הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עב"י 64877-12-18

בפני כב' השופט י. גריל, שופט עמית

המערער:

אליהו מלכה
ע"י ב"כ עוה"ד רענן עמוסי

נגד

המשיבה:
מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (פלילי)
ע"י ב"כ עוה"ד גב' שרון איל

פסק דין

א. בפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית הדין למשמעת על עובדי המדינה בחיפה (בראשות עוה"ד אהובה מטסרו) ב-בד"מ 20.16 מיום 13.9.18 ועל גזר הדין מיום 27.11.18, לפיו נגזרו על המערער, יליד 1961, אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת חצי משכורת קובעת , והורדה בדרגה למשך 6 חודשים.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

במועד הרלוונטי לתובענה הועסק המערער במשרד התחבורה כראש ענף (בוחן נהיגה) וחבר ועד הבוחנים במחוז חיפה והצפון, דרגתו 4 בדירוג בוחני נהיגה ומצוי בשירות המדינה מיום 2.2.86 ולסירוגין עד 31.10.91 ובאופן רציף מיום 28.11.01. עובר ליולי 2015, או בסמוך לכך, שימש המערער כיו"ר ועד הבוחנים במחוז חיפה והצפון.

נטען באישום הראשון, שבאותה תקופה שימשו חמזה מדאח, רוני ח'טיב, פארס מאזן, ואנור מרעי, שהם עובדי המחוז, והינם בני העדה הדרוזית, כבוחנים , וייקראו להלן: "הבוחנים".

עוד נטען, שמשהפסיד המערער במכרז לתפקיד מפקח מחוזי על בתי ספר לנהיגה, החליט המערער, בתפקיד ו כיו"ר הועדה (ובאותה תקופה שימש בפועל כחבר ועד יחיד), להשבית את עבודת כלל הבוחנים במחוז בימי שישי , הואיל ולטענת המערער, החדר ביישוב מעלות שהוקצה באופן זמני לשימוש כלל הבוחנים, אינו מתאים עוד לצרכיהם.

הבוחנים התנגדו להחלטת המערער, והמשיכו לעבוד בימי שישי. משכך, ביקש המערער ממנהל קבוצת הרשת החברתית של כלל הבוחנים "להוציא את ארבעת הבוחנים המורדים מהרשת החברתית, בהמשך הם גם יוצאו מארגון הוועד".

כמו כן, פתח המערער קבוצת ווטסאפ חדשה בשם חברי הוועד, שכללה את חברי הוועד החדשים , ובקבוצה זו התבטא המערער: "החבורה הזו (הערה: הכוונה לבוחנים הנ"ל) שאתה נשכב על הגדר בשבילה, בבוא העת עוד יכניסו לך סכין בגב כי זה חלק מהמנטליות שלהם". כמו כן פנה המערער לאמרכלות המחוז, וביקש שלא להפריש עוד מ ִסי ועד עבור הבוחנים, אך בקשתו זו לא נענתה.

ביום 30.6.15 התקיימה פגישה אותה יזם רב הבוחנים הראשי , העד רונן אברמוב, בה נטלו חלק כתשעה חברים, ובהם גם העד מדאח חמזה, והמערער הצטרף אליה מעט מאוחר יותר.
במהלך הפגישה התלהטו הרוחות, והמערער צעק לעבר העד חמזה מדאח: "אתה והשבט שלך צריך למדר אתכם, לעשות עליכם חרם, להחרים אתכם ולא לדבר אתכם אפילו... וצריך לעשות לכם מה שנקרא בשפה הצבאית "שמיכה"".

נטען באישום הראשון, כי במעשיו אלה פגע המערער במשמעת שירות המדינה, התבטא באופן שאינו הולם עובד מדינה , התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו , ופוגעת בשמו הטוב ובתפק ודו של שירות המדינה, בהתאם לסעיפים 17(1) + (2) + (3) של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963.

ג. באישום השני נטען, כי ביום 10.8.15 הותקף אחד הבוחנים, העד דוד גרויסמן, על ידי נבחן במהלך עבודתו במחוז. האירוע עורר הד תקשורתי , ולכן פנה המערער באותו יום אל הבוחן המותקף בדרישה שיתראיין לתקשורת. מר גרויסמן סירב לעשות כן, אלא אם יקבל את אישור הממונה . משנתקבל האישור , ביקש אותו בוחן מן התקשורת שזהותו לא תיחשף, וכן ביקש לתאם מועד חלופי למועד שנקבע לראיון , שבסופו של דבר לא יצא לפועל.

למחרת, 11.8.15, 07:20 בבוקר, התקשר המערער לעד גרויסמן ודרש ממנו בכעס להתפטר מידית מתפקידו כחבר בוועד הבוחנים משום שלטענת המערער: "כך רוצים החברים"' והוסיף שאותו בוחן הוא: "בושה וחרפה למשפחת הבוחנים".

במהלך השיחה קילל המערער את העד גרויסמן כדלקמן: "אתה פחדן, זבל, אידיוט, לך קיבינימט", וכן חזר והציע לו להתפטר מעבודתו כבוחן נהיגה, הואיל ולדעתו אין הוא ראוי להיות בוחן בשל היותו "מושך אש".
עקב השיחה חש העד גרויסמן ברע והובהל לחדר המיון בבית חולים.

נטען באישום השני, שבמעשיו אלה פגע המערער במשמעת שירות המדינה, התבטא באופן שאינו הולם עובד מדינה , התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו, ופוגעת בשמו הטוב ובתדמיתו של שירות המדינה, לפי סעיפים 17(1) + (2) + (3) של חוק שירות המדינה (משמעת).

ד. בתגובתו לכתב התובענה כפר המערער באישומים ש בתובענה. עמדת ההגנה הייתה, שמדובר ב הודעות ברשת ווטסאפ, התבטאויות הדדיות לא מכבדות, שעניינן רכילות, וויכוחים שנגועים במניעים זרים. לפיכך, נפרשה בפני בית הדין מ סכת הראיות במלואה.

ה. בהכרעת הדין דחה בית הדין בכל הנוגע לאישום הראשון את טענת האכיפה הבררנית, הואיל וזו לא הועלתה בסיכומי ההגנה. לעצם העניין קבע בית הדין , כי המערער אכן פעל להוצאת ארבעת הבוחנים הדרוזים מקבוצת הווטסאפ , וזאת משסירבו לקיים החלטתו שלא לעבוד בימי שישי.

בית הדין הוסיף (בעמ' 12 של הכרעת הדין), שבחקירתו הנגדית אישר המערער שביקש להוציא את הבוחנים שלא הסכימו להחלטתו מקבוצת הווטסאפ, אך ציין והדגיש, כי מדובר רק בארבעת הבוחנים. כמו כן פנה לאמרכלות, וביקש שלא יגבו כסף עבור ועד העובדים מבוחנים אלה (פנייתו לא נענתה).

ו. באשר לאישום השני, ציטט הבוחן המותקף מר גרויסמן את המערער: "אתה בושה למשפחת הבוחנים, תתפטר מתפקידך, אתה זבל, אידיוט, לך קיבינימט וקילל אותו" (עמ' 11 לפרוט'), זאת משום שאותו בוחן סירב להתראיין לתקשורת כפי שהמערער ביקש ממנו, ובנוסף דרש ממנו המערער להתפטר מידית מתפקידו כחבר בוועד הבוחנים, ואף להתפטר מעבודתו כבוחן , הואיל ואינו ראוי לשמש כבוחן עקב היותו "מושך אש".

בית הדין קבע, כי התנהגותו זו של המערער מהווה הפרה בוטה של כללי התקשי"ר החלים על העובדים, ואשר בהם נקבע שרק באישור דובר המשרד יכול עובד להתראיין לתקשורת. עוד מציין בית הדין, שהמערער התעלם לחלוטין מהחוק ובחר להתבטא בשפה בוטה ופוגענית שמקומה לא יכירנה בשירות המדינה (עמ' 12 של הכרעת הדין).

ז. בית הדין הוסיף, כי בנוגע להודעתו של העד חיים חדרי ז"ל , קיבל בית הדין את טענת ההגנה באשר לנפקותו של המסמך שהוגש, לעצם אמירת הדברים בלבד.

ח. באשר להתבטאות המערער במהלך הפגישה שיזם העד רונן אברמוב מיום 30.6.15, העיד מר מדאח, שהמערער הטיח לעברו: "אני לא צריך אותך ולא את השבט שלך. צריך להחרים אתכם. לעשות עליכם חרם ואפילו לא לדבר אתכם ולעשות לכם שמיכה" (עמ' 8 לפרוט').

הבוחן המותקף מר גרויסמן העיד, כי בשיחות הווטסאפ של קבוצת חברי הוועד כתב המערער: "החבורה הזו שאתה נשכב על הגדר בשבילה, בבוא העת עוד יכניסו לך סכין בגב" (עמ' 26 לפרוט') .

העד רונן אברמוב העיד, בין היתר, כי שמע את המערער אומר למר חמזה: "אתה והשבט שלך", וכן: "אנשים כמוך צריך לעשות להם שמיכה" (עמ' 49 לפרוט').

ט. בסיכום הדברים עמד בית הדין על כך, שהמערער התבטא בצורה חוזרת ונשנית באופן פוגעני ובצורה בוטה , וכל זאת רק כלפי קבוצת הבוחנים אשר כללה 4 עובדים ממוצא דרוזי, ולא כלפי 9 הבוחנים אשר סרבו למלא אחר הוראותיו .

כותב בית הדין בעמ' 13 להכרעת הדין:

"הנאשם בהתבטאויותיו הגזעניות כלפי הבוחנים הדרוזים "אני לא צריך אותך ולא את השבט שלך, צריך להחרים אתכם, לעשות עליכם חרם ואפילו לא לדבר אתכם ולעשות לכם שמיכה" (עמ' 8 לפרוט' מיום 17.11.16, ש' 21-23), פגע פגיעה קשה הן בעובדים והן בתדמיתו של השירות הציבורי. התבטאויות אשר מקומן לא יכירן בשירות הציבורי ובאמון הציבור בו, כאשר עבירות אלו נעשו במסגרת מקום העבודה ובמהלכה".

עוד קבע בית הדין, ש בהתנהגות זו פגע המערער במשמעת שירות המדינה, לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה, אלא להיפך, אף דרש מהעובדים לבצע דברים תוך כדי הפרה בוטה של החוק, כאשר דרש ממר גרויסמן להתראיין, ולא הפנה אותו אל דובר המשרד לקבלת רשות , כפי שקבוע בחוק שירות המדינה, וכאשר מר גרויסמן סירב פגע בו באופן בוטה.

י. בית הדין קבע, שהמערער לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה וניצל לרעה את תפקידו ומעמדו כיו"ר ועד הבוחנים, שכן בחירתו לתפקיד זה הייתה כדי לייצג את הבוחנים ולדאוג להם, ולא על מנת להשתמש בכוחו או בהשפעתו הנובעים מתפקידו , "ובהתבטאויותיו ובהתנהגותו יש משום התנהגות פוגענית, גזענית ובלתי הולמת" (עמ' 13 סיפא בהכרעת הדין).

משכך קבע בית הדין, כי לאחר שקילת טיעוני הצדדים, ונוכח עדויותיהם של העדים , הוכיחה המשיבה את המיוחס למערער , ולכן הורשע בעבירות לפי סעיפים 17(1) + (2) + (3) של חוק שירות המדינה (משמעת).

י"א. בגזר הדין מיום 27.11.18 ציין בית הדין, כי המשיבה עתרה להטלת אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, והורדה בדרגה אחת לשנה אחת, שכן תכלית הדין המשמעתי היא לשמור על תדמית שירות המדינה והרתעת עובדים אחרים מלעשות מעשים דומים , ומדובר בעובד ותיק שהיה עליו להכיר את הכללים והנהלים החלים עליו בתוך שירות המדינה.

בהתנהגות אשר בגינה הורשע המערער יש פגיעה בתדמית השירות הציבורי, שימוש באלימות מילולית לא ראויה, שאינה מקובלת בשירות המדינה, מה גם שהיה על המערער לשמש דוגמא לשאר העובדים.

י"ב. המשרד הצטרף לעמדת המדינה בכל הנוגע לאמצעי המשמעת. התקופה בה החלו העבירות בהן הורשע המערער היא התקופה בה החלה הפרטת מבחני הנהיגה, הרבה בוחנים חשו חוסר ביטחון כלכלי לגבי העסקתם, ואולם אין המשרד מוצא מקום לאמירות כפי שיוחסו למערער, ולכן מצטרף המשרד לעמדת המשיבה.

י"ג. בפתח טיעונו לבית הדין ציין ב"כ המערער, שבהכרעת הדין הייתה התייחסות לכך שהמערער מואשם בעבירות גזעניות. ב"כ המערער ביקש להבהיר, האם מייחס בית הדין למערער עבירה גזענית. על כך השיבה יו"ר ההרכב , שבית הדין לא התייחס בקביעתו לגזענות , שכן טענה כזו לא הועלתה על ידי המשיבה. בית הדין קבע, כי התנהגות המערער היא פוגענית וגזענית ולא גזענות, ומדובר בהתנהגות שאינה הולמת.

י"ד. בית הדין ציין, כי המערער לא חלק, למעט האישום השני, על העובדות, ולא הייתה כפירה של המערער באישום הראשון-המסיבי כעולה מהודעתו של המערער בחקירה ובעדותו הראשית (עמ' 4 בגזר הדין, סעיף 3 בטיעוני ההגנה ).

מוסיף בית הדין, כי המחלוקת נסובה על השאלה, האם דבריו של המערער מגלמים את יסודות העבירה. בית הדין השיב על כך בחיוב, אך זו שאלה משפטית ולכן, כך טען ב"כ המערער, אין המדובר בניהול הליך סרק.

המערער מנקודת מבטו ראה בהתנהלות זו שיח בו נאמרו דברים הדדיים, כפי שהע ידו עדי התביעה ועדי ההגנה. השיח בין כולם לא היה מכובד, ובסופו של דבר המערער, כך נטען, הוא היחיד הנותן את הדין.

ט"ו. ב"כ המערער גם עמד על כך, שהמערער מועסק במקום עבודתו מזה כ-26 שנה ללא דופי, וזוכה להערכה, למעט לגבי שנת 2015 בה התרחשו האירועים בגינם הורשע. התנהגותו וציוניו של המערער היו ברמה הכמעט גבוהה ביותר, מה שמעיד על כך שמדובר באירוע חריג עליו העידו העדים שהופיעו בפני בית הדין , וגם נציג המשרד אמר שהייתה זו תקופה ספציפית מתוחה מאד.

ב"כ המערער הוסיף, כי התיק מלא אגו – התנהגות אגו מצד המערער לבין הצד השני (דורון כהן, חמזה וכו'), שהגיעה למקומות שלא היה צריך להגיע אליהם. לטעמו של ב"כ המערער, צריך היה התיק להסתיים ברמת המשרד, דהיינו, לקרוא למערער לשיחה, ופעם נוספת לנזיפה, אך הדבר לא נעשה, למרות שיש אחריות למנהל ישיר ולמנהל עקיף לקרוא את העובד לסדר.

ט"ז. עוד טען ב"כ המערער, שמצבו הבריאותי של המערער אינו תקין, וניהול התיק מאז שנת 2015 אינו תורם לבריאותו, הגם שניתן היה לסיים את העניין בהליך פנים משרדי.

בנוסף ציין ב"כ המערער, שנוכח תהליך ההפרטה פוטרו רוב העובדים , ואילו המערער קיבל תפקיד שהוא בכיר יותר בעבודה. אנשי המשרד מכירים את המערער כמעט 30 שנה, ואילו היו סבורים כי מדובר ב"פגע רע" למקום העבודה – היו מראים לו את הדרך החוצה.

ב"כ המערער ביקש להטיל על המערער את הענישה המינימלית לפי סעיף 34 של חוק שירות המדינה (משמעת), ולקחת בחשבון שזהו אירוע מינורי וחריג של אדם המועסק במקום עבודה זה כ-26 שנה.

י"ז. המערער עצמו פנה לבית הדין וציין, שאינו מבין את הכרעת הדין, ותהה כיצד עולה חופש הביטוי במדינה דמוקרטית (ובוודאי בתפקידו כיו"ר ועד העובדים) בקנה אחד עם הכרעת הדין.

עוד טען המערער, שחיפש באתר נציבות שירות המדינה מקרה דומה שבו העמידו עובד מדינה לדין בגין אשמה מסוג זה, אך לא מצא, למרות שעיין ב-160 תובענות לפחות . לדבריו, מדובר בהתנכלות כלפיו עקב תפקידו כיו"ר העובדים, ובסיכום ציין, כי הוא חש מקופח נוכח הכרעת הדין.

י"ח. בית הדין הצביע בגזר הדין על תכלית הדין המשמעתי, דהיינו, למנוע פגיעה משמעותית בתִפקודו ובתדמיתו של השירות הציבורי ואמון הציבור בו, ולהרתיע עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים בהם נכשל המערער. עוד הוסיף בית הדין, שחובת הנאמנות המוטלת על עובד מדינה כפולה ומכופלת.

לפי פסיקת בית המשפט העליון, יש לאמצעי המשמעת תפקיד הרתעתי ומניעתי ו אלה נועדו, בין היתר, להגן על השירות הציבורי מבחינת רמת תפקודו והשמירה על דמותו ותדמיתו בעיני הציבור. על יסוד כל אלה הטיל בית הדין על המערער את אמצעי המשמעת שפירט תי לעיל.

י"ט. המערער ממאן להשלים עם הכרעת הדין וגזר הדין וערעורו מונח בפניי. לטענת המערער, תיק זה עניינו רכילות וויכוחים הנגועים במניעים זרים, שכן בתקופה הרלוונטית להגשת התלונות שררה מתיחות בין קבוצות שונות, על רקע בחירות לוועד והפרטת מבחני הנהיגה (המיושמת כעת בפועל).

לטענת המערער, שגה בית הדין בכך שנמנע מלקבוע ממצאים עובדתיים באירועים השנויים במחלוקת, ולמעשה נמנע בית הדין מלקבוע ממצאי מהימנות, הן לעדי התביעה, הן למערער, והן לעדי ההגנה, וזאת בכל הנוגע לאמירות ולמעשים השנויים במחלוקת. אם כך, תוהה המערער , על מה מבוססת הכרעת הדין של בית הדין . עוד תוהה המערער, באיזה נטל הוכחה עמדה המשיבה משלא נסתרה גרסתו של המערער ?

כ. מוסיף המערער, שבית הדין קבע בהכרעת הדין בשתי הזדמנויות , כי המערער התבטא והתנהג באופן גזעני כלפי הבוחנים, ואולם, כך מדגיש המערער, כתב התובענה אינו מייחס כל האשמה שכזו , ובמהלך הדיון בפני בית הדין הדגיש ב"כ המשיבה , כי לא מיוחסות למערער התבטאויות בעלות אופי גזעני. מכאן, טענת המערער , שבית הדין הכריע בדינו על בסיס אותן אמירות גזעניות, כמצוין בהכרעת הדין, וכתוצאה מכך הרשיע בית הדין את המערער בדבר שהמערער כלל לא הואשם בו, לא בכתב התובענה , ולא במהלך ניהול התיק, ובית הדין גם לא הזהירו על כך , ולא ניתנה לו הזכות להתגונן.

לטענת המערער, "נִשְבָּה" בית הדין בגישתה השגויה של המשיבה, שלפיה מחד גיסא, אין מייחסים למערער התנהגות בלתי הולמת על רקע גזעני, ומאידך גיסא, בסעיף 2 של כתב התובענה, מציינת המשיבה ארבעה שמות בלבד שהם בני העדה הדרוזית. מציין המערער, כי הוכח בראיות, לפי עדויות עדי התביעה, שאין המדובר רק בארבעה בוחנים , מן העדה הדרוזית, אלא בתשעה בוחנים , חלקם בני העדה הדרוזית וחלקם יהודים , ומה גם שיש עוד בוחנים בני העדה הדרוזית שהמערער לא כינה אותם "מורדים", מאחר והם היו שותפים לדרך שהנהיג הוועד שבראשו עמד המערער.

מוסיף המערער, כי במסגרת פרשת ההגנה שלו, וכן גם בהודעה שנגבתה ממנו בנציבות שירות המדינה, הוא ציין שֶכִּינה את תשעת הבוחנים (ולא רק בני העדה הדרוזית) "מורדים", הואיל והם יצאו כנגד החלטות הוועד ומדובר, לטעמו, בביטוי שכיח שעומד ב דרישת זכות היסוד של חופש הביטוי.

טוען המערער, שעל המשיבה חלה חובת ההגינות, ולכן, היה עליה לפרוש בכתב התובענה את כל השמות של תשעת הבוחנים , ולא להשמיט את שמותיהם של הבוחנים שאינם בני העדה הדרוזית.

לטעמו של המערער, מבינה המשיבה שהצגת התמונה במלואה לא תשרת את האינטרס שלה, דהיינו; הרשעת המערער בכל מחיר, ולכן, לא פירטה את שמות כל תשעת הבוחנים.

כ"א. מוסיף וטוען המערער, שהמשיבה הגישה לבית הדין את ההודעה שנגבתה בנציבות שירות המדינה מן העד חיים חדרי (ז"ל). ב"כ המערער התנגד להגשת ההודעה נוכח הִעדר האפשרות לחקירה נגדית, ומכאן שהודעה זו היא בגדר עדות מפי השמועה, ואולם למרות זאת, קיבל בית הדין את הודעתו של חיים חדרי המנוח , וציין בעמ ' 10 של הכרעת הדין , שטענת ההגנה של המערער מתקבלת באשר לנפקותו של המסמך שהוגש – לעצם אמירת הדברים בלבד.

מכאן, שבית הדין קיבל את עדותו של מר חיים חדרי (ז"ל) כראיה לאמתות התוכן, למרות שהכלל הוא שעדות שמיעה פסולה כראיה.
לטענת המערער, עולה תמיהה, שכן אם התקבלה טענת ההגנה לפיה הדברים לא נאמרו, אזי איך יכולים הם להיות נכונים, אם לא נאמרו? הדבר גם נוגד את הוראת סעיף 40ג של תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי דין של בית הדין), התשכ"ד-1963, הקובע, שעדות בכתב תהא קבילה כראיה בהליכים המתנהלים בבית הדין אם מתן העדות הוכח על-ידי העדתו בעל-פה של נותן העדות בבית הדין , ושניתנה הזדמנות לחקור את העד בחקירה נגדית. עדות בכתב תהא קבילה ללא העדה רק אם בעלי הדין הסכימו לכך.

כ"ב. בנוסף, מפנה המערער לקביעתו של בית הדין, שלפיה העד צביקה גנון נכח בפגישה שבה נקבע , כי המערער פנה בהערות מעליבות כלפי העד חמזה. העד צביקה גנון העיד בבית הדין, נשאל על כך , והשיב (בפרו ט' מיום 8.11.17) , שהוא לא נכח בפגישה אצל הרב בוחן הראשי, וכי הדברים נאמרו לו מפי אחרים. מכאן, שבית הדין לא רק שקיבל עדות מפי השמועה, אלא שהעד גנון העיד , שהוא כלל לא נכח בפגישה ואילו בית הדין קבע שהוא כן נכח.

כ"ג. מוסיף המערער, בכל הנוגע להתנהלות המשיבה, שעדים שנכחו באירוע נשוא האישום הראשון, וצוינו כעדי תביעה בכתב התובענה, הוסרו מרשימת עדי התביעה תוך כדי ניהול שמיעת הראיות, ואילו עדים שלא נכחו במקום, כגון העד צביקה גנון, זומנו להעיד מטעם המשיבה.

בנוסף, נטען בערעור, ששגה בית הדין משהתעלם לחלוטין מעדותו של עד התביעה רמי נרקיס, שהעיד בבית הדין בעמ' 66 לפרו': " כן, היו בינינו צעקות. אנחנו כעסנו והרמנו את הקול, התלהמנו. היה משהו הדדי בין כולם".

מכאן, שעד התביעה נרקיס מחזק את גרסת המערער , ובנוסף שאר הראיות בתיק מצביעות שהתנהל שיח קולני, ויתכן שאף לא מכבד, אך השיח היה משותף לכולם. טוען המערער, שעדותו של העד נרקיס, בשונה מן העדויות של שאר העדים, הן התביעה והן ההגנה, היא עדות אובייקטיבית, מכיוון שאין לו נגיעה אישית עם צד כזה או אחר. מכאן תמיהתו של המערער – מדוע עדותו של העד נרקיס לא קיבלה כל ביטוי בהכרעת הדין, ולמעשה בית הדין לא התייחס בהכרעת הדין לאף אחד מעדי ההגנה שנכחו באירוע המתואר באישום הראשון.

כ"ד. מוסיף המערער, כי הוא העיד ביום 18.6.18 בתחילת פרשת ההגנה, עדותו הייתה עקבית ולא נסתרה בחקירה הנגדית, אך בית הדין לא קבע ממצאי מהימנות, לא למערער ולא למי מן העדים.

בית הדין קבע, שהמערער הפר את כללי התקשי"ר והחוק (לא צוין איזה) בכך שביקש מן העד גרויסמן להתראיין לתכנית טלוויזיה בגין אירוע אלימות שחווה מנבחן. לטעמו של המערער, סותרת קביעתו של בית הדין את הראיות שהוצגו בפניו, שכן המערער בהיותו יו"ר הוועד, פנה לדוברות וקיבל אישור לכך, ובנוסף, העד גרויסמן הסכים להתראיין , אך ביקש שפניו יטושטשו. לכן, טוען המערער, לא ברור מדוע קבע בית הדין שהמערער הפר את כללי התקשי"ר והחוק.

כ"ה. מוסיף וטוען המערער, כי לשגיאות המשפטיות והעובדתיות, שאותן פירט בערעורו, מצטרפת גם עמדתו של בית הדין, לפיה מומלץ להגיע להסדר טיעון בתיק , וכבר בישיבת ההקראה הראשונה הודיע בית הדין , כי הוא אינו רוצה לתת גזר דין (סעיף 23 של נימוקי הערעור). לטעמו של המערער, הבעת עמדה זו של בית הדין, ובאופן שבו הובעה אין לה מקום, ובית המשפט העליון כבר הביע את דעתו בכל הנוגע להתערבות שופטים במשא ומתן המתנהל בין הצדדים .

מעמדו הניטרלי של בית המשפט מתבטא באי-התערבותו במשא ומתן המתקיים בין הצדדים במטרה להגיע להסדר טיעון. לעניין זה מפנה ב"כ המערער לפסיקה של בית המשפט העליון.

כ"ו. טוען עוד ב"כ המערער, כי סופו של פסק הדין נשוא תיק זה נחשף כבר בישיבת ההקראה הראשונה בטרם נשמע עד אחד. דהיינו: בית הדין קיבל לידיו, לטעמו של המערער, ראיות שאינן קבילות . בנוסף, עדים רלוונטיים שחיזקו את גרסת המערער - לא יבלו ביטוי, כאילו מעולם לא העידו, מסמכים שהגישה ההגנה אין להם זכר בהכרעת הדין, והמערער הורשע בדברים שלא יוחסו לו . בכל אלה יש כדי להוכיח, כך טוען המערער, שהוא לא זכה להליך משפטי הוגן. אומנם , ערכאת הערעור תתקשה להתערב בממצאי מהימנות, ואולם במקרה זה, בית הדין לא קבע ממצאי מהימנות כלשהם , ולכן ניתן להתערב בקביע ות ובמסקנות השיפוטיות אליהן הגיע בית הדין.

כ"ז. עוד טוען המערער, כי למעשה מדובר על "רוב מהומה על לא מאומה", שכן ויכוח קולני סוער, ויתכן אף לא מכבד, במפגש לא פורמלי לאחר שעות העבודה, הביא להגשת תלונות סרק קנטרניות בנציבות שירות המדינה.

ב"כ המשיבה לא הציג אף לא פסק דין אחד או כתב תובענה אחד שיש בהם כדי לתאר אירוע כֹה מינורי ואף ניתן לומר ילדותי.

לטעמו של המערער, משהגיעה המשיבה למסקנה שאין חשד בסיסי לביצוע עבירות על רקע גזעני, כפי שטענו המתלוננים, היה עליה להפנות את התיק בחזרה למשרד על מנת לסיימו בהליך פנימי. לעניין זה מפנה ב"כ המערער לדו"ח מבקר המדינה בנושא הטיפול בעבירות משמעת בשירות המדינה (עמ' 121) המציין, שה ִעדר אפשרות להגיש ערר על החלטות אגף המשמעת מעורר קושי, הואיל ולאגף המשמעת סמכויות נרחבות בכל הנוגע להליך משמעתי, לרבות סמכויות בדבר סגירת תיק משמעת, או הגשת תובענה לבית הדין למשמעת , ויש מקום לכך שמשרד המשפטים יבחן את הצורך למסד הליך של הגשת ערר על החלטות האגף.
לטעמו של המערער, אילו היו מיושמות הנחיות מבקר המדינה, יתכן והתיק כלל לא היה מגיע לבית הדין למשמעת.

כ"ח. נטען עוד, שאף לא נערכה למערער שיחת התראה/שימוע עם הממונים עליו, ואין להסכים לכך שבארגון מערכתי והיר ארכי כגון משרד התחבורה, כשמתעורר חשש שעובד מסוים אינו מתנהג כנדרש, לא יזומן לשיחה או בירור עם הממונים עליו. בעניין זה מפנה ב"כ המערער לעדויותיהם של מר צבי גנון (מנהל המחוז) ומר רונן אברמוב בפני בית הדין, שמסרו בעניין זה תשובות שונות שאינן עולות בקנה אחד .

נטען בערעור, כי מר אברמוב העיד, שהוא חושב שצבי גנון ערך בירור, ואילו העד גנון העיד , כי בפעם אחת עשה בירור , ובהמשך העיד שהוא לא עשה בירור , ולבסוף ציין שהכל מתועד , אך כשהתבקש להציג תיעוד רלוונטי לכך הודיע בכתב באמצעות ב"כ המשי בה שלא נמצא תיעוד.

מכאן העתירה לקבל את הערעור ולזכות את המערער.

כ"ט. בכל הנוגע לגזר הדין, טוען המערער, שאין בגזר הדין קביעות או שיקולי ענישה ששקל בית הדין בהתייחס למערער או לעבירות בהן הורשע, ומכאן הקושי לערער על גזר הדין.

טוען ב"כ המערער, שגזר הדין מורכב מכתב התובענה, עמדת התביעה, עמדת המשרד, עמדת ההגנה, דברי המערער, ותכלית הדין המשמעתי , בו ישנן הפניות לפסקי דין , ולבסוף הפרק "סוף דבר" , ובו פירוט אמצעי המשמעת שמטיל בית הדין על המערער. ואולם, כך מלין ב"כ המערער, אין בגזר הדין שיקולי הענישה אותם שקל בית הדין בעניינו של המערער, שהרי הענישה חייבת להיות אינדיווידואלית.

מוסיף המערער, שבמסגרת ניהול התיק והטיעונים לעונש הוגשו מסמכים רבים בעניינו של המערער: גיליונות הערכה ומשוב (נ/3) המדרגים את המערער בדירוג גבוה, מסמכים רפואיים אודות מצבו הרפואי הקשה (נ/4 + נ/5), עמדת נציג המשרד בטיעונים לעונש, שלפיה המערער עובד ותיק ומוערך ומדובר באירוע חריג ונקודתי במשך 26 שנות העסקתו במשרד, ובנוסף לכך התדרדרות קיצונית במצבו הרפואי של המערער עקב המתח הנובע מקיומו של התיק.

ל. מוסיף ב"כ המערער, כי במסגרת הליך ההפרטה היה המערער על סף חתימה בחברה פרטית, אך המשרד הודיע למערער שקיומו של התיק, ובעודו מתנהל, מונע מן המערער לקבל את תנאי הפרישה להם זכאים יתר הפורשים (כ-480,000 ₪). כל האמור לעיל אינו בא לידי ביטוי בשיקולי הענישה של בית הדין, ומכאן העונש הקשה והמחמיר שהוטל עליו, וזאת לטענת המערער, ללא כל נימוק.

ל"א. בתגובתה בכתב לטיעוניו של ב"כ המערער, ציינה ב"כ המשיבה, כי הטענה המרכזית העולה בערעור היא – שבית הדין הרשיע את המערער באמירות גזעניות שהשמיע בשתי הזדמנויות, ואילו כתב התובענה אינו מייחס למערער האשמה שכזו. בית הדין עצמו, לאחר ששמע טיעון זה מפי ב"כ המערער , במעמד הטיעון לאמצעי המשמעת ביום 31.10.18, קבע , שאין בסיס לטיעון זה , וכי הרשעתו של המערער היא רק במה שיוחס לו בכתב התובענה (עמ' 88 לפרו ט'). מוסיפה ב"כ המשיבה , שסעיף העבירה שיוחס למערער הוא – התנהגות בלתי הולמת, ובענייננו למעשה התבטאות בלתי הולמת, ובכך הורשע המערער . כך גם צוין בעמ' 4 של גזר הדין , סעיף 2 בראש פרק "טיעוני ההגנה".

מוסיפה ב"כ המשיבה, כי מקביעותיו של בית הדין בעמ' 11 להכרעת הדין עולה, כי המערער הורשע במיוחס לו בכתב התובענה ובית הדין מצא , כי המערער התבטא "ולא פעם אלא בצורה חוזרת ונשנית באופן פוגעני ובצורה בוטה". ההתבטאויות אליהן מתייחס בית הדין בקביעותיו שבעמ' 13 להכרעת הדין, ובהן הוא מרשיע את המערער, הן ההתבטאויות נשוא כתב התובענה, ובפני התבטאויות אלה התגונן המערער. מכאן שטענת המערער בסעיף 10 להודעת הערעור, כאילו הוא לא הוזהר , ולא ניתנה לו הזכות להתגונן מפני אמרות גזעניות שבהן הורשע, אין לה בסיס.

בית הדין הרשיע את המערער באמירות שיוחסו לו בכתב התובענה לאחר שמצא כי אלה הוכחו והופנו כלפי ארבעת הבוחנים המשתייכים לעדה הדרוזית (ולא כלפי כל התשעה שהתנגדו להנחייתו של המערער, כפי שטענה ההגנה).

מציינת ב"כ המשיבה, כי בית הדין, לאחר ששמע את הראיות וקבע, כי המערער אכן התבטא בצורה פוגענית ובוטה כלפי ארבעת הבוחנים הדרוזים – בהחלט יכול היה לקבוע כי הוא התרשם שהאופי של ההתבטאויות היה גזעני, דהיינו; שזה היה הגוון של ההתבטאויות.

הרשעת המערער, כך מציינת ב"כ המשיבה, מבוססת על עצם אמירת ההתבטאויות נשוא כתב התובענה, ומשקבע בית הדין שהתבטאויות אלה הוכחו – די בכך כדי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. אין סעיף עבירה על גזענות, אמירות גזעניות – אלא העבירה היא התנהגות בלתי הולמת, לרבות פגיעה במשמעת שירות מדינה, והפרת הוראה של התקשי"ר.

מדגישה ב"כ המשיבה, כי עבירות המשמעת הן "עבירות סל" , ובית הדין יוצק אליהן תוכן. די בכך שאמירות אלה הוכחו על מנת להרשיע את המערער באמירתן.

ל"ב. מוסיפה ב"כ המשיבה, כי בסעיף 12 של הודעת הערעור, טוען המערער, שדבריו הופנו לא רק כלפי ארבעת הבוחנים בני העדה הדרוזית , אלא כלפי תשעת הבוחנים, ואולם, מציינת ב"כ המשיבה , טענה זו אינה נכונה . לעניין זה מפנה היא לעדותו של העד חמזה, בעמ' 5 לפרוט', שכאשר נשאל מי זה "אותנו", השיב "אותנו 4 הבוחנים הדרוזים וכתב עלינו מגזר".

בעמ' 6 לפרוט' ציין העד חמזה, שהמערער פנה לאמרכלות וביקש שיפסיקו להוריד לארבעת הבוחנים הדרוזים את מ ִסי הוועד, ובעמ' 7 הוסיף , שכאשר פתח המערער קבוצת ווטסאפ חדשה , הוא החליט לא לצרף את ארבעת הבוחנים הדרוזים לקבוצה החדשה , ואילו את חמשת הבוחנים האחרים (שהתנגדו להחלטתו של המערער בדבר הימנעות מעבודה בימי שישי), הוא כן צירף.

העד גרויסמן העיד בעמ' 25 לפרוט', שהמערער פתח קבוצת ווטסאפ חדשה בשם "ועד בוחני נהיגה צפון" ומידר משם ארבעה חברים דרוזים.

מציינת ב"כ המשיבה, כי בעמ' 10-9 של הכרעת הדין, סוקר בית הדין את העדויות מהן עולה , כי התנהגותו של המערער הופנתה רק כלפי ארבעת הבוחנים הדרוזים ולא כלפי כל התשעה.

ל"ג. באשר לטענות המערער כנגד הודעתו של העד חיים חדרי (ז"ל), מצביעה ב"כ המשיבה על כך , שבעמ' 10 של הכרעת הדין נקבע, שהודעתו של המנוח יכולה הייתה להיות מוגשת לעצם קיומה בלבד, כלומר , בית הדין אינו נותן לה משקל , והוא אף אינו סוקר את האמור בהודעתו של המנוח. בוודאי שלא ניתן להסיק מדבריו של בית הדין , בעמ' 10 של הכרעת הדין , כאילו קיבל בית הדין את ההודעה של המנוח כראיה לאמתות תוכנה.

ל"ד. באשר לטענת ב"כ המערער, כי במהלך ניהול הראיות ויתרה המשיבה על העדת חלק מעדי התביעה שלה, מציינת ב"כ המשיבה , כי רשאית התביעה לוותר על העדת חלק מעדיה, ואילו ההגנה רשאית לזמנם כעדים מטעמה, כפי שב"כ המערער אכן עשה.

ל"ה. באשר לטענת ב"כ המערער, כאילו התעלם בית הדין לחלוטין מעדותו של עד התביעה רמי נרקיס, מציינת ב"כ המשיבה , שבית הדין התייחס לעדותו של העד נרקיס בהכרעת הדין ומנה אותה כשסקר את פרשת התביעה (עמ' 4 להכרעת הדין). מעדותו של העד נרקיס עולה, שהוא לא שמע את הדברים שאמר המערער לעד חמזה במפגש שהתקיים ביום 30.6.15 (עדותו של מר נרקיס בעמ' 65 ועמ' 66 לפרוט' ותשובתו בחקירתו הנגדית).

ל"ו. מוסיפה ב"כ המשיבה, שכת ב התובענה לא ייחס למערער הפרה של התקשי"ר בכך שהמערער דרש מן העד גרו יסמן להתראיין. הדברים צוינו רק כרקע לשיחת הטלפון שבה התבטא המערער בגסות כלפי מר גרויסמן. בית הדין מגלה את דעתו ביחס להתנהגותו של המערער כפי שהוכחה, ואולם אין בית הדין מרשיע את המערער בהפרת התקשי"ר לעניין זה. כתב התובענה מייחס למערער התבטאויות שאינן הולמות בשתי הזדמנויות, ובכך הורשע המערער.

ל"ז. באשר לטענת ב"כ המערער, כי בית הדין לא התייחס למוצגי ההגנה, מעירה ב"כ המשיבה, שבית הדין אף אינו סוקר בהכרעת הדין את מוצגי התביעה (למעט ת/5), אך אין בכך כדי להוביל בהכרח למסקנה לפיה התעלם בית הדין מן המוצגים ולא הביאם בכלל בחשבון כאשר הכריע את הדין.

ל"ח. באשר לטענת ב"כ המערער על האופן שבו הפעילה המשיבה את סמכותה במקרה זה, טוענת ב"כ המשיבה, שלמשיבה מסורה הסמכות ויש לה שיקול דעת רחב להחליט כיצד יטופל מקרה משמעתי כזה או אחר.

בהתייחס לטענה שלא נערכה למערער שיחת בירור או שלא נערך לו שימוע, מציינת ב"כ המשיבה, שטענה זו איננה רלוונטית לעניין בירור אשמתו של המערער , ובוודאי לא בשלב הערעור, מה גם שלא נטענה טענה של הגנה מן הצדק.

ל"ט. באשר לטענותיו של המערער כנגד חומרת אמצעי המשמעת שהוטלו עליו, טוענת ב"כ המשיבה, כי באיזון הראוי של השיקולים בין הנסיבות האישיות של העובד, לבין שמירת תדמיתו של השירות הציבורי , גובר השיקול הציבורי על השיקול הפרטי. אין בנסיבות האישיות של העובד כדי להצדיק סטייה מאמצעי המשמעת המקובלים בעבירות מסוג זה.

בית הדין נתן את דעתו על טיעוני הצדדים ובחן מה אמצעי המשמעת שיהא בהם כדי להגשים את תכלית אמצעי המשמעת, תוך איזון הנסיבות האישיות והקפדה על עיקרון המידתיות.

לטעמה של ב"כ המשיבה, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער סבירים ומידתיים נוכח נסיבות התיק וחומרת העבירות, ומה גם שבית הדין לא נעתר לעמדת המשיבה במלואה, שכן המשיבה ביקשה, בין היתר, להפקיע משכורת קובעת אחת, וכן להוריד את המערער בדרגה אחת למשך שנה, ואילו בית הדין הורה על הפקעת חצי משכורת ועל הורדה בדרגה לחצי שנה.

מ. בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.2.19, חזר ב"כ המערער על כל המפורט בהודעת הערעור שהוגשה מטעמו. ב"כ המערער חזר על הטענה, לפיה התוצאה הסופית של פסק הדין הייתה ידועה מראש, שכן כבר ביום ההקראה פנה בית הדין להגנה ואמר , שאינו רוצה לתת גזר דין בתיק זה, והדבר פוגע בתחושת הצדק.

טענה נוספת עליה חזר ב"כ המערער היא, שבית הדין מציין , כי נאמרו אמירות גזעניות מצד המערער כלפי אוכלוסייה מסוימת , בשעה שמי שייצג את המשיבה בפני בית הדין אמר , שאין מיוחסות למערער אמירות גזעניות , אלא התנהגות בלתי הולמת . בטיעוני ו לעונש פנה ב"כ המערער בעניין זה אל בית הדין, ובית הדין ציין , כי בהכרעת הדין מיוחסות למערער אמירות גזעניות, אך לא גזענות, ואולם לדעת המערער, אין בכך כדי לרפא את הפגם.

עוד חזר ב"כ המערער על טענתו, לפיה שגה בית הדין משקיבל לידיו כראיה את הודעתו של העד חיים חדרי (ז"ל) . ב"כ המערער למד מדברי בית הדין, שבית הדין קיבל את דברי המנוח לעצם אמיתות הדברים, הגם שבית הדין לא היה אמור לקבל את הודעתו של המנוח כלל , שהרי אף לא הייתה הזדמנות לחקור את המנוח בחקירה נגדית.

מ"א. טענה נוספת עליה חזר ב"כ המערער היא, שבית הדין סוקר בהכרעת הדין את ראיות התביעה וראיות ההגנה, אך לא נקבעו ממצאי מהימנות, לא לגבי המערער ולא לגבי איש מן העדים.

עוד ציין ב"כ המערער, שגרסתו של המערער לא נסתרה, שכן הוא חזר על גרסתו באופן עקבי, וכי דבריו כוונו לא לארבעת הבוחנים בני העדה הדרוזית , אלא לכל תשעת הבוחנים, שיצאו כנגד החלטת הוועד שבראשו עמד המערער.

ב"כ המערער אף חזר והדגיש את האווירה המתוחה ששררה במקום העבודה באותה תקופה, וזאת עקב הבחירות לוועד, ותהליך ההפרטה של עובדי משרד הרישוי.

מ"ב. בכל הנוגע לאמור בסעיף 8 באישום הראשון של התובענה, אמר ב"כ המערער (עמ' 2 לפרוט' בישיבת 13.2.19): "אני חושב שהכל נאמר. הוא התייחס לקבוצה מסוימת, קבוצה שהחלה ב-9 ועלה בסוף ל-13 בוחנים. נאמר שבט כקבוצה. דורון כהן נהיה עד תביעה והשתמש במושג "סכינים בגב" זה חלק מביטוי שמשתמשים בו וזה קורה בכל מקום. זה דברים שמלהט הדברים, במהלך פגישה א-פורמלית שנערכה נאמרו דברים ולא היה רצון לפגוע...".

ב"כ המערער חזר והדגיש, שאין המדובר באמירה על רקע גזעני , ובכתב התובענה אף לא צוין כי מדובר באמירות על רקע גזעני , שהרי אילו סברה כך המשיבה, היה הדבר מופיע בכתב התובענה.

ב"כ המערער חוזר ומדגיש, שהכרעת הדין של בית הדין שגויה, ואין המדובר אלא בשיח של קבוצת אנשים שהפך להרבה מהומה על לא מאומה, ולא ניתן לומר שהאירוע, שהיה חד פעמי, הוא בגדר "התנהגות בלתי הולמת". נאמרו אמירות הדדיות משני צדי המתרס , ולמשל , העד חמזה (שמופיע בסעיף 8 של כתב התובענה) קרא לעבר המערער "חמור" ומכאן שזו הייתה התנהגות הדדית.

כמו-כן חזר ב"כ המערער על טענתו שצריך היה לזמן את המערער לשיחת בירור, נזיפה, שימוע, ולא לנקוט מיד בדרך של הגשת כתב תובענה.

מ"ג. בכל הנוגע לגזר הדין, חוזר ב"כ המערער על הטענה שהעלה בנימוקי הערעור, דהיינו: שמדובר בגזר דין "נאלם" מבלי שפורטו שיקוליו של בית הדין לגבי אמצעי המשמעת שהוא ראה לנכון להטיל על המערער. לא ניתן לדעת מעיון בגזר הדין מה היו השיקולים של בית הדין. כמו-כן, ב"כ המשיבה לא הציג בפני בית הדין פסיקה של אמצעי משמעת שננקטו על-ידי בית הדין במקרים דומים.

מ"ד. ב"כ המשיבה חזרה בישיבת 13.2.19 על הטענות שפירטה בתגובתה להודעת הערעור וציינה, שאינה רואה פסול בכך שבית הדין ניסה להביא את הצדדים לידי השגת הסדר. עצם העובדה שבית משפט ממליץ לצדדים להגיע להסדר , אין בה כדי להצביע על כך מה תהא התוצאה של התיק, ככל שההסדר לא יצא לפועל.

עוד הוסיפה ב"כ המשיבה, שבית הדין קבע , כי הדברים שאמר המערער הם דברים פוגעניים וגזעניים, ולבקשת ב"כ המערער , כשפנה לבית הדין בשלב הטיעונים לעונש, הבהיר בית הדין , שאין המדובר בגזענות לשמה. להגיד על ביטוי שהוא גזעני ופוגעני פירוש ה דבר לתאר את הביטוי, ולא מעבר לכך. אין מחלוקת שהמערער לא הורשע בעבירות של גזענות, אך מותר היה לבית הדין לתאר את הביטוי שבו השתמש המערער כגזעני (עמ' 3 סיפא לפרוט' – עמ' 4 רישא לפרוט' של ישיבת 13.2.19).

באשר לטענת ב"כ המערער כי אין בהכרעת הדין קביעות של מהימנות, מציינת ב"כ המשיבה, שסעיף 8 באישום הראשון "מפרט את הדברים שנאמרו, חברי מאשר שהם נאמרו. ברגע שהם נאמרו בית הדין היה רשאי להסתמך על הודאתו של המערער. אין פה סתירה כל כך גדולה. העדים אמרו שהנאשם אמר את הדברים וגם הנאשם אמר שהוא אמר את הדברים, ובית הדין קובע שזו קביעה (צ"ל: התנהגות – י.ג.) שאינה הולמת ולכן אני לא רואה כאן בעיה" (עמ' 4 לפרוט' ישיבת 13.2.19).

מ"ה. לשאלת בית המשפט בזמן הטיעון, כיצד מפרשת ב"כ המשיבה את המלים שנאמרו, בין שאר הדברים, לפי סעיף 8 שבאישום הראשון, דהיינו: "אתה והשבט שלך", טענה ב"כ המשיבה, שהואיל והדברים נאמרו לבוחן בן העדה הדרוזית, והיו במקום העבודה ארבעה בוחנים דרוזים, סבורה ב"כ המשיבה שהמערער " התכוון להם כדרוזים כמשהו גזעני אבל בגלל שלא היו מספיק ראיות כדי להוכיח אם יש גזענות, אבל זה לא אומר שהאמירה הספציפית הזו היא לא אמירה גזענית. גם העד חמזה מפרט שהוא העיד שהוא התייחס אלינו לשבט שלנו, ואני ציטטתי בתגובה שלי כמה משפטים שאפשר להבין שהוא התייחס לארבעת הדרוזים ספציפית" (עמ' 4 לפרוט' של 13.2.19, ש' 14-9).

מ"ו. באשר לטענה שהמערער לא נקרא לשיחת בירור ולא הוזהר, ציינה ב"כ המשיבה, שאין חובה להזהיר עובד שביצע עבירה של התנהגות בלתי הולמת, והעובדה שלא הוזהר אין משמעותה שיש לזכות אותו. כאשר עובד מבצע עבירה ניתן להזהיר אותו וניתן להגיש להליך משמעתי, אך אין חובה בחוק , והממונים על המערער לא מצאו לנכון להזהיר אותו , אלא להגיש הליך משמעתי.

עוד הוסיפה ב"כ המשיבה, שהאמירות שאמר המערער, נשוא כתב התובענה, אינן ראויות לעובד ציבור ומבחינת ההרשעה אין ב"כ המשיבה רואה כל בעיה.

מ"ז. מי שהופיע מטעם המשיבה בפני בית הדין (עו"ד חאמד) ואשר נכח גם בדיון מיום 13.2.19 , ציין, כי למיטב זיכרונו, אין בפסיקה הידועה לו מקרים דומים ספציפיים. יש מקרים של התנהגות בלתי הולמת של אמרות פוגעניות ולדבריו: "אך הענישה הייתה יותר חמורה ולא ראיתי לנכון בזמנו להביא כי זה יותר חמור " (עמ' 4 לפרוט' מיום 13.2.19, ש' 29-28).
לטעמו, אמצעי המשמעת שהתבקשו על-ידי המשיבה, הולמים את המקרה, לשיטתה של המשיבה.

מ"ח. ב"כ המשיבה, עו"ד גב' שרון אייל, ציינה , שבכל הנוגע לאמצעי המשמעת, איש מן הצדדים לא הגיש פסיקה. המשיבה ביקשה ענישה חמורה יותר, בית הדין קבע אמצעי משמעת מתונים מאלה שביקשה המשיבה , ואיש מן הצדדים לא מצא פסק דין שיתמוך בטענותיו.

מ"ט. בתשובה לשאלתי, ציין ב"כ המערער, שהמערער משמש כיום במשרד התחבורה בתפקיד מפקח על מוסכים ומכוני רישוי. עיקר העובדים שהיו מועסקים בשעתו יחד אתו פוטרו בגלל הליך ההפרטה. עוד מסר ב"כ המערער, שהעובדים שהיו מעורבים באירוע נשוא כתב התובענה, אינם עובדים כיום עם המערער בתפקידו הנוכחי.

באשר לאי-הצגת פסקי דין על-ידי מי משני הצדדים בכל הנוגע לאמצעי המשמעת ההולמים, ציין ב"כ המערער, שאפשרויותיו לאתר פסיקה מוגבלות לעומת היכולת של מי שמייצג את המדינה.

ב"כ המערער חזר והדגיש, שהנרטיב שמלווה את הכרעת הדין של בית הדין ה וא כי מדובר באמירות גזעניות, ואילו כל עדי התביעה, למעט העד חמזה, אמרו , שאין המדובר בעניין על רקע גזעני , אלא מדובר בוויכוח שהסלים באופן הדדי, ונאמרו במהלכו אמירות שלא היו צריכות להיאמר.

נ. בתום שמיעת הטיעונים, ולאחר שניסיון להסדר אותו העליתי לא עלה יפה, ציין עו"ד חאמד (שהופיע בשעתו מטעם המשיבה לפני בית הדין), שאם הדבר יעזור לבית המשפט יהא הוא מוכן לבדוק באופן אישי ולחפש במאגרים מקרים שקרובים למקרה נשוא הדיון ולהמציא אותם בתוך 7 ימים לב"כ המערער ולבית המשפט.

אציין, שלא ראיתי מקום לכך שבשלב הנוכחי יחפש וימציא ב"כ המשיבה פסיקה כאמור (דבר שהיה מקום לעשותו כשהתנהל התיק בפני בית הדין , או למצער, כשהוגשה תגובת המשיבה לנימוקי הערעור ), ולפיכך קבעתי שפסק הדין יומצא לב"כ הצדדים.

נ"א. לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בפני בית הדין, למוצגים שהוגשו מטעם המערער ומטעם המשיבה בפני בית הדין, להכרעת הדין, לנימוקי הערעור בכל הנוגע להכרעת הדין, וטיעוניהם של באי כוח שני הצדדים בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.2.19, שאותם פירטתי בהרחבה כמצוין לעיל, מסקנתי היא שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין.

נ"ב. המשיבה ייחסה למערער בכתב התובענה בשני האישומים עבירות לפי סעיף 17(1)+(2)+(3) של חוק שירות המדינה (משמעת) וטענה, כי מעשיו של המערער , לפי כל אחד משני האישומים, פגעו במשמעת שירות המדינה , הואיל והמערער התבטא באופן שאינו הולם עובד מדינה , והתנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו, והפוגעת בשמו הטוב ובתדמיתו של שירות המדינה.

אכן, אין באישום הראשון שבכתב התובענה טענה לפיה האמירות בהן השתמש המערער הן אמירות גזעניות, ואולם, מה שהיה מוטל על בית הדין לבחון הוא האם ההתבטאות של המערער היא התבטאות ההולמת עובד מדינה. התשובה החד משמעית והבלתי נמנעת היא שבשום פנים ואופן לא ניתן להשלים עם אמירות שביטא המערער כפי שאלה צוינו בפרטי האישום הראשון .

די בכך כדי להביא למסקנה, שהמערער אכן ביצע את העבירות אשר יוחסו לו באישום הראשון ש בכתב התובענה. בניגוד לעמדתו של ב"כ המערער, אינני סבור שניתן להגדיר את מה שהתרחש כ" רוב מהומה על לא מאומה".

אכן, במקום עבודה עלולות להיווצר מחלוקות, כפי שקרה במקרה שבפנינו, כשהמתיחות גאתה, הן בקשר לבחירות לוועד והן בקשר לתהליך ההפרטה של הבוחנים, ואולם, גם כאשר קיימות מחלוקות והוויכוחים מתלהטים, אין בכך משום היתר לפגוע או להעליב, ואין לטשטש את הגבול בין מחלוקות וויכוחים לבין התבטאויות פוגעניות ומעליבות במסגרת שירות המדינה. במקרה שבפניי, אני סבור שהאמירות בהן השתמש המערער, כמפורט באישום הראשון, הן אמירות פוגעניות ומעליבות שאינן הולמות עובד מדינה.

נ"ג. בפני בית הדין הובאה כמות משמעותית של ראיות שממנה עלה, באופן ברור , שהמערער אכן אמר את הדב רים אשר יוחסו לו באישום הראשון, ובית הדין התייחס לראיות אלה בהכרעת הדין.

אציין, כי בחקירתו הנגדית בפני בית הדין ביום 18.6.18, עמ' 85 לפרוט' (ש' 4-7) מסר המערער , שכאשר הגיע, מעט במאוחר, ל מפגש שהועיד העד אברמוב, ביום 30.6.15, התנהלו ויכוחים בין המשתתפים ולדבריו, במהלך הדברים הטיח חמזה לעברו "חמור" והלך.

ב"כ המשיבה שאל את המערער (בעמ' 85 לפרוט') האם נוכח האמירה הזאת, הוא הטיח לעבר חמזה " אתה והשבט שלך" (עיינו: סעיף 8 בכתב האישום) ועל כן השיב המערער: " יכול להיות שאמרתי את זה. אם זה כתוב – זה נאמר ואם לא כתוב, לא נאמר".

בהמשך, שאל ב"כ המשיבה את המערער , האם בין יתר הדברים הוא אמר גם: " צריך לעשות עליהם חרם ולעשות עליהם שמיכה", והמערער השיב: "חרם לא נאמר ולא זכור לי המלה שמיכה ואם כן, התכוונתי למושג הצבאי מה עושים לסוג שמבדל עצמו ויוצא כנגד... תקרא לזה קבוצת עובדים או משהו דומה לזה".

לדבריו אלה של המערער, מתלוו ת עדויות רבות שהובאו בפני בית הדין, שפורטו בעמ' 11-12 וכן בעמ' 13 רישא של הכרעת הדין, ואשר היה בהן כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המשיבה ולהוביל למסקנה, שהמערער אכן ביצע את העבירות כפי שיוחסו לו בכתב התובענה באישום הראשון.

אוסיף, שב"כ המערער ציין בטיעונו בפניי מיום 13.2.19, עמ' 2 לפרוט', ש' 16: " לעניין סעיף 8 של האישום הראשון – אני חושב שהכל נאמר" (ההדגשה שלי – י.ג. ).

נ"ד. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי המערער התכוון בדבריו לקבוצה מסוימת שהחלה בתשעה בוחנים ועלתה בסופו של דבר לשלושה עשר בוחנים, וכי השימוש במ ילה "שבט" היה מכוון לקבוצה, דהיינו, לבוחנים שלא קיבלו את הנחייתו של המערער בדבר הימנעות מעבודה בימי שישי, ואולם טענה זו איננה מקובלת עליי, מה גם שבמפגש הפיוס מיום 30.6.15, הטיח המערער את דבריו לעבר העד חמזה: " אתה והשבט שלך", ודומה, כי אין מקום לפרשנות שונה של הדברים, מזו שניתנה על ידי בית הדין.

בהקשר זה אפנה גם לעדות המערער בפני בית הדין בעמ' 81 לפרוט': "כלל הבוחנים נשמעו להנחיה שלי, למעט 5 בוחנים 4 מהמגזר הדרוזי ואחד צ'רקסי. ניסיתי להסדיר, לשוחח איתם, לשלוח שליחים והדבר לא הועיל".
מנהל המחוז מר צבי גנון העיד בעמ' 72 לפרוט': "התלונה באה מאותה קבוצת דרוזים וגם צ'רקסי ולכן אני מכניס למגזר. הם התלוננו ולא אחרים".

נ"ה. ב"כ המערער הלין גם על כך, שבית הדין קיבל את הודעתו של המנוח חיים חדרי ז"ל. ברי שההודעה התקבלה רק כהוכחה לכך שדברי המנוח נאמרו, ולא כהוכחה לאמיתותם, בהִעדר אפשרות לבחון את הדברים בחקירה נגדית.

גם אם מקובלת עליי טענת ב"כ המערער, שלא היה מקום לקבל כלל את הודעתו של המנוח, הרי אין בכך כדי לשנות מן התוצאה, שהרי, לא על הודעתו של המנוח התבסס בית הדין, כי אם על הראיות הרבות האחרות שהובאו בפניו שהיה בהן כדי לבסס את האישום הראשון.

נ"ו. מסקנתי על יסוד כלל התשתית הראייתית וטיעוניהם של שני הצדדים היא, שבדין הרשיע בית הדין את המערער בגין האישום הראשון, זאת לאחר שהמשיבה עמדה בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליה.

נ"ז. גם בכל הנוגע לאירוע מיום 10.8.15, נשוא האישום השני, בין המערער לבין הבוחן דוד גרויסמן, סבורני, על יסוד התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית הדין, שעלה בידי המשיבה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה, ובדין הורשע המערער גם בהתאם לאישום השני שבכתב התובענה.

אציין, כי מעיון במוצג ת/8 עולה, כי הבוחן שהותקף, דוד גרויסמן, שיגר הודעה בווטסאפ בה מסר את הדברים הבאים: " אני לא הסכמתי להתראיין בפני התקשורת בלי אישור של הממונה, גם כן באופן אישי לא רציתי לעשות את זה. בלי אישור שלי אלי מלכה הודיע על המקרה הנ"ל לתקשורת. אתמול בשעה 07:20 בבוקר התקשר אליי אלי מלכה ודרש להתפטר מהוועד באופן מידי, הוסיף שכך רוצים חברים, כי אני בושה וחרפה למשפחת בוחנים. בהמשך קילל אותי "פחדן, אידיוט, זבל, קאיבנימאת (כך במקור) ועוד אמר: "אני מציע לך להתפטר מהעבודה כבוחן, אתה לא ראוי להיות בוחן, אתה מושך אש" (ההדגשה שלי – י.ג.).

העד גרויסמן ציין באותה הודעה, שעקב זאת הוא לא חש בטוב וטופל בבית חולים (עיינו במסמך בית חולים רמב"ם מיום 11.8.15 – מוצג ת/6).

נ"ח. בהודעת ווטסאפ, מוצג ת/9, הגיב המערער על הדברים וציין , כי בעקבות העובדה שנבחן תקף את הבוחן גרויסמן ואף שבר את משקפיו, הוא (המערער) פעל כפי שנדרש מאיש ועד , וכן פנה לאמצעי התקשורת וביקש מן העד גרויסמן להתראיין בטלוויזיה , ואולם , העד גרויסמן סירב להתראיין. כותב המערער בהמשך: " למחרת התקשרתי לדוד, ואמרתי לו את כל המלל שהוא כתב למעט "זבל" כלומר הוא גם משקר!" (ההדגשה שלי – י.ג.).

עוד הוסיף המערער במוצג ת/9 וציין, שבנסיבות המקרה חובתו של העד גרויסמן הייתה להתראיין לכל אמצעי התקשורת לטובת משפחת הבוחנים "ומאחר והוא לא פעל כנדרש מחבר ועד בזמן אמת לטובת משפחת הבוחנים, כי הוא פחדן גדול, לכן אין מקום לחבר ועד להמשיך ולשמש כתכשיט בוועד הבוחנים ולכן דרשתי את פיטוריו באופן מידי וגם כעת אני דורש זאת".

בעדותו בפני בית הדין טען המערער, שהמלים היחידות שהוא אכן אמר למר גרויסמן הן "אתה אידיוט", וזאת משום שמר גרויסמן, באותו יום שבו התקיימה ביניהם השיחה הטלפונית, התקשר אליו וניתק 5-4 פעמים, ואולם את יתר המלים הוא לא אמר (עמ' 82 לפרו' וכן גם בחקירה הנגדית בעמ' 85 לפרוט' ש' 21-20).

נ"ט. כמצוין כבר לעיל, מעיון במוצג ת/8 ובמוצג ת/9 עולה, שהמערער למעשה מודה במלל שכתב מר גרויסמן במוצג ת/8, והמ ילה היחידה שהמערער שהוא מסתייג ממנה היא " זבל".

העד גרויסמן התייחס בעדותו למשמעות המלה "קיבינימט", מבחינתו, וזאת בעמ' 29 לפרוט': "ובהמשך כינה אותי "זבל, אידיוט, פחדן, לך קיבינימט". בארץ זו קללה, אבל לדוברי רוסית זה קשור לאימא...". בהמשך נשאל העד, כיצד חש בעקבות הדברים שאמר לו המערער וציין, כי חש ברע, בלחצים בחזה, והיה כאמור בטיפול בבית החולים.

בעמ' 30 לפרוט' מספר מר גרויסמן, שבעקבות הדברים שאמר לו המערער הוא פרסם את מלל הדברים בקבוצת הווטסאפ של ועד בוחני הנהיגה (ת/8) ועל כך הגיב המערער בהודעת ווטסאפ (ת/9).

נוכח האמור, אין להתערב במסקנה אליה הגיע בית הדין, ולפיה הורשע המערער גם באירוע נשוא האישו ם השני, הואיל ואמירותיו של המערער לא עלו בקנה אחד עם חובת עובד מדינה לפנות בנימוס לממונים, לעובדים האחרים, ולזולת, ויתר על כן דבריו של המערער כלפי העד גרויסמן היו פוגעניים ומעליבים.

ס. באשר לטענת ב"כ המערער (סעיף 22 של נימוקי הערעור), לפיה שגה בית הדין בקבעו, כי המערער הפר הפרה בוטה את כללי התקשי"ר והחוק, משביקש ממר גרויסמן להתראיין לטלוויזיה בגין אירוע האלימות שחווה מצד נבחן, שהרי המערער פנה, לטענתו, לדוברות בהיותו יו"ר הוועד , וקיבל אישור לראיון , אציין, שאכן לראיון המבוקש של מר גרויסמן, ניתן אישורו של דובר המשרד, כעולה מדברי מר גרויסמן עצמו בעמ' 28 לפרוט', ש' 18-19.

ואולם, כפי שציינה ב"כ המשיבה בטיעוניה, הקביעה בעמ' 13 של הכרעת הדין, שהמערער דרש ממר גרויסמן להתראיין לתקשורת מבלי שהפנה אותו לדובר המשרד לקבלת רשות, לא
שימשה בסיס להרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 17 (2) של חוק שירות המדינה (משמעת), שכן מעיון בעמ' 8 של הכרעת הדין עולה, כי בכל הנוגע לסעיף 17 (2) של חוק שירות המדינה (משמעת), דהיינו, הפרת הוראות התקשי"ר, הפנה בית הדין להוראות התקשי"ר הקובעות את חובת הנימוס של עובד מדינה (פיסקה 42.224 לתקשי"ר, וסעיף 6.02 של כללי האתיקה של עובדי המדינה).

ס"א. ב"כ המערער הלין גם על כך , שלא התקיימה שיחת בירור בין הממונים על המערער לבין המערער בטרם ננקט כנגדו הליך משמעתי בפני בית הדין, ואולם, גם אם ניתן לומר שהיה מקום והיה ראוי לקיים שיחה כאמור עם המערער, אינני סבור, שההחלטה להגיש תובענה משמעתית כנגד המערער לוקה בפגם היורד לשורשו של עניין, שכן ההחלטה האם לנקוט בהליכים בגין אירוע משמעתי, ולמעשה במקרה זה שני אירועים מש מעתיים, האחד מיום 30.6.15, והשני מיום 10.8.15, נתונה לשיקול דעתו של אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה .

חוק שירות המדינה (משמעת) קובע בסעיף 32 מי הגורמים הספציפיים הרשאים להגיש קובלנה על עבירת משמעת, הן ביוזמתם, והן על פי תלונה שהוגשה להם, וסעיף 33 קובע שהקובל רשאי להגיש תובענה לבית הדין אם יש בקובלנה ובחומר הראיות כדי להעמיד עובד מדינה לדין משמעתי, וחייב הוא לעשות כן , אם מי שהסמיכו להיות תובע הורה לו לעשות כן.

אינני סבור שנפל במקרה נשוא הדיון פגם בהפעלת שיקול דעתו של אגף המשמעת, בשים לב לאמירות הפוגעניות והמעליבות של המערער בשני מקרים שונים בהפרש של כחודש ומחצה בי ניהם.

ס"ב. ראוי להוסיף, שגם לאחר הרשעתו, טען המערער בפני בית הדין, שיש בהרשעה כדי לקפח אותו, שכן, כדבריו, " חופש הביטוי שייך לפרט, כל שכן ליו"ר עובדים המייצג עובדים, איך זה עולה בקנה אחד עם הכרעת הדין שלך" (דבר הנאשם במסגרת עמ' 5 של גזר הדין).

אבהיר, שאין בהכרעת הדין של בית הדין לא פגיעה בחופש הביטוי, ולא פגיעה בחופש למתוח ביקורת ולנהל ויכוח לגיטימי. ואולם, יש להבחין בין חופש הביטוי מחד גיסא, לבין אמירות פוגעניות ומעליבות מאידך גיסא, שאותן אין להרשות , בוודאי לא במסגרת שירות המדינה. האמירות בגינן הורשע המערער אינן עולות בקנה אחד עם חובת הנימוס, כנדרש בהוראות התקשי"ר ובכללי האתיקה של עובדי מדינה, והן אף פוגעניות ומעליבות ואינן הולמות התנהגותו של עובד מדינה.
מכאן, שהכרעת הדין של בית הדין למשמעת מבוססת כראוי.

ס"ג. באשר לגזר הדין, ולאחר שנתתי דעתי לטיעוניהם המפורטים של שני הצדדים וכן למסמכים הרלוונטיים, מסקנתי היא שיש מקום להקל במידה מסוימת על אמצעי המשמעת שננקטו כנגד המערער.

בית הדין הצביע, ובצדק, בעמ' 7-6 של גזר הדין, על תכלית הדין המשמעתי, דהיינו: למנוע פגיעה משמעותית בתפקודו ובתדמיתו של השירות הציבור ובאמון הציבור בו, ולהרתיע עובדים אחרים לבל ייכשלו במעשים אחרים בהם נכשל המערער, ומכאן שלאמצעי המשמעת תפקיד הרתעתי ומניעתי כאחד.

ברי, שעל פסיקה זו א ין ולא יכולה להיות מחלוקת כלשהי, והדברים עוברים כחוט השני בפסיקתו של בית המשפט העליון.

ס"ד. ב"כ המשיבה בטיעונה שבכתב מציינת, בסעיף 20 של טיעוניה , כי במאזן שבין הנסיבות האישיות של העובד , לבין הצורך לשמור על תדמיתו של השירות הציבורי , גובר השיקול הציבורי על השיקול הפרטי , ואין בנסיבות האישיות של העובד כדי להצדיק סטייה מאמצעי המשמעת המקובלים בעבירות מסוג זה, ואולם, המשיבה למעשה לא הביאה בפני בית הדין, ואף לא בתשובתה לערעור, פסיקה שיש בה כדי להדגים מה אמצעי ה משמעת המקובלים בעבירות מסוג זה, וגם מטעם המערער לא הוגשה פסיקה.

האמירה בסעיף 20 של טיעוני המשיבה, כי השיקול הציבורי גובר על השיקול הפרטי נכונה, אך לא ניתן להימנע מלהוסיף הסתייגות מסוימת , כעולה מעש"מ 7635/05 ירדנה שרתוק נ' נציבות שירות המדינה (29.1.07) מפי כבוד השופטת (בדימוס) א' פרוקצ'יה בסעיף 13:

"עם זאת, התכלית המערכתית הכללית של דין המשמעת אינה עומדת לעצמה, ולעולם יש לשקול בצדה גם את ההיבט האישי והאנושי הקשור בנאשם ובנסיבות חייו. בהקשר האינדיבידואלי נשקלים, בין היתר, עוצמת הסטייה בהתנהגותו של העובד מול מידת תרומתו לשירות הציבורי, מצבו האישי, והנסיבות שהביאו לביצוע העבירה..."

ובהמשך, שם, בסעיף 14:

"בענייננו, כשלה אומנם המערערת בהתנהגותה, אולם נראה כי מבחינתה מדובר בכישלון חריג, ויחיד עד כה. בנסיבותיה האישיות ישנם היבטים הפועלים לחיוב ולקולא, שראוי לייחס להם משקל ראוי. מעדויות שהובאו, מצטיירת המערערת כמי שתרמה תרומה רבת שנים לעבודה בשירות המדינה בה היא מועסקת מזה 20 שנה, הייתה נכונה תמיד לסייע לכל נזקק בעבודה ומחוצה לה, ומי שמסגרת חייה האישיים מלווה בקשיים".

ס"ה. במקרה שבפניי יש ליתן את הדעת על כך שהמערער, שהוא כבן 58 כיום, היה מועסק, במועדים הרלוונטיים, כראש ענף, בוחן נהיגה, במחוז חיפה והצפון במשרד התחבורה, בעל ותק של 26 שנים, וזהו המקרה היחיד שבו הוגשה כנגדו תובענה משמעתית.

מגיליונות ההערכה והמשוב שהוגשו עולה, שלמערער היו הערכות טובות ביחס לרמה המקצועית שלו והאחריות בה הוא ממלא את תפקידו (למעט בשנת 2015 שבה הוגשה כנגדו התובענה), גם אם הופיעו הערות על כך שעליו למתן את תגובותיו ואמירותיו כלפי נבחנים ומורים לנהיגה.

מן המוצגים שהוגשו עולה גם מצבו הבריאותי של המערער (מוצגים נ/4 ו-נ/5), וכן ההשפעה עליו עקב ה הליך המשמעתי שננקט כנגדו בבית הדין, בשים לב לשנות עבודתו הארוכות במסגרת שירות המדינה, כשהמקרה הנוכחי הוא היחיד בו נאלץ לעמוד בפני בית הדין.

עוד יש להביא בחשבון, שבינתיים משמש המערער בתפקיד אחר במשרד התחבורה , דהיינו: כמפקח על מוסכים ומכוני רישוי. בשים לב לכל האמור, סבורני , שניתן נוכח האמור לע יל, להסתפק באמצעי המשמעת של נזיפה חמורה והפקעת חצי משכורת קובעת, ולהימנע מן ההוראה בדבר הורדה בדרגה למשך 6 חודשים.

ס"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:

1. אני דוחה את הערעור על הכרעת הדין.

2. אני מקבל חלקית את הערעור על גזר הדין, ומורה על ביטול אמצעי המשמעת של הורדה בדרגה למשך 6 חודשים (שאר אמצעי המשמעת יעמדו בעינם ללא שינוי).

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין אל:

  1. ב"כ המערער – עו"ד רענן עמוסי, בני ברק.
  2. ב"כ המשיבה – עו"ד גב' שרון אייל – פרקליטות מחוז חיפה (פלילי).

ניתן היום, י"ד אדר א' תשע"ט, 19 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.