הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 57510-06-19

בפני
כב' השופט י. גריל, שופט עמית

המבקש:

מאמון אחמד יונס

ע"י ב"כ עו"ד אהוד כספי

נגד

המשיבים:

1. יהודה כהן

ע"י ב"כ עו"ד מיטל תורג'מן-כהן

2. עאדל סעיד אבו קישק

החלטה

א'. בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה ביום 26.6.19 על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הדס שכטר-ישראלי) מיום 10.6.19 , לפיה נדחתה בקשתו של המבקש לעיון חוזר בהחלטתו הקודמת של בית משפט קמא מיום 4.4.19.

כמו-כן, עותר המבקש למתן צו מניעה זמני/עיכוב הליכי הוצאה לפועל בתיק הוצל"פ
02-XX964-12-7, שימנע מן המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") מלפעול כנגד המבקש בתיק ההוצאה לפועל.

המבקש, שהוא עורך דין במקצועו, הגיש ביום 4.4.19 בת"א 11607-04-19 של בית משפט השלום בחיפה, תובענה לביטול פסק דין שהושג לטענתו במרמה, בת"ט 41945-01-13.

בד בבד עם כתב התביעה הנ"ל, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני/עיכוב הליכי הוצאה לפועל.

בקשה זו הובאה בפני בית משפט קמא ונדחתה ביום הגשתה. בסעיף 3 להחלטה צוין: "החלטת בית המשפט, כב' השופט צ'יזיק, שניתנה בתאריך 9.9.13 בת"ט 41945-01-13 היא המסד להליך זה". בסעיף 5 של החלטתו, הביע בית משפט קמא את דעתו באשר לתביעה העיקרית וציין, כי לא מצא שמדובר בנסיבות המבססות משפט חוזר, וכן הפנה בית משפט קמא את המבקש לאפשרות של מיצוי טענותיו "במסגרת ההליך השטרי או במסגרת תיק ההוצל"פ".

ואולם, לטענת המבקש, הדרך היחידה העומדת בפניו היא הדרך בה נקט, דהיינו, הגשת תביעה לביטול פסק דין שהושג במרמה. הדרך הנוספת העומדת, לכאורה, בפני המבקש היא בהליך פשיטת רגל, במסגרתו יוכל להעלות את טענותיו בשלב בדיקת תביעת החוב של הנושה, ואולם, לטענת המבקש, אין הוא יכול לשקול אופציה זו, הואיל ובדרך זו הוא יאבד את רישיון עורך הדין שלו.

טוען המבקש, שעקב תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו, ולרבות הגבלות המוטלות עליו, וחוסר יכולתו לנהל חיים נורמליים, נפגעה בריאותו, והוא מציין, שבאוקטובר 2018 עבר ניתוח כריתת כיס מרה ומאז הוא מאושפז מדי חודשיים לטיפול רפואי.

כמו-כן, מלין המבקש על-כך, שהמשיב מנהל באגרסיביות תיק ההוצאה לפועל כנגדו, דורש תשלום חודשי דמיוני, ומזמין גם את רעייתו לחקירות יכולת בהוצל"פ.

ב'. לטעמו של המבקש, נתונה הסמכות לבית המשפט לעיין מחדש בבקשתו למתן צו מניעה/עיכוב הליכי הוצל"פ, וזאת לפי תקנה 368 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
לטעמו של המבקש, לא נימק בית משפט קמא את החלטתו מיום 4.4.19, לפיה נדחתה בקשתו הראשונה של המבקש למתן סעד זמני , אם כי בית משפט קמא קבע, שהחלטתו של כב' השופט א. צ'יזיק מיום 9.9.13 היא ה-"מסד" להליך זה.

לטענת המבקש, נסיבותיו השתנו לרעה לאחר ההחלטה הקודמת מיום 4.4.19 עקב התדרדרות במצבו הגופני והנפשי, וכמו כן התגלתה בעיה רפואית אצל בנו.

מוסיף ב"כ המבקש, כי הבקשה הנוכחית לעיון חוזר (שנדחתה ביום 10.6.19) שונה מקודמתה, משום שהמבקש מציע כיום לשלם סכום של 1,000 ₪ לחודש, שיופקד בקופת בית המשפט, בכפוף לביטול ההחלטות בהוצל"פ. בדרך זו סבור המבקש, ניתן ביטוי ב מאזן האינטרסים לאינטרס של המשיב, מבלי לגרוע מטענת המבקש שלא מגיע למשיב סכום כלשהו, ושעליו להחזיר את מה שכבר שולם.

ג'. בהתייחס לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט א. צ'יזיק, טוען המבקש, שפסק הדין מיום 9.9.13 ניתן בסיטואציה מוזרה ובלתי רציונלית שבה ביקש המבקש למחוק את ההתנגדות שהגיש, וזאת באווירה של איומים והפחדות בהם היה הוא נתון באותה תקופה.

עוד טוען ב"כ המבקש, כי מדובר במאבקו של המבקש ומשפחתו על המשך חייו לאחר כ-6 שנים של סיוט בצל הליכי הוצל"פ , בשעה שאין לו כל חוב, והשיק הוצא ממנו בסחיטה ובאיומים מבלי שניתנה בגינו כל תמורה.
הואיל ופסק הדין ניתן על ידי כב' השופט א. צ'יזיק אשר מחק את ההתנגדות לבקשת המבקש עצמו, אשר היה נתון לאיומים, סבר ב"כ המבקש, כי יש מקום לבקש מנשיא בית משפט השלום לנתב את הבקשה לעיון חוזר לכב' השופט א. צ'יזיק. לכן פנה ב"כ המבקש אל נשיא בית משפט השלום, אשר דחה את פנייתו של ב"כ המבקש, ואזי הועברה הבקשה לטיפולה של כב' השופטת שכטר-ישראלי.

ד'. באשר להליך שהתנהל בלשכת ההוצאה לפועל, טוען ב"כ המבקש, שהמשיב קיבל לחזקתו במרמה שיק של המבקש שהוצא ממנו במרמה, סחיטה ואיומים. שיק זה נמסר למשיב שפתח נגד המבקש ביום 11.12.12 את תיק ההוצל"פ נשוא הדיון ומאז פועל נגדו בהתעמרות בהליכי הוצל"פ.

המשיב מס' 2 עוסק, כך נטען, בתיווך מקרקעין, והוא זה אשר לטענת המבקש היה אמור להיות החייב בתיק ההוצל"פ. מוסיף ב"כ המבקש, שפסק הדין שביטולו מבוקש , לא ניתן לאחר התדיינות, אלא נבע מדחיית ההתנגדות שהדיון בה החל בפני כב' השופט א.צ'יזיק . בנימוקי התנגדותו, טען המבקש, שהוא מסר את השיק לצד ג', וכי המשיב קיבל את השיק במרמה מצד ג'. עוד נטען, שאין יריבות בין המשיב לבין המבקש, וכ י צד ג' התחייב שלא לסחר את השיק. ה מבקש לא קיבל כל תמורה בגין השיק, ולא מסר את השיק מרצון חופשי, שכן הופעלו איומים כנגד המבקש אשר חשש להסגיר את זהותו של צד ג' שלקח את השיק מן המבקש במרמה, סחיטה ואיומים.

בדיון שהתקיים בפני כב' השופט א.צ'יזיק ביום 9.9.13, ביקש המבקש שהות של 60 יום לצורך נקיטת הליך משפטי מתאים, זאת לאחר שהוא עצמו ביקש את מחיקת ההתנגדות, ולטענתו עשה כן מחמת האיומים בהם היה נתון. כב' השופט א. צ'יזיק החליט על מחיקת ההתנגדות, והורה על עיכוב הליכי הוצל"פ עד 5.11.13.

לטענת המבקש, בנסיבות כפי שיפורטו להלן, היה מקום ליתן לו רשות להתגונן גם לפי הטענות כפי שנרשמו בהתנגדות שנכתבה מתוך פחד וחשש מלנקוב בשמו של צד ג' שלקח את השיק מן המבקש במרמה, סחיטה ואיומים, והעביר אותו למשיב במרמה.

טוען המבקש, שמחמת האיומים הנמשכים מצד המשיב ואדם נוסף בשם בן עטר, לא יזם המבקש הליך משפטי נוסף כלשהו, ולאחר שחלף המועד של 5.11.13 חזר המשיב ונקט בהליכי הוצל"פ באופן אינטנסיבי, כפי שהוא עושה עד היום.

ה'. המבקש מציין, שהואיל והמשיב לא היה מרוצה מן ההליכים בהוצל"פ, הגיש הוא בקשות רשות ערעור על החלטות ההוצל"פ. המבקש מצדו הגיש, בין היתר, בקשה לדחיית מועד הדיון ברע"צ 19760-05-15 ולהקפאת הליכים, לאחר שהגיש למשטרה תלונה בגין זיוף, סחיטה באיומים וקבלת דבר במרמה.

בדיון שהתקיים ביום 19.12.16 ברע"צ 5749-12-16, טען המבקש "זו המשכורת שאני חי ממנה וב"כ הצד השני מדברת על פוטנציאל. הרי אני 4 שנים עם הגבלות והם הרסו לי את הפוטנציאל והאפשרות שיכולה הייתה להיות לי...". בהמשך טען המבקש, כי הוא אינו חייב בחוב זה, אך למרות זאת הוא משלם תשלום חודשי. לאחר הפסקה בדיון, הגיעו הצדדים להסכמה, שהמבקש יחתים את המשיב מס' 2 על התחייבות לשלם סך של 8,333 ₪ לחודש, וכי המשיב מס' 2 יצורף כחייב לתיק ההוצל"פ, ולאחר תשלום ראשון יעוכבו ההליכים בתיק, ואולם, המבקש לא הצליח להחתים את המשיב מס' 2 , ולכן ההליכים נגד המבקש המשיכו וממשיכים.

מוסיף המבקש, שביום 3.7.11, חתם המשיב מס' 2 על מסמך בו הוא מודה שקיבל כספים ושיקים בסך כולל של 506,500 ₪, ומודה במעורבותו בעסקה (שאליה יש התייחסות להלן) .

ו'. עוד טוען המבקש, שהואיל והוא נמצא כל השנים תחת עיקולים, הליכים והגבלות במסגרת ההוצל"פ , הוא אינו מסוגל להשתכר באופן סביר ולפרנס את משפחתו, מצבו הכלכלי הולך ומתדרדר, וגם מצבו הנפשי עד כדי כך שהוא סבל לא פעם ולא פעמיים ממחשבות אובדניות, תוך הדגשה שהוא אינו חייב ולו אגורה למשיב, והשיק נלקח ממנו, במרמה, בסחיטה, ובאיומים.
באשר לתלונה שהגיש המבקש למשטרה, התברר לו כי זו נסגרה, ובפברואר 2019 הגיש המבקש ערר על החלטת הסגירה.

ז'. המבקש מפרט בבקשת רשות הערעור את השתלשלות העניינים עד להוצאת השיק במרמה:

תמצית הטענה היא, כי המבקש עבד בשיתוף פעולה עם משרד עורכי דין, בתחילת מאי 2011, כשהלקוח היה המשיב. המשיב מס' 2 יצר קשר עם אדם בשם מרקו בן עטר, שהוא שותפו של המשיב לעסקה, בהצ עה לרכוש זכויות בקרקע בירושלים. המבקש התמנה להיות איש הקשר בין משרד עורך הדין, שייצג את המשיב, לבין איש הקשר של בעלת המקרקעין (שהוא המשיב מס' 2).
בעלת המקרקעין, גב' אניסה דרוויש, הוחתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר, לפיו משרד עורכי הדין שטיפל בעניינו של המשיב, ובהם גם המבקש, הם מיופי כוח של גב' דרוויש לצורך כל פעולה במקרקעין. המבקש נשלח לירושלים מטעם משרד עורכי הדין, פגש את גב' דרוויש, והחתים אותה על בקשה לרישום הערת האזהרה, שאכן נרשמה על שם המשיב ובנו של השותף , מרקו בן עטר.

מספר ימים לאחר רישום הערת האזהרה, החלו להגיע איומים מהרשות הפלסטינאית והמבקש הוזמן לחקירה ברשות, הואיל והייתה התנגדות לעסקת המכר של ה מקרקעין מן הבעלים, ש היא פלסטינאית, לרוכשים יהודיים.
בשלב מסוים, התברר, שהגב' דרוויש, כך נטען, היא למעשה מתחזה שפעלה בשיתוף פעולה עם המשיב מס' 2, ואילו הבעלים האמיתית הגישה תלונה במשטרה שבמסגרתה נחקר המבקש והתיק נסגר.

לאחר רישום הערת האזהרה, יצאה העסקה אל הפועל בשלב שבו המבקש כבר לא היה מעורב בה. ככל הידוע, הספיק המשיב לשלם כ-450,000 ₪ על חשבון המקרקעין. שווי כל העסקה היה כ-600,000 דולר ארה"ב. הבעלים האמתית הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים לביטול העסקה ומחיקת הערת האזהרה, וביום 20.8.11 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה, לפיו העסקה שבוצעה עם המוכרת המתחזה מבוטלת, הערת האזהרה נמחקה, והתביעה נמחקה ללא צו להוצאות.

התשלום ששילם המשיב על חשבון העסקה שולם ישירות למשיב מס' 2 שהיה, לפי טענת המבקש, נציגה של גב' דרוויש, שהתחזתה כבעלת הקרקע. המשיב פנה למשיב מס' 2 בדרישה להחזיר לו את הכספים ששילם, והמשיב מס' 2 הכיר באחריותו והתחייב להחזיר את הסכום למשיב, אך לאחר שחלף זמן והמשיב מס' 2 התחמק מלהחזיר את הכספים, פנה מרקו בן עטר, שותפו של המשיב, למשפחת אחמד ג'רושי לצורך גביית הכספים מן המשיב מס' 2, אך אלה סרבו.

ח'. או אז, פנו המשיב ומרקו בן עטר למבקש במרמה ודרשו ממנו את הכספים, הגם שידעו שהמבקש לא קיבל את הכספים ולא הייתה למבקש כל אחריות למעשיה של המתחזה גב' דרוויש, שזהותה אומתה בזמן החתימה על ידי נוטריון.
המבקש מוסיף, שהמשיב ומרקו בן עטר מעולם לא הגישו כנגדו תלונה, לא למשטרה ולא ללשכת עורכי הדין, ולא טענו שה מבקש אחראי לכספים ששולמו ואבדו. לטענת המבקש, הפעילו המשיב ושותפו בן עטר לחץ כבד עליו ועל בני משפחתו ברצף של טלפונים ואיומים, הכל כנגד בני משפחתו של המבקש, לרבות גיסו.

המבקש, כך נטען, הוזמן לפגישה במתחם של תחנת דלק, ושותפו של המשיב צעק על המבקש, איים עליו באיומים שונים, לרבות פגיעה בו, במשפחתו ובפרנסתו. מחמת הלחץ והחששות נכנע המבקש ומסר למרקו בן עטר (בסתיו 2011) שיק על סך 6 00,000 ₪, תאריך פירעון 26.8.12. לטענת המבקש, זויף מועד הפירעון והוקדם ל-26.2.12. משהגיע מועד הפירעון, פנו המשיב ובן עטר למבקש ודרשו את סכום השיק במזומן, ועל דרך איומים.

עורך דין מטעם המשיב פנה במכתב התראה למבקש וציין, כי השיק הוצג לפירעון וחולל מחמת היעדר כיסוי מספיק. ביום 11.12.12, נפתח תיק ההוצאה לפועל כנגד המבקש , כ-4 חודשים לאחר מכתב ההתראה. לטענת המבקש, הוא המשיך להיות מאוים גם לאחר מכן, וגם כאשר הגיש התנגדות לביצוע השיק, שבה חשש מלפרט את שמות הרמאים/סחטנים (לפי גרסתו) מתוך חשש פיסי לו ולמשפחתו.

לטענת המבקש במצב רגיל, אלמלא נכתבו נימוקי ההתנגדות תחת האיום הפיסי, היה הוא מקבל רשות להתגונן ללא תנאי, שכן השיק הוצא ממנו במרמה סחיטה ואיו מים, ולאחר מכן גם זויף.

ט' במסגרת הנימוקים המשפטיים, נטען בבקשת רשות הערעור, כי הפסיקה הכירה בסמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל פסק דין חלוט , כשמתקיימות נסיבות בהן שיקולים של צדק עדיפים על-פני שיקולים של מעשה בית דין (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366,ספרו של השופט אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית (עמ' 350), וכמו כן, רע"א 261/97 רפי ומתי יהושע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול (14.1.98) וכן ע"א 3441/01 פלוני נ' פלוני ת, פ"ד נח (3) 1).

מוסיף ב"כ המבקש, שהפסיקה הכירה באפשרויות נוספות בהן ניתן לבטל פסק דין חלוט, כגון, כשהתגלו ראי ות חדשות, לאחר מתן פסק הדין הסופי, שבכוחן לשנות את ההכרעה מיסודה, ושלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם מתן פסק הדין. על בית המשפט לבחון במקרה כזה את הצורך של מערכת המשפט להגיע לחקר האמת ולתקן טעויות שעשתה, ומאידך גיסא, יש לזכור את עיקרון סופיות הדיון.

מוסיף ב"כ המבקש, כי לבית המשפט נתונה סמכות להידרש לתביעה לביטול פסק דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על-פני שיקולים של מעשה בית דין. במקרה שבו ניתן פסק דין חלוט המהווה מעשה בית דין, רשאי בית המשפט לפתוח את הדיון מחדש אם מתברר לו שפסק הדין הושג במרמה, וזאת חרף עיקרון סופיות הדיון.

י' טוען המבקש, כי הוא בן למשפחה מכובדת שחייו נהרסו על לא עוול בכפו, וכי הוא חי חיי ם רגילים וטובים כעורך דין עד המקרה. עקב האירועים שתוארו לעיל, שהם תוצאה של פעולות מרמה, זיוף, סחיטה ואיומים, על ידי המשיב ושותפו מרקו בן עטר, הפך המבקש לנרדף בהוצאה לפועל שחייב סכומי עתק בשעה שלמעשה אינו חייב בהם ואינו יכול להחזירם, ואף אינו יכול להתפרנס, הואיל והמעשים שצוינו לעיל, פגעו גם בעבודתו ובמקצועו.

עקב הליכי ההוצאה לפועל, שילם המבקש עד היום, לטענתו, כ-61,000 ₪ בתיק ההוצל"פ, ועוד כ-60,000 ₪ לעו"ד איל ויסמן, בא-כוחו של המשיב. בגין סכום זה לא בוצעה הקטנת הקרן בתיק ההוצל"פ, הגם שהמבקש אינו חייב ולו שקל אחד, ומעולם לא נטען כי יש למבקש אחריות כלשהי לכספים אשר שילמו המשיב ו/או בן עטר במסגרת העסקה עם המתחזה.

מוסיף המבקש, שביום 25.3.19 הוא שוחח עם המשיב מס' 2 בטלפון והקליט אותו, ובשיחה הודה המשי ב מס' 2, שהמבקש לא קיבל ולו שקל מכספיו של המשיב. המשיב מס' 2 התחייב לפצות את המבקש בגין נזקיו (העתק השיחה מתורגמת מערבית צורף לבקשת רשות הערעור).

כמו-כן, מציין המבקש, שהמשיב ומרקו בן עטר מעולם לא הגישו נגדו תלונה או תביעה ומעולם לא נקבעה חבות כלשהי של המבקש , שאף לא קיבל כל תמורה בגין שיק זה.

י"א. עוד נטען, בין יתר הדברים, שבשנת 2014 פנה בא-כוחו דאז של המשיב למי שהיה אז מעסיקו של המבקש וגרם לפיטוריו של המבקש.
בשנת 2016 הייתה למבקש הזדמנות לייצג לקוחות בחו"ל, ואולם המשיב סיכל את ההזדמנות בהתנגדותו ליציאת המבקש מן הארץ. עוד נטען, כי המשיב חמק מלהסביר כי צד ולמה הוא מחזיק בשיק של המבקש, וכיצד חייב לו המבקש את החוב העומד היום בלשכת ההוצאה לפועל על כ-666,000 ₪, בנוסף לכל הכספים ששולמו לתיק ולבא-כוחו של המשיב.

לכן, טוען המבקש, שמאזן הנוחות נוטה לטובתו וזכאי הוא לבירור התביעה מבלי שחרב ההוצל"פ תהא מעל ראשו כדי שיוכל לשקם את היחסים במשפחה ולשקם את עבודתו שנהרסה, ואילו למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב ההליכים המבוקש, הואיל וממילא לא היה המשיב זכאי לתשלום כלשהו מן המבקש, והוא פועל בחוסר תום לב מזה כ-7 שנים , בשיק שהגיע לידיו במרמה , לאחר שנלקח מן המבקש בסחיטה ובאיומים.

לטובת האינטרס של המשיב, הציע המבקש להפקיד סכום של 1,000 ₪ לחודש בקופת בית המשפט עד לבירור התביעה.

י"ב. באשר להחלטת בית משפט קמא מיום 4.4.19, טוען המבקש, כי לאורך כל ההחלטה ובהתייחס לכל אחת מן האמירות ו/או הקביעות שבה, אין כל הנמקה, לא משפטית ולא לוגית, אף לא באש ר לסירוב להיענות לצו שהתבקש, ולא באשר לקביעות בנוגע לתביעה העיקרית. גם אין בהחלטה אזכור של אסמכתא כלשהי ואף אין שלילה או אבחון של אסמכתאות אליהן הפנה המבקש. גם אין קביעות השוללות את טענות המבקש באשר לכך שפסק הדין הושג במרמה, סחיטה ואיומים.

י"ג. בנוגע להחלטה הנוספת של בית משפט קמא מיום 10.6.19, נטען, כי אין בהחלטת בית משפט קמא התייחסות לחלופה הנוספת שבתקנה 368(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, דהיינו: "או אם ראה כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו". האפשרות של בית המשפט היא, לבחון האם מלכתחילה לא היה מקום לדחות את הבקשה במקור. ואולם, בית משפט קמא קובע, כך נטען, ללא הנמקה, שאין כל חידוש בעובדות בבקשה לעיון חוזר, הגם שבית משפט קמא מודע לכך שהמבקש מציע להפקיד סכום של 1,000 ₪ לחודש בקופת בית המשפט.

לטעמו של ב"כ המבקש, אחת הטעויות היסודיות בשתי ההחלטות גם יחד היא היעדר ההנמקה וזאת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. בית משפט קמא לא נימק מדוע אין המבקש זכאי לסעד זמני בנסיבות העניין, וזאת גם כאשר המבקש מציע להפקיד 1,000 ₪ לחודש בקופת בית המשפט ובכך לשפר משמעותית את מאזן האינטרסים לטובת המשיב.

י"ד. מוסיף ב"כ המבקש, שבית משפט קמא ציין, כי פסק הדין מיום 9.9.13 (מחיקת ההתנגדות) ניתן במעמד הצדדים כשהמ בקש עצמו ביקש למחוק את ההתנגדות, ואולם, בית משפט קמא מתעלם מן הטענה, הנתמכת בתצהירו של המבקש, שהוא ביקש למחוק את ההתנגדות עקב האיום הפיסי בו היה נתון, ולכן, בלית ברירה, המבקש עצמו השמיט את ה-"כיסא" מתחת לרגליו.
עוד נטען, שבית משפט קמא גם שגה בכך שגיבש את דעתו, בשלב כה מוקדם וציין, כי לדעתו אין המדובר בנסי בות המבססות משפט חוזר, מה גם, שלטענת המבקש, בית משפט קמא לא הביא כל נימוק עובדתי או משפטי או אסמכתא, ובעצם חרץ כבר עתה את גורל התביעה העיקרית.
בית משפט קמא, כך נטען, לא הביא בחשבון שאדם שאיננו מאוים שמגיש התנגדות, לא היה לעולם מבקש למחוק את ההתנגדות שהגיש בידיעה ברורה שהמשמעות של המחיקה היא מתן פסק דין אוטומטי, ללא רשות להתגונן, וללא שמיעת ראיות באופן שייהפך לחייב בתיק ההוצאה לפועל על-פי שיק על סך 600,000 ₪ בשעה שאין המבקש חייב אפילו שקל אחד.

המבקש מוסיף, כי הביטול המבוקש של פסק הדין מיום 9.9.13, הוא פשוט: ביטול בנסיבות בהן ניתן פסק הדין במרמה, סחיטה ואיומים. לטעמו של המבקש, זהו מקרה ברור בו נסיבות של צדק עדיפות על שיקולים של מעשה בית דין.

ט"ו. מוסיף ב"כ המבקש, שבנסיבות כאלה, רשאי בית המשפט לפתוח את התיק למשפט חוזר. כמו-כן, נטען, ששגה בית משפט קמא משהפנה את המבקש למיצוי טענותיו במסגרת ההליך השטרי או במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שכן ההליך השטרי הסתיים כשהמבקש ביקש למחוק את ההתנגדות מחמת איום פיסי עליו ועל משפחתו.

בנוסף לכך, טוען ב"כ המבקש, כי במסגרת ההוצאה לפועל ניתן במקרה הטוב לבקש צו לתשלומים, ואולם, החוב עצמו הולך וגדל. גם הדרך של פשיטת רגל חסומה בפני המבקש שיאבד במקרה כזה את רישיון עורך הדין.

עוד נטען, שטעה בית משפט קמא משציין, ללא הנמקה, כי בנסיבות העניין ובשלב זה טענותיו של המבקש אינן מבססות את מתן הצו המבוקש. אם בית משפט קמא מוּדע לכך שהשיק נלקח באיומים ובמרמה, וללא כל תמורה, היה על בית משפט קמא לאפשר למבקש מוצא כלשהו מן המצב אליו נקלע כאשר כל מה שביקש המבקש הוא עיכוב הליכים בהוצאה לפועל, בכפוף להפקדה חודשית כדי שיוכל לנהל את ההליך ולחזור לחייו הרגילים.

מוסיף ב"כ המבקש, כי התרופות שציין בית משפט קמא בהחלטתו, כגון מיצוי ההליך השטרי והליך ההוצאה לפועל, אינן ניתנות ליישום מבחינת המבקש. בית משפט קמא, מחד גיסא , לא שלל את תיאור הנסיבות של קבלת פסק הדין במרמה וסחיטה ואיומים, ולכאורה קיבל את גרסת המבקש הנתמכת בתצהיר , ומאידך גיסא , קבע , שבנסיבות העניין ובשלב זה , הטענות אינן מבססות את מתן הצו כמבוקש, וקביעות אלה הן ללא הנמקה, וללא כל אסמכתא.

לטענת המבקש, קשה להשתחרר מן התחושה שמכיוון שכבר בהחלטה הראשונה מיום 4.4.19 חרץ בית משפט קמא את גורל התביעה העיקרית, לא היה למבקש כל סיכוי שבקשתו לעיון חוזר תתקבל, שכן בית משפט קמא סבור, שלא זה המקרה למשפט חוזר, ולכן גם לא יינתן סעד זמני בתביעה זו.

חוזר וטוען המבקש, כי בית משפט קמא התעלם מן הסיפא של תקנה 368(א), של תקנות סדר הדין האזרחי, כשהסיפא מאפשרת לבית המשפט לבצע עיון חוזר בנסיבות שבהן בית המשפט רואה "כי מלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו", ואין זה נכון שעיון מחדש ייעשה רק בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים של שינוי נסיבות.

ט"ז. כמו-כן, טעה בית משפט קמא, כך לטענת המבקש, בקביעתו שלא היה כל שוני בין שתי הבקשות (כשלגבי הראשונה, ניתנה החלטה ביום 4.4.19 ולגבי השנייה ניתנה החלטה ביום 10.6.19). בכך התעלם בית משפט קמא, לטעמו של המבקש, מן ההתדרדרות במצבו הבריאותי של המבקש, ומכך שהמבקש הציע בבקשה החדשה לשפר את מאזן הנוחות ולהפקיד כל חודש 1,000 ₪ בקופת בית המשפט.
כמו-כן, שגה בית משפט קמא בקביעתו, שההצעה להפקדה החודשית אינה רלוונטית לסעד הזמני המבוקש, בעוד שלדעת ב"כ המבקש הצעה זו היא בעלת נפקות חשובה המאזנת בין האינטרסים של הצדדים.

באשר לתנאים הנדרשים בהתאם להוראות הדין לשם מתן צו מן הסוג לו עותר המבקש, טוען ב"כ המבקש, ש תנאים אלה לא באמת נבחנו, והם אף לא פורטו על ידי בית משפט קמא, ואין לדעת לאיזה תנאים דרושים התכוון בית משפט קמא.
מוסיף ב"כ המבקש, כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי היעדר הנמקה כשלעצמו, די בו לביטול פסק דין או החלטה.

על יסוד כל האמור, עותר המבקש לכך שיתאפשר לו לנהל את תביעתו כאדם חופשי ללא הגבלות ההוצאה לפועל, ומטעם זה מבוקש שבית משפט זה יעניק למבקש את הסעד הזמני של עיכוב הליכי הוצאה לפועל, בכפוף להפקדה חודשית של 1,000 ₪ בקופת בית המשפט.

י"ז. התבקשה תגובת המשיבים. בכל הנוגע למשיב מס' 2, צוין על ידי שליח מטעם המבקש שהוא ס ירב לקבל את מסמכי בקשת רשות הערעור וממילא לא הוגשה תגובתו.

באשר למשיב: ב"כ המשיב מתנגדת לבקשת רשות הערעור ומבקשת לדחותה ולחייב את המבקש בהוצאות משמעותיות, בציינה, כי אין המדובר אלא בניסיון נוסף לערער על פסק-דינו של כב' השופט א. צ'יזיק מיום 9.9.13. פסק דין ניתן נוכח העובדה שהמבקש עצמו ביקש למחוק את התנגדותו בתיק ההוצאה לפועל. ניסיון נוסף אחר של המבקש , תביעה למתן סעד הצהרתי, במסגרתה נטענו אותן טענות - נדחה אף הוא בפסק דין מיום 4.5.14 (ב- ת"א (שלום חיפה) 3997-11-13).

ב"כ המשיב טוענת, שדין בקשותיו של המבקש להידחות על הסף. הלכה למעשה, כך נטען, מערער המבקש לא על החלטת בית משפט קמא מיום 10.6.19, שדחתה את בקשתו לעיון מחדש, אלא על החלטת בית משפט קמא מיום 4.4.19, שדחתה את בקשתו לסעד זמני, הגם שחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו.
טוענת ב"כ המשיב, שכל טענותיו של המבקש המתייחסות להחלטה מיום 4.4.19, דינן להימחק/להידחות על הסף.

לטעמה של ב"כ המשיב, הטענות היחידות שיש מקום לדון בהן הינן טענותיו של המבקש בשאלה האם שגה בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לעיון מחדש , והאם הצעתו של המבקש להפקיד 1,000 ₪ לחודש לצורך עיכוב הליכים בתיק הוצל"פ , המסתכם
ב-684,150 ₪, היא בגדר שינוי נסיבות , או עילה לעיון מחדש ולביטול ההחלטה הקודמת מיום 4.4.19.

י"ח. עוד טוענת ב"כ המשיב, שהמבקש התנהג בחוסר תום לב משניהל על-פני כ-3 חודשים את ההליך לפני בית משפט קמא מבלי שהמציא למשיב את כתבי הטענות, הבקשות, וההחלטות שניתנו , ורק עקב החלטת בית משפט זה מיום 30.6.19 נודע למשיב אודות קיומו של הליך זה.
כמו-כן נטען, שהמבקש לא הביא את התמונה המלאה לפני בית המשפט, לרבות העובדה, שבהליך שהתנהל ב-ת"א (שלום חיפה) 3997-11-13 הגיש המבקש תביעה, במסגרתה גולל את טענותיו כפי שנטענו בתביעתו הנוכחית לפני בית משפט קמא, והתביעה נדחתה.
ב"כ המשיב מפנה לפסיקה, לפיה מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני חייב לגלות את כל העובדות שעשויות להיות רלוונטיות לבקשתו (רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984), פ"ד מז(5) 165).

עוד טוענת ב"כ המשיב, שהמבקש לא טען ולא הוכיח, שעניינו מקרה חריג, בו על ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא. הפסיקה קבעה, שהתערבות כזו תהא רק במקרים חריגים, והמבקש לא טען, ובוודאי שלא הוכיח, שעניינו נופל בגדר המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור.

י"ט. ב"כ המשיב סבורה, שלא נפל כל פגם בהחלטותיו של בית משפט קמא אשר גם נימק את החל טותיו, בניגוד לטענותיו של המבקש, ומה גם שלפי הפסיקה אין בית המשפט חייב למנות אחת לאחת כל טענה שהועלתה, ואי התייחסות של בית משפט לטענה מסוימת או למסמך שהוגש, אין פירושה שבית המשפט שכח או התעלם מן הנושא (ע"א 9248/05 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ ואח' (22.8.06)).

לטענת ב"כ המשיב, צדק בית משפט קמא בקביעתו שלא התקיימו התנאים לעיון מחדש, שכן בהיעדר נסיבות מיוחדות, אין מקום לקיים הליך של עיון חוזר. בקשה לעיון חוזר אינה תחליף להגשת ערעור ורק במקרים חריגים יהא בית המשפט רשאי לעיין בהחלטתו ולשנותה גם מבלי שיתקיים שינוי נסיבות, אך זאת רק כאשר מתברר שההחלטה הקודמת הייתה מוטעית.

נסיבות חריגות שכאלה, לטענת המשיב, אינן הנסיבות נשוא מקרה זה. המבקש, כך נטען, לא הצביע, לא טען, ולא הוכיח שינוי נסיבות , ואף לא הוכיח שהחלטתו הקודמת של בית משפט קמא מיום 4.4.19 הייתה מוטעית. עוד מצי ינת ב"כ המשיב, כי צדק בית משפט קמא משקבע שלא התקיימו התנאים למתן סעד זמני.

לצורך היענות לבקשה לסעד זמני, על המבקש לשכנע את בית המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (תקנה 362(א) של תקנות סדר הדין האזרחי) ובאשר למאזן הנוחות, נבחנת מידת הנזק שעלול להיגרם לכל אחד מבעלי הדין אם יינתן צו המניעה, אם לאו. לטענת ב"כ המשיב, החלטת בית משפט קמא עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ולא נפל בה כל פגם.

כ'. באשר לסיכויי התביעה, טוענת ב"כ המשיב, שתביעתו של המבקש חסרת בסיס ולא הובאו ראיות מהימנות לכאורה להוכחת קיומה של עילה לכאורה, אדרבה, אין למבקש כל עילה ודין תביעתו להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין והתיישנות.

כ"א. ב"כ המשיב מפרטת בתגובתה את השתלשלות העניינים בתיק וטוענת, שאין ממש בטענות שאותן העלה המבקש בבקשת רשות הערעור. ב"כ המשיב מפנה לכך, שבהתנגדות שהגיש המבקש ביום 17.1.13 לביצוע השיק, לא העלה המבקש את הטענות בדבר הוצאת השיק ממנו במרמה, סחיטה ואיומים, אלא כל אשר ציין הוא שלאחר רישום הערת האזהרה איימו עליו גורמים פלסטינאים בשל התנגדותם למכירת מקרקעין למשיב.

ביום 12.6.13 לא התייצב המבקש לדיון בהתנגדות, ואזי דחה כב' הרשם (בתוארו אז) א.צ'יזיק את ההתנגדות, וביום 29.7.13 ביטל את החלטתו לפי בקש ת המבקש. במקום זאת נקבע דיון ליום 9.9.13. בתום הדיון שהתקיים, ביקש המבקש למחוק את התנגדותו, לאחר שכב' השופט א. צ'יזיק הבהיר לו, שאין לו כל הגנה היות ומדובר בשטר למוכ"ז.

כ"ב. אחר הדברים האלה, חודשו הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש, אשר ביום 4.11.13 הגיש תובענה בת"א 3997-11-13, במסגרתה עתר לחייב את הנתבעים מס' 3 ומס' 4 (משמע: המבקש ומרקו בן עטר) להחזיר לו את השיק נשוא הליך זה ולסגור את תיק ההוצאה לפועל נגדו.

בד בבד עם תובענה זו, הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה. בתאריך 25.12.13 נדחתה הבקשה כשבית המשפט קבע באותו מקרה, שהמבקש לא צרף לבקשתו כל מסמך, ובעקבות החלטה שניתנה ביום 4.11.13 המציא המבקש רק חלק מן המסמכים.

בהמשך ההחלטה הנ"ל מיום 25.12.13, צוין כך:
"קשה להבין מדוע מצא לנכון המבקש להמציא רק חלק, אך זה כנראה סממן אופייני להתנהלותו התמוהה עד מאוד וזאת בלשון המעטה בכל הפרשה... לעניין ההתנגדות לביצוע השטר, משמחק המבקש את התנגדותו כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 9.9.13, לאחר שבית המשפט הבהיר לו כי אין לו הגנה היות ומדובר בשטר מוכ"ז, הפך השטר להיות פסק דין חלוט... טענותיו של המבקש היו אמורות להישמע במסגרת ההתנגדות ומשחזר בו אין הוא יכול להעלותן עכשיו".

נוכח החלטה זו, הגיש המבקש בקשה למחיקת התביעה, ואילו המשיב עמד על-כך שהתביעה תידחה על-מנת ש ייווצר מעשה בית דין לגבי כל טענותיו של המבקש שיהא מושתק ומנוע מלהעלות את טענותיו פעם נוספת. מציינת ב"כ המשיב, שבהסכמתו של המבקש כך אכן היה, ותביעתו של ה מבקש נדחתה בפסק דין מיום 2.3.14 (צ"ל: 4.5.14).

כ"ג. בתאריך 20.5.14, כאשר סכום חובו של המבקש עמד על סך של כ-730,000 ₪, נחתם הסכם בין המבקש לבין המשיב ולפיו אשרר המבקש את חובו והתחייב לשלם בפשרה סכום של 660,000 ₪, אך המבקש הפר הסכם זה ובהתאם חודשו כנגדו ההליכים.

עוד טוענת ב"כ המשיב, שממסמכים שונים שהגיש המבקש בתי ק ההוצל"פ, התברר שהמבקש פועל להברחת נכסיו. לכן, עתר המשיב לזמן את המבקש לחקירה. בקשות אלה נדחו, המשיב הגיש עליהן ערעור (רע"צ 5749-12-16) ובמועד הדיון שהתקיים, התחייב המבקש בהסכם לשלם את חובו, ולהסכם זה ניתן תוקף של פסק דין.

לטענת ב"כ המשיב, משהפר המבקש גם הסכם זה, נאלץ המשיב לנקוט בהליכים בניסיון לגבות את החוב ובמסגרת הליכים אלה הוטלו, בין היתר, עיקולים על זכויות המבקש אצל רעייתו.

בסופו של יום, ולאחר רע"צ נוסף שהוגש על דחיית בקשה לזימון רעייתו של המבקש לחקירה, לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, אכן זומנה רעייתו של המבקש לחקירה, ובסופו של יום אף חויבה בחוב הפסוק בתיק ההוצל"פ.

כ"ד. נוכח האמור לעיל, כך לטעמה של ב"כ המשיב, הגיש המבקש את תביעתו, נשוא הדיון כאן, לבית משפט קמא, כשתביעה זו והליכים אלה, לטענת ב"כ המשיב, אינם אלה ניסיון לגולל את טענותיו בפעם השלישית לאחר שאלה נדחו פעמיים, בהסכמתו, בשני פסקי דין שונים בשני הליכים שונים. האחד ב-2013 והשני ב-2014.

עוד מציינת ב"כ המשיב, שאין המדובר בפסק דין שבדיעבד מתברר לאור עדויות או ראיות חדשות שהוא ניתן במרמה, אלא מדובר בפסק דין/החלטה שניתנו בהסכמת המבקש, לאחר שחזר בו מהתנגדותו לבקשה לביצוע שיק, וזאת בהיעדר טענות הגנה.
הטענות שמעלה המבקש בתביעתו הנוכחית בפני בית משפט קמא הועלו גם בתביעתו למתן פסק הדין ההצהרתי, תביעה שאף היא נדחתה בהסכמתו של המבקש.

המבקש התקשר בשני הסכמים שקיבלו תוקף של החלטה/פסק דין, במסגרתם אישר והתחייב לשלם את החוב נשוא תיק ההוצל"פ, כל זאת כשלטענת המבקש מדובר בשיק שהוצא ממנו לכאורה בסחיטה ובאיומים.

כ"ה. עוד נטען מטעם המשיב, כי טענותיו של המבקש לסחיטה ואיומים, אירעו, לגרסתו בעת מסירת ההמחאה נשוא תיק ההוצאה לפועל בשנת 2011, משמע לפני 8 שנים (כעולה מסעיף 62 של בקשת רשות הערעור), ולפיכך חלה התיישנות על טענות אלה .

לפיכך נטען, כי דין תביעת המבקש להידחות נוכח מעשה בית דין, ואין למבקש עילה לתביעה לביטול פסק הדין, ואף אין מתקיים התנאי הנדרש של "סיכויי תביעה לכאורה" לצורך מתן סעד זמני.

כ"ו. מוסיפה ב"כ המשיב, שגם התנאי הנוסף של מאזן הנוחות אינו מתקיים , ואין מקום להורות על עיכוב הליכי הוצאה לפועל.

הלכה היא שמקום בו ניתן לפצות צד נפגע בתשלום כסף, לא יינתן צו מניעה זמני.
עוד יש להביא בחשבון את השיהוי שחל בהגשת תביעתו של המבקש בבית משפט קמא, שיהוי שלדעת ב"כ המשיב מלמד על-כך, שהמבקש עצמו לא סבר שיש הצדקה לתביעתו, וראה כי מתקיים חשש להכבדה, שאם לא כן, היה מזדרז להגיש את תביעתו ובקשתו לסעד זמני ולא היה שוקט על שמריו.

מכאן הבקשה לדחיית בקשת רשות הערעור של המבקש.

כ"ז. ביום 25.7.19 הגיש ב"כ המבקש "בקשה דחופה למתן תשובה לתגובת המשיב 1" וציין, כי נודע לו על הגשת תגובה שלא הומצאה לו ובקשתו היא להגיש תשובה לאחר שתומצא לו תגובת המשיב, אך זאת לא לפני 12.8.19, הואיל וב"כ המבקש עומד לצאת לחו"ל עד 7.8.19.

בהחלטתי מיום 25.7.19, דחיתי את בקשתו זו של ב"כ המבקש וציינתי כי: "אין זכות מוקנית להגשת תשובה לתגובת המשיב בבקשת רשות ערעור". עיינו: רע"א 9123/07 יניב מעייני נ' עכו ביי בע"מ, פסקה ד' (30.10.07):

"אין בגדר סדרי דין אלה הענקת זכות שבדין למבקש להגיש תשובה שניתנת לבקשתו, ועל כן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להמתין לתשובתו של המבקש ולפני מתן ההחלטה בבקשה".

כ"ח. לאחר שנתתי דעתי לבקשת רשות הערעור על כל מצורפיה, לתגובתו של המשיב על כל מצורפיה, ולאחר שגם עיינתי בפסיקה הרלוונטית, מסקנתי היא שדין בקשת רשות הערעור להידחות.

כ"ט. ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים. החלטות אלה מסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור מתערבת במקרים חריגים. עיינו:

רע"א 438/88 יום-טוב ראובן ואח' נ' שרה סלוטקין ואח', בפסקה 4 (26.8.88): "רק במקרים נדירים יתערב בית משפט שלערעור בהחלטתו של בית המשפט היושב לדין בכל הקשור במתן צו זמני, ובכלל זה בסוג הערובה. עיינתי בכל החומר שבפניי ולא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו של השופט המלומד...".

רע"א 1181/97 אורנה קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, בפסקה 4 (15.5.97): "על-פי המדיניות הנקוטה בידי בית משפט זה, אין הוא מתערב בהחלטת הערכאה הראשונה בכל הקשור למתן סעד זמני ובכלל זה סעד הערובה, אלא רק במקרים נדירים... מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים נדירים".

רע"א 9123/07 יניב מעייני נ' עכו ביי בע"מ, בפסקה ד' (30.10.07): "לאחר העיון אין בידי להיענות לבקשה. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במקרים חריגים (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם)), ואין המקרה דנן נופל כל עיקר בגדר אותם מקרים חריגים..."

ל' גם לאחר שנתתי דעתי לכל הטענות והנימוקים שפירט ב"כ המבקש בבקשת רשות הערעור על כל נספחיה, ובתגובת ב"כ המשיב על כל נספחיה, לא שוכנעתי כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית משפט קמא.

יובהר, כי החלטתי זו מתייחסת אך ורק להחלטת בית משפט קמא מיום 4.4.19 שדחה את בקשתו של המבקש לסעד זמני, וכן להחלטת בית משפט קמא מיום 10.6.19, לפיה דחה בית משפט קמא את בקשתו של המבקש לעיון חוזר.

תלויה ועומדת בפני בית משפט קמא תביעתו של המבקש (מיום 4.4.19) שכותרתה: "תביעה לביטול פסק דין שהושג במרמה" ומובן שבמסגרת ההליך של התובענה העיקרית יהא על המבקש להביא את ראיותיו לגופו של עניין. כאמור, אין בהחלטתי זו כדי לנקוט עמדה או לנ טוע מסמרות באשר לתובענה העיקרית, שתוכרע בבוא העת על ידי בית משפט קמא בהתאם לקביעות העובדתיות והממצאים שיקבע בית משפט קמא בסיומו של ההליך.

לעת הזו, כאמור, אין להתערב בהחלטותיו של בית משפט קמא, מיום 4.4.19 ומיום 10.6.19, אשר נמנע מלהעניק למבקש את הסעד הזמני לו עתר, וכן נמנע מלהיענות לבקשה לעיון חוזר.

ל"א. אינני מקבל את טענת ב"כ המבקש, לפיה החלטותיו של בית משפט קמא אינן מנומקות. ההחלטות מנומקות בת מציתיות, אך לגופו של עניין נכונות ומוצדקות הן.
אכן, רשאי בית משפט קמא בהתאם לתקנה 368(א) של תקנות סדר הדין האזרחי לעיין מחדש בצו זמני שניתן, וזאת ככל שהדבר מוצדק נוכח נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שהתגלו מאז מתן הצו , או אם נוכח בית המשפט לדעת שמלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו.

במקרה שבפנינו, הצעתו של המבקש להתנות את צו המניעה הזמני שימנע את המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגדו בכך שישלם מדי חודש לקופת בית המשפט סכום של 1,000 ₪ איננה בגדר נסיבה חדשה שיש בה כדי להטות את הכף, ובוודאי הוא כך בהתחשב בעובדה שסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל עולה על 660,000 ₪.

גם הטענה לפיה חלה התדרדרות במצבו הכלכלי והנפשי, מצערת ככל שתהא, אין בה כדי לשמש כראייה חדשה או נסיבה חדשה. יכול והתדרדרות במצב כלכלי או בריאותי תשמש נסיבה במסגרת הליכי הוצאה לפועל כהתחשבות במידת יכולתו של החייב לעמוד בתשלומים לפירעון החוב, אך אין באמור לעיל כדי לשמש ראייה או נסיבה חדשה לצורך תקנה 368 (א) של תקנות סדר הדין האזרחי.

ל"ב. אוסיף, שאין לומר כי מתברר כיום שמלכתחילה לא היה מקום לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני, כפי שהחליט בית משפט קמא ביום 4.4.19.
יצוין, שבנימוקי ההתנגדות שהעלה המבקש כנגד ביצוע השיק נשוא הדיון, העלה המבקש טענות בדבר איומים שפורטו בתצהירו מיום 30.12.12, כדלקמן:

"6. המבקש פעל גם לרישום הערת אזהרה על הקרקע בטאבו ירושלים לטובת הקונים (המשיב והשותף שלו) לאחר שהוא החתים את המוכרת על ייפויי כוח לעשות זאת.
7. כעבור זמן מה המבקש התחיל לקבל שיחות טלפון מאנשים שלא שמע עליהם קודם לכן ובהם שיחות של איומים ושל הבטחות למרר לו את החיים וזאת בגלל שהוא רשם הערת אזהרה של קרקע בירושלים על שם ישראלים וגם בגלל שאותה חלקה שבנדון אינה בבעלות המוכרת שחתומה על ההסכם אלא בבעלות מישהי אחרת."

כלומר, טענת האיומים שהועלתה בנימוקי ההתנגדות יוחסה לגורמים שלא ראו בעין יפה מכירת קרקע מבעלים פלסטינאים לרוכש יהודי, זאת בנוסף לכך שמי שהתיימרה להיות המוכרת (גב' דרוויש) לא הייתה הבעלים האמיתית.

בדיון שהתקיים ביום 9.9.13 בפני כב' הרשם הבכיר (בתוארו אז) א.צ'יזיק, חזר המבקש בחקירתו הנגדית וציין, כי מיד לאחר שרשם את הערת האזהרה לזכות הרוכשים, החל לקבל טלפונים מאיימים מאנשים באזור ירושלים וגם מאזור מגוריו שמאשימים אותו בכך שהוא עובד עם ישראלים ומוכר להם אדמות בירושלים. עקב טלפונים אלה פנה המבקש לעורך דין וביקש ממנו למחוק את הערת האזהרה שהוא רשם והוא חתום עליה.

באשר לשיק נשוא תיק ההוצאה לפועל, אישר המבקש בעדותו, במהלך הדיון מיום 9.9.13, את ההמחאה שהוצגה לו וכן אישר שהיא נרשמה " לפקודת עצמי".

כעולה מן הפרוטוקול, קיבל המבקש את המלצת בית המשפט באותו דיון שלא תידון שאלת החבות השטרית, נוכח מהות השטר כשטר למוכ"ז, וכן צוין, שהמבקש שוקל נקיטת הליך משפטי מתאים, ולכן מוצדק להימנע ממעשה בית דין שעלול להעיב על ניהול ההליך בעתיד:

"אני מבקש לחזור בי מההתנגדות (בדרך של מחיקתה) ואבקש שהות של 60 יום במסגרתם לא יינקטו כנגדי הליכים על-מנת שאוכל לכלכל צעדיי בהתאם ולשקול נקיטת הליך חלופי בהקשר זה".

נוכח הדברים האלה, הורה כב' השופט א.צ'יזיק על מחיקת ההתנגדות, וכן הורה כי הליכי ביצוע השטר יעוכבו עד ליום 5.11.13, ולאחר מועד זה חודשו הליכי ההוצאה לפועל.

ל"ג. עולה אפוא מן האמור, שבשלב הדיון בהתנגדות, לא ייחס המבקש למשיב או מי מטעמו השמעת איומים או הפעלת לחצים, שהיה בהם כדי להביא אותו, לפי טענתו בכתב התביעה, לחתימה על השיק בסך 600,000 ₪. כלומר, גרסתו של המבקש, לפיה שותפו של המשיב הזמין אותו למפגש בתחנת דלק ואיים עליו, וכתוצאה מכך חתם המבקש על השיק על סך
600,000 ₪ ז"פ 26.8.12 (וזהו השיק שמוחזק כיום בידי המשיב), ולרבות הטענה הנוספת שזויף מועד הפירעון והוקדם ליום 26.2.12, כל אלה לא נפרשו ולא הועלו בשלב הדיון בהתנגדות מיום 9.9.13.
לגִרסתו של המבקש, בבקשתו מיום 4.4.19 למתן סעד זמני, הוא לא פירט בשעתו את גרסתו לגבי נסיבות חתימתו על השיק ומסירת השיק לשותפו של המשיב, נוכח החששות והפחדים מחמת האיומים והחשש פן יבולע לו ולמשפחתו אם יגלה עובדות אלה ובמיוחד אם יציין את שמותיהם של מי שמאיימים עליו וסוחטים אותו.

ל"ד. אציין, כי העלאת טענה בדבר מעשים פליליים חמורים של הפעלת לחץ, איומים, סחיטה וזיוף, מטילה על הטוען נטל גבוה למדי להוכחתן. לא ניתן לומר בשלב הנוכחי, שבו עותר המבקש למתן סעד זמני של צו מניעה, כי עלה בידו לעמוד בתנאי הנדרש בתקנה 362(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, דהיינו: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש" (ההדגשה שלי – י.ג.).

בענייננו, זולת הטענה שמעלה המבקש בדבר האיומים והלחצים שהביאו לחתימתו על השיק ומסירתו לשותפו של המשיב, אין בפנינו כל ראיה או כל אסמכתא שיש בה כדי לחזק את טענתו של המבקש. אינני סבור, נכון לעת הזו, ובטרם נבחנו הדברים על דוכן העדים, שיש בתמליל שיחתו של המבקש עם המשיב מס' 2 כדי לבסס את טענתו של המבקש לצורך מתן הסעד הזמני המבוקש.

ל"ה. לא זו אף זו: כזכור, ביקש המבקש בדיון מיום 9.9.13 בפני כב' השופט א.צ'יזיק שהות של 60 יום כדי לכלכל את צעדיו ולשקול נקיטת הליך חלופי.
ואכן, מסתבר שביום 4.11.13 בת"א 3997-11-13 של בית משפט השלום בחיפה, הגיש המבקש תובענה הצהרתית כנגד 4 נתבעים:
בנק ערבי ישראלי, המשיב מס' 2, המשיב יהודה כהן, ושותפו מרקו בן עטר.

כזכור, טענת המבקש היא שבנימוקי התנגדותו לביצוע השיק, הוא נמנע מלספר על הלחצים והאיומים שהופעלו עליו לצורך חתימתו על השיק ומסירתו לשותפו של המשיב, ואף חשש מלנקוב בשמותיהם של מי שמאיימים עליו וסוחטים אותו, ואולם, מסתבר, שבכתב התביעה שבת"א 3997-11-13 מיום 4.11.13 (משמע פחות מ-60 יום לאחר הדיון שהתקיים ביום 9.9.13 בפני כב' השופט א.צ'יזיק) פרש המבקש את גרסתו בדומה לזו המועלית בבקשתו הנוכחית למתן סעד זמני.
דהיינו, בתביעתו טען המבקש, שהנתבע 4 (דהיינו שותפו של המשיב, מרקו בן עטר) התקשר אליו ונפגש איתו במטרה למצוא פתרון איך להשיב את הכסף שקיבל המשיב מס' 2. כמו-כן, נטען שם כי "התחילו ללחוץ על התובע ולפעמים נתבע 4 הזכיר שמות של אנשים וגורמים שלא כדאי להתעסק איתם לדבריו, וכי הוא דרש מהתובע לחתום על שיק בסך
600,000 ₪...".
בהמשך נטען שם, כי המשיב קיבל לידיו תחת איומים, שלא כדין, ובלי לתת כל תמורה שיק של המבקש על סך 600,000 ₪, וכי השותף העביר שיק זה, בניגוד לרצונו של המבקש , למשיב שהציג את השיק בבנק, והשיק הוחזר בנימוק שאין כיסוי מספיק. לכן עתר המבקש באותה תביעה לחייב את המשיב ושותפו להחזיר את השיק לידי המבקש ולסגור את תיק ההוצאה לפועל.

ל"ו. גם בהליך שבת"א 3997-11-13 עתר המבקש למתן סעד זמני. בקשה זו נדחתה ביום 25.12.13 על ידי כב' השופטת (בדימוס) חנה לפין-הראל, ובהחלטתה צוין (עמ' 4):

"אכן, לו היה ניתן פסק דין לרעת המבקש יכול היה לערער עליו, אלא המבקש במו פיו חסם אפשרות זו, ומשהוסרה ההתנגדות הפך השיק לפסק דין חלוט ואין כל אפשרות ליתן לו את הסעד המבוקש בבית משפט זה, דהיינו – ביטול הליכי הוצאה לפועל בגין שיק זה..." .

ובעמ' 5, שם:

"מן הטעם, כי אכן מדובר בפסק דין חלוט, ולא משום טעם אחר, אין ביכולתי להיעתר לבקשת המבקש ולהורות על ביטול הליכי הוצאה לפועל כמבוקש, והבקשה נדחית. הצו הזמני אשר ניתן מבוטל".

ל"ז. אחר הדברים האלה, הגיש המבקש, בתיק האזרחי הנ"ל (ת"א 3997-11-13) בקשה ביום 5.2.14 למחיקת התביעה שהוא הגיש ללא צו להוצאות. המשיב ושותפו מרקו בן עטר עמדו על-כך שהתביעה תידחה תוך חיובו של המבקש בתשלום הוצאותיהם.

תחילה, נעתר בית משפט השלום (כב' השופט א. גולדקורן) לבקשתו של המבקש והורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות, אך לנוכח בקשתם של המבקש ושותפו לעיון חוזר, לביטול פסק הדין מיום 2.3.14, ועתירתם לדחיית התביעה תוך חיובו של המבקש בהוצאות, ולאחר שהמבקש הודיע לבית משפט השלום ביום 4.5.14 כי הוא "אינו מחפש להתעמת עם המבקשים ללא צורך ולכן הוא מסכים כי התביעה שלו תידחה ללא צו להוצאות" ניתן פסק דין הדוחה את תביעתו של המבקש בת"א 3997-11-13.

ל"ח עינינו הרואות, שבעוד שבכתב התביעה מיום 4.4.19 עותר המבקש לביטול פסק הדין החלוט מיום 9.9.13 , שבו נמחקה התנגדותו של המבק ש לפי בקשתו, ובכך הפך השיק לפסק דין חלוט, הרי בפועל קיים פסק דין חלוט נוסף בת"א 3997-11-13 שבו, בהסכמתו של המבקש, נדחתה ביום 4.5.14 תביעתו ההצהרתית, במסגרתה טען, כי שותפו של המשיב (מרקו בן עטר) קיבל ממנו את השיק על סך 600,000 ₪ תחת איומים שלא כדין ומבלי לתת תמורה, תוך זיוף תאריכו של השיק, ומסר את השיק לידי המשיב. בתביעה זו, שכאמור נדחתה בהסכמתו, ביקש המבקש לחייב את המשיב ושותפו להחזיר את השיק לידיו ולסגור את תיק ההוצאה לפועל כנגדו, וכאמור התביעה נדחתה.

עולה מן האמור, שבדרכו של המבקש קיימות שתי מכשלות: האחת, ההתנגדות שנמחקה בהסכמתו ביום 9.9.13, והשנייה, התביעה ההצהרתית שנדחתה בהסכמתו ביום 4.5.14. תביעה זו שבת"א 3997-11-13 אינה מוזכרת בתביעתו הנוכחית של המבקש מיום 4.4.19, שבה מתייחס הוא רק להליך ההתנגדות שבמסגרתו, בדיון מיום 9.9.13, נמחקה ההתנגדות בהסכמתו, כך שהשיק בסכום קרן של 600,000 ₪ הפך לפסק דין חלוט, ואולם, אין התייחסות לפסק הדין מיום 4.5.14, לפיו נדחתה בהסכמת המבקש תביעתו ההצהרתית בת"א
3997-11-13.

לעובדה שההליך שבת"א 3997-11-13 לא נזכר בבקשתו של המבקש למתן סעד זמני יש חשיבות, שכן מי שעותר לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות שעשויות להיות רלוונטיות.
דומה שבענייננו קשה לחלוק על-כך שההליך שבת"א 3997-11-13 בהחלט רלוונטי לנסיבות העניין שבפנינו.

אני מפנה ל-רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984) בע"מ ואח', פ"ד מז(5) 165, בעמ' 168:

"...מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט. השאלה אם הייתה העלמת עובדות אם לאו צריכה להישקל מנקודת המוצא של יום הגשת הבקשה, ואין לפסוק בה בדיעבד על יסוד ניתוח מדוקדק של העובדות וההלכות המשפטיות".

ל"ט. על האמור לעיל יש להוסיף את העובדות החשובות שלהלן.
זמן מה לאחר שנדחתה בהסכמת המבקש תביעתו בת"א 3997-11-13, נערך הסכם ביום 20.5.14 בין המבקש (החייב) לבין המשיב (הזוכה). בהסכם זה צוין, כי סכום החוב בתיק ההוצל"פ נכון ליום 13.5.14 מסתכם ב-735,934 ₪, וכי המבקש (החייב) פנה לזוכה וביקש להגיע להסדר לתשלום החוב. הצדדים, כך צוין בהסכם מיום 20.5.14, הסכימו, כי לצרכי פשרה ישלם המבקש למשיב סכום של 660,000 ₪ לצורך סילוק החוב. פירוט התשלומים פורט בגוף ההסכם. אין מחלוקת על-כך שהמבקש לא עמד בתנאי הסכם זה.

יצוין, כי ביום 12.4.16 הגיש המבקש תלונה למשטרת ישראל בגין זיוף, לרבות זיוף לקבל דבר במרמה, אך משטרת ישראל החליטה כחצי שנה לאחר מכן, ביום 24.8.16, על סגירת התיק. ערר על החלטה זו הגיש בא-כוחו של המבקש רק שנתיים ומחצה לאחר מכן, ביום 10.2.19, בציינו שסגירת התיק התבררה למבקש להפתעתו וכי מעולם לא נשלחה לו הודעת הסגירה.

בהמשך, הושגה הסכמה נוספת בין המבקש לבין המשיב וזאת בדיון שהתקיים בבית משפט השלום בחיפה בפני כב' השופטת מירב קלמפנר-נבון ביום 19.12.16 בתיק רע"צ 5749-12-16.
מעיון בפרוטוקול של אותו דיון עולה, כי לאחר שבא כוחו של המשיב, והמבקש עצמו , נשא ו דבריהם לפני בית המשפט, יצאו הם להידבר ביניהם לאור הצעת בית המשפט. בחוזרם , הודיעו , כי בהמלצת בית המשפט הושגה הסכמה, לפיה ידאג המבקש להחתים את המשיב מס' 2 על התחייבות לשלם סכום של 8,333 ₪ לחודש , וכן על הסכמתו להצטרף כחייב מס' 2 לתיק ההוצל"פ. עוד סוכם, שכל עוד ישלם המשיב מס' 2 את הסכום החודשי הנ"ל, לא ישלם המבקש את צו החיוב בתשלומים, שמוסכם כי יעמוד החל מינואר 2017 על 3,000 ₪ לחודש.

בנוסף הוסכם, שאם המשיב מס' 2 לא ישלם את הסכום של 8,333 ₪, יתייצב המבקש לחקירת יכולת בפני רשמת ההוצאה לפועל.
להסכמה זו ניתן באותו מעמד תוקף של פסק דין. גם כאן אין חולק שהמשיב מס' 2 לא שילם את הסכום החודשי שעליו הוסכם והליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקש נמשכו.

מ. בהציבי לנגד עיניי הן את דבר מחיקת ההתנגדות מיום 9.9.13, בהסכמת המבקש, כך שהשיק נשוא הדיון הפך לפסק דין חלוט, והן את פסק הדין החלוט מיום 4.5.14, לפיו נדחתה תביעתו ההצהרתית של המבקש כנגד המשיב וכנגד שותפו של המשיב (כשדבר קיומו של פסק דין חלוט זה לא צוין בבקשתו של המבקש למתן סעד זמני), כמו גם את הסכם התשלומים שהושג ביום 20.5.14 בין המבקש לבין המשיב, והסכמה הנוספת בין השניים שהושגה בשעת הדיון ברע"צ 5749-12-16 ביום 19.12.16 וקיבלה תוקף של פסק דין, קשה להגיע למסקנה לפיה הניח המבקש תשתית ראייתית מהימנה לכאורה בפני בית המשפט שיש בה כדי להצביע על קיומה של עילת התובענה, כנדרש מסעיף 362(א) של תקנות סדר הדין האזרחי.

לכן, סבורני , שלא נפל כל פגם, לא בהחלטת בית משפט קמא מיום 4.4.19, ואף לא בהחלטה מיום 10.6.19.

מא. למניעת ספק, אחזור ואבהיר שכל האמור לעיל מתייחס אך ורק לבקשתו של המבקש לסעד זמני. אין בכך כדי לשמש קביעה או לנטוע מסמרות באשר לתובענה העיקרית של המבקש שתתברר מטבע הדברים בפני בית משפט קמא , אשר ידון בראיות ויקבע את הממצאים בבוא העת.

מב. לא למותר להוסיף, שבקשתו של המבקש אף נגועה בשיהוי ניכר שיש בו גם כן כדי להשליך על גורל הבקשה. הבקשה לסעד זמני מוגשת כ-8 שנים לאחר ששותפו של המשיב הוציא את השיק מן המבקש, לפי הגרסה המתוארת על ידי המבקש בסעיף 45 של התביעה לביטול פסק דין שהושג במרמה (דהיינו, השיק נמסר לפי הנטען בסתיו 2011), 6 שנים לאחר פסק הדין לפיו נמחקה ההתנגדות (9.9.13), ו-5 שנים לאחר שניתן פסק הדין הדוחה את התביעה ההצהרתית (4.5.14).

אוסיף למעלה מן הדרוש, כי לא נעלמה מעיניי טענת ההתיישנות שצוינה על ידי המשיב בסעיף 15.4 של התגובה לבקשת רשות הערעור, אך אני נמנע מלהכריע בשאלה זו שאינה רלוונטית לענייננו.

מג. מאזן הנוחות פועל אף הוא לטובתו של המשיב, שהרי לזכותו פסק דין חלוט לפיו הוא זכאי לגבות את השיק בחתימת המבקש על סך 600,000 ₪, וזאת מלפני כ-6 שנים כשנדחתה ההתנגדות, ולרבות פסק הדין הנוסף שניתן ביום 20.5.14. אין מקום ליתן כיום לאחר כל השנים שחלפו, והליכי ההוצאה לפועל התלויים ועומדים, החלטה המונעת מן המשיב להמשיך בהליכי ה גביה כנגד המבקש.

מד. על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

אני מחייב את המבקש לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בגין הליך זה בסכום כולל של
4,000 ₪ (כולל מע"מ).

אני מורה למזכירות בית המשפט להעביר לידי ב"כ המשיב , עו"ד גב' מיטל תורג'מן-כהן, עבור המשיב, את הסכום הנ"ל של 4,000 ₪ מתוך הפיקדון שהפקיד המבקש בבית משפט זה.

יתרת הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המבקש, עו"ד אהוד כספי, עבור המבקש (ככל שלא הוטל עליו עיקול).

מזכירות בית המשפט תמציא את העתק ההחלטה:

  1. ב"כ המבקש: עו"ד אהוד כספי, חיפה.
  2. ב"כ המשיב מס' 1: עו"ד מיטל תורג'מן-כהן, קריית אתא.
  3. המשיב מס' 2: עאדל סעיד אבו קישק, ג'לג'וליה.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תשע"ט, 31 יולי 2019, בהעדר הצדדים.