הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 46667-05-21

בפני
כב' השופט י. גריל, שופט עמית

המבקשת :
טל הל יסכה בע"מ
על ידי ב"כ דוד מססה ואח'

נגד

המשיבה:
נ.ע.ב סחר וניהול בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד שמעון צח ואח'

החלטה

א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר), מיום 23.3.2021 בת"א 24311-10-20, במסגרתה החליטה לדחות את בקשת המבקשת (הנתבעת) להעברת מקום הדיון , וכן החליטה לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מפאת תניית הבוררות , אך נעתרה לבקשה לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת וחייבה את המשיבה להפקיד ערובה בסך 10,000 ₪ בקופת בית-המשפט עד 15.4.2021, וכן האריכה למבקשת את המועד להגשת כתב ההגנה עד 22.4.2021.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה:

המבקשת היא חלק מקבוצת יסכה ובמסגרת קבוצה זו מוחזקות שתי משחטות ומפעלים לבשר עוף ומוצריו בישובים: באר טוביה בדרום ושלומי בצפון.

המשיבה היא חברה העוסקת, בין היתר, בשיווק מוצרי בשר והיא אחת מלקוחותיה של המבקשת שסיפקה למשיבה סחורות בכמויות ובזמנים שונים מאז 2018 ואילך.

המשיבה, הגישה תובענה על סך 610,000 ₪.

נטען בתביעה, כי במסגרת התקשרות המשיבה עם המבקשת רכשה המשיבה ביום 9.2.2020, מוצרי עופות בסך כולל של 2,811,000 ₪ בתוספת מע "מ. את הכמות של מוצרי העופות כפי שפורטה בחשבונית המס מיום 9.2.2020 היה על המבקשת לספק למשיבה במהלך תקופה, בהתאם לדרישת המשיבה, מפעם לפעם במהלך השנה.
לטענת המשיבה, חובותיה למבקשת בגין רכישות שהיא ביצעה אצל המבקשת עד ליום 25.5.2020 עמדו על 6,010,000 ₪, כשסכום זה כולל את מלוא סכם יתרת החוב בגין הרכישות לפי הסכם רכישת העופות מיום 9.2.2020.

לטענת המשיבה, עקב מכירת העסק "מרכול" שהיא הפעילה בנכס השכור שבקרית ביאליק, לחברה בשם הדס סברינה בע"מ, אשר קשורה למבקשת, לפי הסכם שנחתם ביום 25.5.2020 (אעיר, כי בכותרת ההסכם מופיע תאריך 24.5.2020) כנגד תמורה של 8,000,000 ₪ בתוספת מע"מ, (להלן: "הסכם סברינה"), ובהתאם להוראת סעיף 6 להסכם סברינה, הוסכם, כי מסך התמורה של 8 מיליון ₪ בתוספת מע"מ שחברת הדס סברינה התחייבה לשלם בעד רכישת עסקה של המשיבה, דהיינו המרכול, יקוזזו חובותיה של המשיבה לחברת הדס סברינה, שהם למעשה החובות של המשיבה למבקשת, והיתרה שתישאר לאחר קיזוז כלל החוב של המשיבה למבקשת, תשולם על ידי המבקשת למשיבה ב-12 תשלומים שווים ורצופים בשיקים סחירים שיימשכו על ידי המבקשת ויימסרו למשיבה.

לטענת המשיבה, היא הנפיקה לחברת הדס סברינה חשבונית מס, בסך 8,000,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין מכירת המרכול לחברת הדס סברינה.

ביום 25.5.2020 נערכה התחשבנות בין המשיבה לבין חברת הדס סברינה והמבקשת, ולפי התחשבנות זו כלל חובותיה של המשיבה למבקשת עמדו על סך 6,010,000 ₪. סכום זה קוזז מיתרת התמורה בסך 8,000,000 ₪.

היתרה שחברת הדס סברינה נותרה חייבת למשיבה עמדה על סך 1,990,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ג. המשיבה טוענת בתביעתה, שכתנאי לחתימתה על ההסכם עם הדס סברינה, המציאה המבקשת לידי המשיבה את צילום כלל 12 השיקים הדחויים שנמשכו על ידי המבקשת לפקו דת המשיבה בסכום של 165,833 ₪ כל שיק, ליום 26.6.2020 וכך הלאה ל-26 של כל חודש , וכן המציאה צילום של 4 שיקים שנמשכו על ידה לפקודת המשיבה בסך כולל של 1,360,000 ₪ עבור תשלום המע"מ המגיע על הסך של 8,000,000 ₪.

לטענת המשיבה, מתוך 12 השיקים הדחויים שהמבקשת התחייבה להמציא למשיבה במסגרת הסכם סברינה, מסרה חברת הדס סברינה למשיבה רק 8 שיקים דחויים, בסך כולל של 1,326,664 ₪. ארבעה שיקים נוספים שחברת הדס סברינה התחייבה להמציא למשיבה בסך כולל של 663,333 ₪, לא נמסרו, ובכך חברת הדס סברינה הפרה את ההסכם שלה עם המשיבה.

המשיבה טוענת, כי החוב שלה למבקשת שהיה בסך כולל של 6,010,000 ₪ כלל גם את מלוא סכום החשבונית בסך 2,811,000 ₪ וסכום זה קוזז אף הוא מסכום התמורה הכוללת בהסכם סברינה, ואולם, עד למועד עריכת הסכם סברינה לא קיבלה המשיבה את מלוא הסחורה המפורטת החשבונית, למרות שמלוא התמורה שולמה עבור סחורה זו על דרך קיזוז החוב בהסכם סברינה.

ד. טענת המשיבה בתביעתה היא, שבמאי 2020 עמדה לזכותה יתרת זכות לרכישת סחורה שטרם סופקה ואשר שולמה בעדה מלוא התמורה, והיה על המבקשת להמשיך ולספק לה את יתרת הסחורה בהתאם לרכישת העופות. לטענת המשיבה, המשיכה המבקשת לספק לה סחורה רק עד מאי 2020, וממועד זה ואילך חדלה המבקשת מלספק לה סחורה, ואף לא המציאה את החשבונית בגין אספקת הסחורה שהייתה בחודש מאי 2020. לפי חשבונה של המשיבה, השווי הכספי של הסחורה שחייבת לה המבקשת עד כ ֹה (לאחר הפחתת כ-100,000 ₪ בגין רכישות חודש מאי 2020) עומד על 610,000 ₪ לערך.

המשיבה טוענת, כי המבקשת הפרה באופן יסודי בחוסר תום לב את הסכם מכירת העופות, בכך שהיא סירבה ומסרבת שלא כדין להמשיך ולספק לה את העופות וחלקי העופות בהתאם לקבוע בהסכם רכישת העופות, רכישה שבגינה שילמה המשיבה את מלוא המגיע על דרך קיזוז התמורה של רכישת המרכול על ידי חברת הדס סברינה.

המשיבה עתרה, כי בית משפט קמא יכפה על המבקשת בצו עשה לקיים את הסכם רכישת העופות בהתאם למפורט בטבלה שבסעיף 15 לכתב התביעה, ומוסיפה, ש בגין
אי-ביצוע ומילוי התנאים שחבה המבקשת כלפי המשיבה נגרמים לה נזקים רבים ופניותיה אל המבקשת לא נענו.

ה. נטען עוד בכתב התביעה, כי בחשבונית רכישת העופות (נספח א' לתביעה) קיימת תניית שיפוט ייחודית – שיפוט מחוז דרום ואולם, לטענ ת המשיבה, תניית השיפוט הייחוד ית שבחשבונית היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד בשים לב לסעיף 4(9) של חוק החוזים האחידים, ולכן דין תנאי זה להתבטל ויש להתעלם ממנו.

מציינת המשיבה, כי מיקום מושבה של המבקשת בבאר-טוביה שבאזור הדרום, ואילו מקום העסק של המשיבה הוא באזור חיפה. המבקשת היא שהובילה את הסחורה וסיפקה אותה למקום העסק של המשיבה, ולכן הגבלת מקום השיפוט הייחודי למחוז דרום בלבד יוצרת אי-נוחות, טרחה והכבדה על המשיבה . מכאן , לטענת המשיבה , סמכות השיפוט בשים לב למ קום ביצוע העסקה הוא באזור חיפה.

ו. המבקשת הגישה לבית משפט קמא ביום 24.1.21 בקשות מקדמיות כדלקמן:

1. סילוק התביעה על הסף מחמת מספר עילות ובהן: תניית בוררות והעברת התביעה לבוררות בהתאם לתניית הבוררות, חוסר סמכות מקומית, תביעה טורדנית או קנטרנית, אי-צירוף צדדים רלוונטיים, שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן בקשה למתן אורכה להגשת כתב הגנה עד למתן החלטה בבקשת הסילוק.

2. למקרה ולא תסולק התביעה על הסף – בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת .

לטענת המבקשת, עסקינן במעשה מרמה של המשיבה יחד עם חברות הקשורות עמה ושלוחיה. לגרסת המבקשת, שרויה המשיבה במצב כלכלי רעוע ביותר והיא עומדת בפני חדלות פירעון כעולה מדו"ח BDI וכך גם החברות הקשורות למשיבה . טענת המבקשת היא, שהמשיבה נקטה בהליך זה כדי לקבל לידיה במרמה סחורה שאינה זכאית לה תוך גרירת המבקשת להליכי סרק. המבקשת טוענת, כי זהו ניסיון של המשיבה להוציא ממנה כספים שלא כדין וזאת לאחר שהמשיבה נקטה בתרגיל הונאה. כמו-כן טוענת המבקשת, שתביעת המשיבה היא תביעת סרק ללא כל ראיה תוך התבססות על קיזוז לכאורה שבוצע במסגרת הסכם שנכרת מול חברה אחרת, חברת הדס סברינה בע"מ, אשר כלל לא צורפה להליך זה, ולטענת המבקשת – לא בכדי.

המבקשת עותרת לסילוק התביעה על הסף מחמת תניית בוררות לפי סעיף 5(ב) של חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. מציינת המבקשת, כי סכום התביעה (610,000 ₪) הוא מעין "ספיח" להתחשבנות שנערכה בין החברות במסגרת הסכם סברינה, ולכן כל טענה המועלית ביחס לסכומים הנקובים בהסכם אמורה להיות נדונה בהתאם להסכמות אליהן הגיעו הצדדים להסכם סברינה בכל הנוגע לאופן בירור הטענות מושא ההסכם.

בסעיף 9.1 של הסכם סברינה נכתב:

"היה ויתגלעו חילוקי דיעות, ספקות, סכסוכים או טענות (להלן: "המחלוקת") בין הצדדים להסכם זה ו/או בין כל אדם הבא מכוחם או מטעמם, לרבות אודות פירושו, משמעו, ביצוע קיומו או הפרתו של הסכם זה או בדבר הזכויות והחיובים, כולם או מקצם של הצדדים להסכם זה ו/או בנוגע לחברה ו/או התנהלותה – תובא המחלוקת לבירור בפני בורר המוסכם על הצדדים. היה ולא תגובש הסכמה כל צד יהא רשאי לפנות לערכאות משפטיות בהתאם לכל סעד חוקי המגיע לאותו צד.".

טוענת המבקשת שהמחלוקת מושא התובענה נכנסת בגדרי סעיף 9.1 של ההסכם.
עוד מציינת המבקשת, כי לפי הוראות סעיף 5(א) לחוק הבוררות, הייתה המבקשת מוכנה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה, ועדיין היא מוכנה לכך.

ז. טענה נוספת שמעלה המבקשת היא העדר סמכות מקומית. המבקשת מציינת, כי בהתאם לתקנה 7(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלופות להגשת תובענה הינן: מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, מקום המעשה או המחדל שבגינו תובעים , ואם היה הסכם על מקום השיפוט – כי אז לבית המשפט שעליו הוסכם.

המבקשת טוענת, שהסמכות במקרה זה היא לבית המשפט במחוז הדרום, הואיל ומקום עסקה של המבקשת הוא במחוז הדרום. התביעה היא בגין הסכמים שנכרתו במחוז הדרום (הן הסכם המסגרת מיום 9.2.20 והן ההסכם מיום 2 5.5.20 שבמסגרתו בוצעה ההתחשבנות), וכמו כן קיימת תניית שיפוט ביחס לתביעות אלה במחוז הדרום. מוסיפה המבקשת , שגם תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר נהגו ביום הגשת התביעה, כללו תקנה העוסקת בהסכם שיפוט (תקנה 5), ולפיה אם היה הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום, ואם לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהא מקום שיפוט ייחודי ניתן יהיה להגיש את התובענה לבית המשפט של אותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4.

בהתייחס לטענת המשיבה, לפיה הסכם השיפוט המופיע על החשבונית הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד, לפי סעיף 4(9) של חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, סבורה המבקשת,כי בהתאם לפסיקה הרי שעל מנת לבדוק האם אכן מדובר בתניה מקפחת יש לבחון את מכלול הזיקות הרלוונטיות לתיק בהתאם לתקנות סדרי הדין האזרחי ולראות היכן מתקיימות רוב הזיקות.
לטעמה של המבקשת, בענייננו רוב הזיקות והחלופות המפורטות בתקנה 3 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (שחלו במועד הגשת התביעה) מורות על סמכותו המקומית של בית-המשפט במחוז הדרום לבירור התובענה, הואיל ומקום עסקה של המבקשת הוא במחוז הדרום, מקום יצירת ההתחייבות הוא במשרדי המבקשת במחוז הדרום, ההתחייבות הייתה אמורה להתקיים במשרדי המבקשת , הואיל והמשיבה נהגה להגיע למשרדי המבקשת דרך קבע, ומקום המעשה או המחדל בגינו תובעים הוא במשרדי המבקשת.
לנוכח האמור, סבורה המבקשת שאין המדובר במקרה זה בתנאי מקפח.

ח. טענה נוספת של המבקשת היא, שהתביעה היא טורדנית, קנטרנית, ונעדרת עילה, ולטעמה הוגשה התביעה בחוסר תום לב, תוך ניצול לרעה של הליכי משפט והיא חסרת כל בסיס.

המבקשת מציינת, כי במהלך ההתחשבנות שנעשתה בין הצדדים, ואף מספר חודשים לאחר ביצוע התחשבנות, לא הועלתה על ידי המשיבה כל טענה באשר לחובות נטענים כלשהם של המבקשת כלפיה. העלאת טענות אלה מספר חודשים לאחר ביצוע ההתחשבנות, תוך ניסיון להוציא מהמשיבה סחורות שלא כדין ו"לפתוח" את ההתחשבנות מחדש, מצביעה לטעמה של המבקשת על תרמית מצד המשיבה.

ט. עוד טענה המבקשת, כי הנתונים המספריים שהוצגו על ידי המשיבה בתביעתה אינם עולים בקנה אחד עם המציאות.

המבקשת הוסיפה, כי מאז מאי 2020 חדלה היא לספק סחורות למשיבה הואיל ונוכח ההתחשבנות בין הצדדים היא לא הייתה חייבת עוד סחורות למשיבה ולכן לא היה צורך בהמשך האספקה. משום כך, לטענתה, לא ברור על סמך מה טוענת המשיבה בתביעתה שהפסקת אספקת הסחורות הייתה שלא כדין.

י. עוד טענה המבקשת, שיש למחוק את התביעה על הסף גם משום שהמשיבה לא צירפה להליך זה את חברת הדס סברינה בע"מ כצד נדרש ונתבעת נוספת.
בנוסף עתרה המבקשת להאריך לה את המועד להגשת כתב הגנה עד להכרעה בטענות המקדמיות שהיא העלתה.

לחלופין עתרה המבקשת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה לפי תקנה 157 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לטעמה של המבקשת, המבחנים נוטים לצדה ומחייבים את הפקדת הערובה, הואיל ולטענת המבקשת המחלוקות בין הצדדים הסתיימו בהתחשבנות שנעשתה, אין למבקשת כל חוב כלפי המשיבה, ומדובר בהליך סרק המחייב הפקדת ערובה, ובנוסף לכ ך, לטענות שנטענו בעלמא על ידי המשיבה לא הובאה אף לא ראשית ראייה, ועל כך יש להוסיף את העדר הסולבנטיות של המשיבה כמו גם דרישות עיקול ממע"מ (כך טוענת המבקשת).

יא. המשיבה הגיבה לבקשות המקדמיות של המבקשת וטענה שדינן להידחות, והוסיפה, כי בהתאם לפסיקה אין לדון בבקשות מקדמיות בטרם הוגש כתב ההגנה, ואין הצדקה להיעתר לבקשתה של המבקשת למתן אורכה להגשת כתב הגנה.

באשר לבקשתה של המבקשת להעברת התובענה להליך בוררות טענה המשיבה , כי בקשה זו הוגשה בחוסר תום לב תוך שהמבקשת הסתירה מבית המשפט את העובדה שבאי כוח הצדדים התכתבו ודנו בעניין הבוררות , והמבקשת היא זו אשר לא הייתה מוכנה להעביר את התביעה לבוררות.

לטענת המשיבה, היא שהציעה למבקשת פנייה משותפת לבוררות באופן שיתמנה בורר על ידי לשכת עורכי הדין מחוז תל-אביב, אך המבקשת לא הסכימה להצעה זו , ובמקום זאת ביקשה המבקשת מן המשיבה כי זו תציע רשימה של שופטים בדימוס לצורך קיום בוררות בכל המחלוקות הרלוונטיות.

המשיבה הסכימה להעברת תובענה זו, ולרבות הסכסוך בין המשיבה לבין חברת סברינה לבוררות, ואולם למרות שהמשיבה הציעה רשימה של בוררים , לא אישרה המבקשת את העברת המחלוקות לבוררות למרות הפניות של המשיבה בעניין זה. למעשה, כך טוענת המשיבה, המבקשת היא אשר מנעה פניה להליך בוררות והיא זו שלא הייתה מוכנה לקיום הבוררות.

עוד טוענת המשיבה, שתניית הבוררות המופיעה בהסכם שבין המשיבה לבין חברת סברינה אינה חלה בענייננו, הואיל והליך זה עניינו הסכם רכישת העופות, והתביעה מושא הדיון אינה מתבססת על ההסכם עם חברת סברינה.
לטענת המשיבה, ההסכם בינה לבין חברת סברינה רלוונטי רק לגבי קיזוז חובותיה למבקשת.

עוד טוענת המשיבה, כי גם בהנחה שתניית הבוררות בהסכם סברינה חלה לגבי הליכים אלה, הרי לפי הסיפא של סעיף 9.1 להסכם סברינה , זכות ה של המשיבה להתדיין בבית משפט. כמו-כן, עיכוב הליכים בבית משפט מחמת תניית בוררות, לפי סעיף 5(א) של חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מותנה בכך שהמבקש היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין מוכן לכך, ואולם בענייננו , לטעמה של המשיבה , המבקשת לא הייתה מוכנה לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות , ולכן דין בקשתה להידחות, ומה גם שאף לא צורף תצהיר להוכחת נכונות המבקשת לקיום הליכי הבוררות. התצהיר שצורף על ידי המבקשת אינו מתייחס כלל לעניין הבוררות.

יב. באשר לטענות המבקשת בנוגע לסמכות המקומית מציינת המשיבה, שכאמור בכתב התביעה מדובר על-תנאי מקפח בחוזה אחיד שדינו להתבטל. לטעמה של המשיבה, לא הכחישה המבקשת את הטענה שמדובר בחוזה אחיד, ומכל מקום , הדבר עולה מעיון בחשבונית המס , נספח א' לתביעה. המשיבה חוזרת ומפנה להוראת סעיף 4(9) של חוק החוזים האחידים ומוסיפה, כי הנטל לסתור את חזקת הקיפוח מוטל על הצד אשר ניסח את החוזה האחיד, דהיינו, המבקשת, ואולם המבקשת לא העלתה כל טענה לסתירת חזקת הקיפוח , ולכן לא עמדה בנטל המוטל עליה.

עוד מוסיפה המשיבה ומציינת, כי למבקשת סניף במחוז חיפה – המפעל הנמצא במסגרת המועצה המקומית שלומי בצפון. המשיבה מוסיפה, כי המרחק בין חיפה לבין מחוז דרום גורם לאי-נוחות והכבדה בלתי סבירה, ועל כך יש להוסיף שהמבקשת הייתה מובילה מוצרים לעסק של המשיבה במחוז חיפה, וכאמור, למבקשת סניף או מפעל במחוז חיפה ומכאן שמדובר בתניית שיפוט מקפחת ומכבידה ואין לחייב את המשיבה על פיה.

המשיבה מוסיפה, כי לפי תקנה 3(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ואלה התקנות החלות על הליך זה שהוגש בטרם תחילת תוק פן של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות) יכולה המשיבה לבחור להגיש את תביעתה לכל מקום בו מתקיים אחד מאלה: מקום העסק של הנתבע – והרי למבקשת מפעל במחוז חיפה, או בהתאם למקום שנועד או היה מכוון לקיום ההתחייבות, או מקום המכירה של הנכס , או מקום המעשה או המחדל בגינו תובעים , והרי המבקשת אמורה הייתה להוביל את הסחורה אל המשיבה במחוז חיפה לפי הסכם רכישת העופות .

יג. באשר לבקשתה של המבקשת לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה, טוענת המשיבה, כי לפי כלל השיקולים הרלוונטיים יש לדחות את הבקשה להפקדת ערובה. המשיבה מציינת , שהיא תובעת לאכוף את הסכם רכישת העופות שנערך בין הצדדים, כשחישוב כמויות העופות שסופקו על ידי המבקשת למשיבה נעשה על בסיס חשבוניות שהמבקשת מסרה למשיבה. תביעת המשיבה, לטעמה, רובה ככולה אמורה להתקבל בהתבסס על ראיות שצורפו לכתב התביעה.

עוד מציינת המשיבה, כי הסכם סברינה מעיד שהמשיבה שילמה את כל החובות שהיו מוטלים עליה, לרבות התמורה בגין הסכם רכישת העופות.

יד. באשר לטענות שהעלתה המבקשת לגבי הליך נפרד המתנהל בעניין חברת קיסר הבשר בע"מ טוענת המשיבה, כי מדובר בחברה שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת וההליך כנגד חברת קיסר הבשר בע"מ אינו קשור להליכים אלה. בנוסף מציינת המשיבה, כי נגרמה לה פגיעה כלכלית מחמת מעשיה או מחדליה של המבקשת ועל בית-המשפט להימנע מלחייב בהפקדת ערובה במצב דברים שבו "ייצא חוטא נשכר".

המשיבה מציינת, שהיא חברה קטנה יחסית, ואילו המבקשת הייתה אחת מספקיה המרכזיים . העובדה שהמבקשת לא סיפקה סחורה למשיבה בסכום העולה על 600,000 ₪ גר מה לפגיעה כלכלית קשה למשיבה , ולכן אין מקום לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה.

טו. המשיבה גם דוחה בתשובתה את טענותיה של המבקשת, לפיה התביעה היא טורדנית וכן את הטענה שיש משום שימוש לרעה בהליכי משפט מצד המשיבה. באשר לטענת המבקשת כי לא צורפה חברת סברינה כצד נדרש, טוענת המשיבה , שהמבקשת היא זו שהתחייבה לספק סחורה למשיבה בהתאם להסכם רכישת העופות , ולכן רק המבקשת היא הצד הרלוונטי בהליך זה, ואילו כנגד חברת סברינה בכוונת המשיבה להגיש ת ביעה נפרדת בגין הפרת הסכם ההתקשרות.

טז. בהחלטת בית משפט קמא התבקשה עמדת המבקשת באשר למינוי בורר. בתשובתה מיום 2.3.21 הביעה המבקשת את הסכמתה למינוי בורר והציעה שני שופטים בדימוס לבירור המחלוקות אשר בין הצדדים.

המשיבה בהתייחסותה מיום 8.3.21 הביעה את התנגדותה להצעת המבקשת בציינה, שתניית הבוררות שבהסכם עם חברת סברינה אינה חלה על תובענה זו המתמקדת בהתחייבויותיה של המבקשת לפי הסכם רכישת העופות, הסכם שאותו עותרת המשיבה לאכוף. המשיבה טענה, כי היא מוכנה לשקול, לדבריה, לפנים משורת הדין, כי הדיון יועבר בפני בורר, שיהא אחד מבין שלושה בוררים שהציעה , שהם שופטים בדימוס מחיפה, ולמעשה הוצעו ארבעה . לדברי המשיבה, הייתה הסכמה למינוי שופטת כבוררת, אך נטען שהמבקשת חזרה בה. בהמשך הציעה המבקשת קיום בוררות כוללת, אך המשיבה טענה שלא הובהר מה ה ן כל המחלוקות, וכאמור גם לא הוסכם על זהות הבורר. בנסיבות אלה , כך טוענת המשיבה, חל סעיף 9.1 של הסכם סברינה , ולפיו בהעדר הסכמה רשאי כל צד לפנות לערכאה משפטית.

יז. ביום 23.3.21 ניתנה החלטת בית משפט קמא בטענות המקדמיות שהעלתה המבקשת.

באשר לטענת המבקשת לעניין קיום תניית שיפוט ייחודית (במחוז דרום) קבע בית משפט קמא, שתניית השיפוט המופיעה על החשבוניות שהנפיקה המבקשת מהווה חוזה אחיד והנטל להוכיח שאין זה תנאי מקפח רובץ על המבקשת מכוח סעיף 4(9) של חוק חוזים אחידים, והמבקשת לא עמדה בנטל זה, ואין מענה באשר לסוגיית הרתעת בעל דין ממימוש זכויותיו עקב חיובו לקיים את הדיון במקום מרוחק.

באשר לטענת המבקשת בנוגע להעדר סמכות מקומית, קבע בית משפט קמא, שלמבקשת משחטה בשלומי (מחוזי שיפוט חיפה) ומכאן שגם לבית משפט זה יש סמכות מקומית לדון בהליך ולא הייתה מניעה מלהגיש את התביעה בבית משפט קמא, ומה גם שלפי פסיקת בית-המשפט העליון אין מקום לכללים נוקשים בנוגע לסמכות מקומית במדינה כמדינת ישראל ששטחה הגיאוגרפי קטן.

באשר לבקשה להעברת ההליך בפני בורר (סעיף 9.1 בהסכם סברינה) קבע בית משפט קמא, שנוכח העדר הסכמה לזהות הבורר, ובשים לב להוראות ההסכם שבין הצדדים רשאית הייתה המשיבה להגיש את התביעה לבית המשפט.

באשר לבקשתה החלופית של המבקשת לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לפי סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ציין בית משפט קמא , שהמשיבה עצמה מודה שמצבה הכלכלי רעוע ומכאן שלא הוכיחה איתנות כלכלית.

באשר לשאלה האם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לאחר שעיין בתביעה על נספחיה, כי בשים לב להיקף העסקים בין הצדדים, כעולה מן החשבוניות, נראה שאין מדובר בסכום חוב כה מהותי שיש בו כשלעצמו כדי להביא למצב הכלכלי הנטען על ידי המשיבה, ומכאן שהמשיבה לא הצביעה על נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה.

באשר לגובה הערובה ציין בית משפט קמא, כי גובה הערובה אמור להלום את עקרון המידתיות ועל בית-המשפט לאזן בין הצורך ליצור בטוחה הולמת להוצאות הנתבעת בהליך לבין הצורך שלא לנעול את שערי בית-המשפט בפני התובעת על ידי הטלת חיוב בהפקדת ערובה בסכום מופרז שעלול למנוע את בירור התביעה. נוכח שיקולים אלה קבע בית משפט קמא, שסכום הערובה יעמוד על 10,000 ₪ וסכום זה הופקד על ידי המשיבה (ביום 12.4.21) . בית משפט קמא האריך את המועד להגשת כתב הגנתה של המבקשת.

יח. משהוארך למבקשת המועד להגשת כתב הגנתה, הגישה היא ביום 27.4.21 את כתב הגנתה, בו היא מעלה, למעשה , את עיקר הטענות שעמדו בבסיס בקשתה לסילוק התביעה על הסף, ומציינת, בין היתר, כי עסקינן בתביעת סרק שהוגשה ללא בדל ראיה, ונוכח תניית הבוררות אשר בהסכם עם חברת הדס סברינה יש לדון בתביעה במסגרת בוררות, ולכן אף צריך היה לצרף כנתבעת את חברת הדס סברינה.

לעצם העניין טוענת המבקשת, שהמשיבה הגישה את תביעתה בחוסר תום לב במטרה לקבל מן המבקשת סחורה שלא כדין, הגם שהמשיבה קיבלה את מלוא תמורת עסקת הרכישה המוזכרת בתביעת המשיבה, נערכה התחשבנות בין הצדדים ביום 25.5.20 ולא נותרו כל חובות, אדרבא, המשיבה היא שחבה כספים למבקשת. במעמד ההתחשבנות לא העלתה המשיבה טענות כלשהן ביחס ל"קצוות פתוחים", והעלאת הטענה מספר חודשים לאחר ההתחשבנות יש בה ניסיון להוציא מן המבקשת סחורה שלא כדין ו"לפתוח" את ההתחשבנות מחדש. במסגרת ההתחשבנות הנ"ל מיום 25.5.20 נערך איפוס כרטסת הנהלת החשבונות, ואין עוד התחייבויות של המבקשת כלפי המשיבה, והמבקשת אינה חבה דבר למשיבה. מאז מאי 2020 חדלה המבקשת מלספק סחורה למשיבה, הואיל ובהתאם להתחשבנות לא היה צורך בכך שהרי המבקשת לא חבה סחורה כלשהיא למשיבה.

לטעמה של המבקשת, מעלה המשיבה טענות כוזבות, בעוד שלמעשה המשיבה היא המתנהלת בחוסר תום לב. נטען, כי בעבר התקיימו יחסי מסחר בהיקפים נרחבים בין המבקשת למשיבה, אך במרוצת הזמן לא עמדה המשיבה בהתחייבויותיה וצברה חובות של מיליוני שקלים ובידי המבקשת נותרו המחאות מחוללות בסכומי עתק. המשיבה, כך נטען, לא חשפה מידע אודות מצבה הכלכלי הרעוע וטענה, כי באפשרותה לפרוע את חובותיה באמצעות המחאות של חברת "קיסר הבשר" , שבבעלות מר רביע בשותי בעל המניות במשיבה, ומסתבר שהן המשיבה והן "קיסר הבשר" הן חברות בעלות סיכון התקשרות גבוה , ואין הן יכולות לפרוע את חובותיהן , ולכן נאלצה המבקשת להיגרר להליך סרק נוסף של המרצת פתיחה.

לטענת המבקשת, התביעה מושא הליך זה הוגשה ללא עילה כנגד המבקשת ומדובר בתביעה טורדנית.

יט. המבקשת ממאנת להשלים עם החלטת בית משפט קמא מיום 23.3.21, ובבקשת רשות הערעור המונחת בפניי מלינה המבקשת כדלקמן:

1. בית משפט קמא לא העביר את ההליך שבין הצדדים לבוררות חרף תניית הבוררות הקיימת בין הצדדים.

2. בית משפט קמא לא נעתר לטענת המבקשת בדבר העדר סמכות מקומית.

3. בית משפט קמא קבע ערובה שאינה משקפת את האמור בתיק, הן בשים לב למצבה של המשיבה , והן בשים לב לחוסר ההלימה שבין גובה הערובה שנקבעה לבין גובה התביעה.

המבקשת עותרת אפוא, כי בית משפט זה יורה על העברת ההליך לבוררות, וככל שסעד זה יידחה עותרת היא לכך שהדיון בהליך זה יועבר למחוז הדרום, וכי המשיבה תחויב להפקיד ערובה שתשקף באופן הולם את נסיבות התיק, לרבות מצבה הכלכלי של המשיבה וסכום התביעה.

כ. לעניין הליך הבוררות טוענת המבקשת, שהצדדים הסכימו לעצם העברת התיק לבוררות וכל המחלוקת ביניהם הייתה על זהות הבורר. לטעמה של המבקשת, הטענה לפיה אי-הסכמה על זהות הבורר מאפשרת לצד מסוים להגיש תביעתו לבית המשפט אינה מתיישבת עם המשך הוראות ההסכם ומדובר במתן אפשרות לצד להגיש בקשה למינוי בורר לבית המשפט המוסמך.

כא. בנוסף נטען בבקשת רשות הערעור , ששגה בית משפט קמא משלא העביר את הדיון למחוז שיפוט דרום, הואיל ובהתאם לפסיקה אין מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, ואף בה ִעדר התניה הנ"ל – אין כל זיקה לבית המשפט במחוז צפון בשים לב לזיקות הקבועות בתקנות סדר הדין.

כב. בהתייחס לטענת המשיבה שתניית הבוררות חלה על ההסכם עם חברת סברינה ולא על הסכם רכישת העופות שהוא מושא התביעה, טוענ ת המבקשת, שהמשיבה מודה כי סכום התביעה הוא יתרת חוב נטענת הקשורה להתחשבנות מושא ההסכם מיום 25.5.20, ולכן כל טענה המועלית ביחס לסכומים הנקובים בהסכם מיום 25.5.20 אמורה להידון לפי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בגוף ההסכם, ובכלל זה סעיף 9.1 שבהסכם הנ"ל. לטעמה של המבקשת, המחלוקת דנן נכנסת בגדרי סעיף 9.1 שבהסכם סברינה, שהרי המחלוקת בין הצדדים היא בעניין "ביצוע קיומו או הפרתו של הסכם זה". לטענת המשיבה בסעיף 8 של כתב התביעה, החוב שלה למבקשת, בגינו בוצעה ההתחשבנות, כלל בתוכו חשבונית מסוימת שיתרתה מהווה את הבסיס לתביעת המשיבה. לטענת המבקשת, הוראות סעיף 9.1 להסכם סברינה חלות על תביעה זו, הואיל והתביעה היא ביחס לביצוע ו של ההסכם הנ"ל .

כג. עוד מציינת המבקשת, שלפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות הייתה היא מוכנה לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה והיא עודנה מוכנה לעשות כן.

בית משפט קמא סבר, שיש לאפשר למשיבה להגיש את תביעתה לבית המשפט, הואיל והצדדים לא הגיעו להסכמה באשר לזהות הבורר , ואולם לטענת המבקשת, אם אין הצדדים מגיעים לעמק השווה בדבר זהות הבורר ניתנת אפשרות לכל צד לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה למינוי בורר, וכן מפנה המבקשת לסעיף 9.4 להסכם העוסק במינוי בורר חליף.

כד. לעניין הסמכות המקומית טוענת המבקשת, שבית משפט קמא אינו עומד אף לא באחת מן החלופות הקבועות בסדר הדין האזרחי. בהתייחס לתקנה 7(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 מציינת המבקשת, שמקום עסקה הוא במחוז דרום, ההסכמים נכרתו במחוז הדרום, וקיימת תניית שיפוט ביחס לתביעות אלה במחוז הדרום. באשר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שחלו במועד הגשת התביעה לבית משפט קמא, מציינת המבקשת שתקנה 5 בתקנות אלה עניינה הסכם על מקום השיפוט. לטעמה של המבקשת, כשבוחנים את מירב הזיקות והחלופות אשר פורטו בתקנה 3(א) לתקנות הישנות ברי שאין סמכות מקומית לבית משפט קמא, ולכן גם אם לא יינתן תוקף לתניית השיפוט, הרי לא יהא בכך כדי ליצור סמכות מקומית לבית משפט קמא , הואיל ומירב הזיקות הן למחוז הדרום. מוסיפה המבקשת, שאין מקום לטענה לפיה הקניית סמכות שיפוט למחוז הדרום תרתיע את המשיבה מלהגיש את תביעתה, שהרי המשיבה הייתה מגיעה תדיר למשרדיה של המבקשת במחוז הדרום.

כה. באשר להערת בית משפט קמא שלמבקשת משחטה בשלומי (מחוז הצפון) מציינת המבקשת, שהיא חלק מקבוצה המחזיקה גם משחטה בשלומי , אולם המשחטה מוחזקת בידי חברה אחרת שהיא חלק מקבוצת חברות בה מצויה גם המבקשת, ולכן אין מקום לטענה כי מחוז חיפה הוא בגדר "מקום עסקו של הנתבע". לטענתה, רוב הזיקות והחלופות הן למחוז הדרום.

כו. לעניין סכום הערובה הנמוך בו חויבה המשיבה, חוזרת וטוענת המבקשת, שהמשיבה מנסה באמצעות ההליך בו נקטה לקבל לרשותה סחורה שלא כדין בשווי מאות אלפי שקלים ועקב כך נגררת המבקשת להליך ארוך מורכב ומסורבל, ואין להשלים עם כך שהמשיבה לא תחויב להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיה של המבקשת. בנוסף מצביעה המבקשת על הִעדר הסולבנטיות של המשיבה ודרישות עיקול ממע"מ שהתקבלו אצל המבקשת. לפיכך סבורה המבקשת, שבית משפט קמא טעה בסכום הערובה אותה קבע (10,000 ₪ בלבד), ולפי פסיקות בתי המשפט חויבו תובעות שתביעותיהן נדחו בהוצאות משפט בשיעור גבוה יותר מאשר בתיק דנן (הערובה של 10,000 ₪ משקפת פחות מ-2% מגובה התביעה), ומה גם שלפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, על ההוצאות הנפסקות להיות ריאליות בהתחשב בניהול ההליך ובאיזונים המתאימים בין הצדדים. לכן עותרת המבקשת להעמיד את הערובה על סכום ריאלי.

בנוסף טוענת המבקשת, שהיה על המשיבה לצרף את חברת הדס סברינה בע"מ, החתומה על ההסכם מיום 25.5.20, כצד נדרש וכנתבעת נוספת.

כז. לאחר שנתתי דעתי לכתבי הטענות שהגישו שני הצדדים בפני בית משפט קמא, לרבות הטענות המקדמיות והתשובה לטענות אלה, החלטת בית משפט קמא מיום 23.3.21, ובקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה , לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

כח. בכל הנוגע לבקשתה של המבקשת להעברת ההליך שבין הצדדים לבוררות בשים לב לסעיף 9.1 בהסכם סברינה:

אקדים ואציין כי לטעמי ובניגוד לטענת המשיבה, תניית הבוררות שבהסכם סברינה חלה על התובענה מושא הליך זה. ער אני לטענת המשיבה, שהיא מתבססת בתביעתה על הסכם רכישת העופות , ואולם, המשיבה מתבססת בתביעתה גם על ההסכם בינה לבין חברת הדס סברינה מיום 25.5.20 שבמסגרתו נעשתה התחשבנות בין הצדדים.

בסעיף 8 של התביעה טוענת המשיבה, כי החוב שלה כלפי המבקשת, בסך 6,010,000 ₪, כלל גם את מלוא סכום החשבונית בגין רכישת העופות מיום 9.2.20 בסך 2,811,000 ₪, וכי סכום זה קוזז מסכום התמורה הכוללת שבהסכם סברינה, וכי מלוא התמורה שהיה עליה לשלם בגין רכישת העופות לפי החשבונית הנ"ל מיום 9.2.20, שולמה על דרך קיזוז החוב בהסכם סברינה.
מכאן, שתביעתה של המשיבה מתבססת לא רק על הסכם רכישת העופות, אלא גם על הסכם סברינה , ולכן אין לקבל את הטענה שתניית הבוררות שבסעיף 9.1 של הסכם סברינה אינה חלה על תובענה זו.

למעלה מן הדרוש אעיר, שבהתכתבות שהתנהלה בין באי כוח הצדדים לא הועלתה בשעתו התנגדות מצד המשיבה להליך הבוררות, אלא שלא הושגה בסופ ו של יום הסכמה באשר לזהות הבורר, כפי שאף ציין בית משפט קמא בעמ' 3 סיפא של החלטתו.

כט. בסעיף 9.1 של הסכם סברינה נכתב, שככל שתהא מחלוקת בין הצדדים: "תובא המחלוקת לבירור בפני בורר המוסכם על הצדדים. היה ולא תגובש הסכמה כל צד יהא רשאי לפנות לערכאות משפטיות בהתאם לכל סעד חוקי המגיע לאותו צד".

עמדת המבקשת היא, כי שגה בית משפט קמא בהגיעו למסקנה , לפיה בה ִעדר הסכמה על זהות הבורר יש לאפשר למשיבה להגיש את תביעתה לבית המשפט, וכי יש לפרש את האמור בסיפא של סעיף 9.1 של הסכם סברינה באופן שניתנת אפשרות לכל צד לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה מתאימה למינוי בורר.

אכן, בסעיף 8(א) של חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 נכתב: "נתגלע סכסוך בעניין שהוסכם למוסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת בעל דין, למנות את הבורר; בית-המשפט רשאי לעשות כן בין שהבורר צריך היה להתמנות על ידי בעלי הדין או אחד מהם...".

ואולם, במקרה מושא הדיון כאן נכתב בהסכם במפורש שהמחלוקת תובא לבירור בפני בורר המוסכם על הצדדים, ואם לא תגובש הסכמה: "כל צד יהא רשאי לפנות לערכאות משפטיות בהתאם לכל סעד חוקי המגיע לאותו צד".
אילו היה סעיף 9.1 סיפא של ההסכם שותק לגבי אפשרות שלא תהא הסכמה בין הצדדים באשר לזהות הבורר המוסכם, אכן, היה מקום למינוי בורר על ידי בית-המשפט לפי סעיף 8(א) של חוק הבוררות, ואולם לא כך נקבע בסעיף 9.1 של ההסכם .
מניסוח הסיפא של סעיף 9.1 הנ"ל עולה, שבהעדר הסכמה יוכל כל צד לפנות לערכאות משפטיות "בהתאם לכל סעד חוקי המגיע לאותו צד". מכאן, שר שאית הייתה המשיבה להגיש את תביעתה לבית המשפט, ובנסיבות אלה אין מקום להורות על העברת ההליך לבוררות.

ל. דומני, שהאמור בסעיף 9.4 של הסכם סברינה תומך אף הוא במסקנה לפיה קיום הבוררות מותנה בכך שקיימת הסכמה בין הצדדים לגבי זהות הבורר. אסביר.

סעיף 9.4 של ההסכם חל במקרה שבו נבצר מן הבורר למלא את תפקידו. הצדדים קבעו שבמקרה כזה ימונה בורר חליף בהסכמת הצדדים, אך אם לא יגיעו הצדדים להסכמה על זהות הבורר החליף יוכל כל אחד מהם למנות נציג חיצוני מטעמו, ושני הנציגים מטעם הצדדים יקבעו את זהות הבורר החליף, ובה ִעדר הסכמה בין הנציגים, יפנו הם ליו"ר לשכת עורכי הדין בתל-אביב למינוי בורר חליף.

השוני בניסוח סעיף 9.1 של ההסכם לעומת סעיף 9.4 של ההסכם מדבר בעד עצמו.

עולה מן האמור, שעל מנת להיכנס לטרקלין הבוררות חייבת להתקיים הסכמה בין הצדדים לגבי זהות הבורר. בהִעדר הסכמה כזו כלל לא ייכנסו הצדדים לטרקלין הבוררות וכל צד יהא רשאי לפנות לערכאות בהתאם לכל סעד חוקי המגיע לו.

לעומת זאת, ככל שהצדדים הצליחו להגיע להסכמה לגבי זהות הבורר ונכנסו לטרקלין הבוררות ובהמשך יסתבר שנבצר מן הבורר למלא את תפקידו, יחולו הוראות סעיף 9.4 לגבי תהליך אופן מינויו של בורר חליף, ואולם, כפי שכבר ציינתי לעיל, עולה מן האמור בסעיף 9.1 של הסכם סברינה , שתנאי מוקדם לקיום הליך בוררות בין הצדדים הוא שקיימת הסכמה לגבי זהותו של הבורר, ובענייננו לא הושגה הסכמה כאמור.

לא. אוסיף ואציין, כי בהתאם לפסיקה, רשות ערעור על החלטות בתי משפט לפי חוק הבוררות תינתן במקרים חריגים בלבד .
עיינו: רע"א 9722/07 צינגווירט נ' כהן (10.11.08) דברי כב' השופט ח' דנציגר, בפִסקה 20:

"פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה אין ליתן רשות ערעור על החלטותיהם של בתי משפט לפי חוק הבוררות אלא במקרים חריגים בלבד, במסגרתם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי מיוחד, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3476/04 דוד סימן טוב נ' ניסן אלברט גד ואח' (לא פורסם, 1.6.05); רע"א 599/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (לא פורסם, 20.12.04); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 606 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.08)]. " (ההדגשה שלי – י.ג. ).

ובאופן ספציפי לגבי עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, נכתב, שם, בפִסקה 21:

"יתרה מכך, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה של הערכאה הדיונית בנוגע לעיכוב הליכים על-פי סעיף 5 לחוק הבוררות. עיכוב הליכים כאמור הינו עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ורק במקרים בהם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של ערכאה זו תתערב ערכאת הערעור בעניין [רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא (לא פורסם, 6.3.97); רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ' Of Doors (לא פורסם, 26.5.02); רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ נ' ד.ש.י. אריאל לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 29.3.01); רע"א 2397/07 Fortinet Inc. נ' אבנט תקשורת בע"מ (לא פורסם, 28.1.08) וראו גם: סמדר אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל כרך א 353-355 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן – אוטולנגי)]." (ההדגשה שלי – י.ג.)

לב. טענה נוספת שהעלתה המבקשת היא, שיש להעביר את הדיון בהליך זה לבית המשפט המוסמך במחוז הדרום , הואיל ו לטענתה, בית משפט השלום בחיפה נעדר סמכות מקומית לדון בהליך זה. הטעם האחד עליו מתבססת המבקשת הוא שבחשבונית המרכזת מיום 9.2.2020 בגין רכישת העופות נכתב: "סמכות השיפוט הבלעדית בכל תביעה הנובעת מחשבונית זו נתונה לבתי המשפט שבמחוז הדרום בלבד".

בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבה, לפיה עסקינן בתנאי מקפח בחוזה אחיד (סעיף 3 לחוק החוזים האחידים ), וכן קבע, כי מתקיימת חזקת הקיפוח לפי סעיף 4(9) של חוק החוזים האחידים: "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר הסכסוך".

מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא, לפיה לא עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה להוכיח שאין המדובר בתנאי מקפח, כשבין יתר השיקולים יש להביא בחשבון שהגבלת מקום השיפוט למחוז הדרום בלבד יש בה כדי ליצור הכבדה וטרחה על מי שמקום מגוריו או מקום עסקו מרוחק מחיפה, דבר שגם מייקר את העלות הכספית של ההליך המשפטי, ועיינו בהחלטתי
ב-רע"א (מחוזי חיפה) 73580-10-18 ליסקאר ליסינג ומימון בע"מ נ' טל צבאן, פסקאות כ"ו-כ"ז (28.11.18) , שאלי ה הפנתה המשיבה בטיעוניה (מיום 23.2.21) בפני בית משפט קמא .

למעלה מן הדרוש, רואה אני לנכון להעיר, שלצד סמכות השיפוט הבלעדית במחוז הדרום, לפי החשבונית מיום 9.2.20 בעניין רכישת העופות, מופיעה סמכות שיפוט בלעדית נוספת בסעיף 8.2 של הסכם סברינה (שעל פעולת הקיזוז שנעשתה על-פיו מסתמכת המשיבה, ואילו המבקשת מסתמכת על תניית הבוררות שבו). סמכות השיפוט הבלעדית שבהסכם סברינה ה יא לבתי המשפט המוסמכים של מחוז תל-אביב בלבד, ואולם משלא מצאתי התייחסות לכך בטיעוני הצדדים בפני בית משפט קמא ולא בבקשת רשות הערעור, אסתפק בהערה זו ולא ארחיב.

לג. הטעם השני שמעלה המבקשת בטיעוניה הוא, שגם בה ִעדר סמכות שיפוט בלעדית, מובילות מירב הזיקות והחלופות למסקנה שסמכות השיפוט המקומית נתונה למחוז הדרום, ולא לחיפה. בית משפט קמא קבע בהחלטתו, שהואיל והמבקשת מודה שיש לה משחטה בשלומי, שבתחום השיפוט של מחוז חיפה, הרי שגם לבית משפט השלום בחיפה יש סמכות מקומית לדון בתביעה זו.

המבקשת מצִדה טוענת בסעיף 29 לבקשת רשות הערעור, שהיא חלק מקבוצה המחזיקה גם משחטה בשלומי, ואולם אותה משחטה מנוהלת בידי חברה אחרת (חברת טרי וחלק 2 בע"מ), שהיא חלק מקבוצת חברות בה מצויה גם המבקשת, ולכן לא ניתן לטעון כי מחוז חיפה הוא בגדרי "מקום עסקו של הנתבע". אף אם אקבל את השגתה זו של המבקשת, אינני סבור שנפלה שגגה במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה יש סמכות שיפוט מקומית לבתי המשפט שבמחוז חיפה לדון בתובענה זו. תקנות סדר הדין האזרחי החלות על הליך זה הן תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהיו בתוקף במועד הגשת התביעה (אוקטובר 2020) ובטרם נכנסו לתוקף התקנות החדשות.

תקנה 3(א) של התקנות הישנות קבעה , שתובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

"(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים."

המבקשת טוענת בהתייחס לסעיף 3 של התקנות הישנות, שמקום יצירת ההתחייבות הוא במשרדי המבקשת במחוז הדרום, ההתחייבות אמורה הייתה להתבצע במשרד המבקשת, הואיל והמשיבה נהגה להגיע למשרדי המבקשת דרך קבע, ומעולם לא הלינה על-כך, ומקום המעשה או המחדל בעטיו תובעים הוא במשרד המבקשת (סעיף 26 בבקשת רשות הערעור).

מנגד, טענה המשיבה במענה לטענותיה המקדמיות של המבקשת, שהמשיבה הייתה רשאית להגיש את תביעתה במחוז חיפה , הואיל ו "המקום שנועד, או שהיה מכוון , לקיום ההתחייבות" , "מקום המסירה של הנכס", וכן "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים" הם במחוז חיפה , הואיל והמבקשת אמורה הייתה להוביל ולמסור את הסחורה לפי הסכם רכישת העופות אל המשיבה במחוז חיפה, ולג ִרסת המשיבה הֵפֵרָה המבקשת את התחייבותה (סעיף 12 בטענות המשיבה במענה לטענות המקדמיות של המבקשת).

לד. סבורני, שאכן חלים בענייננו סעיפים (3) (4) ו-(5) של תקנה 3 בתקנות הישנות. מעיון בחשבונית המרכזת מיום 9.2.20 המצורפת כנספח א' לכתב התביעה עולה, שכתובת המשיבה היא בעכו (לפי כתב התביעה: שפרעם), ולקראת הסיפא של החשבונית מופיע: "תאור משלוח: משאית".

מכאן עולה שהמבקשת, שהיא הסַפַּק, אמורה הייתה להוביל את הסחורה באמצעות משאית לכתובת המבקשת שהיא מחוז חיפה, ולטענת המשיבה , הֵפֵרָה המבקשת את חובתה.
מכאן, שמתקיימות ההוראות שבסעיפים קטנים (3) , (4) ו-(5) בתקנה 3 של התקנות הישנות ורשאית הייתה המשיבה להגיש את תביעתה במחוז חיפה.

לה. המבקשת מלינה גם על-כך שבית משפט קמא הסתפק בחיוב המשיבה בהפקדת ערובה בסכום נמוך של 10,000 ₪ בלבד (ההפקדה בוצעה).
לטענת המבקשת, יש לחייב את המשיבה בהעמדת ערובה בשיעור ריאלי.

סבורני, כי בית משפט קמא ערך את האיזון הנדרש בין הצורך להבטיח באופן הולם את הוצאותיה המשפטיות של הנתבעת-המבקשת, לבין הצורך שלא לנעול את שערי בית-המשפט בפני המשיבה על דרך הטלת חיוב בהפקדת ערובה בסכום מופרז, ותוך התחשבות בכך שהמשיבה מודה כי מצבה הכלכלי רעוע. הגם שסכום הערובה שקבע בית משפט קמא הוא על הצד הנמוך, אינני סבור שיש הצדקה להתערב בהחלטתו זו של בית משפט קמא, וזאת הן משום שהחריגה אינה כֹה משמעותית, עד כי יהא בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור, והן משום שקביעת סכום הערובה מסורה בסופו של יום לערכאה הדיונית שבפניה אמור להתקיים הדיון בתובענה.

בעניין זה אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ח' מלצר ב-רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, בפִסקה 9 (11.2.09):

"הפסיקה התוותה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו (תקנה 519 של התקנות הישנות – י.ג.) , בשים לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד – ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 12 לפסק הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865 (2004) (להלן: פרשת איברהים)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5)." (ההדגשה שלי – י.ג.).

לו. טענה נוספת שמעלה המבקשת בסעיפים 46-50 של בקשת רשות הערעור היא, שבית משפט קמא נמנע מלדון בהחלטתו בטענת המבקשת, לפיה היה מקום לצרף להליך את חברת הדס סברינה בע"מ, החתומה על הסכם סברינה, שהוא נספח ד' לבקשת רשות הערעור, בעוד המבקשת טענה בסעיף 42 של טענותיה המקדמיות בפני בית משפט קמא שיש למחוק את תביעת המשיבה לפי תקנה 41(א)(4) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לפיה ניתן למחוק תביעה בגין: " כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה", ולטעמה של המבקשת, התובענה כרוכה קשר בל יינתק בהסכם עם חברת הדס סברינה, ולכן היא צד נדרש.

המשיבה טענה בתשובתה לטענות המקדמיות, כי המבקשת היא אשר התחייבה לספק את הסחורה למשיבה לפי הסכם רכישת העופות , ולכן רק המבקשת היא הצד הרלוונטי לתיק, ומכל מקום בדעת המשיבה להגיש תביעה נפרדת כנגד חברת הדס סברינה בגין הפרת הסכם ההתקשרות ביניהן.

אכן, בית משפט קמא לא דן בהחלטתו בטענתה של המבקשת, לפיה נפל פגם באי-צירוף חברת הדס סברינה, שהמבקשת רואה בה צד רלוונטי ונדרש להליך זה, אך סבורני , שבכך לא נפגעה זכות דיונית של המבקשת , הואיל ובינתיים נקבע התיק לקדם משפט ליום 15.2.22 , ולפי החלטת כב' השופטת ס. גץ-אופיר מיום 28.4.21 על בעל דין המבקש להגיש בקשה לעשות כן עד 4.8.21 . לפיכך , ככל שהמבקשת עומדת על טענתה בדבר הצורך בצירוף חברת הדס סברינה בע"מ כצד נדרש ורלוונטי, תוכל היא להגיש בקשה מתאימה בפני בית משפט קמא בהתאם לאמור לעיל.

לז. על-יסוד כל האמור, אני מחליט לדחות את בקשת רשות הערעור, ומשלא התבקשה תשובת המשיבה אין צו להוצאות.

מזכירות בית-המשפט תחזיר לידי ב"כ המבקשת, עבור המבקשת, את העירבון שהפקידה המבקשת בבית משפט זה לצורך בקשת רשות הערעור.

מזכירות בית-המשפט תמציא את העתק ההחלטה אל:

  1. ב"כ המבקשת: עוה"ד דוד מססה, קריית אונו.
  2. ב"כ המשיבה: עוה"ד שמעון צח, חיפה.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בהעדר הצדדים.