הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ע"ח 10615-03-20

בפני
כבוד ה שופט אבי לוי

עוררים

מדינת ישראל

נגד

משיבים

  1. אייל בן עזרי
  2. איל בן עזרי פינוי פסולת ועבודות עפר בע"מ

החלטה

מונח לפניי ערר המדינה מיום 5.3.20, אשר הוגש מטעמה של משטרת ישראל, תביעות להב 433, באמצעות התובעת המלומדת, עו"ד (רפ"ק) נורית זקן - גבעתי (להלן: "העוררת"). הערר מופנה כלפי החלטתו של כב' השופט אהוד קפלן מבית המשפט השלום בחדרה (ה"ת 40127-08-19 מיום 26.2.20) ושבמסגרתה הורה השופט המלומד קמא על שחרורם שני תפוסים (כלי צמ"ה) לידי המשיבים. האמור ביעה אופני בעל מ.ר. 145-189 ובמחפר זחל מ.ר. 124-799 (להלן: "התפוסים").
במסגרת החלטתו, קבע השופט המלומד קמא, כי שחרורם של שני הכלים הנ"ל יבוצע בכפוף להפקדת סך של 100,000 ₪ וחתימתו של המשיב 2 על כתב ערבות בסך 500,000 ₪. עוד צוין, כי החזרת התפוסים נעשית על תנאי שככל שיוחלט על חילוטם בעתיד הללו יוחזרו לרשות המדינה. ביצוע ההחלטה עוכב על ידי השופט המלומד קמא עד ליום 5.3.20. זה המקום לציין שבד בבד עם הגשת הודעת הערר דכאן, הוריתי על הארכת עיכוב ביצוע ההחלטה עד שייערך דיון בערר (אשר נקבע בתחילה ליום 15.3.20). הורתי כך, על מנת למנוע אפשרות שמטרת הערר תושם לאל, כתוצאה מהוצאתה לפועל, עובר לדיון בערר גופו. בינתיים, נדון הערר בכתב בהסכמת הצדדים ועיכוב הביצוע עומד בתוקפו.
הוצע לצדדים, על רקע המצב שנוצר לבוא בדברים ביחס לתפוסים, על מנת לייתר את הצורך במתן הכרעה בערר לגופו אך הללו מסרו שלא הצליחו להגיע "לעמק שווה".
משאלו הם פני הדברים, אפנה כעת להכריע בערר לגופו בהסתמך על טיעוני הצדדים אשר הובאו לפניי בכתב.

רקע וההליכים שהתקיימו הצריכים לעניין
ביום 5.8.19, במסגרת פעילות אכיפה, הנוגעת לחשד לביצוען של עבירות שעניינן השלכת פסולת באזור יהודה ושומרון, ביצעה העוררת חיפוש "בתחנות מעבר" שבבעלות המשיבים; שם, תפסו אנשי העוררת את שני הכלים, מושאי הערר שלפניי, וכן מסמכים שונים לרבות תעודות משלוח וחשבוניות.
ביום 5.9.19 הגישו המשיבים בקשה להחזרת התפוסים. בקשה זו נדונה בפני כב' השופט אהוד קפלן לגופה ונדחתה. צוין בהחלטה, כי עולה (לכאורה - א.ל.) שבאמצעות הכלים התפוסים בידיעת המשיבים, נעברו ואף תועדו (במועדים שונים) מאות עבירות של העמסת פסולת בניין על משאית של הקבלנים לצורך העברת הפסולת לשטחי הרשו ת ושלא לאתר מוסדר כמחויב בחוק . צוין, כי אין עסקינן כאן כלל ועיקר בהשלכה "אקראית" במקום אסור אלא בפעילות שיטתית שגרמה לנזק סביבתי רב. הודגש, כי מדובר כאן, לכאורה, בעבריינות חוזרת ונשנית , הנפרסת לאורך תקופה ארוכה "של מי שכבר הסתבך בעבר בתפיסת כלי רכב ולא למד את הלקח". בנסיבות אלו, קבע השופט המלומד קמא, שנוכח "התכלית המניעתית", לא ניתן להסתפק בערבויות להשגת התכלית של מניעת ביצוען של עבירות דומות נוספות. הוסף, כי תפיסת כלי הצמ"ה נעשתה מכוח הסמכויות, הנתונות למבצעיה בהתאם לסעיף 6 לחוק הגנת הסביבה - ללא צורך בצו בימ"ש.
המשיבים לא השלימו עם ההחלטה הנ"ל, ועררו, אפוא, עליה לפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ח 32840-11-19). במסגרת הערר הנ"ל, חברתי, כב' השופטת עופרה ורבנר, דחתה את הערר תוך שהיא קובעת בהחלטתה המקיפה, שאילו תכלית התפיסה היחידה הייתה לצורך חילוט עתידי , יתכן וניתן היה לבחון "חלופת תפיסה" בדרך שפגיעתה בזכות הקניין פחותה; אלא שמאחר שבענייננו, מתקיימת גם תכלית מניעתית מובהקת , אין מקום לבחון "חלופת תפיסה" טרם השלמת החקירה. משכך, קבעה חברתי המלומדת, ראוי לאפשר את השלמת החקירה כאשר הכלים עדיין תפוסים.
ביום 5.2.20 הגישה העוררת בקשת לבית המשפט קמא להאריך את תקופת החזקת התפוסים ב - 60 ימים עד לסיום הכנת כתב אישום. בד בבד, ציינה העוררת , כי החקירה למעשה הסתיימה ו כי התיק הועבר זה מכבר למחלקת התביעות, לצורך הכנת כתב אישום.
הדיון בבקשה להארכת החזקת התפוסים נערך ביום 26.2.20 לפני כב' השופט אהוד קפלן. במסגרת החלטתו, ( שניתנה ביום 26. 2.20), דחה השופט המלומד קמא את טענת המשיבים שלפיה התפוסים שימשו להעמסת פסולת על משאיות , השייכות לצדדים שלישיים , שפעלו בשטח עסק ו של המ שיב, כך שלמעשה, פעולת שפיכת הפסולת בוצעה בידי אחרים ובלא קשר למשיבים . צוין בהקשר זה - שניתן לראות בפעילות המשיבים "...כחלק משרשרת פעילות עבריינית רבת היקף שתחילתה בחצריו וסופה במקום אחר".
השופט קמא הוסיף, שהחברה (משיבה 1) ממשיכה לפעול באמצעות כלים אחרים במסגרת תחנת המעבר - שהינה עסק חוקי. משכך, בנסיבות אלו , לדידו, התכלית המניעתית ממילא מסוכלת (שכן התפוסים שימשו להעמסה באותה תחנת מעבר) ואותה פעולה בדיוק ממשיכה להתבצע גם לאחר תפיסת רכבי הצמ"ה.
עוד הדגיש השופט, שלתפיסתו, ככל הנראה, לא יהיה טעם בחילוט התפוסים (שכן אלו משועבדים), אך מאחר שתכלית התפיסה היא " ..מניעתית - עניין זה אינו מכריע ".
משאלו הם פני הדברים, סבר השופט המלומד קמא, כי שחרור התפוסים לא יגדיל את הסיכון להישנות עבירות דומות. צוין, כי מאחר וכתב האישום טרם הוגש "ולא יוגש בימים הקרובים" אין להאריך את משך החזקת התפוסים , משכך, הורה בית המשפט קמא על שחרורם, כמפורט לעיל.

הודעת הערר והשלמת נימוקיה בכתב של העוררת
במסגרת הודעת הערר ציינה ב"כ העוררת, כי שגה בית המשפט קמא, עת לא שקל כדבעי במסגרת החלטתו את הלכותיו של בית המשפט העליון, מהעת האחרונה, העוסקות בסוגיות איכות הסביבה. לטענת העוררת, הקו המנחה המותווה בהלכות בית המשפט העליון, מחייב מתן עדיפות לאינטרס הציבורי (הנפגע מעבירות שעניינן פגיעה באיכות הסביבה) על פני האינטרס הפרטי, המונע משיקולים כלכליים. משכך, סבורה העוררת, שמתקיימים ביתר שאת הצורך לנקוט צעדים מניעתיים, ובכללם תפיסת הכלים שבאמצעותם בוצעו העבירות. העוררת הוסיפה, שטעה בית המשפט קמא בציינו, שאין תוחלת לתכלית החילוט, כל זאת מבלי להידרש לשווי הכלים וגובה השעבוד המוטל עליהם. עוד הוסיפה, כי הקביעה, שלפיה התכלית המניעתית מסוכלת ומתגמדת, שכן קיימים כלים אחרים הפועלים באתר - הינה שגויה מיסודה. הדברים נכונים ביתר שאת, כך נטען, כאשר המשיבים חוזרים פעם אחר פעם על מעשיהם. בהקשר זה, צוין, כי לחובת המשיבים זקופה הרשעה קודמת ותלוי ועומד עונש על תנאי (שהוא חב הפעלה).
לא זו אף זו, צוין כי שגה בית המשפט קמא, עת גרס, כי כתב האישום לא יוגש בימים הקרובים, בניגוד להצהרתה המפורשת של התובעת בעניין זה. לסיום, הוסיפה העוררת, כי בית המשפט קמא שגה, עת לא נתן דעתו לכך, שחלק מן התפוסים הם מסמכים.
במסגרת השלמת טיעוניה בכתב (מיום 16.3.20), חזרה התובעת המלומדת על כך, שעסקינן בביצוען של מאות עבירות של העברת פסולת לשטחי איו"ש. העוררת עמדה על עברו הפלילי של המשיב 2 בעבירות דומות והדגישה, שבעניינו, עומד תנאי חב-הפעלה, לרבות התחייבויות בסכומים של 250,000 ₪. העוררת ציינה, כי תכלית החילוט שרירה וקיימת בעניינם של התפוסים (על אף השעבוד הרובץ עליהם), שכן ייתכן, שהמשיבים יסיימו את תשלום ההלוואה שלצדם. צוין, כי מכל מקום לא הוצגו ראיות בנושא . העוררת ציינה, כי היא מכירה בכך, שהכלים הינם נכסים, המאבדים מערכם ומשכך, קיים צורך לשמור על ערכם לצורך תכלית החילוט. בהקשר זה צוין, כי בכוונתה של העוררת להגיש בקשה למכירתם המוקדמת של הכלים לאחר הגשת כתב האישום, וכי בכוונתה לעשות כן אם הערר יתקבל. כאן המקום לציין, כי העוררת הצהירה, במסגרת טיעוניה, כי כתב האישום נגד המשיבים יוגש עד לאמצעו של השבוע הבא (קרי עד ליום 24.3.20).
לסיכום, ביקשה העוררת, שאורה על תפיסתם של הכלים עד למועד הגשת כתב האישום (שבמסגרתו תיכלל בקשת החילוט של הכלים).
מנגד, טען, במסגרת טיעוניו בכתב, ב"כ המשיבים, כי בניגוד לטענות העוררת, אין זקופה לחובת המשיב הרשעה קודמת משנת 2019 ואין קיימת בעניינו התחייבות חבת הפעלה. משכך, הרשעתו (מיום 16.1.17) אינה מלמדת על רצידביזם, שהוא הבסיס להכרה בעילה המניעתית. לדידו של הסנגור המלומד יש לבחון את תכלית התפיסה המניעתית חזור ושנה, לאורך התקדמותו של ההליך. משכך , סבור הסנגור המלומד שלא נפל פגם בקביעתו של השופט המלומד קמא, שלפיה ניתן לקבוע בוודאות ששחרור התפוסים לא יגדיל את הסיכון להישנות עבירות דומות. לתפיסתו של הסנגור, נוכח צוק העיתים שבו שרוי המשק, כנגזרת מהתפרצות נגיף הקורונה, יש להעניק משקל מהותי גם לאינטרס הפרטי של המשיבים ולנזק הכללי שעתיד להיגרם לו, ללא החזרת התפוסים כעת (תוך מתן ערבויות מתאימות).
באשר להיקף השעבוד על התפוסים, טען הסנגור המלומד, כי שווי הזחל התפוס הינו 350,000 ₪, כאשר הסכום הנדרש לסילוק ההלוואה שכנגדו עומד על 425,000 ₪, נכון ליום 12.3.20 (צורף מסמך). בהתייחס למעמיס האופני, הוצג מסמך, המלמד, כי הסכום הנדרש לסילוק כנגד הסרת השעבוד, עומד על 3,439,000 ₪, נכון ליום 12.3.20 (צורף מסמך). משאלו הם פני הדברים, טוען הסנגור, כי אכן צדק בית המשפט קמא בקביעתו, שלא תהא למדינה תועלת במימוש הנכסים.
ב"כ המשיבים עמד על כך, שהוראות סעיף 15ב לחוק שמירת הניקיון, אותן ציינה העוררת בטיעוניה, אינן רלוונטיות למשיבים, שכן לא הועלתה טענה, שלפיה כלים אלו שפכו פסולת; על כן, אין בנמצא סיכוי אמיתי, שבסופו של יום יינתן צו לחילוט הכלים , בהתאם להוראות אלו. הסנגור אף התייחס לאמרתה של העוררת שלפיה היא מתכוונת, לאחר הגשת כתב האישום, להגיש בקשה למכירה מוקדמת של הכלים, היה והערר דכאן יתקבל. צוין, בהקשר זה, שהליך שכזה רק יגרום להפסדים רבים יותר למשיבים, שכן, כנגזרת מההליך, יימכרו התפוסים, קרוב לוודאי, במחיר, שהוא נמוך ממחיר השוק וכי בנוסף לכך, יוטלו הוצאות מכירה, הנובעות מההליך.
אשר על כל האמור, התבקשתי לדחות את הערר ולבטל את ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע.

דיון והכרעה

אומר מיד, כפי שאפרט להלן דין הערר להתקבל באורח חלקי, שכן, לטעמי, נקודת האיזון הנכונה לצורך מתן הכרעה זמנית בסוגיית המשך החזקת התפוסים, השתנתה מהותית נוכח הצהרות העוררת. כזכור, העוררת ציינה, כי כתב האישום נגד המשיבים יוגש עד "לאמצעו של השבוע הבא" (קרי לכל המאוחר יום ג' - 24.3.20 - א.ל.), כאשר בכוונת העוררת, בהנחה שהדבר יתאפשר כפועל יוצא של החלטתי בערר זה, להגיש בקשה ליתן צו למכירת התפוסים (בהתחשב בנזקים אשר בוודאי ייגרמו להם פועל יוצא של החסנה ממושכת במחסני העוררת בלא פעילות). ברור לחלוטין, שנתונים אלו טרם באו לעולם במועד מתן החלטתו של בית המשפט קמא.
טרחתי ופירטתי לעיל את השתלשלות ההליכים בתיק זה, שכן לימודם וניתוחם מלמדים שבטענות הצדדים שזורים "ומפוזרים" הן טיעונים משפטיים, הסובבים סביב תכליות התפיסה השונות; הן טיעונים עובדתיים, הקשורים קשר בל ינותק לתשתית הראייתית, הדרושה לשם ההכרעה בהחזקת התפוסים .
כלל הוא, כי תפיסת חפצים בידי המדינה והחזקתם נבחנת לאור תכליתן של הוראות הדין והאינטרסים השונים של הצדדים לעניין (בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.5.00). על בית המשפט (ורשויות אכיפת החוק) לשקול כדבעי מהו האיזון הראוי בין האינטרסים הציבוריים שבהחזקת התפוס לבין זכותו הקניינית של הפרט בו. לצורך הכרעה באיזון הדרוש, יש לאתר את תכליות התפיסה, לעמוד על עוצמתן והתקיימותן בנסיבות העניין במועד ההכרעה השיפוטית.

ויוזכר, ככלל, קיימות שלוש תכליות תפיסה עיקריות. האחת, עניינה "בתפיסה מניעתית", לצורך מניעה עתידית של ביצוע עבירות; העילה השנייה, עניינה בתפיסה למטרת חילוט, והעילה השלישית עניינה בתפיסה לצורך הצגת התפוס כראייה בבית המשפט [ראו: סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט- 1969] (להלן: " הפקודה") וכן: 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן 12.3.06].

כפי שפורט בהרחבה לעיל, תכליות התפיסה עליהן מתבססת העוררת הן שתיים אלו: האחת מתמקדת במניעה; השנייה מרוכזת בכוונת חילוט התפוסים בסיומו של ההליך המשפטי (יוער, כי בכל הנוגע למסמכים שנתפסו - ואשר אליהם לא התייחס בית המשפט קמא במסגרת החלטתו - נשענה העוררת על עילת הצורך בהצגת התפוסים כראייה).

זאת לדעת, כאשר קיימות הוראות חוק רלוונטיות ספציפיות, אזי תפיסת החפצים או חילוטם תיעשה מכוחן ולא מכוח הפקודה. כך למשל, בענייננו, כפי שפורט, קיים ויכוח נוקב בין הצדדים אם סעיף 15 ב(ב) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד – 1984, העוסק בחילוט רכב " ..שממנו הושלכה פסולת..", חל על התפוסים שעניינם נדון כאן (שכן סעיף זה מתייחס במפורש לעברו הפלילי של מבצע העבירה).
הסנגור המלומד טען, שמכיוון שלא נטען, שהכלים התפוסים שפכו פסולת, אין בנמצא סיכוי ממשי שבסופו של יום יינתן צו לחילוט הכלים על פי הוראות אלו. ויוזכר, בית המשפט קמא התייחס לטענה זו במפורש וציין, כי ניתן לראות במשיבים "...כחלק משרשרת פעילות עבריינית רבת היקף שתחילתה בחצריו וסופה במקום אחר".

לא זו אף זו, קיימת מחלוקת עובדתית עמוקה בין הצדדים בנוגע להיקף העבירות שבוצעו במסגרת פרשייה זו ולאופי עברם הפלילי של המשיבים ומשקלה. כפי שהובהר לעיל, כנגזרת מההכרעה העובדתית ביחס לנתונים הללו, יוכרע אם חלים בעניינם התחייבויות ותנאים בני הפעלה, כפועל יוצא מהפרות הוראות דין רלוונטיות שעניינן בשמירה על איכות הסביבה.
משאלו הם פני הדברים, נשאלת השאלה, האם ראוי להכריע במחלוקות עובדתיות אלו כאשר חומר הראיות איננו עומד לנגד עיני אחד הצדדים ושעה שכתב האישום עתיד להיות מוגש לבית המשפט כבר באמצעו של השבוע הבא ולצידו צפויה להיות מוגשת בקשה נוספת להחזקת התפוסים? דומני שלא.
אבהיר, כתב האישום שיוגש ישרטט באופן מדויק את המחלוקת העובדתיות והמשפטיות בין הצדדים, ובאופן זה "תיתחם זירת המחלוקת. הוראות החיקוק הרלוונטיות שייחוסו למשיבים (ולא אלו התיאורטיות), יצביעו באופן מדויק על המקור החקיקתי שעל פיו יידרש למשל לחלט את התפוסים בסופו של הליך, ושבין היתר, על בסיס הוראות אלו ייבחן המשך החזקתם של התפוסים עד לתום ההליך המשפטי. כך למשל, על בסיסן של עובדות כתב האישום, יוכל הסנגור המלומד, כשחומר החקירה מונח לנגד עיניו, לבחון הן את היקף העבירות, הן את מעורבותם של התפוסים בעשייה הפלילית (האם עסקינן במעורבות עקיפה או ישירה לביצוע העבירות) והאם אכן קיים "קשר פלילי" (תכנון מוקדם) לביצוען על העבירות, כפי שרמז לכך השופט המלומד קמא.
יתרה מכך, על בסיסן של הוראות החיקוק (סעיפי האישום) ניתן יהיה לבחון כדבעי את עברם הפלילי של המשיבים והאם אכן קיימים בעניינם תנאים חבי הפעלה הנוגעים לביצוען של עבירות דומות בעברם. נתונים אלו ישליכו, מיניה וביה, על בחינת התכלית המניעתית; כאמור, ביסוד תכלית זו ניצב האינטרס הציבורי להקשות באופן ניכר על העבריין לממש את זממו הפלילי; הדברים נכונים ביתר שאת כשדנים בעניינו של מי שלחובתו זקוף עבר פלילי רלוונטי הנ וגע לביצוע חוזר של עבירות דומות באמצעות חפצים דומים.
במאמר מוסגר אציין, כי אינני סבור (בניגוד לקביעת השופט המלומד קמא), שהעובדה שעומדים לרשות המשיבים כלים נוספים הממשיכים לעבוד באתר, מאיינת את תכלית המניעה כליל. בעניין זה אעיר, בראי תכלית המניעה, כי שחרורם של כלים נוספים (אם מתקיים חשש סביר להמשך ביצוע עבירות דומות) עלול אף במקרים מסוימים "להוסיף גחל למדורה".

מכל מקום, לשיטתי, קבלת הערר (באורח חלקי) כך שתתאפשר המשך החזקת הכלים מספר ימים בודדים עד הגשת כתב האישום היא ההחלטה הנכונה בנסיבות העניין. החלטה ברוח זו תעניק לתביעה, מחד גיסא, את האפשרות להחזיק את התפוסים למשך מספר ימים נוספים - עד למועד הגשתו הקרוב של כתב האישום, אך מאידך גיסא, עם הגשת כתב האישום, יעלה הרף הראייתי אליו תידרש העוררת לצורך המשך החזקת התפוסים. עמדה על כך כב' השופטת ע' ארבל במסגרתו של בש"פ 8353/09 מגלאלניק נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.11.09), בציינה כדלהלן:
"ברי כי לא ניתן להסתפק בשלב בו המשפט כבר החל, בראיות שאין בכוחן להביא להרשעתו של הנאשם, ולפיכך אין בכוחן להביא גם לחילוטו של החפץ... בשלב זה יש לטעמי להעלות את רף הראיות הנדרש לצורך תפיסת והחזקת החפץ מרף של יסוד סביר להניח שנעברה עבירה לרף של יסוד סביר להרשעה בעבירה. למעשה רף זה דומה לרף הנדרש במעצר עד תום ההליכים שהינו סיכוי סביר להרשעה.." (ההדגשות אינן במקור).

ודוק, כפי שציינתי, דומני כי נתונים אלו לא עמדו לנגד השופט המלומד קמא; יותר מכך, השופט קפלן ציין שכתב האישום "לא יוגש בימים הקרובים"; והנה בעניין זה נשתנו הנסיבות באורח יסודי.
ברי, כי לצורך ההכרעה בשאלה האם אכן קיים סיכוי סביר להרשעת ה משיבים (ומעורבותם של התפוסים בביצוע עבירות על ידיהם) יהיה הן על ב"כ המשיבים הן על בית המשפט לבחון את ראיות התביעה כדבעי, על רקע זירת המחלוקת המשורטטת (כתב האישום מחד גיסא ועמדת ההגנה מאידך גיסא ).

לפיכך, נוכח שינוי הנסיבות המהותי שחל לנוכח הצהרות התביעה שלפיה יש כוונה להגיש כתב אישום בימים הבאים, נכון הוא, לטעמי, להאריך עוד, לתקופה קצרה, את תקופת התפיסה ולאפשר לבית המשפט קמא לבחון את סוגיית המשך החזקת התפוסים או מכירתם לנוכח נתונים חדשים אלו. בהתחשב במחלוקות הרבות הניטשות בין הצדדים (בדגש על התכלית המניעתית והאפשרות המעשית להורות על חילוט התפוסים בסופו של ההליך) לא יהיה זה נכון להכריע לגופן כאשר התשתית הניצבת בבסיס ההכרעה היא חלקית בלבד.

יוצא, אפוא, כי ערר המדינה מתקבל באופן חלקי כדלהלן:
התפוסים יוותרו בידי העוררת עד יום ד', 25.3.20 ובלבד שעד יום ג' ה - 24.3.20 אכן יוגש כתב אישום נגד המשיב ים. לא יוגש כתב אישום עד מועד זה תעמוד על כנה החלטת הערכאה הראשונה והתפוסים ישוחררו בתנאים שנקבעו באותה החלטה.
לאחר הגשת כתב האישום, תוכל העוררת להגיש בקשה נוספת להמשך החזקתם של התפוסים לבית המשפט קמא, שידון בבקשה כראות עיניו ויהיה מוסמך כמובן, כהחלטת ביניים עד למתן החלטה לעיצומה של הבקשה להאריך את תקופת התפיסה לפי ראות עיניו.
המזכירות תמציא העתק החלטה זו באופן מי ידי לצדדים ותוודא את קבלתה.

ניתנה היום, כ"ו אדר תש"פ, 22 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.