הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה עמ"ת 32989-12-21

בפני
כבוד ה שופט ניצן סילמן

עוררים

תביעות תנועה תעבורה חיפה

נגד

משיבים
סנד פרחאת (עציר)

מעמד.כינוי צד ג'

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כרמית פאר גינת) בתיק מ"ת 1943-12-21 מיום 9/12/21 המורה על המרת מעצרו הממשי של המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני.
כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה בפסילה, נהיגה ביות הנהג בלתי מורשה (מעולם לא הוציא רישיון), ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף.
ביום 16/7/20 נפסל המשיב למשך 15 חודשים (כב' השופט לרנר) לאחר שהיה מעורב בתיק ת"ד; על המשיב נגזרו 6 חודשי מאסר; ביום 6/12/21 נתפס המשיב כשהוא נוהג ברכב מסחרי.
לטענת המשיב גם כעולה מהפלט המשטרתי, ומאישור המזכירות, נחשב המשיב כמי שהופקד רישיונו במועד גזה"ד, ובהעדר קביעה פוזיטיבית כי תקופת המאסר לא תמנה, היה מקום למנות מלוא התקופה מאז גזה"ד, ולכל הפחות קיים ספק בכך ועל כן לא נהג המשיב בפסילה.
אין מחלוקת כי מדובר במשיב בעל עבר מכביד, אשר ריצה עונש מאסר בגין עברות התעבורה בהן הורשע; כנגד המשיב מאסר מותנה, להבנתי, ויצוין כי המשיב אף הורשע בהליכים פליליים אחרים, וריצה עונשי מאסר בגינם. עילת המעצר איתנה אפוא.
בית המשפט קמא קבע כי נוכח נוסח גזה"ד, רישום המזכירות ואישור ההפקדה, קיימת חולשה ראייתית באישום זה של נהיגה בפסילה ; מטעם זה, (כך להבנתי) העדיף בית המשפט קמא מעצר באיזוק על פני מעצר ממשי.
העוררת מכוונת חיציה בערר כלפי קביעת חולשה זו; עוד מציינת העוררת כי קיים קושי להלום אישור מפקחת שבעברה הורשעה בעבירה דומה; לבסוף, מציינת העוררת כי חוק המעצרים מחייב הפניה לתסקיר בנסיבות אלו, ולחילופין כי ראוי היה להפנות לתסקיר טרם הכרעה בבקשת המעצר.
עוד מוסיפה העוררת כי בעת מעצר המשיב אישר המשיב 'אני יודע שאני בשלילה' ובכך ללמד על מודעותו.
המשיב חוזר על הטענות קמא; הקושי במנין הפסילה; מעבר לכך ידיעתו בדבר 'שלילה', אליבא המשיב הנה ידיעה כי המשיב אינו מורשה לנהוג.
הדין
הדין קובע כי כלל, תקופת מאסר בתיק לא תמנה במניין הפסילה; הפסיקה הבהירה זאת לא אחת; בע"פ 4564/07 מ"י נ' חכים, הבהיר בית המשפט העליון כי תכלית סעיף 42(ג)(2) לפקודת התעבורה הנה הרתעתית; גם אם המניין הנו מיום גזה"ד, אין מקום להביא בחשבון תקופת המאסר. בע"פ 2965/13 מ"י נ' אלרפעיה חזר בית המשפט העליון על כללים אלו, כשכב' השופט רובינשטיין מדגיש כי אחרת הפסילה- "שמא לא היתה ולא נבראה".
כלומר, הכלל הוא כי אין למנות בגדר הפסילה תקופת המאסר, כאמור בסעיף 42(ג)(2) לפקודה; הבעיה שרואה אני לציין היא, כי הליכים אלו המובאים לעיל דרשו תקיפה ישירה (הליך ערעורי) של הקביעה השיפוטית.
יוצא- קביעה שיפוטית ככלל, יכולה לסטות מהוראות סעיף 42(ג)(2) לפקודה, ולשם תיקונה נדרש הליך. אלא שהשאלה אינה רק אימתי מתחיל המנין, כי אם מה אינו נמנה; כברירת מחדל- קיימת הוראת החוק, ועל כן מקום בו לשון הגזר שותקת, המנין לא יכלול המאסר שהוטל בתיק (חלופה (ג)); על כן הפניה ללשון החוק כוללת בוודאי הפניה להוראה הספציפית בחלופה (ג) וזו גוברת על העיקרון הכללי.
המקרה בפנינו
גזה"ד שניתן קובע כי אמנם התקופה של מנין הפסילה תחל במועד גזה"ד, אך החישוב יבוצע ע"י משרד הרישוי.
בגזה"ד אין קביעה לפיה תיעשה סטיה מהוראות סעיף 42(ג)(2) לפקודה. הכלל אפוא כי תקופת המאסר תנוכה.
גם התנהגות המשיב בעת מעצרו נותנת לסבור כי המשיב ידע והבין כי הוא נוהג בפסילה (הביטוי 'שלילה' הולם יותר פסילה ולא אי הוצאת רישיון). לעניין זה של מודעות- ראה עפ"ת (מר') 27885-04-11.
נכון הוא כי מזכירות בית המשפט הפיקה אישור הפקדה (מסמך 7) , המתייחס למועד גזר הדין- אך באישור עצמו מצוין כי תקופת המאסר בתיק זה לא תבוא במניין ימי הפסילה.
גם המשיב בהודעתו (6/12) אישר כי עלה על ההגה ועשה טעות, וציין "לא הייתה לי כוונה לפגוע בהחלטה של שופט" (המשמעות היחידה הנה נהיגה בפסילה מתוך מודעות).
התוצאה היא כי גם אם קיימת חולשה היא אינה אימננטית.
בנסיבות אלו, לדידי, היה ראוי לנהוג זהירות רבה יותר; אבהיר- נהיגה בפסילה לעצמה מלמדת על זלזול בהוראות החוק; את מאסרו סיים המשיב לרצות חודשים ספורים לפי האירוע ביסוד כתב האישום; יוצא כי הוראה שיפוטית לא הרתיעה, מאסר ממושך לא הרתיע, ומאסר מותנה לא הרתיע.
לחובת המשיב 2 הפרות הוראות חוקיות; שתיהן אגב בעת שהייתו בחלופה; על פי המתואר- בפעם הראשונה ניצל המשיב חלון ושהה על דעת עצמו מחוץ לחלופה שעות ארוכות; בפעם השניה- יצא את מקום החלופה ולא שב אליה למשך 6 ימים; כשאותר ע"י שוטרים ניסה להימלט ונתפס רק לאחר שנפל ונחבל.
המשיב הורשע ב- 2019 בסחיטה באיומים ונגזר עליו מאסר ממושך; בעודו אסיר הוגש נגדו אישום ובהמשך הורשע בעבירה כלפי סוהר (2/21). למשיב הרשעות ישנות נוספות (איומים ואלימות ודרישת נכס באיומים). מדובר בשילוב של קריאת תיגר כלפי סמכות, התעלמות מצווים (מבחינת עבר).
מתן אמון במשיב קשה ביותר; גם בהינתן נסיבותיו האישיות (פרוט' 14/12) קשה לראות איך רצף התנהלות כה מורכב, מאפשר מתן אמון. גם אם החולשה היתה ממשית יותר, סבורני כי נוכח טריות העבר, טיב האישומים, וכן העובדה כי מדובר ברכב מסחרי, מצדיקים הפניה לתסקיר.
נכון שמדובר באישום מתחום התעבורה; אבל הצירוף של הפרות הוראות (בוטות ביותר יש לומר) , נהיגה בפסילה, ריצוי מאסרים, מפקחים עם עבר דומה, מצריך, לטעמי זהירות.
המשיב יישאר במעצר עד החלטה אחרת ; המשיב יופנה לתסקיר שירות מבחן; רק לאחר בחינת המסוכנות ובחינת אפשרות מתן האמון, ניתן יהיה לשקול מעצר באיזוק במקרה זה.
הערר מתקבל אפוא.

ניתנה היום, ט"ז טבת תשפ"ב, 20 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.