הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 31037-07-18

בפני
כב' השופט י. גריל, שופט בכיר

המבקש:

אחסאן חלבי ת"ז XXXXXX268
ת.ד. 373, דאלית אל כרמל 30056

נגד

המשיב:

מונג'ד עווידאת ת"ז XXXXXX654
ע"י ב"כ עוה"ד זכי כמאל ואח'

החלטה

א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' הרשמת הבכירה הדס שכטר-ישראלי), מיום 26.6.18 ב-ת "א 55756-02-17, לפיה ניתנה למשיב רשות להתגונן מפני התביעה הכספית ע"ס 77,500 ₪, שהגיש המבקש כנגד המשיב , ונקבע , שהתביעה תידון בהליך של סדר דין רגיל.

ב. רקע הדברים: המבקש הוא עורך-דין אשר כיום מושעה באופן זמני מן הלשכה. המבקש ייצג את המשיב בתביעת נזיקין בגין תאונת דרכים בה נפגע המשיב.
ב-ת"א 41084-10-11 של בית משפט השלום בנצרת, הגיש המשיב תובענה כנגד המבקש , בטענה שהמבקש החזיק בכספי הפיצויים שהיו מיועדים למשיב ולא העביר למשיב כספים אלה . בפסק הדין מיום 8.12.16 חויב המבקש לשלם למשיב את הסכום של 346,100 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מינואר 2010 בתוספת הוצאות משפט.

ג. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, וביום 28.6.18 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 68383-01-17) , לפיו הוחלט להחזיר את התיק לבית משפט קמא על-מנת שי דון לפי שיקול דעתו בשתי סוגיות:

האחת: בית משפט קמא לא נתן דעתו למחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים באשר לאמיתות , או אותנטיות , המסמך ממנו עולה לכאורה , כי ביום 7.6.1 0 אישר המשיב בחתימתו שקיבל לכיסו סך של 122,000 ₪ במסגרת התביעה כנגד חברת הביטוח.

השנייה: טענת המבקש , לפיה במסגרת התביעה בגין תאונת הדרכים זכאי היה לקבל שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בגין טיפול המבקש בתביעתו של המשיב.

ד. ביום 26.2.17 הגיש המבקש תובענה בסדר דין מקוצר ב-ת"א 55756-02-17 כנגד המשיב על סך 77,500 ₪ , בטענה שהמבקש נתן למשיב שורה של שיקים (המצורפים לתביעה) בסך כולל של 77,500 ₪, בעוד המשיב מתכחש להסכמה שהייתה ביניהם, ואף הגיש תלונה ללשכת עו רכי הדין כנגד המבקש, על כך שלא קיבל מן המבקש סכום כלשהו בגין כספי הפיצויים ששילמה חברת הביטוח בגין תאונת הדרכים בה הוא (המשיב) נפגע.

משלא הגיש המשיב בקשת רשות להגן, ניתן כנגדו ביום 15.2.18 פסק דין בה ִעדר הגנה על מלוא סכום התביעה.

ה. ביום 13.3.18 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין וטען, שהמבקש גזל את כספי הפיצויים שהגיעו לו בגין תאונת הדרכים, וכי תביעת המבקש כנגדו משוללת בסיס, ואין הוא חייב למבקש דבר. לבקשת הביטול צורף תצהירו של המשיב מיום 12.3.18.

עוד נטען בבקשת הביטול, שביום 8.3.18 הגיש ב"כ המשיב את בקשתו לרשות להתגונן מפני התביעה.
יצוין, שלבקשה לביטול פסק הדין (שהוגשה ביום 13.3.18) מצורפת גם בקשת הרשות להתגונן שבה מופיעות לגוף העניין טענות הדומות לאלה שצוינו בבקשת הביטול, דהיינו, שהמבקש גזל את כספו של המשיב ועשה שימוש בכספים אלה, שהיו מופקדים בידיו כפיקדון, ואין המשיב חייב למבקש את הכספים נשוא התביעה.

לבקשת הרשות להתגונן מצורף תצהירו של המשיב מיום 5.3.18 המתייחס ל-ת"א 55792-02-17.

ו. אבהיר כאן, כי ב-ת"א 55792-02-17 הגיש המבקש ביום 26.2.17 (אותו תאריך בו הוגשה התביעה ב-ת"א 55756-02-17) תביעה נפרדת בסדר דין מקוצר כנגד המשיב על סך 46,100 ₪ ב גין שכר טרחת עו"ד שהמבקש זכאי לקבל, לטענתו, בגין כספי הפיצויים בסך 300,000 ₪ ששולמו למשיב בשל תאונת הדרכים בה נפגע המשיב.

ז. לבקשת הרשות להתגונן ב-ת"א 55756-02-17 (דהיינו, תביעת שכר הטרחה שהגיש המבקש) צירף המשיב תצהיר מיום 5.3.18 בו טען , כי המבקש גזל את כספו ועשה שימוש בכספי הפיקדון שהופקד ו בידיו, ולטענ ת המשיב אין הוא חייב דבר למבקש.
זהו גם התצהיר, שהוזכר כבר קודם לכן , אשר צורף לבקשת הרשות להתגונן של המשיב
ב-ת"א 55756-01-17, כשבקשת הרשות להגן הוגשה בד בבד עם הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהִעדר הגנה.

ח. ביום 26.4.16 ניתנה החלטת בית משפט קמא המבטלת את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה כנגד תשלום הוצאות בסכום של 1,000 ₪ ונקבע, שככל שתבוצע הפקדה תיסרק בקשת הרשות להתגונן שצורפה לבקשת הביטול.

בית משפט קמא קבע, שיש להורות על ביטול פסק הדין שניתן בה ִעדר, הואיל ויש לבחון את טענות ההגנה שהעלה המשיב הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי , וליתן למשיב את יומו בבית המשפט.

ט. ביום 26.6.18 עתר המבקש למתן פסק דין בהִעדר הגנה, הואיל וטרם הוגשה בקשת הרשות להתגונן.

באותו יום קבע בית משפט קמא, שאין להיענות לבקשה למתן פסק דין בהִעדר הגנה, הואיל ובקשת הרשות להתגונן צורפה לבקשה לביטול פסק הדין.

על בסיס תקנה 205(ג) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החליט בית משפט קמא לאפשר למשיב להתגונן מפני התביעה, בציינו שבידי המשיב הגנה "לכאורה" הראויה להישמע ומן הראוי לקבוע את התיק לגופו של ענין.
עוד הפנה בית משפט קמא להחלטתו בכל הנוגע לביטול פסק הדין, במסגרתה הצביע על נימוקי ההגנה אותם יש לבחון עובדתית ומשפטית.

י. המבקש מלין בבקשת רשות הערעור על החלטת בית משפט קמא להתיר למשיב להתגונן מפני התביעה בציינו, בין היתר, ששגה בית משפט קמא משהכיר בבקשת הרשות להתגונן שצורפה לבקשת ביטול פסק הדין כבקשת רשות להתגונן של המבקש בתיק נשוא הדיון.

הטעם לכך, כטענת המבקש, הוא שמדובר בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה מטעם המשיב ב-ת "א 55792-02-17 בפני כב' השופט ניר זיתוני, דהיינו, במסגרת התובענה ע"ס 46,100 ₪, שהגיש המבקש כנגד המשיב בגין שכ"ט עו"ד (באותו מועד , 26.2.17 , שבו הוגשה התובענה ע"ס 77,500 ₪ ב-ת"א 55756-02-17).

י"א. לטענת המבקש, הטעה המשיב את בית משפט קמא בטענתו כאילו הגיש בא כוחו בקשה למתן רשות להתגונן ביום 8.3.18, שכן למעשה מעולם לא הוגשה מטעם המשיב בקשת רשות להגן ב-ת"א 55756-02-17.

י"ב. עוד טוען המבקש, שמדובר בשתי תביעות נפרדות שעילות התביעה שלהן שונות:

ת"א 55792-02-17 עניינו תביעה בגין שכ"ט עו"ד, ו-ת"א 55756-02-17 עניינו תביעה בגין שורה של שיקים שנתן המבקש למשיב.

טוען המבקש, שנוכח האמור לעיל, למעשה לא הונחה כלל בפני בית משפט קמא בקשת רשות להגן ב-ת "א 55756-02-17, ומכל מקום, אין למשיב טענת הגנה, אף לא בדוחק , שיכולה לעמוד לזכות וֹ, ואין די בטענה סתמית בעלמא, לפיה מעולם לא היה חייב כספים למבקש בגלל גזל כספי הפיקדון שהופקדו בידי המבקש. המבקש מציין, שאין המשיב טוען דבר בעניין השיקים, האם קיבל אותם, האם הגיעו לידו, האם החתימות הן שלו?

י"ג. לאחר שנתתי דעתי לבקשת רשות הערעור על כל מצורפיה, ולאחר שגם עיינתי בתיקים האלקטרוניים של ת"א 55756-02-17 ושל ת"א 55792-02-17, מסקנתי היא שיש לדחות את בקשת רשות הערעור, אף מבלי לבקש את תגובת המשיב.

י"ד. מדעיקרא, לא היה מקום להגיש את בקשת רשות הערעור , וזאת נוכח צו בתי-המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

סעיף 1(7) של הצו קובע, שלא תוגש בקשת רשות ערעור לגבי החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין.

סעיף 1(9) קובע, שלא תוגש בקשת רשות ערעור לגבי החלטה ליתן רשות להגן.

עיינו: רע"א 8381/14 אברבך ואח' נ' בנק איגוד (26.1.15) דברי כב' השופט נ' הנדל:

"הרציונאל שמאחורי סעיף 1(9) הוא פשוט: לא תינתן רשות לערער על החלטות שמטבען רק סוללות את הדרך לקראת מתן פסק דין מקיף. למשל, החלטה לִתן רשות להגן משמעה שהתובענה תעבור למסלול בו יתקיים דיון בין הצדדים על הנושאים השנויים במחלוקת ובסופו יימסר פסק דין. מטבע הדברים, תקיפת ההחלטה לִתן רשות להגן תתבצע על ידי התובע, בניסיון לערער על קו ההגנה של הנתבע. אלא שטענות אלו צפויות להתברר בהרחבה על ידי הערכאה הדיונית, שהרי ניתנה רשות להתגונן. בשל כך, אין טעם לדון בטענות מעין אלו של התובע במסגרת של בקשת רשות ערעור על ההחלטה לִתן רשות להגן. "

וכן רע"א (מחוזי תל-אביב) 29546-02-18 הרפז נ' חמדאן (14.2.18):

"דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף לאור סעיף 1 (9) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט -2009.
בית משפט קמא עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 205 (ג) לתקסד"א ומצא לנכון ליתן רשות להגן, ללא כל תנאי.
בניגוד למצב שבו בית משפט מחליט לדחות בר"ל על יסוד הבקשה וללא דיון, אז יש צורך ב"טעמים מיוחדים שיירשמו", אזי מתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה וללא חקירת מצהיר איננה טעונה "טעמים מיוחדים שיירשמו" ואף לא ניתן להגיש בר"ע על החלטה זו לאור הוראות הצו.
ככל שיתברר בסופו של יום כי אין ממש בהגנת הנתבע-המשיב והמבקש יקבל פסק דין לטובתו, ממילא יזכה בהוצאות בגין ניהול ההליך..."

די בכך כדי להביא למסקנה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות.

ט"ו. למעלה מן הדרוש אוסיף, שלעיצומו של ענין לא שוכנעתי שנפל פגם במסקנתוֹ של בית משפט קמא, לפיה הטענות שהועלו על ידי המשיב מצדיקות קיומו של בירור עובדתי ומשפטי.

לא נעלם מעיניי, שמתצהיר הבקשה ל רשות להתגונן המצורף לבקשה לביטול פסק הדין עולה, כי מדובר למעשה בתצהיר שהוגש במסגרת תביעת שכר הטרחה (46,100 ₪) ב-ת"א 55792-02-17 ולא במסגרת תביעת השיקים (ת "א 55756-02-17), ואולם, הגנתו הלכאורית של המשיב עולה מן האמור בבקשתו לביטול פסק הדין (שאליה צורף תצהיר) , ובה טוען המשיב שהמבקש גזל את כספו , שהיה מופקד בפיקדון בידיו הנאמנות של המבקש, והשתמש בהם לצרכיו האישיים, וכן שתביעת המ בקש משוללת בסיס, כשהמבקש, כך נטען, מנסה לגזול שנית כספים מן המשיב.
יצוין, שעל החלטת בית משפט קמא מיום 26.4.18 בדבר ביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, לא הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי המבקש.

ט"ז. כפי שציין בית משפט בהחלטתו מיום 26.4.18, בה ביטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, יש מקום לבחון את הטענות שהעלה המשיב הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי.

בנסיבות העניין המיוחדות לתיק זה, די בנימוקים שהובאו בהחלטה המבטלת את פסק הדין , שניתן בה ִעדר הגנה, כדי להצדיק את מתן הרשות להתגונן מפני התביעה, שהרי אלמלא סבר בית משפט קמא שעשויה להיות למשיב טענת הגנה הראויה לבירור, מה היה טעם בביטולו של פסק הדין שניתן בהעדר הגנה?
מקום בו אין טענת הגנה לכאורה, הראויה לבירור בבקשתו של נתבע לביטול פסק דין – אין טעם לבטל את פסק הדין, שהרי בהִעדר טענת הגנה לכאורה, ממילא יהא על בית המשפט לחזור וליתן את פסק הדין שזה עתה בוטל כך שההליך כולו יהא לשווא.

בענייננו, סבר בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 26.4.18, שראוי לבטל את פסק הדין שניתן בהִעדר הגנה, והמבקש השלים עם תוצאה זו, ולא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא מיום 26.4.18 . משסבר בית משפט קמא, שטענות ההגנה שהעלה המשיב בבקשתו לביטול פסק הדין ראויות לבירור, היה גם מקום לאפשר למשיב להתגונן מפני התביעה, כפי שאכן הורה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 26.6.18.

לכן, גם לעיצומו של עניין סבורני , שלא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא נשואת בקשת רשות הערעור, וזאת אף בהתעלם מכך שמדובר בהחלטה שבהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, שעליה לא תינתן רשות ערעור.

י"ז. על יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור, ומשלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה אל:

  1. המבקש: אחסאן חלבי, ת.ד. 373, דאלית אל כרמל 30056 .
  2. ב"כ המשיב: עוה"ד זכי כמאל, חיפה.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ח, 16 יולי 2018, בהעדר הצדדים.