הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים 25

בפני
כב' הנשיא רון שפירא

מבקש

אימן מרעי
ע"י ב"כ עו"ד ענאן עבד ואח'

נגד

משיב

אחמד בריה
ע"י ב"כ עו"ד רון לוינטל

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על החלטות בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר) שניתנו ביום 11.03.2021 וביום 12.04.2021 במסגרת ת"א 56000-11-19 ובמסגרתן נדחו בקשות המבקש לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה לאחר מחיקת כתב ההגנה מטעמו משלא הגיש תצהיריו במועד.

יצוין כי בקשת רשות ערעור זו הוגשה לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"). יצוין כי בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 146(א)(2) לתקנות הנני מאשר את ההחלטה של בימ"ש קמא ודוחה את בקשת רשות הערעור כנגד החלטה זו. בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 148(ב) לתקנות אני סבור כי אין צורך אף לנמק החלטה זו בדבר דחיית בקשת רשות הערעור וזאת מאחר שלא נפלה בהחלטת בימ"ש קמא טעות בממצאים העובדתיים, במסקנה המשפטית או בחוק. עם זאת, אנמק בקצרה. יצוין עוד כי כפועל יוצא מדחיית בקשת רשות הערעור הנני מבטל גם את עיכוב הביצוע הארעי שניתן בכל הנוגע לפסק הדין נשוא הליך זה .

הרקע לבקשה והחלטות בימ"ש קמא:
מדובר בתביעה כספית שהגיש המשיב נגד המבקש בעילה של לשון הרע, ביחס להתבטאויותיו בפוסט/הודעה אשר פורסם בפייסבוק ביום 30.06.19. המבקש מכהן כראש המועצה המקומית של פוריידיס ואילו המשיב כיהן קודם בתפקיד זה.

בהחלטה מיום 12.04.21 ציין בימ"ש קמא כי כתב ההגנה שהוגש מטעם המבקש (הנתבע) נמחק בהחלטה מיום 17.01.21 לאחר שלא הגיש תצהיריו על אף המועד שנקצב לכך ואורכות רבות שניתנו לו לבקשתו, כמו גם מיוזמת ביהמ"ש. לאור האמור, הוגשה ביום 18.01.21 בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה ובהתאם ניתן פסק דין ביום 18.01.21. ביום 11.03.21 הוגשה בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. בהתאם להחלטת בימ"ש קמא מיום 11.03.21, שעה שהבקשה הוגשה בניגוד להוראות תק' 131 לתקנות וללוח הזמנים המותווה בתקנות, נמחקה הבקשה. לפנים משורת הדין ולאחר מספר בקשות והבהרות שהגיש הנתבע, בהתאם להחלטה מיום 17.03.21, נדונה הבקשה לגופה על מנת לתת לנתבע/המבקש את יומו. בימ"ש קמא בחן את כל טענות המבקש וקבע כי עסקינן בפסק דין אשר ניתן לאחר שכתב טענותיו נמחק משלא הגיש תצהיריו על אף המועד שנקצב באורכות רבות אשר ניתנו לו לבקשתו, כמו גם ביוזמת ביהמ"ש. בימ"ש קמא ציין כי בהתאם להחלטה מיום 11.03.21, הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בניגוד להוראות תקנה 131 לתקנות וללוח הזמנים המותווה בתקנות ומשכך נמחקה. כן צוין כי כאמור בהחלטה מיום 17.03.21 התנהלות המבקש נלקחת בחשבון בעת הכרעה בבקשה לביטול פסק הדין.

בימ"ש קמא לא קיבל טענות המבקש כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק בשל אי המצאת ההחלטה מיום 05.01.21; בשל כך שלא חלפו 10 הימים האחרונים שנקצבו להגשת תצהירים; ובשל פסיקת סעד שלא נתבקש בתביעה ונכלל בבקשה לפסק דין במעמד צד אחד. נקבע כי לא הובאה ראיה לפגם בהליך אשר בעטיו חייב היה ביהמ"ש להימנע ממתן פסק הדין. בימ"ש קמא לא שוכנע באמיתות טענות המבקש הנוגעות לכך שלא היה מודע למועד ולחובה להגיש תצהירים מטעמו וצוין כי טענות אלו לא נתמכו בראיות מספיקות. נקבע כי המבקש ידע היטב כי מתנהל נגדו הליך משפטי והוא היה מיוצג בהליך עד למועד שחרור עורך דינו מייצוג. ב"כ הקודם של המבקש ציין כי ניסה להשיג את המבקש פעמים רבות מבלי שקיבל מענה ואף צירף ראיות לכך לבקשתו. צוין כי מההודעות שצורפו לבקשה לשחרור מייצוג עולה כי ב"כ הקודם של המבקש דאג לעדכן אותו בנוגע לחובתו להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו. לכן לא התקבלו טענות המבקש להיעדר מודעות למוד ולחובה להגיש תצהירים מטעמו. עוד נקבע כי ההחלטה שהורתה על מחיקת כתב טענותיו של המבקש בדין יסודה, שכן המבקש לא הגיש תצהיריו על אף אורכות רבות שניתנו לו לבקשתו ומיוזמת ביהמ"ש ואל נוכח התנהלותו בהליך כאשר התעלם מההליך שהתנהל בעניינו גם לאחר החלטה זו וגם לאחר פסק הדין שניתן בעניינו. בימ"ש קמא קבע כי התנהלותו של המבקש מגעת כדי "שימוש לרעה בהליכי משפט" בהתאם לתקנה 4 לתקנות. נקבע כי הניסיונות הרבים ליידע את המבקש בדבר ההליכים נפלו על אוזניים ערלות שעה שהמבקש התעלם מפניות אליו ואף נדמה כי היה בקלות יכול לבררן. צוין כי מצופה מבעל דין שמתנהל מול הליך שהוא מודע אליו לברר את מצב ההליך, להתעניין בו ולבדוק את לוח הזמנים, אפילו מיוזמתו. כן צוין כי כאשר התפטר עורך דינו של המבקש מייצוג היה צריך למנות עו"ד אחר באופן מידי או לכל הפחות לברר את סד הזמנים על פי ההחלטות. צוין כי עצם העובדה כי התיק היה קבוע למועד שמיעת הוכחות כלל אינה עומדת לזכות הנתבע/המבקש והתקנה המוזכרת בבקשתו, שמקנה לנתבע זכות לחקור את התובע גם בהיעדר הגשת תצהירים כלל אינה קיימת בתקנות החדשות.

בימ"ש קמא קבע כי בשים לב לעקרונות היסוד שבחלק א' לתקנות, בהחלטה מיום 17.01.21 לא הופר האיזון הראוי בין האינטרסים הצריכים לעניין ולא היה מקום לאפשר לנתבע/למבקש לאחר שפעם אחר פעם התעלם מהוראות ביהמ"ש להסביר מדוע ראיותיו לא הוגשו במועד. נקבע כי ככל שחפץ בכך, היה עליו להגיש הודעה מתאימה במועדים שנקצבו והוארכו מעת לעת, אך הוא המתין עד אשר יחלוף המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין בטרם פנה לעו"ד חלופי מטעמו ובטרם הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין. לאור זאת נקבע כי פסק הדין ניתן כדין וגם ההחלטה מיום 17.01.21 בדין יסודה. לכן נדחו טענות המבקש לפיהן יש להורות על ביטול פסק הדין מחובת ביהמ"ש.

באשר לטענות המבקש כי יש לבטל את פסק הדין מתוקף שיקול דעת ביהמ"ש משום שלמבקש טענות הגנה טובות נגד התביעה כפי שהדבר עולה מכתב הגנתו נקבע כי אין לקבל טענת המבקש לפיה הנתונים או הטענות או ההוכחות שבידיו מגלים על פני הדברים סיכויי הגנה ולו בדוחק. נקבע כי אל נוכח התנהלות המבקש בהליך זה, עצימת העיניים להחלטות שניתנו והשהות בייצוג חלופי מטעמו, אף אין לקבל את הטענות כי אינו מזלזל בהליכי חוק וכי פעל מיד כשנודע לו על קיומו של פסק דין נגדו. צוין כי המבקש אף לא התייחס בפירוט הנדרש למלוא ההתבטאויות המיוחסות לו, העולות כדי לשון הרע.

בנוגע לטענה כי בפסק הדין ניתן סעד אשר לא התבקש ואינו בסמכותו של ביהמ"ש, בו הורה על פרסום התנצלות, נקבע כי מוטב היה לה לולא הועלתה. צוין כי בחינת פסק הדין מעלה כי התבקש פרסום הבהרה מטעמו של המבקש ובה הוא מציין כי הוא חוזר בו מהפרסומים שכן אין לו הוכחה כי אכן בוצעו והמבקש כלל לא חויב בהתנצלות. נקבע כי לא התבקש סעד שכזה וממילא אף אין סעד של התנצלות בסמכות ביהמ"ש. נקבע כי פרסום ההבהרה בצדק התבקש ואף ניתן ומשכך כלל אין לטענת המבקש בעניין זה על מה שתסמוך.

בסיכומו של דבר קבע בימ"ש קמא כי בנסיבות המקרה ובהתחשב בכך שעמדה בפניו תביעת לשון הרע שפרטיה פורטו בהרחבה בכתב התביעה, לא מצא טעם לביטול פסק הדין. לכן נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין ונקבע כי המבקש יישא בהוצאות הגשת הבקשה.

טענות הצדדים בתמצית:
המבקש טוען במסגרת בקשות רשות הערעור כי בישיבת קדם המשפט נקבע שעל המשיב להגיש תצהיריו תוך 45 ימים ועל המבקש להגיש 45 ימים לאחר מכן, כשימי הפגרה באים במניין, ונקבע קדם משפט נוסף. המשיב ביקש ארכה של 10 ימים להגשת ראיותיו ובימ"ש קמא נעתר לכך. גם בקשה נוספת של המשיב להארכת מועד ב-7 ימים נוספים נענתה בחיוב. בקשת המבקש לשינוי מועד הדיון שהיה קבוע ליום 11.11.20 בנימוק שלא יחלפו עד אז 45 הימים שהוקצו להגשת תצהירי המבקש נדחתה. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה והדיון התקיים במועדו. בתום הדיון נקבע התיק להוכחות. ביום 03.12.20 ביקש ב"כ המבקש הקודם וקיבל הארכת מועד להגשת תצהירי המבקש ב-30 ימים. ביום 23.12.20 ביקש ב"כ המבקש הקודם שחרור מייצוג ובימ"ש קמא הורה על שחרורו מייצוג ביום 31.12.20. ביום 05.01.21 החליט בימ"ש קמא כי טרם הוגשו תצהירי הנתבע וניתנה אורכה להגשתם בתוך 10 ימים. נקבע כי בהעדר הגשה במועד לא יורשה עוד הנתבע להגיש תצהירים מטעמו. ביום 17.01.21 הורה בימ"ש קמא על מחיקת כתב טענותיו של הנתבע (המבקש), משלא הגיש תצהיריו. המשיב הגיש בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה וזה ניתן לו ביום 18.01.21.

לטענת המבקש, לא היה מודע למועד ולחובה להגיש תצהירים מטעמו, שכן הקשר בינו לבין ב"כ הקודם התקיים באמצעות מנכ"ל המועצה המקומית. לאחר העברת התיק לטיפול ב"כ הנוכחי של המבקש הוגשה בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד ולמתן אפשרות למבקש להגיש ראיותיו תוך 10 ימים ממועד ביטול פסק הדין, בצירוף תצהיר המבקש. בהחלטה מאותו יום קבע בימ"ש קמא כי הבקשה הוגשה שלא בהתאם לתקנה 131 לתקנות ובהתאם נמחקת. באותו יום הוגשה הודעת הבהרה מטעם המבקש בה הובהר כי פסק הדין הומצא ביום 09.02.21 ולכן הבקשה הוגשה במועד ולא היה מקום למחוק אותה. בימ"ש קמא נתן החלטה נוספת על גבי הבקשה לפיה המועד להגשת הבקשה חלף. המבקש הגיש הבהרות נוספות אך בימ"ש קמא לא חזר בו מהחלטתו כי הבקשה הוגשה באיחור, אך יחד עם זאת קבע כי הבקשה תועבר לידי המשיב אשר ימסור תגובתו. לאחר הגשת תגובת המשיב דחה בימ"ש קמא את הבקשה ביום 12.04.21 תוך חיוב המבקש בהוצאות.

המבקש טוען כי שגה בימ"ש קמא משקבע כי הבקשה הוגשה בניגוד לתקנות וללוח הזמנים המותווה בהן. נטען כי הבקשה הוגשה בהתאם לדרישות שהותוו בתקנות ולא היה מקום למחוק אותה מלכתחילה. כן נטען כי מהתנהלות בימ"ש קמא עולה הרושם כי הוא היה נעול בדעתו שפסק הדין ניתן כדין והדבר השליך על ההכרעה בבקשה תוך התעלמות מהפגמים הרבים שנפלו בהליך ואשר היו צריכים להביא לביטול פסק הדין. נטען כי בימ"ש קמא לא התמודד בהחלטתו עם טענות המבקש בדבר אי המצאת ההחלטות להגשת תצהירים לידיו ואף לא בדק את הנתונים הקיימים במערכת "נט המשפט" בדבר המצאת החלטות והתמקד בטענות בא כוחו הקודם של המבקש, אשר ביקש להשתחרר מייצוג. נטען כי בימ"ש קמא הסתמך על תקנה העוסקת בשימוש לרעה בהליכי משפט, אך לא נעשה על ידי המבקש שימוש לרעה בהליכי משפט ולא היה מקום להפעיל את התקנה נגדו, שכן הוא לא היה מודע למועד הגשת תצהירים ולהחלטות שניתנו. נטען כי גם לו היה המבקש מודע להחלטה והחליט שלא להגיש ראיות מטעמו, הרי הסנקציה ההגיונית והסבירה, שאף נקבעה בהחלטה מיום 05.01.21, היא שלא יורשה להביא ראיות מטעמו. נטען כי טרם שימוש בסעד הדרסטי ביותר של שימוש בתקנה 42 היה מקום לאפשר למבקש להסביר מדוע ראיותיו לא הוגשו במועד, במיוחד לאחר שבא כוחו שוחרר מייצוג. כן היה מקום לוודא המצאת ההחלטות למבקש בטרם מחיקת כתב הגנתו, מבלי לשקול חלופות אחרות פוגעניות פחות.

עוד טוען המבקש כי השימוש בהגבלת או איסור חקירה נגדית צריך שייעשה בזהירות רבה ולא כדבר שבשגרה ובמקרה זה לא הייתה שום הצדקה למנוע מהמבקש לממש את זכותו לחקור את יריבו על תצהיר שהוגש על ידו ולחקור את עדיו. נטען כי אין באי הגשת תצהירי המבקש כדי להביא לקבלת התביעה באופן מידי ואף אם נמנע נתבע מהגשת תצהירי עדות ראשית יש ליתן לו את יומו בביהמ"ש כדי שיוכל לנסות ולשכנע שיש לדחות את התביעה שהוגשה נגדו, כך שלא היה מקום למחוק את כתב ההגנה וליתן פסק דין כפי שנעשה. המבקש טוען עוד כי טעה בימ"ש קמא משנתן למשיב סעד של "פרסום הבהרה" שלא נתבקש על ידו בכתב התביעה. על כן, נטען כי שגה בימ"ש קמא עת נעתר לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה בה נכלל סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. נטען כי נשללה מהמבקש זכות הגישה לערכאות ויש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

המשיב טוען כי בבקשת רשות הערעור אין כל טיעון חדש שלא קיבל מענה בתגובת המשיב לבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר או טיעון כלשהו הסותר את החלטת בימ"ש קמא באותן טענות. נטען כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה כל טעם אמיתי חדש שלא עלה כבר בהליך בבימ"ש קמא. נטען כי המבקש מתעלם ממחדליו ומציג עצמו כאילו היה קורבן כאשר בימ"ש קמא קבע באופן בהיר כי טענותיו נמצאו כלא מהימנות. נטען כי המבקש היה מודע להליכים בתיק, עודכן וידע עליהם הכל מפי בא כוחו לשעבר. באשר לטענת המבקש לזכות לחקור את עדי התובע בחקירה נגדית נטען כי בימ"ש קמא ציין לעניין זה כי זכות זו אינה קיימת בתקנות. נטען כי בימ"ש קמא לא גזל מהמבקש כל זכות דיונית שהייתה מסורה לו והמבקש בדרישה זו מתעלם מהדין והפסיקה. בנוגע לטענת המבקש כאילו בימ"ש קמא פסק למשיב סעד שלא התבקש טוען המשיב כי בימ"ש קמא קבע לעניין זה כי מוטב לטענה זו לולא הועלתה ובחינת פסק הדין מעלה כי נתבקש פרסום הבהרה מטעמו של המבקש ובה הוא מציין כי הוא חוזר בו מהפרסומים שכן אין לו הוכחה כי אכן בוצעו והמבקש לא חויב כלל בהתנצלות. לא התבקש סעד שכזה וממילא אף אין סעד של התנצלות בסמכות בית המשפט. פרסום ההבהרה בצדק התבקש ואף ניתן ומשכך, כלל אין לטענת המבקש בעניין זה על מה שתסמוך. כך קבע בימ"ש קמא. כן נטען כי לא נמנע מהמבקש יומו ולא הזכות לטעון טענותיו או להגיש תצהיריו.

לטענת המשיב, דחיית בקשת המבקש בבימ"ש קמא נסובה על דיון לגופן של הטענות שהשמיע המבקש בבקשותיו ועל היעדר הגנה לגופה של התביעה, דבר אשר שמט את מלוא טיעוניו בבקשה. נטען כי עסקינן בפסק דין ובהחלטה שדוחה בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה בשל לשון הרע מהחמורות שיש כנגד ראש הרשות הקודם שהיה ידוע למבקש היטב כי כולן עורבא פרח ואותן השמיע בתפוצה ניכרת במטרה להסב למשיב נזק עצום. נטען כי דברים אלה לא הוכחשו על ידי המבקש בהגנתו ולא ניתנו תימוכין לאף טענה מטענותיו בכתב ההגנה ואף ציין שהדברים נכתבו ב"עידנא דריתחא". נטען כי גם מחמת הצדק וגם מחמת שיקול הדעת בימ"ש קמא קבע בדין ובצדק כי התנהלותו של המבקש אינה מקימה לו הגנה מן הצדק ובאשר להגנה מחמת שיקול דעת המבקש לא הוכיח טיעוני הגנה לחלק מן הפרסומים המיוחסים לו.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את הבקשה למתן רשות הערעור על נספחיה ואת החלטותיו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחותה. לא מצאתי כי בהחלטות שנגדן הוגשה בקשת רשות הערעור נפל כל פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין או מתן רשות ערעור.

כפי שקבע בימ"ש קמא, כאשר מבוקש ביטול פסק דין מכוח שיקול דעת, יש לבדוק את סיבת המחדל ואת סיכוי ההליך, כאשר על פי רוב לסיכויי ההליך משקל כבד יותר [ראו למשל: רע"א 1838/16 החבובות חנות הצעצועים של בע"מ נ' מדינת ישראל פקיד שומה פתח תקוה סעיף 13, (8/5/2016), רע"א 7244/16 פלוני נ' עזבון המנוח אמיר תאופיק כריים ז"ל, סעיף 6, (13/11/2016)].

הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי "כאשר מבסס המבקש סיכויים להגנתו יש להיעתר לבקשתו לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, תוך חיובו לשאת בהוצאות המיותרות שגרם לבעל הדין שכנגד. אכן, במצבים מסוימים, כאשר עסקינן בזלזול בוטה בבית המשפט, יתכן שמחדל המבקשים יהיה כה גדול עד כדי כך שיאפיל על השיקול של סיכויי הגנתם לגופו של עניין (רע"א 7657/11 גריסרו נ' ברמן [פורסם בנבו] (18.6.2012)) " [רע"א 7612/16 עזבון המנוח סאלח מחמד עבאס ז"ל יורשיו נ' עזבון המנוח סאלח חסין עבאס ז"ל היורש מוחסן סאלח עבאס נושא (21.12.2016)].
כפי שקבע בימ"ש קמא, כתב ההגנה שהוגש מטעם המבקש (הנתבע) נמחק בהחלטה מיום 17.01.21 לאחר שלא הגיש תצהיריו על אף המועד שנקצב לכך ואורכות רבות שניתנו לו לבקשתו, כמו גם מיוזמת ביהמ"ש. על כן, בצדק קבע בימ"ש קמא כי המבקש הפגין זלזול בוטה בהליך ובביהמ"ש. גם הבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור ולפנים משורת הדין נדונה לגופה על מנת לתת למבקש יומו בביהמ"ש. בימ"ש קמא בחן את כל טענות המבקש המובאות גם במסגרת בקשת רשות הערעור ובצדק הביא בחשבון את התנהלות המבקש בניהול ההליך. אינני סבור כי הובאה ראיה לפגם בהליך אשר בעטיו חייב היה בימ"ש קמא להימנע ממתן פסק הדין. טענותיו של המבקש כי לא היה מודע למועדים ולחובה להגיש תצהירים מטעמו נטענו בעלמא ולא הוכחו. המבקש ידע היטב כי מתנהל נגדו הליך משפטי והוא היה מיוצג בהליך עד למועד שחרור עורך הדין הקודם מייצוג (ככל הנראה על רקע נתק בין המבקש לעורך הדין אשר ניסה להשיג את המבקש פעמים רבות מבלי שקיבל ממנו מענה). מההודעות שהוגשו לתיק עולה כי המבקש היה מודע לחובתו להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ולכן בצדק לא התקבלו טענות המבקש להיעדר מודעות למועד ולחובה להגיש תצהירים.

כאמור, המבקש לא הגיש תצהיריו על אף אורכות רבות שניתנו לו לבקשתו ומיוזמת ביהמ"ש ולכן לא ניתן לקבוע כי נפל פגם בהחלטתו של בימ"ש קמא כי התנהלותו של המבקש הגיעה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט. בימ"ש קמא לא שגה כאשר קבע כי מצופה מבעל דין שמתנהל מול הליך שהוא מודע אליו לברר את מצב ההליך, להתעניין בו ולבדוק את לוח הזמנים, אפילו מיוזמתו. כאשר התפטר עורך דינו של המבקש מייצוג היה עליו למנות עו"ד אחר באופן מידי או לכל הפחות לברר את סד הזמנים על פי ההחלטות, כפי שקבע בימ"ש קמא. בנסיבות אלה, לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא לפיה פסק הדין ניתן כדין ואין מקום לבטלו.

גם באשר לטענות המבקש כי יש לבטל את פסק הדין מתוקף שיקול דעת ביהמ"ש משום שלמבקש טענות הגנה טובות נגד התביעה, כפי שהדבר עולה מכתב הגנתו , סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא אשר קבע כי אין לקבל טענת המבקש, שכן המבקש לא התייחס בפירוט הנדרש למלוא ההתבטאויות המיוחסות לו, העולות כדי לשון הרע. לא מצאתי גם כי נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא לפיה לא ניתן בפסק הדין סעד אשר לא התבקש ואינו בסמכותו של בימ"ש קמא. בסיכומו של דבר, הנני סבור כי לא נפל פגם בהחלטתו של בימ"ש קמא לפיה בנסיבות המקרה אין להורות על ביטול פסק הדין.

בענייננו, בימ"ש קמא פעל על פי הדין והפסיקה ושקל את השיקולים הרלוונטיים, ביניהם טענות המבקש והעדר הפירוט לטענותיו במסגרת הגנתו. כן נשקלה בצדק התנהלותו בניהול ההליך. כאמור, אינני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר הינה ראויה וסבירה בנסיבות העניין ועל אחת כמה וכמה שאין מקום ליתן רשות ערעור על החלטה זו. על כן, סבורני כי לאור האמור לעיל והנימוקים שפורטו בהחלטתו של בימ"ש קמא, אין מקום להתערב או ליתן רשות ערעור על החלטתו של בימ"ש קמא.

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
משנדחתה הבקשה למתן רשות לערער ממילא מבוטלת ההחלטה שעניינה בעיכוב ביצועו של פסק הדין שכאמור אינו מבוטל ונשאר על כנו.

בשים לב לעובדה שהמשיב נאלץ להגיש תגובות הן לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין והן לבקשה למתן רשות לערער, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי לפיה שתי הבקשות נדחות, אני מחייב את המבקש בהוצאות המשיב בשתי הבקשות בסכום כולל של 12,000 ₪. סכום זה ישולם בדרך של העברת הערבון בשהפקיד המבקש בקופת בית המשפט, בסך 7,500 ₪ לידי המשיב באמצעות ב"כ. יתרת החוב בסך 4,500 ₪ ישולם ע"י המבקש לידי המשיב באמצעות ב"כ עד לא יאוחר מיום 10.8.21, שאם לא כן יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לצדדים, באמצעות ב"כ, ו כן לתיק בית משפט קמא.

ניתנה היום, ט"ז אב תשפ"א, 25 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא