הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה ה"פ 41776-03-16

בפני
כבוד ה שופט סארי ג'יוסי

המבקשים

  1. רפיק סלים
  2. לאויזה מורשד סלים
  3. ריאח מורשד סלים
  4. מונזר סלים
  5. בסאם מורשד סלים
  6. אבתסאם מורשד סלים
  7. סבאח מורשד סלים
  8. צאלח מורשד סלים

ע"י ב"כ עו"ד סלים וקים

נגד

המשיבה
נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מאיר דהן

פסק דין

הקדמה:
תביעה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה לפיצויים בעקבות הפקעת מקרקעין על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן: פקודת הדרכים), פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) וחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

התובענה הוגשה כנגד מ.ע.צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: מע"צ), אך כתב התשובה להמרצת הפתיחה הוגש על-ידי נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (להלן: נתיבי ישראל), בעקבות החלטת ממשלת ישראל על סגירת מע"צ - יחידת הסמך על מחוזותיה והעתקת פעילותה לחברה הממשלתית נתיבי ישראל "אשר תעסוק בתכנון, פיתוח, הקמה, אחזקה וניהול תנועה של הדרכים הבינעירוניות".

במסגרת כתבי טענותיהם ביקשו התובעים - רפיק, לאויזה, ריאח, מונדר, בסאם, אבתסאם, סבאח, צאלח, כולם ממשפחת מורשד סלים (להלן: התובעים) לחייב כאמור את מע"צ, לשלם לכל אחד מהם, בהיותם הבעלים של 19,543 מ"ר במקרקעין הידועים כחלקה 18 בגוש 12196 מאדמות כפר אעבלין (להלן: המקרקעין) סך של 23,531 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 12.4.2016 ועד היום, בגין הפקעת 3,943 מ"ר מהמקרקעין, לטובת הרחבת כביש 70.
על פי הנטען השטחים הופקעו בהתאם לשתי הכרזות, הראשונה בהתאם לצו לפי פקודת הדרכים שפורסם ביום 28.5.1998 (13.7% משטח החלקה) והשנייה בהתאם לצו לפי פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה (6.48% משטח החלקה) , אשר פורסם לשיטת התובעים ביום 6.5.2011. מנגד ולשיטת נתיבי ישראל ההפקעה השנייה פורסמה ביום 6.5.2001, ומועד תפיסת הקרקעות שהופקעו קדם לשנת 2005, וחל בין השנים 1999 ל-2001.

ביום 15.10.2017 הסכימו הצדדים כי ארבע התובענות לפיצויים שהוגשו לבית משפט זה, תולדת הפקעת חלקות קרקע שונות שבבעלות התובעים לשם הרחבת כביש מס' 70 , תידונה במאוחד (ה"פ 41776-03-16 ; ה"פ 28548-03-16 – רשיד סאלח סלים סלים נ' מע"צ ; ה"פ 41736-03-16 – אסד, אליאס, סאלח, פהד, פרג' ראשד סלים נ' מע"צ ; ה"פ 41686-03-16 – רושדי צאלח סלים סלים נ' מע"צ). עוד סוכם כי הבירור יעבור לפסים רגילים כך שכל אח ת מהתובענות תידון כתביעה אזרחית ולא כהמרצת פתיחה, וזאת ללא צורך בתיקון כתבי הטענות.

בהתאם לסעיף 7 לפקודת הדרכים, במידה והשטח שהופקע קטן מ-25% מהשטח הכולל של החלקה, אין הנפקע זכאי כעיקרון לפיצוי. עם זאת במקרים מיוחדים בהם נגרם לנפקע "סבל" הוא יהא זכאי לפיצוי המתקרא פיצויי סבל (להלן: פיצויי סבל).
באותם המקרים על הנפקע לפנות לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויים, ועניינו יובא לדיון בפני הוועדה המכרעת אשר תמליץ בפני השר על דחייה או קבלת הבקשה. ככל שבקשת הנפקע תידחה והוא יהיה מעוניין להשיג עליה, הוא יוכל לעשות כן בגדרי עתירה שיגיש לבית המשפט המחוזי.

התובענה שבענייננו הוגשה עובר לפניי ת התובעים לשר התחבורה אשר דחה ביום 4.11.2018 את בקשתם לקבלת פיצויים, על בסיס המלצת הוועדה המכרעת (להלן: הוועדה המכרעת) שלא לאשר הפיצויים, לאור השיהוי הארוך ממועד ההכרזה על דבר ההפקעה ועד מועד הגשת הבקשה.
כמו כן נקבע כי מאחר ומועד התפיסה חל בין השנים 1999-2001, לא מתקיימים הקריטריונים שהותוו בפס"ד רוטמן ולא התמלאו תנאי הזכאות לפיצויים, ובכלל האמור גם שיעור התפיסה והיעדר הפגיעה ביתרת החלקה. המדובר בעיקר בסעיף 5 לקריטריונים הקובע כי לנפקע קמה זכאות לפיצוי כאשר תפיסת הקרקע הייתה במהלך התקופה המתחילה ביום 14.5.2005 והמסתיימת ביום 14.5.2012. מאחר ותפיסת קרקעות התובעים התבצעה לשיטת השר בין השנים 1999 ל-2001, הרי שלא קמה להם זכאות לפיצויים.

התובעים עתרו במסגרת המרצת הפתיחה לצירוף חוות דעת שמאי במועד מאוחר יותר, אולם לא צירפו כל חוות דעת עד היום.

מנגד, נתיבי ישראל הגישה במצורף לכתב התשובה להמרצת הפתיחה, חוות דעת מטעם עמיר עזר – מומחה לשמאות מקרקעין (להלן: המומחה), המתייחסת בין היתר לאופן ההפקעה, מתי פורסמה ומועד רישום הערת אזהרה:
"אופן ההפקעה: פרסום צו לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943: קטע הכביש הנדון הוכרז עפ"י צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופתוח)...הצו פורסם בקובץ תקנות מס' 5901 מיום 28.5.1998, צו זה מתקן צווים קודמים, משנת 1966 ומשנת 1968...פרסום הפקעה לפי חוק התכנון והבנייה: מהחלקה נשוא חוו"ד הופקע שטח נוסף המצוי מעבר לתחום המוכרז מכח הצו, שפורט לעיל. ההפקעה בוצעה בהתאם לפרסום סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, ולפי חוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965, בילקוט פרסומים מס' 4984 מיום 6.5.2001...הערות * בתאריך 22.5.2001 נרשמה הערה על ההפקעה עפ"י סעיפים 5 ו-7 ופורסמה בי.פ 4984 מיום 6.5.2001 על חלק מהחלקה. * בתאריך 11.1.2006 נרשמה הערה על הפקעה לפי פקודת הדרכים, ופורסמה בק.ת. מס' 5901 מיום 28.1998 על חלק מהחלקה..."

ביום 18.9.2019 הצעתי לצדדים להגיע להסכמות לעניין המחלוקת השמאית: "באשר למחלוקת השמאית, מוצע כי הצדדים יגיעו להסכמות, בין אם על דרך אימוץ הערכה של שמאי המשיבה ובין אם בדרך מוסכמת אחרת, בשים לב לכך כי מטעם התובעים לא הוגשה חוות דעת שמאית".
בדיון מיום 9.3.2020 הסכימו הצדדים לטעון על בסיס המוצגים הקיימים בתיק, ולצרף לשם השלמה מספר מסמכים בודדים, כאשר התביעה תצרף את מכתב בא כוח נתיבי ישראל ושטרי הסילוק שנשלחו להם ביום 12.4.2016, ואילו ההגנה תצרף את החלטת שר התחבורה מיום 4.11.2018. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה.

הצדדים הגיעו להסכמות גם בנוגע לסכום הפיצויים הראוי ביחס לחלק מקרקעות התובעים ובהתאמה לדחיית בקשת הפיצוי כאשר לא קמה כל זכאות, כך ביום 18.9.2019 הסכימו הצדדים על מחיקת התובענות לפיצויים בגין הפקעת 13939/19439 חלקים מקרקע הידועה כחלקה 17 בגוש 12196 מאדמות כפר אעבלין לשם הרחבת כביש 70 (ה"פ 41736-03-16), ובגין הפקעת הקרקעות הידועות כחלקה 17 בגוש 12196, חלקה 16 בגוש 12196, וחלקה 110 בגוש 18577 מאדמות כפר אעבלין לצורך הרחבת כביש 70 (ה"פ 41686-03-16 ; ראו פסקי הדין החלקיים בפרוט' הד יון מיום 18.9.2019). בנוסף הגיעו הצדדים להסכם פשרה בת.א. 28548-03-16 לפיו נתיבי ישראל תשלם לתובע (ר שיד סאלח סלים) פיצויי הפקעה בהתאם לחלקו וזכויותיו במקרקעין הידועים כחלקה 19 בגוש 12196 מאדמות הכפר אעבלין (סך של 10,955 ₪ נכון למועד הקובע 28.5.1998). להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין ביום 16.3.2020.

אם כן, המחלוקת שנותרה בענייננו נוגעת כאמור להפקעה של 3,943 מ"ר מחלקה 18 בגוש 12196 מאדמות כפר אעבלין ששטחה הכולל הוא 19,543 מ"ר, כאשר 13.7% משטח החלקה הופקע על פי פקודת הדרכים ו-6.48% מכוח חוק התכנון והבניה ופקודת הקרקעות .

טענות הצדדים:
טענות התובעים:
לטענת התובעים, מסקנות חוות דעת המומחה אינן משתמעות לשתי פנים והן מדגימות כיצד נתיבי ישראל הפקיעה ותפסה חזקה בשטח של 3,943 מ"ר, ללא תשלום פיצוי ראוי בגין הקרקע שהופקעה.

התובעים ונתיבי ישראל ניהלו משא ומתן ממושך, והתביעה לבית המשפט הוגשה ביום 20.3.2016 אך מטעמי זהירות, בטרם תחלוף תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור.

ביום 12.4.2016 כחודש לאחר הגשת תביעתם, נתיבי ישראל שלחה לתובעים שטרי סילוק מלאים לתשלום הפיצויים, אולם התובעים החליטו בכל זאת ומטעמים פרקטיים לפנות לשר התחבורה בבקשה לתשלום פיצויי סבל, אשר נדחתה.
לשיטת התובעים, שטרי הסילוק מהווים הודאת בעל דין לעניין קיום הזכות וגובה הפיצוי המגיע להם , בסיום משא ומתן ארוך ומייגע בין הצדדים, כאשר הגשת התביעה נעשתה אך מטעמי זהירות ומש משלוח השטרות התעכב. אין זה מתקבל על הדעת כי עיכוב טכני במשלוח השטרות יביא לשלילת זכויות התובעים .

לאחר שליחת השטרות, נתיבי ישראל ביקשה מהתובעים להקדים פנייה לשר בטרם התשלום, ואלו ניאותו לעשות כן מטעמי יעילות ועל מנת לקדם עניינם במהירות. הווה אומר, פניית התובעים לשר נעשתה בהתאם לדרישת נתיבי ישראל, כאשר הם סבורים כי מדובר באקט טכני פורמאלי ומבלי שפנייתם תתפרש כוויתור על ההסכמות פרי המשא ומתן הממושך או על התחייבות נתיבי ישראל לתשלום הסכום הנקוב בשטרות.

לאור האמור, יש לחייב נתיבי ישראל לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 23,5531 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 12.4.4.2016 , כמו גם הוצאות משפט, שכר טרחת עו"ד ומע"מ כחוק.

טענות נתיבי ישראל:
לשיטת נתיבי ישראל, הטענה בדבר "הודאת בעל דין" מהווה עילת תביעה חדשה והרחבת חזית אסורה שאין לה זכר בהמרצת הפתיחה. הסכמתה של נתיבי ישראל לצירוף מסמכים נוספים לסיכומי התובעים, אינה מהווה הסכמה לתיקון כתב התביעה ללא הגשת בקשה מתאימה וקבלת אישור מבית המשפט.

התובעים נדרשו למלא אחר התנאים המוקדמים שפורטו במסמכים שנשלחו להם, לרבות חתימה על כתב וויתור ושיפוי, אך משאלו מיאנו לחתום על הטפסים אין מנוס מהקביעה, כי ההצעה לא עברה את שלב ה"קיבול".
כמו כן במסמכים נכתב במפורש כי הם אינם בגדר הוראת תשלום.
בנוסף, אין המדובר ב"הודאת בעל דין", אלא לכל היותר בהצעה המותנית בתנאים שלא קובלה.

מלבד זניחת המסמכים שצורפו לשטרי הסילוק, התובעים בחרו להמשיך בתובענה כנגד מע"צ ואף פנו לשר התחבורה שדחה את בקשתם, כאשר למעשה היה עליהם לצרף את שר התחבורה לתביעה ולפרט את טענותיהם ביחס לביטול החלטת הדחייה.
לשיטת נתיבי ישראל משפנו התובעים לשר, אשר לו ניתנה הסמכות וביקשו ממנו להכריע בעניין, לא ניתן לחזור אחורנית ולטעון כי נתיבי ישראל הינה המוסמכת להכריע, ולנסות לבטל את החלטת השר באופן עקיף.

בהתאם להלכת פארן יש לדחות על הסף את התביעה, שכן בכל הנוגע לקרקעות שנתפסו לפני יום 14.5.2005 אין תחולה להלכת רוטמן ביחס לתפיסת 25% הראשונים משטח החלקה. בהקשר האמור קבע פסק דין צברי, כי תחימת התחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן לשבע שנים הינה סבירה ואין להתערב בה.

אין כל יריבות בין נתיבי ישראל לבין התובעים, שכן ההפקעה של 6.8% מהקרקע נעשתה בהתאם לחוק התכנון והבניה ופקודת הקרקעות והיא פורסמה ברשומות ביום 15.4.2001 על-ידי הוועדה המקומית אלונים. על כן העילה בגין הפקעה זו היא כלפי הוועדה בלבד, ואין לתובעים כל עילה כנגד נתיבי ישראל.
יתר על כן, בהפקעות מכוח חוק התכנון והבנייה, ניתן להפקיע עד 40% מהקרקע בפטור מפיצויים, כאשר בטרם הגשת תביעה יש למצות הליכים אל מול השר הרלבנטי, שאינו שר התחבורה (אלא שר האוצר ושר הפנים), ועל כן גם בנקודה זו אין לתובעים עילה כלפי נתיבי ישראל.

לחילופין וככל שיוחלט לפסוק סכום מסוים לזכות התובעים, אין לצרף לו הפרשי הצמדה וריבית, לאור התנהלותם בהליכי המשא ומתן ובמשפט ועיכוב בשליחת מסמכים וטפסים חתומים.
לחילופי חילופין, נתבקש כי ככל שייפסקו הפרשי הצמדה וריבית, הרי שאלו יותאמו לעקרונות החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד – 1964, וגם כי התשלום יותנה ויוכפף להסרת כל עיקול או שעבוד או הערה על חוב מס הרשומים על שם מי מבעלי הזכויות במקרקעין.

דיון והכרעה:
בפתח הדברים ראיתי להפנות לדיון אותו ערכתי במסגרת ת.א. (חי') 42785-03-16 שיהאב יוסף שאמי נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים המקוונים] (17.8.2019) (להלן: פס"ד שאמי) שם סקרתי את פסוקת בית המשפט העליון ביחס לסוגיית פיצויי הסבל לנפקע, כאשר השטח שהופקע קטן מ- 25% מהשטח הכולל של החלקה, וגם ,תקופת התיישנות של תביעה מסוג זה בשים לב למועד תפיסת הקרקע . ואלה עיקרי הדברים שציינתי שם:
"בע"א 8622/07 אהוד רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012) (להלן: הלכת רוטמן) נקבע כי נטילת חלקת מקרקעין או חלק ממנה מכוח פקודת הדרכים ללא פיצוי מלא גורמת "סבל" לבעל המקרקעין, ככל שהחלק הנותר בידיו לא הושבח ומחייבת תשלום פיצוי מלא בגין ההפקעה.
עוד נקבע כי שיקול הדעת המסור לשר בהחלטה על הענקת פיצויי סבל קיים רק במקום שבו חלה השבחה בחלק הנותר בידי הבעלים, ועל כן, כל אימת שחלק זה לא הושבח כתוצאה מן ההפקעה, סמכות השר לשלם פיצויי סבל הופכת לסמכות חובה.

לאחר הלכת רוטמן התכנסו נציגי גורמי ההמשלה בלשכת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אזרחי) כדי לדון בהשלכותיו. בעקבות המלצות אותם הגורמים, החליט השר לעדכן את הקריטריונים הקיימים לקביעת זכאותם של נפקעים לקבלת פיצויי סבל (להלן: "מסמך הקריטריונים"). בנוסף הוקמה "ועדה מכרעת" שתפקידה לבחון בקשות לפיצויי סבל ולהציג בפני השר המלצות בטרם יקבל בהן החלטה.

סעיף 5 במסמך הקריטריונים קבע כדלקמן:
"ככל שמדובר בהפקעות שבהן תפיסת הקרקע נעשתה בתוך תקופה של שבע שנים שעד למועד מתן פס"ד רוטמן, תמליץ הוועדה המכרעת על תשלום פיצויים מן החסד (להלן, הכלל המנחה),אלא אם כן מצאה כי נתקיימו סייגים כדלקמן..."
הווה אומר, התקופה המדוברת במסגרתה תמליץ הוועדה על תשלום פיצויים מן החסד תתחיל להימנות מיום 14.5.2005 ותסתיים ביום 14.5.2012 (המועד בו ניתן פס"ד רוטמן).

בע"א 5964/03 עיזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד(4) 437 (21.3.2013) (להלן: הלכת ארידור) נקבעו כללים לעניין התיישנות תובענה ושיהוי בהגשתה, לפיהם עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") נולדת לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין.
עוד נקבע שם כי הלכה זו תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין (אשר ניתן ביום 21.3.2013) הווה אומר "ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט. כמו כן, ההלכה לא תחול אף לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות".
בכל הנוגע לתובענות שיוגשו לאחר אותן שלוש השנים, נקבע כי תקופת ההתיישנות, המתחילה להימנות לכל המאוחר מהמועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין, עומדת על שבע שנים (בדומה לתקופת ההתיישנות החלה בנוגע לתביעות כספיות).

ב-12.3.18 אישר בית המשפט העליון במסגרת הלכת פארן את סבירות ההתוויה שנקבעה בסעיף 5 למסמך הקריטריונים לקביעת זכאותם של נפקעים לקבל פיצויים מן החסד, בהתייחס לתחימת התחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן לשבע שנים".

מועד ביצוע ההפקעות:
משעמדנו על פסקי הדין המנחים, עלינו לעבור לדון במועד ביצוע ההפקעות, כשלטענת נתיבי ישראל תפיסת החזקה ב מקרקעין מכוח פקודת הדרכים נעשתה לפני 14.5.2005 ועל כן אין תחולה להלכת רוטמן, ואילו סיכומי התובעים אינם מתייחסים במפורש למועד התפ יסה אך הם מציינים כי צו ההכרזה הראשון בדבר ההפקעה מכוח פקודת הדרכים פורסם ביום 28.5.1998 ואילו הצו השני מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה פורסם ביום 6.5.2011.
בנוסף, במסגרת המרצת הפתיחה נטען כי שטח החלקה שנתפס לא הופקע כדין אלא בוצעה בשטח "הפקעה בפועל" ושהמדידה המדוברת במסמכי המשיבה, אשר לא הומצאו למבקש, נערכה לאחר גמר הרחבת הכביש" (סעיף 6 להמרצת הפתיחה).

בכתבי טענות התובעים צויין התאריך 6.5.2011 כמועד תפיסת החזקה. לצד זאת בתצהיר שצורף להמרצת הפתיחה נטען כי פעולות ההרחבה של כביש מס' 70 בוצע ו בשנת 1999 או במועד סמוך לכך (סעיף 5 לתצהיר ריאח מורשד סלים).
כמו כן בחוות דעת המומחה מטעם נתיבי ישראל צוין התאריך 6.5.2001 כיום בו פורסמה בילקוט הפרסומים הערה בדבר ההפקעה: "בתאריך 22.5.2001 נרשמה הערה על הפקעה עפ"י סעיפים 5 ו-7 ופורסמה בי.פ 4984 מיום 6.5.2001 על חלק מהחלקה...בתאריך 11.1.2006 נרשמה הערה על הפקעה לפי פקודת הדרכים, ופורסמה בק.ת. מס' 5901 מיום 28.1998 על חלק מהחלקה".
לחוות הדעת השמאית מטעם נתיבי ישראל גם צורפו העתקים צילומיים מתוך קובץ התקנות של צו ההכרזה מיום 28.5.98 ומההודעה לפי סע' 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) מיום 6.5.01 מילקוט הפרסומים וה תואמים את התאריכים להם טענה הנתבעת.

זאת ועוד, אף כתבי הסילוק עליהם מבקשים התובעים להסתמך נוקבים בתאריכים בשנים 1998 ו-2001, אך לא בשנת 2011. כך למשל נכתב כי "בהתאם לצו הכרזה אשר פורסם לפי פקודת הדרכים בק.ת. 5901 ביום 28/05/1998" ובהמשך : "בהתאם לשומה מס' 01-X547 מיום 20/05/2001 אשר נערכה על-ידי שמאי מטעם נתיבי ישראל...".

על כן מצאתי לקבוע כי תפיסת החזקה היתה בין השנים 1999 ל-2001, עובר לשנת 2005.

אם כן ובכל הנוגע להפקעה הראשונה אשר בוצעה מכוח פקודת הדרכים ולא פקודת הקרקעות, עולה השאלה האם יש להלך בהתאם להלכת פארן ולקריטריונים אותם גיבשה הוועדה המכרעת בעקבות הלכת רוטמן או בהתאם לתקופת המעבר שנקבעה בפסק דין ארידור.

בפס"ד שאמי ציינתי:
"ביתר פירוט, האם יש לקבוע כי התובענה התיישנה מאחר והמועד בו המדינה תפסה חזקה במקרקעין חל לפני 14.5.2005 (עובר לתקופת השבע שנים שקדמה להלכת רוטמן שניתנה ביום 14.5.2012) או שיש לקבוע כי התובענה טרם התיישנה מאחר ובפסק דין ארידור העוסק בפיצויים מכוח פקודת הקרקעות, והוא רלוונטי גם להפקעה מכח פקודת הדרכים, נקבעה הוראת מעבר בנוגע לתובענות שיוגשו עד שלוש שנים ממועד נתינתו ביום 21.3.2013, כשהתובענה בענייננו הוגשה ביום 20.3.2016, בתוך תקופה זו?

נראה כי פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6788/17, 6792/18 נתיבי ישראל ואח' נ' אורי 22צברי ואח' (24.3.19) (להלן :"עניין צברי") על התייחסותו לכלל הערעורים שנדונו לפניו שם, ונסיבותיו של כל אחד מהם, נותן מענה הולם לשלל השאלות והטענות המועלות כאן, ואינו מותיר ספק באשר לגורלה של התובענה שלפני והוא דחיה. בפסק דין זה נדרש בית המשפט העליון לאמרת האגב של כב' הנשיאה חיות בעניין פארן (פסקה 22 עמ' 20-21) לפיה:
"לפני סיום אוסיף כי לנוכח המסקנה שאליה הגעתי ולפיה סעיף 5 לקריטריונים תוחם בזמן את תחולתה של הלכת רוטמן ואינו קובע הוראת התיישנות, אין צורך להידרש לטענות שהעלו הצדדים לעניין תחולתה של הלכת ארידור (הקובעת הוראת מעבר לעניין התיישנות בכל הנוגע לפיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות), על פיצויי הפקעה ועל פיצויי סבל לפי פקודת הדרכים. עם זאת אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרה נתון עשויה להתעורר מצד מבקשי הפיצוי שאלה לגבי הממשק שבין כללי ההתיישנות והשיהוי הקבועים בדין, ובין יישום קריטריון התחולה שנקבע בסעיף 5 הנ"ל על אותו המקרה (לעמדת המדינה בעניין זה ראו סעיף 31 לסיכום טענותיה בע"א 7896/16). שאלה זו מן הראוי כי תוכרע על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובמסגרת זו עשויה להידרש הכרעה גם בסוגיית תחולתה של הלכת ארידור על פיצויי הפקעה ופיצויי סבל לפי פקודת הדרכים" .

בהתייחסו להערה זו הבהיר בית המשפט העליון בעניין צברי כי החלת הלכת ארידור גם על פיצויי סבל "מרוקנת מתוכן את פסק הדין בעניין פארן וברי כי לא לכך מכוונים הדברים", והוא פירש את ההערה באופן אחר כמפורט שם.
לא נעלמה מעיניי פסיקת בית המשפט העליון בע"א 2895/18 עיסא מוחמד חיידר נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (24.3.2019) שם שב וקבע כי הלכת ארידור חלה בהתאמה גם על תביעות לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים, אך זאת יש לפרש כאמור בעניין צברי.

סיכומו של דבר: תובענה דוגמת זו שלפנינו לפיצויי סבל שהוגשה לאחר שהשר דחה דרישה לקבלתם בהתאם לקריטריונים שקבע ואושרו בעניין פארן התיישנה אם הרשות תפסה את החזקה בקרקע המופקעת לפני 14.5.05. אין באמור כדי לפגוע בזכות הנפקע לפיצויים לפי פקודת הדרכים בגין שטח שהופקע העולה על 25% משטח החלקה שם ממשיכה לחול הלכת ארידור".

בהתאם לחוות דעת מומחה נתיבי ישראל ובמסמך דחיית התביעה על-ידי שר התחבורה עולה כי תפיסת החזקה במקרקעין ארעה בין השנים 1999 ל-2001, כלומר מספר שנים עוב ר לתאריך 14.5.2005. משכך התביעה ביחס להפקעה הראשונה שנערכה בשנת 1998 מכוח פקודת הדרכים, התיישנה לכאורה.

הפקעה שלא כדין:
טענת התובעים כי ההפקעה בוצעה שלא כדין נטענה בעלמא, והטענה הועלתה ללא כל פירוט והבהרה. עם זאת יש להעמיד לנגד עינינו את אישורם החשוב של התובעים כי דבר ההפקעה היה בידיעתם המלאה. ראו לעניין זה האמור בסעיף 5 להמרצת הפתיחה: "באמצע שנת 2000, או בסמוך לכך, ולאחר מכן, שלחה המשיבה למבקשים (מר מורשיד סלים אביהם של המבקשים ומי שהיה הבעלים והמחזיק בקרקע בזמן תפיסת והפקעת הקרקע), מכתב חתום ע"י מנהלת אגף מקרקעין שבמשיבה, גב' סוניה לוביץ ובה מודיעה על תפיסת והפקעת החלקה ו/או הקרקע לצורכי הרחבת הכביש הנ"ל...".

יש לציין כי אין בפקודת הדרכים הוראה המחייבת מסירת הודעה על אודות ההפקעה לבעל המקרקעין , ודי בכך שההפקעה הובאה לידיעתו.

ראו ה"פ (חי') 28855-11-09 מעצ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ נ' חסן עבדאללה [פורסם במאגרים המקוונים] (24.9.2011):
"בפקודת הדרכים אין הוראה המחייבת מסירת הודעה אודות ההפקעה לבעל המקרקעין... סעיף 5 לפקודת הקרקעות קובע דרכים למסירת הודעות בדבר הכוונה להפקיע לבעלי הזכויות במקרקעין. ההלכה הפסוקה קבעה כי מחדל מצד הרשות המפקיעה בנקיטת הפעולות הללו, כולן או מקצתן, אינו פוגם בתוקף ההפקעה, שכן פעולות אלה אינן אקטים קונסטיטוטיביים אלא אקטים דקלרטיביים גרידא (ראה: קמר, בספרו הנ"ל, בעמ' 397-398). הדברים נכונים מקל וחומר לגבי הפקעה מכוח פקודת הדרכים, אשר אין בה הוראה דומה לזו שבסעיף 5 לפקודת הקרקעות...מסקנתי היא כי מחדל מצד הרשות במסירת הודעה על הפקעה מכוח פקודת הדרכים לבעל המקרקעין, לרבות שיהוי במסירת ההודעה, אינו פוגם בתוקף ההפקעה, אשר השתכללה עם הוצאת הצו מכוח סעיף 3 לפקודת הדרכים, ואינו הופך את צו ההפקעה לבטל מעיקרו" .

לא זו אף זו, בענייננו נדמה כי עיקר טיעוני התובעים בדבר "הפקעה שלא כדין" אינם נוגעים כלל לאופן מסירת ההודעה או לאי קבלתה שכן הם מאשרים כי ההפקעה הייתה בידיע תם (סעיפים 4-5 להמרצת הפתיחה). הלכה למעשה, עיקר טיעוניהם מתמצים אך כדי ליקויים באופן המדידה, ומשכך עתרו התובעים בגדרי המרצת הפתיחה לצירוף חוות דעת של שמאי מומחה מטעמם. אולם כאמור חוות דעת כזו לא הוגשה עד עצם היום הזה ועל כן נדמה כי טענה זו נזנחה. זאת בייחוד כאשר הטענה בדבר "הפקעה שלא כדין" נעדרת מסיכומי התובעים.

הודאה בזכות ושטרי הסילוק:
למרות שהתובענה לקבלת פיצויים מכוח פקודת הדרכים אמורה לכאורה להידחות מחמת התיישנות, טוענים התובעים כי יש לראות בשטרי הסילוק שנשלחו להם על-ידי נתיבי ישראל כמעין "הודאת בעל דין", המחייבת אותה בתשלום הסכומים הנקובים בשטרות.

מנגד, מדגישה נתיבי ישראל כי התובעים לא ביצעו את כלל הפעולות הנדרשות מהן כדוגמת חתימה על כתב הוויתור. כמו כן נטען כי התובעים לא חתמו על שטרי הסילוק או על יתר הטפסים, ועל כן אין המדובר בהצעה שבא אחריה קיבול או בהתחייבות לתשלום הסכומים הנקובים.

על אף שמצאתי לדחות את הטענה בדבר "הודאת בעל דין" כפי שיבואר בהמשך ובהרחבה, אציין למעלה מן הצורך כי אין לראות באותה טענה כהרחבת חזית משהיא לא הועלתה בגדרי המרצת הפתיחה, שכן נתיבי ישראל שלחה את שטרי הסילוק לתובעים במועד המאוחר להגשת המרצת הפתיחה (המרצת הפתיחה הוגשה ביום 20.3.2016 ושטרי הסילוק נשלחו לתובעים ביום 12.4.2016).
עם זאת ובשל דחיית הטענה לגופה, לא אדרש לשאלה האם הועלתה בהזדמנות הראשונה כאשר על פי הנתבעת זכרה לא עלה בדיון מ יום 15.10.2017, אלא רק בדיון שנערך ביום 18.9.2019.

סעיף 5 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים) קובע כדלקמן: "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה".

סעיף 8(א) לחוק החוזים קובע כי מועד הקיבול יהיה תוך זמן סביר: "אין לקבל הצעה אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין תקופה כזאת – תוך זמן סביר".

סעיף 9 לחוק החוזים קובע כי "קיבול של הצעה לאחר שפקעה, כמוהו כהצעה חדשה".

בספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים", מהדורה שנייה עמוד 131 שורטטו גבולות הגדרת ה"קיבול", ואימתי יהיה מדובר בקיבול תקף ביחס להצעה: "'קיבול' תקף הוא קיבול "לפי ההצעה". קיבול הוא אמירת "הן" בלתי מסויג להצעה. הקיבול טעון אפוא גמירת דעת וחפיפה מוחלטת מלאה עם ההצעה שבתגובה לה הוא ניתן".

אין חולק כי שטרי הסילוק נשלחו לתובעים אך לא נחתמו על-ידם עד עצם היום הזה. למעשה, לאחר הגשת התובענה ושליחת שטרי הסילוק על-ידי נתיבי ישראל, התובעים נמנעו מלחתום על השטרות, והעדיפו במקום זאת לפנות לשר התחבורה אשר דחה תביעתם:
"התובעים יציינו כי שטרי הסילוק נשלחו לאחר מו"מ ארוך ומייגע בין הצדדים, כאשר בסופו של המו"מ, הושג סיכום. הגשת התביעה נעשתה, כאמור, רק מטעמי זהירות ומשהתעכב משלוח השטרות...הנתבעת, כפי שהתברר בדיון שהתקיים בפני בית המשפט הנכבד, מנסה לתלות את יהבה בפניית התובעים לשר, לאחר הגשת התביעה, כאקט המבטל את משמעות שטרי הסילוק ו/או המעיד, כביכול, על ויתור התובעים על שטרי הסילוק...התובעים פנו לשר לדרישת הנתבעת כאשר הם סבורים שמדובר באקט טכני פורמאלי שנדרש על ידי הנתבעת ומבלי שפניה זו תתפרש, לא במפורש ולא במשתמע, כויתור על ההסכמות בין הצדדים בעקבות המו"מ, כפי שהתבטאו בשטרי הסילוק" (סעיפים 12, 16 ו- 23 לסיכומי התובעים).

בפרוטוקול הדיון מיום 15.10.2017 אישר בא כוח התובעים כי נעשתה פנייה לשר, מבלי שהועלתה טענת "הודאת בעל דין" בהתבסס על שטרי הסילוק מטעם נתיבי ישראל. עוד יובהר כי דברי הצדדים המתועדים בפרוטוקול אינם מתיישב ים עם טענת התובעים לפיה הפנייה לשר נעשתה בהתאם לדרישת נתיבי ישראל או כי אותה פנייה הוצבה כדרישה מקדימה של נתיבי ישראל בטרם החתימה על שטרי הסילוק:
"ב"כ המבקש (התובעים ס.ג'.): לגבי ה-25% אנחנו מנהלים תיקים גם בהפקעות אחרות ויש מקרים שאנחנו מודיעים שעומדים לפנות לשר פנינו לשר. אבל לאור הפסיקה ואותן החלטות שניתנו בתיקים שלי בנצרת, לפיהם למעשה הקריטריון הראשון שקבעה הוועדה, אם ההפקעה היא 7 שנים מפסק דין רוטמן, על זה יש ערעור בבית המשפט העליון. אנחנו נפנה לשר. נבקש לדחות לתקופת משמעותית של לא פחות מחצי שנה מהיום. בינתיים נפנה לשר ונגיש כתב תשובה.
ב"כ המשיבה (נתיבי ישראל ס.ג'.): מסכים".

רק לאחר דחיית שר התחבורה את הבקשה, ובמסגרת פרוטוקול הדיון מיום 18.9.2019 שם אישר בא כוח נתיבי ישראל כי הפנייה נעשתה לאחר שליחת השטרות לתובעים מבלי שאלו חתמו עליהם עד היום, הועלתה לראשונה טענת "הודאת בעל דין":
"בתיק זה יש גם החלטה של השר שדחתה את התביעה. לפיצוי בגין ה-25%. גם פה לפי פקודת הדרכים הופקעו רק 13.7% כלומר כל הפיצוי הוא במסגרת החלטתו של השר שדחה את התביעה. לפי התמ"א הופקעו על ידי הוועדה המקומית 6.48% בנוסף, במסגרת ה-40%. גם כאן אני סבור שיש לדחות את התביעה ואוכל לסכם בעניין זה בקצרה. מדובר בשאלה משפטית. צודק חברי שב-2016 התכתבו עם התובעים ושלחו הודעה שמותנית בבדיקות נוספות. לאחר מכן חברי פנה והגיש את התביעה וכן פנה לשר. ברגע שיש החלטת שר נתיבי ישראל חייבת לפעול לפי החלטת השר".

לאור כל האמור יש לקבוע שה משא ומתן בין הצדדים לא השתכלל לכדי הסכם מחייב וכי אין לראות בהצעת נתיבי ישראל משום הודאת בעל דין משום שהצעתם פקעה, כאשר התובעים ביקשו לפנות לשר בהתבסס על החלטות בתיקים בעלי נסיבות דומות ולאחר שנשלחו אליהם שטרי הסילוק.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311:
"...לעתים יכול מסמך, אשר נעשה במהלך משא ומתן לפשרה, להתקבל כראיה בבית המשפט. כך, למשל, כאשר גלומה במסמך האמור הצעה מחייבת, אשר בא עליה קיבול על-ידי הצד השני, יכול המסמך לשמש כראיה להצעה המהווה יסוד לכריתתו של חוזה בין הצדדים...ואולם, כאשר המשא ומתן בין הצדדים נכשל, לא ישמשו המסמכים וההצהרות, שהוחלפו ביניהם במהלך המשא ומתן, כהודאת בעל דין כנגדם..."

הווה אומר, משבחרו התובעים ללכת במסלול של פנייה לשר במקום לחתום על שטרי הסילוק ולקבל את הפיצוי הנקוב בהם, ברי כי ההצעה אינה תקפה עוד ואותם המסמכים שהוחלפו בין הצדדים במסגרת המשא ומתן הממושך שנוהל ביניהם אינם נכנסים תחת הגדרת "הודאת בעל דין" ולא יכולים לשמש כנגד נתיבי ישראל.

זאת ועוד, הזמן הסביר ל קיבול - חתימה על שטרי הסילוק, חלף מזמן, כשאין חולק שנשלחו לתובעים ביום 12.4.2016.

יתר על כן בשטרי הסילוק צוינו בבירור התנאים המוקדמים לביצוע התשלום, אשר ייעשה בכפוף להוכחת זכויות הנפקעים במקרקעין, אשר יהיו ריקים ופנויים מכל חפץ, אדם, חוב עיקול, הערת אזהרה, שעבוד או זכות אחרת לצד שלישי. כמו כן לצורך הוכחת הזכויות, התובעים נדרשו להעביר אסמכתאות רבות ולחתום על המסמכים המצורפים, אולם פעולות אלו לא בוצעו עד היום כשממילא התובעים לא חתמו על הטפסים הדרושים.

לא זו אף זו, בתחתית שטרי הסילוק נכתב בפונט מודגש כדלקמן:
"לידיעתכם: עיכוב בקבלת המסמכים והטפסים החתומים על ידכם מעבר ל-45 ימים ממועד מכתבנו, ו/או עיכוב ו/או סירוב של בעל הזכויות לקבל את התשלום, עלול לשלול תשלום ותוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכום הפיצוי המוצע על ידנו. כמו כן, עפ"י החוק, בעל הזכויות המונע שלא כדין את מסירת החזקה במקרקעין, עלול לאבד את זכותו לתשלום הפרשי הצמדה וריבית לפי הדין ויהא זכאי לתשלום הקרן בלבד נכון למועד הקובע. יודגש, מכתב זה אינו מהווה הוראת תשלום ! חברת נתיבי ישראל שומרת על זכותה לעדכן את סכום הפיצוי בהתאם למסמכים שיומצאו לה ובהתאם לבדיקות נוספות שייערכו על ידה".

למעלה מן הצורך אציין, כי בנסיבות המקרה דנן אין לראות בהצעת הפשרה של נתיבי ישראל משום "הוד אה בקיום הזכות" המאריכה את תקופת ההתיישנות על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, זאת משום ששטרי הסילוק אינם מהווים הודאה או מצג מטעם הנתבעת לפי הם היא ויתרה על טענת ההתיישנות, וגם לא כדי הטעיה או חוסר תום לב מצד נתיבי ישראל.

כידוע טענת התיישנות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, ו נתיבי ישראל טענה להתיישנות ושיהוי כבר במסגרת תשובתה להמרצת הפתיחה שהוגש ה ביום 27.9.2016. טענות אלו לא הועלו אומנם באופן מפורט בבקשה המוסכמת למתן ארכה להגשת כתב תשובה שהוגשה ביום 18.4.2016, אך זאת רק מאחר ונתיבי ישראל עתרה לזמן נוסף לשם חקירה ובירור, בשל עומס העבודה הגדול בו היא שרויה בעקבות ריבוי התביעות שהוגשו לאחר הלכת ארידור עליה אעמוד בהמשך, והארכה המבוקשת אושרה.

בכל הנוגע להארכת תקופת ההתיישנות משום הליכי משא ומתן שהתנהלו ב ין הצדדים והחלפת הצעות פשרה, ראו רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הביטחון [פורסם במאגרים המקוונים] (18.8.2005) שם נפסק:
"לאחר שבחנו את המכתבים שנשלחו למבקש ואת הנסיבות שנלוו לכתיבת המכתבים הגענו לכלל מסקנה כי לא מתקיים בהם הפן התוכני-מהותי עליו עמד השופט זמיר בפרשת משה הנ"ל. במכתבים מוצע אמנם פיצוי למבקש, אולם מהאופן בו נוסחו המכתבים אין ניתן ללמוד על הודאה בקיום זכותו של המבקש או אפילו על הודאה בקיום העובדות הנדרשות כדי לבסס זכות כאמור. יתרה מכך, במכתב בו פורטה ההצעה הראשונה נאמר כי משרד הביטחון מסכים לשלם למבקש סך של 9,500₪ לחיסול סופי של תביעתו "מבלי להכיר באחריות". אכן, אין בתיבה זו כדי ליצור הגנה מפני הטלת אחריות, אולם יש בה כדי להעיד על כוונתו ומהותו של המכתב. נראה כי הצעת הפשרה שהוצעה במכתב לא נבעה בהכרח מהכרה באחריות, אלא מדובר היה בהצעה שככל הנראה, נועדה לסלק את מטרד התביעה. לא למותר להוסיף כי במועד בו נכתבו המכתבים אמנם חלפה כבר תקופת ההתיישנות, אולם באותה עת לא הסתתרה המדינה מאחורי טענת התיישנות, אשר היא ממעטת לעשות בה שימוש. זאת, מתוך נכונות הראויה לרשות ציבורית, "ללכת לקראת" המבקש. גם אם המדינה לא היתה אחראית בנסיבות העניין לנזק הנטען על ידי המבקש - דבר שלא הוברר - בצדק סברה כי יש מקום להציע לו סכום של פיצוי, כפי שזכו לכך התובעים שניהלו תביעתם במועד...אשר לרישום "מבלי לפגוע בזכויות", אשר נזכר בכותרת המכתבים, הרי שהלכה היא כי משמעותו של הרישום "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" במסמך הינה מוגבלת, אולם גם אם נפקותו של הסייג האמור אינה חלה על תוכן המסמך, וככלל אין בו כדי לפגוע בהתחייבות הכלולה במסמך; הרי עיקר תכליתו נועדה לנסיבות של משא ומתן לפשרה כדי לסייג את ההתחייבות המוצעת ולהגבילה להצעת הפשרה בלבד. כבר נפסק כי כאשר מופיע רישום כזה במסמכים הנכתבים במהלך משא ומתן לפשרה, אין מסמכים אלה יכולים לשמש כהודאת בעל דין בבית המשפט כאשר המשא ומתן נכשל (ראו: ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 274; ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 334-333). מעבר לדרוש, ומבלי לקבוע מסמרות, יצוין כי לדעתנו הרישום הסטנדרטי "בלי לפגוע בזכויות" בכותרת מסמך כשלעצמו אינו שולל בהכרח, בכל הנסיבות, את האפשרות לקבוע כי האמור במסמך מהווה הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות; כל מסמך ייבחן על פי תוכנו ובהתאם לנסיבות המקרה. מכל מקום, בענייננו המכתבים נכתבו כהצעה לצרכי פשרה בלבד וברור מתוכנם כי לא היוו הודאה בזכותו של המבקש לפיצויים...אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה "מצננת" זו על ניסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות (ראו: ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, 350). ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה. עם זאת, נאמנים לגישה שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, ניתן לומר כי לא כל מקרה בו היתה חליפת מכתבים בין צדדים תזכה לפטור אוטומטי מתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות רק בשל טענה כי מדובר היה במשא ומתן לצרכי פשרה. יש לבחון, איפוא, כל מקרה לפי נסיבותיו ".

סבורני גם כ י נוסח שטרי הסילוק מלמד באופן ברור שלא ניצבת לפנינו "הודאת בעל דין" לאור הסייגים הרבים המופיעים בשטרות, הדרישה להמצאת מסמכים מצד התובעים, והודעת נתיבי ישראל כי היא נדרשת לערוך בדיקות נוספות בטרם התשלום.

סיכומו של דבר, המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם מחייב ומשלא התקבלה ההצעה תוך זמן סביר והשטרות לא נחתמו, אין לראות בה , הודאה בזכות לפיצויים. בנוסף ולטעמי, לא ניתן להפריד באופן מלאכותי בין שטרי הסילוק לבין המסמכים שנתבקשו בגדרי המסמך המקדים – שכן רק חיבור של השניים מהווה את ההצעה המלאה מטעם נתיבי ישראל ; בנוסף התנהגות התובעים על דרך השתהות, אי חתימתם על הטפסים, פנייה מאוחרת לשר, ובקשתם מבית המשפט לשהות נוספת כדי לשקול צעדיהם, אינה עולה כדי קיב ול אותה הצעה בשטרי הסילוק.

הפקעה של 6.48% משטח החלקה מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה:
בכל הנוגע להפקעה השנייה שבוצעה בין היתר מכוח פקודת הקרקעות, עולה לכאורה כי היא הוגשה במועד. זאת משום ש על פי הלכת ארידור הכלל הקובע תקופת ההתיישנות בת שבע השנים מהמועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין, עתיד להיכנס לתוקף רק בחלוף שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין. מאחר ופס"ד ארידור ניתן ביום 21.3.2013 והתובענה דכאן הוגשה יום לפני חלוף המועד ביום 20.3.2016, יש לקבוע לכאורה כי התובענה לא התיישנה.

בענייננו הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך בסופו הוגשה התובענה וניתן להבין כי לא היה מנוס מכך באותו מועד מחשש שתתישן בהתאם לפסק דין ארידור. אומנם ההפקעה בוצעה לפני שנים רבות ותפיסת החזקה בשטח היתה בין שנת 1999 לשנת 2001 , כאשר אין לנו ידיעה בנוגע למועד המדויק ממנו ואילך פצחו הצדד ים בהליכי משא ומתן. אולם בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע בהכרח כי התובעים נחו על זרי הדפנה ולא פעלו לטובת בירור זכאותם, על דרך פנייה לגופים הרלוונטיים והגשת תביעות מתאימות, באופן שיצדיק דחיית תביעתם או הפחתה בשיעור הפיצוי.

מבלי להידרש לטענת השיהוי או ההתיישנות, גורל התביעה דחייה בהעדר יריבות בין התובעים לבין נתיבי ישראל, ביחס להפקעה שבוצעה מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה, ועל כן אין מ נוס מדחיית התובענה בנוגע לאותן הפקעות.

למעלה מן הצורך יצוין, כי לאחר דח יית בקשת התובעים על-ידי שר התחבורה בנוגע לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים, היה עליהם ככל שהם חפצו לערער על אותן החלטות לצרף את שר התחבורה להליך ולהעלות טענותיהם כנגד נימוקי הדחייה, אולם התובעים לא פעלו כאמור והמשיכו בתביעתם כנגד נתיבי ישראל תוך התעלמות מהחלטת השר בעניינם.

בע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל נ' אחמד מסרי [פורסם במאגרים המקוונים] (24.5.2018) נערכה סקירה לעניין פיצויי הפקעה למי שהמקרקעין שלו הופקעו מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה. בהתאם לפסיקת ביתהמשפט העליון הנתבע הרלוונטי בגין הפקעות מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה הינו הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ואילו תקופת ההתיישנות נתונה להארכה בהתאם לשיקול הדעת של שר הפנים ולשר האוצר:
"סעיף 190(א)(1) ל חוק התכנון והבניה, המפנה לסעיף 20 ל פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), מסמיך את הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: הוועדה המקומית) להפקיע מקרקעין לצרכי ציבור מבלי לשלם פיצוי בעבור עד ארבע עשיריות (40%) משטח החלקה הכולל. בעניין הולצמן פסק בית משפט זה, במותב מורחב של שבעה שופטים, כי מקום שבו חלקת מקרקעין מופקעת מכוח חוק התכנון והבניה בשלמותה – תחויב הרשות לשלם לנפקע פיצוי מלא בעד החלקה כולה, כך שלא תותר הפחתת פיצוי בהיקף של עד 40% כאמור ( ע"א 5546/97 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית-אתא נ' הולצמן, פ"ד נה(4) 629 (2001) (להלן: עניין הולצמן)). להבדיל מכך, מקום שבו מופקע מכוח חוק התכנון והבניה חלק מחלקה בלבד, וכתוצאה מכך מושבח ועולה ערכו של החלק שנותר בידי בעליה – תותר הפחתה של הפיצוי, שכן ההפחתה מוצדקת נוכח התועלת הכלכלית המופקת מעליית ערכו של החלק שנותר בידי הבעלים. עם זאת, הלכת הולצמן לא הכריעה בשאלה מהו הדין החל בעניין הפיצוי כאשר מופקע חלק מחלקה מכוח חוק התכנון והבניה, אולם ההפקעה אינה משביחה את יתרת החלקה אשר לא הופקעה...
...שאלה דומה – הגם שבהקשר אחר – התעוררה בעניין רוטמן (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (14.5.2012) (להלן: עניין רוטמן )). הלכת רוטמן עסקה בפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים), שבדומה לחוק התכנון והבניה התירה לשר התחבורה להפקיע חלקת מקרקעין לצרכי ציבור בלא לשלם פיצוי עבור עד רבע (25%) משטח החלקה. בעניין רוטמן נפסק, במותב של חמישה שופטים, כי הפקעת חלק מחלקה מכוח פקודת הדרכים שאינה משביחה את יתרת החלקה מקימה, ככלל, פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין של הפרט ובעקרון השוויון. נפסק כי פגיעה זו מחייבת את שר התחבורה להעניק לנפקע פיצויי "סבל" (לפי סעיף 7 לפקודת הדרכים). עם זאת, הובהר כי אין בנפסק בעניין רוטמן – שעסק כאמור בהפקעה שמקורה הנורמטיבי בפקודת הדרכים – כדי להכריע מה הדין החל בעניין הפיצוי עת עסקינן בהפקעה מכוח חוק התכנון והבניה שנסיבותיה דומות לאלו שנדונו בעניין רוטמן...
...עניין הולצמן ועניין רוטמן לא הכריעו, אפוא, בשאלה מהו דין הפיצויים כאשר מופקע חלק מחלקה מכוח חוק התכנון והבניה, אולם ההפקעה אינה משביחה את יתרת החלקה הנותרת בידי הבעלים. זוהי השאלה העומדת להכרעה במסגרת הערעור והערעור שכנגד שלפנינו...
...ביום 14.7.1965 נכנס חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 לתוקפו. החוק, כפי שהתקבל בתצורתו הסופית, כולל סמכויות הפקעה רחבות אף יותר מאלו שהיו כלולות בהצעת החוק הנזכרת (לוינסון-זמיר – פגיעות במקרקעין, בעמ' 153). כך, סעיף 190(א)(1) מרחיב את המטרות להפקעה ("לצרכי גנים, שטחי נופש וספורט וכן לבניני חינוך, תרבות, דת ובריאות"), וכמו כן מורה (תוך הפניה לפקודת הקרקעות) כי שיעור ההפקעה בלא פיצוי המותר לצורך מטרות אלו יעלה ל-40% משטח המגרש. שינויים אלה הוכנסו בעקבות הדיון בהצעת החוק בקריאה השנייה והשלישית וההסתייגויות שהועלו במהלכו (ראו דברי חבר הכנסת מרדכי ביבי ממפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בד"כ 43, 2420-2419 (התשכ"ה))...
...לדעתי, איזון בין התכליות והשיקולים שעליהם עמדנו מוביל למסקנה כי יש לפרש את סמכות השר הקבועה בסעיף 190(א)(2) לחוק להענקת פיצויי סבל במקרה של הפקעה חלקית שלא השביחה את יתרת החלקה כ סמכות רשות. כלומר, סמכותו של השר להענקת פיצויי סבל אינה הופכת לסמכות חובה במקרים אלה, אלא מוקנה לשר שיקול דעת אם להפעיל סמכותו להענקת פיצויים כאמור, אם לאו, בהתאם לעקרונות של סבירות ומידתיות...
...מהו המסלול הדיוני הראוי לבירור טענות שעניינן פיצויי סבל? בעניין רוטמן נקבע כי על נפקע המבקש להשיג על החלטתו של שר התחבורה בבקשה לקבלת פיצויי סבל לפי סעיף 7 לפקודת הדרכים, לפנות לבית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי הפקעה שאליה יצורף גם השר כנתבע, ובגדרה יידרש בית המשפט המחוזי לטענות המכוונות לאופן הפעלת סמכותו של השר לשלם פיצויי סבל (כמו גם לכל מחלוקת אחרת הנוגעת לסכום פיצויי ההפקעה שישולמו; ראו עניין רוטמן, פסקה 115). לדעתי גם בענייננו (על אף השינויים שעליהם עמדנו בין שני דברי החקיקה), מן הדין ללכת במתווה דומה, בגדרו לא תהיה תקיפה ישירה של החלטת השר בבית המשפט הגבוה לצדק, וחלף זאת השגות על החלטת השר תתבררנה בבית המשפט המחוזי או בבית המשפט לעניינים מינהליים, שהם בתי המשפט המוסמכים לדון בנושאים הכרוכים בפיצויי ההפקעה, לפי העניין (סעיפים 9 ו- 9א לפקודת הקרקעות, שאליה מפנה חוק התכנון והבניה בסעיפים 190(א) ו- 190(א)(7) לחוק; ואיננו נדרשים לשאלה באילו נסיבות ניתן יהיה לנקוט בהליך לפי כל אחת מחלופות אלו). יודגש כי, ככל האפשר, ראוי כי כל טענותיו של הנפקע ביחס להפקעה יועלו במסגרת הליך אחד ותוקדם פנייה לשר ככל שבפי הנפקע טענה לעניין פיצויי סבל".

במקרה דנן התובעים לא פנו לוועדה המקומית, לשר האוצר או לשר הפנים, לא בסמוך למועד פרסום התוכנית, ואף לא לאחר מכן במסגרת תקופת ההתיישנות בת השלוש שנים. למעשה במסגרת המרצת הפתיחה טוענים התובעים כי ההפקעה נערכה אך מכוח פקודת הדרכים, ורק בגדרי סיכומיהם הם מאשרים כי ההפקעה בוצעה גם מכוח פקודת הקרקעות וחוק התכנון והבנייה (סעיף 2 לסיכומי התובעים) .

יתר על האמור, מלבד אי הגשת התובענה כנגד בעל הדין הרלוונט י, לא הוצגו נתונים רלוונטיים ומהותיים לשם הכרעה בתובענה. כמו כן בהפקעה מכוח חוק התכנון והבנייה דרך המלך הינה כדלקמן: "בשלב הראשון על הנפקע להגיש תביעה המכוונת לוועדה המקומית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בגין ירידת ערך המקרקעין הכרוכה בשינוי ייעוד החלקה על פי התכנית ; ובשלב השני, הבא לאחר ביצוע ההפקעה בפועל, ניתן לתבוע בבית המשפט המחוזי פיצוי בגין נטילת הקרקע בפועל – קרי: בשל אובדן הבעלות על החלק המופקע, לפי השווי המופחת של המקרקעין שייעודם לצרכי ציבור". בגדרי החוק נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת בת שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית, תקופה הנתונה להארכה בכפוף לשיקול דעתו של שר האוצר, ובעבר הייתה נתונה לשיקול דעתו של שר הפנים (ע"א 6407/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה כרמיאל נ' אחמד מסרי).

אולם האסמכתאות אותן הציגו התובעים אינ ן מציגות תמונה מלאה ואין לנו ידיעה אם ההפקעה החלקית השביחה את יתרת ה קרקע או פגעה בה. כמו כן אין בפנינו החלטת הוועדה המקומית או החלטת שר הפנים או האוצר בדבר, משהתובעים כלל לא פנו בתביעה מתאימה לקבלת פיצויים בגין ההפקעה מכוח חוק התכנון והבנייה.
בהקשר האמור לא ראיתי להתייחס לשאלת ההתיישנות של התובענה, נוכח תקופת ההתיישנות הקצרה על פי חוק התכנון והבנייה ולא ראיתי להידרש לשיקולי סבירות, תום לב והשתהות בהגשת התובענה, מאחר וכאמור מדובר בדיון תיאורטי שכן אין כל יריבות בין התובעים לבי ן נתיבי ישראל בקשר להפקעה מכוח חוק התכנון והבנייה.

לאור כל האמור התביעה נדחית . התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ .

ניתנה היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.