הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 57255-10-17

מספר בקשה:1
בפני
כבוד ה שופטת תמר שרון נתנאל

מבקשים

  1. אברהם יצחק בן ארצי
  2. מרים רובינשטיין
  3. אילת הראל
  4. טולה שפירא
  5. רות אפל

ע"י ב"כ עוה"ד אלי רולוף ואח'

נגד

משיבה
עיריית חיפה
ע"י ב"כ עוה"ד טל שחר בלוך

החלטה

1. זו החלטה בבקשת המבקשים, לראות בערעור הנגדי שהגישו בתיק זה, ערעור שכנגד ולחילופין - להאריך את המועד להגשת ערעור מטעמם.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה על שני חלקיה ואלה נימוקיי;

2. הערעור בתיק זה הוגש על פסק דין שניתן, ביום 19/7/17, על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ע' וינברגר), בעניין שבין המבקשת (התובעת בתיק קמא), היא עיריית חיפה (להלן: "העירייה"), לבין המבקשים (הנתבעים בתיק קמא).

בתביעה, עתרה העירייה לחיוב המבקשים לשלם לה את ההוצאות בהן נשאה, לשם תיקון של קיר תומך (בניית חלקו מחדש) , המצוי בחלקה שבבעלות המבקשים, אשר בעת הגשת התביעה הייתה ידועה כחלקה 599 בגוש שומה 10809 (להלן: "החלקה").

3. העירייה בנתה את הקיר, שחלקו התמוטט בשנת 2004, לאחר שהנתבעים לא מילאו אחר דרישות העירייה, שנשלחו אליהם בשנת 2004 , על פי חוק העזר לחיפה (מבנים מסוכנים) התשמ"ג-1983. לאחר שהמבקשים לא תיקנו את הקיר, שלחה להם העירייה בשנת 2007 מכתב התראה, לפיו אם לא יפעלו להסרת הסכנה, ה עירייה תתקן את הקיר, תוך חיוב המבקשים בהוצאות הבנייה, הנאמדות בכ- 180,000 ₪. לאחר שגם מכתב זה לא נענה, תיקנה העירייה את הקיר בעצמה (במהלך חודש יוני 2008), בעלות של 160,000 ₪.

4. בפני בית משפט קמא עמדו המחלוקות כדלקמן:
א. האם הקיר ממוקם בחלקת המשיבים (כטענת העירייה) , או שמא "במיצר", היינו - בין חלקתם לבין החלקה השכנה, כך שבעלי שתי החלקות צריכים לשאת בעלות תיקונו (כטענת המשיבים) .
ב. האם התמלאו התנאים שבחוק העזר, לחיובם של המבקשים.
ג. מה היו הוצאות תיקון הקיר ואופן חישוב החוב הנטען ביחס לכל אחד מהנתבעים.

בית משפט קמא דן גם בטענות התיישנות ושיהוי שהעלו המבקשים ובסופו של דבר קבע (לאחר שהיו בפניו חוו"ד של מומחי הצדדים וכן חוו"ד מומחה שמונה על ידו) כי הקיר מצוי כולו בחלקת המבקשים, כי התמלאו התנאים שבחוק העזר וכי עלות התיקון הוכחה, כנדרש.

עם זאת, בבוא בית משפט קמא לקבוע את החלק היחסי של כל אחד מהמבקשים בחיוב, קבע בית משפט קמא, כי העירייה לא הניחה "כל תשתית נורמטיבית לחיובו של נתבע כלשהו, בחלקו של בן זוגו, שלא נתבע בתביעה ואף לא העלתה בכתב התביעה טענה, לפיה "היא כוללת בחוב המיוחס לחלק מהנתבעים את חלקו של בן הזוג, כך שהנתבעים לא יכלו להתגונן מפני הטענה...".

לפיכך, בהתייחס למשיבים בערעור העירייה, חייב בית משפט קמא את מר אברהם בן-ארצי ואת איילת הראל רק במחצית חלק החוב החל על כל אחת מהדירות (כל אחד מהם - לגבי דירתו הוא) .

על כך, ועל כך בלבד, ערערה העירייה. כתב הערעור מטעמה הוגש לתיק ביום 29/10/17.

5. ערעור המבקשים הוגש לתיק ביום 28/11/17 ובו מערערים המבקשים על כל קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לכל השאלות שהיו שנויות במחלוקת ואף מעלים טענות אשר לא הועלו בפני בית משפט קמא, שעניינן רשלנות העירייה בהגשת התביעה, הגשתה נגד חלק מבעלי הדירות, על אף שמדובר ברכוש משותף לכל בעלי הדירות, טענת ויתור מצד העירייה וכן טענה נגד הריבית, שנפסקה על ידי בית משפט קמא.

6. בתגובתה לבקשת המבקשים למתן אורכה להגשת הערעור, מבקשת העירייה, כי אורה על סילו ק הערעור על הסף, מש לושה טעמים : האחד - לגבי המבקשים 2, 4 ו- 5 (להלן: " שלושת המבקשים"), אין מדובר בערעור שכנגד, שכן הערעור העיקרי כלל לא הוגש נגדם, אלא רק נגד מבקשים 3 ו- 4 (אברהם ואיילת). השני - אין מדובר בערעור שכנגד, שכן הערעור העיקרי ממוקד אך ורק בשאלה אם צריך היה לחייב את אברהם ואיילת במלוא חלק החוב החל על דירתו של כל אחד מהם. לפיכך, הסוגיות עליהן הוגש ערעור המבקשים אינן קרובות, כלל, לסוגיה עליה הוגש הערעור העיקרי. השלישי - הנושא בגינו הוגש הערעור העיקרי (כאמור - חיוב אברהם ואיילת רק במחצית החוב החל על הדירה) כלל לא עלה בטענות מי מהצדדים, בבית משפט קמא ובית משפט קמא פסק בעניין זה, מיוזמתו .

7. כן טוענת העירייה, כי בערעורם מנסים המבקשים לתקוף ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא.
אומר כבר כעת, בקצרה, כי לטענה זו אין מקום במסגרת בקשה זו, שהיא, למעשה מעין "בקשה מקדמית".

8. לעניין הבקשה החלופית של המבקשים - לראות את הערעור שהוגש על ידם, כערעור עיקרי ולהאריך את המועד להגשתו, טוענת העירייה, כי המבקשים לא הביאו כל נימוק המצדיק הארכת המועד וכי גם קיומו של הערעור העיקרי (שהוא "הליך תלוי ועומד"), אינו מצדיק הארכת המועד להגשת ערעור שאין כל זיקה בינו לבין הערעור העיקרי.

9. בתשובתם לתגובה טוענים המבקשים כי ערעור העירייה הוגש ביום האחרון להגשתו וזאת "בתכסיסנות מכוונת", על מנת לחסום את המבקשים מלהגיש ערעור מטעמם, זאת - לאחר שפסק הדין בבית משפט קמא ניתן ערב פגרת הקיץ והעירייה המתינה " במארב", במשך יותר משלושה חודשים. נטען כי התנהלות כזו אינה עולה בקנה אחד עם חובות תום הלב המוטלות על גוף ציבורי.

כן נטען, כי יש לראות גם את שלושת המבקשים, כמשיבים לערעור המקורי, שכן לא צוין בכותרת הערעור המקורי שהם משיבים פורמאליים. בעניין זה מפנה ב"כ המבקשים לסעיף 13 להודעת הערעור בו ביקשה העירייה "לחייב את המשיבים ו/או את כלל המשיבים בהוצאות הערעור... ", ניסוח המצביע על כך שהעירייה ראתה גם את שלושת המבקשים, כמשיבים לערעור העיקרי ואף חשפה אותם לסיכון של חיוב בשכ"ט עו"ד .

ב"כ המבקשים טוען, עוד, כי העירייה מבקשת לקבל תשלום עבור חלקם של דיירים שלא היו צד לתביעה ושאילו היו צד לה, היו רשאים לערער על פסק הדין וגם משום כך לא ניתן לחסום את ערעורם.

10. בנוסף נטען, כי נוכח הפרשנות שניתנה בפסיקה יש לומר, כי קיימת זיקה בין הערעור לבין השאלות שבערעור שכנגד, שכן הערעור פותח חזית חדשה נגד הדיירים שלא הייתה קיימת בתיק העיקרי ונגד דיירים שלא צורפו כצדדים לתיק העיקרי ולכן ניתן לתקוף בערעור שכנגד גם את עצם החיוב.

דיון ומסקנות

11. צודקים ב"כ המבקשים בטענה כי לפי נוסח כתב הערעור, שלושת המשיבים אינם רק משיבים פורמליים ולכן לא היה מקום לחסום דרכם מהגשת ערעור שכנגד, רק מסיבה זו.

אולם, כאמור, אין מדובר בערעור שכנגד באשר אין מצויה הזיקה הנדרשת , בינו לבין הערעור העיקרי.

12. הערעור העיקרי אינו תוקף ממצא כלשהו שנקבע על יד בית משפט קמא ואף לא מסקנה כלשהי שנטענה בשאלה משפטית כלשהי, שהועלתה על ידי מי מהצדדים, או שנקבעה על ידי בית משפט קמא.

הערעור העיקרי עוסק אך ורק בשאלה, האם צדק בית משפט קמא בקביעתו (המשפטית) לפיה לא ניתן לחייב אחד מבני זוג הגרים בדירה, במלוא החיוב החל על אותה דירה, אלא רק במחצית החיוב וכן - האם רשאי היה בית משפט קמא לקבוע כך, ללא שמי מהצדדים טען זאת , מיוזמתו, וללא שביהמ" ש נתן לצדדים אפשרות לטעון בשאלה זו.

לשאלות ולנושאים העולים מהודעת הערעור שהמבקשים הגישו לתיק בית המשפט, אין כל זיקה, עובדתית או משפטית, לשאלות הנ"ל. אין דומה הדבר לפסיקת הוצאות ה קשורה לגובה החיוב [(כפי שנפסק, למשל, ברע"א 3507/03 אורי כץ נ' יניב מידד ( 20/7/2003)]. בענייננו, לשאלה של עצם הבסיס לחיוב המבקשים או גובה הסכום בו יש לחייבם, אין כל קשר לשאלה אם ניתן לחייב בן זוג בכל החוב החל על הדירה, או רק במחציתו.

לפיכך אני קובעת, כי אין מדובר בערעור שכנגד.

13. גם בבקשה להאריך את המועד להגשת הערעור, כערעור נפרד, לא מצאתי ממש, שכן המבקשים לא הצביעו על "טעם מיוחד" להארכת המועד, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המבקשים עצמם ציינו כי, על אף שפסק הדין לא הניח את דעתם, הם השלימו עמו ואף שילמו את הסכום שהושת עליהם, אולם משהחליטה העירייה כי לא די לה בסכום שנפסק והגישה ערעור אשר גרר אותם להתדיינות נוספת, הם החליטו להגיש ערעור.

אין זה נימוק המצדיק הארכת המועד. האשמת העירייה בתכסיסנות ובחוסר תום לב בשל הגשת הערעור יום לפני תום המועד להגשת ערעור (על אף פגרת הקיץ הארוכה) איננה במקומה. כל צד מכלכל צעדיו על פי שיקול דעתו ועל פי אילוצים כאלה ואחרים ואין לומר, כי הגשת ערעור , גם אם ממש סמוך לתום המועד, מהווה חוסר תום לב.

הטעמים לאיחור נעוצים במבקשים עצמם, אשר החליטו (כאמור) להשלים עם פסק הדין ולא להגיש ערעור , או בנסיבות חיצוניות שאינן תלויות בבעלי הדין עצמם [(רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, (28.4.2008) ]. הגשת ערעור על ידי הצד שכנגד, אינה מהווה "טעם מיוחד", כנדרש.

העובדה שקיים "הליך תלוי ועומד", הוא הערעור העיקרי, אינה מצדיקה, בכל מקרה, מתן אפשרות להגיש ערעור שלא במסגרת המועד שנקבע לכך בתקנות.

14. הערעור שכנגד נועד, בין היתר, ואולי בעיקר, למקרים בהם בעל דין השלים עם פסק הדין (גם אם הוא לא הניח את דעתו), אולם הצד האחר מבקש לשנותו על ידי הגשת ערעור. עם זאת, אפשרות הגשת ערעור שכנגד צומצמה (ובצדק) על ידי הדרישה לזיקה בין הערעור העיקרי לבין הערעור שכנגד.

המטרה היא, שנושאים שנדונו בערכאה הדיונית ולא הוגש עליהם ערעור, לא ייפתחו לדיון בערכאת הערעור, על ידי ערעור שכנגד, אם אין זיקה בינם לבין הערעור העיקרי. גישה זו בא ה לאזן בין זכויות הצדדים והאינטרס הציבורי (והפרטי) ש ל סופיות הדיון ומניעת ריבוי הליכים. הסדר כזה גם מאפשר לערכאת הערעור לעשות צדק; מחד גיסא, הוא אינו כובל את ידה של ערכאה הערעור ומאפשר לה לדון בכל הסוגיות שהועלו בערעור העיקרי ובכל הטענות הנוגעות לסוגיות אלה, לרבות הסוגיות שנוגעות להן, תוך מתן אפשרות לכל הצדדים להשיג על ההכרעה בסוגיות אלה ומאידך גיסא, הוא מונע הרחבת הדיון לסוגיות אחרות שנדונו בערכאה הדיונית, אשר בעלי הדין השלימו עם ההכרעה בהן ולא הגישו ערעור.

לפיכך, אני דוחה גם את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור, כערעור עיקרי, נפרד.

נוכח מסקנותיי אלה , אין צורך שאדון בשאר טענות הצדדים.

15. בשולי הדברים (ומבלי שתשתמע מכך עמדה לגופו של עניין) אמליץ למערערת לשקול שוב את עמדתה לעניין הערעור, ולוּ בשים לב לכך שבני הזוג של אברהם ואיילת לא צורפו להליך בבית משפט קמא ולא ניתנה להם אפשרות להתגונן ולטעון. המערערת תודיע עמדתה, עד לא יאוחר מיום 28/1/18.

בשלב זה נותר המועד הקבוע לשמיעת הערעור, על כנו.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ח, 18 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.