הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ע"א 55235-06-18

בפני הרכב השופטים
רון סוקול, סגן נשיא
מנחם רניאל,
ישראלה קראי-גירון

המערערות

  1. חורי עינת בן חמו, ת"ז XXXXXX213
  2. רוית בן חמו, ת"ז XXXXXX759

ע"י ב"כ עו"ד יונתן מוגל ואח'

נגד

המשיבים

  1. סעיד נסראלדין, ת"ז XXXXX166
  2. סלימאן חביש, ת"ז XXXXXX481

ע"י ב"כ עו"ד יואב אבן ואח'
3. דניאל חורי, ת"ז XXXXXX158
4. פרידה חורי, ת"ז XXXXXX444

פסק דין

השופט מנחם רניאל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופט א' גולדקורן) שניתן ביום 28.5.2018 בת"א 23682-05-14, בו התקבלה תביעתם של מר סעיד נסראלדין ומר סלימאן חביש (להלן: "המשיבים"), כנגד גב' עינת חורי בן חמו (להלן: "מערערת 1") וגב' רוית בן חמו (להלן: "מערערת 2"), והן חויבו לשלם למשיבים 1-2 סכום של 300,000 ₪.

רקע

1. המערערת 1 היא בתם של מר דניאל חורי (להלן: חורי) וגב' פרידה חורי, המשיבים 3-4, וגיסתה של המערערת 2 (שתי המערערות בן חמו ביחד ייקראו בן חמו).

2. המערערות וגב' פרידה חורי היו רשומות כבעלות זכויות החכירה במגרש שבו שכנו משרדיהן של חברת מטבחי טופז (להלן: "מטבחי טופז") וחברת ספייס תעשיות רהיטים בע"מ (להלן: "חברת ספייס"), חברות שבבעלות חורי.

3. ביום 5.12.2013 חתמו בן חמו על מסמך לטובת חורי, שכותרתו "הסמכה לניהול מו"מ" (להלן: "מסמך ההסמכה"), בו הסמיכו אותו לנהל בשמן ובמקומן מו"מ למכירת זכויות החכירה שלהן במגרשים 29 ו-30 באזור התעשייה צ.ח.ר לחברת יאיר עמנואל יזום בע"מ (להלן: "חברת עמנואל"). זה העתק המסמך החתום על ידי מערערת 1 (נספח ו' להודעת הערעור; מסמך זהה נחתם גם על ידי מערערת 2):

4. ביום 18.12.2013 התקשר חורי עם המשיבים בזיכרון דברים (להלן: "זיכרון הדברים") למכירת זכויות במקרקעין במגרשים 29 ו-30 בחלקות 13, 16, 17 בגוש 13953 שבאזור התעשייה בראש פינה (להלן: "המקרקעין") בו צוין שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם מכר שייחתם בין בן חמו וגב' פרידה חורי לבין המשיבים.

5. בזיכרון הדברים התחייבו המשיבים לשלם לחורי במעמד החתימה סך של 300,000 ש"ח, והוא התחייב להשיבם בתוספת ריבית והצמדה "במידה והעסקה לא תקוים מטעמים מיוחדים מאוד". המשיבים העבירו באותו מועד את הסכום המוסכם לחשבון חברת ספייס, שבבעלות חורי, בבנק דיסקונט בצפת.

6. בהמשך, עו"ד הראל דהן העביר לבא כוחם של המשיבים טיוטת הסכם מכר בין בן חמו וגב' חורי כמוכרות, לבין המשיבים, כקונים של המקרקעין (להלן: "טיוטת ההסכם"). בגוף הטיוטה צוין שעו"ד דהן הוא עוה"ד של המוכרות. מסמך זה לא נחתם.

7. זכויות בן חמו וגב' חורי במקרקעין נמכרו לאחרים ע"י כונס נכסים. לאחר מכן, פנו המשיבים לחורי בדרישה להחזרת הסכום ששילמו לו. חורי התעלם מהדרישה ובן חמו וגב' חורי טענו שחורי לא פעל בשמן. משכך, הגישו המשיבים לבית המשפט קמא תביעה כנגד בן חמו והמשיבים 3-4 לתשלום 300,000 ₪. מאחר שההליכים נגד משיבים 3-4 עוכבו, פסק דינו של בית המשפט קמא הכריע בתביעה נגד בן חמו בלבד.

הכרעת בית המשפט קמא

8. בית המשפט קמא קבע שהשאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם פעולותיו של חורי אל מול המשיבים, הן כריתת זכרון הדברים והן קבלת 300,000 ₪ נעשו על דעתן של בן חמו, מתוקף יפוי כח שהן העניקו לו. במילים אחרות, אם חורי פעל כשלושח שלהן ואם פעולותיו מחייבות אותן כלפי המשיבים.

9. בית המשפט קמא הפנה להלכה לפיה עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969, אך שליחות לצורך ביצוע עסקה במקרקעין נבחנת לפי חוק השליחות ויכול ותהא בעל פה (ע"א 84/80 קאסם נ. קאסם פ"ד לז (3) 60 (1983); ע"א 624/88 גולד נ. מעוז, פ"ד מד (1) 497 (1990) ; ע"א 3248/91 בן ארי נ' בוארון יצחק בע"מ ואח' , פ"ד מט (1) 870 (1995) . הדברים נכונים במיוחד שמקום בו השלוח הוא בן משפחה של השולח.

10. בית המשפט קמא עמד על מוסד השליחות הנחזית, לפי סעיפים 3 ו-6 לחוק השליחות, ולפיו השולח מנוע מלהתכחש למצג שהציג בפני צד שלישי כי השלוח פעל בהרשאתו, אם אותו צד שלישי הסתמך על המצג בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה.

11. בית המשפט קמא בחן את עדויותיהן של בן חמו, שלפיהן הכל נוהל על ידי חורי. הוא שהחליט לרכוש את הנכס על שמן ועל שם אשתו. הוא שפעל לקבל הלוואה בנקאית למימון הרכישה, והורה להן לגשת לבנק לחתום על מסמכי ההלוואה. המערערת רוית בן חמו העידה שזו היתה שותפות של בעלה, גיסה וחורי, שנרשמה על שם הנשים משיקולי מס. אשר לניהול הנכס, העידה המערערת עינת בן חמו, שאינה יודעת את שטח המגרש, צורת המבנים שעל המגרש, חוזים שנכרתו עם השוכרים, מי נהנה מדמי השכירות, ממי רכשה את הזכויות בנכס, ועוד. לדבריה "אני אף פעם לא הייתי מעורבת שם ולא הייתי שם ולא הייתי חלק מהמפעל שם מהניהול שם, לא הייתי צד של שום דבר שקשור לשם" (עמ' 16 לפרוטוקול). בן חמו העידו שאף את ההחלטה על מכירת הזכויות בנכס לא הן קיבלו אלא חורי. כעדות רוית "ידעתי שהם רוצים למכור. למה ואיך זה השיקולים שלהם" (עמ' 30 לפרוטוקול), וכעדות רוית "אני לא יודעת כלום... אמר שהוא רוצה למכור את המבנה. לא שאלנו שאלות" (עמ' 18 ו-20 לפרוטוקול). שתיהן העידו שלא היה להן עניין למכור דווקא לחברת יאיר עמנואל, והיו חותמות על מכירה ללא קשר לזהות הרוכש.

12. אשר לטיוטה ששלח עורך הדין דהן, העידו בן חמו שלא היו מעורבות בניסוח טיוטת ההסכם, ולא נפגשו עם עורך הדין דהן בעניין זה. אציין, שבכתב ההגנה ובתצהיר עדות ראשית מטעמן, לא הכחישו שטיוטה זו נשלחה גם מטעמן, אלא שטענו שהטיוטה אינה מציינת את שמם של המשיבים כקונים, ואינה חתומה.

13. המשיב 1, סעיד, היה העד היחיד מטעם המשיבים, והעיד על היכרות קודמת עם חורי, שהציע לו לרכוש את הנכס, והסביר את קשרי המשפחה בינו לבין בעלות הנכס הרשומות. לדבריו, אמר לו חורי שהוא שלוח שלהן ופועל מטעמן למכירת הנכס. חורי הציג לו את המסמכים, כל אחד מטעם אחת הבעלות של הנכס, המסמיך אותו לנהל משא ומתן למכירת הנכס. לדבריו, חורי אמר שאין כל בעיה להציג כתבי הסמכה ספציפיים לגבי המשא ומתן עם המשיבים, אולם לשם כך עליו לגשת לבעלות הנכס והדבר יקח זמן מה. בחקירתו העיד, שבגלל קוצר הזמן והלחץ שלו הוא מבקש שיבצעו העברה בנקאית, והוא ידאג להעביר להם מסמך דומה באותם תנאים המתייחס אל המשיבים. חורי ביקש להעביר את הכסף לחברה שבבעלותו. ואכן, הכסף הועבר ביום 18.12.2013, ביום חתימת זכרון הדברים בין המשיבים לבין חורי.

14. בזכרון הדברים נאמר כי הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם המכר שייחתם בין בן חמו וגב' חורי למשיבים, בסך 7.5 מיליון ₪ בתוספת מע"מ. נקבע כי "צד א' מתחייב מצידו לקיים את עסקת המכר בין הצדדים וכמו כן מתחייב במידה והעסקה לא תקוים מטעמים מאוד מיוחדים להחזיר את הסך של 300,000 ₪ לידי צד ב' בצירוף ריבית והצמדה מיום חתימת זכרון דברים ועד לתשלום המלא בפועל". הוסכם גם כי תינתן לצד א', חורי, זכות שכירות לשימוש במבנה לשנה ראשונה ללא תמורה מיום חתימת ההסכם. סעיד הסביר בתצהירו, שהשימוש במילים "מטעמים מאוד מיוחדים" הוסף למסמך לנוכח העובדה שזכרון הדברים נכרת בסמוך לקריסתה של חברת מטבחי טופז של חורי, שמפעלה ממוקם על הנכס "אנו ידענו זאת כמו גם הנתבעים, ולכן הכוונה בניסוח הנ"ל היתה כי רק אם לבסוף ימונה כונס נכסים למקרקעין, שימכרם בהליך של כינוס נכסים, כלומר שהבעלות תופקע מהנתבעים, אז המקרקעין יימכרו בהליך כינוס נכסים ואילו הנתבעים יחזירו לנו את הסך הנ"ל". כלומר, המשיבים ידעו על סכנת הקריסה הקרבה לפני שחתמו על זכרון הדברים והעבירו כסף.

15. בית המשפט קמא קבע, כי בן חמו הופעלו על ידי חורי, בידיעתן ובהסכמתן המלאה. בן חמו, ביחד עם הגב' חורי, נרשמו כבעלים של זכויות החכירה במקרקעין "משיקולי מס", מבלי שמימנו בעצמן את רכישתו, אלא פעלו כמצוות חורי, ניגשו לסניף הבנק וחתמו על הסכם הלוואה כנגד שעבוד הנכס. כשחורי החליט לפעול למכירת הנכס, הוא החתים את שלושתן על מסמך "לניהול מו"מ" למכירת הנכס, לרבות התחייבות לחתום על כל מסמך שיושג במו"מ עם חברת יאיר עמנואל. התחייבותן לחתום "על כל הסכם" מעידה על אדישותן בכל הנוגע למכירת הנכס. בן חמו נתנו לחורי יד חופשית לפעול בשמן בכל הקשור למכירת הנכס.

16. ממערך עובדות אלה הגיע בית המשפט קמא למסקנה שבן חמו נתנו לחורי ייפויי כוח בעל-פה לפעול למכירת הנכס לכל צד שלישי שהוא, ולהתקשר בשמן, בין בדרך של זיכרון דברים ובין בדרך של הסכם סופי, בכל התנאים שיימצא לנכון. זאת הסיק גם מכך שבן חמו נמנעו מלזמן את חורי כעד מטעמן על מנת להעיד שלא הוסמך על ידן, ומעדות סעיד, שלפיה הבטיח להעביר בהקדם יפוי כח בכתב של בעלות הנכס, המסמיך אותו להתקשר עמם. לפי דברי בית המשפט קמא, מאמירה זו של חורי, כמו גם מעצם חתימתו על זיכרון הדברים, עולה שהוא סבר בצדק שבן חמו כבר ייפו את כוחו להתקשר עם המשיבים או לחילופין, שיעלה בידו לקבל מהן אישור בדיעבד להתקשרות זו. אציין, שהמסמך שעליו הבטיח חורי להחתים את בעלות הנכס הוא יפוי כח לשאת ולתת, והתחייבות לחתום על ההסכם שיושג. במשמעות של הבטחה זו אדון להלן.

17. בית המשפט קמא הגיע למסקנה שבן חמו יצרו בפני המשיבים מצג אובייקטיבי של הרשאה רחבה שהוענקה לחורי להתקשר עמם בשמן בזיכרון הדברים, בכך שחתמו על ייפויי כוח בכתב הכוללים התחייבות לחתום "על כל הסכם". טיוטת הסכם המכר שהעביר עו"ד דהן מטעמן לעורך דינם של המשיבים מהווה עדות לכך שלחורי הוענק ע"י בן חמו ייפויי כוח בעל-פה לפעול להתקשרות חוזית עם המשיבים לשם מכירת הנכס. זהו לדבריו היקף ההרשאה החיצונית, המלמד על יצירת שליחות, במסגרתה חתם חורי על זיכרון הדברים בכובעו כשלוח של בן חמו. מכאן, שזכרון הדברים מחייב את בן חמו.

18. אין ספק, שהמקרקעין לא נמכרו למשיבים, ושסך 300,000 ₪ לא הושב לידיהם. לדברי בית המשפט קמא, על פי סעיף 4 לזכרון הדברים, חובת ההשבה של הסכום הוגבלה למקרה שהעיסקה לא תקוים, מטעמים מיוחדים מאוד. בא כח המשיבים טען שהטעמים המיוחדים הם מינויה של כונסת מטעם הבנק למכירת המקרקעין, ובא כח בן חמו טען שהתנהלות המשיבים במהלך ההתמחרות שקיימה הכונסת היתה הפרה של זכרון הדברים. בית המשפט קמא קבע שבהיעדר אינדיקציות לאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים (נזכור, שסעיד העיד מתי היה אומד הדעת הסובייקטיבי בניסוח תנאי זה), הרי על פי אומד דעתם האובייקטיבי, הפקעת מכירת הנכס מידי בן חמו בדרך של מימוש שעבוד הרובץ על המקרקעין הייתה בעיניהם של צדדים סבירים טעמים מיוחדים להשבת סך 300,000 ₪. משהתקיים בפועל טעם זה, זכאים המשיבים להשבת הסכום האמור, שנחשב כאילו התקבל על ידי בן חמו, משהתקבל על ידי שלוחן. בית המשפט קמא דחה את הטענות הבלתי מוכחות להפרת זכרון הדברים בעת ההתמחרות.

19. על כן, בית המשפט קמא קיבל את התביעה במלואה וחייב את בן חמו, ביחד ולחוד, לשלם למשיבים סך של 300,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק. כן חויבו לשלם אגרת תביעה ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק.

טיעוני המערערות
20. לטענת בן חמו, התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא היא תוצאה קשה ובלתי צודקת, אשר מקפחת אותן. הכרעת בית המשפט קמא כולה מבוססת על מסקנות. אין בפסק הדין כל קביעה לגבי מהימנות העדים, ולכן ערכאת הערעור יכולה לבחון את החומר באופן עצמאי ולגלות שבית המשפט קמא טעה בפסק דינו ונפלו בו פגמים מהותיים.

21. נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מטענת בן חמו לפיה חורי לא היה מוסמך לקבל בשמן או עבורן את הכספים. מאחר שלא היה כל מצג ישיר של בן חמו כלפי המשיבים, ניתן ללמוד על אומד דעתן מתוך מסמך ההסמכה לניהול מו"מ, שנחתם על ידן והוצג ע"י חורי בפני המשיבים.

22. לטענתן, מלשון מסמך ההסמכה עולה שהתחייבות בן חמו היא לחתום על הסכם שיושג במסגרת המו"מ עם עמנואל ייזום, ולא בכל מו"מ אחר עם צד ג'. לשון המסמך ברורה, בן חמו לא העבירו לחורי את הסמכות לחתום על ההסכם והן עיגנו בכתב רק את החובה שלהן לחתום על ההסכם. לאור לשון המסמך, קביעת בית המשפט קמא לפיה בן חמו חתמו על ייפויי כוח לטובת חורי מהווה טעות. שגיאה זו שזורה לאורך כל פסה"ד.

23. לטענת בן חמו, מאחר שהן אינן צד לזיכרון הדברים, הוא מלמד רק מה הוסכם בין חורי למשיבים. אין בזיכרון הדברים כל אמירה או הצהרה מצד חורי כי הוא מייצג את בן חמו או את גב' חורי. צד א' בזיכרון הדברים הוא חורי אישית, ולא כשלוח מטעמן. מדובר במסמך בו חורי מתחייב אישית כלפי המשיבים להביא לכריתת הסכם מכר עתידי בנוגע למקרקעין שאינם שלו. כנגד התחייבות אישית זו, המשיבים שילמו לספייס שבשליטת חורי סך של 300,000 ₪, וכן הסכימו לתת לו שימוש בנכס ללא תמורה למשך שנה. כאשר העסקה לא יצאה לפועל, גם אם קיימת חובת השבה מי שחייבים להחזיר את הכספים הם ספייס או חורי, ולא בן חמו שלא קיבלו את הכספים ואינן צד לזיכרון הדברים. כל ניסיון לטעון שמדובר בהתחייבות של בן חמו הוא טענה פסולה בעל פה כנגד מסמך בכתב.

24. בן חמו טוענות, שהיקף ההרשאה המוגבלת שנתנו לחורי, ואשר נקבע במסגרת מסמך ההסמכה לניהול מו"מ, היה ידוע גם למשיבים בטרם החתימה על זיכרון דברים וביצוע התשלום לחברת ספייס. למרות זאת לא טרחו ליצור קשר ישיר עמן ולא ביקשו לקבל אישור בכתב שחורי רשאי לקבל עבור בן חמו את הכסף. התנהגותם אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 3(ב) לחוק השליחות לפיו "נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה". המשיבים הודו שביקשו לקבל כתב הסכמה ספציפי מבן חמו לגבי העסקה עמם- ובכך הודו שלא ראו בכתב ההסמכה לניהול מו"מ עם חברת עמנואל ככתב הסמכה שמאפשר להתקשר בעסקה עמם. עצם טענתם זו היא הוכחה לכך שהמשיבים לא ראו בהתנהגות בן חמו כמאפשרת לחורי לחתום בשמן על זיכרון הדברים ולקבל עבורן כסף.

25. לגישת בן חמו, האדם הסביר והזהיר לא היה מניח שלחורי הזכות לקבל כספים בשם בן חמו או בשם גב' חורי, ובוודאי שלא הייתה לו סמכות לקבל כספים אלו ישירות לחברת ספייס, שלבן חמו אין קשר אליה. לפיכך, בית המשפט קמא טעה כשהסיק כי המשיבים נהגו במקרה זה בתום לב ובסבירות. כמו כן, הסך של 300,000 ₪ שולם לחורי אישית ולא לבן חמו. בטיוטת הסכם המכר אין זכר לסכום זה. אם הסכום אכן שולם עבור בן חמו, ועל חשבון התמורה עבור המקרקעין, הוא היה נכלל במסגרת ההסכם כסכום שכבר שולם מראש על חשבון הנכס. אי-הכללת הסך של 300,000 ₪ בטיוטה היא ראיה ניצחת והודאה מצד המשיבים כי הסכום של 300,000 ₪ שולם לחורי אישית ולא כתשלום עבור בן חמו.

26. גם אם ייקבע שחורי היה שלוח של בן חמו, נטען שברור כי הוא חרג מחובת הנאמנות כלפיהן, וקיבל טובת הנאה מהמשיבים, בדמות זכות שימוש בנכס למשך שנה ללא תמורה. מדובר בהפרה חמורה של חובת הנאמנות, הגוררת חריגה מהרשאה והתוצאה צריכה להיות ביטול של הפעולה מעיקרה. ביטול כזה מביא לתוצאה לפיה היא אינה מזכה או מחייבת את בן חמו כלפי המשיבים.

27. כטענה חליפית טוענות בן חמו, כי גם אם תתקבל הקביעה לפיה המשיבים פעלו בסבירות ותו"ל, עדיין שגה בית המשפט קמא כשהתעלם לגמרי מהפזיזות וחוסר הזהירות של המשיבים ומשורה ארוכה של מחדלים והתנהגויות בלתי סבירות של המשיבים, התעלמות המביאה לתוצאה השגויה של פסק הדין.

28. בן חמו מציינות, כי אין מחלוקת שהן היו בעלות זכויות החכירה הרשומות רק ב-48% מהמקרקעין, כשיתר 52% מהנכס הוא של גב' חורי. לכן, גם אם חורי היה מוסמך לחתום על זיכרון הדברים ולקבל כסף בשם בן חמו, עדיין שגה בית המשפט קמא כשהורה לבן חמו להשיב למשיבים את מלוא הסך של 300,000 ₪. בית המשפט קמא התעלם כי 52% מהסכום שהועבר לחורי ניתן עבור חלקה של גב' חורי בנכס, ולכן לא ניתן לחייב את בן חמו להחזירו למשיבים. לכל היותר ניתן היה לחייבן לשלם למשיבים סך של 144,000 ₪ בלבד, וגם זאת בחלוקה שווה ביניהן, כאשר כל אחת מבן חמו תחויב בסך של 72,000 ₪. לגבי היתרה מעבר לסכום זה, הרי שהוא כולו באחריותה של גב' חורי ולכן יש להמתין להכרעת בית המשפט בכל הנוגע להליך המתנהל נגדה.

29. בן חמו מוסיפות כי המשיבים לא קיימו את זיכרון הדברים, התנערו מחובתם לרכוש את הנכס תמורת 7,500,000 ₪ + מע"מ, ולכן נגרם לבן חמו נזק בסכום של לפחות 500,000 ₪ + מע"מ אותו דרשו לקזז כנגד כל טענה של המשיבים כלפיהן. בסופו של יום הנכס נמכר לצד ג' אחר, תמורת סך של 7,000,000 ₪ + מע"מ, כלומר סך של חצי מיליון ₪ פחות מאשר התמורה לפיה התחייבו המשיבים לרכוש את הנכס. בן חמו צירפו לתצהיריהן את החלטת רשמת הוצל"פ, מתוכה עולה כי הנכס אכן נמכר בסכום שציינו לקונה בשם ידידיה תעשיות ונכסים בע"מ. בית המשפט קמא שגה כשדחה טענה זו של בן חמו, לפיה המשיבים לא קיימו את זיכרון הדברים וגרמו להן לנזקים.

30. נטען, שבית המשפט קמא שגה כשביסס את פסק דינו על עדותו היחידה של סעיד, שהוא בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט, וכן התעלם מכך שהמשיב 2 לא הגיע להעיד. כמו כן, אם כבר בחר בית המשפט קמא להתייחס לטיוטת הסכם המכר, היה עליו להתייחס לעובדה כי הסך של 300,000 ₪ ששולם במעמד חתימת זיכרון הדברים כלל לא מופיע בטיוטת ההסכם, ולכן ברור כי מדובר בסכום ששולם לחורי, עבורו, ואין מדובר בסכום ששולם לבן חמו.

31. לאור כל האמור, בן חמו טוענות שיש לדחות את התביעה שהוגשה נגדן ולחייב את המשיבים בהוצאות.

טיעוני המשיבים
32. המשיבים מפנים לכך שעיקרי הטיעון של בן חמו (17 עמ') חורגים מהיקף של 10 עמודים, אלא שגם עיקרי הטיעון שלהם חורגים מההיקף - הם מונים 12 עמודים.

33. לטענת המשיבים, בן חמו מתעלמות במופגן מכך שיש קשר מובהק והדוק בינן לבין המשיבים 3-4. קשר זה בא לידי ביטוי במעגל ראיות רחב שעניינו במקרקעין מושא התביעה, מהותם, העסקים שפעלו בהם, ניהולם השוטף וזיקת בן חמו וגב' חורי למקרקעין חרף היותן רשומות כבעלים.

34. הזיקה היחידה שהתחוורה בין בן חמו וגב' חורי ובין המקרקעין הייתה עובדת היותן רשומות כבעלים הפורמלי של זכויות החכירה בפנקסי המקרקעין. הן לא היו מעורבות בדרך ניהולם, בהחזקתם, בהשכרתם ואף לא ידעו לתאר עובדות בסיסיות ביחס אליהם. כן מתייחס מעגל הראיות הרחב לבן חמו ולמשיבים 3-4 עצמם, ליחסים המשפחתיים ויחסי הגומלין ביניהם ולהחלטה העקרונית למכור את המקרקעין, שהתקבלה על ידי בני זוגן של בן חמו ושל גב' חורי. לא בכדי הן לא היו מעורבות במישרין במכירת המקרקעין, שכן מטלות ומשימות אלה בוצעו על ידי חורי ששימש בפועל כשלוחן של בן חמו וגב' חורי.

35. המשיבים מציינים, כי לכל אלה יש השלכות על מעגל הראיות הצר, שעוסק בעובדות שעמדו ביסוד החתימה על זיכרון הדברים, הנסיבות שאפפו את חתימתו ומעמדו המשפטי. ניתוח מארג הראיות על ידי בית המשפט קמא הוביל למסקנה הגיונית ומתבקשת כי ציון שמה של חברת עמנואל על גבי מסמך ההסמכה לא גדר את שליחותו של חורי למכור את המקרקעין לחברת עמנואל דווקא. פרשנות זו של בן חמו היא פרשנות צרה שנשענת על לשון המסמך בלבד, ומנוגדת בתכלית למעגל הראיות הרחב ולפרשנות התכליתית שיש לתת למסמך ההסמכה שלפיה זה לא ייחד את שליחותו של חורי למכור את המקרקעין לאדם פלוני.

36. נטען, כי המסקנה היא שבן חמו ייפו את כוחו של חורי כשלוחן למכירת המקרקעין באופן כללי. העובדה שעל מסמך ההסמכה צוין שמה של חברת עמנואל מצביעה על כך שמסמך זה הופנה לחברה אולם ההסמכה הייתה למכור את המקרקעין לכל צד ג', על פי שיקול דעתו של חורי, כפי שנותח בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט קמא (בסעיף 22).

37. המשיבים הפנו לכך שביום החתימה על זיכרון הדברים הם פגשו בגב' חורי, היא ידעה על סיבת הימצאם במקום ולא הלינה על כך, ערערה או השיגה בכל דרך על סמכות חורי למכור את המקרקעין גם בשמה, דבר המהווה נסיבה אובייקטיבית נוספת להסמכתו של חורי לעשות כן. כפי שהוסבר בפניי בית המשפט קמא, חוק השליחות אינו מחייב מסמך בכתב בין שולח לשלוח על מנת ליצור יחסי שליחות, ובענייננו הוצגו למשיבים מסמכי ההסמכה שלא גדרו את שליחות חורי לקונה פלוני. על יסוד יחסי שליחות אלה, פעלו המשיבים בהתאם להוראות חורי והעבירו את הסכום של 300,000 ₪.

38. טענת בן חמו לפיה אין להשיב למשיבים את הכספים ששילמו הואיל והם לא קיימו את הוראות זיכרון הדברים מקוממת. מחד בן חמו טוענות שחורי חרג מסמכותו ולא הוסמך לחתום על זיכרון הדברים עם המשיבים, אך מאידך הן טוענות שהם אלו שהפרו את זיכרון הדברים. אם זיכרון הדברים אינו מסמך מחייב, לא ברור כיצד ניתן להפר אותו. כמו כן, העובדה שבן חמו לא היו מעורבות בהכנת טיוטת ההסכם והעובדה שעו"ד דהן פעל להכנתו ועמד בקשר עם ב"כ המשיבים מהוות נדבך נוסף במארג הראיות ללמד על כך שפועלו של חורי היה כשלוח של בן חמו וכי הוא פעל כדין.

39. אין לקבל את טענת בן חמו כי בית המשפט קמא שגה בכך שחייב אותם להשיב למשיבים את הסכומים ששולמו ביחד ולחוד. אומנם ביהמ"ש לא ביסס קביעתו זו, אך לנוכח מארג הראיות חזקה על חורי כי הוא פעל עבור בן חמו והגב' חורי ביחד ולחוד.

40. המשיבים מסכמים את טענותיהם בכך שיש לדחות את הערעור ולחייב את בן חמו בהוצאותיהם, בשים לב לכך שבית המשפט קמא פסק למשיבים הוצאות קמוצות ומדודות, שלא שיקפו כלל את היקף ההשקעה שהייתה דרושה לצורך ייצוגם.

דיון והכרעה
41. בית המשפט קמא נהג כראוי כאשר ביקש לפענח את מערך היחסים האמיתי בין בן חמו לחורי, ולא הסתפק בפירוש המסמכים שבפניו. נאמר כבר עתה, כי בדין לא דן בית המשפט קמא כלל ביחסים עם גב' חורי, שההליכים כנגדה עוכבו, ואין בסיס לכל טיעון על פי מה שנטען כלפי הגב' חורי, ולא הוכרע.

42. על פי הראיות שהוצגו בבית המשפט קמא, במערך היחסים הזה, חורי הוא המוציא ומביא, ואילו בן חמו הן נשות קש. כפי שהוכח בפני בית המשפט קמא, בן חמו לא עסקו ברכישת המקרקעין, לא דאגו למימון הרכישה, לא ידעו פרטים על המקרקעין, לא טיפלו בהם מעולם, ולא קיבלו החלטה למכור אותם. כל אלה נעשו על ידי חורי, לבדו או ביחד עם חתנו ואחיו. בן חמו נתנו את שמן וחתמו על מסמכים באשר למקרקעין אלה.

43. התביעה הוגשה בטענה שבין בן חמו לחורי התקיימו יחסי שליחות, שבהם חורי היה שלוחם של בן חמו. לא נטען בפני הית המשפט קמא שיש לראות את מערכת היחסים הזו בצורה אחרת. על כן, נבחן תחילה את מערכת היחסים באספקלריה של שליחות.

44. על פי חוק השליחות, שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח, פעולה משפטית כלפי צד שלישי. השלוח פועל את פעולתו המשפטית המחייבת את השולח, והוא עצמו יוצא מהתמונה. הוא אינו זכאי ליתרונות הנובעים מהפעולה המשפטית, והוא אינו חייב בחובות הנובעים מהפעולה המשפטית. במערכת יחסים שבה יש בעלים אמיתי ואנשי קש המופיעים מטעמו כלפי חוץ, השולח יהיה הבעלים האמיתי, ואיש הקש המוצג כלפי חוץ יהיה השלוח. בנסיבות שלפנינו, אם מוסד השליחות היה המוסד המתאים לבחינת הנסיבות, התוצאה היתה שחורי היה מסווג כשולח ובן חמו היו מסווגות כשלוחות, ולא להיפך.

45. ניתן לבחון זאת גם במבחן הציות - מי צריך לציית למי ומי מציית למי בפועל. על פי דיני השליחות, על השלוח לפעול בהתאם להוראותיו של השולח (סעיף 8 לחוק השליחות). בהשלכה על מערכת היחסים שבפנינו, הראיות הוכיחו שבן חמו מצייתות להוראות חורי, ולא חורי מציית להוראות בן חמו. על כן, המסקנה שחורי הוא שלוחן של בן חמו אינה נכונה. זאת, במבט על על היחסים בין הצדדים. עתה אעסוק במסמכים ובמצגים אחרים שהוחלפו בין הצדדים.

45. אני מקבל את טענת בן חמו, שההרשאה שניתנה לחורי בכתב לא היתה יפוי כח לחתום על הסכם בשמן. היה זה יפוי כח לנהל משא ומתן בשמן, והתחייבות לחתום על ההסכם שיגובש בסופו של המשא ומתן. על פי מסמך זה, לא ניתנה לחורי רשות לחתום על ההסכם, אלא רשות זו נותרה אך ורק בידי בן חמו. כלומר, היה ברור לכל מי שקורא את המסמך, שחורי אינו מוסמך לחתום על הסכם. הוא מוסמך רק לגבש הסכם שבן חמו התחייבו לחתום עליו. לכן, הקביעה שזהו יפוי כח לחתום על הסכם בשם בן חמו, היא קביעה שגויה. זאת, גם אם היה חורי מקיים את הבטחתו להביא מסמך דומה המציין את שמם של המשיבים כמי שניתן לקיים איתם משא ומתן בשם בן חמו. גם המסמך שהיה מציין את שמם של המשיבים, לא היה מקנה לחורי רשות לחתום על ההסכם בשם בן חמו.

46. המשיבים היו ערים לכך שהמסמך שהציג לפניהם חורי נקב בשם של קונה אחר, ולצורך שהמסמך ינקוב בשמם של המשיבים, על מנת שבן חמו יתחייבו לחתום על ההסכם שיגובש בסופו של המשא ומתן. לפי עדותו של סעיד, בשל כך דרשו מחורי להציג מסמך דומה המציין את שמם כקונים. חורי דחה אותם בכך שטען שיקח זמן להשיג את המסמך המתוקן, והבטיח להעביר את המסמך המתוקן לאחר ההעברה של 300,000 ₪ על ידי המשיבים. איני מסכים עם בית המשפט קמא, אם הסיק מהבטחתו של חורי שיביא מסמך מתוקן למשיבים, שהוא סבר שיש לו יפוי כח בלתי מוגבל לפעול בשם בן חמו. כמו המסמך המקורי, גם המסמך המתוקן לא היה מקנה לו יפוי כח בלתי מוגבל, ולכל היותר ניתן להניח, שהוא סבר שיוכל לקבל מסמך מתוקן מבן חמו, לגבי המשיבים. אכן, בן חמו אישרו שזהות הקונה לא שינתה להן, והן היו חותמות על מסמך מתוקן, אילו נדרשו. כאמור, גם המסמך המתוקן, לא היה מקנה לחורי זכות לחתום על ההסכם.

47. טיוטת החוזה שנשלחה מטעמן של בן חמו, היתה עשויה להקים מסקנה שלפיה מאמצות בן חמו את תוצאת המשא ומתן של חורי עם המשיבים. זאת, מכיוון שהן ציינו את הסכום שסוכם במשא ומתן, אך גם על הסכם זה היה על בן חמו לחתום, וחורי לא היה רשאי לחתום עליו. גם טיוטת החוזה אינה יכולה להקים את המסקנה בדבר שליחות בלתי מוגבלת של חורי עבור בן חמו, שלפיה חתימתו מחייבת אותן.

48. איני מקבל את דברי בית המשפט קמא, כאילו מחתימתו של חורי על זיכרון הדברים, עולה שהוא סבר שבן חמו כבר ייפו את כוחו להתקשר עם המשיבים. לכל היותר ניתן להסיק מחתימתו של חורי על זכרון הדברים, כי הוא העלה על הכתב וסיכם את מה שהוסכם במשא ומתן. נזכיר, כי מי שניסח את זכרון הדברים, לרבות את הצגתו של המוכר כחורי ולא כבן חמו על ידי חורי, הוא עורך דין מטעמם של המשיבים. כל כשל בניסוח זכרון הדברים רובץ לפתחם של המשיבים.

49. אלא שהדרך שבה יש לבחון את מערכת היחסים בין הצדדים אינה הפריזמה של דיני השליחות. יש מספר אפשרויות לדון באפשרות לחייב אדם אחד במעשיו של אדם אחר. שליחות היא אחת המוסדות האפשריים. יש עקרונות משפטיים אחרים שלאורם ניתן לבחון את היחסים בין הצדדים. אחת הדוקטרינות במשפט הישראלי, היא הדוקטרינה שלפיה כאשר בני אדם, או חברות, מתנהגים בדרך הממזגת ומתעלמת מהאישיות המשפטית הנפרדת שלהם, לגבי כלל נכסיהם או נכס מסויים, יחשבו כאישיות משפטית אחת, באופן שפעולת אחד מהם מחייבת ומזכה את האחר. הבסיס לעקרון זה עשוי להיות השתק, שלפיו מנועים הצדדים על ידי התנהגותם מלטעון אחרת, אך אין מדובר בהשתק הבסיסי, שכן העקרון הזה משמש גם חרב ולא רק מגן. הצדדים התבקשו להתייחס קיומו של עקרון זה במשפט הישראלי. המערערות טענו שאין עקרון כזה במשפט הישראלי, וכי כפי שנקבע ברע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית נ' מולדת, פ"ד נא (1) 61 (1997), גם לגבי אשכול חברת לא נקבעה עדיין הלכה סדורה לגבי הנסיבות בהן ניתן להתעלם מקיומן הנפרד של חברות האשכול, והמודל המשפטי המאפשר התעלמות כזו. המשיבים טענו שהעקרון קיים במשפט הישראלי, והפנו לפסקי דין העוסקים בריבוי חייבים בדיני חוזים, שהוא תחום אחר. ואולם, עקרון זה קיים, במשפט הישראלי, ולו מספר מופעים, לפי תנאיהם המשתנים בתחום המשפטי שבו הם נמצאים, ואביא את חלקם.

50. מופע אפשרי לעקרון האמור מופיע בסעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הקובע:
"בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

הפסיקה קבעה שסעיף זה נועד למקרים בהם חייבים מבקשים לעקוף את ננושיהם על ידי העברת נכסים לאחרים, ומכיוון שמדובר ב"הרמת מסך" מעבר לזכויות הקניניות הרשומות, מדובר בנטל השכנוע הכבד, הבנוי על הוכחת קיום אותות של מירמה, כגון חדלות פירעון של מעביר, קשרים בין מעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול העיסקה, שמירת החזקה בנכס, ועוד (ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג (5) 689 (1999) ; ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח (6) 841 (2004) ). עיון בפסיקה מעלה שחלק מהאותות שישכנעו שיש מקום לאותה "הרמת מסך" נעוצים בהתנהגות הצדדים, שאינם מבדילים בין קונה למוכר. המקרים שנדונו בבתי המשפט היו מקרים שבהם היתה העברה מהחייב לאדם אחר. יש להניח, שהכללים יהיו שונים כאשר אין מדובר בהעברה, אלא ברכישה ממוזגת מלכתחילה.

51. מופע נוסף הוא סעיף 28 (א) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע:
"מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של רשם ההוצאה לפועל, שאינם שלו."

במקרה זה נטל ההוכחה על המחזיק בנכס, שהוא לא שלו, שאם לא כן יחשב כבעל הנכס. גם כאן, ההתנהגות של המחזיק המתנהג כבעלים היא המצביעה על בעלותו, למרות שאפשר שהרכב, שהוא מיטלטלין, אינו רשום על שמו (וראו בין היתר: ה"פ (מרכז) 16519-06-13 בנק מזרחי נ' בן משה ( 30.1.2017)).

52. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע הרמת מסך כדלקמן:
"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו–193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".

זו אינה הרמת מסך עקב התנהגות המצביעה על התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת, אלא מעין עונש על התנגות בניגוד לדיני החברות במובן הרחב. אפשרות נוספת לייחס את חובות החברה למנהלה, היא הטלת אחריות אישית על המנהל לפי דיני הנזיקין או לפי דיני החיובים. אפשרות נוספת, והיא המופע של העקרון המדובר, היא מקרים שבהם התנהגות החברה ומנהלה מראה על חוסר הבחנה באישיות המשפטית השונה. על פי נימוקו, עקרון זה אינו מיוחד ליחסי חברה - מנהל או בע ל מניות, אלא חלה גם ביחסי חברה - חברה, או אדם לאדם. כך נקבע למשל ברע"א 510/00 ח. רשף קבלנים בע"מ נ' ענבר , פ"ד נד(2) 712 (2000), כי כאשר קיימים ממצאים עובדתיים לפיהם חברות קשורות שהוקמו על ידי אותם בעלים הן למעשה ישות כלכלית עסקית אחת וההפרדה ביניהן מלאכותית ועקרה במציאות העסקית היומיומית. נקבע שמצב זה מצריך סטייה מעקרון האישיות בהמשפטית הנפרדת. על כן נקבע שהרכב מושא הדיון הוא בבעלות גוף עסקי המורכב בשתי החברות גם יחד, כך שניתן לעקל את הרכב הרשום על שם חברה אחת לכיסוי חובותיה של החברה האחרת. ראו ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד (4), 847 (28/11/1990): " הממצאים שנקבעו ונסיבות המקרה תומכות במסקנה כי מנ"ל ותמ"ה זהות למטרת תוכן התחייבותו של דמתי: לאו דווקא ולא רק משום שבעלי המניות בשתי החברות הם גנור ואשתו, מנהלן המשותף הוא גנור, אלא בעיקר משום ששתי החברות פועלות כיחידה כלכלית אחת ובאותו משרד, ומבחינה מעשית עבד דמתי עבור שתיהן, כמו גם כל יתר העובדים. כלפי יחידה כלכלית זו באו התחייבויותיו של דמתי". בהתאם לכך נדונו שתי החברות ביחד (ראו גם: ע"א 44/53 ברנוביץ נ' צימרמן, פ"ד ח 1245 (1954), שאושר בע"א 9422/06 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' BTR Environmental Limited (17.1. 2010); רע"א 1046/11 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (24.10.2011) ועוד).

53. מופע נוסף הוא בשותפות. לפי סעיף 20 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 "כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף". לפי סעיף 23 לפקודת השותפויות, "המתחזה כשותף בשותפות פלונית, על ידי שהוא מתייצג כך בעל פה, בכתב או בהתנהגות, או שהוא מניח ביודעין שיציגוהו כך, יהא חב כשותף כלפי כל אדם שנתן אשראי לשותפות מתוך אמון באותה התחזות, ואין הבדל אם ההתחזות הגיעה לנותן האשראי מאת המתחזה עצמו או בידיעת המתחזה, או שהגיעה אליו שלא ממנו או שלא בידיעתו". סעיף 20 חל גם בשותפות בלתי רשומה, שאינה גוף משפט נפרד. למרות זאת, כל שותף חב ביחד עם השותפים האחרים. סעיף 23 מניח שאין שותפות כלל, אלא שאדם מציג עצמו כשותף, ועל פי התנהגותו יחוייב. כפי שנקבע בע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 (23.7.2006), "הוראת הסעיף מבוססת על הדוקטרינה של השתק מחמת מצג (השוו: ע"א 4415/03 אהרנשטם נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, פ"ד נט(1) 799, 811; פרידמן כהן, דיני חוזים, כרך א' בעמ' 87), והיא מבקשת להבטיח כי אדם, אפילו אינו שותף, יימצא חב כלפי אחרים, כאילו היה שותף, אם התנהג כלפיהם בצורה שהיה בה כדי לנטוע בליבם את האמונה שהוא שותף, והם פעלו, הלכה למעשה, על סמך הנחה זו". באותו מקרה חוייבו מי שלא היו שותפים על פי היותם המוציאים ומביאים בעניינים אלה.

54. מופע נוסף של אותו עקרון מצוי בשיתוף בנכסים בין בני זוג, לפי אותו זרם בפסיקה, המשתית את קביעת השיתוף בין בני זוג, על דרך הכלל או לנכס ספציפי, על כוונת שיתוף המוכחת באמצעות התנהגות בני הזוג, בניגוד לרישום בלשכת רישום המקרקעין (וראו: שחר ליפשיץ, השיתוף הזוגי עמ' 171-200). כך למשל, בע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (3.2. 2009), נקבע כי הבית הרשום על שם האשה, שייך במחציתו לבעל, על פי העובדות שמדובר בביצת המגורים של המשפחה, שאבי הבעל מימון את בנייתו ושיפוצו, ושני בני הזוג היו מערבים בתכנונו, ושני בני הזוג טיפלו בבנייתו.

55. מופע נוסף של העקרון נקבע לגבי מתן הוראות בחשבון בנק. בע"א 6750-99 כלל אינבסטמנט האוס בע"מ נ' בנק מרכנתיל בע"מ (27/02/2002), ניתן תוקף להתנהגות החברה כלפי הבנק שבסתירה לכתב הוראות המשיכה המפורש, אפשרה למנהלה, אריה גולדין, לפעול בחשבונה ללא הגבלה. כך נאמר בפסק הדין:
"ביסודו של ההשתק בו עוסק ערעור זה, עומד המצג שיצרה המערערת בהתנהגות פקידיה, כולל מנהליה הבכירים, ממנו התבקשה המסקנה כי היא נטשה את כתב ההוראות, והפכה אותו למסמך חסר ערך....טענת ההשתק מקבלת משנה תוקף, לנוכח העובדה שהיתה זו המערערת אשר יזמה את "כתב ההוראות". כל כתב הוראות תכליתו לשרת בעיקר את הלקוח, הואיל והוא מאפשר לאחרון לפקח על תנועת הכספים בחשבונו, גם כאשר זו אינה מבוצעת על ידו, אלא על ידי אחרים אותם הסמיך לכך. הלקוח מגדיר מלכתחילה את תוכנו של כתב ההוראות, והוא חופשי לעשות זאת כמעט ללא הגבלות. כך נהגה המערערת שבפנינו, לאמור, היא היתה זו שעיצבה את כתב ההוראות, אך היא גם היתה זו שהחליטה לזנוח אותו, ועל כן לא ברורה הטרוניה שהיא מפנה לבנק כאשר זה לא פעל בהתאם לאותו מסמך.
המסקנה הנוספת המתבקשת היא, שהיתה זו המערערת אשר גם נטלה על עצמה את הסיכון הכרוך בביצוע פעולות בניגוד לכתב ההוראות. מותר להניח כי היא נהגה כך מתוך כוונה שהוראותיה תבוצענה במהירות, אך במצב זה רק טבעי להטיל עליה לשאת גם בתוצאות התממשותו של הסיכון שהיה טמון בדרך בה בחרה לפעול. מסקנה אחרת הייתה מובילה לתוצאה בלתי סבירה, לפיה הכל (כולל הבנק) יוסיפו לראות בכתב ההוראות מסמך מחייב, ומכך תהיה פטורה המערערת לבדה, אשר תוסיף ליהנות מפירות הפרתו הממושכת של מסמך זה."

56. ניתן להביא גם מופעים נוספים, אבל העקרון ברור, והבריח התיכון שלו תקף במשפט הישראלי - כאשר בני אדם, או חברות, מתנהגים בדרך הממזגת ומתעלמת מהאישיות המשפטית הנפרדת שלהם, לגבי כלל נכסיהם או נכס מסויים, הם יחשבו כאישיות משפטית אחת, באופן שפעולת אחד מהם מחייבת ומזכה את האחר.

57. הצדדים התבקשו גם להתייחס לשאלת החלת עקרון זה במקרה שלפנינו, וכל צד טען לפי עמדתו. בחינת הנסיבות שהוכחו בענייננו, מעלה שיש להחיל את העקרון הזה, משום שכל אחת מהמערערות נהגה לגבי נכס המקרקעין הנדון, באופן שאינו מבחין בינה כבעלת הנכס לבין מר חורי. היא לא יזמה את רכישת הנכס, אלא חורי. היא לא טיפלה במימון הרכישה אלא חורי. היא לא טיפלה ברישום הזכויות. היא לא טיפלה בהשכרת הנכס אלא חורי. היא לא החליטה על מכירת הנכס אלא חורי, והיא לא נשאה ונתה על מכירת הנכס אלא חורי, כאשר היא מתחייבת לחתום על ההסכם שיגבש חורי למכירת הנכס. משמע, היא הציגה כלפי כולי עלמא מצג שחורי הוא בעל יכולת השליטה בנכס, שהיא הבעלות, גם אם הרישום שונה. על כן, על פי העקרון האמור, כל אחת המערערות מחוייבת במעשיו של חורי כבעל הנכס.

58. אני דוחה את דברי בן חמו, כאילו הפרו המשיבים את זכרון הדברים בכך שלא רכשו את המקרקעין מכונסת הנכסים תמורת 7 מיליון ₪. ראשית, בניגוד לדברי ב"כ בן חמו, לא הוכח שהמשיבים השתתפו בהתמחרות. שנית, 7 מיליון ₪ היתה הצעתו של הקונה שנבחר, לתשלום במזומן. כדי לזכות בנכס, היה על המשיבים להציע מחיר גבוה יותר, נניח 7.1 מיליון ₪. בנסיבות אלה, כאשר כבר שילמו 300,000 ₪, המשמעות היא שלטענת בא כח בן חמו, היה על המשיבים לשלם 7.4 מיליון ₪ במזומן, שאם לא כן ייחשבו כמפרים את התחייבותם לקנות את הנכס תמורת 7.5 מיליון ₪ בתשלומים. איני סבור שהם יכולים להיחשב כמפרים, דהיינו כמי שעשו מעשה או מחדל בניגוד לחוזה, בנסיבות אלה.

59. אני דוחה את טענתו של בא כח המשיבים, כאילו בן חמו והגב' חורי הן חייבות משותפות, או שולחות משותפות של חורי, או לפי העקרון שקבענו, בעלים משותפים. אפילו כאשר נחתם המסמך המקנה לחורי סמכות לשאת ולתת על הסכם מכירה, לא נחתם הסכם אחד על ידי שתיהן, אלא כל אחת מהמערערות חתמה על מסמך נפרד. הבעלות על המקרקעין מחולקת לפי חלקים לא שווים, כשלכל אחת מהמערערת 24% מהמקרקעין. עניינה של הגב' חורי, בעלת רוב החלקים במקרקעין, לא נדון כלל, ולא נקבע שהיא שותפה לאותם מעשים והתנהגויות של המערערות ומר חורי. לא הוכח כלל שמי מהמערערות קיבלה יותר מחלקה בסכום ששולם על ידי המשיבים. על כן, אין שום בסיס לראות את בן חמו כנושאות באחריות ביחד ולחוד, העולה על חלקה של כל אחת מהן במקרקעין.

סיכום
60. על פי כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולתקן את פסק הדין של בית המשפט קמא, כך שהתביעה כנגד כנגד כל אחת מהמערערות תתקבל בסך 72,000 ₪ (144,000 ₪ ביחד) במקום הסכום שבו חוייבו בפסק הדין של בית המשפט קמא. כמו כן יש לחייב את המשיבים בהוצאות בן חמו בשתי הערכאות, בסך 23,400 ₪.

מ. רניאל, שופט

השופטת ישראלה קראי גירון
אני מסכימה.

י. קראי-גירון, שופטת

השופט רון סוקול
1. עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט מ. רניאל ואני מסכים לתוצאה אליה הגיע. עם זאת, דרכי לתוצאה זו שונה.

2. בנסיבות תיק זה איני סבור שיש צורך לדון בעקרון בדבר ההתעלמות מהאישיות הנפרדת של בעלי הדין ולהטיל על המערערות חבות להשבת כספים שקיבל דניאל חורי על פי עקרון זה.

3. לגישתי, מאחר שהבעלות במקרקעין נרשמה על שמן של המערערות, נכון היה לצעוד בדרך שקבע בית משפט קמא, ולהטיל עליהן אחריות למעשיו של חורי בהתאם לדיני השליחות. המערערות בהתנהגותן ו במעשיהן יצרו מצג ולפיו חורי פועל בשליחותן, מנהל בשמן משא ומתן ומקבל בשמן מקדמה על חשבון עסקת המכר.

על-כן, ובהתאם לסעיף 3(א) לחוק השליחות, התשכ"ח - 1968 יש לראות בהתנהגותן של המערערות כיוצרות יחסי שליחות בינן לבין חורי בקשר לניהול המשא ומתן עם המשיבים (ראו ע"א 3526/11 כראדי נ. צנציפר חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ (6/5/2013), וכן ע"א 1796/10 כתבן נ. בנק ירושלים בע"מ (7/12/2011) ).

4. בע"א 3526/11 הנ"ל מבהיר השופט דנציגר כי "[...] מקום בו הצד השלישי יכול להסיק, באופן סביר, דבר קיומה של שליחות מכוח אותו מצג, הרי שעסקינן, הלכה למעשה, בהרשאה בפועל [...]" (ראו גם ע"א 583/88 ברנע נ. ארקיע קווי תעופה ישאלים בע"מ, פ"ד מה(5) 670, (1991); ע"א 1808/11 אוחנה נ. ברימט (20/1/2015)).

5. חורי קיבל, במסגרת שליחותו, תשלום על חשבון עסקאות הרכישה והתחייב כי הסכום יושב אם "העסקה לא תתקיים מטעמים מיוחדים". על כן, חייבות גם המערערות בהשבת הסכומים שהתקבלו על ידי חורי שפעל בשליחותן.

6. מסכים אני עם חברי גם כי יש לחייב את כל אחת מהמערערות בהשבת 24% מהסך ששולם לחורי, בהתאם לחלקה היחסי במקרקעין. התשלום ניתן כמקדמה לרכישת זכויות במקרקעין וברי כי חלקה של כל אחת מהן בתשלום התמורה היה צפוי להיות כחלקה במקרקעין.

7. לאור כל האמור, אני מצטרף לאמור בפסק דינו של חברי.

ר. סוקול, שופט

אשר על כן הוחלט לקבל את הערעור באופן חלקי ולחייב את המערערת בהוצאות כמפורט בפסקה 60.

המזכירות תעביר את כספי הפיקדון למשיבים באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"ט, 14 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.

ר. סוקול, שופט

מ. רניאל, שופט

י. קראי-גירון, שופטת