהיר במסגרת דיווחיו לכונ"ר (טופס 4) שחובותיו הידועים לו, נכון למועד הגשת בקשתו העיקרית, מסתכמים בסך של 516,481 ₪, וכי בהתאם לטופס 5 שהוגש לתיק, ת/4, חובותיו נוצרו עובר לגירושיו מהמשיבה. כמו כן, טענה הנאמנת כי נכון למועד הגשת סיכומיה, הוגשו כנגד החייב 5 תביעות חוב בסך כולל של 686,823 ₪, כאשר תביעות החוב נבדקו על ידי הנאמנת והועמדו ע"ס כולל של 242,677 ₪, וההכרעות הינן חלוטות, למעט תביעת החוב שהוגשה על ידי המשיבה ע"ס של 152,000 ₪ ונדחתה על ידי הנאמנת, כאמור.
דיון בבקשה שלפניי לביטול הענקה התקיים ביום 29.4.18. בפתח הדיון בבקשה, הוגשו וסומנו הראיות הבאות: הסכם התרת הנישואין, ת/1; פסק הדין הנותן תוקף להסכם הגירושין, ת/2; פרוטוקול חקירת המשיבה, ת/3; טופס 5 המתייחס לחובות החייב כפי שהוצהרו על ידו, ת/4; נסח טאבו המתייחס לדירה, ת/5; ואישור בדבר סילוק יתרת המשכנתא (לא מעודכן), ת/6.
לאחר מכן, העידו המשיבה (על התצהיר על נספחיו, נ/1; חוות הדעת של השמאי מטעם המשיבה, נ/2; חוות הדעת של השמאי מטעם בית המשפט, נ/3; אישור בדבר קבלת תביעת חוב שהוגשה לכונ"ר, נ/4; עותק מתביעת החוב שהגישה המשיבה, נ/5; תדפיס חשבון מט"ח של המשיבה, נ/6; תדפיס עסקאות נדל"ן במועד חתימה על הסכם הגירושין, נ/7; אישור יתרת משכנתא נכון ליום 22.1.15, נ/8; פרוטוקול מיום 19.2.17, נ/9; נסח טאבו של כל החלקה, נ/10; והבהרת השמאי מטעם בית המשפט מיום 20.2.17, נ/11) והחייב (על תצהירו, נ/12).
בתום הדיון ניתן, בין היתר, צו המופנה לבנק לאומי לישראל בע"מ המורה לו לפרט מה הייתה יתרת המשכנתא לסילוק נכון ליום 5.7.11 ביחס לדירה, ואף נקבע המשך דיון לשם מתן הצעת בית המשפט, אולם ב"כ הנושים רומן וגנדי וקסמן התנגד להצעת בית המשפט כפי שניתנה בדיון שהתקיים ביום 27.5.18. לאחר הגשת הודעות החייב והמשיבה לתיק, ומשניסיונותיי לסייע לצדדים לא עלו יפה, הוריתי על הגשת סיכומי הצדדים בבקשה לביטול ההענקה תוך התייחסות הצדדים להלכה הפסוקה לפיה, "תמורה שניתנה בעבר אינה נחשבת תמורה בת ערך".

טענות הצדדים:

הנאמנת טענה בבקשתה כי ויתור החייב על זכויותיו בדירה במסגרת הסכם התרת הנישואין אשר חתם עליו ביום 29.6.11, ואשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 5.7.11, מהווה הענקה בטלה בהתאם לסעיף 96(א) לפקודה הואיל והחייב הוכרז פושט רגל ביום 28.2.13, לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה. אף צו הכינוס ניתן לחייב לפני שחלפו שנתיים ממועד ההענקה (צו הכינוס, כאמור, ניתן ביום 13.2.12).

הנאמנת טוענת כי לא חלים בענייננו הסייגים להענקה בטלה, המוגדרים בסעיף 96(ג) לפקודה, הואיל ומדובר בנכס שהוענק לגרושת החייב, להבדיל מאשתו, ואשר נקנה על ידי בני הזוג בשנת 1995, כשלוש שנים לאחר נישואי בני הזוג.

הנאמנת מוסיפה כי החייב עשה יד אחת עם המשיבה להבריח הדירה מנושיו לטובת המשיבה שכן כבר היה שרוי בחובות בעת החתימה על הסכם התרת הנישואין ביום 29.6.11, ולראיה, בטופס 5 שהוגש על ידי החייב במצורף לבקשתו העיקרית, מציין החייב כי חובותיו נוצרו בין השנים 2010-2000. נטען כי המשיבה כמקבלת ההענקה, הייתה שותפה מלאה למעשה ההענקה ביודעה על חובותיו של החייב במועד עריכת ההסכם כפי שעלה מדבריה בחקירתה במשרדי הנאמנת, ת/3, ומחקירתה בפניי.

לאור כל האמור, ועל מנת להגשים את תכלית ההליך שהינה לבטל את הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל אשר ארעה עקב הענקת נכס ללא תמורה עת היה החייב חדל פירעון ובטרם נעשה פושט רגל, במסגרת ההגנה על ציבור הנושים, עתרה הנאמנת להורות כי ההענקה בטלה כלפי הנאמנת, וכי כפועל יוצא, תוכל הנאמנת לפעול לפירוק השיתוף בדירה. הנאמנת הבהירה כי בהתאם לנסח הטאבו שהומצא, טרם נגרע שמו של החייב כבעל זכויות בנכס, ולכן אין צורך בתיקון הרישום אלא אך בסעד הצהרתי בלבד.

החייב טען כי יש לדחות את בקשת הנאמנת. החייב טוען למעשה כי הוא נכנס לסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, היינו: זכויותיו בדירה הועברו למשיבה, גרושתו, בתמורה בת ערך כנגד חוב של החייב למשיבה, ולא היה כל ניסיון להברחת נכסים. החייב ציין כי הוא והמשיבה חיו בהפרדה רכושית מוחלטת תוך ניהול חשבונות בנק נפרדים, למעט הבעלות המשותפת על הדירה. לשיטתו, לאחר שקיבלה המשיבה בשנת 2005 כספי מתנה/ירושה מהוריה, נטל החייב מהמשיבה בשנת 2009 הלוואה בסך של 25,000$ (השווה לסך של 100,272 ₪) לסילוק חלק מחובותיו.

עוד טוען החייב כי בגין תשלומי משכנתה על הדירה מיום עזיבתו את הדירה בשנת 2010 עד למועד פסק הדין (5.7.11), נותר חייב למשיבה סך של 17,500 ₪ (קרן), ומשלא הצליח להחזיר למשיבה מאומה ע"ח חוב תשלומי המשכנתא וע"ח ההלוואה שנטל מהמשיבה, העביר החייב למשיבה, במסגרת ההסכם, את מלוא זכויותיו בדירה. לפיכך, נטען כי בפועל, החייב מכר את זכויותיו בדירה למשיבה אשר קיבלה על עצמה את תשלום המשכנתא הרובצת על הדירה. החייב הבהיר כי הואיל וסבר שלאור ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, כל חובותיו כלפי המשיבה הסתיימו, הרי שלא הצהיר על המשיבה כנושה במצבת הנושים בבקשתו למתן צו כינוס מיום 22.12.11, אולם הצהיר על הסכם הגירושין במסגרת הבקשה והמציא את ההסכם לידיעת הנאמנת.

עוד טוען החייב כי אין תועלת בביטול ההענקה, בין היתר, לאור העובדה שלא יתקבל דיבידנד משמעותי לנושים לאחר מכירת הדירה, אם בכלל, לאור ירידת שווי הדירה ב- 25% לפחות בגין מימוש מהיר והוצאות נלוות. לחלופין, התועלת לנושים תהיה פחותה מהנזק הרב שעלול להיגרם לחייב ולבנם המשותף של בני הזוג.

החייב הדגיש כי העובדה שהעביר למשיבה את זכויותיו בדירה, הייתה ידועה לנאמנת עוד מראשית ההליך. אולם, הנאמנת הגישה בקשתה לביטול הענקה רק לאחר שהגיש החייב את בקשתו להפטר. זאת, לאחר שבמשך כל ההליך נהג החייב בתום לב ובניקיון כפיים; חובותיו מקורם בקריסה עסקית והם אינם קשורים לחייו הפרטיים ו/או למשפחתו, ואף הנאמנת ציינה בדו"ח מטעמה מיום 17.1.13 כי חובותיו של החייב נוצרו בתום לב שעה שלא נמצאו סתירות בין טענות החייב למסמכים שהגיש.

בסיכומיו הוסיף החייב כי המשיבה לא הגישה תביעת חוב בתוך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס מכיוון שהסכם הגירושין הסדיר את חובו של החייב כלפי המשיבה בתמורה לקבלת זכויותיו של החייב בדירה, ומנגד, המשיבה קיבלה על עצמה את תשלום יתרת כל המשכנתא הרובצת על הדירה. המשיבה הינה נושה מובטח שעה שהיא מחזיקה ומטפלת בדירה מיום שהחייב עזב, ולכן מעמדה מאפשר לה לממש את הבטוחה גם ללא הגשת תביעת חוב בהליך הפש"ר.

עוד טען החייב בסיכומיו כי בתקופה הרלוונטית לחתימה על הסכם הגירושין, לא עירב את המשיבה במצב הרווחים או החובות של עסקו של החייב, וכי המשיבה תמיד עבדה כשכירה בעבודות ניקיון או טיפול בקשישים, ומעולם לא עבדה בעסקו של החייב. לטענת החייב בסיכומיו, לקראת החתימה על הסכם הגירושין, הגיע עם המשיבה להסכמה כי הסכום שיתקבל מחישוב של שווי הדירה בחודש יולי 2011 בסך של כ- 490,000 ₪, בניכוי יתרת המשכנתא הרובצת על הדירה (בסך של כ- 110,000 ₪) והוצאות מכירת הדירה, הינו שווה לחוב של החייב כלפי המשיבה, שהוערך בסך של כ- 135,000 ₪ (הכולל את סכום ההלוואה בסך 25,000$ ותשלומי המשכנתא).

לאור האמור, טען החייב בסיכומיו כי לא יהיה זה צודק לבטל את העברת הזכויות בדירה למשיבה מכיוון שביטול כאמור יגרום נזק כבד ועיוות דין למשיבה. לחלופין, טען החייב בסיכומיו כי מבלי להודות בטענות הנאמנת, וככל שייפסק סכום כלשהו לתשלום, יהיה זה ראוי לקזז את התשלומים ששולמו על ידי החייב משנת 2015 ואילך בסך של כ- 36,000 ₪.

בתשובתה לתגובת החייב, טענה הנאמנת כי אין מדובר בהעברה שניתנה לטובת המשיבה בתמורה בת ערך, ואף אין מדובר בחוב, אלא בשיתוף כספי שנערך בזמנו בין בני זוג נשואים. כל זאת, מן הטעמים הבאים: ככל שמדובר במכר, לא נחתם ואף לא הוצג הסכם מכר בין החייב למשיבה; ככל שמדובר בחוב, לא הוצג הסכם הלוואה או התחייבות להשבת הכספים; החייב לא הצהיר על החוב בטופס 5 כך שנראה שלא הכיר בו בעת הגשת הבקשה, אלא נזכר לטעון ביחס אליו רק לאחר שהוגשה הבקשה לביטול הענקה; החוב לא נזכר, לא בדיון שנערך בהתרת הנישואין של הצדדים בביהמ"ש לענייני משפחה, ואף לא בהסכם הגירושין שנערך; לא ניתנה כל אינדיקציה להתחייבות מפורשת של החייב כי הלה יחזיר את הכספים למשיבה; אין כל ראיות לכך שבתקופת תשלום המשכנתא על ידי המשיבה לא התגוררו בני הזוג יחד תחת קורת גג אחת; וגם תביעת המשיבה להכיר בחוב נדחתה על ידי הנאמנת.

עוד טענה הנאמנת בתשובתה לתגובת החייב כי טענותיו לפיהן, הנאמנת פעלה לביטול ההענקה רק עתה, אינן נכונות שעה שהבקשה הראשונה/המקורית לביטול ההענקה הוגשה בשנת 2015, ומאז מתנהלים הליכים הנוגעים לה.

המשיבה טענה בתגובתה כי דין בקשת הנאמנת להידחות. בפתח תגובתה, טענה המשיבה כי הבקשה מקדימה את זמנה שעה שנכון למועד הגשת הבקשה, טרם נקבעה מצבת חובותיו של החייב בהליך לאור הליכי הערעור על הכרעות הנאמנת בתביעות החוב שהוגשו. כן נטען כי הנאמנת טרם ביצעה את כל הנדרש מתפקידה בכל הנוגע לבדיקה אם לחייב יש נכסים אחרים שמהם ניתן יהיה להיפרע או באשר למציאת דרכים אחרות לתשלום חובו של החייב לנושים. המשיבה טענה כי הנאמנת נסמכת על חקירה רשלנית שבה בחרה הנאמנת לעצום עיניים ולא לשאול את החייב שאלות בסיסיות.

המשיבה טוענת כי אף על פי שעובדת העברת הזכויות בדירה למשיבה הייתה ידועה עוד מראשית ההליך, אף לא אחד משני בעלי התפקיד הגיש בקשה כלשהי לביטול הענקה, אלא הסוגיה עלתה רק לאחר כארבע שנים בהליך, בחודש אוקטובר 2015, לאחר שהחייב הגיש את בקשתו לקבלת הפטר, כאשר הסתבר לנאמנת כי הדיבידנד הצפוי להשתלם לנושי החייב במסגרת הפטרו של החייב – נמוך, וכי החייב סירב לפדות כספים על שמו בחברות הביטוח השונות. נטען כי הימנעות מי מבעלי התפקיד מלהגיש בקשה לביטול ההענקה עד לחודש אוקטובר 2015 עומדת לחובת הנושים והנאמנת, ולא ניתן אלא להסיק מהתנהלות זו כי בעלי התפקיד לא סברו שטענתם תצלח. המשיבה הוסיפה כי על אף שבדיון מיום 13.4.16 נראה היה כי הושגו הסכמות בין הצדדים בעניין הבקשה, שאף קיבלו תוקף של החלטה, והנאמנת הסכימה למחוק בקשתה לביטול הענקה, הרי שהנאמנת הגישה בקשתה בשנית בחלוף כשבע שנים ממועד קרות האירוע, ושיהוי זה גורם למשיבה לנזק ראייתי.

המשיבה מציינת כי לא מדובר בהענקת זכויות בדירה, אלא במכירה לכל דבר ועניין ובהעברת זכויות שבוצעה בתמורה הולמת ובת ערך, שעה שבפועל מכר החייב את זכויותיו בדירה למשיבה. המשיבה טוענת כי היא והחייב מעולם לא ניהלו חשבון משותף וחיו בהפרדה רכושית, למעט עניין רכישת הדירה. לשיטתה, לאחר שקיבלה בשנת 2005 כספי מתנה/ירושה מהוריה והפקידה אותם בחשבונה האישי (שבו הייתה בעלת החשבון היחידה), הלוותה המשיבה ביום 20.1.09 סך של 25,000$ (השווה לסך של 100,272 ₪) לחייב, לסילוק חובותיו שנותרו מקריסתו העסקית. החייב התחייב להשיב את סכום ההלוואה האמור למשיבה, אולם בשל יחסי האמון הקיימים בין בני משפחה, לא חתמו בני הזוג על הסכם בקשר לעסקת ההלוואה. משלא הצליח החייב להחזיר למשיבה מאומה, הן ע"ח ההלוואה שנטל מהמשיבה והן ע"ח הכספים שחב למשיבה בגין תשלומי המשכנתא הרובצת על הדירה, העביר החייב למשיבה, במסגרת ההסכם ובתום לב, את מלוא זכויותיו בדירה, וזאת בתמורה לכספים שקיבל מהמשיבה. לפיכך, המשיבה טוענת כי מדובר באיזון משאבים במעמד הגירושין בין מי שהיו בני זוג, ולא מדובר בהענקה אסורה ופסולה, כאשר נכון למועד מתן פסק הדין, עמד שוויה של הדירה ע"ס של כ- 450,000 ₪, וסכום המשכנתא הרובצת על הדירה עמד ע"ס של כ- 250,000 ₪. מכאן, שהחייב קיבל תמורה ראויה, ריאלית ובת ערך ממשי בגין חלקו ו/או זכויותיו בדירה.

עוד טוענת המשיבה כי אין מדובר בהסכם למראית עין או בניסיון להברחת נכסים מהנושים (טענה שנטענה בעלמא על ידי הנאמנת), אלא בהסכם פירוד כן ואמ יתי שנחתם בתנאי "תן וקח" הוגנים וסבירים, לאחר מערכת מו"מ ארוכה. הסכם זה הביא בסופו של יום לפירוק הקשר הזוגי, וזאת כעבור כשנה וחודשיים לאחר שעזב החייב את הבית (בחודש יוני 2010) בשל עלייתו על שרטון של הקשר בין הצדדים. כפועל יוצא מהסכמות הצדדים, קיבלה המשיבה על עצמה את תשלומי הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה שבהם היא נושאת עד היום, בסך של כ- 2,600-2,500 ₪ לחודש.

המשיבה מבהירה כי לא תצמח תועלת לנושי החייב או להליך הפש"ר מהמשך נקיטה בהליכי מימוש הדירה. הדירה הינה קורת הגג היחידה של המשיבה ובנה שמצבם הכלכלי אינו בין המשופרים. המשיבה בת ה- 55, היא המפרנסת העיקרית, אם לא היחידה, של המשפחה, עובדת בשני מקומות עבודה כמטפלת בקשישים ומשתכרת סך של כ- 4,300 ₪ לחודש משתי העבודות יחד, ללא קבלת כל סיוע נוסף, ובנה המתגורר עמה הוא סטודנט וחייל משוחרר. כמו כן, אם תימכר הדירה כתפוסה, שוויה יעמוד על ערך של 30% ממחיר השוק, ולאחר הפחתת יתרת הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה בסך של כ- 100,000 ₪, תעמוד התמורה לאחר המימוש ע"ס של כ- 65,000 ₪, וחלקו של החייב, לכאורה, יעמוד על סכום מועט יחסית של כ- 32,500 ₪. לטענת המשיבה, העדר התועלת בביצוע ההליכים נובע גם מהצפי להתמשכותם שנים רבות תוך בזבוז משאבים והוצאות אדירים שבהם תישא קופת הכינוס.

בנוסף, טוענת המשיבה כי חל החריג לבטלות הענקה המנוי בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, שעה שהעברת הזכויות למשיבה נעשתה בתום לב ותוך מתן תמורה מלאה.

לחלופין, טוענת המשיבה כי עומדת לה זכות קיזוז בסך של כ- 400,000 ₪ העולה על שווי זכויותיו של החייב בדירה, לכאורה, ומורכב מהפריטים הבאים: חובו של החייב למשיבה בגין הסכום שהלוותה לו בשנת 2009 בסך של 25,000$ (השווה, נכון למועד הגשת תגובת המשיבה, לסך של כ- 173,089 ₪) לשם תשלום חובותיו האישיים/העסקיים שאינם קשורים למשיבה או לחייה המשותפים עם החייב; חלקו של החייב בתשלומי המשכנתא עד למועד מתן פסד דין הגירושין (5.7.11) בסך של כ- 30,805 ₪ נכון למועד הגשת תגובת המשיבה; וחלקו של החייב בתשלומי המשכנתא ממועד מתן פסק דין הגירושין (5.7.11) ועד למועד הגשת תגובת המשיבה בסך של כ- 195,000 ₪.

בסיכומיה הוסיפה המשיבה כי הגישה את תביעת החוב נגד החייב תוך כחודש מיום שנודע לה בדבר הליכי הפש"ר, וכי מעמד נשייתה הוא בגדר של נושה מובטח, וזאת הן מכוח החזקה, טיפוחה והשבחתה של הדירה וכן השמירה עליה, ושעה שבזכות תחזוקת הדירה על ידי המשיבה, ערכה של הדירה עלה בהתאם לחוות דעתו של המומחה בוכריס; והן מכוח זכות עכבון שקמה למשיבה המחזיקה בדירה באופן פיסי. מעמדה זה, על פי הנטען, מקנה לה זכות שבדין שלא להגיש תביעת חוב במסגרת הליך הפש"ר, אלא אך לממש את הבטוחה.

עוד טענה המשיבה בסיכומיה כי במועד מתן פסק דין הגירושין, לא ידעה ולא היה עליה לדעת על קיום חובותיו של החייב או גובהם, בין היתר, לאור העובדה כי החייב עצמו לא היה מודע להם.

לדידי המשיבה בסיכומיה, פסיקת בית המשפט המחוזי שקבעה כי תמורה שניתנה בעבר אינה נחשבת תמורה בת ערך, אינה מחייבת בענייננו שעה שהנסיבות בענייננו שונות. כמו כן, נטען כי אין צורך שהתמורה תהא שווה לערך הנכס, אלא די בכך שהתמורה הייתה סבירה, היינו: תמורה ריאלית אשר הייתה עשויה להתקבל, בנסיבות שבהן נערכה העסקה, על דעתו של מוכר סביר. נטען כי לאחר מימוש הדירה תגדל מצבת חובותיו של החייב בסך של כ- 430,000 ₪.

המשיבה הוסיפה וטענה בסיכומיה כי הימנעות הנאמנת מהבאתה לעדות של גב' אברמסון קרולינה, בתה של המשיבה, אשר הגישה תצהיר לתיק ואף הוזמנה ונכחה בדיון, פועלת לחובת הנאמנת ויוצרת הנחה כי אילו הושמעה העדות, היה בכך כדי לתמוך בגרסת המשיבה.

נטען גם כי אם תתקבל הבקשה לביטול ההענקה, הרי שייגרם למשיבה אי צדק ונזק בלתי הפיך שעה שלא תוכל יותר לקנות דירה ואף לא ליטול הלוואת משכנתא, לרבות לאור גילה והכנסותיה הדלות.

בתשובתה לתגובת המשיבה, טענה הנאמנת כי לא מצאה כל אינדיקציה לקיום חוב או קיזוז חוב של החייב למשיבה בגין הלוואה שנתנה המשיבה לחייב אגב חייהם המשותפים בשנת 2009, וזאת מן הטעמים הבאים: בשעת העברת הכספים היו בני הזוג נשואים; לא צורף הסכם הלוואה לגבי הסכומים הנטענים; החייב לא הצהיר על החוב בטופס 5; המשיבה לא תבעה את החוב אלא לאחר שהנאמנת הגישה בקשה לביטול הענקה; החוב לא נזכר בדיון שנערך בהתרת הנישואין של הצדדים; החוב לא נזכר ולא "אוזן" בהסכם הגירושין שנערך; לא ניתנה כל אינדיקציה להתחייבות מפורשת של החייב בדבר החזר הכספים למשיבה. לפיכך, שעה שאין צד שהתחייב להחזיר, הרי שלא מדובר בחוב קיים או בתמורה לכאורית, אלא בשיתוף כספי בין בני זוג נשואים, ולכן יש לדחות את טענות המשיבה במישור זה.

באשר לטענת המשיבה לפיה, המשך תשלום המשכנתא מקים זכות קיזוז, טענה הנאמנת בתשובתה לתגובת המשיבה כי המשיבה לא ביקשה לכלול חוב זה בתיק, אלא לאחר שהנאמנת הגישה בקשה לביטול הענקה; הואיל ולא מדובר בחוב שקדם להענקה, נראה שלמעשה, מדובר בחוב שגובש, אם בכלל, רק לאחר מתן צו הכינוס; ככל שמדובר בחוב שנוצר לאחר צו הכינוס, על המשיבה לפנות בבקשה לאפשר לה לגבות את החוב מחוץ להליך הפש"ר באמצעות פתיחת הליך מתאים; אין ולא הובאו ראיות לכך שבתקופת תשלום המשכנתא בני הזוג לא התגוררו יחד.

עוד טענה הנאמנת בתשובתה לתגובת המשיבה כי תביעות החוב בתיק חלוטות, בניגוד לטענות המשיבה בתגובתה, וכי אין מקום, בשלב זה, לטענות המשיבה בכל הנוגע למימוש הדירה כתפוסה, הואיל ובשלב זה לא עומדת על הפרק בקשה לפירוק שיתוף ולפינוי. נטען כי יש לדון תחילה בשאלת ביטול ההענקה, ורק לאחר מכן, לעתור ולקבל את עמדת המשיבה ביחס לאופן המימוש ולתנאיו.

בסיכומיה הוסיפה הנאמנת כי יש לדחות את טענת המשיבה לפיה, ההענקה עונה על הסייג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, מן הטעמים הבאים: ראשית, המשיבה אינה בעלת שעבוד שכן לא נרשם כל שעבוד לטובתה על הדירה. המשיבה אף אינה "קונה" ששילמה עבור העברת הזכויות בדירה באמצעות העברת סכום ההלוואה של 25,000$ לחייב בזמן הנישואין, שכן לא הוצגה כל אסמכתה המלמדת על העברת הכסף לחייב (כאשר לא מן הנמנע שמדובר בכספי חסכון של בני הזוג שהופקדו בחשבונה של המשיבה), על קבלת הכסף בפועל על ידי החייב או על השימוש שנעשה בכסף בפועל; אף לא הוצגה אסמכתה לפיה, הוסכם בין הצדדים כי ההלוואה היא תמורה בעד העברת הזכויות בדירה למשיבה; והעניין לא עלה במעמד הדיון שהתקיים לפני ביהמ"ש לענייני משפחה. לפיכך, לכל היותר, הדירה הועברה למשיבה כמקובל בין בני משפחה, כהחזר הלוואה לכאורה של החייב, ואינה מהווה קנייה כמקובל בשוק.

שנית, המשיבה לא נהגה בתום לב שכן אישרה בעדותה כי ידעה שהחייב בחובות בעת 'קבלת' הדירה, ואף החייב עצמו אישר בעדותו כי במועד הגירושין היה בחובות.

שלישית, לא ניתנה תמורה בת ערך: על פי ההלכה הפסוקה, כאשר התמורה ניתנה בעבר, לפני שנעשה הסכם המכר, לא תיראה כתמורה בת ערך, לטובת הסכם המכר. בענייננו, גם אם ניתנה תמורה, הרי שזו ניתנה שנתיים לפחות לפני הסכם הגירושין, עוד בשנת 2009. אולם, למעשה, התמורה היא הוויתור שעשתה המשיבה על זכותה לקבל חזרה הלוואה שלכאורה נתנה לחייב, וזאת כנגד קבלת הדירה. הוויתור נעשה הואיל והמשיבה הבינה שכספה, ככל שאכן ניתן לחייב, מונח על קרן הצבי בשל מצבו הכלכלי של החייב, ולכן לא ניתן לראות בוויתור כתשלום ראוי או כתמורה כלשהי.

ב"כ הכונ"ר לא הגיש תגובתו לבקשה.

דיון והכרעה:

ההליך שלפנינו נסב על פרשנותו ויישומו של סעיף 96 לפקודה. סעיף 96 לפקודה מקנה לנאמן בפשיטת רגל סמכות לבקש מבית המשפט של פש"ר ביטול הענקות ללא תמורה שנעשו על ידי החייב במהלך עשר השנים שקדמו למעשה פשיטת הרגל. וכך הוא מורה:

"(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) 'הענקה', לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

מטרתה של הוראה זו היא לאפשר, בתנאים שנקבעו בה, ביטול של הענקות ללא תמורה שניתנו בעת שהחייב היה כבר חדל פירעון – כדי למנוע הברחה של נכסי החייב בתקופה שקדמה לפשיטת הרגל ולהגדיל את מסת הנכסים העומדת לחלוקה בין הנושים. הרציונל העומד בבסיס הדברים הוא שזכותו של הנושה צריכה להיות חזקה יותר מזכותו של מי שקיבל "מתת שמיים", וכי אדם המצוי בשפל כלכלי, צריך לדאוג בראש ובראשונה להחזר החובות לנושיו בטרם יעניק נכסים ללא תמורה לקרובים ולמקורבים אחרים [ע"א 367/70 הוכברג נ' שלגי, פ"ד כה(2) 149, 159 (1971) (להלן: "עניין הוכברג"); ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4), 925, 939-938 (2001) (להלן: "עניין לוין"); ע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל, פ"ד נז(4) 699, 706 (2003) (להלן: "עניין סדן"); ע"א 8147/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' גיצלטר, בפסקה 20 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל (פורסם בנבו, 8.11.2015); אוריאל פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל 111 (1984); דוד האן דיני חדלות פרעון 415 (2009); וכן: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 317 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: " לוין וגרוניס בספרם")].
למעשה, סעיף 96 קובע שלושה תנאים לביטולה של הענקה: הנכס היה בבעלותו של החייב; החייב העניקו לאחר; ההענקה נעשתה עד עשר שנים לפני שהחייב היה לפושט רגל [סעיף 84 לפקודה; ע"א 353/82 גיטר נ' מכנס, פ"ד לט(3) 813, 820 (1985); וכן: לוין וגרוניס בספרם, בעמ' 320-319]. חובת ההוכחה להתקיימותם של תנאים אלו הינה על המבקש את ביטול ההענקה, קרי: על הנאמן.
"להשלמת התמונה יצוין כי סעיף 96 מבחין בין שתי תקופות שונות בתוך מסגרת הזמן של עשר השנים: סעיף-קטן (א) קובע כי הענקות שבוצעו במהלך השנתיים שקדמו למועד שבו נעשה אדם פושט רגל יהיו בטלות כלפי הנאמן. לעומת זאת, סעיף-קטן (ב) קובע כי הענקות שבוצעו בתקופה שבין שנתיים לעשר שנים לפני שנעשה אדם פושט רגל יהיו בטלות כלפי הנאמן, אלא אם הוכח כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק בר-פירעון ביחס למכלול חובותיו בלי להיזקק לנכס המוענק וכן כי הזכות בנכס עברה למקבל ההענקה. בנוסף לכך, הסעיף קובע שלושה חריגים שבגדרם ההענקה לא תהיה בטלה בשתי התקופות האמורות (הן תקופת השנתיים האחרונות, והן התקופה שבין שנתיים לעשר שנים) – הענקה שנעשתה בשל נישואים ולפניהם; הענקה שנעשתה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה; והענקה של נכס שהגיע למעניק בזכות אשתו ושניתן לאשתו או לילדו או לטובתם" (עניין קורן, בפסקה 31 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז).
בטרם אפנה ליישום סעיף 96 לפקודה במקרה שלפנינו, עליי להכריע בטענתם המקדמית של המשיבה והחייב, לפיה בקשתה השנייה של הנאמנת לביטול הענקה, לוקה בשיהוי.
בעניין סדן לעיל הביע דעתו בית המשפט העליון כי שיהוי למשך שנתיים מצד הנאמן בהגשת בקשה לביטול הענקה אינו פרק זמן ארוך, באופן החורג מהסביר.
מאוחר יותר קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת ד' ברק-ארז) בע"א 4352/15 קורן נ' הראל (פורסם בנבו, 2.8.2017) כי האיזון בין האינטרסים של הנושים, מחד גיסא, ושל מקבל הענקה, מאידך גיסא, מוביל למסקנה כי במקרים קיצוניים יהיה רשאי בית המשפט לדחות בקשות לביטול הענקה אף אם הוגשו בטרם חלוף 7 שנים מעת שניתן צו כינוס נכסים ומתייחסות להענקות שבוצעו עד 10 שנים לפני שהחייב נעשה פושט רגל. בית המשפט העליון קבע כי:

"ככלל, יהיה ראוי לעשות כן באותם מקרים שבהם בעל התפקיד יכול היה להתחקות בקלות יחסית אחר הברחת הנכסים ולמרות זאת השתהה ללא טעם של ממש בהגשת הבקשה לביטול הענקה, באופן שגרם נזק למקבל ההענקה. כפי שאבהיר, השיקולים שיש להביא בחשבון בהקשר זה, מבלי למצות, הם אלה: המועד שבו בוצעה ההענקה (דהיינו ריחוקה היחסי מהמועד של מעשה פשיטת הרגל); פער הזמנים בין המועד שבו נודעה ההענקה לנושה ולנאמן או יכולה הייתה להיוודע להם בשקידה סבירה לבין המועד שבו הוגשה הבקשה לביטולה; השפעת השיהוי על האינטרסים הלגיטימיים של מקבל ההענקה; התנהלותו של הנושה; והשאלה האם מקבל ההענקה הוא צד שלישי או צד ישיר. ויודגש: כל אלה הם שיקולים שיש לבחון זה לצד זה, בשים לב למכלול הנסיבות" (שם, בפסקה 54 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז).

בענייננו, אמנם הבקשה שלפניי הוגשה ביום 31.10.17, למעלה מ- 5 שנים לאחר שניתן כנגד החייב צו כינוס (13.2.12) והנאמנת מונתה כמנהלת מיוחדת (5.8.12); למעלה מ-4 שנים מאז מונתה הנאמנת לתפקידה במסגרת פסק ההכרזה (28.2.13); למעלה מ- 6 שנים לאחר מועד חתימת הסכם הגירושין (29.6.11) ומועד מתן פסק הדין שנתן לו תוקף (5.7.11);
ואולם, בל נשכח כי מדובר בבקשה שנייה לאחר שבקשתה המקורית (הראשונה) של הנאמנת לביטול הענקה נמחקה. הבקשה הראשונה הוגשה ביום 9.10.15 (הוקלדה ביום 11.10.15), כאשר זו לא התבררה לגופה, על רקע ההסדר שגובש בין החייב, המשיבה ובעלי התפקיד, מבלי שנשמעה עמדת הנושה יוזם ההליך, באופן שהביא בסופו של דבר לביטול ההסדר.
המחוקק קבע מרווח של עד 10 שנים לביטול הענקה פסולה על מנת ליתן אמצעים אפקטיביים ופרק זמן לאיתורם של נכסים שהוענקו בהענקה פסולה ולהחזרתם לנושים. במקרה שבפנינו, אף שחלפו כ- 3 שנים ממועד פתיחת הליכי הפש"ר ומתן צו כינוס, ועד הגשת הבקשה הראשונה לביטול הענקה, וכ- 4 שנים ממועד ההענקה, איני סבורה כי שיהוי זה שקול כנגד עניינם של הנושים וכנגד האינטרס המצדיק ביטול הענקות פסולות. לא שוכנעתי כי נתקיימו בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות דחיית הבקשה לביטול הענקה בשל השיהוי בהגשתה.
איני סבורה כי נגרם למשיבה נזק ראייתי בשל ה שיהוי בהגשת הבקשה, וזאת הואיל והגנתה נדחית על ידי, כפי שאפרט להלן, משום שתמורת עבר אינה יכולה לה יחשב כתמורה בת ערך, ולא בשל דחי ית גרסתה בעניין ההלוואה שניתנה לחייב, גרסה שאני דווקא נותנת בה אמון . אף לא נעלם מעיניי שלאחר צו הכינוס, ותוך הסתמכות על הסכם הגירושין והשיהוי בהגשת הבקשה לביטול הענקה, שילמה המשיבה את חלקו של החייב במשכנתא , ולכך י ינתן ביטוי מסוים בבוא העת, בעת מימוש הנכס כתפוס.
מכאן, אפנה ליישום סעיף 96 לפקודה על נסיבות ענייננו. ההענקה מושא הבקשה שלפניי בוצעה ביום 29.6.11 עת ויתר החייב על זכויותיו בדירה לטובת המשיבה במסגרת הסכם התרת הנישואין, הסכם שאושר ביום 5.7.11 על ידי בית המשפט לענייני משפחה. הואיל והחייב הוכרז פושט רגל ביום 28.2.13, הרי שבמועד שבו נעשה החייב פושט רגל, טרם חלפו שנתיים מיום ההענקה, ולכן, לכאורה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן בהתאם לסעיף 96(א) לפקודה.
ואולם, המחלוקת העיקרית הניטשת בין הצדדים והמחייבת הכרעה, נוגעת לשאלה אם בוצעה על ידי החייב הענקה של הדירה למשיבה, באופן זה שלא התקיים אחד מהחריגים להענקה המנויים בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, העוסק בהענקה שנעשתה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך, שבגדרו ההענקה לא תהיה בטלה.
לעניין תמורה בת ערך, נפסק בע"א 315/59 יעקובוביץ' נ' ד"ר נובל, פ"ד יג 1751, 1755 (1959) כי "עצם קיומו של חוב המגיע מראובן לשמעון אינו מספיק כתמורה בעלת ערך למתן בטוחה על-ידי ראובן לשמעון, על-מנת להבטיח את סילוק החוב". כב' השופט לנדוי הסביר הלכה זו באמרו:

"מקום שניתנה ערובה כזו, היא יכולה, כמובן, להינתן על יסוד הסכם מפורש לתת שהות לתשלום החוב, או לתת תמורה בעד הערובה באיזו דרך אחרת, או, באין הסכם מפורש, ייראה הדבר בעיני החוק על נקלה כהסכם מכללא למתן שהות, לאו דוקא שהות לפרק זמן מסויים, אלא הימנעות לתבוע למשך זמן בלתי קבוע תמורת מתן הערובה. ויתר על כן, אפילו אין הסכם מפורש, והסכם כזה אינו משתמע בזמן עשיית ההסכם למתן הערובה הנוספת וממסיבות עשייתו, בכל זאת, אם מודיעים על מתן הבטוחה למי שהיה יכול לתבוע את החוב, והוא נמנע למעשה מלתבוע, בכך הוא נותן אותה שהות שלשם השגתה – כך יש להניח – ניתנה הערובה. במקרה כזה נראה על-פי התקדימים שקיימת תמורה מספקת, אם כי במובן ידוע זוהי תמורה שלאחר מעשה, שבשבילה ניתנה הערובה" (שם, שם).

על הלכה זו, הסתמכו לוין וגרוניס בספרם בציינם כי "תמורה שבעבר אינה נחשבת, לעניין סעיף 96 לפקודה, תמורה בת-ערך" (שם, בעמ' 329).
גם בתי המשפט המחוזיים עשו שימוש בהלכה זו. כך, למשל: בפש"ר ( מחוזי י-ם) 5250/08 פרנקל נ' קסטנבאום, בתפקידו כנאמן (פורסם בנבו, 3.4.2011) (להלן: "עניין פרנקל") קיבל בית המשפט המחוזי בקשה של נושה להכירו כנושה מובטח. באותו מקרה, הוענקה זכות משכון במועד חתימת הסכם הלוואה, כאשר החייבים היו סולבנטיים, והענקת המשכון ניתנה כנגד תמורה בעלת ערך ובתום לב. בית המשפט קבע כי בהתאם להלכת אהרונוב [ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 247 (1999)], גם במשכון שלא נרשם, זכותו של בעל המשכון עדיפה על נושים אחרים של החייב, ובכלל זה גם על זכותו של הנאמן בפשיטת רגל, שכן מתן תמורה בעבר אינו נחשב כמתן תמורה בעלת ערך לעניין סעיף 96 לפקודה. ובלשון בית המשפט:

"במקרים בהם הענקת זכות המשכון הייתה בשלב מאוחר להסכם ההלוואה, צודק הנאמן כי מתן תמורה בעבר אינה נחשבת כמתן תמורה בעלת ערך לעניין סעיף 96 לפקודה וכי עצם קיומו של חוב בעבר אינו מספיק כתמורה בעלת ערך למתן בטוחה בשלב מאוחר יותר ( פש"ר (מחוזי-ת"א) 1427/00 בש"א 16597/03 עו"ד משה שפורן בתפקידו כנאמן על נכסי החייב נתן טורנר נ' עיזבון המנוח גבריאל טורנר ז"ל, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] [2.05.04]). לכן שדרוג מעמדו של נושה מנושה שאינו מובטח לנושה מובטח מבלי מתן תמורה נוספת הוא פעולה אסורה לפי סעיף 96 לפקודה, שכן כאמור, גם מישכון הוא בגדר הענקה פסולה (ראו רע"א 6795/06 עו"ד שאול קוטלר נ' רו"ח אמיר גולן, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] [30.05.07])" (עניין פרנקל, בפסקה 28 להחלטתו של כב' השופט דוד מינץ).

בפש"ר ( מחוזי ת"א) 46323-03-11 נוריאל נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (פורסם בנבו, 18.5.2017) (להלן: "עניין נוריאל") נדונה שאלת ביטול הענקה של זכויות בדירה במסגרת הסכם מכר שקדמה לו הלוואה שניתנה בעבר. ובלשונה של כב' השופטת עינת רביד:
"בין החייב והשותפה לבין הורי המשיבה התבצעו שתי עסקאות: האחת, הלוואה בשנת 2006 והשנייה, מכר בשנת 2007. בהסכם ההענקה, לא ניתנה כל תמורה מצד המשיבה לידי החייב והשותפה. אמנם, בהסכם הנוסף, שנחתם באותו יום של הסכם ההענקה בין הורי המשיבה לחייב ושותפתו נכתב כי הורי המשיבה העבירו להם סך של 570,000 ₪ עבור הדירה, אולם בפועל, לא הועבר שום כסף מהורי המשיבה במעמד הענקת הדירה, אלא מדובר בסכומי ההלוואה שניתנו בעבר. הורי המשיבה מבקשים לראות בהסכם ההלוואה כתמורה להסכם המכר וזוהי העדפת נושים קלאסית.
מצב בו ראובן חייב לשמעון כסף, בעוד ראובן נתון בחובות, ושמעון על מנת להציל את כספו מורה לראובן להעביר לו את אחד מנכסיו, ללא כל תמורה נוספת כנגד ההעברה, על מנת להחזיר לעצמו את כספו, זוהי העדפת נושים, תוך שיפור מצבו של שמעון על חשבון שאר נושיו של ראובן. על אחת כמה וכמה, כאשר ראובן ושמעון אחים הם, בעוד שאר הנושים אינם מקרב משפחתו.
לעניין זה ניתן לראות גם את דברי כב' השופטת פרוקצ'יה, שהובאו לעיל, כי בטרם אדם יהיה נדיב עם קרוביו עליו להיות הוגן כלפי נושיו (ראו ע"א 5709/99 לוין נ' שילר 939 18.6.2001).
יתרה מכך, גרוניס ולוין מציינים בספרם כי תמורה שניתנה בעבר אינה נחשבת כתמורה בת-ערך לעניין סעיף 96 [בעמ' 329], כלומר, כאשר התמורה ניתנה עוד בטרם נעשה הסכם המכר, לא תיראה כתמורה לטובת הסכם המכר. לאור כל האמור לעיל, לא מתקיים אף יסוד התמורה.
לכך יש להוסיף כי בהסכם הנוסף נכתב במפורש בסעיף 2: "על מנת לצמצם את חובם של דוד וסימה, מכרו דוד וסימה את הדירה שהייתה בבעלותם למיכל נוריאל, ביתם של אברהם ושושנה, ובכך צמצמו את חובם לאברהם ושושנה". כלומר בהסכם הנוסף הצדדים מודיעים במפורש כי מטרת העברת הדירה למשיבה היא הקטנת חובם של החייב והשותפה. לפיכך, בהתחשב במצבם הכלכלי באותו זמן ובכניסת החייב להליך פש"ר, הרי שמודבר בהעדפת נושים ברורה" (שם, בפסקה 72 להחלטתה של כב' השופטת עינת רביד).

במקרה שבפנינו, ההלוואה הנטענת ניתנה על ידי גרושתו של החייב לחייב לפני ההסכם להתרת נישואין, ולכן אין היא יכולה לה יחשב כתמורה בת ערך המהווה הגנה כנגד ביטול ההענקה. אף תשלום חלקו של החייב במשכנתא, על ידי המשיבה, לפני הסכם התרת הנישואין אינו יכול להיחשב כתמורה בת ערך.
לעניין תום הלב, מציינים שלמה לוין ואשר גרוניס בספרם, בעמ' 328, כי מקבל הענקה היודע שכוונת המעניק היא להוציא את הנכסים נשוא ההענקה מאחיזת הנושים , אינו יכול להיחשב קונה בתום לב. באופן זה, אם ידע מקבל ההענקה שעה שקיבל את הנכס כי המעניק נתון בקשיים כלכליים ויכול להסיק מכך שהנושים ייפגעו עקב הוצאת הנכס ממסת הנכסים של החייב, אין הדבר מתיישב עם תום לב מצדו של המקבל.
יחד עם זאת, כאשר באים אנו להכריע בעניין תום ליבה של המשיבה על רקע ההסכמות אשר אליהן הגיעה עם החייב במסגרת הסכם הגירושין, ראוי לעשות זאת במשנה זהירות ובכפוף לנסיבות המקרה ואמת הסבירות. האמור נובע מכך שהסכם גירושין עשוי להיות ביטוי לרצונם הכן של בני הזוג לסיים את שיתוף הנכסים ביניהם ולעבור למשטר של הפרדה רכושית. רצון זה ראוי כי בית המשפט יכבד [ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3), 433 (2002); וכן, ראו והשוו: פש"ר ( מחוזי חי') 8471-04-09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלבו, בפסקה 25 לפסק דינה של כב' השופטת בטינה טאובר (פורסם בנבו, 6.8.2014).
מעיון בטופס 5 שהוגש על ידי החייב במצורף לבקשתו העיקרית, עולה כי החייב בעצמו מצהיר כי חובותיו נוצרו בין השנים 2010-2000 , היינו: לפני ביצוע ההענקה. גם בעדותו העיד החייב כי במועד ביצוע ההענקה כבר היה בחובות:

"(ש): כשאתם התגרשתם כבר היית בחובות.
(ת): נכון.
(ש): (בית המשפט): איזה סכום הערכת את החובות.
(ת): החובות היו לי בשוק השחור אבל עדיין לא ידעתי על החובות הללו. אני מתקן: ידעתי על החובות אבל עדיין לא באו אליי מההוצל"פ" (פרו', עמ' 33, ש' 19-15).

מחקירותיה של המשיבה, הן בפניי והן בפני הנאמנת, עולה כי ידעה שהחייב היה מסובך בחובות בעת ביצוע ההענקה. כפי שציינה בחקירתה בפני הנאמנת: "התגרשנו בגלל חובות, עצבים וריבים"; ובחקירתה בפניי: " בשנת 2011 בא אליי בעלי ואמר לי בשנת 2011 שיש לו חובות בעסק. לא היה לו כסף, היו איומים ודפיקות בדלת והגיעו אנשים כאלה, יש לי שני ילדים ואני פחדתי" (פרו' , עמ' 27, ש' 30). מכאן, שגם יסוד תום הלב אינו מתקיים בענייננו. המשיבה הצהירה כי הצדדים ממילא התנהלו בהפרדה רכושית , ולכן העברת הזכויות בדירה במסגרת ההסכם להתרת הנישואין , לא נועדה לעבור למשטר של הפרדה רכושית, הפרדה שה ייתה קיימת ממילא, אלא להקנות למשיבה כנושה של החייב , יתרונות על פני הנושים האחרים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב.
לפיכך, אני נעתרת לבקשה לביטול הענקה ומורה כי ויתורו של החייב במסגרת הסכם התרת הנישואין מיום 29.6.11 על זכויותיו בדירת המגורים ברחוב זבולון 13/10 בקרית ביאליק, הידועה כגוש 11550 , חלקה 70 הינו הענקה בטלה כלפי הנאמנת בהליך הפש"ר. הנאמנת רשאית להגיש פסיקתה מתאימה לחתימתי.
כן רשאית הנאמנת לנקוט בכל הפעולות המועילות ו/או הנחוצות למימוש הדירה כתפוסה, וזא ת תחת פיקוחו של בית משפט זה (לא מצאתי ממש בטענות גרושתו של החייב כי היא בבחינת "נושה מובטח") . אם יתברר במהלך נ יסיונות הנאמנת לממש את הנכס כי אין תועלת במימוש, תיבחן סוגיית המימוש פעם נוספת.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ט, 30 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.