הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים 09

בפני
כב' הנשיא רון שפירא

מבקשת

פסגות ישראל נדל"ן י.ס.צ. בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גולדבלט ואח'

נגד

משיבים

  1. עומר שרעבני
  2. ישראלה רז שרעבני

החלטה

הרקע לבקשה ופסק דינו של בימ"ש קמא:
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש לתביעות קטנות בחדרה (כב' הרשמת הבכירה טלי מירום) שניתן ביום 27.07.2020 במסגרת ת"ק 25634-02-20.

בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ולאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני מוצא כי אין היא מצריכה תשובה ויש לדחותה על הסף.

מדובר בתביעה קטנה שהוגשה על ידי המשיבים נגד המבקשת ותביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקשת נגד המשיבים, שעניינן הסכם מכר דירה שנחתם בין הצדדים ביום 31.01.2016 ולפיו חתמו המשיבים והמבקשת על הסכם לפיו רכשו המשיבים מהמבקשת דירת גן בשכונת הפארק בחדרה.

כפי שציין בימ"ש קמא בפסק דינו, בהסכם נקבע כי מועד מסירת הדירה הינו בתוך 24 חודשים מיום קבלת היתר הבניה. נקבע כי אין חולק כי היתר הבניה התקבל ביום 27.09.2016 ומכאן שמועד המסירה החוזי היה 27.09.2018. כן נקבע כי אין חולק כי בפועל נמסרה הדירה למשיבים ביום 01.07.2019, קרי, תשעה חודשים לאחר מועד המסירה החוזי. בנוסף נקבע כי מוסכם על הצדדים כי המבקשת שילמה למשיבים פיצוי בסך של 40,660 ₪ עבור האיחור במסירה, וזאת עבור שבעה חודשי איחור בלבד, כאשר דמי השכירות ששימשו בסיס לחישוב הפיצוי הועמדו על 3,750 ₪ לחודש.

המשיבים עתרו בכתב התביעה לחייב את המבקשת בפיצוי בגין כל תקופת האיחור, קרי, תשעה חודשים. כן טענו כי הבסיס לחישוב הפיצוי צריך לעמוד על סך של 5,000 ₪, זאת על פי דמי השכירות המקובלים לגבי דירות דומות בגודלן ובמיקומן, בהתאם להוראות סעיף 5א' לחוק המכר (דירות), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק המכר (דירות)"). בהתאם למדדים אלו טענו המשיבים כי הפיצוי לו הם זכאים בגין האיחור במסירה הוא סך של 7,500 ₪ (פי 1.5 מבסיס דמי השכירות) למשך 8 חודשים, סה"כ 60,000 ₪, ועוד סך של 6,250 ₪ (פי 1.25 מבסיס דמי השכירות) למשך החודש התשיעי, סך הכל 66,250 ₪ ובניכוי הסכום ששולם (40,600 ₪) – 25,590 ₪. בנוסף טענו המשיבים כי הינם זכאים להחזר עבור סך של 889 ₪ ששילמו לקבלן מטעם המבקשת עבור הנמכת הרצפה לצורך התקנת פרקט, דבר שבסופו של דבר לא בוצע. עוד טענו המשיבים כי הם זכאים לשורה של זיכויים שנכללו בתשריט, אך בסופו של דבר לא סופקו להם על ידי המבקשת, כגון שיש מטבח, ברזים, אסלה, קרמיקה וכדומה, בסך כולל של 3,430 ₪. כן תבעו פיצוי של 4,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה להם עקב התנהלות המבקשת וסירובה לשלם להם את המגיע להם. סך כל התביעה במעוגל 33,900 ₪.

המבקשת כפרה בכתב ההגנה בטענות המשיבים. לטענתה מדובר בתביעת סרק חסרת יסוד אשר הוגשה בחוסר תום לב ודינה להידחות. המבקשת טענה כי שילמה למשיבים פיצוי עבור שבעת חודשי איחור במסירה, על הצד הגבוה בחישוב דמי השכירות, והכל כמחווה של רצון טוב כלפיהם. נטען כי כנגד קבלת הפיצוי חתמו המשיבים מרצונם הטוב על כתבי הסכמה ועל כן הם מנועים מלטעון כנגד הפיצוי ששולם להם. המבקשת טענה כי הסיבה בגינה לא הסכימה לשלם למשיבים פיצוי בגין שני חודשי האיחור האחרונים היא כי לתדהמתה גילתה כי המשיבים עשו שימוש מאחורי גבה בעובדים (גבי), בחומרים ובציוד שלה לצורך שיפוץ ביתם. בכך נטען שהמשיבים גנבו מהמבקשת, גרמו לעיכוב בעבודות הבניה בפרויקט כולו וכן גרמו לעיכוב ברישום הבית כבית משותף, שכן דירתם אינה תואמת את היתר הבניה שניתן ולכן לא ניתן להגיש את התשריט לרישום הבית כבית משותף. כן טענה המבקשת כי בכך חשפו המשיבים את המבקשת לטענות מצד צדדים שלישיים, קרי, דיירים אחרים בפרויקט אשר יתבעו את המבקשת עקב אי הרישום. כן טענה המבקשת כי יש בכך כדי לפגוע במוניטין שלה ובשמה הטוב. לטענתה, כל אלו מהווים הפרה יסודית של ההסכם מצד המשיבים ובגין כך זכאית המבקשת לפיצוי המוסכם על פי ההסכם, העומד על שיעור 10% משווי המכר, קרי, 154,000 ₪. אשר לאיחור המסירה טענה המבקשת כי זה נגרם עקב גורם חיצוני שאיננו בשליטת המבקשת, והוא כניסתה של החברה הקבלנית איגלו הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "איגלו") להליכי הקפאת הליכים ופירוק בחודש פברואר 2019. נטען כי קריסת איגלו לא הייתה צפויה וכי גרמה לעיכוב במסירת הדירות החל מחודש יולי 2018. נטען כי המבקשת פעלה לביצוע הבניה באמצעות אחרים, אולם קצב הבניה היה מטבע הדברים נמוך יותר. אשר לגובה הפיצוי הנתבע בגין האיחור במסירה טענה המבקשת כי המשיבים לא הגישו חוות דעת על מנת לתמוך בטענתם, אלא ליקטו מודעות פרסום מאתר יד 2 שאינן משקפות את גובה דמי השכירות לו הם זכאים על פי ההסכם. המבקשת ביקשה להסתמך על חוות דעת שמאית שצורפה מטעמה לכתב ההגנה ולפיה דמי השכירות של דירת המשיבים אינם עולים על 3,900 ₪. לגבי ההחזר עבור הנמכת הרצפה טענה המבקשת כי המשיבים לא שילמו סכום זה לה. אשר לזיכויים השונים בגין פריטים שבסופו של דבר לא סופקו טענה המבקשת כי המשיבים לא מסרו הודעה במועד ולכן אינם זכאים להחזר כלשהו. לסיכום טענה המבקשת כי אין ממש בטענות המשיבים וכי בכל מקרה עומדות לה טענות קיזוז.

בתביעה שכנגד שהגישה המבקשת תבעה מהמשיבים את הפיצוי המוסכם בסך של 154,400 ₪; סך של 40,000 ₪ בגין השימוש הבלתי מורשה בעובדי המבקשת (גבי) ובחומרים וציוד שלה; והשבה של מלוא הפיצוי ששולם למשיבים בגין האיחור במסירה בסך של 40,660 ₪ שכן המשיבים גררו את המבקשת להליכים משפטיים. לאור סמכות ביהמ"ש לתביעות קטנות העמידה המבקשת את סכום התביעה שכנגד על תקרת הסמכות, קרי, 34,000 ₪.

בכתב ההגנה שכנגד טענו המשיבים כי התביעה שכנגד רצופה שקרים, איומים ולשון הרע כלפיהם וכי אין מדובר אלא ב"תביעת השתקה" שמטרתה להפחידם ולהרתיעם מהמשך ההליך המשפטי. נטען כי במפגשים הראשונים של המשיבים עם נציגי המבקשת הוצגה הדירה כדירה בת 5 חדרים בעוד שהדירה שנמסרה להם הייתה דירה בת 4 חדרים ומחסן. נטען כי השינוי היחיד שבוצע הוא פתיחת דלת מהדירה אל המחסן, שינוי שנעשה באישורו המוקדם של צפריר בכנר, מנכ"ל המבקשת, בשיחה שהוקלטה ותמלולה צורף לכתב ההגנה שכנגד. המשיבים כפרו בטענות המבקשת בדבר שימוש שעשו בעובדיה ובחומרים וציוד שלה, טענו כי את השיפוץ בביתם, לאחר מסירת הדירה, ביצעו באמצעות קבלן פרטי שאינו קשור למבקשת, וכי הקשר בינם ובין נציגי המבקשת הסתכם ברכישת מספר שקי טוף מהקבלן מטעם המבקשת וללא קשר ליחסים שבינם ובין המבקשת.

בימ"ש קמא קבע כי יש לקבל את התביעה של המשיבים ברובה.

באשר לאיחור במסירה נקבע כי אין לקבל טענת המבקשת כי אין לחייבה בפיצוי שכן מדובר בנסיבה שאינה בשליטתה. נקבע כי עצם קריסתה של חברת איגלו לא הוכחה ולא הוצגה כל ראיה לגבי הפסקת העבודה בפרויקט בפועל על ידי עובדי חברת איגלו. נקבע כי לא הוצגה הודעה כלשהי שנשלחה בזמן אמת על ידי המבקשת לרוכשי הדירות, ובהם המשיבים, על הפסקת העבודה על ידי איגלו ועל העיכוב הצפוי בגין כך, מה שהיה בו כדי להקנות אמינות לטענה ככזו שנטענה בזמן אמת. נקבע כי לא הוכח קשר בין קריסתה הנטענת של איגלו ובין העיכוב במסירה. צוין כי לטענת נציג המבקשת בדיון איגלו נכנסה להקפאת הליכים בחודש פברואר 2019, כאשר הדירות החלו להימסר לדיירים בחודש מאי 2019 ואין זה סביר, לאור סמיכות הזמנים, כי כניסתה של איגלו להקפאת הליכים הייתה לה השפעה משמעותית על השלמת הבניה, בשלב בו הייתה, ועל מסירת הדירות לרוכשים. כן נקבע כי קריסתו של קבלן מבצע איננה בגדר "כח עליון", אלא נסיבה שיזם סביר חייב לצפותה ולקחתה בחשבון במציאות הקיימת בענף הבניה. ההתקשרות עם הקבלן המבצע נעשית על ידי היזם ובשליטתו ולא על ידי רוכשי הדירות. הבחירה בו היא בחירתו של היזם ושקילת הסיכונים שבהתקשרות עמו נתונה לשיקול דעתו של היזם. הוא שנטל על עצמו מעצם בחירתו את הקבלן המבצע את הסיכונים שבהתקשרות עמו. רוכשי הדירות לא נטלו סיכונים אלו על עצמם ולכן על היזם לדאוג לקבל מהקבלן המבצע את הבטחונות הנדרשים על מנת להבטיח השלמת העבודה במועד ועל מנת שיהא בידו לפצות את רוכשי הדירות ככל שהקבלן לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי היזם. עוד נקבע כי המבקשת פיצתה את המשיבים בגין שבעה מתוך תשעת חודשי האיחור במסירה וסירבה, לטענתה, לשלם עבור החודשיים האחרונים רק בשל טענתה למעשיהם הנטענים של המשיבים. צוין כי מעולם עד למועד הגשת התביעה לרבות בהתכתבויות בין הצדדים שצורפו לכתבי הטענות לא טענה המבקשת כי הסירוב נובע מכך שחל הפטור מתשלום הפיצוי בשל התקיימות נסיבות שאינן בשליטתה לפי סעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות). עוד ציין בימ"ש קמא כי בדיון מסר מנהל המבקשת כי היא פיצתה דיירים אחרים בבניין בגין האיחור במסירת הדירות וכדבריו כל מי שלא השתמש בגבי קיבל את מלוא הפיצוי עבור האיחור במסירה. נקבע כי יש בכך כדי להוות הודאה בזכותם של המשיבים ושל הדיירים האחרים לקבל פיצוי זה ובכך שלא חל הפטור מתשלום הפיצוי בשל נסיבות שאינן בשליטת המבקשת. אכן מנהל המבקשת טען בדיון כי התשלום לרוכשי הדירות ובהם המשיבים נעשה לפנים משורת הדין וכמחווה מצד המבקשת, אך בימ"ש קמא קבע כי אין זה סביר בעיניו שיזם נדל"ן יסכים לשלם סכומי עתק כאלו לדיירים רק כמחווה של רצון טוב או על מנת להימנע מהליכים משפטיים, אלא אם כן סבר כי יש מקום לפיצוי. לכן נדחתה טענת המבקשת בדבר האיחור במסירה כתוצאה מכוח עליון, מנסיבות שאינן בשליטתה של המבקשת או בשל קריסת הקבלן המבצע. לכן נקבע כי על המבקשת לפצות את המשיבים בגין מלוא תקופת האיחור במסירה, קרי, תשעה חודשים.

באשר לבסיס לחישוב הפיצוי ציין בימ"ש קמא כי המשיבים הציגו פרסומים באתר יד 2 להשכרת דירות דומות בגודלן ובמיקומן והמבקשת טענה כי אין מקום להתבסס על מודעות אלה. המבקשת ביקשה להסתמך על חוות דעת שמאי מטעמה אך בימ"ש קמא קבע כי חוות דעת השמאי נערכה ביום 6.9.18, קרי, כעשרה חודשים טרם מסירת הדירה לידי המשיבים. כן נקבע כי לדברי השמאי אומדן דמי השכירות נעשה על ידי "איסוף נתונים לגבי דמי שכירות מבוקשים ודמי שכירות משולמים מהעיתונות המקומית, מאתרי יד 2 וממשרדי תיווך מקומיים". כלומר, השמאי הסתמך על אותם מקורות מידע עליהם הסתמכו המשיבים. לכן ולאור העובדה שחוו"ד השמאי ניתנה כשנה לפני מסירת הדירה למשיבים לא מצא בימ"ש קמא כי זוהי חוו"ד רלוונטית שניתן להסתמך עליה בקביעת הבסיס לחישוב הפיצוי ולא העדיפה על פני הנתונים שהובאו על ידי המשיבים.

נקבע כי דמי השכירות המבוקשים בפרסומים שהציגו המשיבים נעו החל מ- 4,500 ₪ ועד ל- 5,200 ₪ עבור הדירה הצמודה לדירתם של המשיבים והזהה לה. מאחר והמחיר הנדרש איננו בהכרח המחיר המשולם בסופו של דבר נקבע כי יש להעמיד את בסיס החישוב, על דרך האומדנא, על סך של 4,800 ₪ לחודש. בהתאם להוראות סעיף 5א לחוק המכר (דירות) נקבע כי הפיצוי בגין שמונת חודשי האיחור הראשונים הינו 4,800 ₪ X 1.5 X 8 = 57,600 ₪ והפיצוי בגין חודש האיחור התשיעי הינו 4,800 ₪ X 1.25 = 6,000 ₪. לכן סך הפיצוי בגין האיחור במסירה הינו 63,600 ₪.

בימ"ש קמא לא קיבל טענת המבקשת כי המשיבים מנועים מלדרוש פיצוי גבוה מזה ששולם להם, כיוון שחתמו על כתבי הסכמה. נקבע כי מדובר בהוראה קוגנטית, שלא ניתן להתנות עליה, אלא לטובת המשיבים. כן נקבע כי המשיבים טענו בדיון כי נאמר להם באופן מפורש על ידי פקידת המבקשת כי לא ניתן שלא לחתום על המסמכים או להוסיף להם הערה או הסתייגות, אחרת לא יקבלו את הפיצוי. נקבע כי לאור ההתכתבות בין המשיבים למנהל המבקשת אין לתת משקל לטענתו בדיון כי היה על המשיבים לפנות אליו בעניין כתבי ההסכמה. בסיכומו של דבר נקבע כי הפיצוי המגיע למשיבים על פי חוק ועל פי נסיבות המקרה בגין האיחור במסירה הינו 63,600 ₪. המבקשת שילמה להם פיצוי בסך של 40,660 ₪ ומכאן שעליה לשלם להם את היתרה בסך של 22,940 ₪.

באשר לתביעת המשיבים להחזר עבור הנמכת הרצפה שלא בוצעה נקבע כי המשיבים לא הוכיחו זכאותם להחזר זה מהמבקשת. באשר לתביעת המשיבים לזיכויים בגין פריטים שלא סופקו נקבע כי הזיכויים הנדרשים על ידי המשיבים מפורטים בפרוטוקול המסירה שצורף על ידי המבקשת לכתב ההגנה ויש בו משום הוכחה להם. נקבע כי סירוב המבקשת לזכות בגין פריטים אלה שלא סופקו שרירותי ומשולל יסוד ונבע מכך שהמשיבים התלוננו נגד המבקשת. לפיכך התקבל פריט זה במלואו והמבקשת חויבה לזכות את המשיבים בסך של 3,430 ₪ בגין הזיכויים שנתבעו.

בכל הנוגע לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקשת נקבע כי טענות המבקשת כנגד המשיבים לפיהן גנבו חומרים וציוד השייכים לה והשתמשו בעובדיה הן טענות מרחיקות לכת שלא הובאה להם ולו ראשית ראיה. נדחו טענות המבקשת כאילו השימוש שעשו המשיבים בכוח האדם של המבקשת הוא זה שגרם לעיכוב בהשלמת עבודות הבניה. נקבע כי העובדה שהמבקשת הגישה תלונה במשטרה נגד נציגה גבי, בחשד שביצע באופן פרטי עבודות שיפוץ לרוכשי הדירות רלוונטית במערכת היחסים בין המבקשת ובין גבי ואינה מעניינם של המשיבים, משלא הונחה תשתית ראייתית מינימלית לכך שהמשיבים היו חלק מרוכשו הדירות הללו. בימ"ש קמא קיבל את עדותם של המשיבים שביצעו את השיפוץ על ידי קבלן בשם דני חיימוב וקבע כי היא לא נסתרה על ידי המבקשת. נקבע כי העובדה שהמשיבים רכשו, כפי שהודו, מידיו של גבי שקי טוף אין בה כדי להוות הפרה של ההסכם בינם ובין המבקשת ואינה מצדיקה האשמתם בגניבה או הטלת דופי בהם. גם טענת המבקשת כי עבודות שביצעו המשיבים, כביכול, בניגוד להיתר, הביאו לעיכוב ברישום הבית כבית משותף וחושפות את המבקשת לסיכון בתביעות נדחתה ונקבע כי נטענה באופן סתמי ובעלמא ללא ראיה ונסתרה בעדותו של מר גורסד עצמו בדיון. נקבע כי לא הובאה ראשית ראיה לתביעה כלשהי שהוגשה על ידי מי מהרוכשים נגד המבקשת בגין העיכוב ברישום הבית כבית משותף. נקבע כי טענת המבקשת להפרת ההסכם מצד המשיבים לא הוכחה, לא כל שכן הפרה יסודית של ההסכם. לכן נדחתה תביעתה לתשלום פיצוי מוסכם על פי ההסכם. כן צוין כי בדרישת המבקשת לפיצוי ישנה כפילות שכן טענתה להפרה יסודית המצדיקה את פסיקת הפיצוי המוסכם מבוססת על הטענה לשימוש בלתי מורשה בעובדים וחומרים אולם בנוסף ובנפרד דרשה המבקשת פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין אותו עניין. נקבע כי כל טענות המבקשת בתביעתה שכנגד נטענו בעלמא ומשוללות יסוד לחלוטין. לכן נדחתה התביעה שכנגד.

עוד נקבע כי התנהלותה של המבקשת במהלך ההתקשרות בין הצדדים וסירובה לפצות את המשיבים ולשלם להם את המגיע להם רק משום שהתלוננו כנגדה הייתה בלתי ראויה. בימ"ש קמא קיבל טענת המשיבים כי התנהלות זו הסבה להם עגמת נפש רבה ונקבע כי מדובר בעגמת נפש חריגה המצדיקה פיצוי גם במקרה של תביעה כספית. לכן חויבה המבקשת לפצות את המשיבים בסך של 3,000 ₪ בגין הנזק הבלתי ממוני שהסבה להם בהתנהלותה. בנוסף הושתו על המבקשת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ בגין התנהלותה במסגרת הליך משפטי זה. בסך הכל חויבה המבקשת לשלם למשיבים סך של 32,370 ₪.

טענות המבקשת בתמצית:
המבקשת טוענת כי מדובר בפסק דין שגוי. נטען כי בימ"ש קמא פסק לטובת המשיבים חרף כתבי הוויתור עליהם חתמו אשר מסלקים כל טענה ותביעה כנגד המבקשת והתעלמות מכתבי הוויתור וחתימת המשיבים אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה והוראות הדין.

לטענת המבקשת, שגה בימ"ש קמא בקביעתו כי לא הוכח כי קריסת הקבלן שביצע את הפרויקט עבור המבקשת כחברה יזמית גרמה לעיכוב וכי לא מדובר בכוח עליון. נטען כי סעיף 5א(ג) לחוק המכר קובע כי יש בידי המבקשת והמשיבים להסכים כי אירועים שאינם בשליטת המוכרת/המבקשת לא יחולו על איחור במסירה שנגרם כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכרת/המבקשת ואירועים מסוג זה לא יחייבו את המבקשת ליתן שיפוי בגינם. נטען כי קריסת הקבלן המבצע הינו בהכרח אירוע שאיננו בשליטת המבקשת ומדובר באירוע שהמבקשת לא יכלה לצפות. נטען כי אין מחלוקת כי החברה הקבלנית מצויה בהליכי פירוק ואין צורך להוכיח זאת כי מדובר בעובדות שהן בעלות אופי של ידע שיפוטי. נטען כי בימ"ש קמא הסתמך על השערה שלא נתמכה בטענות המשיבים כאשר קבע כי אין זה סביר לאור סמיכות הזמנים בין כניסתה של איגלו להקפאת הליכים לבין מסירת הדירות לרוכשים שהייתה לזה השפעה משמעותית על השלמת הבניה. נטען כי קביעה זו אינה מבוססת על עדויות וראיות ואין ספק כי קריסה של חברה קבלנית שבונה פרויקט בניה נרחב בהכרח תגרום לעיכוב בהשלמת העבודות להשלמת הבניה. כן נטען כי קביעותיו של בימ"ש קמא אינן מתיישבות עם הוראות הדין ועם הסכם המכר עליו חתמו המשיבים עם המבקשת. נטען כי ברור מכלל העובדות והטענות של המ בקשת כי קריסת החברה הקבלנית לא הייתה בשליטתה של המבקשת.

כן טוענת המבקשת כי בימ"ש קמא לא דן ולא באר לגופם של דברים את התביעה שכנגד ודחה את התביעה של המבקשת תוך הסתמכות על גרסת ההגנה של המשיבים שלא הוכחה, שלא נסמכה על כל ראיה בדבר הכחשתם לשימוש שנעשה על ידם ולתועלתם בקבלן מטעם המבקשת וכאשר גרסת ההגנה הינה בסתירה לתנאי הסכם המכר עליהם חתומים המשיבים.

נטען כי שגה בימ"ש קמא בקביעתו כי המשיבים זכאים לתוספת פיצוי על שכר הדירה ששולם להם ובכך שקיבל טענת המשיבים בעניין גובה דמי השכירות שנטענו על ידם בעלמא וללא כל תימוכין ראויים ומנגד דחה את טענות המבקשת אשר נסמכה על חוות דעת מומחה שהוגשה לתיק, שנערכה על ידי שמאית ושהאמור בה לא נסתר בדברי המשיבים. נטען כי חוות דעת השמאית נערכה במועד המתאים והרלוונטי, קרי, 10 חודשים לפני מסירת הדירה בפועל למשיבים, שבענייננו הוא גם חודש לפני שהדירה הייתה אמורה להימסר למשיבים ולרוכשים נוספים ושממועד זה החלו התשלומים. נטען כי חוו"ד השמאית בחנה גם שווי של מודעות פרסום של דירות באזור אך לא הסתפקה בכך ונסמכה גם על פניה למתווכים ובחינת השוק ככלל על פי מומחיותה. כן נטען כי דמי השכירות משולמים בגין התקופה בה הדירה הייתה צריכה להיות מאוכלסת ממש כפי ששולם בזמן אמת למשיבים. נטען כי המשיבים אישרו בחתימתם את הסכומים כאשר חתמו על כתבי ההסכמה והוויתור.

עוד נטען כי שגה בימ"ש קמא כאשר קיבל את טענות המשיבים בעניין זיכויים המגיעים להם בעוד שלא הוצגה כל ראיה מדוע על המבקשת לשלם להם בגין זיכויים, אין כל ראיה בכתב והדברים הינם בסתירה להסכם המכר עליו הם חתומים אשר מורה כי כל שינוי ייערך בכתב. נטען כי הזיכויים אותם דורשים התובעים/המשיבים הינם בגין רכיבים שהמשיבים ביקשו שלא יסופקו להם אך על פי הוראות ההסכם הם אינם זכאים לזיכוי או תשלום בגינם.
נטען כי שגה בימ"ש קמא כשפסק לזכות המשיבים הוצאות משפט בסכום שנפסק על אף שהיה מקום לדחות את תביעתם ולקבל את התביעה שכנגד במלואה, תוך שמירה על זכויות המבקשת לפיצול סעדים.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות המבקשת ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות הערעור ללא צורך בתשובה מטעם המשיבים. לא מצאתי כי בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות נפל פגם המצדיק התערבות או מתן רשות ערעור בנסיבות העניין. אני סבור כי בימ"ש קמא פסק על פי הדין ובהתאם לנסיבות המקרה ולראיות שהוצגו ואינני סבור כי יש מקום להתערב בפסק דינו או ליתן עליו רשות ערעור בנסיבות העניין.

אוסיף לעניין זה כי הכלל בדבר מתן רשות לערער על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות הוא של צמצום. זאת מעצם קביעת החריג לפיו ערעור אינו בזכות אלא מותנה בקבלת רשות מבית המשפט [ראו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט")] והכל במטרה להגשים את תכלית החקיקה ואת כוונת המחוקק לקיום הליך מהיר וחסכוני. ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו: רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.2015); רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח (20.05.2015); רע"א 2376/16 זאב אלימלך קביאטקובסקי נ' רות לפ (10.5.2016); רת"ק (ב"ש) 430-02-16 שושנה כהן נ' סרגיי אבין (24.5.2016); רע"א 7064/17 הנ"ל; רע"א 1032/20 עופר שיינברג נ' סלון אפי בע"מ (06.05.2020)]. אינני סבור כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור או מתן רשות ערעור.

לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בימ"ש קמא לפיה יש לקבל את תביעת המשיבים ברובה ויש לדחות את התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקשת. בימ"ש קמא קבע קביעותיו על בסיס הראיות, העדויות והטיעונים שהוצגו בפניו ולא מצאתי כי הונח בסיס כלשהו להתערבות או למתן רשות ערעור על קביעותיו של בימ"ש קמא.

בימ"ש קמא בחן את טענות הצדדים שנטענו בכתבי הטענות ובדיון שהתקיים לפניו ולכל צד ניתנה הזדמנות להציג את גרסתו, את עדיו ואת ראיותיו בהתאם לנהוג בניהול הליך של תביעה קטנה. מקריאת פסק הדין עולה כי בימ"ש בחן את טענות הצדדים ואת הראיות והעדויות שהוצגו בפניו ופסק על פי הדין ובהתאם לנסיבות המקרה ולראיות שהוצגו. כמו כן, פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס על קביעותיו באשר לממצאים עובדתיים, עניינים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. ראו:
ע"א 5212/14 אבו ג'אנם נ' אבו ג'אנם (החלטה מיום 25.11.2014); ע"א 1100/14 אחמד ראשד מנוסה סלאמה נ' סביוני אלקנה (אלקנה) בע"מ (החלטה מיום 27.4.2014).

אינני סבור אף כי יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא בכל הנוגע לחיוב המבקשת בפיצוי מלא בגין האיחור במסירת הדירה. כפי שקבע בימ"ש קמא, לא הוצגו ראיות לכך שהעיכוב במסירה נבע מקריסתה של חברת איגלו וכי העבודות על הפרויקט הופסקו או עוכבו בשל קריסתה של חברת איגלו. כפי שקבע בימ"ש קמא, לא הוצגה הודעה כלשהי שנשלחה בזמן אמת על ידי המבקשת לרוכשי הדירות, ובהם המשיבים, על הפסקת העבודה על ידי איגלו ועל העיכוב הצפוי בגין כך, מה שהיה בו כדי להקנות אמינות לטענה כזו שנטענה בזמן אמת. לא מצאתי גם כי קיימים חוסר היגיון או חוסר סבירות בקביעתו של בימ"ש קמא כי לטענת נציג המבקשת בדיון איגלו נכנסה להקפאת הליכים בחודש פברואר 2019, כאשר הדירות החלו להימסר לדיירים בחודש מאי 2019 ואין זה סביר, לאור סמיכות הזמנים, כי כניסתה של איגלו להקפאת הליכים הייתה לה השפעה משמעותית על השלמת הבניה, בשלב בו הייתה, ועל מסירת הדירות לרוכשים. אינני סבור אף כי יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי יזם סביר צריך לצפות ולהיערך למקרה של קריסתו של קבלן מבצע, שכן מדובר במציאות הקיימת בענף הבניה ועל היזם לדאוג לקבל את הביטחונות הנדרשים להבטחת השלמת העבודה או פיצוי רוכשי הדירות ככל שהקבלן לא יעמוד בהתחייבויותיו כלפי היזם.

אינני סבור כי יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי מעולם עד למועד הגשת התביעה לרבות בהתכתבויות בין הצדדים שצורפו לכתבי הטענות לא טענה המבקשת כי הסירוב לשלם בגין החודשיים האחרונים של האיחור במסירה נובע מכך שחל הפטור מתשלום הפיצוי בשל התקיימות נסיבות שאינן בשליטתה לפי סעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות). כמו כן, בימ"ש קמא הסתמך בצדק על דבריו של מנהל המבקשת בדיון לפיהם המבקשת פיצתה דיירים אחרים בבניין בגין האיחור במסירת הדירות וכדבריו כל מי שלא השתמש בגבי (הקבלן) קיבל את מלוא הפיצוי עבור האיחור במסירה. אינני סבור כי יש להתערב בקביעה כי יש בכך כדי להוות הודאה בזכותם של המשיבים ושל הדיירים האחרים לקבל פיצוי זה ובכך שלא חל הפטור מתשלום הפיצוי בשל נסיבות שאינן בשליטת המבקשת. בסיכומו של דבר אינני סבור כי יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי על המבקשת לפצות את המשיבים בגין מלוא תקופת האיחור במסירה, קרי, תשעה חודשים.

כמו כן, לא מצאתי כי יש להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא שניתן להסתמך על הפרסומים שהציגו המשיבים מאתר יד 2 להשכרת דירות דומות בגודלן ובמיקומן. אמנם המבקשת ביקשה להסתמך על חוות דעת שמאי מטעמה אך כפי שקבע בימ"ש קמא מדובר בחוו"ד שמאי שנערכה כעשרה חודשים טרם מסירת הדירה לידי המשיבים, כאשר חוות הדעת מסתמכת בין היתר על מקורות מידע דומים לאלה שעליהם הסתמכו המשיבים. יצוין עוד כי הפרסומים שהציגו המשיבים נעו בין טווח מחירים רחב דיו והצביעו על מצג הוגן של דירות דומות במיקום וגודל דומה ולכן אינני סבור שבימ"ש קמא שגה כאשר הסתמך על פרסומים אלה בקביעת גובה דמי השכירות. בימ"ש קמא אף התחשב בכך שהמחיר הנדרש בפרסומים איננו בהכרח המחיר המשולם בסופו של דבר ולכן העמיד את בסיס החישוב על דרך האומדנא באופן שנראה הוגן וסביר.

בנסיבות העניין אין להתערב גם בקביעתו של בימ"ש קמא אשר לא קיבל טענת המבקשת כי המשיבים מנועים מלדרוש פיצוי גבוה מזה ששולם להם, כיוון שחתמו על כתבי הסכמה. בימ"ש קמא קיבל טענת המשיבים בדיון כי נאמר להם באופן מפורש על ידי פקידת המבקשת כי לא ניתן שלא לחתום על המסמכים או להוסיף להם הערה או הסתייגות, אחרת לא יקבלו את הפיצוי. בצדק נקבע כי לאור ההתכתבות בין המשיבים למנהל המבקשת אין לתת משקל לטענתו בדיון כי היה על המשיבים לפנות אליו בעניין כתבי ההסכמה.

אינני סבור אף כי יש להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא לגבי הזיכויים הנדרשים על ידי המשיבים המפורטים בפרוטוקול המסירה או בקביעתו כי סירוב המבקשת לזכות בגין פריטים אלה שלא סופקו שרירותי ומשולל יסוד ונבע מכך שהמשיבים התלוננו נגד המבקשת.

לא מצאתי כי יש להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא בכל הנוגע לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקשת אשר לגביה נקבע כי לא הוכחה כראוי, שכן אינני סבור כי הונחה תשתית ראייתית מינימלית לכך שהמשיבים גרמו במעשיהם לעיכוב במסירת הדירות, לרישום הבית כבית משותף או להפרה מהותית של ההסכם בינם ובין המבקשת.

בסיכומו של דבר, כמפורט לעיל, אינני סבור כי יש מקום להתערב או ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש קמא. על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומאחר שלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות וגם אין צורך להיזקק להליך של הפקדת ערבון. ממילא גם מתייתר הדיוןמבבקשה לסעד הזמני.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתנה היום, כ' אלול תש"פ, 09 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא