הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ע"ח 30876-07-20

בפני
כבוד ה שופט ניצן סילמן

עוררים

מובילי הר הנגב בע"מ

משיבים
משטרה ירוקה

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט קפלן), בתיק ה"ת 10295-06-20 מיום 3/7/20, המותירה "תפוסים" מכוח סעיף 32 לפסד"פ (מעצר וחיפוש) תשכ"ט-1969, ביד המשיבה.

העוררת הנה חברה בתחום העפר, התשתית ומחזור הפסולת; על פי הערר, לעוררת עובדים רבים ועוד קבלני משנה שפרנסתם תלויה בה.

העוררת זכתה במכרז של מועצת ג'ת להפעלת תחנת מעבר וטיפול בפסולת; ההסכם נחתם ביום 18/3/15 ותוקפו אמור היה להיות החל מקבלת רשיון התחנה (6/7/17) ועד 31/12/22. התחנה הופעלה החל משנת 2017.

אין מחלוקת כי כנגד העוררת התנהלה חקירה, בגין הפעלה של התחנה בניגוד לתנאי רשיון העסק, ופגיעה באיכות הסביבה. בין יתר העבירות בהן נחשדת העוררת- פינוי פסולת לאתר לא מורשה, השלכת פסולת ברשות הרבים, שריפת פסולת- זיהום אוויר, הפרת תנאים ברישיון עסק, והפעלת אתר הטמנה שלא כדין.

ביום 2/6/20 הפכה החקירה להיות גלויה, ובין היתר נתפסו 6 כלי צמ"ה- שופל, שתי נפות טראקס, מוביל עפר, ו- 2 מחפרים זחליים.

לאחר תפיסת הכלים זומנה העוררת וניתן לה צו הפסקת עבודה מנהלי לסגירת התחנה. בקשה לביטול הצו המנהלי נדחתה בימים אלו. העוררת שוקלת צעדיה בנושא.

העוררת הגישה בקשה ביום 16/6/20, להשבת התפוסים; ביום 3/7/20, לאחר דיון שנערך בנושא, דחה בית המשפט קמא את בקשת העוררת. על החלטה זו נסב הערר.

הערר ממקד חיציו בארבעה מישורים- הראשון, כי חלק מהכלים לא שימש לביצוע עבירות ועל כן אין מקום לתפסו; השני- כי חלק מהכלים שייך לצד ג'; השלישי- כי אמצעי התפיסה הנו קיצוני; הרביעי, כנגזרת- כי עת ניתן צו הפסקת העבודה המנהלי, הושגה התכלית המניעתית ואין מקום ל"כפל" מניעה.

סעיף 32 לפסד"פ מורה כי "רשאי שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה". סעיף 39 לפסד"פ מאפשר חילוט החפץ, וסעיף 40 עוסק במקרה בו צד ג' טוען לזכות בעלות בחפץ, ומבקש לבטל צו החילוט כאמור בסעיף 39.

השאלה אם מסגרת סעיף 32 קמה סמכות לתפוס המוחזקים, ואם יש בטענות העוררת כדי להצדיק השבתם. אעשה הדברים בהתאם לטענות בערר.

התשתית הראייתית- מהלך הדיון הוצגו בפני סרטונים ותמונות; כן עיינתי בתיק בית המשפט קמא; עיון בסרטונים יעלה כי כל הכלים מעורבים בתהליך שהביא סופו של יום לחשד לעבירות, וכולם חלק מ"שרשרת מזהמת ופוגעת בסביבה", גם אם אינם משמשים הגורם האחרון.

כך טול מצב בו כלי מעמיס על משאית אשפה אשר מושלכת במקום אסור; ההעמסה לעצמה אינה מזהמת ואינה עבירה לכאורה, אך היא מהווה חלק בשרשרת הזיהום וההשלכה; עיון בסרטונים יעלה אפוא כי כל 6 הכלים נטלו חלק באותה שרשרת, ועל כן קיימת תשתית ראייתית מספקת לשלב זה, ביחס לכלל הכלים.

שאלת הבעלות- שאלת הבעלות מעלה קושי בזכות העמידה של העוררת; המשיבה טוענת כי כלל אין צורך להידרש לשאלה לעת זו, לאור הוראות סעיף 6 (2) לחוק הגנת הסביבה, הקובע זכות תפיסה לכל חפץ "הקשור לעבירה". על כן אין צורך להראות זיקה קניינית, אליבא המשיבה, בין החפץ התפוס ובין העוררת.

לטענה זו- ה"ת(חד') 189-11-13, וה"ת(ת"א) 1938-07-14 הנזכרים בתגובת המשיבה.

גם מבלי להידרש לטענות אלו, סבורני כי לעת זו הונחה תשתית ראשונית, המאפשרת המשך החזקת התפוסים, בוודאי בפרק הזמן שעבר עד הלום.

ראשית- רישום הרכבים אינו מלמד בהכרח על הבעלות בהם; שנית- לפחות על פי הבקשה המקורית להחזרת תפוסים, שצורפה כנספח לערר- טענה העוררת כי "המבקשת הנה הבעלים של 6 כלי עבודה....".; ראה גם טענות המבקשת בתצהיר אלקרנאוי, סעיפים 2 ("המבקשת הנה הבעלים"), וכן סעיף 2 ג' לתצהיר. שלישית- על פי חומר (חסוי לעת זו) שהוצג לי ונמסר לי מהלך הדיון, קיים קשר הדוק ביותר, בין החברות הנטענות כבעלים (אליבא העוררת) ובין העוררת, קשר המקים לפחות לשלב זה תשתית ראייתית שדי בה להצדיק החזקת התפוסים.

שאלת השאלות בערר הנה שאלת המידתיות- הן נוכח צו הסגירה המנהלי, והן נוכח שמדובר בכמות נכבדה של כלים שנתפסו.

הפסיקה שדנה בנושא, הבחינה בין תכליות התפיסה, כאשר מקום בו התכלית הנה מניעתית, נטיית התפיסה תהיה גדולה יותר, שכן להבדיל מחילוט כתכלית, השבת הכלים עלול להביא להישנות אירועים.

"ביסוד התכלית המניעתית טמון אינטרס ציבורי למנוע או להקשות באופן ניכר על עבריין את מימוש זממו הפלילי באמצעות שלילת החפץ המיועד לשמש אמצעי בביצוע עבירה. סמכות זו היא אמצעי אחד מיני רבים, במלחמת רשויות אכיפת החוק בפשיעה" (רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ נ' מדינת ישראל).

אלא שגם בתפיסה שמטרתה מניעתית, חל עיקרון של מידתיות, בהתאם לאמון שניתן לרחוש לאותו צד אשר התפוסים שייכים לו. ראה לעניין זה ע"ח 33157-10-17 א.א. שאקר עבודות עפר בע"מ נ' משטרת ראש העין.

ביסוד התכלית המניעתית טמון אינטרס ציבורי למנוע או להקשות באופן ניכר על העבריין לשוב ולבצע עבירות באמצעות שלילת החפץ המיועד לשמש אמצעי בביצוע העבירה. תכלית מניעתית זו ונועדה להקשות על העבריין המיועד להוציא מן הכוח אל הפועל את תכניתו הפלילית.
בהקשר זה ראו דברי בית המשפט ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל (10.6.99):
"פירוש זה מתחזק בשוותנו נגד עינינו את תכליתו של החוק. והיא: הקניית סמכות למשטרה לתפוס חפץ במקום שיש יסוד סביר להניח כי אותו חפץ עשוי לשמש בעבירה, ובמטרה למנוע מבעליו יכולת לעבור בו עבירה נצפית. הגיונו של החוק מדבר בעד עצמו. אם אמנם " יש... יסוד סביר להניח" כי בחפץ פלוני עומדים לעבור עבירה, היעלה על הדעת כי המחוקק יעמוד מנגד ויחריש? נוכח הדברים המפורשים שבסעיף 32(א) לפקודת החיפוש, הנקבל כי המחוקק ימנע את המשטרה מתפיסת נכס במקום בו יש יסוד סביר להניח כי עומד הוא – אותו חפץ – לשמש בביצועו של פשע? הקושיה קושיה, והתשובה בה".
השאלה כאמור, הנה- אם בית המשפט יכול לבטוח במבקש ההשבה, כי השבת התפוס לא תביא לשימוש עברייני לכאורה, חוזר. חלק מבחינה זו יעשה ע"י בחינת העבר הפלילי, חזרתיות באירועים, ועוד.
בהלכת שאקר (כב' השופט ד"ר קובו לעיל) נסקרו החלטות של בית-המשפט העליון אשר אישרו תפיסה של משאיות ללא מתן אפשרות להחזרתן, בשל התכלית המניעתית ( לדוגמה: רע"פ 9747/08 תחריר נ' מדינת ישראל (20.11.08); רע"פ 10301/07 עודה נ' מדינת ישראל (16.12.07); 6292/10 הובלות עבוד בע"מ נ' המשטרה הירוקה המדור לאיכות הסביבה (5.10.10); רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ (24.11.10); רע"פ 10104/16 סקר נ' מדינת ישראל (12.2.17)).
כב' השופט קובו בחן ההלכות וסבר כי לא ניתן ללמוד מהן גזירה שווה למקרה בו עסק.
"באותם מקרים דובר על משיבים אשר חזרו וביצעו עבירות דומות, על פי רוב תקופה קצרה יחסית קודם לכן, או שעברם הפלילי בתחום זה הינו משמעותי, כך שנקבע שלא ניתן לתת בהם אמון. כך למשל, ברע"פ 9747/08 לעיל נקבע כי למבקש עבר פלילי בתחום השלכת פסולת ברשות הרבים, ורק לאחרונה הורשע בעבירה שכזו, ואף במסגרת חקירה המתנהלת נגדו הודה כי שפך 18 טון פסולת. ברע"פ 10301/07 לעיל, נקבע כי למבקש עבירות קודמות בתחום זה ממש, וזמן קצר קודם לביצוע העבירה שוחררה המשאית בצו של בית המשפט והמבקש הוזהר כי אם יימצא חוטא שוב יביא הדבר לחילוט הרכב. ברע"פ 6292/10 לעיל, נקבע כי המבקשת מעורבת לכאורה בעבירות מסוג זה זו הפעם השלישית. ברע"פ 6990/10 לעיל נקבע, כי מנהלי החברה הם בבחינת " שור נגח" ויום לפני הדיון בערעור נעברה על-ידי החברה עבירה נוספת כשמשאית בבעלותה שפכה שוב פסולת בניין ברשות הרבים. ברע"פ 10104/16 נקבע כי המבקש הינו עבריין סביבה סדרתי אשר חוזר ומבצע עבירות סביבה מזה 27 שנים, תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה, וכי מדובר ב"שור מועד". "
חרף העובדה כי במקרה בפנינו, אין המדובר בעוררת בעלת עבר מכביד (אפרט בהמשך) , סבורני כי גם בנקודה זו, מידתיות התפיסה (ראשים 3-4 לערר), דין הערר להידחות.

ראשית- על פי החלטת בית המשפט קמא והחומר, כבר מהלך 09/2019 נצפתה פסולת מוטמנת שלא כדין, והעוררת קיבלה התרעה בגין כך; בתחילת השנה המנהל האזרחי התריע בפני החברה על השלכת פסולת. צו הריסה וצו הפסקה לא הועיל.

יוצא כי התרעות שניתנו עובר לתפיסה, כמו צווים שהוצאו, היו כקליפת השום בעיני העוררת; יש בכך להקשות על מתן אמון.

שנית- כנגד העוררת ומנהלה הוגש כתב אישום בגין עבירות דומות (מתנהל במחוז דרום); ניהול הליך דומה לא הרתיע מביצוע לכאורה של מעשים כאן. שוב, אלמנט המקשה על מתן אמון.

שלישית- לפחות על פי החלטת ביהמ"ש קמא קיימת הרשעה בעבירה סביבתית (אם כי לא מאותו סוג).

רביעית- החומר שהוצג לי ביחס להתנהלות העוררת מבחינת שיוך הכלים, מלמד כי בנקל יוכלו הכלים לשמש באתרים אחרים, בכסות כזו או אחרת.

חמישית ועיקר-ראוי להפנות לתמונות שהוצגו- טוב מראה עיניים; אין מדובר באירוע נקודתי, מעידה, או טעות בשיקול דעת; על פי הערכת גורמי החקירה- מדובר באתר אשר כל כולו "הר" של פ סולת שנוצר כתוצאה מפעילת ההטמנה; מעלה מ- 200,000 מ"ק פסולת בניין במשקל עצום.

לעתים הכמות היא שעושה האיכות; כך נפסק בעבירות גידול סמים; כך ראוי כי יוחלט בעבירות של השלכת פסולת. מקום בו לכאורה, ההשלכה שלא כדין היא העיקר, והתחנה הנה לכאורה רק כסות, גם בהיעדר עבר מכביד מאד, לא ניתן לתת אמון. ודוק- היקף הפסולת בו עסקינן מלמד על פעילות ארוכה, תוך זלזול במטרות התחנה ותוך הפרה מתמשכת של כללי איכות הסביבה

משכך, גם צו הסגירה המנהלי (שממילא אינו חלוט וגם בכך שיקול), אינו מאפשר מתן אמון כי לא תבוצע חזרה להפרת שמירה הסביבה (ראה טעמים 4-5 לעיל).

ויוזכר- מצויים אנו כ- 45 ימים לאחר התפיסה, ובשלב זה נקודת האיזון מצדיקה הותרת התפוסים ביד המאשימה. עיין גם ע"ח 32840-11-19 בן עזרי נ' משטרה ירוקה; 12441-06-20 מחאמיד נ' משטרה ירוקה.

הערר נדחה אפוא. ככל שיחלוף פרק זמן מהותי נוסף, ניתן יהיה לשוב ולפנות.

ניתנה היום, ה' אב תש"פ, 26 יולי 2020, בהעדר הצדדים.