הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה פש"ר 13517-11-15

בפני
כב' השופטת רבקה איזנברג

בעניין:
פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980
להלן: "הפקודה"
בעניין:
סלים ח'אלד, ת"ז XXXXX574
להלן: "החייב"
ובעניין:
הכונס הרשמי מחוז חיפה
להלן: "הכונ"ר"
ובעניין:
עו"ד נפתלי נשר
להלן: "הנאמן"

ובעניין מוחמד ח'אלד להלן:"המשיב"

פסק דין

לפני בקשת הנאמן לביטול הענקת זכויות החייב במקרקעין הידועים כחלקה 63,גוש 18530(להלן: "המקרקעין") ,למשיב שהינו אחיו (להלן: " המשיב" או " מוחמד"). הבקשה הוגשה בהתאם להוראת סעיף 96(ב) ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980 (להלן – "הפקודה").
לטענת הנאמן, המקרקעין הועברו למשיב ללא תמורה ביום 13.11.05 ומאחר שהבקשה לצו כינוס הוגשה ע"י החייב ביום 11.10.15 המדובר בהענקה שיש להורות על ביטולה שכן התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 96(ב) לפקודה. לטענת הנאמן במועד ההענקה לא היה החייב בר פירעון של מלוא חובותיו לנושיו בהתעלם משווי זכויותיו במקרקעין.

החייב טען כי דין הבקשה להידחות שכן העסקה בוצעה לפני 10 השנים שקדמו למעשה פשיטת הרגל שכן יש להתייחס למועד מתן צו הכינוס ולא למועד הגשת בקשת החייב. כן טען החייב כי במועד העסקה היה כשיר פירעון וזאת לאור בעלותו בנכס מקרקעין שהוערך ע"פ שמאות ב600,000 ₪. עוד הוסיף החייב כי המקרקעין הועברו למשיב לרגל נישואיו ולכן העסקה נופלת לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) לפקודה.

המשיב טען גם הוא (במסגרת תגובה ותגובה משלימה לבקשה), כי דין הבקשה להידחות מאחר שהעסקה לא נפלה למניין 10 השנים שקדמו למעשה פשיטת הרגל שכן בוצעה בפועל בהסכמה בע"פ ביום 13.11.04 ולא ביום 13.11.05 ,מועד הדיווח לרשויות המס. המשיב הצטרף לטענת החייב כי היה כשיר פירעון במועד ההענקה והפנה לזכויות החייב, לטענתו, בנכס מקרקעין נוסף, זכויות במשאית ,באטליז בקופות גמל ובחסכונות וכן לאור הכנסותיו של החייב, אל מול מצבת חובותיו אשר עמדה באותו מועד, לטענת המשיב, ע"ס 63,625 ₪ בלבד. המשיב טען כי מדובר בעסקת מתנה שנעשתה לטובת נישואיו ולכן העסקה נופלת לחריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) לפקודה וכן כי תמך בחייב כלכלית בסכום של 200,000, החל משנת 2003 עת חלה בן החייב במחלה קשה וכי לאור עזרה כלכלית זו, הוסכם בינו לבין החייב עוד בשנת 2004 כאמור, כי החייב יפרע את חובו כלפיו באמצעות הענקת הזכויות במקרקעין .

בתאריך 4.10.21 נחקרו החייב והמשיב על תצהיריהם. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ולאחר הגשת סיכומיהם, הגיע העת להכריע בבקשה.

דיון

בטרם אבחן את הבקשה לגופה, אתייחס לטענתו המקדמית של המשיב בסיכומיו כאילו יש לדחות את הבקשה מאחר שלא צורפו לה כמשיבים גב' סוהילה מלחם ומר חליל מסרי. המשיב הפנה בעניין זה להחלטה מיום 26.7.20 על פיה נדרש הנאמן להבהיר מדוע לא יצורפו הנ"ל כמשיבים. בהתאם להבהרה מיום 29.7.20 , סוהילה הינה הבעלים הרשום ,כאשר על זכויותיה נרשמה הערת אזהרה לטובת מסרי (וכן צווי מניעה כמפורט שם). מסרי מכר את מחצית מזכויותיו במקרקעין לחייב. החייב העביר את זכויותיו למשיב-במסגרת העסקה נשוא הבקשה. ביה"מ שוכנע מההבהרה שמסר הנאמן, כי יש להכריע תחילה בשאלה האם יש להורות על ביטול ההענקה מהחייב למשיב ולכן הורה על העברת הבקשה לתגובת החייב והמשיב ובהמשך נקבעה הבקשה לדיון. לא מצאתי כי המשיב העלה טענה כלשהיא בעניין במסגרת תגובתו ,או הדיון בבקשה . מובן כי ככל שהבקשה תתקבל, הרי לצורך רישום הזכויות במקרקעין בחזרה על שם החייב, יהיה צורך בצירוף סוהילה ומסרי. יחד עם זאת, בשלב זה , כאשר השאלה העומדת לפני ביה"מ הינה רק האם התקיימו התנאים לביטול העסקה בין החייב למשיב, לא היה כל טעם בצירוף הצדדים הנוספים וברי כי אין מקום לדחות את הבקשה בשל אי צירופם. בעניין זה אציין כי כבר נקב ע בפסיקה שאין מניעה לדון בבקשה לביטול הענקה אפילו בטרם הוכרז חייב כפושט רגל, זאת למרות שהסעד האופרטיבי של ביטול הרישום יהיה אפשרי רק לאחר ההכרזה ( פש"ר 44749-11-13 חגי נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח', פש"ר 18436-10-11, עו"ד שגיא שוורץ נ. ולנשטיין). באותו אופן , הבקשה כאן נידונה לגופה ביחס לעצם כשירות ההענקה שבנידון, כאשר לצורך הסדרת הרישום על שם החייב ככל שהבקשה תתקבל ,יידרש הנאמן להגיש בקשה נוספת ולצרף את סוהילה ומסרי כאמור.

בהתאם לסעיף 96 לפקודה המתייחס להענקות בטלות:
(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) "הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

סעיף זה מגדיר את המצבים שבהם הענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן. בענייננו הפנה הנאמן לסעיף קטן (ב), מצב בו המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו 10 שנים מיום ההענקה. במקרה כזה ההענקה תהיה בטלה אלא אם בעת ההענקה היה המעניק כשר-פירעון גם בלעדי הנכס המועבר. עם זאת, הענקה לא תיחשב כבטלה אם נתמלא אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה.

הפסיקה הרחיבה בדבר תכליתו של הסעיף וראה ע"א 7034/20 זאב שטיינר נ עו"ד קרן אוגני ץ:
" תכליתו של הסעיף היא להגן על נושי החייב ממצבים שבהם העניק החייב נכסים ממסת נכסיו ללא תמורה או בתמורה מופחתת, לפני תחילת פשיטת הרגל, על חשבון נושיו, שכן תוצאתן של הענקות מעין אלו תהא הקטנת מסת נכסי החייב ופגיעה בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו (ראו למשל: ע"א 4619/15 עו"ד יניב אינסל – נאמן על נכסי החייב שמואל ינקוביץ נ' ינקוביץ, פסקה 13 (14.8.2017) (להלן: ינקוביץ); ע"א 817/13 גרנות ונצ'ורס בע"מ נ' ארנון גיצלטר, עו"ד, פסקה 20 (8.11.2015); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 217 (מהדורה שלישית, 2010)). וכפי שצוין בעבר בעניין ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 939 (2001) (להלן: עניין לוין): "כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם יתן מתנות לאחרים".

ראשית יש לבחון האם מבחינת מועדים, מעשה ההענקה הנטען נופל במועד הקבוע בסעיף 96(ב) אליו הפנה הנאמן. אין לקבל את טענת החייב ומוחמד כאילו יש למנות את המועד אחורה ממועד מתן צו הכינוס עצמו. בעניין זה כבר נקבע מפורשות כי מועד הגשת הבקשה הוא מועד "פשיטת הרגל", והכל לפי הוראת סעיף 5(4) לפקודה. מועד זה שבענייננו הוא 11.10.15-אז הגיש החייב את בקשתו ,הוא תחילת פשיטת הרגל שממנה ועד 10 שנים לאחור, יש לבדוק האם ארעה הענקה פסולה. וראה ע"א 5822/16 אורנית שמיר נ. המנהל המיוחד ארז חבר ואח'(פורסם בנבו),שם נבחנה הענקה ביחס לסעיף 96(א) לפקודה ,דהיינו האם נעשתה בתקופה של שנתיים לאחור ממעשה פשיטת הרגל וכך קבע ביה"מ:

"כן יובהר כי העברת זכויותיו של החייב אל המערערת נעשתה כשנה ותשעה חודשים לפני שניתן צו הכינוס בעניינו. מועד הגשת הבקשה למתן צו הכינוס הוא מועד "מעשה פשיטת הרגל" (סעיף 5(4) לפקודה), ולמעשה זהו מועד תחילתה של פשיטת הרגל (לפי כלל ה"ייחוס לאחור" המעוגן בסעיף 84 לפקודה). בהתאם, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, נכנס המקרה דנן לגדרי סעיף 96(א) לפקודה ( הדגשה שלי ר.א).

ההענקה בוצעה ביום 13.11.05 ולפיכך בספירה לאחור ממועד הגשת הבקשה- 11.10.15 ,יוצא כי פשיטת הרגל אירעה לפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה. וראה גם פש"ר 38909-02-11 (מחוזי מרכז) שמש נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח':
"לפי סעיף 84 לפקודה, יראו פשיטת רגל של חייב כחלה למפרע מהמועד שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל שבגללו ניתן צו הכינוס נגד החייב. במקרה דנן עשה החייב מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(4) ל פקודת פשיטת הרגל כאשר הגיש את הבקשה לצו כינוס בפברואר 2011, ולכן יש לראות את החייב כפושט רגל ממועד זה. על כן, טרם חלפו עשר שנים ממועד ההענקה ביוני 2004, ועד למועד שבו הפך החייב לפושט רגל בפברואר 2011". (הדגשה שלי ר.א).

בסיכומיו התייחס החייב ליום 13.11.05 כיום העסקה (ראה סעיף 19 לסיכומיו) וזאת בהתאם ליום הדיווח לרשויות המס, אלא שטען כאמור כי יש להתייחס למועד מתן צו הכינוס עצמו כמועד תחילת פשיטת הרגל. אלא שלתמיכה בטענתו זו הפנה החייב לפסיקה (ע"א 57099/99 ) המתייחסת לחלופות המופיעות בסעיף 5 לפקודה לעניין העילה בדמות "מעשה פשיטת הרגל", הנדרשת כתנאי לפתיחת הליכים ע"י נושה כנגד החייב . ברי כי החלופה של מועד הגשת הבקשה אינה רלוונטית כשמדובר בבקשת נושה, שכן אין די בעצם הגשת בקשתו (בניגוד למצב שהחייב עצמו הגיש בקשה ואז יש בהגשת בקשתו של החייב כדי להוות מעשה פשיטת הרגל שכן בבקשה, החייב עצמו מודיע על מצבו ) ועל הנושה להצביע על מעשה פשיטת רגל כעילה לפתיחת ההליכים. יחד עם זאת בענייננו מדובר בהליך שנפתח לבקשת חייב ולכן מתקיימת החלופה הקבועה בסעיף 5(4) לפקודה:
"מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:
(4)הגיש לבית המשפט הצהרה שאינו יכול לשלם את חובותיו, או בקשה שיוכרז פושט רגל לפי הוראות פקודה זו".

כאמור, החייב הודה בסיכומיו כי מועד עסקת המתנה הינו 13.11.05 ולמעלה מן הצורך אתייחס גם לטענת מוחמד כאילו העסקה בוצעה שנה קודם: הטענה כאילו העסקה נעשתה שנה קודם ואולם, בגלל דוחק הזמן, נסיבות מחלת הבן וקושי כלכלי (כנטען בתצהיר מוחמד ), לא ניגשו החייב ומוחמד לעו"ד שיכין מסמכים לדווח לרשויות המס, הינה טענה סתמית שאין לקבלה. העסקה דווחה לרשויות המס ביום 13.11.05. בתמצית עסקת המכר שהוגשה על ידם(נספח 3 לבקשת הנאמן) מצוין מועד העסקה-13.11.05.גם בתצהירי המתנה שצורפו לתגובת מוחמד ואשר חתומים ע"י החייב ומוחמד ,מצוין מועד החתימה ביום 13.11.05 כשבסעיף 4 לתצהיר החייב מצוין: "הנני מצהיר כי אני מעביר לאחי הנ"ל את החלקים הנ"ל ללא תמורה ובמתנה גמורה"- "הנני מעביר" ולא "העברתי". דהיינו במועד החתימה על התצהיר, אז בוצעה העסקה. וראה גם בתצהיר מוחמד-בסעיף 4:"הנני מצהיר כי אני מקבל מאחי הנ"ל את החלקים הנ"ל ללא תמורה ובתנה גמורה". "מקבל" ולא קיבלתי".
לפיכך, משע"פ כל המסמכים המונחים בפני ,המועד היחיד לביצוע העסקה הינו 13.11.05 ומשלא הוצגה כל אסמכתא לעריכתה במועד קודם ,אין די בהעלאת טענה בעלמא ולא נסתרו המסמכים אליהם הפנה הנאמן לעניין מועד עריכת העסקה -13.11.05.

לאור האמור, מדובר בעסקת מתנה שבוצעה בתוך תקופת ה-10 שנים שקדמו למעשה פשיטת הרגל ויש לבחון האם התקיימו התנאים לקביעה כי מדובר בהענקה בטלה. בהתאם לאמור בסעיף 96(ב) הנ"ל, הנטל להוכיח שהחייב היה כשר פירעון בעת ההענקה מוטל על מקבל ההענקה ( ע"א 9494/16 עבדאלמונעם נ' נפתלי נשר עו"ד'' [פורסם בנבו], לעומת זאת, הנטל להוכיח שמקבל ההענקה לא קיבל את הזכויות מהחייב בתום לב או שלא בעד תמורה בת-ערך, מוטל על הנאמן. יחד עם זאת ,מאחר שמדובר בהוכחה של יסודות שליליים, כבר נקבע כי :"אין להעמיס על הנאמן חובת ראיה כבדה מדי/"
 –מהנאמן נדרש מעט על מנת לצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליו ואם עשה כן, הנטל עובר למקבל ההענקה להראות כי חל לגביו אחד החריגים (ראו ע"א 2887/13 נאור נ' חברת אל-יה נר השקעות בע"מ, פס' 21 (פורסם בנבו, 16.8.2015 ( ,כלומר אם הנאמן מציג כי לכאורה אין בעסקה תמורה או תום לב ומקבל ההענקה לא מציג ראיות סותרות המצביעות על יסודות אלו, הרי שהורם נטל השכנוע המוטל על בעל התפקיד.. (ע"א 5578/93 נדב נ' מאיר סרגובי, הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב, פ"ד מט(2) 459, 477; ע"א 5822/16 שמיר נ' המנהל המיוחד עו"ד ארז חבר' [פורסם בנבו], 24/1/2018).

בהתאם לאמור, הבדיקה ונטלי ההוכחה הינם כדלקמן:
א. האם מדובר בהענקה-הנטל על הנאמן.
ב. ככל שכך, האם החייב היה כשר פירעון במועד ההענקה-הנטל על מקבל ההענקה-מוחמד.
ג. ככל שלא הוכח שהחייב היה כשר פירעון, יש לבחון האם מדובר בהענקה מוגנת, בהתאם לסעיף 96(ג) ובעניינו, בהתייחס לטענות המשיבים,האם ההענקה ניתנה בתום לב ובעד ערך, או האם ניתנה בשל נישואין ולפניהם- בענין זה הנטל המוטל על הנאמן הינו קל ובמידה והרימו עובר הנטל אל מקבל הענקה-מוחמד .

לעניין השאלה הראשונה-האם מדובר בהענקה-"הענקה" כהגדרתה בסעיף 96(ג) בפקודה, כוללת "כל העברה". נקבע בפסיקה כי מדובר בביטוי רחב הכולל גם העברה בדרך של מתנה, משכון או שעבוד אחר, ויתור על נכס, ויתור על חוב או ויתור על זכות תביעה עקב פשרה בתום לב וכיוצא באלה (ש' לוין א' גרוניס פשיטת רגל 321 (מהדורה שלישית תש"ע-2010)). בענייננו מדובר במתנה ולכן התקיים תנאי זה.

משכך יש לבחון האם מוחמד הוכיח כי במועד ההענקה-13.11.05- היה החייב כשר פירעון: לאחר עיון בכל המסמכים שצורפו שוכנעתי כי מוחמד לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי בעת ההענקה היה החייב בעל כושר פירעון. מהנתונים שלפני עולה בבירור כי במועד ההענקה היה החייב חסר פירעון ולא הוצגו נתונים סותרים:
ראשית ,עיון בבקשה לצו כינוס שהגיש החייב מעלה כי בסעיפים 9 ואילך מתאר החייב את המצב הכלכלי הקשה שנקלע אליו עקב תאונת דרכים בה היה מעורב ובאותה תקופה בה גם החלה מחלת בנו וכי המצב התדרדר עד כי עקב ריבוי חובות ,לא הצליח לסלק חובותיו והחליט בשנת 2005 לסגור את העסק (ראה סעיף 13 לתצהירו שם ). בהתאם לתצהירי המשיב,מחלת הבן החלה מתחילת 2004 ועד פטירתו המצערת ב3/05 . החייב הודה אפוא כי עקב נסיבות אלו,היה כבר אז חדל פירעון באופן שלא יכול היה להחזיר חובותיו.

אם לא די באמור, בעת שהחייב טען כי זכויותיו במקרקעין מסתכמות בבר רשות בלבד, הודה מפורשות-בבחינת הודאת בעל דין,כי היה חדל פירעון בשעת ביצוע הענקה ראה-סע' 5 להודעתו מיום 14.6.21 .

גם אם אתייחס לאמור לעיל כנסיבות משתמעות בלבד לאי כושר פירעון, הרי שהנתונים העובדתיים עצמם מעלים כי במועד ההענקה-13.11.05, עלו חובות החייב על נכסיו(מבלי להביא בחשבון את המקרקעין נשוא ההענקה). אציין כי העובדה שחלק מהחובות הוצגו רק בתשובת הנאמן לתגובת החייב, אין בה כדי למנוע את בחינתם. המדובר בראיות להוכחת טענת חדלות הפירעון ,טענה שהועלתה כבר בבקשה עצמה . לחייב ולמשיב היה זמן די והותר לעיין בחובות שפורטו ולנסות לסתור אותם. למרות, זאת, מלבד טענה כללית ביחס לחובות בגין שיקים שחזרו, בחרו החייב והמשיב לא להתייחס באופן פרטני לאיזה מהחובות ולא הוכיחו כי במועד ההענקה כבר נפרעו.

חובות החייב במועד ההענקה:
מדו"ח תיקי הוצל"פ שנפתחו לחייב לפני מועד הענקה לחייב עולים החובות הבאים: נכון ליום 7.2.05 -חוב לפארס כנעאן ע"ס 24,509 ₪
נכון ליום 2.11.05-חוב לווסים יאסין 3,546 ₪.
נכון ליום 24.8.05- חוב למוחמד מורשד ע"ס 28,420 ₪.
נכון ליום 21.2.05 - חוב לש.י קדוש ע"ס 10,696 ₪.
סה"כ 67,171 ₪.
שיקים שחוללו בהעדר פירעון:
שני שיקים ע"ס 35,536 ₪ (17,768 ₪ כ"א)- זמני פירעון 15.8.05 ו- 25.8.05 –נפתח בגינם תיק הוצל"פ בהמשך.
ארבעה שיקים ע"ס 3,920 ₪ כל אחד זמני פירעון יוני 2005 ועד אוקטובר 2005 סה"כ 15,680 ₪.
שמונה שיקים ע"ס כולל של 19,970 ₪. בין החודשים יוני עד אוקטובר 2005 (נספחים 5 ו- 6 לתשובת הנאמן) בנק ערבי פתח בהמשך תיק הוצל"פ.
שני שיקים ע"ס כולל של 14,288 ₪.זמן פירעון 15.9.05 ו- 19.9.05 ע"ס 8,816 ₪ ו- 5,472 ₪ משק הדר פתח בגינם בהמשך תיק הוצל"פ.
שני שיקים נוספים ע"ס כולל של 15,246 כל אחד אחד ע"ס 7,623 ₪ זמני פירעון 19.8.05 ו-27.8.05 משק הדר פתח בגינם תיק הוצל"פ בהמשך.
שיק ע"ס 9,186 זמן פירעון 7.8.05 .משק תמיר בע"מ פתח בגינו תיק הוצל"פ בהמשך.
ארבעה שיקים על סך כולל של 51,184 ₪ לטובת משקים (משק קרסיק) כאשר מושך השיק הוא החייב כעוסק מורשה של האטליז:
ע"ס 13,804 ₪ ז.פ 7.9.05.
ע"ס 13,804 ₪ ז.פ 13.9.05
ע"ס 13,981 ₪ ז.פ 11.8.05
ע"ס 9,595 ₪ ז.פ 22.8.05.
סה"כ חובות ע"פ שיקים שחוללו עובר למועד ההענקה 161,090 ₪.

חוב ע"פ תביעה שהגיש בנק לאומי ביום 8.12.05 –ע"פ התביעה יתרת חוב של החייב נכון ליום 1.12.050היא 123,037 ₪ כאשר הריבית חושבה נכון ליום 1.10.05-דהיינו קרן החוב קדמה למועד ההענקה .נוכח הבטוחות בחשבון הועמדה התביעה על 80,000 ₪. למצער ועל הדרך המקלה, מדובר בחוב ע"ס של 80,000 ₪ לפחות.

חוב לרשויות המס –ע"פ תדפיס רשות המס שצירף הנאמן , כולל החוב שני סכומים 94,630 ₪ ו-94,544 ₪, (חוב לחודשים אוקטובר ונובמבר 2005 בהתאמה). גם אם לא ברור מועד התגבשות החוב ל 11/05 , למצער יש לקחת בחשבון את החוב לחודש 10/05- 94,636 ₪. בהערת אגב יוער כי ביום 13.11.05, הוצאה התראה ע"ס 96,719 ₪. עוד קודם לכן (26.10.05 ) התראה נוספת ע"ס96,496 ₪ ומכאן שעל דרך החומרה היה צריך להוסיף גם את החלק היחסי גם של חודש נובמבר, קרי למצער מחצית נוספת מן החוב השני ואולם כאמור, גם על הצד המקל ואם אתעלם מהחוב ל 11/05 , ברי כי יש להביא בחשבון את החוב לתקופת 10/05.

הנה כי כן, היקף חובותיו של החייב במועד הענקה מגיע לסך של 402,897 ₪ לפחות , ובניגוד לנטען על ידי המשיב בסיכומיו, אין מדובר בחוב של 56,475 ₪ "בלבד".

אין לקבל את טענת המשיב בסיכומיו כאילו החובות נשוא השיקים שחוללו עובר למועד ההענקה אינם בגדר חובות מאחר שלחייב זכות להגיש התנגדות לביצוע שטר ולכן אינם בגדר חוב חלוט. ההלכה הינה כי שטר שקול לפסק דין ,הוא ניתן לביצוע מידי ויש לראות את מועד הנקוב בו כמועד שבו נתגבש אותו חוב. המדובר בשיקים שזמן פירעונם סמוך ועובר למועד הענקה, הם חוללו ובהמשך נפתחו בגינם תיקי הוצל"פ. וראו פש "ר (מרכז) 16913-02-16 עו"ד ישראל שפלר נ' יצחק אליהו דיין:

"אין לקבל טענה זו של החייב. על מנת לבדוק את שאלת כושר הפירעון של החייב במועד ההענקה, לא נבחן קיומו של פסק דין נגדו אלא קיומו של חוב. אין למעשה מחלוקת שהחייב חב בעת הרלבנטית לבנק דיסקונט את החוב אשר לגביו ניתן בשלב מאוחר יותר, פסק דין סופי ע"י בית המשפט העליון. טענה דומה העלה החייב ביחס לתביעות חוב בתיק הפש"ר ולדבריו הוגשה נגדו תביעה אחת בלבד ע"י בנק דיסקונט ויש בכך כדי להוכיח שמצבת חובותיו לא עלתה על שווי נכסיו. כאמור, בבוא בית המשפט לבדוק את כושר הפרעון של החייב, הוא בוחן את מצבת חובותיו במועד ההעברה ולא את התביעות שהוגשו כנגדו" (הדגשה שלי ר.א)

מכל מקום, המשיב עליו נטל ההוכחה לעניין כשירות הפירעון לא הוכיח כי החייב הגיש התנגדויות ל איזה מן השיקים ולפיכך הם הפכו לחלוטים אף לשיטת המשיב עצמו.

לאור מצבת החובות שעמדה במועד הענקה על מעל 400,000 ₪,, יש לבחון את מצבת נכסי החייב והאם ללא הזכויות במקרקעין נשוא ההענקה, עלו נכסיו על חובות אלו . להלן אבחן את הנכסים הנטענים אליהם הפנה המשיב:
המשיב הפנה ליתרה כספית בגין חסכונות ע"ס 22,139 בבנק מרכנתיל דיסקונט בחשבונו של החייב המסתיים בספרות 665, וטען כי יש להביא יתרה זו בחשבון מצבת הנכסים. ברי כי ללא נתונים כוללים על מצב האבליגו של החייב בבנק, אין די בהצגת נתון חלקי זה. חיזוק מסקנה זו עולה גם מכך שע"פ נספח 14 לתשובת הנאמ ן, בנק זה תבע את החייב מס' חודשים לאחר מכן (ת"א 1550/06) בגין חוב בחשבון העו"ש ע"ס 163,698 ₪ (נכון ליום 19.4.06, כאשר הריבית מחושבת עד ליום 31.3.06). הנה כי כן, הצגת יתרת חיסכון בלבד למועד של 4 חודשים קודם לכן, הינה מטעה ועל המשיב היה להציג את כל זכויות וחובות החייב באותו מועד לבנק זה . על המשיב היה להוכיח כי במועד הענקה הייתה לחייב יתרת זכות בלבד והחייב לא היה ביתרת חובה בחשבון (העובדה ש-4 חודשים בלבד לאחר מכן כבר הייתה יתרת חובה בהיקף כה גדול, מעוררת חשד ממשי כי בצד יתרת הזכות שהוצגה, היו לחייב חובות נכבדים כבר באותו מועד). משבחר ה משיב להציג נתון חלקי בלבד ללא אסמכתאות מליאות לעניין מצב חובות החייב אצל בנק מרכנתיל, אין לקבל את הטענה כי מדובר בנכס שיש להביאו בחשבון.

המשאית- מחקירת החייב והמשיב עולה כי מדובר במשאית ששוויה עמד במועד הרלוונטי על 128,755 ₪ לא כולל מע"מ. עוד ה תברר כי המשאית הייתה משועבדת לבנק (עמ'13,14 לחקירת המשיב ועמ' 15 לחקירת החייב). יחד עם זאת המשיב והחייב לא ידעו לציין בגין איזה סכום הוטל השעבוד והחייב לא זכר כמה "החזיר לבנק" בגין השעבוד (עמ' 15 שורה 17). משאין חולק כי המשאית הייתה משועבדת והמשיב לא טרח להציג כל נתון שהוא לענייו היקף השיעבוד, אשר אף יתכן כי עלה על שוויה במועד הרלוונטי, לא ניתן להכיר בשווי כלשהוא של המשאית כחלק מסת נכסי החייב.

ציוד וכלים באיטליז וכן הכנסות שוטפות מהאיטליז -הטענה כאילו במועד העסקה היו לחייב ציוד, מכונות, או כלים בשווי 100,000 ₪ נטענה על דרך הסתם וללא כל ראיה שהיא לתמיכה בה. המשיב לא צירף קבלות המעידות על רכישת ציוד כלשהוא ע"י החייב (גם אם היה ציוד באיטליז, אין בכך כדי להצביע על בעלות וייתכן כי מדובר בציוד מושכר/מושאל/משועבד וכיוב'). המשיב לא צירף דו"ח פחת , או הצהרת הון מטעם החייב, אשר גם בהם היה כדי ללמד על קיום ציוד בעסק שהינו בבעלות החייב ועל שוויו.החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.
"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.
לפיכך אין בטענה הסתמית כדי להוכיח בעלות בציוד או נכס כלשהוא באיטליז.

אציין כי לסיכומיו צירף המשיב ח שבוניות רבות-נספח ג/ 2 לסיכומיו ולטענתו הינן בגין מכירת ציוד וסחורה מהאטליז. ראשית, בהתאם להלכה הפסוקה, יש להתעלם ממסמכים המצורפים לראשונה לסיכומים. בית המשפט אינו רשאי להתייחס למסמך שכלל לא נתבקש לקבלו כראיה, וללא שהתאפשר לצד שכנגד לעורר נימוק התנגדות, או לכל הפחות לחקור בחקירה נגדית על מסמכים אלו . ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שני, בעמ' 759: "להבדיל מראיות שהוצגו כחוק ב"הליכים נלווים"- אין להגיש ראיות על-ידי "הברחתן" לתיק בית המשפט; והכלל הוא: ראיות ש"הוברחו" כאילו לא הוגשו" .
התנהלות זו של בעל דין אשר מרשה לעצמו לצרף לסיכומיו מסמכים שלא הוגשו על ידו במהלך שמיעת הראיות, כבר זכתה לביקורת רבה בפסיקה, וראה ת"א (נצ') 633/05 בנק לאומי לישראל נ. ה.ה.הובלות בטון בע"מ:
"עלי להביע את מורת רוחי על כך שב"כ הבנק, נטלה לעצמה חרות ומצאה לנכון לנקוט בנוהג הנפסד, אשר עליו התריעו בתי המשפט לא אחת, של צירוף מוצגים לסיכומים. אין לי אלא לחזור ולהביע את שאט נפשי ממנהג בלתי ראוי זה, אשר קנה לו נחלה של קבע במקומותינו. כידוע, הלכה פסוקה היא, שאין מקום לצרף ראיות לכתב הסיכומים. (ראה יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 313, [מהדורה 7 – 1995] ע"א 621/85 לומניץ נ. פקיד השומה, פד"י מב' (3) 177, 182 [1998]. ע"א 442/88, ארגון הקניות נ. תנובה, פד"י מד' (2), 666, 676 [1990])".
לפיכך יש להתעלם מחשבוניות שצירף המשיב לראשונה לסיכומיו.
בכל מקרה ולמעלה מהצורך אציין כי המלל הרשום תחת "פרטים" בחשבוני ות אינו ברור כלל ולא ניתן לדעת כי מתייחס גם לציוד ולא רק למכירה שוטפת של מוצרי האטליז.
ביחס להכנסות חודשיות שוטפות ממכירת מוצרי האטליז-אין המדובר בנכס כלל וכלל שכן ראשית, לא ניתן לחשב רק את ההכנסות בהתעלם מהוצאות העסק והמשיב לא טרח להמציא דוחות כספיים מאושרים של העסק בסמוך למועד הענקה. שנית, לא הוכח, לשון המעטה, כי בחודשים שלפני הענקה החייב הרוויח כ- 195,232 ₪. כל שצורף היה שומות מס שנתיות (2003-2004) ולא חודשיות, כך שצודק הנאמן שאם ינוכה מס הרי שהכנסתו החודשית הממוצעת של החייב בשנתיים שלפני הענקה היא כ 6,500 ₪ בלבד, וכנראה שזוהי גם הסיבה שעסקו של החייב , כפי שהעיד בחקירתו , קרס בשנת 2005, (עמ' 17) ,שיקים שלו החלו לחזור ובגינם כזכור, נפתחו תיקי הוצאה לפועל לא מעטים.
עוד צודק הנאמן בטענתו כי הכנסה חודשית שוטפת של חייב אינה בגדר "נכס" שיש להביאו בחשבון ע ת משווים את מצבת הנכסים,אל מול מצבת החובות,שכן ברי כי אל מול הכנסות החייב (ואף אם אתעלם מהוצאות העסק עצמו),קיימות הוצאות שוטפות של התא המשפחתי של החייב וההכנסות החודשיות משמשות לצרכי מחיה שוטפים אלו . כל עוד לא הוכח כי ההכנסות נסגרו בחשבון חיסכון כלשהוא,או שנרכש בהם נכס כלשהוא,אין הן בגדר נכס .

קופת גמל-המשיב טען כי לחייב היו כספים בקופת גמל ע"ס 49,742 ₪.אלא שמהמסמכים שצירף המשיב עצמו עולה ש הקופה נפדתה עוד בחודש ספטמבר 2005 . לאור תצהיר הבקשה לצו כינוס שהגיש החייב ,במסגרתו תיאר את הקשיים הכלכליים והחובות אליהם נקלע עקב מצבו הרפואי של בנו,עד כי בשנת 2005 נאלץ לסגור את העסק מחמת אי יכולת לשלם חובות,יש להניח כי הכספים שנפדו חודשיים קודם למועד ההענקה נותבו לטובת סגירת חובות מיד לאחר מכן . מכל מקום,משהמשיב לא הציג אסמכתא כי במועד ההענקה הכספים עדיין היו ברשות החייב (כגון אסמכתא על הפקדתם בחשבון חיסכון כלשהוא, או השקעתם בנכס אחר), לא ניתן לראות בהם "נכס" של החייב. אציין כי גם אם היה מקום להביא כספים אלו בחשבון,עדיין מצבת החובות עלתה בצורה ניכרת על מצבת הנכסים.

דירת המגורים – מעבר לעובדה שהחייב העלה טענות סותרות לעניין מהות הזכויות (בעלות או בר רשות) בהתאם לאינטרסים שלו ביחס לבקשות השונות שהוגשו ,אזי בכל מקרה בהתאם חוות דעת השמאי המעודכנת, סך כל הזכויות בדירה נכון למועד ההענקה עמדו על 400,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את חלקה של האישה (כפי שטען כך החייב עצמו בעבר ביום 14.1.18), ואף דיור חלוף. מכאן שהיקף "הנכס" של החייב בגין זכויותיו במקרקעין אלו עמד על גבולות של 150,000- 200,000 ₪ לכל היותר.

הנה כי כן אל מול מצבת חובות בסכום של מעל 400,000 ₪,הוכיח המשיב כי לחייב היו במועד ההענקה נכסים בשווי של 200,000 ₪ בלבד ( או לכל היותר כ 250,000 ₪ אם למרות האמור, אתייחס לכספי קופת הגמל שנפדו חודשיים קודם ואשר כאמור לא מצאתי להביאם בחשבון). לפיכך המשיב לא הוכיח כי במועד ההענקה היה החייב כשר פירעון.

מאחר שלא הוכח כי החייב היה כשר פירעון במועד הענקה, יש לבחון האם מדובר בהענקה מוגנת. לעניין הגנת התמורה ותום הלב-הנאמן הרים את הנטל הקל החל עליו והוכיח העדר תמורה ובעניין זה אפנה לתצהירי המתנה עצמם החתומים ע"י החייב ומוחמד שם הצהירו כאמור מפורשות בסעיף 4 :החייב:
" הנני מצהיר כי אני מעביר לאחי הנ"ל את החלקים הנ"ל ללא תמורה ובמתנה גמורה" ו ומוחמד:
" הנני מצהיר כי אני מקבל מאחי הנ"ל את החלקים הנ"ל ללא תמורה ובמתנה גמורה" .

החייב ומוחמד לא סתרו את העולה מפורשות מתצהירהם האמורים ועל פיהם הזכויות במקרקעין הועברו ללא תמורה: ראשית אציין שבתגובתו לבקשה לא טען החייב כלל כי מוחמד נתן תמורה כלשהיא עבור המקרקעין וטענתו היחידה לעניין ההגנה מפני ביטול ההענקה הינה, כי בוצעה בשל הנישואין של אחיו. די בכך כדי להעמיד בספק את טענתו של מוחמד לעניין התמורה הנטענת. ודוק , אפילו מוחמד עצמו לא העלה את הטענה בתגובה הראשונה שהגיש (ביום3.11.20),אלא רק בתגובתו המשלימה (1.12.20), שם טען לראשונה כי ההענקה בוצעה בתמורה לעזרה הכספית שהעניק לחייב בתקופה שבן החייב חלה.
כאמור,רק בתגובתו המשלימה נזכר מוחמד כי הוסכם בינו לבין החייב עוד בשנת 2004 כי במקום שהחייב יפרע את חובו בסך 200,000 ₪ - העזרה הכספית שמוחמד העניק לו,יתן לו החייב את זכויותיו במקרקעין.ראה בסעיף 8 ו 9 לתצהירו המשלים שם טען המשיב כי היו לו חסכונות ורכוש בעל ערך רב וכאשר בן החייב חלה (החל משנת 2003 ועד פטירתו ב3/05),עזר לחייב כלכלית בסכום של 200,00 ₪ ובסעיף 10 לתצהירו הצהיר:"את רוב הכספים שאני חסכתי במהלך חיי ניתנו לאחי/החייב/המעניק במהלך התקופה שבנו סבל ממחלת הסרטן וקיבל טיפולים כימותרפיים" ובהמשך אף הצהיר כי נוכח העזרה הכלכלית שהעניק לחייב נקלע למצב כלכלי קשה. למרות הנטען לא צירף המשיב ראיות כלשהן לטענתו זו-כך לא צורפו אסמכתאות להעברות בנקאיות לתקופה הנטענת , או בכלל, מהמשיב לחייב. המשיב אשר כאמור טען כי היו לו חסכונות ורכוש רב מהם עזר לחייב,לא טרח לצרף אפילו אסמכתאות לאותם חסכונות/רכוש והקטנתם עקב משיכת כספים/מכירה,בתקופה הרלוונטית,על מנת להוכיח טענתו כי עזר באמצעותם לחייב. למעשה אין בפני אלא טענה שהועלתה באיחור רק ע"י המשיב ולא ע"י החייב והיא הועלתה,על דרך הסתם ובעלמא,ללא כל ראיה לתמיכה בה .לאור האמור לא מצאתי ליתן אימון בטענה כאילו ניתנה תמורה בת ערך בגין המקרקעין.
מאחר שבפסיקה נקבע שהתנאים של תמורה ותום לב הינם תנאים מצטברים , די בכך שאחד מהם אינו מתקיים כדי לקבוע שהחריג אינו חל.

טענה נוספת שהעלו החייב והמשיב הינה שחל החריג בסעיף 96(ג)(1)לפקודה הקובע כי הענקה שבוצעה "בשל נישואין ולפניהם",לא תהיה בטלה כלפי הנאמן. מטרת הסעיף הינה כי הענקה שמוענקת לפני נישואין מתוך רצון להמריץ , או להקל , על הנישואין לא תהיה בגדר הענקה פסולה וראה בספרם של לוין וגרוניס, "פשיטת רגל" ,מהדורה שלישית בעמ' 326).
במקרה דנן,בהתאם לתעודת הנישואין שצורפה,יום הנישואין של המשיב הינו 14.5.05. מאחר שההענקה בוצעה רק ביום 13.11.05-דהיינו 6 חודשים לאחר מכן ,לא מתקיים התנאי אשר נקבע מפורשות בסעיף כי ידובר בהענקה שבוצעה לפני הנישואין. ודוק,אילו היה די בטענת המשיב כי אלמלא היה לו מקרקעין לא הייתה אשתו מתחתנת איתו (ראה סעיף 36 לסיכומיו),היה המחוקק מסתפק בקביעת התנאי שההענקה בוצעה "בשל נישואין". אלא שכאמור, המחוקק הציב תנאי מפורש כי הה ענקה תתבצע "לפניהם". לפיכך ומאחר שמשיב נישא לאשתו רק חצי שנה לאחר העברת הזכויות ,לא חל החריג.
עוד אציין כי אכן כפי שציין הנאמן בסיכומיו,כלל לא ברור שהחריג דנן חל על מקרה בו מדובר בהענקה בשל נישואי בן משפחה של החייב ולא בשל נישואי החייב עצמו.
וראה דברי ביה"מ בפש"ר (מחוזי חיפה)599/03 וולך ועו"ד אשר נפתלי נ. וולך:
" שאלה קשה היא: האם הענקה לילדיו של החייב או לצדדים שלישיים, עקב נישואין נכללת בחריג שבסעיף 96(ג)(1)? דומה כי על שאלה זו, טרם ניתנה תשובה חד-משמעית בפסיקה. במקרה דנן, אין לנו כל צורך להכריע בשאלה עקרונית זו, הואיל והחריג אינו מתקיים בענייננו, מן הטעם שההענקה לא ניתנה לפני הנישואים, כדרישת הדין.
במילים אחרות, גם אם נניח – לטובת המשיבים 3 ו-4, שהחריג חל על הענקה לילדי החייב עקב נישואין, הרי עולה מהראיות כי מועד ההענקה (תאריך חתימת שטר המכר על אודות העיסקה) היה ביום 6.2.2001 כשלושה חודשים לאחר יום הנישואים (10.11.2000)). מכאן ניתן על נקלה לראות כי החריג הכרוך בהענקה בשל נישואין איננו מתקיים בנסיבות המקרה. (הדגשה שלי ר.א).

כאמור, גם במקרה דנן, כמו במקרה של וולך המצוטט לעיל ,ההענקה בוצעה מס' חודשים לאחר הנישואין ולפיכך כאמור שם, החריג אינו מתקיים בנסיבות המקרה.

לעניין הרעיון העומד מאחורי סייג זה והשאלה האם בהתאם למטרתו, יש להחילו גם למקרים בהם אין המדובר בנישואי החייב ,הבהיר ביה"מ שם:
"נראה כי הרחבת תחולת הסעיף לקבוצות אחרות, מעבר לחייב פושט הרגל, תחטיא את תכלית החקיקה שעיקרה שמירת מסת הנכסים של החייב ומניעת הקטנתה וצמצומה. פרשנות מרחיבה, כגון דא, היא מרחיקת לכת ואינה מתיישבת עם התכלית שביסוד סעיף 96 לפקודה, שלפיה אדם צריך להיות הוגן לפני היותו נדיב ולפרוע את חובותיו לפני שהוא מחלק מתנות (ראה פסק -דין לוין [1]). הפרשנות שמשיבים 3 ו-4 מציעים עלולה להכשיר הענקה עקב נישואין לכל אדם – צד ג', ולהקנות לחייב זכות ההענקה בטרם ניתן לגביו צו כינוס. הענקה שבית-המשפט לא יוכל לבטלה. תוצאה זו, היא בלתי נסבלת ולא מתיישבת עם התכלית של סעיף 96 פקודה. דומני כי החריג בא להטיב עם החייב עצמו, שנקלע לחדלות פרעון שכן הוא מאפשר לו לקיים את זכותו להינשא ולהקים משפחה".
גם אני סבורה שמטרת הסעיף הייתה לאפשר לחייב להעניק נכסים לפני נישואיו שלו ועל מנת לאפשר קיומם. פרשנות מרחיבה של הסעיף, אשר תאפשר כי הענקות פסולות יוחרגו רק בטענה שנעשו לרגל נישואי צד ג' כלשהוא, תפתח פתח להברחת נכסים ותפגע יתר על המידה באינטרס הנושים.
כאמור, בכל מקרה וגם אם יפורש הסעיף באופן המרחיב כך שאין צורך שיהיה מדובר בנישואי החייב דווקא, משההענקה בוצעה אחרי הנישואין ולא לפניהם, לא חל החריג.

לאור כל האמור, דין בקשת הנאמן לביטול הענקה של העברת זכויות החייב במקרקעין למשיב, להתקבל וכך אני מורה.
יחד עם זאת כפי שצוין בראשית הדברים, לצורך שינוי הרישום בלשכת רישום המקרקעין, על הנאמן להגיש בקשה מתאימה בהתייחס לבעלי הזכויות הנוספים המופיעים בנסח וזאת תוך 7 ימים.

אני מחייבת את המשיב בהוצאות הנאמן בסכום של 13,000 ₪ (כולל מע"מ).
5129371
54678313

ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ב, 30 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.