הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 7490-06-20

בפני
כב' השופט י. גריל, שופט עמית

המבקשת:

רוזלי לגוורדיה
ע"י ב"כ עוה"ד יהודה נביא

נגד

המשיבות:

1. דומיניק סירוי
ע"י ב"כ עוה"ד ירון ברזילי ואח'

2. הייזל צ'אבס מוטייה
ע"י ב"כ עוה"ד סמעאן ג'רייס

החלטה

א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בקריות (כב' הרשם הבכיר יניב לוזון), מיום 3.5.20 בתיק תא"מ 41141-11-19, לפיה נדחתה בקשת המבקשת והמשיבה 2 לדחות את תביעתה של משיבה 1 כנגדן מחמת פורום לא נאות.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה:

המבקשת והמשיבות הן עובדות זרות העוסקות בסיעוד, ולכולן אזרחות פיליפינית.
המשיבה 1 הגישה תובענה לבית משפט קמא כנגד המבקשת וכנגד המשיבה 2 בגין הוצאת לשון הרע בכך שהן פרסמו בדף הפייסבוק בשפה הפיליפינית דברים אשר לטענת המשיבה 1 פוגעים בשמה הטוב.

המבקשת הגישה כתב הגנה ובו הכחישה את טענותיה של המשיבה 1.

ג. המבקשת היא בעלת היתר שהייה בישראל מסוג ב/1 – "תייר בעל רישיון עבודה" שתוקפו יפוג ביום 8.8.20. המשיבה 2 אף היא בעלת היתר שהייה בישראל מסוג ב/1 – "תייר בעל רישיון עבודה" שתוקפו יפוג ביום 23.10.20.

נטען בבקשת רשות הערעור, שגם המשיבה 1, עד כמה שידוע למבקשת ולמשיבה 2, נושאת אשרת תייר עם רישיון עבודה, כמוהן.

המבקשת והמשיבה 2 ציינו בתצהיריהן שהוגשו לבית משפט קמא, שבדעתן לשוב לארצן עם פקיעת אשרותיהן וכי מרכז חייהן בפיליפינים , ועבודתן בישראל היא זמנית ותסתיים עם פקיעת אשרותיהן.

המבקשת אף ציינה בתצהירה, שרצונה לשוב לארצה גם משום שמשפחתה נאלצה לעקור ממקום מושבה הקבוע מחמת התפרצויות וולקניות שם.

ד. המבקשת והמשיבה 2 טענו בפני בית-משפט קמא, שהפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לניהול ה תביעה, הואיל ואין כל זיקה של מדינת ישראל לסכסוך האישי אשר בין עובדות זרות הנושאות אשרת תייר עם רישיון עבודה, כאשר עם פקיעת אשרותיהן של המבקשת והמשיבה 2, עליהן לצאת מישראל מחמת אי-חידוש האשרות.

כמו-כן נטען, שקיום הדיון בישראל יבוא על חשבון בעלי דין שזיקתם לישראל גדולה יותר, ובנוסף נטען, שהדיון המשפטי לא יתחיל בטרם תום פקיעת האשרות (קדם המשפט נקבע לינואר 2021) ויהא צורך במתורגמן כדי לקיים את ההליך.

מטעם המשיבה 1 נטען בבית משפט קמא, שמרכז חייהן של בעלות הדין אשר בתיק זה הוא בישראל.

המבקשת שוהה בישראל מזה כ-10 שנים, והמשיבה 2 שוהה מזה 4 שנים בישראל, ואשרת התייר מתחדשת מידי שנה.
עוד נטען, שמקום המגורים של בעלות הדין הוא בישראל, מקום ההתרחשות בישראל, וכמו כן עובדות ומתפרנסות הן בישראל , והיה עליהן לצפות בעת המעשה כי הדיון יהיה בישראל. בנוסף נטען, ש המשיבה 1 אינה מתכוונת לעזוב את ישראל בזמן הקרוב, ולכן הקביעה שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות יגרום לה לעיוות דין.

ה. בית-משפט קמא בהחלטתו מיום 3.5.20 , דחה את הטענה כי עסקינן בפורום לא נאות, ולפיכך דחה את הבקשה שהגישה המבקשת, וזאת בהסתמכו על פסיקה , לפיה הדוקטרינה של פורום לא נאות תופעל רק במקרים שבהם קיימת נחיתות משמעותית של פורום הדיון, לעומת הפורום האלטרנטיבי (ע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1) 554 (1993)).

כמו כן התבסס בית-משפט קמא על הפסיקה בע"א 3299/06 רוני יובינר נ' נטע-לי סקלאר (26.4.09) (להלן: עניין "יובינר"), לפיה רובץ על נתבע הטוען שהפורום בישראל אינו הפורום הנאות הנטל לשכנע את בית-המשפט, שבית משפט זר קנה גם הוא סמכות לדו ּן בתביעה, וכי ידו של בית-המשפט הזר היא על העליונה, ואילו בית-המשפט בישראל אינו הפורום הנאות. הנטל המוטל על נתבע הטוען זאת הוא לשכנע את בית-המשפט , שהמאזן נוטה בבירור ובמובהק לעבר הפורום הזר, וכמו כן צוין בעניין יובינר, בפסקה 18:

"המבחן לקיומו של פורום טבעי אחר הוא מבחן מירב הזיקות. הפורום הטבעי לדיון יהיה הפורום המקומי אלא אם מירב הזיקות הרלוונטיות מכריעות על פורום אחר ואשר לו הקשר האמיתי והמהותי למקרה".

באשר למבחן הזיקות הרלוונטיות מציין בית-משפט קמא, כי אלה כוללות , בין היתר , את מקום מושבם ועסקם של הצדדים, גישתם לראיות, מקום מושבם של העדים ועוד.

ו. עוד מציין בית-משפט קמא בפסקה 6 של החלטתו: "בעת בחינת נסיבות העניין כמפורט לעיל, מצווה בית-המשפט להניח כי הסמכות לדון נתונה לו. דהיינו, ככל שקיימות זיקות לכאן ולכאן, המקימות סמכות לדון הן בישראל והן במקום נוסף, הרי שיש לקיים את הדיון בישראל".

בענייננו, ציין בית-משפט קמא, שכל בעלות הדין שבתיק זה מתגוררות בארץ, בקרית מוצקין ובחיפה, הפרסום ברשת החברתית נעשה בישראל , ולכן הדין שיחול הוא הדין הישראל י, הואיל וזהו מקום ביצוע העוולה. העדים לפרסום, וכן לתוכן לשון הרע הנטען , מצויים בישראל, הפגיעה הנטענת היא בקרב הקהילה הפיליפינית בקריות. סכסוך זה יוצר זיקה למדינת ישראל ואין לאפשר מצב שבו אוכלוסיית העובדים הזרים לא תוכל לפנות לערכאה המוסמכת בגין סכסוך פנים-קהילתי.

ז. עוד ציין בית-משפט קמא, שזכות הגישה לערכאות אינה שמורה רק לתושבי המדינה או אזרחיה, ומעשה שבכל יום הוא שמוגשות תביעות על ידי עובדים זרים.
בית-משפט קמא מביע ספק האמנם תפקענה האשרות בטרם יתחיל המשפט, והאם האשרות לא תוארכנה להמשך השהייה לצורך עבודתה של המבקשת ומוסיף הוא, שקיימות דרכים לגביית עדות טרם יציאה מן הארץ, וגם הגעה במיוחד למשפט היא אפשרית בימינו.

באשר להעסקת מתורגמן מציין בית-משפט קמא, שעלותו רובצת על הצדדים ולא על בית-המשפט.

לבסוף מציין בית-משפט, שחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מתייחס לביזוי או השפלה של "אדם", משמע, גם מי שאינו בהכרח אזרח או תושב ישראל, וניתן לצפות שעובדים זרים ינהגו לפי דיני המדינה בה הם שוהים .
לפיכך נדחתה בקשתה של המבקשת.

ח. המבקשת ממאנת להשלים עם החלטתו של בית-משפט קמא. בבקשת רשות הערעור המונחת בפניי נטען, כי בית-משפט קמא הסתמך על עובדות שלא היה להן בסיס בחומר הראיות שהיה מונח בפניו ואין לו כל ידע שיפוטי לגביו . בכך, לפי הנטען, "בנה" בית-משפט קמא בסיס עובדתי על-מנת להחליט, שמירב הזיקות הן לבית המשפט שבישראל , הגם שהעובדות היחידות שהיה על בית-משפט קמא להתייחס אליהן הן העובדות הנזכרות בתצהירי המבקשת והמשיבה 2, עובדות אשר לא נסתרו , הואיל ולא התבקשה חקירת המצהירות , ולא הוגש תצהיר נגדי מטעם המשיבה 1.

ט. נטען, שלא היה ביסוס עובדתי לאמור בסעיף 7 של החלטת בית-משפט קמא: "ספק אם האשרות יפקעו טרם יחל המשפט ולא יוארכו להמשך שהייה לצורך עבודה". אדרבא, ב"כ המבקשת מצביע על-כך, שכאמור בתצהיר המבקשת תפקע האשרה שלה ביום 8.8.20 , ואשרת משיבה 2 תפקע ביום 23.10.20 , ושתיהן אינן מתכוונות להאריכן , הואיל ורוצות הן לשוב למולדתן . מכאן נדרשת הייתה המסקנה, כי אין ספק שהאשרות לא תוארכנה.

עוד מדגיש ב"כ המבקשת, שמועד שובן של המבקשת והמשיבה 2 למולדתן יהא זמן רב בטרם יתקיים קדם המשפט הראשון בתיק (הקבוע לינואר 2021), ומכאן ברי שהפורום הישראלי אינו הפורום המתאים לניהול המשפט כי אם פורום מולדתן של כל בעלות הדין.

י. מוסיף ב"כ המבקשת, שהמשיבה 1 כלל לא טענה בתשובתה, שקיים קושי כלשהו לתבוע את המבקשת ו/או את המשיבה 2 במולדתן. עוד טוענת המבקשת, שגם אילו היו היא והמשיבה 2 רוצות להמשיך ולעבוד בישראל, והן כמו גם מעבידיה ן היו עומדים בתנאים הנדרשים בחוק לצורך הארכת שהותן בארץ לשנה נוספת , גם אז מדינת ישראל אינה הפורום המתאים לניהול תובענה זו.

מוסיפה המבקשת, שאין כל וודאות שרישיונה ורישיון המשיבה 2 לשהות בארץ יוארך על ידי שר הפנים גם אילו היו רוצות הן להמשיך ולעבוד בארץ.

היה על בית-משפט קמא, כך נטען בבקשת רשות הערעור, להביא בחשבון את האמור לעיל בבואו לבחון את שאלת יעילות הדיון בסכסוך זה בישראל, שהרי די שרישיון השהייה של מי מבעלות הדין לא יוארך על-מנת שכל הדיונים והמאמץ שהושקעו במשפט יהיו לריק.

י"א. באשר לאמור בהחלטת בית-משפט קמא, כי "מעשים שבכל יום שמוגשות תביעות על ידי עובדים זרים" טוענת המבקשת , כי תביעות אלה מוגשות בידי עובדים זרים כנגד מעבידיהם או גורמים ישראליים אחרים ומכאן זיקתם בישראל, ואולם כך נטען, אין אף לא פסק דין אחד המתייחס לתביעה אישית בין עובדים זרים שאין לה גם כל זיקה לישראל.

נטען עוד בבקשת רשות הערעור, שהקביעה לפיה "העדים לפרסום וכן לתוכן לשון הרע הנטען מצויים בישראל", נעשתה מבלי שהיה לבית משפט קמא כל ביסוס או ידיעה היכן נמצאים העדים. הפרסום נעשה ברשת האינטרנט, ומכאן שהעדים לפרסום יכולים להיות מכל רחבי העולם, ולא היה מקום לקביעתו של בית-משפט קמא , לפיה הפגיעה הנטענת היא בקרב הקהילה הפיליפינית בקריות, ומה גם שהמבקשת בכתב הגנתה הכחישה את האמור בכתב התביעה . לכן, זולת האמור בתצהירי המערערת והמשיבה 2 לא היו בפני בית-משפט קמא כל עובדות שיכול היה להסתמך עליהן ובוודאי לא עובדות הנוגעות לקהילה הפיליפינית בקריות או בכל מקום אחר.

טענה נוספת בבקשת רשות הערעור היא, שלא היה מקום לקביעתו של בית-משפט קמא, לפיה מירב הזיקות בתביעה הן לבית המשפט שבישראל, וזאת בשים לב לפסיקה הקיימת בסוגיה זו.

י"ב. בנוסף נטען, שבית משפט קמא התעלם מן העובדות המיוחדות של תובענה זו שכן היה אמור להיות ברור לבית משפט קמא שהן המבקשת והן המשיבה 2 לא תוכלנה להיות נוכחות במשפט, הואיל ולא תהא כל אפשרות חוקית לשהותן בישראל ללא אשרת שהייה , שבוודאי לא תחודש מחמת אי-חידושה על ידי שתיהן, ולכן במקרה נשוא הדיון כאן ניהול ההליך בישראל יהא חסר תועלת לחלוטין.

בנוסף טוענת המבקשת, שבית משפט קמא התעלם מן הפסיקה אשר דנה בשיקול המערכתי, לפיו אין כל זיקה לישראל כשמדובר בתביעה שכולה סכסוך אישי בין שתי עובדות זרות, כשניהול הליך כזה יבוא על חשבון מתדיינים ישראליים, ומה גם שהמשאבים השיפוטיים מוגבלים (רע"א 9810/05 Hecke נ'Pimcapco Limited (30.8.09), וכך גם רע"א 3144/03 אלביט הדמייה רפואית בע"מ נ'Harefuah Serviços de Saude S/C Ltda (פ"ד נז(5) 414 (2003) ).

י"ג. לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות שהגישו הצדדים בפני בית-משפט קמא, החלטתו של בית-משפט קמא, ובקשת רשות הערעור על נימוקיה, מסקנתי היא שדין בקשת רשות הערעור להידחות – וכך אני מחליט.

י"ד. התובענה שהגישה המשיבה 1 כנגד המבקשת וכנגד המשיבה 2 היא בגין פרסום ברשת האינטרנט. בכגון דא חלה תקנה 3(א2) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

"על אף האמור בתקנת משנה (א), תובענה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע או מקום מגוריו או מקום עסקו של התובע, בלבד, ויחול האמור בתקנת משנה (א1)".

במקרה נשוא הדיון כאן, הן התובעת-המשיבה 1, והן הנתבעות (המבקשת והמשיבה 2) , מתגוררות באזור חיפה והקריות, ומכאן שבית משפט קמא קנה סמכות כדין לדון בתובענה שהגישה משיבה 1 כנגד המבקשת וכנגד המשיבה 2 בגין פרסום לשון הרע.

עיינו: ת"א (מחוזי מרכז) 55550-06-16 צ'רלטון בע"מ נ' עאוני ג'אבר (9.11.16) פסקאות
8-10:

"8. תקנה חדשה זו שינתה את המשטר הנורמטיבי הנוגע לסמכות המקומית בתביעות בקשר לאינטרנט. התקנה העמידה למעשה שתי חלופות סמכות בלעדיות – במחוז מגוריו או עסקו של הנתבע, ובמחוז מגוריו או עסקו של התובע.
זאת ועוד, על תביעות מסוג זה הוחלה גם תקנה (3א1) לתקנות העיקריות. משמעות הדבר היא, שכאשר לתובע יש מספר סניפים, ואחד מהם בתחום השיפוט בו מצוי מקום מגוריו או עסקו של הנתבע – אזי ניתן יהיה להגיש את התובענה רק במחוז מגוריו או עסקו של הנתבע.

9. תקנה זו חלה לפי לשונה על "תובענה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט", ותיבה זו מכילה לטעמי את כל התביעות הקשורות בנעשה ברשת האינטרנט. "פרסום או סחר" כולל לא רק תביעות חוזיות אלא גם תביעות נזיקיות ואחרות, ובכלל זה גם הפרת זכויות יוצרים ברשת האינטרנט, גם עשיית עושר בשל מעשים הנעשים ברשת האינטרנט, גם פרסום לשון הרע, ועוד כיוצא באלו עוולות הנעשות ברשת האינטרנט, כולן או חלקן.
לכן, גם המעשים נושא התביעה שבפני הם מעשים שחוסים, לפי תוכנם, תחת כנפיה של תקנה חדשה זו.

10. אמור אפוא מעתה – הסמכות המקומית בכל תביעות האינטרנט תהא אצל התובע או אצל הנתבע; ואין עוד חשיבות או רלבנטיות למקום יצירת ההתחייבות, למקום שהיה מיועד לקיום ההתחייבות, למקום המסירה של הנכס או למקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים, הלוא הן החלופות שבתקנה 3(א)(2-5)". (ההדגשה שלי – י.ג.) .

ט"ו. מקום בו בית ה משפט קנה סמכות כדין (וכך עולה מן האמור לעיל) לדון בתובענה, רובץ על הנתבע הנטל להוכיח את טענתו שהפורום הישראלי הוא בלתי נאות בנסיבות העניין, ובהתאם לפסיקה הנטל להוכיח טענה זו מחייב להראות שהמאזן נוטה בבירור ובמובהק לעבר הפורום הזר.

עיינו: ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 77 (1994) :

".7 ה וסיף שמעון וטען לפני בית המשפט קמא, כי בית המשפט בניו-יורק הוא הוא הפורום המתאים לדון בתביעה – הוא ולא בית-משפט בישראל – וגם בכך מצא טעם כי בית המשפט קמא לא ידון בתביעתה של תקווה, אלא יפנה אותה לבית המשפט בניו-יורק. ומדוע בית-משפט בניו-יורק הוא הפורום המתאים, אלא באשר שם מקום מושבם של בני הזוג; ויתרה מזאת: הוא, שמעון, אזרח הוא ותושב של ארצות-הברית, שם מקום מושבו הקבוע ושם מרכז חייו. אם ייאלץ לנהל דיון לפני בית-משפט בישראל, ייגרם לו עוול חמור, באשר הדיון ירתק אותו לארץ וממילא יהיה עליו להזניח את ענייניו בארצות-הברית. עוד טען שמעון, כי הגנתו בתביעה תקופח באופן חמור אם יתנהל הדיון לפני בית-משפט בארץ, וזאת בשל העובדה שהעדים והראיות מצויים בארצות-הברית. בקיצור לשון: הפורום הראוי והנכון לדון בנושא המגרש הוא בית המשפט בניו-יורק, ואילו בית המשפט בארץ אינו הפורום הנאות (forum non conveniens). בית המשפט קמא דחה טענה זו, ועל כך קובל שמעון לפנינו.
.8שדה הסוגיה של "פורום בלתי נאות" נחרשה אך לאחרונה לעומקה בע"א 705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ (להלן – פרשת אבו ג'חלה [4]), ומהלכה שנקבעה ידענו זאת: נתבע המבקש להעלות לפני בית-משפט בישראל טענת "פורום בלתי נאות", נושא בנטל לשכנע את בית המשפט כי בית-משפט זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה, וכי ב"תחרות" זו שבין בית המשפט בישראל לבין בית המשפט הזר, ידו של אותו בית-משפט זר על העליונה: הוא הפורום הנאות לדון בתביעה, בעוד בית המשפט בישראל הינו "פורום בלתי נאות". המבחן לקביעה כי בית-משפט בישראל הינו "פורום בלתי נאות" אינו אך במאזן נוחות רגיל; על הטוען טענת "פורום בלתי נאות" לשכנע את בית המשפט בישראל כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר.
ובלשונו של הנשיא שמגר בפרשת אבו-ג'חלה [4], בעמ' 569:
"על-מנת לעכב את ההליכים, על בית המשפט להשתכנע, בהתייחס למבחן מרב הזיקות, כי אכן קיים פורום שבאופן ברור מתאים יותר לניהול הדיון. במידה והנתבע לא הצליח לשכנע את בית המשפט בקיומו של פורום כזה, הרי לא יעכב בית המשפט את הדיון".

ובהמשך, שם, בעמ' 573:

"... דוקטרינת הפורום הלא נאות (לא – מ' ח') תופעל כדבר שבשיגרה; נהפוך הוא: הדוקטרינה תופעל רק במקרים שבהם קיימת נחיתות משמעותית של פורום הדיון בהתייחס לפורום האלטרנטיבי". (ההדגשה שלי – י.ג.).

ובהמשך, שם:

" .10וכך גם לגופו של עניין: לבד מהפרחת טענות סתמיות על דבר "נוחות", לא טרח שמעון להביא כל ראיה של ממש על העוול שייגרם לו, כביכול, אם יידון העניין בישראל ולא בניו-יורק. כך, למשל, לא נקב שמעון ולו בשמו של עד אחד שביקש להעידו, כביכול, וכי נמנע ממנו מעשות כן אך באשר אותו עד מתגורר בארצות-הברית ומסרב הוא לבוא ארצה. כך באשר לעדים וכך באשר לראיות. טוען שמעון בסיכומיו:
"המערער קופח בהגנתו קיפוח בולט וזועק עת לא יכול היה לנהל את הגנתו על ידי הבאת עדים הן מעצם מהותו של הליך המרצת פתיחה שבה הוגשה התובענה והן נוכח העובדה שרובם של עדי המערער נמצאים בארה"ב, כך גם הראיות החיוניות לעשיית צדק".
מי הם אותם עדים, מה הן אותן ראיות חיוניות – סתם שמעון ולא פירש. ומשסתם – ייסתם הגולל על טענתו...".

ט"ז. במקרה נשוא הדיון כאן לא הועלו טענות באשר לקושי להבאת עדים או ראיות מטעם ההגנה, ומה גם שיש להביא בחשבון (בנוסף לאפשרות של גביית עדות מוקדמת) שבימינו אמצעי התקשורת השונים מקלים מאוד על האפשרות לשמיעת עדויות אף מעבר לים, ואף ההתניידות הבין-יבשתית זמינה ונוחה במידה ניכרת לעומת העבר.
לעניין זה אני מפנה לרע"א 2903/96 אליהו מסיקה נ' פרופ' וינקו דולנס, פד נ"ב(1) 817, בעמ' 820-821 (1998) (להלן: עניין "מסיקה"):

"5. ... לפי מבחן זה ( מבחן מירב הזיקות – י.ג.), שסוכם ברע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת [1], יש להביא בחשבון את כל הנסיבות הרלוונטיות ולקבוע על יסודן מהי המדינה שראוי לקיים בה את ההליך המשפטי, כשנקודת המוצא היא שהעניין צריך להתברר בבית-המשפט המוסמך שאליו הוגשה התובענה. "רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר" – כך נקבע לאחרונה ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co. ואח' [2], בעמ' 114 "יחליט [בית-המשפט – ש' ל'] כי אין הוא הפורום הנאות". והנה, במקרה שלפנינו, הכף היא מאוזנת: ההתקשרות לניתוח נערכה בישראל, והניתוח נערך בסלובניה; קיים קושי רב "לטלטל" את המבקש לארץ זרה, ומנגד ייתכן שקיים קושי גם "לטלטל" את דולנס לישראל כדי למסור עדות; הטיפולים הרפואיים ניתנו למבקש בישראל, והעדויות הרפואיות על נזקיו הן של רופאים ישראליים. יש לציין, כי יכול שאפשר להתגבר על קשיים אלה לכאן או לכאן על-ידי גביית עדויות מחוץ לתחום השיפוט על-ידי אמצעי התקשורת המודרניים, כגון שיחת ועידה בווידאו וכיוצא באלה. לפי הנסיבות שהובאו לפני בית-המשפט המחוזי איני סבור שאפשר לייחס משקל מכריע לציפיותיהם של בעלי-הדין ולשיקולים של טובת הציבור. יתרה מכך: המציאות המודרנית מחייבת אותנו שלא לייחס למבחן של מרב הזיקות, כמו לסוגיה של הפורום הבלתי נאות כולה, אותו משקל שייחסנו לו בעבר, כמו שכתב השופט אור ברע"א 2705/95 הנ"ל [2], בעמ' 114:
"להנחה זו, על פיה בדרך כלל ייטה בית-המשפט לדחות טענת פורום לא נאות, ישנו רציונל נוסף. רציונל זה מבוסס על ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים. בעבר, קשיים שנגרמו לנתבעים, אשר נדרשו להתדיין בפני פורום זר, היו רבים ואמיתיים. אלה נבעו הן מקשיי הקומוניקציה והן מעלותם הרבה. בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם. העולם כולו הולך והופך ל'כפר אחד גדול', שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר. לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן". (ההדגשה שלי – י.ג.) .

י"ז. אם דברים אחרונים אלה, באשר לכך שבימינו אין עוד אותה משמעות מכבידה למרחקים שבין מקום אחד למשנהו, כבעבר, נכונים היו משניתן פסק הדין בעניין מסיקה, בשנת 1998, קל וחומר שנכונים הם כיום 22 שנה מאוחר יותר.

לא שוכנעתי שניהול הדיון בתובענה זו בבית המשפט שבישראל יגרום עיוות דין למבקשת, או יטיל עליה הכבדה קשה מנשוא .

נימוקיו המפורטים של בית-משפט קמא בהחלטתו מקובלים עלי, ואיני רואה כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה נשואת הדיון.

י"ח. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דוחה את בקשת רשות הערעור, ומשלא התבקשה תשובת המשיבה 1 – אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה אל:

  1. ב"כ המבקשת: עוה"ד יהודה נביא, חיפה.
  2. ב"כ המשיבה 1: עוה"ד ירון ברזילי, קרית מוצקין.
  3. ב"כ המשיבה 2: עוה"ד סמעאן ג'רייס, חיפה.

ניתנה היום, י" ב סיוון תש" ף, 04 יוני 2020, בהעדר הצדדים.