הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 22077-06-20

בפני כב' השופט יגאל גריל, שופט עמית

המבקש:

אהוד בן ש"ך
ע"י ב"כ עו"ד יונתן קהת ו/או אלומה צרניק

נגד

המשיבים:

  1. יואל מרגלית
  2. יוסף ספרן

ע"י ב"כ עוה"ד אפרים גלסברג

3. Avner Holding BV (חברה זרה שהתאגדה בהולנד)

החלטה

א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה ( כב' השופטת מ' קלמפנר נבון) מיום 7.5.2020, ב-ת"א 55045-12-18, לפיה נדחתה בקשתו של המבקש לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות, ולחלופין למחיקת התביעה בשל כך שבית המשפט בישראל אינו מהווה פורום נאות לדיון בתביעה.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה:

המשיבים מס' 1 ומס' 2 (להלן: "המשיבים") הגישו לבית משפט קמא תביעה על סך 1,551,000 ₪ כנגד המשיבה מס' 3, שהיא חברה זרה שהתאגדה בהולנד (להלן: "חברת אבנר"), וכנגד המבקש, שנטען כי הוא בעל השליטה דה פקטו בחברת אבנר.

נטען בכתב התביעה, כי בתאריך 10.1.20 10 חתמו המשיבים והמבקש על הסכם, שנערך בישראל, לפיו הם ישקיעו באמצעות חברות שלהם בחברה שהתאגדה בפולין בשם
Mor Eden Tower Sp. Z.o.o (להלן: "חברת מור עדן"), שהיה לה הסכם לרכישת קרקע בשטח של 6 דונם בוורשה בפולין (להלן: "הקרקע"). עוד נטען, כי המבקש התחייב להשקיע באמצעות חברת אבנר 30.1%, וכן 20% נוספים באמצעות שותף נוסף מקפריסין, וסוכם כי חלוקת המניות בחברת מור עדן תהיה: 50.1% למבקש ו-49.9% למשיבים.

עוד נטען בכתב התביעה, כי בתאריך 12.1.2010 חתמו המשיבים והמבקש על הסכם נוסף, שנטען כי אף הוא נערך בישראל, בו התחייבה חברת אבנר לשלם למשיבים - 20% מרווחי אבנר (שהוגדרה כמשקיע A וכמשקיע B ( נטען, כי בשלב מאוחר יותר הועברו מניות משקיע B לצד שלישי)), לאחר ניכוי מס בפולין, במידה ויחול, שמעבר לתשואה של 16% על ההשקעה העודפת (להלן: "הסכם לתשלום פרמיה").
נטען בכתב התביעה, כי ביום 29.3.2017 נמכרה הקרקע תמורת 14.35 מיליון אירו, וכי רווחי משקיעים A ו- B לאחר ניכוי מס בפולין ולאחר ניכוי הריבית על ההשקעה העודפת, הסתכמו ב-1,802,354 אירו, ולפיכך היה על חברת אבנר לשלם למשיבים סכום השווה
ל-20% מרווח זה, דהיינו, 360,471 אירו, אולם, לטענת המשיבים, חברת אבנר לא קיימה את התחייבותה, בשל הוראת המבקש, ולא שולם להם דבר.

ג. ביום 8.4.2019 הגיש המבקש בפני בית משפט קמא בקשה שכותרתה: "בקשה מטעם הנתבע 2 לעיכוב הליכים ולחלופין למחיקת התביעה בשל חוסר סמכות ולמתן ארכה להגשת כתב הגנה" (להלן: "הבקשה לעיכוב הליכים").

בבקשה לעיכוב הליכים טען המבקש, כי ביום 12.1.2010 נחתם הסכם בעלי מניות בין המשיבים לבין חברת אבנר וחברת מור עדן, הסכם שנערך בשפה האנגלית, ונחתם, לטענתו, בפולין (להלן: "הסכם בעלי המניות"), כשהמבקש מציין שהסכם זה הוסתר על ידי המשיבים מבית משפט קמא.

לטענת המבקש, סעיף 30.1 של הסכם בעלי המניות קובע, שעל ההסכם יחולו דיני מדינת פולין, וכי סעיף 30.2 של הסכם זה קובע תניית בוררות, לפיה כל סכסוך בין הצדדים שלא ייפתר בהסכמת הצדדים יימסר לבוררות שתתקיים בפני בית המשפט לבוררות שבלשכת המסחר הלאומית ב וורשה שבפולי, ושפת הבוררות תהיה אנגלית.
לטענתו, ההסכם לתשלום פרמיה מיום 12.1.2010, שמכוחו טוענים המשיבים בתביעתם, הוא, למעשה, תוספת להסכם בעלי המניות, שאף היא נערכה ונחתמה בפולין.

המבקש טען בבקשת עיכוב ההליכים, שההסכם לתשלום פרמיה כפוף להסכם בעלי המניות, בהיותו, לטענתו, תוספת להסכם זה, ולכן חלות לגביו הוראות סעיפים 30.1 ו-30.2 של הסכם בעלי המניות בדבר החלת הדין הפולני ובדבר תניית הבוררות.

לפיכך עתר המבקש לעיכוב ההליכים בפני בית משפט קמא, ולהפניית הצדדים לבוררות בפני בית המשפט לבוררות שבלשכת המסחר הלאומית בעיר ורשה בפולין.

עוד טען המבקש, כי מירב הזיקות והנסיבות מצדיקות קיום ההתדיינות בפולין, ואין כל טעם מיוחד המצדיק את אי-יישוב הסכסוך בבוררות.
לחלופין טען המבקש בבקשה לעיכוב הליכים, כי בית המשפט בישראל אינו מהווה פורום נאות, שכן מלבד מקום מושבם של המבקש והמשיבים בישראל, מירב הזיקות מצביעות על כך שבית המשפט המוסמך לדוּן בעניין הוא במדינת פולין.

בנוסף, עתר המבקש להארכת המועד להגשת כתב ההגנה מטעמו, עד 30 ימים לאחר מתן ההחלטה בבקשתו לעיכוב הליכים.

ד. מנגד, טענו המשיבים, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. לטענתם, ההסכם לתשלום פרמיה, נערך ונחתם בישראל על ידי עורכי דין מטעם המבקש.
לטענתם, הסכם בעלי המניות וההסכם לתשלום פרמיה – הם שני הסכמים נפרדים, כאשר ההסכם האחרון נערך בישראל, בעברית, ללא מעורבות החברה הפולנית, ולא נחתם בפני נוטריון (כפי שדורש הסכם בעלי המניות), ומכאן שאין המדובר בתוספת להסכם המניות, אלא בהסכם נפרד. בנוסף נטען , שההסכם לתשלום פרמיה אינו נוגע לכל בעלי המניות.
לפיכך טענו המשיבים, כי תניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות אינה חלה, מה עוד שהמבקש עצמו אינו צד להסכם בעלי המניות, אלא רק להסכם לתשלום פרמיה.

עוד טענו המשיבים בפני בית משפט קמא, כי המבקש לא עשה את כל הדרוש לקיום בוררות בפולין, ופניותיהם אליו בתחילה לא זכו למענה, ובהמשך זכו לתשובה לקונית מצד המבקש, שלא דרש קיום בוררות, אלא הפנה את הצדדים להגשת תביעה בפולין.

בנוסף טענו המשיבים, שהן הם והן המבקש מתגוררים בישראל, בוצעה למבקש המצאה בישראל, כל העדים דוברי עברית, וההסכם לתשלום פרמיה נערך בעברית. מכאן שאין יסוד לטענת המבקש כאילו אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתובענה.

ה. ביום 4.6.2019 הודיעו הצדדים לבית משפט קמא על הסכמתם לפנות להליך גישור אך לאחר מספר ארכות, הודיעה המגשרת ביום 10.3.2020, כי הליך הגישור לא הסתיים בהסדר , ולפיכך הורה בית משפט קמא על המשך ההליך מן המקום אליו הגיע טרם ההפניה לגישור.

ו. ביום 6.5.2020 הגיש המבקש את תשובתו לתגובת המשיבים לבקשה לעיכוב הליכים, במסגרתה טען, כי ההסכם לתשלום פרמיה נחתם באותו יום שבו נחתם הסכם בעלי המניות ובאותו מקום, בפולין, וקיימים קשר הדוק וזיקה ישירה בין שני ההסכמים, כשהסכם הפרמיה מהווה תוספת להסכם בעלי המניות.

לטענת המבקש, ככל שקיים ספ ק באשר לפרשנות הסכם הפרמיה, המהווה, לטענתו, תוספת להסכם בעלי המניות, הרי שהדבר משמש כשיקול לאכיפת תניית הבוררות, במיוחד נוכח הצורך לדוּן בסוגיה בהתאם לדין הפולני, שיהא צורך להוכיחו, לתרגם מסמכים שנכתבו בפולנית, לשמוע עדים מפולין וכיוצא בזה . לטענת המבקש, המדובר בנטל כב ד, שיחייב את הצדדים בהוצאות ניכרות.

עוד טען המבקש בתשובתו לתגובת המשיבים לבקשה לעיכוב הליכים, שיש לדחות את הטענה, כאילו אין המבקש צד להסכם בעלי המניות, אלא חברת אבנר, שכן טענה זו מנוגדת לטענת המשיבים, לפיה המבקש הוא בעל השליטה בחברת אבנר. לטעמו של המבקש, אין ספק שחברת אבנר היא אף צד להסכם לתשלום פרמיה, המהווה, לטענתו, תוספת להסכם בעלי המניות.

לטענת המבקש, קיימת אינדיקציה ברורה שציפייתם הסבירה של הצדדים הייתה, כי הסכסוך בנוגע להסכם הפרמיה, שלטענתו, מהווה תוספת להסכם בעלי המניות, יידון בפני ערכאה שיפוטית בפולין ועל פי הדין הפולני, מה עוד, שלפי מבחן מירב הזיקות, הפורום הטבעי והנכון הוא הערכאה המוסמכת בפולין.

ז. ביום 7.5.2020 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה לעיכוב הליכים, שהיא ההחלטה נשואת בקשת רשות הערעור שבפניי.
בית משפט קמא כתב בהחלטתו, שהואיל ועסקינן בתביעה שהומצאה כדין, הרי כאשר מועלית טענה בדבר פורום לא נאות, רובץ הנטל על המבקש להוכיח את טענת אי-נאותות הפורום .

עוד כתב בית משפט קמא בהחלטתו, כי ההסכם לתשלום פרמיה אינו מהווה חלק מהסכם בעלי המניות, הואיל ו מדובר בהסכם שנכתב בעברית (בעוד הסכם בעלי המניות נכתב באנגלית), נערך בישראל, ונחתם באותו יום (12.1.2010) בו נחתם הסכם בעלי המניות. לכן , יש להניח שאילו היה חלק ממנו, ניתן היה להוסיפו כנספח להסכם בעלי המניות, או לכל הפחות, לציין שהוא מהווה תיקון, נספח, או תוספת להסכם בעלי המניות, כפי שעשו הצדדים בתיקונים מאוח רים שנערכו בהסכם בעלי המניות.

בנוסף, ההסכם לתשלום פרמיה לא נחתם על ידי כל הצדדים, החברה הפולנית אינה צד לו, והוא אינו מאושר נוטריונית, בעוד סעיף 22.3 להסכם בעלי המניות קובע, כי שינויים בהסכם יאושרו נוטריונית.

עוד קבע בית משפט קמא, כי מירב הזיקות בכל הנוגע למחלוקת שמעוררת התביעה, הן דווקא לפורום הישראלי, הואיל וההסכם לתשלום פרמיה נכתב בשפה העברית, נערך בישראל, ואף התיקון לו נחתם בישראל. בנוסף, מרבית הצדדים הם דוברי עברית. חברת אבנר היא חברה המאוגדת בהולנד, שבעלי מניות יה הם תאגידים ישראליים, שהמבקש הוא בעל השליטה בהם. לפיכך, הדין החל על ההסכם לתשלום פרמיה, בהיעדר הוראה אחרת, הוא הדין הישראלי.

עוד כתב בית משפט קמא, כי ציפייתם הסבירה של הצדדים כולם הייתה, כי התדיינות משפטית ביחס להפרת ההתחייבויות הנובעות מההסכם לתשלום פרמיה תהיה בישראל, ואף מבחן מיהות הפורום בעל העניין האמיתי לדוּן בתביעה, מטה את הכף לכך שבית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדוּן בתביעה.

לפיכך, דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיכוב הליכים, וקבע כי על המבקש להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים.

ח. המבקש ממאן להשלים עם החלטתוֹ זו של בית משפט קמא, ובקשת רשות הערעור באשר להחלטה זו מונחת עתה בפניי.

אציין, כי בהסכמת ב"כ המשיבים, נעתרתי ביום 21.6.2020 לבקשתו של המבקש לעיכוב ההליכים בבית משפט קמא עד למתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור.

ט. תמצית טענות המבקש בבקשת רשות הערעור היא זו:

1. בהיבט הצורני, צוין בהסכם לתשלום פרמיה מפורשות בשורה הראשונה, כי מדובר במסמך "בהמשך להסכם בעלי המניות" שנחתם באותו יום, דבר המצביע על כך שמדובר בתוספת להסכם בעלי המניות.
הקשר להסכם בעלי המניות מצוין כבר בפתח ההסכם לתשלום פרמיה, ומכאן שנפלה שגגה בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא צוין בהסכם לתשלום פרמיה, כי מדובר בתוספת להסכם בעלי המניות.

2. בהיבט המהותי, ההסכם לתשלום פרמיה חסר משמעות, ואף אינו קריא, ללא פניה להסכם בעלי המניות, הוא מקנה זכויות שתוענקנה רק בהתקיים אירועים ותנאים המבוארים בהסכם המניות, והוא מפנה במספר רב של סעיפים להסכם בעלי המניות. לטענת המבקש, בית משפט קמא לא דן בתלות בין המסמכים ואף לא בכך שההסכם לתשלום פרמיה בפני עצמו - חסר פרטים מהותיים רבים אותם יש להשלים מתוך הסכם בעלי המניות.

כך, למשל, טוען המבקש, כי סעיפים בהסכם לתשלום פרמיה כוללים מונחים שאינם מוגדרים בהסכם זה, אלא רק בסכם בעלי המניות, כגון: "מימון נוסף", "חשבון חברה". המבקש מפנה לסעיף 2.1 בהסכם לתשלום פרמיה שעניינו ההסדר הנוגע לפיצולן של מניות החברה שבהסכם בעלי המניות, וכן מפנה המבקש לסעיף 2.3 להסכם לתשלום פרמיה הקובע הסדר של קיזוז נזק שייגרם עקב אי-מילוי סעיף 4.8 להסכם בעלי המניות.
לטענת המבקש, תביעת המשיבים נסמכת על סעיף 2.4 להסכם לתשלום פרמיה, בו נכללים מושגים רבים המוגדרים רק בהסכם בעלי המניות (כגון: "משקיע A ו- B", "השקעה עודפת" ועוד).

לטענת המבקש, הצורך לפנות להשלמת פרטים והגדרות להסכם בעלי המניות, מצביע על כך שאומד דעתם של הצדדים היה, שכל מה שמופיע בהסכם לתשלום פרמיה, ייקבע בהתאם להוראות הסכם בעלי המניות.

טוען המבקש, כי אין כל סיבה שההסכם לתשלום פרמיה יאמץ את ההסכמות בין הצדדים בכל הנוגע לפיצול המניות, להקצאת המניות, להשקעה העודפת ועוד , שבהסכם בעלי המניות, אך לא יאמץ את תניית הבוררות.

3. בתניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות צוין מפורשות, שהיא תחול לא רק על ההסכם עצמו, אלא גם על כל סכסוך הנובע מן ההסכם או מתקשר אליו, כך שגם אם ההסכם לתשלום פרמיה לא היה המשך ישיר להסכם בעלי המניות, הרי שתניית הבוררות חלה, משום שמדובר במחלוקת שיש לה קשר להסכם בעלי המניות.

4. טוען המבקש, כי הלכה היא, שמקום בו נקבעה בהסכם תניית בוררות בינלאומית, על בית המשפט בישראל לכבד את התניה ולעכב הליכים לפי סעיף 6 של חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, ולפיכך בחינת שיקולי "פורום נאות" אינם רלוונטיים מקום בו חלה תניית בוררות בינלאומית. מוסיף המבקש, כי שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבואו להכריע בבקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות זרה על פי סעיף 6 של חוק הבוררות - הוא שיקול דעת מצומצם, וככלל, על בית המשפט להורות על עיכוב ההליכים.

5. גם אילו שיקולי "פורום נאות" היו רלוונטיים, טוען המבקש, שגם אז המסקנה המתבקשת היא שהפורום הנאות הוא פולין, שכן עסקינן בהסכם הנוגע לרכישת ומכירת נכס מקרקעין בפולין, על בסיס הסכמים בשפה הפולנית, על ידי חברה פולנית, כאשר הסכם בעלי המניות כפוף לדין הפולני.

6. לטענת המבקש, בתי המשפט החילו תניית בוררות בחוזה מוקדם על חוזה מאוחר, אפילו במקרים בהם אין תלות וזיקה הדוקה בין הוראות שני החוזים כבענייננו . המבקש מפנה ל-רע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' Kia Motors Corporations (27.6.2012) [להלן: "עניין סוכנות מכוניות לים התיכון"], שם נקבע, שיש להידרש לאומד דעת הצדדים, ולהשלים פרטים מהותיים לתוך חוזה מכללא מאוחר שנכרת עם צד שלישי, מתוך החוזה המוקדם, וכי יש לקרוא לתוך החוזה מכללא המאוחר את תניית הבוררות שבחוזה המוקדם. לטענת המבקש, הדברים נכונים בענייננו מקל וחומר, שכן בענייננו ההסכם לתשלום פרמיה מהווה המשך ישיר להסכם בעלי המניות על ידי אותם צדדים שנטלו חלק בהסכם הראשון, וכי אין כל פשר או משמעות להסכם לתשלום פרמיה במנותק מהסכם בעלי המניות.

המבקש מפנה גם ל-ת"א (מחוזי ת"א) 405/00 Citrix Systems Inc נ' סברילון בע"מ (1.12.2005), שם נקבע, כי הסכם מאוחר המוסיף על הסכם קיים בו קיימת תניית בוררות, אינו מבטל את תניית הבוררות אשר בהסכם הקודם.

7. המשיבים לא הביאו כל טעם מדוע הצדדים יקבעו חלק מן ההוראות בהסכם בעלי המניות עצמו, בעוד שאת חלקן האחר של ההוראות יקבעו בהסכם נפרד לגמרי, הכפוף למנגנון שונה של דין ויישוב סכסוכים, במדינה שונה. לטענת המבקש, אין כל הגיון בהתנהלות שכזו.

8. בית משפט קמא קבע, כי החברה הפלונית מור עדן לא חתמה על ההסכם לתשלום פרמיה, בניגוד להיותה צד להסכם בעלי המניות . בעניין זה טוען המבקש, כי חברת מור עדן היא צד פורמאלי בלבד להסכם בעלי המניות, וסעיף 19.1 להסכם מבהיר, שאין לה כל סמכות לפעול לאכיפת ההסכם כלפי מי מן הצדדים.

9. טוען המבקש, שהואיל וההסכם לתשלום פרמיה הוא תוספת להסכם בעלי המניות, ולא תיקון לו, הרי שאין צורך שהוא ייערך באנגלית בפני נוטריון, כפי שאכן בוצע בתיקונים להסכם בעלי המניות.

10. לטענת המבקש, ההסכם לתשלום פרמיה נחתם בעקבות החלטת הצדדים ב"רגע האחרון" על הוספת הסדרים נוספים משלימים ללא דיחוי, שהם ביקשו להסדירם במהירות ובאופן יעיל ככל הניתן, לאחר שנערך הסכם בעלי המניות בסיועם של עורכי דין זרים.

11. לחלופין טוען המבקש, שגם אם לא תתקבל טענתו בדבר תניית הבוררות, הרי שהפורום הנאות לבירור התביעה הוא במובהק פולין, שכן לא ניתן להפריד בין שני ההסכמים. טוען המבקש, כי בענייננו, מלבד זהותם של המשיבים, כל יתר הזיקות מובילות למסקנה שהפורום הנאות הוא בפולין, שכן שני ההסכמים נחתמו בפולין, חברת מור עדן היא חברה פולנית, נכס המקרקעין מצוי בפולין, ההסכם לרכישת הנכס ולמכירתו נוסחו ונחתמו בפולין בשפה הפולנית, במטבע אירו הנהוג בפולין, איתור העסקה בוצע בפולין, וקביעת שוויו של הנכס והפרמיה אותה תובעים המשיבים נקבעת ביחס לחלוקת דיבידנד בפולין לאחר תשלום מס בפולין, ומכאן שמבחן מירב הזיקות מצביע בבירור על זיקה לפורום בפולין.

ממשיך וטוען המבקש, שכך גם מבחן הציפיות הסבירות של הצדדים בדבר מקום ההתדיינות - הוא בפולין. לטענתו, גם מבחן השיקולים הציבוריים ושיקולי היעילות - מצביע על כך שהפורום היעיל הוא בפולין, שכן מדובר בחברה פולנית ובמכירתו של נכס מקרקעין בפולין, ובית המשפט בישראל, יידרש להכריע על פי הדין הפולני החל על ההסכם ולבחון מסמכים וראיות בפולנית הכפופים לדין הפולני.

י. המשיבים הגישו תשובה לבקשת רשות הערעור, ולהלן עיקרי טענותיהם:

1. לטענת המשיבים, בבקשתו לעיכוב הליכים שהוגשה לבית משפט קמא, הייתה טענת המבקש, כי ההסכם לתשלום פרמיה מהווה תיקון להסכם בעלי המניות. אולם, לאחר שהוגשה תגובת המשיבים בפני בית משפט קמא, העלה המבקש בתשובתו לתגובת המשיבים בפני בית משפט קמא ובבקשת רשות הערעור, טענות חדשות ושונות, שכלל לא נטענו בבקשתו המקורית, ומטעם זה בלבד יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

2. בכתב ההגנה שהגיש המבקש נטען, כי ההסכם לתשלום פרמיה נקבע כתמריץ אישי למשיבים מעבר לזכאותם להשתתפות ברווחי ההשקעה על פי חלקם בהשקעה באמצעות חברה הרשומה בקפריסין. דהיינו, המבקש מודה, כי תכליתו של ההסכם לתשלום פרמיה נפרדת מתכליתו של הסכם בעלי המניות.

המשיבים מציינים, שהם אינם מסכימים עם טענת המבקש שמדובר בתמריץ אישי למשיבים שנועד להביא למימוש מהיר של העסקה, ואולם הם אינם חולקים על כך שאכן מדובר בתשלום אישי להם, שלא בכובעם כמשקיעים באמצעות החברה הרשומה בקפריסין.
לטענתם, ההסכם לתשלום פרמיה נחתם על ידם בכובעם האישי כבעלי זכות אישית לתשלום זה.

3. טענת המבקש, לפיה ההסכם לתשלום פרמיה נחתם ברגע האחרון על רקע הוספת הסדרים משלימים בין הצדדים, אינה מתקבלת על הדעת, הואיל וברור שהסכם ה קובע תשלום פרמיה בשיעור משמעותי של 20% אינו בגדר תוספת של הרגע האחרון, מה עוד שטענה עובדתית זו של המבקש לא נתמכה בתצהיר.

4. בהתאם לפסיקה, הנטל להוכיח כי על הסכסוך חל הסכם בוררות תקף מוטל על העותר לעיכוב ההליכים (רע"א 1817/08 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' Pronauron Biotechnologies Inc (11.10.2009) [להלן: "עניין טבע"]).
אין כל בסיס לטענת המבקש, לפיה ההסכם לתשלום פרמיה הוא תיקון, או תוספת, להסכם בעלי המניות, לא מבחינה מהותית ולא מבחינה צורנית. בהתאם לסעיף 22.3 להסכם בעלי המניות, כל תיקון או שינוי של ההסכם יהיה תקף רק אם ייעשה בכתב וייחתם על ידי כל אחד מן הצדדים בפני נוטריון, ואילו ההסכם לתשלום פרמיה לא נחתם בשפה האנגלית, אלא בעברית, והוא נחתם רק על ידי חברת אבנר והמשיבים, הוא לא נחתם על ידי חברת מור עדן שגם היא חתומה על הסכם בעלי המניות, והוא אף לא נחתם בפני נוטריון בתאריך 12.1.2010 (על אף שבאותו יום נחתם הסכם בעלי המניות בפני נוטריונית פולנית) , ואף לא נחתם בפני נוטריון כשבוצע בו תיקון מאוחר והנוסח הפך לנוסח הסופי. זאת ועוד, לטענת המשיבים, המדובר בהסכם שנחתם באותו יום בו נחתם הסכם בעלי המניות, ובמידה וההסכם אכן היה חלק מהסכם בעלי המניות, הרי שהוא לא היה נכתב בעברית, אלא באנגלית. כמו כן, ההוראה הרלוונטית בהסכם לתשלום פרמיה המקנה למשיבים פרמיה על מכירת הקרקע, אינה קשורה ליחסי הצדדים בכובעם כבעלי המניות של חברת מור עדן .

5. התיקון להסכם בעלי המניות מיום 11.2.2010 נושא כותרת "תוספת ושינוי מס' 1 להסכם בעלי המניות", הוא נערך באנגלית ונחתם בפני נוטריון. מכאן יש ללמוד שזה היה התיקון הראשון להסכם. לכן ברור שההסכם לתשלום פרמיה - לא היה בגדר תיקון להסכם בעלי המניות. כך גם בהסכמי הצטרפות מאוחרים נקבע, כי החברות שאליהן הועברו המניות מסכימות שתנאי הסכם בעלי המניות יחולו עליהן, ושהן ייחשבו צדדים להסכם בעלי המניות כאילו חתמו עליו מלכתחילה. הסכמי ההצטרפות נערכו באנגלית ואושרו על ידי נוטריונית, והם מלמדים, כי במידה והצדדים מעוניינים להוסיף על הסכם בעלי המניות, הם יודעים כיצד לעשות זאת.

הואיל ובתשלום להסכם פרמיה - הדברים הנ"ל לא בוצעו, הרי שהדבר מצביע ל כך שהמדובר בהסכם נפרד, מה עוד שהחברות שהצטרפו בהמשך והפכו להיות בעלי מניות בחברת מור עדן, לא נטלו ולא התכוונו ליטול על עצמם את החובה לשלם את הפרמיה או את הזכות לקבלה.

6. בעניין סוכנות מכוניות לים התיכון המדובר היה בחוזה מ כללא שעילת התביעה לפיו הייתה זהה לעילת התביעה המקורית שהוגשה על ידי הצדדים להסכם הבוררות עצמו, ובית המשפט העליון פסק, שמדובר בניסיון לחמוק מבוררות, ואילו בענייננו, ההסכם לתשלום פרמיה נכרת בנפרד, כהסכם נפרד, ועוסק בתמורה אישית לה זכאים המשיבים, וזאת ללא כל קשר לתמורה שהסכם בעלי המניות עשוי היה להניב להם. מה עוד, שהזכויות שמקנה ההסכם לתשלום פרמיה למשיבים, אינו מופנה כלפי בעלי המניות המאוחרים.

7. גם אם מונחים מסוימים בהסכם לתשלום פרמיה מחייבים פרשנות מתוך מהסכם בעלי המניות, הרי שהפניה להסכם בעלי המניות היא כמקור חיצוני, ולא די בכך כדי להחיל את כל יתר הוראות הסכם בעלי המניות על ההסכם לתשלום פרמיה.

8. אין כל יסוד לטענת המבקש, לפיה בית המשפט בישראל מהווה פורום לא נאות, שהרי המבקש מתגורר בישראל, בוצעה לו מסירה בישראל, ואף היועצים המשפטיים של הצדדים מצויים בישראל, כל העדים דוברי עברית, כל ישיבות ההנהלה של חברת מור עדן התקיימו בישראל והפרוטוקולים נערכו בעברית, והמסמכים הנוגעים להתחייבות לתשלום פרמיה נערכו בעברית ובישראל. מכאן שחל על הסכם זה הדין הישראלי. הצד היחיד שאינו ישראלי, הוא חברת אבנר, הרשומה בהולנד, שהמבקש הוא בעל 99% ממניותיה, ומיופה הכוח שלה, מר יואב בר-נס, הוא אזרח ותושב ישראל. מכאן, שציפייתם הסבירה של הצדדים הייתה שכל התדיינות בנוגע להפרת ההתחייבויות הקבועות בהסכם לתשלום פרמיה - תיערך בישראל.
לטענת המשיבים, בניגוד לטענת המבקש, אין כל רלוונטיות לנכס המקרקעין, שעה שאין מחלוקת אודות סכום המכירה.

9. כאשר המשיבים פנו למבקש בדרישה לתשלום הפרמיה, הוא לא טען שקיימת בין הצדדים תניית בוררות שיש לפעול לפיה, אלא הפנה אותם להגיש תביעה בפולין, דהיינו, המבקש לא עמד על הזכות, הנטענת על ידו, לברר את המחלוקות בנוגע להסכם לתשלום פרמיה בבוררות, ומכיוון שהמשיבים מתכחשים לזכות נטענת זו, הרי שתניית הבוררות איבדה מכוחה.

10. טוענים המשיבים, כי בהתאם לפסיקה, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות לפי סעיף 5 של חוק הבוררות תיעשה באופן מצומצם (כשהם מפנים לפִסקה ט"ו ב עניין טבע).

יא. לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא מיום 7.5.2020, בתיק בית משפט קמא, ובטיעוני הצדדים בכתב כולל הנספחים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת הערעור להידחות.

יב. סעיף 5 של חוק הבוררות עוסק בעיכוב הליכים עקב תניית בוררות, וקובע:

"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות."

לעניין עיכוב הליכים עקב תניית בוררות שחלה עליה אמנה בינלאומית שישראל היא צד לה, קובע סעיף 6 של חוק הבוררות:

"הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וחלה על הבוררות אמנה בין-לאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין עיכוב הליכים, ישתמש בית המשפט בסמכותו לפי סעיף 5 בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן."

בענייננו רלוונטית אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, לפיה על בתי המשפט במדינות החברות באמנה, להכיר בתניות בוררות מוסכמות בהסכמים (סעיף 2 לאמנה) , וכן לאכוף פסקי בוררות שניתנו במדינות החברות (סעיף 3 לאמנה) . מדינת ישראל אישררה את האמנה, והיא בת תוקף בישראל החל מיום 7.1.1959, כאשר תקנות לביצוע אמנת ניו-יורק (בוררות חוץ), התשל"ח-1978 עוסקות באופן יישום אמנת ניו-יורק. פולין הצטרפה לאמנה בתאריך 3.10.1961.

לעניין עיכוב הליכים בשל תניית בוררות, קובע סעיף 2(3) של האמנה:

"בית המשפט של מדינה מתקשרת, שעה שהובאה לפניו תובענה על ענין שלגביו עשו בעלי הדין הסכם במשמעות סעיף זה, יפנה את בעלי הדין לבוררות, לפי בקשת אחד מהם, זולת אם הוא מוצא שההסכם האמור בטל ומבוטל, או משולל כוח פעולה או איננו בר ביצוע."

יג. בענייננו, השאלה המרכזית היא: האם על ההסכם לתשלום פרמיה מיום 12.1.2010 חלה תניית הבוררות שנקבעה בסעיף 30.2 של הסכם בעלי המניות שנחתם באותו היום?

סעיף 30.2 של הסכם בעלי המניות קובע:

"The Parties shall try to resolve any and all disputes regarding thus Agreement in an amicable manner. All disputes arising out of, or in connection with this Agreement which cannot be amicably resolved by the Parties within 30 days of delivery of a notice of dispute by one party to the other, shall be referred to and finally resolved by the Arbitration Court at the National Chamber of Commerce in Warsaw in accordance with its Rules of Procedure. The language of the arbitration shall be English."

בהסכם לתשלום פרמיה שנחתם ביום 12.1.2010, המחזיק עמוד אחד, אין הוראה בדבר מנגנון יישוב סכסוכים.

יד. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי ההסכם לתשלום פרמיה אינו מהווה חלק מהסכם בעלי המניות, ולפיכך, תניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות לא חלה, ואין מקום לעיכוב ההליכים בגינה (פִסקה 27 של החלטתו):

"ההסכם נושא תביעה זו, ההסכם לתשלום פרמיה (הסכם הבונוס), נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "הסכם לתשלום פרמיה") אינו מהווה חלק מהסכם בעלי מניות. המדובר בהסכם שנכתב בעברית, נערך בישראל ונחתם באותו יום בו נחתם הסכם בעלי המניות ולכן יש להניח כי אילו היה חלק ממנו, היה ניתן להוסיפו כנספח להסכם בעלי המניות או לכל הפחות, לציין במפורש כי מהווה תיקון/נספח/תוספת להסכם בעלי המניות ולהחיל את הוראות הסכם בעלי המניות, כפי שפעלו הצדדים בתיקונים מאוחרים שנעשו להסכם בעלי המניות; התיקון להסכם אף נחתם בישראל; כך אפשר גם ללמוד מהסכם מיום 11/2/10 אשר הוכתר כתיקון הראשון להסכם בעלי המניות; ההסכם לתשלום פרמיה אף לא נערך ונחתם כפי שניתן היה לצפות אילו היה מהווה תיקון כטענת הנתבע 2 (המבקש בבקשת רשות הערעור - י.ג.) – בשפה האנגלית, הוא לא נחתם על ידי כל הצדדים, החברה הפולנית אינה צד לו, והוא אינו מאושר נוטריונית כפי שנדרש לשינויים בהסכם בעלי מניות כאמור בסעיף 22.3 להסכם בעלי המניות. הנתבע 2 אף לא הוכיח כי תוכן ההסכם לתשלום פרמיה, מבחינה מהותית, הוא חלק מהסכם בעלי המניות. די בכך על מנת לדחות את הבקשה."

דהיינו, הטעמים לדחיית בקשת המבקש לעיכוב הליכים עקב קיומה של תניית בוררות, אשר לפי קביעת בית משפט קמא אינה חלה על ההסכם לתשלום פרמיה, הם:

1. ההסכם לתשלום פרמיה נכתב בעברית, בעוד הסכם בעלי המניות נכתב באנגלית.

2. הואיל ושני ההסכמים נחתמו באותו יום (12.1.2010), הרי שאילו היה ההסכם לתשלום פרמיה תוספת להסכם בעלי המניות, הרי ניתן היה להוסיפו כנספח להסכם בעלי המניות.

3. אילו היה ההסכם לתשלום פרמיה בגדר תיקון, נספח, או תוספת להסכם בעלי המניות, צריך היה הדבר להיות מצוין בו.

4. ההסכם מיום 11.2.2010 נושא כותרת, לפיה הוא התיקון הראשון להסכם בעלי המניות. אילו היה ההסכם לתשלום פרמיה תיקון להסכם בעלי המניות, הרי שההסכם מיום 11.2.2010 לא יכול היה להיות מוכתר כתיקון הראשון.

5. ההסכם לתשלום פרמיה לא נכתב בשפה האנגלית, ואף לא נחתם על ידי כל הצדדים להסכם בעלי המניות, שכן חברת מור עדן אינה צד לו .

6. ההסכם לתשלום פרמיה אינו מאושר נוטריונית, כפי שנדרש בהתאם לסעיף 22.3 של הסכם בעלי המניות (אילו הוא אכן היה תוספת להסכם זה).

7. המבקש לא הוכיח שתוכן ההסכם לתשלום פרמיה מבחינת מהותו מהווה חלק מהסכם בעלי המניות.

טו. באשר לטעמים מס' 1 ומס' 6 של בית משפט קמא, טוען המבקש, שהואיל וההסכם לתשלום פרמיה הוא תוספת להסכם בעלי המניות, ולא תיקון לו, הרי שאין צורך שהוא ייערך באנגלית בפני נוטריון, כפי שאכן בוצע בתיקונים להסכם בעלי המניות.

לעניין זה רלוונטית הוראת סעיף 23.3 של הסכם בעלי המניות, לפיה:

"Any amendment or modification of this Agreement shall only be valid if in writing signed by each of the Parties and signed before Notary."

ניתן לראות כי הוראה זו אינה מתייחסת רק לתיקון, כפי שטוען המבקש, אלא לכל שינוי של הסכם בעלי המניות. אילו היה ההסכם לתשלום פרמיה תוספת להסכם בעלי המניות, הרי שהמדובר, למעשה, בשינוי של ההסכם, שאכן דורש חתימה של כל הצדדים, לרבות חברת מור עדן, שלא חתמה על ההסכם לתשלום פרמיה (כשהיא צד להסכם בעלי המניות), וחתימת כל הצדדים הייתה צריכה להתבצע בפני נוטריון, דבר שלא התבצע בהסכם לתשלום פרמיה.

זאת ועוד, מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא, לפיה הואיל ושני ההסכמים נערכו באותו יום, אילו היה ההסכם לתשלום פרמיה בגדר תוספת להסכם בעלי המניות, היו הצדדים עורכים אותו באותו אופן כמו הסכם בעלי המניות בפני נוטריון.

ממה נפשך - אם הצדדים ישבו ביום 12.1.2010 וחתמו על הסכם בעלי המניות, שהוא הסכם רב סעיפים, המתפרש על פני כ-33 עמודים, בפני נוטריון, ואף חברת מור עדן חתמה עליו, הרי שלא הייתה כל מניעה להמשיך ולנהוג כך גם לגבי ההסכם לתשלום פרמיה, שנחתם באותו יום, אילו אכן הוא היה תוספת להסכם בעלי המניות. משלא נהגו כ ך הצדדים, הדבר מצביע על כך שמדובר בהסכמים נפרדים (לכך, מתייחס טעם 5 דלעיל) .

בנוסף, הסכם בעלי המניות כולל 4 נספחים, ומכאן שאילו הצדדים היו חפצים לערוך תוספת להסכם, בדמות ההסכם לתשלום פרמיה, הם היו מצרפים, לכל הפחות, את ההסכם הזה כנספח להסכם בעלי המניות, כפי שנהגו לגבי ארבעת הנספחים להסכם, אך בדיעבד הדבר לא נעשה.

טז. המבקש אמנם טוען, כי ההסכם לתשלום פרמיה נערך עקב החלטת הצדדים ב"רגע האחרון" כדי להוסיף הסדרים נוספים משלימים ללא דיחוי, שהם ביקשו להסדירם במהירות ובאופן יעיל ככל הניתן, לאחר שנערך הסכם בעלי המניות. אולם, בעניין זה מקובלת עליי טענת המשיבים, לפיה הסכם לתשלום פרמיה בשיעור לא מבוטל (20%) אינו מתיישב עם החלטה של ה"רגע האחרון", מה עוד, שאף אילו כך אכן היה, הרי שלא הייתה מניעה לאחר ההסכמה ב"רגע האחרון" על תשלום הפרמיה, לערוך את אותה הסכמה כתוספת, או כנספח, להסכם בעלי המניות, באנגלית ובאופן מסודר, כשכל הצדדים, כולל חברת מור עדן, חותמים עליו בפני נוטריון, כפי שדורש סעיף 23.3 של הסכם בעלי המניות (כפי שקבע בית משפט קמא בטעם מס' 2 דלעיל).

יז. באשר לטעם מס' 3, לפיו קבע בית משפט קמא, שאילו היה ההסכם לתשלום פרמיה בגדר תיקון, נספח, או תוספת להסכם בעלי המניות, היה הדבר צריך להיות מצוין בו, טוען המבקש, שצוין בהסכם זה במפורש בשורה הראשונה, כי מדובר במסמך שהוא בהמשך להסכם בעלי המניות שנחתם באותו יום, דבר, שלטענתו, מצביע באופן מובהק על כך שמדובר בתוספת להסכם בעלי המניות.

ברישא של ההסכם לתשלום פרמיה אכן נכתב כפי שטוען המבקש, כי התחייבויות הצדדים בהסכם לתשלום פרמיה הן בהמשך להסכם בעלי המניות :

"בהמשך להסכם בעלי מניות של חברת Mor Eden Tower S.p. z.o.o מיום 12.1.2010 ("ההסכם" ) בין החברה, Avner Holding B.V. ("אבנר"), יואל מרגלית ("מרגלית") ויוסף ספרן ("ספרן") הצדדים מתחייבים כדלקמן..."

אולם, משעה שלהסכם בעלי המניות יש צד נוסף, חברת מור עדן, שאינה חתומה על הסכם זה, ומשעה שעל אף שההסכם לתשלום פרמיה נחתם באותו יום בו נחתם הסכם בעלי המניות, הצדדים לא פעלו כפי שיש לפעול בהתאם לסעיף 23.3 של ההסכם, באשר לשינויו, אין די באמור ברישא של ההסכם לתשלום פרמיה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא .

יח. דומה, שההפניה להסכם בעלי המניות נועדה לצורך פרשנות מושגים שאינם מוגדרים בהסכם לתשלום פרמיה, אלא בהסכם בעלי המניות, שהצדדים לא ראו צורך לחזור ולהגדירם מחדש בהסכם לתשלום פרמיה, אלא הסתפקו בהפניה להסכם בעלי המניות לצורך בירור הגדרתם של המושגים הללו.

בכך יש מענה לטענת המבקש, לפיה ההסכם לתשלום פרמיה כולל מושגים ואירועים המבוארים רק בהסכם בעלי המניות, והוא אינו קריא ללא פניה להסכם בעלי המניות.

אולם, אין די בכך כדי להוביל למסקנה, שההסכם לתשלום פרמיה מהווה תוספת להסכם בעלי המניות, כאשר כל שאר האינדיקציות, עליהן עמדתי לעיל, מצביעות על מסקנה שונה.

יט. באשר לטעם מס' 4 דלעיל, לפיו התיקון להסכם מיום 11.2.2010 נושא כותרת, אשר לפיה הוא התיקון הראשון להסכם בעלי המניות, ואילו היה ההסכם לתשלום פרמיה תיקון להסכם בעלי המניות, הרי שההסכם מיום 11.2.2010 לא יכול היה להיות מוכתר כתיקון הראשון, טוען המבקש, שאין המדובר בתיקון, כי אם בתוספת.

אולם, נוכח שיעור הפרמיה הלא מבוטל בהסכם לתשלום פרמיה (20%), אילו אכן היה מדובר בהסכם שאינו נפרד מהסכם בעלי המניות, לא היו הצדדים מכתירים תיקון מאוחר יותר כתיקון הראשון להסכם, אלא דווקא את ההסכם המשמעותי לתשלום פרמיה.

יתרה מכך, הכותרת של התיקון הנ"ל מיום 11.2.2010 היא:

"Addendum and amendment No. 1 to a shareholders agreement dated January 12, 2010"

ובתרגום לעברית: תוספת ותיקון מס' 1 להסכם בעלי מניות מיום 12 בינואר 2010. דהיינו, התיקון מיום 11.2.2010 להסכם בעלי המניות לא הוכתר רק כתיקון, אלא כ תוספת ותיקון מס' 1. מכאן , שאילו היה ההסכם לתשלום פרמיה בגדר התוספת הראשונה להסכם בעלי המניות, אזי התיקון מיום 11.2.2010 לא היה מוכתר כ" Addendum and amendment No .1 " (תוספת ותיקון מס' 1) .

אציין, כי על תוספת ותיקון זה מיום 11.2.2010 חתמה גם חברת מור עדן, דבר המשמיט את הבסיס מטענתו דלעיל של המבקש, שהיות והמדובר בתוספת ולא תיקון, לא נדרשה חתימתה של חברת מור עדן. הדבר גם שומט את הבסיס מטענת המבקש, לפיה חברת מור עדן היא צד פורמאלי בלבד להסכם בעלי המניות ולכן חתימתה על ההסכם לתשלום פרמיה לא נדרשה, שכן אילו כך היה הדבר, מדוע הצדדים בתוספת ותיקון מיום 11.2.2010 דאגו שגם חברת מור עדן תחתום עליו?
סבורני, שהתשובה לכך ברורה: תיקון או תוספת להסכם בעלי המניות צריכים להיחתם על ידי כל הצדדים להסכם בפני נוטריון, כפי שמורה סעיף 23.3 של הסכם בעלי המניות.

אינני סבור שדי בכך שהתיקון מיום 11.2.2010 הוכתר "כתיקון ותוספת מס' 1" כדי לדחות את בקשתו של המבקש לעיכוב הליכים, כשם שאין די בהפניה ברישא של ההסכם לתשלום פרמיה להסכם בעלי המניות, אולם , היות ושאר האינדיקציות מצביעות על-כך שההסכם לתשלום פרמיה איננו בגדר תוספת להסכם בעלי המניות, אלא הסכם נפרד, הדבר מטה את הכף לאישור מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה תניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות אינה חלה על ההסכם לתשלום פרמיה.

כ. המשיבים בתשובתם לבקשת רשות הערעור מפנים לכתב הגנתם של המבקש וחברת אבנר, שהוגש לבית משפט קמא ביום 10.6.2020, ובסעיף 17 של כתב ההגנה נכתב:

"הצורך בתוספת להסכם בעלי המניות וקביעת ההוראה בסעיף 2.4 כאמור, התעורר עקב בקשתם של התובעים (המשיבים בבקשת רשות הערעור - י.ג.) , לקבל "בונוס" על בסיס הצלחה במימוש העסקה במהירות, בתנאים שנקבעו בסעיף 2.4 לתוספת להסכם המניות (להלן: "הבונוס"). ההבנה וההסכמה המפורשת היתה כי תשלום הבונוס כאמור מהווה תמריץ לתובעים לבצע מימוש מהיר של ההשקעה ולפיכך הוא תלוי ומותנה במכירה מהירה של הנכס תוך זמן קצר לאחר רכישתו. " (ההדגשה שלי – י.ג.)

לפיכך, טוענים המשיבים, שהמבקש טוען, כי ההסכם לתשלום פרמיה מהווה תמריץ אישי למשיבים, מה שמעיד על-כך שההסכם לתשלום פרמיה אינו קשור להסכם בעלי המניות, המסדיר את היחסים בין בעלי המניות.

סבורני, כי יש ממש בטענת המשיבים. יש בכך, למעשה, הודאה מצד המבקש כי תכלית ההסכם לתשלום פרמיה שונה מתכליתו של הסכם בעלי המניות, דבר המחזק את המסקנה, שמדובר בשני הסכמים נפרדים.

כא. טענה נוספת שמעלה המבקש היא, שבתניית הבוררות אשר בהסכם בעלי המניות צוין מפורשות, שהיא תחול לא רק על ההסכם עצמו, אלא גם על כל סכסוך הנובע מן ההסכם או מתקשר אליו, לכן, לטענתו, גם אם ההסכם לתשלום פרמיה הוא הסכם נפרד, הרי שתניית הבוררות חלה גם עליו.
בעניין זה מפנה המבקש להוראת סעיף 30.2 של הסכם בעלי המניות, הקובעת, בין היתר, כי היא תחול על:
"All disputes arising out of, or in connection with this Agreement which cannot be amicably resolved by the Parties…"

מכאן, לטענתו, גם אם נקבע שההסכם לתשלום פרמיה הוא הסכם נפרד מהסכם בעלי המניות, עדיין תניית הבוררות חלה, שכן הוא קשור להסכם בעלי המניות.

בעניין זה מקובלת עליי טענת המשיבים, לפיה המילים "in connection with this agreement" מתייחסות למחלוקת העשויה להתעורר בקשר להסכם. ככל שמתקבלת הטענה לפיה מדובר בהסכמים נפרדים, אזי לא ניתן להחיל את תניית הבוררות.

כמו כן, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לזכאותם של המשיבים לקבל תשלום פרמיה, דבר ש כלל אינו נזכר בהסכם בעלי המניות ואינו מהווה חלק ממנו. אף המבקש טען בכתב ההגנה שהוגש לבית משפט קמא, שמדובר בהסכם לתמריץ אישי למשיבים למכירת נכס המקרקעין במהירות, דבר שאינו נוגע ליחסים בין בעלי המניות.
כב. טוען המבקש, כי בתי המשפט החילו תניית בוררות בחוזה מוקדם על חוזה מאוחר, אפילו במקרים בהם אין תלות וזיקה הדוקה בין הוראות שני החוזים כבענייננו. המבקש מפנה ל עניין סוכנות מכוניות לים התיכון, שם נקבע, לדבריו, שיש להידרש לאומד דעת הצדדים, ולהשלים פרטים מהותיים לתוך חוזה מכללא מאוחר שנכרת עם צד שלישי, מתוך החוזה המוקדם, וכי יש לקרוא לתוך החוזה מכללא המאוחר את תניית הבוררות שבחוזה המוקדם.
לטענתו, יש לפעול כך גם בענייננו, מקל וחומר.

כג. אין בידי לקבל טענה זו של המבקש. בעניין סוכנות מכוניות לים התיכון היה מדובר בחברת קיה מוטורס הקוריאנית אשר התקשרה עם חברת קוריאה מוטורס הישראלית בחוזה להפצת כלי רכב, במסגרתו נקבע שכל סכסוך ביניהן יידון בבוררות בקוריאה על פי הדין המהותי הקוריאני. חברת סוכנות מכוניות לים התיכון מחזיקה ב-100% ממניות קוריאה מוטורס.
קוריאה מוטורס וסוכנות מכוניות לים התיכון הגישו תביעה נגד קיה מוטורס הקוריאנית , על הפרת החוזה בכתב עם קוריאה מוטורס ועל הפרת חוזה מכללא עם סוכנות מכוניות לים התיכון, שעניינו הקמת מרכז לוגיסטי בישראל על ידי סוכנות מכוניות לים התיכון.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב החליט לעכב את ההליכים לגבי שתי התובעות (קוריאה מוטורס וסוכנות מכוניות לים התיכון). על כך הגישה סוכנות מכוניות לים התיכון בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בטענה, שלא היה מקום להחיל בעניינה את תניית הבוררות, עליה הסכימו קוריאה מוטורס וקיה מוטורס הקוריאנית.

כב' המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין דחה את בקשת רשות הערעור, וקבע (שם, בפִסקה 11):

"הדרך לבחון אם הוסכם למסור סכסוך כלשהו לבוררות, זהה לדרך בה נבחנות ככלל הסכמות של צדדים במשפט הפרטי – פרשנות החוזה שנכרת ביניהם...
על פניו, לא כרתו סוכנות מכוניות וקיה כל חוזה, ועל כן לכאורה אין יסוד לטענה כי הסכימו ליישב את הסכסוכים ביניהם בבוררות. אלא שתביעתה של סוכנות מכוניות כנגד קיה היא תביעה חוזית והסעד המתבקש הוא פיצויים בגין הפרת חוזה מכללא. אמנם, הצדדים חלוקים בשאלה אם חוזה מכללא כלל נכרת, אך בשלב המקדמי בו מצוי ההליך שלפנינו, משעוכבו ההליכים בטרם הוגש כתב הגנה, אין לנו אלא להניח כי העובדות שנטענו בכתב התביעה הן נכונות. לפיכך, חוזרת השאלה להיות שאלה פרשנית – האם הסכימו סוכנות מכוניות וקיה, במסגרת החוזה מכללא שכרתו לכאורה, ליישב את הסכסוכים ביניהם על-ידי בורר?"

בעניין סוכנות מכוניות לים התיכון, קבע בית משפט העליון, בנסבות אותו מקרה, שהן קוריאה מוטורס, לה הסכם ובו תניית בוררות עם קיה מוטורס, והן סוכנות מכוניות לים התיכון, ת ובעות בעילת תביעה זהה את קיה מוטורס . הואיל והחוזה מכללא בין קיה מוטורס לבין סוכנות מכוניות לים התיכון הוא חוזה חסר ביותר, הרי שנוכח הבסיס המשותף של עילות התביעה של שתי התובעות, יש לכלול בחוזה מכללא את תניית הבוררות (שם, בפִסקה 13):

"אחת התניות המופיעה בחוזה הכתוב בין קיה לקוריאה מוטורס היא תניית הבוררות. תניה זו משקפת את אומד דעתה של קיה אשר הסכימה לכרות חוזה הפצה עם מפיץ ישראלי, ובלבד שמחלוקות בינה ובינו יתבררו במדינתה ועל-פי הדין הנהוג בה. הואיל והחוזה מכללא שכרתו לכאורה קיה וסוכנות מכוניות הוא חוזה חסר ביותר, ואומד דעת הצדדים מורה כי יש להשלימו על-פי הוראות החוזה הכתוב הקיים, מתבקשת כמעט מאליה ההשלמה של החוזה מכללא על-ידי הוספת תניית הבוררות לתוכו. רק בדרך זו תוגשם הסכמת הצדדים, שאין כל אינדיקציה לכך שקיה נסוגה ממנה, ויינתן תוקף להסכמה אליה הגיעו, לנהל הליכים משפטיים בבוררות בקוריאה. יש להניח איפוא כי אם נכרת החוזה מכללא בין סוכנות מכוניות ובין קיה, הוא כולל בתוכו כמעט מניה וביה את הסכמת הצדדים לתניית הבוררות. ודוק: קיה, על-פי טענת סוכנות מכוניות, היא צד גם לחוזה מכללא. קיה וקוריאה מוטורס שותפות להסכם המקורי. הבסיס העובדתי לתביעתה של קוריאה מוטורס ולתביעתה של סוכנות מכוניות הוא זהה. עילת תביעתה של הראשונה תלויה בשאלה אם הופר החוזה שבין קיה לקוריאה מוטורס."

כד. כאמור כבר לעיל: "הדרך לבחון אם הוסכם למסור סכסוך כלשהו לבוררות, זהה לדרך בה נבחנות ככלל הסכמות של צדדים במשפט הפרטי – פרשנות החוזה שנכרת ביניהם..." (שם, בפִסקה 11), ובענייננו נוכח המסקנה שהסכם בעלי המניות וההסכם לתשלום פרמיה – הם הסכמים נפרדי ם, ועילת התביעה של המשיבים אינה נובעת מהסכם בעלי המניות, כי אם מן ההסכם לתשלום פרמיה, אזי אין מקום לאמץ את תניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות אל תוך ההסכם לתשלום פרמיה, הואיל ונוכח כל מה שפירטתי לעיל, רוב האינדיקציות שדנתי בהן לעיל, מצביעות על כך שאומד דעתם של הצדדים להסכם לתשלום פרמיה – היה ליצור הסכם נפרד.

כה. המבקש גם מפנה גם ל-ת"א (מחוזי ת"א) 405/00 Citrix Systems Inc נ' סברילון בע"מ (1.12.2005), שם נקבע, לדבריו, כי הסכם מאוחר המוסיף על הסכם קיים בו קיימת תניית בוררות, אינו מבטל את תניית הבוררות בהסכם הקודם. אולם, כאמור, בענייננו אין מדובר בהסכם המוסיף על הסכם קיים, אלא בהסכם נפרד, שנחתם באותו יום.

כו. הלכה היא, שהנטל להוכיח שעל התדיינות מסוימת חלה תניית בוררות, מוטל על המבקש לעכב את ההליכים, כפי שעמד על כך כב' השופט (בדימוס) א' רובינשטיין ב עניין טבע (לעיל, בפִסקה י"ז):

"הנטל להוכיח כי על הסכסוך חל הסכם בוררות תקף מוטל על העותר לעיכוב ההליכים - קרי המבקשת (השוו ע"א 286/83 קמר נ' ליפסקי, פ"ד לז(4) 245; רע"א 254/88 קבוץ קדרים נ' מורד, פ"ד מב(3) 74; אוטולנגי, כרך א', 265-264). לפיכך, על המבקשת להוכיח כי בנסיבות חל מנגנון יישוב הסכסוכים ולא החריג לו. ההכרעה בשאלה, האם עמדה המבקשת בנטל זה מסורה לבית המשפט."

כמו כן, התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב הליכים עקב תניית בוררות היא מצומצמת (שם, בפִסקה ט"ו):

"... סבורני כי נוכח ההלכות המצמצמות לגבי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות לפי סעיף 5 לחוק הבוררות (ראו רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ'ITF INDUSRIAL CONSTRUCTION; רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא), לא נפל בהכרעת בית המשפט קמא שלא לעכב את ההליכים פגם המחייב את התערבותנו."
בנוסף, אני מפנה בסוגיה זו גם לדברי כב' השופט י' עמית ב-רע"א 3331/14 Siemens AG נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , בפִסקה 8 (13.8.2014):

"כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות לא תינתן אלא במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית או סוגיה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או מקום בו נדרש הדבר לשם מניעת עיוות דין. הלכה זו כוחה יפה ביתר שאת מקום בו מדובר בהחלטות בנושא עיכוב הליכים לפי סעיפים 5 ו-6 לחוק הבוררות (ראו, לדוגמה, רע"א 5386/09 הרמן נ' אריאל (מ.ד.ע.) טכנולוגיות ייעוץ עסקי ופיננסי בע"מ, פסקאות 23-22 והאסמכתאות שם (11.1.2010)). איני סבור כי בקשה זו נמנית על מקרים חריגים אלו. " (ההדגשה שלי – י.ג.)

כך גם בענייננו. לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת בית משפט קמא לדחות את בקשת המבקש לעיכוב הליכים נוכח טענתו בדבר קיומה של תניית בוררות.

כז. אמנם, הכלל המנחה לגבי תניית בוררות עליה חלה אמנת ניו-יורק - הוא כיבוד הסכמת הצדדים, כפי שכתב כב' השופט (בדימוס) א' רובינשטיין (שם, בפִסקה כ"ב):

"הכלל המנחה לגבי עיכוב הליכים בשל תניית בוררות זרה, הוא כיבוד הסכמת הצדדים:
"הלכה זו מעוגנת בעקרון יסוד בדין החוזים והוא חופש ההתקשרות של הצדדים והצורך בקיום ההתחייבויות כפי שהצדדים קבעו בעצמם. אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב בחופש זה ולקבוע מה טוב ומה רע עבורם, אלא אם דורש זאת תיקון העולם" (ע"א 138/70.GREEK SOUTH AMERICAN LINE SHIPPING CO נ' דומיניון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 95, 99 - השופט עציוני...)."

(עיינו גם: בדברי כב' הנשיא (בדימוס) א' גרוניס ב-רע"א 4716/04‏ hotels.com נ' זוז תיירות בע"מ , בפִסקה 5 (7.9.2005)).

אולם, הואיל ולא עלה בידי המבקש להוכיח, כי תניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות חלה גם על ההסכם לתשלום פרמיה – הרי ש צדק בית משפט קמא משדחה את בקשתו, ואין כל עילה להתערב בהחלטתוֹ.

כח. עתה, יש לדוּן בטענתו החלופית של המבקש, לפיה בית המשפט בישראל אינו "פורום נאות", אלא, לטענתו, הפורום הנאות לבירור התביעה הוא במובהק פולין.

לדברי המבקש, מלבד זהותם של המשיבים, כל יתר הזיקות מובילות למסקנה שהפורום הנאות הוא בפולין, שכן שני ההסכמים נחתמו בפולין, חברת מור עדן היא חברה פולנית, נכס המקרקעין מצוי בפולין, ההסכם לרכישת הנכס ולמכירתו נוסחו ונחתמו בפולין בשפה הפולנית, במטבע אירו הנהוג בפולין, איתור העסקה בוצע בפולין, וקביעת שוויו של הנכס והפרמיה אותה תובעים המשיבים בהתאם להסכם לתשלום פרמיה נקבעת ביחס לחלוקת דיבידנד בפולין לאחר תשלום מס כדין בפולין, ומכאן שמבחן מירב הזיקות מצביע בבירור על זיקה לפורום בפולין.

עוד טוען המבקש, שגם מבחן הציפיות הסבירות של הצדדים בדבר מקום ההתדיינות - הוא בפולין. גם מבחן השיקולים הציבוריים ושיקולי היעילות – מוביל, לדעתו, למסקנה שהפורום היעיל הוא בפולין, היות ומדובר בחברה פולנית ובמכירת נכס מקרקעין המצוי בפולין. לטענתו, אם לא תתקבל עמדתו, יידרש בית המשפט בישראל להכריע על פי הדין הפולני החל על ההסכם, ולבחון מסמכים וראיות בפולנית הכפופים לדין הפולני .

כט. בעניין זה קבע בית משפט קמא בהחלטתוֹ (בפִסקה 29):

"במקרה דנן, מירב הזיקות במחלוקת נושא התביעה בה הוגשה הבקשה המונחת לפניי, הוא לפורום הישראלי. כאמור, ההסכם לתשלום פרמיה הוא הסכם נפרד מהסכם בעלי המניות, אשר נכתב בשפה העברית, נערך בישראל, והתיקון להסכם אף נחתם בישראל. מרבית הצדדים, הנתבע 2 וכן התובעים הם ישראלים, דוברי השפה העברית. הנתבעת 1 היא חברה הולנדית אשר בעלי המניות בה הם תאגידים ישראליים שהנתבע 2 הוא בעל השליטה בהם. כתב התביעה הומצא לנתבע 2 בישראל. הדין החל על ההסכם לתשלום פרמיה, בהיעדר הוראה אחרת, הוא הדין הישראלי."

עוד קבע בית משפט קמא (שם, בפִסקה 30):

"ציפייתם הסבירה של הצדדים כולם הייתה כי התדיינות משפטית ביחס להפרת ההתחייבויות הנובעות מההסכם לתשלום פרמיה תהיה בישראל."

בנוסף, קבע בית משפט קמא (שם, בפִסקה 31):

"גם מבחן זה (מבחן השיקולים הציבוריים – י.ג. ) מטה את הכף לכך שהפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בסכסוך מושא תביעה זו. זאת, לאור מכלול הנסיבות ובצד השיקולים האמורים לעיל, לרבות העובדה כי ההסכם לתשלום פרמיה, מהווה הסכם נפרד מהסכם בעלי המניות, צורתו, מיהות הצדדים בסכסוך וטיב הסכסוך בין הצדדים ."

ל. בעניין השאלה האם בית המשפט בישראל מהווה פורום לא נאות, כתבה כב' השופטת י' וילנר
ב-רע"א 928/18 De Neef Construction Chemicals BVBA נ' גילאר בע"מ , בפִסקה 17 (15.5.2018):

"נתבעת המבקשת לדחות תביעה שהוגשה נגדה על הסף בטענת "פורום בלתי-נאות" נדרשת להוכיח כי ישנו פורום חלופי מוסמך אשר באופן "ברור ומובחן" מתאים לניהול התביעה יותר מאשר הפורום הישראלי – המוסמך אף הוא לדון בתביעה – והכל לפי מכלול נסיבות המקרה הפרטני. לעניין זה יש לשקול את כלל השיקולים אשר מגלים זיקות לכל אחד מן הפורומים.
בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים המשמשים לצורך בחינת השאלה איזה פורום הוא הפורום הנאות לדיון בתובענה: (1) איזה פורום הוא בעל מרב הזיקות לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך; (3) מהם השיקולים הציבוריים העומדים על הפרק, ובעיקר לאיזה פורום "עניין אמיתי" לדון בתובענה. לצד זאת, נקבע כי רק כאשר האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי לפורום הזר, יחליט בית המשפט הישראלי כי, על אף שהוא מוסמך לדון בתביעה, הוא אינו הפורום הנאות לדון בה..." (ההדגשה שלי – י.ג.)

אמנם נכס המקרקעין המצוי בפולין נמכר באמצעות חברה המאוגדת בפולין, אולם המבקש, המשיבים, ומיופה הכוח של חברת אבנר, מר יואב בר-נס, כולם מצויים בישראל.

כמו כן, ההסכם לתשלום פרמיה מיום 12.1.2010 נכתב בעברית על ידי צדדים דוברי עברית, ואף התקשורת בין הצדדים בנוגע להסכם זה נערכה בעברית (כפי שעולה מנספחים ד'-ו' לתשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור) [אעיר, כי המבקש טען בסעיף 58(ד) לבקשת רשות הערעור, שהעסקה בוצעה באירו, שהוא המטבע בפולין, דבר, שלטענתו, גם יוצר זיקה לפולין, אולם המטבע הרשמי בפולין הוא הזלוטי הפולני, שכן פולין אינה חלק מגוש האירו על אף שהיא חברה באיחוד האירופי].
לא. כאמור, בית משפט קמא בחן האם בית המשפט בישראל מהווה "פורום לא נאות" לפי שלושת המבחנים שנקבעו בפסיקה, והגיע למסקנה, לפיה בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לבירור התביעה, וסבורני שלא נפלה כל שגגה ביישום שלושת המבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין.
עם זאת אוסיף, שהואיל והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לאנשים המצויים בישראל, הרי גם לפי מבחן האינטרסים הציבוריים, נראה שיש עניין אמיתי לקיום ההליך דווקא בבית המשפט בישראל.

לפיכך, אין כל עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא באשר לנאותות הפורום, ומשכך דין בקשת רשות הערעור להידחות, הן בשל כך שהמבקש לא עמד בנטל להצביע שתניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות חלה גם על ההסכם לתשלום פרמיה, והן בשל כך שבענייננו בית המשפט בישראל ה וא "פורום נאות" לדוּן בהליך.

לב. סוף דבר:

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

אני מחייב את המבקש לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ (כולל מע"מ).

מזכירות בית המשפט תעביר את סכום שכר הטרחה הנ"ל מתוך ה עירבון שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט לידי ב"כ המשיבים מס' 1 ומס' 2, עבור המשיבים מס' 1 ומס' 2, ואילו יתרת העירבון, תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המבקש, עבור המבקש .

למניעת ספק, עיכוב ההליכים בבית משפט קמא עליו הוריתי בהחלטתי מיום 21.6.2020 – מבוטל.

המזכירות מתבקשת להמציא את העתקי ההחלטה אל:

1. ב"כ המבקש, משרד עו"ד אגמון ושות' רוזנברג הכהן ושות', תל אביב.

2. ב"כ המשיבים מס' 1 ומס' 2, עו"ד אפרים גלסברג, חיפה.

ניתנה היום, ה' אב תש"ף, 26 יולי 2020, בהעדר הצדדים.