הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4071-05-21

בפני כב' השופט י' גריל, שופט עמית

המבקש:

ירון צוריה
ע"י ב"כ עוה"ד ורד גוילי-צולמן

נגד

המשיבה:
גנית פארק בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד גיא קדם

פסק דין

א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ס' גץ-אופיר) מיום 18.4.2021 ב-ת"א 77843-12-20, לפיה נדחתה בקשתו של המבקש לסילוק התביעה שהגישה המשיבה כנגדו על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, וכן נדחתה בקשתו החלופית להורות על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה:

המשיבה הגישה ביום 31.12.2020 תביעה לבית משפט קמא על סך 300,000 ₪, במסגרתה נטען, כי המבקש, שסיפק בעבר (עד פברואר 2020) שירותי ניהול ופיתוח עסקי למשיבה, הֵפֵר את התחייבותו לשמור על סודיות בכל הקשור לעסקיה של המשיבה, הֵפֵר את התחייבותו שלא להתחרות במשיבה לתקופה של 24 חודשים מסיום ההתקשרות, וכן הֵפֵר את התחייבותו שלא ליצור קשר עם לקוחותיה וספקיה של המשיבה לתקופה של 24 חודשים מסיום ההתקשרות בין הצדדים, וזאת בניגוד להתחייבויות שנקבעו בהסכם בין הצדדים.

ביום 10.3.2021 הגיש המבקש את כתב ההגנה מטעמו, במסגרתו טען , כי בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדוּן בתביעה, שכן התביעה עוסקת בעניינים הנוגעים ליחסי
עובד-מעביד.

בתגובתה מיום 25.3.2021 טענה המשיבה, כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד, וכי בהתאם לסעיף 24 של חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, על מנת שלבית הדין לעבודה תהא סמכות עניינית, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: הצדדים הם עובד ומעסיק, ובנוסף כי עילת התביעה עוסקת ביחסי עובד-מעביד. המשיבה טענה, כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את קיומם של שני התנאים המצטברים, ולפיכך הסמכות העניינית נתונה לבית משפט קמא.

המשיבה ציינה, כי ביום 21.3.2021 הגיש המבקש לבית הדין לעבודה תביעה נפרדת נגד המשיבה (סע"ש (חיפה) 45937-03-21) ), בה טען כי מגיעים לו פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, ועוד. אולם, כך טענה המשיבה, בעוד שבהליך בבית הדין לעבודה העילות הן קלאסיות מתחום דיני העבודה, הרי שהעילות בפני בית משפט קמא אינן מתחום דיני העבודה, אלא מתחום הקניין הרוחני ומתחום הנזיקין.

ביום 25.3.2021 הגישה המשיבה תשובה לכתב ההגנה.

ביום 13.4.2021 הגיש המבקש תשובה לתגובת המשיבה ביחס לטענתו המקדמית בדבר היעדר סמכות עניינית, במסגרתה טען, כי המקרה הוא מקרה קלאסי, בו יש להורות על העברת התיק לבית הדין לעבודה, על מנת להכריע בשאלת קיום יחסי עובד-מעביד, ובהמשך לברר את התיק לגופו. לטענת המבקש, לאורך שנים ארוכות עבודתו אצל המשיבה הייתה חלק אינטגרלי מהפעילות העסקית של המשיבה, והוא קיבל מן המשיבה את כלי העבודה הדרושים לו לעבודתו, השתתף בקביעות בישיבות עבודה אצל המשיבה, וסיפק למשיבה דיווח יומיומי על עבודתו, על שעות עבודתו ועל תוצאות עבודתו.

ג. ביום 18.4.2021 ניתנה החלטת בית משפט קמא, הדוחה את בקשת המבקש בדבר היעדר סמכות עניינית, היא ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שבפניי.

בית משפט קמא כתב בהחלטתו, כי בהתאם לסעיף 24(א)(1) של חוק בית הדין לעבודה, לא די כי קיימת מחלוקת לעניין עצם קיומם של יחסי עובד-מעביד, אלא נדרש בנוסף כי עילת התביעה היא ביחסים בין עובד ובין מעביד מעולם משפט העבודה.

בית משפט קמא קבע, כי עילת התביעה בתביעת המשיבה אינה נוגעת דווקא ליחסי עובד מעביד, אלא מדובר בעילת תביעה חוזית-מסחרית, כאשר שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד אינה חלק מעילת התביעה, ולפיכך אינה רלוונטית לצורך מתן הכרעה בה, ומכל מקום, שאלה זו אינה מהווה מרכיב דומיננטי במחלוקת בין הצדדים.

בית משפט קמא כתב בהחלטתו, כי מעיון ראשוני בכתב התביעה, עולה, כי יהא עליו לעסוק, בין היתר, בשאלות: האם המבקש הֵפֵר את ההוראות ההסכם בכל הקשור לשמירה על סודיות, אי-תחרות מול המשיבה , ואי-יצירת קשרים עם לקוחותיה. בית משפט קמא היה סבור, כי שאלות אלה אינן מושפעות מהשאלה האם המבקש הוא עובד מן המניין, או שמא הוא נותן שירותים חיצוניים, שכן יהא מקום לבחון את הסוגיה העובדתית בהתאם לדיני החוזים.

לפיכך, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש להורות על מחיקת תביעת המשיבה, או לחלופין להורות על העברתה לדיון לפני בית הדין האזורי לעבודה.
בית משפט קמא חייב את המבקש בהוצאות המשיבה בסכום של 2,000 ₪.

ד. המבקש ממאן להשלים עם החלטת בית משפט קמא ובקשת רשות ערעור שהגיש על ההחלטה הנ"ל מיום 18.4.2021 מונחת עתה בפניי, ועיקרי טענותיו הם אלה:

1. בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדוּן בתביעה, ומשכך כל החלטה או פסק דין שיינתנו בתביעה יהיו בטלים מעיקרם, ולפיכך יש ליתן רשות ערעור, על מנת למנוע דיוני סרק ובזבוז זמן שיפוטי.

2. עיון בכתב התביעה מעלה, כי המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת בין הצדדים הוא גניבת שני סודות מסחריים (סעיפים 19, 20, 23, 26, 27 ו-28 של כתב התביעה), תוך הסתמכות על חזקת השימוש שלא כדין לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, ותביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪ בגין כל סוד מסחרי.

3. סעיף 24(א)(1) של חוק בית הדין לעבודה קובע, כי מחלוקת עובדתית בדבר עצם התקיימותם של יחסי עובד-מעביד תתברר בבית הדין לעבודה. בנוסף קובע סעיף 22 של חוק עוולות מסחריות, כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדוּן בתביעה שעילתה בהפרת הוראות פרק ב' של החוק, באם היא נובעת מיחסי עובד ומעביד.

4. המבקש מפנה ל-רע"א 3930/14 ורסנו נ' ניניו (26.6.2014) [להלן: "עניין ורסנו"], שם נקבע כי כאשר עילת התביעה היא גזל סודות מסחריים, אזי במידה ויוכרע שהתקיימו יחסי עובד-מעביד, הרי שהסמכות העניינית הייחודית מסורה לבית הדין לעבודה.
עוד מפנה המבקש ל-רע"א 7190/18 ש.ב.א מפעלי מתכת בע"מ נ' כהן (28.10.2018) [להלן: "עניין ש.ב.א"], שם נקבע, כי התביעה תפוצל, ועילת התביעה מכוח חוק עוולות מסחריות בין עובד למעביד תידון בבית הדין לעבודה.

5. טוען המבקש, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי עילת התביעה היא חוזית-מסחרית, שכן עילת התביעה הבלעדית היא גזל סודות מסחריים, שכן יתר העילות בכתב התביעה נטענו ללא פירוט. זאת ועוד, הסכם ההתקשרות בין הצדדים עוסק בהגדרת תנאי העסקתו של המבקש, והתביעה אינה עוסקת בעסקה חוזית חיצונית שאינה קשורה לעבודת המבקש אצל המשיבה. לפיכך טוען המבקש, שגם אם מדובר בעילת תביעה חוזית, הרי מדובר בעילת תביעה הנוגעת ליחסי העבודה והמצויה בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. זאת ועוד, חובת העובד שלא לגזול סודות מסחריים של המעביד, היא חובה הנגזרת מיחסי העבודה בין העובד למעביד, לרבות מחובת האמונים החלה ביחסים אלה.

6. החלטת סגן הנשיאה י' שפסר ב-ת"א (מחוזי מרכז) 62075-11-20 זיוון ואח' נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ ואח' (24.2.2021) [להן: "עניין זיוון"] רלוונטית לענייננו, שכן נקבע שם שסמכותו של בית הדין לעבודה אינה נקנית לפי הסעד המבוקש, אלא לפי זהות הצדדים ועילת התביעה שצריכה לנבוע מיחסי העבודה.
לטענת המבקש, בענייננו עילת התביעה הדומיננטית היא גזל סודות מסחריים, ולפי סעיף 22 של חוק עוולות מסחריות, מסורה הסמכות העניינית הייחודית לדון בעוולה זו, ביחסים בין עובד למעביד, לבית הדין לעבודה.

7. לטענת המבקש, נקבע בפסיקה, כי במידה ומדובר בסכסוך שעילתו ביחסי עבודה, אזי הסמכות לדוּן גם בטענות החוזיות נתונה לבית הדין לעבודה (ת"א 2591/07 מוסק נ' סאנדיסק אייאל בע"מ (16.4.2009) ), ובעניין זיוון נפסק שגם עילת עשיית עושר ולא במשפט אינה יוצאת מסמכות בית הדין לעבוד ה.
לגבי עוולת הרשלנות, טוען המבקש, כי אין בתביעת המשיבה ביסוס לעילת הרשלנות, ולמעשה, הרשלנות הנטענת היא בטענה כי המבקש השתמש בסודות מסחריים ו/או העביר מידע קנייני ו/או סודות מסחריים, דהיינו, המדובר בטענות בדבר הפרת חוק עוולות מסחריות והפרת ההסכם שבין הצדדים.

לפיכך, עותר המבקש כי תתקבל בקשת רשות הערעור ובית המשפט יורה על מחיקת תביעת המשיבה, או לחלופין על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

ה. התבקשה תשובת המשיבה וזו הוגשה ביום 23.5.2021. עיקרי טענותיה של המשיבה בתשובתה הם אלה:

1. המבקש מניח בבקשת רשות הערעור, כי מתקיימים בינו לבין המשיבה יחסי עובד-מעביד, כדי ליצור רושם כאילו מדובר בסכסוך מתחום דיני העבודה. אולם, כך טוענת המשיבה, למעשה, לא מתקיימים יחסי עובד מעביד, שכן בהתאם להסכם השירותים שנחתם בין הצדדים, נקבע במפורש שלא מתקיימים ביניהם יחסי עבודה.
רק לאחר שהמשיבה הגישה לבית משפט קמא תביעה נגד המבקש לסעדים מתחום דיני החוזים, דיני הקניין הרוחני וכו', הוא "התעורר" וטען לקיומם של יחסי עובד-מעביד ובהמשך אף הגיש תביעה נפרדת לבית הדין לעבודה.

2. טענות המבקש בבקשת רשות הערעור הן אותן טענות שנטענו בפני בית משפט קמא ונדחו לגופן על-ידו באופן ענייני, והמבקש לא הצביע בבקשת רשות הערעור על טעות קונקרטית אמיתית כלשהי. לטענת המשיבה, בענייננו לא קיים חוסר בהירות לגבי שאלת הסמכות העניינית, אלא המדובר בעניין ברור ופשוט.

3. בית משפט קמא יישם נכונה את שני התנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה כדי להקים סמכות לבית הדין לעבודה, כשהעילות בתביעה הן עילות אזרחיות/מסחריות/חוזיות רגילות שאינן מתחום דיני העבודה, ובתי המשפט האזרחיים דנים בנושאים אלה כבעניין שבשגרה.
עילות התביעה אינן קשורות ליחסי עבודה ואינן צומחות מיחסים נטענים אלה.

4. טוענת המשיבה, כי מדברי המבקש עולה, שכל אימת שמזמין יטען כלפי ספק שירותים עצמאי שהוא הֵפֵר חוזה, או זכויות קניין רוחני, יוכל האחרון לשלוף טענה בדבר קיום יחסי עבודה. לטענת המשיבה, עמדה זו היא מופרכת, מה עוד, שהיא סותרת הסכמים חתומים בין הצדדים.

5. טוענת המשיבה, כי המבקש מוטרד מכך שבית משפט קמא ייתן פסק דין בחוסר סמכות, ואולם הוא מתעלם מהמצב שייווצר במידה ובית הדין לעבודה יקבע שלא מתקיימים יחסי עבודה, ואזי הוא חסר סמכות לדוּן בתביעה.
לטענת המשיבה, תשובה לטענת המבקש היא, כי סמכותו של בית משפט נקבעת במועד הגשת התביעה, ומרגע שקיימת סמכות, אזי היא נשארת בתוקף, ואין רלוונטיות לאירועים מאוחרים לתביעה.

לפיכך, עותרת המשיבה לדחיית בקשת רשות הערעור.

ו. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים בפני בית משפט קמא, בהחלטת בית משפט קמא מיום 18.4.2021, בבקשת רשות הערעור על מצורפיה, ובתשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, מסקנתי היא, שיש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על-פי הרשות שניתנה, בהתאם לתקנה 149(2)(ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לעיצומו של עניין הגעתי למסקנה שיש לקבל את הערעור בעיקרו .

ז. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר להתקיימותם או אי-התקיימותם של יחסי עובד-מעביד. לטענת המבקש, הוא היה עובד של המשיבה. לעומת זאת לטענת המשיבה, המבקש היה קבלן עצמאי.

בהתאם לסעיף 24(א) של חוק בית הדין לעבודה:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ..."

דהיינו, את המחלוקת העובדתית בדבר התקיימותם, או שמא אי-התקיימותם, של יחסי עובד-מעביד בין המבקש למשיבה יש לברר בפני בית הדין האזורי לעבודה.

ח. יפים לענייננו דברים שכתב כב' השופט י' עמית בעניין ורסנו, אליו הפנתה ב"כ המבקש (שם, בפִסקה 6):

"לצורך הקניית סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה נדרשים קיומם של יחסי עובד-מעביד (בין שאלה התקיימו בעבר או שהם עתידים להתקיים) ועילת תביעה הנוגעת ליחסי עבודה (רע"א 3323/12 שרעבי נ' רמפל סלולר סטוק מרקט בע"מ, פסקה 5 (6.6.2012); בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס(3) 176, פסקה 10 והאסמכתאות שם (2005)). אך גם השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין. כבר בע"א 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ' בוחבוט, ל(1) 381 (1975) נאמר כדלהלן:
"שאלה זו - אם אמנם משיב היה "עובד" של המערערת ואם היא היתה מעבידתו - שנויה במחלוקת ביניהם. ההוראה הברורה של המחוקק היא כי בשאלה זו יכריע בית-הדין לעבודה, ולא יכריע בה בית-דין או בית-משפט זולתו, שהרי הסמכות הקנויה לו גם לענין זה ייחודית היא. השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי כתבה בהחלטתה שיש להפנות שאלה זו להכרעה לבית-הדין לעבודה רק "באם יש טעם לכאורה בטענה של קיום יחסים אלה" - אך מסופקני אם אמנם יש מקום להגביל הוראתו הכללית והגורפת של המחוקק בצורה זו. לדעתי די בכך שהשאלה שנויה במחלוקת של ממש על-מנת שהסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה תתפוס בה"
ברגיל, על הערכאה המבררת לקבוע את "העובדות הסמכותיות" – הממצאים העובדתיים המגבשים את הסמכות העניינית (ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 309-308 (2002); ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ''ד נא(2) 669, 678 (1997); והשוו ת"א (שלום ת"א) 10052/06 כהן נ' גרשווין בע"מ, פסקה 13 (17.7.2007)). אולם, בנוגע לעובדות הסמכותיות שעניינן יחסי עבודה, לבית הדין הוקנתה הסמכות הייחודית להכריע בסוגיה." (ההדגשה שלי – י.ג.)

בענייננו, קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לקיומם של יחסי עובד-מעביד. איני סבור שמדובר בטענה שנטענה בעלמא, אלא במחלוקת אמיתית בין הצדדים.
בשולי הדברים אציין, כי שלילת יחסי עובד-מעביד בהסכם שבין הצדדים (כפי שנכתב ב"הואיל" השלישי בפתח ההסכם שבין הצדדים), אין בה בהכרח לשלול יחסי עובד מעביד, כפי שכתב, למשל, כב' הנשיא (בדימוס) ס' אדלר ב-ע"ע (ארצי) 712/07 מנשרוף נ' גלנצר, בפִסקה 8 (13.5.2009)

"אין בקיומה של הסכמה, בין בהתנהגות ובין בכתב, לפיה אין חלים יחסי עובד-מעביד או אין לשלם שכר מינימום, כדי לאיין קיומם של יחסי עובד-מעביד או כדי לשים לאל את זכויות העובד שנקבעו בחקיקת המגן, לרבות החובה לשלם שכר מינימום."

לפיכך, יש לברר את המחלוקת שבין הצדדים באשר לקיומם של יחסי עובד-מעביד בבית הדין לעבודה.

ט. הואיל והמבקש הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סע"ש (חיפה) 45937-03-21 צוריה נ' גנית פארק בע"מ), במסגרתה טען, כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד (סעיפים 15-11 של התביעה בפני בית הדין לעבודה) , הרי שמחלוקת זו תתברר במסגרת זו בפני בית הדין לעבודה, ומשכך, לצורך הכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד- מעביד – אין צורך להורות על העברת התיק מושא בקשת רשות ערעור זו בפני בית הדין לעבודה, שכן שאלה זו כבר מונחת לפתחו של בית הדין לעבודה בהליך שהגיש המבקש.

י. עתה עולה השאלה האם יש לפצל את הדיון בתביעה שהגישה המשיבה, כך שההכרעה בעניין עילות התביעה שעשויות להיות בסמכות בית הדין לעבודה, תעוכב עד אשר יוכרע בבית הדין לעבודה (בתביעה שהגיש המבקש) האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים (ו אם התשובה לכך חיובית, יועברו עילות תביעה אלה בפני בית הדין לעבודה), והאם יתר עילות התביעה, שאינן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה (אף במידה וייקבע בבית הדין כי התקיימו יחסי עובד-מעביד) תמשכנה להתברר בפני בית משפט קמא?

יא. הסוגיה נדונה ב-ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ''ד נט(3) 497 (2004) [להלן: "עניין ליפקונסקי"], שם נקבע, כי שעה שתביעה כוללת הן עילות שהן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והן עילות שאינן בסמכותו, אלא בסמכות בית המשפט האזרחי, אזי לא יהא מנוס מפיצול הדיון, כך שהעילות שהן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה תתבררנה בפניו, ואילו העילות שאינן בסמכותו תתבררנה בפני בית המשפט האזרחי (שם, בעמ' 523-522):

"22. סיכומם של דברים: יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה – אם לא על דרך קל וחומר – בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה – סמכות שמפורשת באופן דווקני – ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכול. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים. לעתים המחוקק מוסיף לסמכותה של ערכאה זו או אחרת כדי לרכז את הדיון (ראו ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס [22]. ראו גם חוק בתי המשפט (תיקון מס' 36), תשס"ד-2003, אשר נחקק בעקבות רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ [23]). לעתים המחוקק מבכר שיקולים אחרים. זהו המקרה בענייננו (ראו והשוו עניין פינשטיין [19], בעמ' 132)...

23. העקרונות שעמדתי עליהם מובילים למסקנה שאין מנוס מלפצל את הדיון בתביעה נושא הערעור בין בית-המשפט המחוזי לבין בית-הדין האזורי לעבודה, בהתאם לאמור להלן. אם תישמע דעתי נקבע כי בית-המשפט המחוזי היה צריך לקבוע שחלק מהעניינים יתבררו בפניו, ולכן לא היה מקום שהתביעה כולה תועבר לבית-הדין האזורי לעבודה."

לפיכך, יש לבחון את העילות אשר נטענו בתביעה שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, וזאת על מנת לברר האם ישנן עילות אשר אינן בסמכות בית הדין לעבודה אף אם ייקבע בבית הדין שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד?
אם קיימות עילות כאלה, שבכל מקרה אינן בסמכות בית הדין לעבודה, אזי לא יהא טעם לעכב את הדיון בבית משפט קמא בעילות אלה עד להכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בהליך שבפני בית הדין לעבודה.

יב. המשיבה טענה בתביעתה לארבע עילות תביעה:

  1. גזל סודות מסחריים;
  2. חוסר תום לב והפרת ההסכם בין הצדדים;
  3. עשיית עושר ולא במשפט;
  4. רשלנות.

באשר לעילת התביעה של גזל סודות מסחריים, הרי שבמידה וייקבע בבית הדין לעבודה שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אזי היא תהא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, וזאת כפי שעמד על כך כב' השופט י' עמית ב עניין ורסנו (לעיל, בפִסקה 7):

"סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), מקנה אף הוא סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בתביעה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, באם היא נובעת מיחסי עובד ומעביד, וזו לשונו:

"סמכות בית הדין לעבודה
22 (א) לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון–
(1) בתובענה בין עובד לבין מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2) בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור."

מכאן שסמכותו של בית הדין לעבודה מוקנית על פי עילת התביעה וזהות הצדדים (בשונה ממבחן הסעד הנוהג בבתי המשפט, ראו ע"א 2168/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, פסקאות 16-13 (29.11.2004) (להלן: עניין ליפקונסקי), בג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647, 667 (1999); רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת, פסקאות 9-7 (23.11.09); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 51-50 (מהדורה אחת עשרה, 2013); מנחם גולדברג ונחום פינברג דיני עבודה כרך שלישי פרק 38 עמ' 20א (מהדורה חמישים וחמש, 2013)). מאחר שסמכותו של בית הדין היא סמכות ייחודית, אזי אין לקבל את טענת המבקש לסמכות מקבילה בדומה לזו של בג"ץ ובתי הדין לעבודה. "

בהמשך (שם, בפִסקה 8) כותב כב' השופט י' עמית:

"השאלה אם תביעה בעילת גזל סוד מסחרי תתברר בבית המשפט או בבית הדין לעבודה תוכרע בהתאם למהות היחסים שבין התובע והנתבע...
בענייננו, עילת התביעה העיקרית הינה גזל סודות מסחריים לפי הוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, ובאם יוכרע כי אכן שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, אזי הסמכות הייחודית לדון בעילות התביעה מוקנית לבית הדין לעבודה."

כלומר, במידה ויקבע בית הדין לעבודה, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בית הצדדים, אזי הסמכות הייחודית לדוּן בעילה זו תהא לבית הדין לעבודה.

יג. באשר לעילה של חוסר תום לב והפרת ההסכם בין הצדדים, הרי שאם ייקבע בהליך שהגיש המבקש בפני בית הדין לעבודה, כי התקיימו בינו לבין המשיבה יחסי עובד-מעביד, הרי שעילה זו היא בסמכותו של בית הדין לעבודה, שכן: "הפרת חוזה עבודה עניין היא לדיון בבית הדין לעבודה" (דברי כב' השופט א' שינבוים ב-ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס, פ"ד לז(4) 16, 22 (1982)).

אמנם, לא כל התקשרות בהסכם, גם אם מתקיימים יחסי עובד-מעביד, תהא בסמכותו של בית הדין לעבודה, שכן העילה צריכה לנבוע מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות במסגרת היחסים החוזיים שבין עובד למעביד, שמקורן מתחום משפט העבודה. כך, למשל, נקבע, כי תביעה בגין העמדת הלוואה על ידי מעביד לעובד, אינה קשורה ליחסי עבודה:

"אומנם, יש להניח, כי אילמלא יחסים אלו, היא (ההלוואה – י.ג.) לא היתה ניתנת. אולם, היא מעוגנת בהתקשרות חוזית מן השורה, ואינה קשורה ליחסי העבודה ביניהם. היא איננה חלק מתנאי העבודה שלו (דוגמת הטבות שכר במסגרת הלוואה הניתנת ללא ריבית ריאלית), וההלוואה ניתנה למערער לצורך מימון בניית ביתו. " (דברי כב' הנשיא מ' שמגר ז"ל ב-ע"א 4506/91‏ אהרוני‎ נ' א.ש.ת. כספים בע"מ , בפִסקה 7 (7.7.1994) [להלן: "עניין אהרוני"]).

עניין אהרוני דומה לסוגיה שנדונה ב-בש"א (שלום חיפה) 18362/05 בהלול נ' בלומנטל (28.11.2005) [להלן: "עניין בהלול"], אליו הפנתה המשיבה בטיעוניה, שכן גם שם מדובר היה בהלוואה שנתן התובע לנתבעת, הלוואה שאינה נובעת מיחסי עובד-מעביד; כמו כן, העניין דומה לסוגיה שנדונה ב-ת"א (שלום ת"א) 156274/02 רמתי נ' אבדר הסעות והשקעות בע"מ (16.12.2003) [להלן: "עניין רמתי"], שאף אליו הפנתה המשיבה, שם המדובר היה בשני שטרות שמשכה הנתבעת לפקודת התובע, ואשר ניתנו לתובע שלא במסגרת יחסי עובד-מעביד.

אולם, בענייננו, בניגוד לעניין אהרוני, וכן בניגוד לעניין בהלול ו עניין רמתי, ההתקשרות בהסכם מגדירה את אופן העסקת המבקש על ידי המשיבה, ובמידה וייקבע בבית הדין לעבודה שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, הרי שהסכם זה מהווה "חוזה עבודה", שהדיון בנוגע להפרתו מסור לסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה.

יד. באשר לעילת "עשיית עושר ולא במשפט", כתבה כב' השופטת ד' ברק-ארז ב-רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, בפִִסקה 72 (14.10.2015) [להלן: "עניין רוחם"]:

"במישור הפורמאלי – שלמעשה די בו – הוראת החוק המגדירה את סמכותו של בית הדין לעבודה מפקידה בידיו את מכלול הסכסוכים הנובעים מיחסי העבודה בין העובד למעסיקו, ומוציאה מכלל זה, כחריגים, עילות לפי פקודת הנזיקין. העילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט אינה נופלת לגדר החריג, וממילא היא נותרת בגדר הכלל. כן יש להזכיר, במישור המהותי, את הקשר ואת נקודות החפיפה שבין דיני החוזים ובין דיני עשיית עושר ולא במשפט (דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 12-5, 125-117 (מהדורה שנייה, 1998)). כידוע, הדין אף אינו שולל את תחולתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט על מערכת יחסים חוזית (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 264 (1982); ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 316-315 (1991)). ואמנם, הלכה למעשה בתי הדין לעבודה דנים בעילות הנוגעות לעשיית עושר גם כיום (ראו למשל: ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות נ' קדם (23.9.2008))." (ההדגשה שלי – י.ג.).

מכאן, שבמידה וייקבע בבית הדין לעבודה, כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אזי עילת התביעה של "עשיית עושר ולא במשפט" תהא בסמכותו של בית הדין לעבודה.

טו. באשר לעילת ה"רשלנות", לכאורה הדין לגביה שונה, שכן בסיפא של סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה מוחרגות תביעות שעילתן בפקודת הנזיקין: "ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

אולם, עיון בנטען באשר לעילה זו בכתב התביעה שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, מעלה, כי באשר לעילה זו נטען (סעיפים 35-34 של כתב התביעה):

"34. זאת ועוד, ירון (המבקש - י.ג.) התרשל כלפי גנית (המשיבה - י.ג.). לירון יש חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי גנית לנוכח מערכת היחסים ההסכמית בין הצדדים, ואופי שירותיו של ירון לגנית. התרשלותו של ירון כלפי גנית היא, בין השאר בכך שעשה וחדל כמפורט להלן ללא אישור, בניגוד לכל סטנדרט של סבירות שחל על ירון, ובניגוד להתחייבויות מפורשות שלו:
א. השתמש לתועלת עצמית במידע קנייני ו/או בסודות מסחריים ו/או במידע אחר של גנית.
ב. העביר מידע קנייני ו/או סודות מסחריים ו/או מידע אחר של גנית לצד ג', לרבות למתחרה של גנית.
ג. התחרה בגנית ו/או סייע לאחרים להתחרות בגנית.
35. רשלנותו של ירון גרמה לגנית נזקים, שאותם גנית מעריכה בשווי סכום התביעה לפחות."

דהיינו, מדובר, למעשה, בחזרה על העילות בדבר "גזל סוד מסחרי" ובדבר הפרת ההסכם שבין הצדדים, ולא בעילת רשלנות נזיקית קלאסית.

בסוגיה זו אני מפנה לעניין ש.ב.א (לעיל), שם נקבע כי ניסיון לשוֹות לתביעה אופי נזיקי
על-ידי ציון עילות נזיקיות כמו גזל, תרמית ורשלנות, אינו גורע מסמכות בית הדין לעבודה לדון בעניין, שעה "שמכלול העובדות המפורטות בכתב התביעה מתייחסות דווקא לניצול הזדמנות עסקית וגזל סוד מסחרי" (שם, בפסקה 10) . דברים אלה יפים (בשינויים המחויבים) אף לענייננו, שעה שבענייננו הנטען תחת עילת הרשלנות בתביעת המשיבה, מתייחס, למעשה, ל"גזל סוד מסחרי" והפרת ההסכם שבין הצדדים.

טז. זאת ועוד, בעניין רוחם נקבע (לעיל, בפִסקה 67):

"ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה. לא למותר להזכיר כי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי (בדומה לתקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה) מחייבת את התובע לציין בכתב התביעה את העובדות המקנות לבית המשפט את הסמכות לדון בעניינו. אם כן, הדעת נותנת כי מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות (שהרי אם לא יעשה כן הסמכות לדון בתובענה תהיה נתונה לבית הדין לעבודה). זאת, כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד." (ההדגשה שלי – י.ג.)

בענייננו, בכתב התביעה (הגם שהוא הוגש טרם שהגיש המבקש את תביעתו לבית הדין לעבודה), המשיבה לא ציינה ולא הסבירה במפורש, כי עילת תביעה כלשהי כנגד המבקש היא נזיקית, וכאמור לעיל, עיון בפירוט הנטען על-ידה באשר לעילת ה"רשלנות" מעלה, כי הטענות בעניין נוגעות למעשה להפרת ההסכם שבין הצדדים ולעילה של "גזל סוד מסחרי".

מכאן, שכל העילות שנטענו בתביעת המשיבה, הן עילות שבית הדין לעבודה יהא מוסמך לדוּן בהן, במידה וייקבע בהליך שהגיש המבקש לבית הדין לעבודה, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד.

יז. כפי שציינתי כבר לעיל, הואיל והמבקש הגיש הליך לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, במסגרתו תתברר, בין היתר, שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים , הרי שבשלב זה אין מקום להורות על העברת הדיון בתביעה בפני בית הדין לעבודה.

דומה, כי בענייננו יש לפעול בדרך שהותוותה בעניין רוחם (שם, בפִסקה 68):

"במקרים המתאימים, שדוגמה להם ניתן למצוא בענייננו, נכון יהיה להעדיף – כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות – נקיטה בהעמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" (Lis alibi pendens). כך, ההליך בבית הדין לעבודה יתברר קודם, ורק לאחר מכן יתברר ההליך בבית המשפט האזרחי. כידוע, לבית המשפט נתונה סמכות שבשיקול דעת לעכב בירור תובענה כאשר קיים הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות, וזאת על יסוד שיקולים שעניינם יעילות הדיון, חסכון במשאביהם של בית המשפט ובעלי הדין ומניעת הכרעות סותרות (ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477 (1975) (להלן: עניין אל-עוקבי); רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (14.5.2006) (להלן: עניין חזאן)). נקיטה בדרך זו – בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה של "הליך תלוי ועומד" – תוביל לכך שמכלול השאלות הנוגעות ליחסי העבודה יוכרעו בערכאה המתאימה לכך ביותר. קביעותיו של בית הדין לעבודה עשויות לשמש את בית המשפט האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו לפי הכללים של מעשה בית דין, ככל שיש מקום לעשות כן (על המקרים שבהם ראוי להחיל מעשה בית דין, והשתק פלוגתא בפרט, במקרה שבו נדון סכסוך בבית הדין לעבודה לפני שנדון בבית המשפט האזרחי ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1) 642, 657 (2000); רוזן-צבי, בעמ' 663-661). לא למותר לציין, כי גם אם אין חפיפה מלאה בין כל השאלות שעשויות להתעורר במסגרת שתי התביעות ניתן לנקוט בעיכוב הליכים באמצעי זה של הליך תלוי ועומד (וראו: עניין אל-עוקבי, בעמ' 481)). " (ההדגשה שלי – י.ג.).

(עיינו גם בדברי כב' הנשיאה (בדימוס) מ' נאור בעניין ליפקונסקי, בעמ' 523-522, בפִסקה 21).

יח. בנוסף, כתבה כב' השופטת ד' ברק-ארז בעניין רוחם (לעיל, בפִסקה 69):

"חשוב להדגיש: אין מקום ליצור הליך של "מרוץ סמכויות" כך שהתביעה שתוגש קודם היא זו שתתברר ראשונה. מרוץ סמכויות כזה הוא מוכר (ולא חביב) בתחומי משפט אחרים, וראוי שלא לאמצו כאן (ראו והשוו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 140-133 (2003); אריאל רוזן-צבי "הלכת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם על המשפחה ודיני המשפחה" עיוני משפט יד 67, 73-72 (1989)). הכלל צריך להיות שכאשר הוגשו הליכים בשתי הערכאות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בבית המשפט האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה." (ההדגשה שלי – י.ג.).

יט. נוכח כל המפורט, אני מקבל את בקשת רשות הערעור, שדנתי בה כבערעור, ומורה על קבלת הערעור בעיקרו. אני מורה על ביטול החלטתו של בית משפט קמא מיום 18.4.2021, לרבות, ביטול הוצאות המשפט בהן חויב המבקש.

התוצאה היא, ששאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים תתברר במסגרת ההליך שהגיש המבקש לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סע"ש (חיפה) 45937-03-21), שם העלה המבקש את הטענה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד (סעיפים 15-11 של כתב התביעה בפני בית הדין לעבודה).

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת המבקש לסילוק תביעת המשיבה על הסף.

הדיון בתביעה שהגישה המשיבה לבית משפט קמא – יעוכב, במתכונת של העמדת ההליך, וזאת עד שתוכרע קודם תביעתו של המבקש בבית הדין לעבודה (סע"ש (חיפה) 45937-03-21).

לאחר שתינתן הכרעת בית הדין לעבודה בתביעת המבקש, יימשך הדיון בתביעת המשיבה בפני בית משפט קמא, ונוכח תוצאת ההליך בפני בית הדין לעבודה, יחליט בית משפט קמא האם להורות על העברת התביעה שבפניו אל בית הדין לעבודה (במידה ובית הדין לעבודה יקבע כי התקיימו בין המבקש למשיבה יחסי עובד-מעביד), או האם להמשיך את הדיון בתביעה בבית משפט קמא (במידה ובית הדין לעבודה יקבע שלא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד).

כ. אני מחייב את המשיבה לשלם למבקש (באמצעות באת כוחו) שכ"ט עו"ד בגין בקשת רשות הערעור בסכום של 2,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תחזיר לידי ב"כ המבקש, עבור המבקש, את העירבון שהופקד בבית משפט זה לצורך בקשת רשות הערעור.

המזכירות מתבקשת להמציא את העתקי ההחלטה אל:

  1. ב"כ המבקש, עו"ד ורד גוילי-צולמן, חדרה.
  2. ב"כ המשיבה, עו"ד גיא קדם, בני ברק.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"א, 03 יוני 2021, בהעדר הצדדים.