הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 45004-09-19

בפני
כבוד ה שופטת בטינה טאובר

המבקש
סרי חורייה

נגד

המשיבים

  1. פאוד חאג עודה
  2. עבלה חאג' עודה
  3. נג'לה חאג' עודה
  4. פריד חאג' עודה
  5. השאם עזאלדין

החלטה

1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת סיגלית גץ-אופיר) מיום 16/07/19 בת"א 1681-07-18, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לדחיית תביעת המשיבים נגדו על הסף מחמת התיישנות.

2. ביום 01/07/18 הגישו המשיבים תביעת רשלנות מקצועית נגד המבקש, בגין ייצוג משפטי שהעניק להם במהלך שנת 2006. מכתב התביעה עולה כי במהלך שנת 2006 ובעקבות פרטים שהתקבלו ביחס לחלקות אדמה לבנייה המוצעות למכירה בשפרעם, בתמורה לסך של 50,000 $ עבור כל חצי דונם, פנו המשיבים למבקש, אשר התיימר לייצג משפטית את בנה של בעלת המקרקעין המוצעים למכירה, תאופיק דאוד, המוסמך לבצע עסקאות במקרקעין. במהלך פגישת המשיבים עם המבקש, הציג המבקש את עצמו כבעל כישורים מתאימים, ידע ויכולת לטפל בעסקאות מקרקעין. בעקבות פגישה זו שכרו המשיבים את שירותיו של המבקש לצורך הטיפול בעסקאות רכישת המקרקעין וייצוג משפטי לצורכי ביצוע העסקאות.

3. המשיבים טענו כי מספר ימים לאחר אותה פגישה עם המבקש, העביר המבקש למשיב 1, שהיה בין היתר המתווך בגין עסקאות הרכישה, הסכמי מכר שנחזו להיות חתומים על ידי המוכר, תאופיק דאוד, תוך שהודיע למשיב 1 כי משיקולי מס נרשם בהסכמי המכר כי התמורה תהיה בסך של 30,000 $ ולא 50,0000 $ שהיא התמורה האמיתית,. המבקש ביקש מהמשיבים לחתום על ההסכמים. המשיבים פעלו בהתאם לעצתו של המבקש, חתמו על ההסכמים, ובהמשך שילמו את מלוא התמורה עבור החלקות שנרכשו בסך של 320,000 $ וכן 25,000 ₪ שהועברו על ידי המשיב 1 למבקש עבור שכר טרחה.

4. המשיבים טענו עוד בתביעתם כי בשלב כלשהו החלו להתגנב לאוזניהם שמועות כי "עסקת המכר" שנחתמ ה בהמלצתו של המבקש ועל פי ייעוצו המשפטי, לא הייתה אלא תרמית ומעשה "עוקץ" וכי הבעלים האמיתי של הקרקעות, עבלה דאוד ו/ או בנה תאופיק דאוד, כלל לא היו מודעים לקיומה של עסקה זו ומעולם לא חתמו על מסמך המכשיר את מכירת הזכויות. בעקבות האמור, פנה המשיב 1 למבקש שמצדו אישר בפני המשיב 1 כי יש בסיס לשמועות שהגיעו לאוזניהם של המשיבים וכי אותו אדם שהציג את עצמו כתאופיק דאוד לא היה אלא מתחזה שאין לו שום זכויות בקרקעות. בשל האמור, פנו המשיבים, באמצעות המשיב 1, למבקש וביקשו ממנו השבת הסכומים ששולמו על ידיהם, אך דרישותיהם לא נענו, לאחר שהמבקש הכחיש את אחריותו לקרות הנזקים.

5. על רקע המתואר, הגישו כאמור המשיבים תביעה כספית נזיקית נגד המבקש, במסגרתה מייחסים הם למבקש רשלנות מקצועית שמתבטאת בי ן היתר, באי עריכת מלוא הבדיקות המקדמיות שהיה עליו לערוך; אי נקיטת מלוא האמצעים שעו"ד סביר היה נוקט בהם כדי לוודא כי הצדדים לחוזה הינם מי שהם נחזים להיות; אי עריכת בדיקה מספקת של טיב הזכות במקרקעין; היעדר דרישה להצגת מלוא המסמכים המוכיחים את הזכות בקרקעות שהוצעו למכירה; אי הצבת בטוחות הולמות להבטחת ביצוע העברת זכויות הבעלות בקרקעות לידי המשיבים; היעדר התניית העברת מלוא כספי התמורה ברישום הזכויו ת על שם המשיבים. עוד ובנוסף נטען על ידי המשיבים כי המבקש גרם למשיבים ל חתום על חוזה למראית עין ונהג בחוסר תום לב שעה שקבע בהסכם המכר כי "הקונה והמוכר מוותרים על כל טענה נגד עורך הדין ועורך ההסכם" המשיבים העמידו את תביעתם על סכום של 1,255,000 ₪.

6. במאמר מוסגר יצוין כי במסגרת התביעה צוין כי אחד הרוכשים בשם וג'יה מוסלאמני שנפל אף הוא קורבן למעשה ההונאה ורכש חלק מהקרקעות תחת ייצוגו של המבקש, הגיש נגד המבקש תביעה לבית המשפט השלום בחיפה, אשר התנהלה במסגרת ת"א 12760-02-09, בגין אותן עילות. בסופו של אותו הליך ניתן פסק דין נגד המבקש שמחייב אותו לשלם לתובע שם סכום של 200,865 ₪. על פסק הדין שניתן, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה שהתנהל במסגרת ע"א 5083-05-14, בסופו ניתן פסק דין בהסכמה, לפיו נקבע כי התנהלותו של המבקש לא נעשתה בכוונה אולם לקתה ברשלנות מקצועית, והמבקש חויב לשלם למערער שם סכום כולל של 190,000 ₪.

7. בעקבות הגשת התביעה, הגיש המבקש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. במסגרת הבקשה טען המבקש כי המשיבים ידעו או היה עליהם לדעת את כל העובדות המקימות את עילת תביעתם כבר בחודש 07/07, לאחר סיומה של חקירה שבוצעה על ידי חוקר פרטי מטעם הבעלים האמיתי של הקרקעות, וכפי שעולה מחקירותיהם של המשיבים במשטרה; ולכל המאוחר ידעו המשיבים או היה עליהם לדעת אודות מעשה ההונאה בחודש 06/09 עת הגיש הוא תלונה למשטרת ישראל, לאחר שהתבררו לו העובדות הרלוונטיות.

8. מנגד טענו המשיבים, כי הם ידעו את עובדות עילת התביעה רק בחודש 03/14 מועד מתן פסק הדין בת"א 12760-02-09.

9. בהחלטתו מיום 16/07/19 דחה בית משפט קמא בקשת המבקש לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, בקובעו כי טענות הצדדים במסגרת הבקשה מעוררות שאלה עובדתית הדורשת הכרעה, והיא: מתי עובדות עילת התביעה הובאו לידיעתם של המשיבים, האם בחודש 07/07 כטענת המבקש או בחודש 03/14 כטענת המשיבים. לעמדת בית משפט קמא, שאלה זו מחייבת בירור מעמיק במסגרת ההליך, ולא ניתן להכריע בה בשלב מוקדם של ההליך, בטרם ייחקרו הצדדים ועדיהם. בית משפט קמא הבהיר במסגרת החלטתו כי אין בדחיית בקשת המבקש כדי ללמד על דחיית טענת ההתיישנות לגופה, וטענה זו שמורה למבקש וזו תידון באופן מעמיק במסגרת פסק הדין הסופי.

10. המבקש מיאן להשלים עם החלטת בית משפט קמא והגיש בקשת רשות הערעור דנן. בפתח הבקשה ציין המבקש כי הוא מודע להלכה לפיה אין מקום לקבל בקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטות שדוחות בקשות לסילוק על הסף ומורות על המשך בירור ההליך, אולם, לטענתו, במקרה הנדון, ההחלטה שלא לקבל את הבקשה לדחיית התביעה על הסף, חטאה בהקרבת שתי מושכלות יסוד: האחת, כי עילת ההתיישנות מהווה טעם ראשון במעלה לדחייתה על הסף של תביעה; והשנייה, כי ההחלטה התעלמה מהרציונל העומד בבסיס תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). עוד טען המבקש כי שגה בית משפט קמא עת לא שקל את השיקולים הנדרשים לצורך הכרעה בבקשה לדחיית תביעה מחמת התיישנות, ולא בחן את הראיות שהונחו בפניו, ואשר מצדיקות קבלת הבקשה.

11. לאחר שעיינתי בבקשת המבקש על נספחיה, ולאחר שבחנתי את החלטתו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, ללא צורך לקבל את תגובת המשיבים לבקשה.

12. ככלל על בית המשפט לנקוט זהירות רבה בבואו לדחות תביעה על הסף, שמא תיפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות. בנוסף, נפסק על ידי בית המשפט העליון כי כאשר ההכרעה בטענת התיישנות כטענת סף תביא לסיום ההתדיינות בתביעה כולה, יש מקום לדון בה כטענה מקדמית ואילו כאשר ההכרעה בשאלה זו כרוכה בבירור עובדתי-ראייתי הנדרש ממילא לצורך בירור התביעה עצמה, כי אז מוטב שלא להכריע בה כטענת סף. ראה: רע"א 7473/14 עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זרובבלי (12/01/15).

13. בענייננו, בית משפט קמא קבע כי אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות בשלב בו מצוי ההליך, שכן שאלת ההתיישנות דורשת בירור עובדתי מעמיק שמן הראוי לקיימו. אכן, ממקרא טענות הצדדים, כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, ולאור המחלוקת העובדתית באשר למועד ידיעת המשיבים את העובדות שגיבשו את עילת התביעה, עולה, כי שאלת ההתיישנות אינה חד משמעית על פניה באופן המאפשר להכריע בה בשלב המקדמי של ההליך ובלא בירור עובדתי מקיף המתייחס לעילות השונות שנטענו.

14. בנסיבות אלה, משהובהר על ידי בית משפט קמא כי אין בהחלטתו כדי לחסום בפני המבקש את האפשרות להעלות את טענת ההתיישנות בהמשך ההליך ולאחר שייערך הבירור העובדתי הנדרש, משמדובר בהחלטה דיונית של הערכאה קמא שככלל בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בה, ומשלא עלה בידי המבקש להצביע על נימוקים כבדי משקל שיש בהם כדי לחייב התערבות בית משפט שלערעור , אינני מוצאת לנכון לקבל את הבקשה.

15. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

16. משלא התבקשה תשובה, לא יינתן צו להוצאות.

17. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתנה היום, ה' תשרי תש"פ, 04 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.