הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 53704-04-18

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיא דיאנה סלע

המערערת

מדינת ישראל- משטרת ישראל

נגד

המשיבה

וטיבר ישראל בע"מ

פסק – דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 6/3/18, בת"א 4673-04-13, מפי כב' הש' אורי גולדקורן, במסגרתו קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה, וחייב את המערערת לפצותה בסך של 95,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בגין נזק שנגרם לה בעקבות גניבה של סחורה ( להלן: פסק הדין).

1. העובדות הצריכות לענייננו

א. תחילתו של ההליך בתביעת נזיקין אשר הוגשה על ידי המשיבה, חברת וטיבר ישראל בע"מ ( להלן: וטיבר או המשיבה) נגד המערערת, משטרת ישראל ( להלן: המשטרה או המערערת), בגין ביצוע עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, בטענה כי לא טיפלה כראוי בזמן אמת ולאחריו באירוע של גניבת סחורה השייכת לוטיבר מאתר בניה של חברת קל בנין ( להלן: אתר הבניה וקל בנין, בהתאמה), וגנזה את הטיפול בתלונתה של וטיבר על אף שהיה בידה יותר מ"קצה חוט" בנוגע לזהות הגנבים.

ב. גרסתה של וטיבר בכתב תביעתה
בכתב תביעתה הציגה וטיבר גרסה עובדתית, לפיה - משהתברר לה ביום 26/11/12 כי קל בנין נקלעה למצב כלכלי קשה והגישה בקשה לצו הקפאת הליכים - החליטה לפעול להשבתה של רשת פלדה של 5,000 מ"ר שסיפקה לקל בנין ( להלן גם: הרשת או הסחורה), ואשר התמורה בגינה לא שולמה לה. לפיכך, ביום 27/11/12 הגיע עובד של וטיבר לאתר הבנייה של קל בנין בצפון הארץ, איתר את הסחורה וביקש ליטול אותה, אולם נוכח איומים של ספקים נוספים שהגיעו לאתר, הזעיק את המשטרה. לאחר ששוטרים שהגיעו לאתר עזבו אותו בנימוק שמדובר בסכסוך עסקי שאינו מעניינם, הועמסה הסחורה השייכת לוטיבר על גבי משאית ורכב פרטי של צד שלישי. עובד של וטיבר שב והזעיק את השוטרים, שהגיעו למקום ואילצו את הגנבים לפרוק את הסחורה שהעמיסו. משלא הוצגה על-ידי העובד של וטיבר תעודת משלוח הנושאת חתימה של נציג קל בנין, סירבו השוטרים לאפשר לו להעמיס את הסחורה על משאית שהוזמנה על-ידי וטיבר, אולם השוטרים הבטיחו לשמור על הסחורה עד למחרת היום, על מנת למסרה לנציג של וטיבר לאחר שיציג תעודת משלוח חתומה.
לטענת וטיבר, למחרת היום התייצב נציג שלה באתר, ובידו תעודת משלוח חתומה, אך התחוור לו כי הסחורה נעלמה. ביום 28/11/12 הגישה וטיבר תלונה במשטרה על גניבת הסחורה, אולם התלונה לא טופלה, על אף מכתב ששיגר ( בפקס) ביום 4/12/12 למשטרה בא-כוחה של וטיבר, ובו העלה על הכתב את השתלשלות האירועים וציין את מספרי הרישוי של המשאית והרכב הפרטי של הצד השלישי, שהיו מעורבים בניסיון לגנוב את הסחורה ( להלן: הרכב הפרטי). שבועות אחדים לאחר מכן, ביום 30/12/12, זיהה מנהלה של וטיבר את הרכב הפרטי האמור ובו הנהג, ומיהר להודיע על כך למשטרה. על אף שהשוטר שקיבל את ההודעה הודיע למנהלה של וטיבר כי נהג הרכב הפרטי הוא שומר באתר בנייה אחר, שנמצא בסמוך למקום בו אותרה הסחורה, וכי הוא יוזמן לחקירה, התבשרה וטיבר למחרת היום כי התלונה נגנזה עקב חוסר הצלחה לאתר חשודים.

וטיבר טענה בתביעתה כי בהתנהלותה פעלה המשטרה בניגוד להוראת סעיף 3 לפקודת המשטרה [ נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה) וביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה. עוד נטען כי מחדלי המשטרה מהווים רשלנות, לרבות מצג שווא רשלני, וכי בנסיבות שתוארו יש מקום להיפוך נטל ההוכחה, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). עוד טענה כי נוכח הפרת ההבטחה של המשטרה לשמור על הסחורה, מחובתה לפצותה בגין אובדן הסחורה, כאשר חובה זו נובעת אף מהוראת חוק השומרים, תשכ"ו-1967, וכן כי הפרה זו שללה מוטיבר את זכותה לבחור את דרכי פעולתה, והיוותה אף פגיעה באוטונומיה, וכן פגיעה בקניין. לפיכך, עתרה וטיבר בתביעתה לחייב את המשטרה לשלם לה פיצויים בשווי הסחורה שנגנבה, בסך של 95,000 ₪.

ג. גרסת המשטרה בכתב הגנתה
המשטרה הציגה בכתב הגנתה שהוגש לבית משפט קמא גרסה עובדתית, לפיה ביום 27/11/12 התקבלו במשטרה דיווחים על אירועים של הפרת סדר ציבורי וגניבת רכוש באתר העבודה של קל בנין; שוטרים שהגיעו לאתר פגשו מאבטחים מטעמה של קל בנין, ומשהתפתחו עימותים אלימים בין נציגי חברות שונות נוצר צורך בהזמנת כוח שיטור רב. עוד נטען כי הובהר לנציגה של וטיבר שעליו להזמין חברת שמירה שתשמור על הציוד ובמידת הצורך להגיש תלונה על גניבת הציוד. משהוגשו תלונות למשטרה, היא טיפלה בהן, ובין היתר עיכבה לחקירה מספר חשודים וביצעה סיורים. בסופו של דבר נסגרו התלונות, בעילה של " עבריין לא נודע" או בשל חוסר ראיות מספיקות.

המשטרה הכחישה כי ביצעה עוולה מהעוולות שיוחסו לה בכתב התביעה, וטענה כי כל פעולותיה היו סבירות, בנסיבות ששררו באותה עת. עוד טענה כי לוטיבר אשם תורם, וכי נזקיה נגרמו כתוצאה מרשלנותה - משלא הציבה שומר מטעמה באתר, לא הקטינה את הנזק והסתכנה מרצון.

2. פסק דינו של בית משפט קמא
במסגרת הדיון בבית משפט קמא, נשמעו ראיות, הובאו עדים, ופסק הדין ניתן לאחר שבית משפט קמא בחן את ראיות הצדדים וטיעוניהם לגופם. על יסוד הממצאים שנקבעו על ידו, ולאחר בחינה של התנאים הנדרשים לקיומה של עוולת הרשלנות, קיבל בית משפט קמא את תביעת וטיבר, וחייב את המשטרה לשלם לה סך של 95,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

א. בית משפט קמא, אשר בחן את מכלול הראיות, לרבות דו"חות המשטרה שהוצגו לו, והתרשם מהעדים באופן בלתי אמצעי, קבע ממצאים עובדתיים על אודות ביקוריה של המשטרה והתנהלותה באתר הבניה של קל בנין ביום 27/11/12. נקבע כי במועד האמור ביקרה המשטרה חמש פעמים באתר; על יסוד ממצאים אלה קבע השופט קמא כי הוכח רכיב האשם בעוולת הרשלנות, משהתרשלה המשטרה בשתי פעולות משולבות שננקטו על ידה באותו ערב, במהלך הביקורים הרביעי והחמישי שלה באתר: האחת, החלטת המשטרה לעזוב את השטח בלילה, תוך הסתמכות על חברת השמירה שהייתה באתר; והשנייה, איסור על נציג של וטיבר ליטול את ציוד וטיבר שאותר במקום. השופט קמא קבע כי בכך עשתה המשטרה שימוש לוקה בסמכויותיה, על אף שהיה בידה מידע בדבר סכנה ממשית לציוד השייך לוטיבר. השופט קמא הבהיר כי אין באמור לעיל כדי לקבוע שהייתה על המשטרה חובה לשמור על ציוד וטיבר במהלך הלילה, וכי לא בכך נעוצה התרשלותה, אלא בכך שמנעה מוטיבר מלהעמיס את ציודה על המשאית שהגיעה לאתר, וכי בכך יצרה המשטרה את התנאים ליצירת סיכון של גניבת הציוד בלילה, סיכון אשר התממש.

ב. בית משפט קמא קיבל את טענת וטיבר כי המשטרה התרשלה בטיפול בתלונתה על גניבת הסחורה, משלא עלה בידה להוכיח כי פעלה בשיקול דעת וללא סטייה ניכרת ממתחם הסבירות. על יסוד הראיות שהובאו בפניו קבע כי לא הובאו ראיות לפעולות קונקרטיות נוספות שביצעה המשטרה מלבד גביית הודעות מהמודיעים בדבר גניבת הסחורה מהאתר, ומשנותרו כפות המאזניים מעויינות בנוגע לטיפול בתלונה, קבע כי הוכחה התרשלותה של המשטרה.
בית משפט קמא דחה את טענת וטיבר כי המשטרה התרשלה בטיפולה בהודעה על זיהוי רכב הגנבים, בקבעו על יסוד דו"ח האירועים של המשטרה כי הדיווח שנמסר על ידי מר דוד מנור, מנהל התפעול של וטיבר ( להלן: מנור) למשטרה ביום 30/12/12 טופל בצורה סבירה ואין ליחס למשטרה התרשלות כלשהי בגינו.
ג. אשר לנזק שנגרם לוטיבר, לאחר שבחן את הראיות שהובאו בפניו, קבע כי וטיבר הוכיחה כי ביום 27/11/12 בערב נמצאה באתר הבניה סחורה בשווי 95,000 ₪ שהיא סיפקה לקל בנין, ואשר תמורתה לא שולמה לה וכי " העלמות הסחורה בלילה שבין 27-28/11/12 מהווה את נזקה של וטיבר, בסך 95,000 ₪" (סעיף 36 לפסק הדין).
בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, קבע בית משפט קמא כי מתקיים קשר סיבתי בין איסור המשטרה להעמיס את הסחורה של וטיבר על המשאית שהגיעה לאתר הבניה על פי הוראת מנור, ועזיבת השוטרים את המקום בערבו של יום 27/11/12, לבין העלמות הסחורה במהלך הלילה. אולם, בנוגע להתרשלות המשטרה בטיפול בתלונה שהגיש מנור, קבע כי לא מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין גניבת הסחורה ( הנזק) לבין ההתרשלות בטיפול בתלונה, בנימוק לפיו " שהרי מי לידינו יתקע שטיפול הולם וסביר של המשטרה בתלונתו של מנור היה מביא לזיהוי הגנב ולאיתור הסחורה הגנובה והשבתה לידי התובעת".

ד. בית משפט קמא דחה את טענת המשטרה לקיומו של אשם תורם, בקבעו כי וטיבר לא תרמה מאומה לנזק שנגרם בגין התרשלותה של המשטרה באתר הבניה. עוד קבע כי העדר ביטוח של הסחורה עובר לאספקתה לקל בנין, כמו גם אספקת הסחורה ללא בטחונות מהאחרונה, לא תרמו בדרך כלשהי לגניבת הסחורה, שהייתה יכולה להימנע לולא התרשלה המשטרה. עוד קבע בית משפט קמא כי משהוכחה עוולת רשלנות, אין צורך להידרש לעוולת הפרת חובה חקוקה.

ה. משכך קיבל כאמור את התביעה, וחייב את המשטרה לשלם לוטיבר את הסך של 95,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן בהחזרת אגרת התביעה ובתשלום שכר טרחת וטיבר.

המשטרה מיאנה להשלים עם פסק הדין, ומכאן הערעור שלפני.

טיעוני הצדדים
3. טיעוני המערערת
א. המשטרה טענה כנגד קביעותיו של בית משפט קמא, לפיהן היא התרשלה בכך שמנעה מוטיבר להעמיס ציוד שלכאורה שייך לוטיבר על המשאית שהגיעה מטעמה לאתר. לטענתה, בית משפט קמא התעלם מעצם קיומו של צו הקפאת הליכים נגד קל בנין, אשר משמעותו בין היתר היא כי אין לפרוע חובות של קל בנין אלא במסגרת הגשת תביעת חוב והסדר נושים, שיאושר על ידי בית המשפט של חדלות הפירעון. בהינתן צו ההליכים האמור, אסור היה למשטרה לאפשר לוטיבר להעמיס ציוד הנמצא בשטח בחזקתה של קל בנין. עוד הדגישה כי קבלנים רבים נוספים טענו כמו וטיבר כי ציוד כזה או אחר שייך להם; בהינתן צו הקפאת ההליכים, אין למשטרה סמכות או יכולת להכריע בטענות משפטיות מתחום דיני החוזים והבעלות של כל אחד מהטוענים לזכויות, וההכרעה תיעשה במסגרת הליכים משפטיים אזרחיים בין הקבלנים - הנושים.

עוד טענה המערערת כי קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה מבוססת כולה על " חכמה בדיעבד", וכי דווקא מתן אפשרות לקבלנים כאלה או אחרים ליטול מהאתר ציוד שלטענתם שייך להם הייתה גוררת אחריות בנזיקין של המשטרה, בגין חריגה מסמכותה ופעולה בניגוד לצו הקפאת ההליכים.

ב. לטענת המשטרה, שגה בית משפט קמא בקבעו כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהלות המשטרה באירוע לבין הנזק שוטיבר טוענת כי נגרם לה. קשר סיבתי כאמור איננו מתקיים, בהעדר סמכות למשטרה לקבוע זכויות בעלות ברכוש שהיה מצוי באתר. בידי וטיבר הייתה האפשרות לפעול לקבלת הסחורה באמצעות פניה לבית המשפט של חדלות הפירעון, ואין חולק כי היא לא עשתה כן.

עוד טענה המשטרה כי פסק דינו של בית משפט קמא חסר נימוק על אודות התקיימותם של מבחני הקשר הסיבתי - משפטי, וכי במקרה הנדון לא צפתה המשטרה ולא היה עליה לצפות את אירוע הנזק, המוכחש על ידה. לחלופין טענה, כי התנהגותה של וטיבר ואחרים, לרבות קל בנין וחברת השמירה מטעמה, ניתקה את הקשר הסיבתי בין המעשים או המחדלים המיוחסים למערערת ( המוכחשים על ידה) לבין אירוע הנזק הנטען.

ג. לחלופין טענה המשטרה כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי וטיבר הוכיחה את ניזקה העומד על סך של 95,000 ₪, מפני שהנזק לא הוכח על ידי וטיבר, לא כל שכן קיומו של ההסכם הנטען בין וטיבר לקל בנין, ותשלום תמורה בגינו או ערובה להבטחת התשלום.

לחלופי חילופין טענה, כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי היקף הנזק שנגרם לוטיבר יחושב בהתאם לשווי התמורה החוזית הנטענת של מכירת הרשת לקל בנין. לדידה, על פי עקרון השבת המצב לקדמותו צריך היה לקבוע פיצוי הנמוך מבין השניים: הסכום שהיה צפוי להתקבל במסגרת הסדר נושי חברת קל בנין, ולחלופין סכום העלות לייצור הרשתות לוטיבר. וטיבר לא הביאה ראיה כלשהי לגבי איזו מהחלופות הנ"ל.

ד. לטענת המשטרה, שגה בית משפט קמא עת קבע כי המשטרה התרשלה בניהול האירוע ובחקירת התלונות שהוגשו בגינו. לדידה, בקביעותיו של השופט קמא יש משום התערבות בשיקול הדעת המקצועי והמבצעי של המשטרה. האירועים האלימים שאירעו באתר הצריכו הפעלת כוחות משטרה מבצעיים. למשטרה מוקנה שיקול דעת רחב - בוודאי בפעילות ברמה המבצעית הכרוכה בקבלת החלטות בהתחשב בסכנות, באילוצים שונים ומידיים, בלחץ מבצעי, וגורמים מפתיעים העשויים לצוץ בשטח ועוד - ולא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול הדעת של מפקד הכוח בשטח.

ה. לעניין הטיפול בתלונות שהוגשו, נטען כי על פי ההלכה הפסוקה יש להבחין בין עצם התגובה לתלונה לבין הטיפול בה, כאשר ההתערבות באופן הטיפול מוגבלת הרבה יותר. לטענתה, במקרה הנדון חקרה המשטרה את כל התלונות שהוגשו וטיפלה בהן, ובכלל זה תלונתה של וטיבר. לדידה, פסק דינו של בית משפט קמא מרחיב באופן מרחיק לכת את אחריות המשטרה בנזיקין, עד כדי קביעת אחריות מוחלטת. מדובר בנסיבות בהן פעלה המדינה מכוח סמכותה השלטונית, תוך הפעלת שיקול דעת באירוע מפתיע ובלתי צפוי בו לא הייתה היא הגורם הישיר לנזק. עוד לטענתה, בהינתן היקפם המוגבל של משאבי המשטרה ומשימותיה הרבות, הדורשות הקצאת כוח אדם לצרכים רבים נוספים, סטנדרט זהירות שכזה הוא בלתי סביר ואין לקבוע על יסודו אחריות בנזיקין למשטרת ישראל. מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת צמצום המקרים בהם יפוצו תובעים במקרים כאלה, ובמקרה זה, בנסיבותיו, במיוחד.

לטענתה, שיקולים שבמדיניות שיפוטית מחייבים להטיל את הנזק על הגורם הפרטי שלפי הנטען מכר את הסחורה- היא וטיבר, אשר בידיה הייתה היכולת למנוע את הנזק באמצעות בטוחות מתאימות, ואין מקום להטיל את הנזק על כתפי הציבור כולו. המשטרה עשתה כל אשר לאל ידה על מנת למנוע הפרות סדר ואלימות במקום האירוע, לשם כך נדרשה התערבות משטרתית גדולה אשר כללה כוחות משטרתיים בכירים ורבים בשטח. לטענת המשטרה, בנוסף לכך באתר ביקרו ניידות במהלך אותו הלילה ואף מספר ימים לאחריו על מנת לשמור על הסדר הציבורי.

כן נטען כי מדובר באירוע חריג באופיו, אשר פרץ והתגלגל בפתאומיות ואשר במהותו אינו אלא סכסוך פרטי מסחרי בין קבלנים רבים ושונים, שאין זה תפקידה של המשטרה להכריע בו. בנסיבות העניין, ראוי היה לקבוע כי המשטרה פעלה במסגרת שיקול הדעת הרחב הנתון לה ולא התרשלה כלפי וטיבר, ואין לטענתה לראות במדינה כ"מבטחת על" או " כיס עמוק", כאשר הגורמים הישירים לנזק הנטען כלל לא נתבעו.

ו. לחלופין, טענה המשטרה כי שגה בית משפט קמא משלא ייחס אחריות תורמת כלשהי לוטיבר בגין התנהלותה. לשיטתה, בנסיבות העניין, יש להטיל על וטיבר אשם תורם בשיעור של 100%, נוכח התנהלותה הבלתי סבירה אשר התבטאה במחדלים רבים, ובכללם התקשרות רשלנית עם קל בנין בעסקה, הימנעותה מלהציב שומרים מטעמה באתר במהלך הלילה, זאת חרף הנחיותיה המפורשות של המשטרה למנור לעשות כן בזמן אמת; העובדה כי וטיבר לא נקטה במהרה בהליכים המשפטיים המתאימים לקבלת הסחורה מקל בנין, ובכך לא נקטה באמצעים הסבירים לשמירה והגנה על רכושה הנטען, זאת על אף שלטענתה צפתה את הנזק הנטען כבר בבוקר של יום האירוע.

נוכח האמור לעיל, עתרה המשטרה להורות על ביטול פסק הדין ועל דחיית תביעתה של וטיבר וחיובה בהוצאות המשטרה.

4. טיעוני המשיבה
וטיבר עתרה לדחייתו של הערעור על כל חלקיו.
א. וטיבר טענה כי בית משפט קמא " נכנס" לעובי הקורה, השווה בין גרסאות הצדדים לפרטיהן, תוך הפרדה בין האירועים השונים, ניתח את כל העובדות, וקביעותיו מגובות בשלל ראיות, ובעיקרן ראיות מטעם המשטרה עצמה. מדובר, לטענתה, בסוג המקרים שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהם.

ב. וטיבר, אשר חזרה על שלל טענותיה בערכאה הראשונה, טענה כי המערערת מתעלמת לחלוטין ממסכת הראיות ומהקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, וכוללת " הטעיות והמצאות של ממש". כך לגבי טענתה המטעה של המשטרה כי נושים רבים ניסו לקחת את הציוד מהאתר בטענה כי הוא שייך להם, כאשר מהראיות שבתיק ומעדויות השוטרים עצמם, עולה בבירור כי מלבד וטיבר אף גורם לא טען לבעלות ברשת הפלדה שסיפקה וטיבר לקל בנין, וכי אנשים לקחו ציוד מכל הבא ליד ללא קשר לבעלות. גם רפ"ק הדר הודה כי ביום האירוע שום גורם מלבד וטיבר לא טען לבעלות על רכוש כלשהו. דהיינו, אין ממש בניסיונה של המשטרה לטעון כי בזמן אמת העלו נושיה של קל בנין טענות משפטיות סותרות. כך גם טענת המשטרה כי לאחר פיזור ההמון הושארה ניידת במקום, מנוגדת לחלוטין לעדויות של השוטרים שהיו בשטח, ונדחתה על ידי בית משפט קמא.

ג. וטיבר סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא בסוגית התנהלותה של המשטרה בביקורה השלישי באתר, וכן בדבר הקשר הישיר בין עזיבתו של השוטר ואפי את האתר על אף שלא הייתה חברת שמירה במקום, לבין התממשות הסיכון שנוצר עם עזיבתו, קרי ניסיון גניבת הסחורה של וטיבר.

לטענתה, התרשלותה של המשטרה הייתה גדולה מזו שנקבעה בפסק דינו של בית משפט קמא, משזו לא התמצתה רק בעזיבת המשטרה את האתר תוך הסתמכות על חברת השמירה, אף על פי שאירועי היום הוכיחו כי השומרים אינם אפקטיביים. לטענתה, נוכח הנתונים שהיו ידועים בזמן אמת - ובכללם תלונות חוזרות על גניבה ו"שוד" באתר, התפרעות הכוללת יידוי אבנים על שוטרים, שאף הצריכה שימוש ברימוני הלם כדי לפזרה - הותרת האתר ללא כל נוכחות משטרתית, ואי הגעה למקום במהלך הלילה, אף לא פעם אחת, גם לאחר שהגיעו תלונות על כך שמתבצע שוד באתר, עולה כדי התרשלות רבתי.

לטענתה, אילו נותר באותו הלילה באתר אפילו שוטר אחד בלבד, "השוד" לא היה מתרחש. וטיבר הדגישה כי אין היא טוענת שעל המשטרה להציב שמירה משלה כל אימת שנגרם או צפוי להיגרם נזק לרכוש. עם זאת, האירועים באותו יום היו חריגים, כפי שהעידו גם השוטרים עצמם, ובמצב דברים זה גם תגובת המשטרה הייתה צריכה להיות חריגה. די היה בכך שניידת תגיע למקום כל שעה או שעתיים, על מנת שגניבת הסחורה הייתה מתגלה ונמנעת. ועוד, ניתן היה לנקוט באמצעים אחרים, לרבות הוצאת כל המתפרעים מהאתר, דבר אשר לא נעשה בפועל. גם טענת המשטרה לפיה המקום נסגר באיסכורית וכי הייתה חברת שמירה במקום, לא רק שלא הוכחה, אלא שממילא ברור כי אלה אינם מהווים אמצעי הגנה ראויים, נוכח האירועים במקום.

לא זו בלבד שטענת המשטרה כי נערכו ביקורי ניידות באתר במהלך הלילה וגם כמה ימים לאחר מכן לא הוכחה והיא נעדרת כל ביטוי בדוחות המשטרה, אלא משמדובר בגניבה של ציוד מאסיבי וגדול שהועמס על משאיות, לא יתכן שהיה נעלם מעיני השוטרים לו ביקרו במקום.

לטענת וטיבר בית משפט קמא התעלם ממחדל חמור נוסף של המשטרה, שהתבטא באי הגעתה לאתר גם כאשר נקראה לכך באופן מפורש בזמן אמת במספר מקרים. לדידה, אין זה יתכן כי השוטר ואפי אשר דיווח כי הגיע לאתר בעקבות קריאה נוספת שהתקבלה במשטרה בשעות הערב על כניסה של משאיות לאתר הגונבות ציוד ודיווח כי " הכל כשורה", אכן ביקר באתר הרלוונטי. הראיה לכך כי הניידת ביקרה באתר אחר ולא באתר קל בנין היא העובדה, כי ואפי התייחס בדו"ח שערך לחברת " גב כל" ולא לחברת קל בנין. לטענת וטיבר, לא מן הנמנע כי השוטרים רצו להימנע מלהגיע לאתר קל בנין ולהתעמת שוב עם מתפרעים, ולכן העדיפו " לבדוק" במקום אחר. ואם לא די בכך, כאשר נפתחה מאוחר יותר קריאה נוספת במשטרה על ידי עובר אורח, שדיווח על ביצוע גניבה באתר, סגרה המשטרה את התלונה מבלי לבקר באתר, מן הטעם ש"מדובר באירוע מוכר". יתר על כן, המשטרה נמנעה מלדרוש ולקבל את תקליטור מצלמות האבטחה מחברת קל בנין, וזאת חרף אמירתו המפורשת של מנהל האתר שהתקליטור קיים.

לפיכך, עתרה וטיבר לקבוע כי המשטרה התרשלה גם בהימנעותה מלטפל בקריאות הנוספות שהתקבלו אצלה באותו הערב על המשך גניבות של ציוד באתר.

ד. וטיבר התנגדה לניסיונה של המשטרה להסיט את הדיון לעבר חוסר סמכותה להכריע בסכסוך נוכח קיומו של צו הקפאת הליכים נגד קל בנין. לטענתה, מדובר בטיעון שתכליתו להכשיר בדיעבד את סירובה של המשטרה לאפשר לוטיבר ליטול את הסחורה מהאתר. בית משפט קמא קבע כי המשטרה התרשלה עת מנעה מוטיבר להעמיס את הציוד על המשאית שהגיעה לאתר, למרות שהוצג לה העתק של תעודת משלוח. יתירה מכך, בזמן אמת כלל לא " נתלתה" המשטרה בצו הקפאת ההליכים, ואף התנתה את מסירת הסחורה בהצגתה של תעודת המשלוח למחרת היום.

אפילו הייתה רשאית המשטרה למנוע מוטיבר את העמסת הסחורה נוכח קיומו של צו ההקפאה, אין בכך כדי להתיר לה להתרשל ולהתעלם מהסיכונים הצפויים, והיא לא יכלה להסתמך על חברת השמירה כאשר היה ידוע לה שאין בכוחה להתמודד עם הבריונים והגזלנים במקום. במעשיה ובמחדליה מנעה המשטרה מוטיבר את היכולת למנוע את הנזק, ויצרה בעצמה את הסיכון להתרחשותו. עוד התנגדה וטיבר לטענת המשטרה כי היה עליה לפנות לבית משפט של חדלות פירעון, בנימוק כי כלל לא הייתה מחלוקת שהסחורה הייתה שייכת לוטיבר, וממילא לא היה כל טעם בפניה מעין זו לאחר שהסחורה נשדדה בעקבות התרשלותה של המשטרה.

ה. אשר לטיפול של המשטרה בתלונות נטען, כי טענתה של המשטרה לפיה חקרה את כל התלונות שהוגשו וטיפלה בהן, מופרכת על פניה בראיות שהוגשו לתיק, המעידות על ההפך הגמור. וטיבר התנגדה לטענת המשטרה כי יש לבחון את הטיפול בהיבט של השיקול המבצעי. לשיטתה, יש לדחות גם את הטענה כי מדובר בסוגיה של סדר עדיפות מבצעי מול היקף משאבים מוגבל, משהמשטרה לא הביאה כל ראיה לרבות על היקף משאביה ומדיניותה בנושא, ואף לא הצביעה על ענין קריטי ש"דחק" את הטיפול וגרם להעדר טיפול בתלונות שהגישה וטיבר.

ו. לטענת וטיבר, הכחשת המשטרה את עצם קרות הנזק מהווה שינוי חזית, שכן היא מעולם לא הכחישה קודם לכן כי הסחורה נגנבה, וההליך בבית משפט קמא התנהל על בסיס מוסכם לפיו הסחורה נגנבה ואיננה.

ז. וטיבר סמכה ידיה על קביעותיו של בית משפט קמא בדבר הוכחת הזנק, וכן על הקביעה המנומקת כי וטיבר אינה נושאת באשם תורם לנזק שנגרם על ידי המשטרה.

עם זאת, טענה וטיבר כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי לא התקיים קשר סיבתי בין אופן חקירת התלונה שהגיש מנור מטעם וטיבר לבין הנזק שנגרם. לדידה, משהוכחה התרשלותה של המשטרה בכך שנמנעה מלחקור את התלונה, כאשר המשטרה היא הגורם החוקר הבלעדי המוסמך, ומשהתנהלותה גרמה לוטיבר לנזק ראייתי, היה מקום להורות על העברת הנטל על כתפיה להוכיח כי אפילו התקיימה חקירה ראויה לא היה נתפס העבריין והסחורה. לטענתה, יש להניח כי אילו הייתה חוקרת המשטרה את התלונה, הסבירות היא כי הייתה מצליחה בחקירתה, מקל וחומר כאשר עסקינן במאות טונות של ציוד מאסיבי שעל מנת להעבירו ממקום למקום נדרשים אמצעי שינוע גדולים וייחודיים. לפיכך, ביקשה כי בית משפט של הערעור יהפוך את קביעתו של בית משפט קמא בנקודה זו, ויקבע כי מקום בו בוחרת המשטרה שלא לחקור תלונה, היא גורמת לכל הפחות לנזק ראייתי ומשום כך מתקיים קשר סיבתי בין העדר החקירה לנזק.

ח. משמבקשת המשטרה לחלוק על קביעתו של בית משפט קמא בדבר התקיימותה של עוולת הרשלנות, ביקשה וטיבר כי ערכאת הערעור תקבע שהמשטרה עוולה כלפיה גם בעוולה של הפרת חובה חקוקה.

נוכח האמור לעיל, עתרה וטיבר לדחות את הערעור ולחייב את המשטרה לשלם לה לאלתר את סכום פסק הדין וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

5. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים חזרו הצדדים על עיקרי טיעוניהם, וטיבר העלתה טענה לבעלות בסחורה מכוח תניית שימור בעלות, ושני הצדדים נדרשו להתייחס לסוגיות שונות שהועלו על ידי בית המשפט. הצדדים ביקשו להשלים טיעוניהם, ומבוקשם ניתן להם. הצדדים נדרשו להתייחס בטיעוניהם המשלימים לסוגיות הבאות: מדוע לא הגיעה המשטרה לאתר בשעות הלילה; מדוע בחרה וטיבר שלא להציב שמירה על הנכסים שלדעתה היו שלה והיו בסיכון להיגנב, משראתה כי במקום שומר אחד בלבד; מהו המועד בו ניתן צו הקפאת ההליכים והאם יש נפקות לידיעה או לחוסר הידיעה של וטיבר אודות הצו, והאם הוכח כי וטיבר ידעה על הצו אם לאו; שאלת זכותה של וטיבר להיכנס לאתר במצב של הקפאת הליכים ולקחת משם רכוש, בטרם הוכחה הפרת הסכם על ידי קל בנין.

להלן יפורטו הטיעונים המשלימים בתמצית:

א. המשטרה, אשר חזרה על עיקרי טיעוניה, הוסיפה כי בטרם ידעה וטיבר על צו הקפאת ההליכים, לא הייתה רשאית להיכנס לחצרי חברת קל בנין, וליטול משם ציוד מכוח הוראת סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (הלן: חוק המכר). גם לאחר שנודע לה דבר קיומו של הצו היא הייתה מנועה מלהיכנס לחצרי קל בנין וליטול משם ציוד, הן מכוח סעיף 33 הנ"ל והן מכוח הוראות צו הקפאת הליכים, האוסר על ביצוע דיספוזיציה בנכסי החברה החייבת, ואוסר על פתיחת הליכים מחוץ להליכי חדלות הפירעון.

עוד טענה המשטרה כי לא מתקיימת בענייננו תניית שימור בעלות, ווטיבר לא הרימה את הנטל להוכיחה. לעניין זה הפנתה להלכה הפסוקה, לפיה אין די בתניית שימור בעלות המופיעה בחשבונית או בתעודת משלוח, כפי שנטען במקרה הנדון, על מנת ליתן לה תוקף " אוטומטי" בכל עסקת מכר, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה אם מדובר בעסקה אמיתית ולא בתניה למראית עין שנועדה להתנות באופן מלאכותי על סדרי הנשייה הקוגנטיים. (לעניין זה הפנתה בין השאר לע"א 46/11 ויטה פרי גליל החדשה בע"מ נ' עו"ד חנית נוב, כונסת נכסים (13/11/13) (להלן: ענין ויטה פרי גליל)). לטענתה, וטיבר לא הציגה חוזה בכתב במסגרתו הוסכם על תניית שימור בעלות; תניית שימור הבעלות מופיעה באופן לאקוני בשולי תעודת המשלוח שהציגה וטיבר, אשר לא נחתמה על ידי נציג מוסמך מטעם קל בנין, ואף לא הוכח כי נעשו פעולות מטעם וטיבר כדי לשמור על הבעלות בסחורה.

בחזרה על טענותיה בדבר שיקול הדעת הרחב של המשטרה באופן טיפולה בחקירה, טענה המשטרה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המחדלים ( הנטענים) בחקירה לבין הנזק הנטען. ראשית, טענה כי וטיבר לא הגישה ערעור שכנגד בגין קביעות בית משפט הנוגעות למחדלים בחקירת המשטרה, ולכן אין בין הצדדים מחלוקת בסוגיה זו במסגרת הערעור. שנית, אפילו בהנחה ( המוכחשת על ידי המשטרה) כי בשל רשלנות המשטרה לא נתפסה הסחורה, הרי שגם אז אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. גם בהנחה שחקירת משטרה סבירה הייתה מסוגלת לאתר את הגנבים ולשים ידיה על הסחורה, הרי שגם אז הייתה המשטרה מחויבת להחזיר את הסחורה לקל בנין, בהינתן הצו להקפאת הליכים. לפיכך, ממילא פירעון חובה של וטיבר יכול היה להיעשות רק במסגרת של הסדר נושים, אך וטיבר כלל לא הגישה תביעת חוב נגד קל בנין.

ב. וטיבר, אשר חזרה על עיקרי טיעוניה, הוסיפה בסוגיה הנוגעת לצו הקפאת ההליכים כי לא הוצגה בפני בית משפט קמא ראיה לפיה צו זה עמד בתוקף במועד התרחשות האירועים. המשטרה אף לא טענה כי פעלה על מנת לאוכפו, וגרסתה הייתה כי פעלה למניעת אלימות במקום. גם כאשר ניסה מנהלה של קל בנין לגרום למשטרה לפעול לנוכח קיומו של צו הקפאת ההליכים, הוא נענה בסירוב ונדרש להגיע גם למחרת למשטרה ולהציג את הצו, זאת כאשר באותו זמן נלקח הציוד " בכוח הזרוע", ללא כל חשש ומורא מהמשטרה.

ועוד, גם במועד בו ביקשה וטיבר - היחידה אשר כיבדה את החוק - לקחת את הסחורה, לא הסתמכה המשטרה על צו הקפאת ההליכים במנעה מלעשות כן. יתירה מכך, המשטרה אף הודיעה לנציגי וטיבר כי יוכלו לקחת את הציוד למחרת היום, בכפוף להצגת תעודת המשלוח המקורית. דהיינו, צו ההליכים לא עמד בבסיס פעולה כלשהי של המשטרה, ולא הוכח כי היה קיים במועד בו ביקשה וטיבר ליטול את הסחורה שלה. עוד לעניין זה חזרה וטענה וטיבר כי צו הקפאת הליכים אינו מונע מבעלים של מיטלטלין את הזכות לקחת את המיטלטלין השייכים לו, ולעניין זה קל בנין מעולם לא הכחישה את בעלותה של וטיבר בסחורה, ווטיבר הייתה היחידה שטענה לבעלות בה.

לטענתה, סעיף 350( א)(ג) לחוק החברות, תשכ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) מעניק לבית המשפט סמכות להעביר את הנכס שלגביו קיימת תניית שימור בעלות למרות קיומו של צו הקפאת הליכים. לטענתה, הוראה זו באה לערוך הבחנה בין רכוש השייך לחברה לבין זה השייך לצד ג' ועליו להיות מושב לו, בוודאי כאשר השבת הסחורה אינה משפיעה על סיכויי ההבראה של חברת קל בנין לאור היקף העסקה, לעומת חובות נטענים של מילוני שקלים. משנהגה המשטרה ברשלנות רבתי, ומנעה מוטיבר ליטול את הסחורה השייכת לה, והסחורה נגנבה, איבדה וטיבר את הסעד של פניה לבית המשפט של חדלות הפירעון לשם קבלתה. בכך אפשרה המשטרה לגנבים לגנוב, בעוד היא מונעת מוטיבר לממש זכותה לתפוס חזקה בסחורה. הדיון שיכול היה להתקיים בין וטיבר למנהל המיוחד הפך לתיאורטי משהסחורה נגנבה, עקב התרשלותה של המשטרה.

לטענתה, בכתבי טענותיה בערכאה הראשונה לא התנגדה המשטרה בשום שלב לטענת וטיבר בדבר קיומה של תניית שימור בעלות, המוכחת בתעודת המשלוח שהוגשה על ידי וטיבר, המבחנים העובדתיים לקיומה של תניה כאמור כלל לא נבחנו בערכאה הראשונה, והמשטרה מנועה מלהתנגד לתקפה כיום. לעניין זה הפנתה וטיבר לפסיקה ממנה ביקשה ללמוד כי תניית שימור בעלות יוצרת זיקה מהותית שונה ומיוחדת בין הספק לנכס, כי נכס זה אינו הופך לחלק ממצבת נכסיה של החברה חדלת הפירעון, וכי צו הקפאת הליכים אינו חל עליו, וזכותו של אדם בעל תניית שימור בעלות על סחורה המצויה בידי מי שהוצא נגדו צו הקפאת הליכים לבוא וליטול את הסחורה. (ראו פש"ר ( ת"א) 1700/05 קוסמוס שיווק כ.ר נ' עו"ד שלמה נס (9/5/06); פשר ( ת"א) 1361/02‏ ‏רו"ח צבי יוכמן בתפקידו כנאמן ומנהל מיוחד של נ' WARNER BROS ‎ (10/2/03), שניהם מפי כב' הש' אלשיך, ועוד).

בסוגיית הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מחדלי החקירה של המשטרה, טענה וטיבר כי אכן לא ניתן להוכיח כי אילו היו נעשות פעולות חקירה על ידי המשטרה, הן היו מצליחות, אולם משלא ביצעה המשטרה את תפקידה, נמנעה מוטיבר היכולת להוכיח כי ביצוע תפקידה היה גורר הצלחה ומונע את הנזק, ולא יתכן כי המשטרה תצא נשכרת בשל כך. לטענתה, התוצאה הצודקת היא שמעבר לחיוב בגין הנזק, תחויב המשטרה גם בפיצוי בגין הנזק הראייתי שגרמה. לשיטתה, יש להטיל על המשטרה אחריות מלאה למחדליה באי ביצוע חובתה לחקור ולאתר את הסחורה במצב דברים שבו הודע לה על ידי השומר כי ישנו דיסק אבטחה והיא לא עשתה דבר כדי לקבלו; כאשר התבררה לה זהותו של האדם שהיה מעורב בנטילת הסחורה, והיא לא זימנה אותו לחקירה, ואף נמסר לה מיקומו של אותו אדם בעת שנצפה באקראי והיא לא עשתה דבר בעניין. לטענת וטיבר, בהימנעותה מלחקור מידע חם שאפשר לה להגיע לאחד המעורבים, ימים בודדים לאחר האירועים, מתקיים קשר סיבתי מוגבר לנזק, שכן אילו היה אחד המעורבים נתפס ודאי היה מוביל את המשטרה אל הסחורה.

דיון
6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בשתי הערכאות, על רקע חומר הראיות שהוגש בבית משפט קמא ובבית משפט זה, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל.

ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים, וקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מקובלות עלי ברובן המוחלט.
"אינספור פעמים חזר בית משפט זה ושנה כי ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בקביעות אלה, או כאשר המסכת העובדתית שקבעה הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת... ביתר שאת נכונים הדברים מקום שבית המשפט ביסס הכרעתו על ההתרשמות ממהימנות העדים שבפניו ( ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ, תק-על 2005(1) 3559). ביסודה של גישה זו ההנחה והאמונה כי הערכאה הדיונית נהנית מהיתרון שבהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדים המעידים בפניה ועל כן יש " לסמוך על תחושתו, על הגיונו ועל שיקול דעתו של בית משפט של דיון"..." (ע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב (12/12/06), מפי כב' הש' ארבל; כן ראו ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, מפי כב' הש' בייסקי; ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (23/2/10), מפי כב' הש' ג'ובראן; ע"א 10845/07 שירה ברכה פיקהולץ ( בדנר) נ' JAIME SOHACHESKI (17/3/10), מפי כב' הש' דנציגר, ועוד).
בית משפט קמא נדרש לטענות הצדדים ולראיותיהם, והממצאים העובדתיים בפסק הדין נקבעו על יסוד הראיות שהובאו בפניו. אף שמרבית קביעותיו של בית משפט קמא מעוגנות בחומר הראיות שהובא בפניו, אין דעתי כדעתו בסוגיית הנזק הנטען והקשר הסיבתי בין התרשלות המשטרה לבין נזק זה; נוסף על כך, אפילו הוכיחה וטיבר את תביעתה, סבורתני כי היא נושאת באשם תורם משמעותי לנזקה .

7. השתלשלות העניינים ביום האירוע – 27/11/12
בית משפט קמא קבע כי בתאריך 27/11/12 ביקרה המשטרה חמש פעמים באתר הבניה של קל בנין בעקבות האירועים הסוערים ב מקום; קביעתו מעוגנת בחומר הראיות שהובא בפניו, לרבות הראיות הנוגעות לביקור החמישי, אשר הוכחש על ידי וטיבר, ואין מקום להתערב בה.

אף שבית משפט קמא לא הרחיב את הדיון בכך, כאן המקום לציין כי הביקור הראשון באתר קל בנין התקיים בשעה 09:39 בבוקר ונמשך עד השעה 11:16, בעקבות דיווח טלפוני ( מהשעה 09:28) לפיו מבוצעים שם מעשי אלימות. בביקור נטען בפני השוטרים כי נגנב מהאתר ציוד יקר ערך ( להלן: הביקור הראשון); הביקור השני התקיים בשעה 11:56, בעקבות דיווח נוסף על גניבה, והשוטרים עזבו את המקום לאחר כעשר דקות ( בשעה 12:05) מבלי שנקטו בצעד כלשהו ( להלן: הביקור השני); הביקור השלישי התקיים בשעה 14:16 על ידי השוטר ואפי, בעקבות הודעה של מנור על קבלני משנה הנוטלים ציוד הפזור באתר מכל הבא ליד. (ביקור זה נמשך עד 15:10, להלן: הביקור השלישי); הביקור הרביעי התקיים בשעה 15:41 על ידי השוטרים ואפי שפילמן והקצינים זידאן ומשלב, שנדרש בעקבות תלונה נוספת של מנור על ניסיון גניבה של הסחורה של וטיבר, במהלכו הפעילו השוטרים כוח וסיכלו את גניבת הסחורה, אך אסרו על פרץ להעמיס אותה על משאית שהוזמנה על ידי מנור ובשלב זה הייתה באתר; ביקור זה נמשך כשעה וחצי, עד השעה 17:15 ( להלן: הביקור הרביעי); הביקור החמישי התקיים על ידי השוטרים ואפי ושפילמן בשעה 18:29 עד 18:38, בעקבות קריאה שנפתחה במשטרה על כניסה של משאיות זרות המעמיסות ציוד מהאתר ( להלן: הביקור החמישי).

בית משפט קמא סקר בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו על פי סדר כרונולוגי של ההתרחשויות, לרבות הראיות, התצהירים והעדויות שהוגשו מטעמה של וטיבר, וכן עדויות השוטרים ודו"חות פעולה של המשטרה שנערכו בזמן אמת. על יסודם נקבע כי כבר בדיווח הראשון שהתקבל במשטרה בשעה 9:28 בבוקר, הובהר כי באתר מבוצעים מעשי אלימות, ועם הגעת השוטרים לשטח בשעה 9:39 נטען בפניהם כי נגנב ציוד יקר ערך. לעניין זה יצוין כי מדו"חות הפעולה של המשטרה עולה כי דווח למשטרה שכבר באותו הבוקר הגיעו לאתר קבלני משנה והתחילו להעמיס ציוד שאינו שייך להם - פטיש שבירה שהוערך על ידי מנהל העבודה של קל בנין בשווי של כ-80,000 ₪ ומגדל תאורה שהוערך בעל ידו בשווי של כ- 60,000 ₪. מדו"ח הפעולה שנערך על ידי השוטרים בביקורם הראשון באתר עולה כי נערכו סריקות ולא אותרו כלים בשטח, וכי מנהל העבודה דיווח שבמקום יש מצלמות וכי יצרוב את הדיסק וימסור אותו לחקירות.

השופט קמא קבע כי בעקבות דיווח נוסף של גניבה הגיעו השוטרים לאתר קל בנין בפעם השנייה בשעה 11:56, אולם לאחר כעשר דקות ( בשעה 12:05) עזבו את השטח מבלי שנקטו בצעד כלשהו. קביעה זו מעוגנת בדו"ח פעולה של המשטרה על אודות הביקור (1-16-52-1), שם נרשם כי: "הגענו למקום עוד פעם. מדובר בסכסוך עסקי בין חברת בניה לקבלנים. הוסבר להם כי אין טיפול משטרתי בעניין. הופנו לגורם המתאים בבית המשפט".

סמוך לשעה 14:00 של אותו יום נוצר קשר ישיר בין וטיבר למשטרה, עת התקבלה הודעתו הטלפונית של מנור על קבלני משנה הנוטלים מכל הבא ליד מהציוד הפזור באתר הבניה. מהתיעוד המשטרתי עולה כי ניידת משטרה הגיעה למקום בפעם השלישית בשעה 14:16 ועזבה אותו בשעה 15:10. על יסוד התיעוד המשטרתי קבע בית משפט קמא כי לביקור השלישי בשטח נשלח השוטר ואפי, אשר פגש באתר את פרץ נציג מטעם וטיבר. בדו"ח הפעולה שנערך על ידי ואפי נכתב כדלהלן: "הגענו למקום האירוע על ציר 75 בין נהלל למנשיה. מדובר בחברה אשר פשטה את הרגל וקבלני משנה לוקחים ציוד מהאתר. מדובר בשבעה עד עשרה קבלני משנה. הודענו למודיע שעליו להזמין חברת שמירה למקום. במידה ונלקח ציוד לאחד הקבלנים עליו להגיע ולהגיש תלונה בנושא". (דו"ח פעולה 01-016-X078-02 ( להלן גם: דו"ח הפעולה של ואפי).

8. השופט קמא לא קיבל את גרסת המשטרה לפיה ואפי הודיע למנור שעליו להזמין חברת שמירה מטעמה של וטיבר למקום, אך קבע כי אפילו היה מקבל את האמור בדו"ח של ואפי אשר דוחותיו הוגשו בהסכמה על ידי וטיבר כראיות בתיק, למרות שלא זומן כעד מטעם המשטרה, ללא כל הסבר, "... הרי עזיבתו את השטח - לאחר שזיהה כי תשעה עד עשרה קבלני משנה אשר נוטלים ציוד מהאתר ( כפי שכתב בדו"ח) - עוד בטרם הגיעה חברת השמירה, מהוה " עצימת עיניים" לנוכח האפשרות שעם הסתלקות השוטרים גניבת הציוד מהאתר צפויה להמשך". (סעיף 31 לפסק הדין). זאת, בהסתמכו על דו"ח פעולה שערך שפילמן, אשר ביקר במקום ביחד עם ואפי בשעה 15:41 ( הביקור הרביעי), בו נכתב כי "... לאחר שטיפלנו במהומות שפרצו ולאחר שהשתלטנו כאמור על הפרות הסדר, עזבנו את המקום והחזרנו את השטח לחברת השמירה שתמשיך לבצע את תפקידה בשמירה על המקום".

9. בית משפט קמא בחן את התנהלות המשטרה בביקוריה הרביעי והחמישי באתר, על יסוד מכלול הראיות שהובאו בפניו, וקביעתו כי המשטרה עזבה את המקום תוך הסתמכות על חברת השמירה מטעמה של קל בנין, נסמכת על הראיות שהובאו בפניו; אין חולק כי האירועים המשמעותיים אירעו במהלך הביקור הרביעי של המשטרה באתר; השוטרים היו במקום במשך כשעה וחצי, נדרשו לפזר התקהלות והתפרעות, לטפל בקטטה המונית שפרצה שם, ולמנוע לקיחה בכוח הזרוע של הציוד והסחורה שהיו במקום; בדו"חות הפעולה שנסקרו בפסק הדין, דיווחו השוטרים שפילמן וקצין שיטור וקהילה משלב על נוכחות של כ-60 קבלני משנה ופועלים הלוקחים סחורה מהאתר בטענה כי היא שייכת להם, ועל עימותים אלימים ומהומות שפרצו בין קבלנים אלה ועובדיהם לבין חברת השמירה מטעם חברת הבניה. השוטר זידאן הצהיר כי תוך כדי בירור שערך עם עאדל, בעליה של חברת השמירה באתר, נשמעו צעקות מצדו המערבי של האתר, וכי " השוטרים החלו לצעוק כי זורקים עליהם אבנים... ניגשתי למקום יחד עם א' וזיהינו עשרות נערים וצעירים מתקהלים במרחק של 50 מטר מהאתר וזורקים אבנים לעבר האתר והשוטרים", לפיכך הוא הנחה את היס"מ לטפל באירוע. זידאן אף העיד כי לצורך הרחקת הצעירים עשו השוטרים שימוש ברימון הלם ורדפו אחריהם עד מנשיה ( עמ' 18 לפרוט' בית משפט קמא, ש' 8 -13).

השוטרים שפילמן, זידאן ומשלב דיווחו כי לשם הטיפול באירוע הוזעק למקום כוח תגבור משטרתי רב, הכולל מש"קים כפריים, בילוש יס"מ, קצין מודיעין ובילוש וקצין שיטור וקהילה; צוות היס"מ פיזר את ההמון, המתחם נסגר על ידי חברת השמירה באמצעות גדר מאיסכורית ( מפח), ולאחר מכן עזבו השוטרים את המתחם והחזירו את האתר לאנשים שהציגו עצמם כנציגים של חברת שמירה המאבטחת את המקום.

אנשי המשטרה סיכלו- בין שאר הפעולות שביצעו באתר - את גניבת הסחורה של וטיבר, אך אסרו על פרץ - עובד של וטיבר - להעמיס אותה על המשאית שהוזמנה על ידי מנור והגיעה לאתר.

10. בית משפט קמא דחה את גרסת המשטרה, כי לאחר פיזור ההמון הושארה ניידת במקום, ואף בוצעו ביקורי ניידות במהלך הלילה על בסיס הראיות שהובאו בפניו; לעניין זה יצוין כי מזכר מ/12 שהגישה המשטרה, אשר נערך על ידי השוטר עיסאם אליאס, מלמד על סריקות שנעשו על ידו באתר ביום 1/12/12, דהיינו לאחר מועד הגניבה, ואין בו ללמד דבר וחצי דבר על סיורים שבוצעו בליל הגניבה. משמע, רישומי השוטרים בדיווחיהם מיום האירוע מלמדים על עזיבת האתר והשבתו לאחריותה של חברת השמירה, ללא הנחיה של ביצוע סיורים במקום, וזידאן אף הצהיר כי לא הנחה אף ניידת או שוטר לשמירה כלשהי במקום.

11. כך גם ביחס לקביעתו של בית המשפט קמא בדבר הביקור החמישי של השוטרים ואפי ושפילמן, הנסמכת על ראיות אשר הוגשו בחלקן על ידי וטיבר עצמה - דו"ח פעולה שערך ואפי ( מס' 01-01-01-X145), הנתמך בגרסתו של שפילמן בתצהירו ובעדותו בבית המשפט; משכך, אין מקום להתערב בה, ולקבל את טענת וטיבר כי הביקור לא התקיים באתר של קל בנין אלא באתר אחר, משלא הוכחה על ידה.

למען הסר ספק, לא נעלם מעיני כי ואפי ציין בדו"ח הפעולה כי ביקר באתר " גבכל" ולא באתר קל בנין, ואולם שהוכח כי הן ואפי והן שפילמן נכחו במקום באותו היום זמן קצר לפני ביקורם החמישי, ואף לקחו חלק בטיפול בפיזור המהומות במקום ( כעולה מדו"ח הפעולה שכתב שפילמן, מס' 01-016-X108-01 ומגרסת שפילמן בתצהירו, וכן מעדותו של שפילמן בעמ' 25 ש' 21, כי נכח קודם לכן באותו היום באתר). דהיינו, האתר לא היה זר למי מהם והם היו מודעים לניסיונות הגניבה של הציוד שקדמו לקריאה של המודיע- מנהל בחברת קל בנין- שבעטיו נדרש הביקור החמישי. דיווחו של ואפי אף התייחס לאירועים שקדמו לביקור החמישי באתר, ואין זה סביר כי ביקרו באתר אחר.

יתר על כן, וטיבר בחרה שלא להזמין את ואפי לעדות על מנת לחקור אותו מדוע נקב בדו"ח הפעולה בשמה של חברה אחרת, והתעלמה מדיווחו כי שוחח טלפונית בזמן הביקור עם המודיע שמסר את הדיווח על הגניבה וכן עם מנכ"ל קל בנין, לרבות אודות הליכי פשיטת הרגל של החברה ואירועי אותו היום. גם המודיע ומנכ"ל החברה לא הוזמנו לעדות מטעמה של וטיבר, משיקולים השמורים עמה. יתירה מכך, שפילמן עמד בחקירתו הנגדית על גרסתו כי הביקור החמישי בוצע באתר של קל בנין ולא באתר אחר, "...אני הייתי במקום הנכון, הייתי במקום בו התרחש האירוע", בו לדבריו כבר ביקר מוקדם יותר באותו היום, וגרסתו זו, התומכת בדו"ח הפעולה שערך ואפי, לא נסתרה על ידי וטיבר ( עדות שפילמן עמ' 24 לפרוט' בית משפט קמא, ש' 26-30).

אכן, על פי דו"ח הפעולה שערך ואפי, הגיעו השוטרים למקום כעשר דקות ( בשעה 18:38) לאחר שנמסר למשטרה דיווח בדבר כניסה של "משאיות זרות ומעמיסים מכולות וכל הציוד שיש במקום כולל עמודי תאורה...". בדו"ח הפעולה כתב ואפי כי "לא הייתה תנועה של רכבים או משאיות באזור התעשייה ולא היו אירועים חריגים..." וכי "הכל כשורה" והשוטרים עזבו את המקום ( דו"ח הפעולה של ואפי מס' 01-016-X108-01 וכן תצהיר שפילמן). טענת וטיבר כי אין זה סביר שהשוטרים הגיעו לאתר של קל בנין זמן קצר לאחר הדיווח ולא הבחינו במשאיות המעמיסות ציוד כבד רב מהמקום, לרבות עמודי תאורה, מתבססת על הנחה כי המודיע - שהוא אחד ממנהליה של קל בנין - מסר דיווח מדויק, על אף שאין חולק כי כלל לא נכח באתר אותה עת, אלא במשרדה של קל בנין בקיסריה, והעביר לשוטרים מידע שנמסר לו על ידי השומר " גאנם", שנכח במקום וביקש עזרה של ניידת ( להלן: גאנם).

דא עקא, שוטיבר בחרה שלא להזמין לעדות את גאנם לעדות, מסיבותיה, והימנעותה זו נזקפת לחובתה. יתירה מכך, כאשר עומת שפילמן עם טענת וטיבר מדוע לא ניסה לברר איפה המשאיות שלגביהן התקבלה התלונה במשטרה, השיב כי " מדובר בשטח פתוח, וברגע שאין תנועה של משאיות אין לי איך לבדוק את זה. יכול להיות שהן נסעו". גם גרסה סבירה זו לא נסתרה על ידי וטיבר ( עמ' 24 לפרוט' בית משפט קמא, ש' 18-19). ואם לא די בכך, אין כל ראיה או טענה לפיה לאחר השיחה של ואפי עם מנכ"ל קל בנין - במסגרתה סוכם כי מנכ"ל החברה ידאג להעביר לתחנת המשטרה את צו הקפאת ההליכים שברשותו, ודווח כי אין תנועת רכבים או משאיות בסביבת האתר - התקבלה קריאה נוספת מטעמה של קל בנין או חברת השמירה על המשך המצאות המשאיות המעמיסות ציוד מהאתר.

הוכח כי הקריאה האחרונה באותו היום נפתחה במשטרה סמוך לשעה שמונה בערב על ידי עובר אורח, אשר לא זוהה כשומר באתר קל בנין או כגורם אחר מטעמה.

נוכח האמור לעיל, לא נפלה טעות בקביעתו של בית משפט קמא בנדון, ואין בסיס לטענה כי השוטרים " העדיפו" לבקר באתר אחר ולא באירועי אלימות וגניבה נוספים באתר קל בנין; שהרי לו חפצו השוטרים לעשות מלאכתם קלה, לא היו מציינים מפורשות בדו"ח שערכו כי ביקרו באתר אחר.

12. שונה הדבר ביחס לטיפול המשטרה בקריאה נוספת שנפתחה במשטרה לאחר הביקור החמישי, לעניין גניבה באתר; מעיון בדוחות שהגישה בדוחות שהגישה המשטרה ואשר תכנם נסקר בפסק הדין, עולה כי כשעה וחצי לאחר הביקור החמישי של ואפי ושפילמן באתר נרשמה במשטרה קריאה של מודיע אלמוני, עובר אורח, אשר דיווח כי הבחין באנשים הנראים גונבים ציוד מהאתר. בדו"ח הפעולה שערך ואפי ( מס' 01-016-X172-01 ) נרשם : "שוחחתי עם המודיע שהוא אלמוני מסר שהוא עובר רוח ( צ"ל עובר אורח) הבחין בהרבה אנשים שנראים גונבים ציוד עליתי מול צפון בגל צפון וביקשתי לשייך את האירוע לאירוע 145 ולסגור אותו ...". אין למעשה מחלוקת כי המשטרה לא הגיעה לאתר בעקבות קריאה זו, וכי ואפי הסתפק בשיוך הקריאה לדיווח שקדם לה, ואשר נבדק על ידי השוטרים בביקור החמישי.

המשטרה, אשר הייתה מודעת לטיעוניה של וטיבר, לא הביאה ולו ראיה אחת על סיור של ניידת באזור לאחר הביקור החמישי, משך כל שעות הערב של אותו יום ושעות הלילה בין יום 27/11/12 ל- 28/11/12.

13. אקדים ואומר כי לאחר בחינת הראיות בראי הדין וטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי המשטרה התרשלה בהתנהלותה לאחר הביקור החמישי באתר, משנמנעה לצאת לאתר עת הוזעקה לשם בפעם הששית, ללא כל הסבר סביר, ולסייר באזור הבעייתי לשיטתה שלה, עד שהתברר לה למחרת כי הסחורה של וטיבר נגנבה; חרף האמור, וטיבר לא הרימה את הנטל להוכיח את נזקה, אף שלא מן הנמנע כי נגרם לה נזק, ובעיקר כשלה בהוכחת הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המשטרה לבין נזקה הנטען.

תפקידיה של המשטרה הוגדרו בפקודת המשטרה ובפסיקה; בין שאר חובותיה, שומה על המשטרה להגן על הציבור מפני פגיעה עבריינית בשלומו ואף ברכושו, אך היקף חובותיה ויישומן המעשי ייעשה לאחר בחינת נסיבותיו של כל מקרה לגופו, על רקע שיקולי המדיניות המשפטית הראויה ( דברי של כב' הש' ג'ובראן ברע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשווילי נ' מ"י (28/7/09); כן ראו מאמרו של ישראל גלעד- האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור ( חלק ראשון), משפט וממשל ב תשנ"ה, עמ' 339).

בעניין וייס הנ"ל הבהירה כב' הש' דורנר מהי המדיניות המשפטית הרצויה בסוגיית חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה, וכך נקבע:

"חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא עליו לקבוע, לעתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מיתחם רחב של שיקול-דעת, אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק. המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה:
"מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (פסק-דין בוסקילה הנ"ל [2], בעמ' 346).
אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני " הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה.... אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית.
חובת הזהירות מהווה אפוא איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשקלם הסגולי. כך שיקולי הרתעת-היתר חזקים במיוחד מקום שבו מדובר בחובה כללית המעניקה שיקול-דעת רחב לרשות ובהפרה כללית המשליכה על ציבור גדול ובלתי מסוים. אך מנגד, שיקולים אלה נחלשים כאשר קיימים קירבה ויחסים מיוחדים בין הרשות לבין הניזוקים המסוימים, ומקום שבו נזקם צפוי...". (ראו גם ענין אליקשווילי הנ"ל).
כמו כן, בע"א 3580/06 חגי יוסף ז"ל נ' מ"י (21/3/11), קבעה כב' הש' פרוקצ'יה, כי במקרים בהם נבחנת אחריות רשויות המשטרה בעוולת הרשלנות, יש לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ככל שזה נגרם ( שם, בעמ' 34-35 לפסה"ד).
יחד עם זאת, בע"א 4371/13 לסרי ואח' נ' מ"י (14/12/14), קבע כב' הש' דנציגר, כי בחינת סבירות ההתנהגות נבחנת על פי מכלול הנתונים שעמדו בפני הרשות בזמן קבלת ההחלטות ועשיית הפעולות, בהתאם לנסיבות והתנאים שהיו קיימים במועד הרלבנטי ולא בדרך של חכמה לאחר מעשה.
14. הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא מלמדות כי האירועים שהתרחשו ביום 27/11/12 באתר קל בנין היו חריגים בהיקפם. לדברי רפ"ק הדר " ...האירוע הזה בסדר גודל שלו הוא חריג, גדול מאוד. אנחנו לא נתקלים בשגרה במצבים כאלה ואם ניקח את כל חתך האירועים במשטרת ישראל, אתה לא תמצא אירועים כאלה... הסיטואציה היא זרה. היא לא קורית בכלל, אין דבר כזה. האירוע הוא חריג בכל קנה מידה". (עמ' 14, ש' 10- 13 לפרוט' בית משפט קמא). כאמור, גם לאחר פיזור ההתפרעויות, וסגירת האתר התקבלו בשעות הערב שתי קריאות נוספות במשטרה על המשך ביצוע הגניבות מהאתר.

בית משפט קמא קבע כי אירועי היום הוכיחו שהשומרים באתר לא היו אפקטיביים, וכי אין בהימצאותם באתר כדי להרתיע את הספקים השונים מגניבת סחורות מכל הבא ליד תוך הפעלת אלימות מצדם כלפי השומרים. כן קבע כי וטיבר הוכיחה שבשעות הערב של יום 27/11/12 נמצאה באתר קל בנין הסחורה שסיפקה לה וטיבר, וכי זו נעלמה במהלך הלילה. כאמור לעיל, הוכח כי המשטרה נמנעה מלשלוח ולו ניידת אחת כדי לבצע סיורים, ולו מעטים, באזור ה אתר בשעות הערב ו/או הלילה, למרות שהייתה מודעת לכך שהאתר צפוי לפורענות חרף השמירה הפרטית במקום; הסחורה של וטיבר נגנבה בשעה בלתי ידועה לאחר הביקור האחרון של המשטרה, וכאשר הגיעו נציגי וטיבר למקום למחרת, לא מצאו את הסחורה.

דא עקא, שאין זה מתפקידה של המשטרה לספק שירותי שמירה לציבור, היא איננה שומרת חינם ולא הייתה עליה חובה לשמור באופן רציף על הסחורה של וטיבר במהלך הערב והלילה. לא בכדי קבע השופט קמא כי לא בכך נעוצה התרשלותה. יצוין כבר עתה, כי לו הרימה וטיבר את הנטל להוכיח את תביעתה כנגד המשטרה , היה מקום להטיל עליה אשם תורם משמעותי, משבחרה להימנע מהצבת שומר מטעמה, על אף שהייתה מודעת לחולשתה של השמירה הקיימת, ןצפתה את גניבת הסחורה מבעוד מועד, גם לשיטתה.

עם זאת, מקום בו היה ידוע למשטרה על קיומו של האירוע החריג שכלל התפרעות, אלימות, גניבות ואולי אפילו חשש לביזה, היה עליה לפעול באופן יזום ולהקדיש משאבים על מנת למנוע המשך תופעות דומות, בהתחשב במשאבים העומדים לרשותה, כמובן. בנתונים אלה, כאשר השוטרים עצמם צפו או היו צריכים לצפות קיומן של עבירות נוספות במקום דווקא בשעות הערב והלילה, אין הסבר לכך שואפי סגר כאמור קריאה נוספת שנרשמה במשטרה בשעה 19:47 על אודות גניבה של ציוד מהאתר, בלא שראה צורך לבצע ביקור נוסף באתר, ולכך ש המשטרה בחרה להמנע מלשלוח ניידת שתסייר באתר ובקרבתו בשעות הערב והלילה – ולו פעם אחת.

סיורי ניידות באזור האתר במהלך הערב והלילה יכלו לשמש גורם מרתיע כלפי גנבים פוטנציאליים, ואולי אף למנוע את גניבתה של הסחורה. יש לזכור כי מדובר בהעמסה של סחורה כבדה – רשת פלדה בגודל של 5,000 מ"ר על גבי משאיות, ויש להניח כי השוטרים שהיו עורכים סיורים במקום היו מבחינים בנעשה בזמן אמת ומטפלים במניעת הגניבות, כשם שעשו בביקורם הרביעי, אז מנעו את ניסיון הגניבה של רשת הפלדה. הא ראיה כי לאחר גניבת הסחורה, מצאה המשטרה לנכון לבצע סיורים של ניידות באתר, כעולה מהראיות שהגישה היא עצמה; התנהלות זו מלמדת כי המשטרה הייתה מודעת בזמן אמת לנחיצותם של סיורים אלה לשם מניעת עבירות רכוש ואלימות באתר, ומחזקת את המסקנה בדבר התרשלותה בהותרת האתר בשעות הערב והלילה - ליל ה- 27/11/12- 28/11/12 - ללא בולטות במקום.

ועוד, המשטרה לא הגישה ראיות כלשהן לפיהן בליל ה-27-28/11/12 התקיימו אירועים אחרים שהצדיקו מתן עדיפות וקדימות על פני ביצוע סיורים של ניידות באתר, ולא הצביעה על משאבים מוגבלים או על קיומו של " לחץ מבצעי", לרבות " גורמים מפתיעים" שהתקיימו בזמן אמת, אשר הצדיקו הימנעותה זו, וכל טענותיה במישור זה נטענו בעלמא.

חרף האמור, אין די באמור לעיל, על מנת לקבוע כי נתקיימו התנאים להוכחתה של עוולת הרשלנות.

תניית שימור הבעלות
15. אקדים ואומר כי וטיבר לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את זכותה לקבל את החזקה ברשת הפלדה אשר נמכרה לקל בנין , וזאת ממספר טעמים שיפורטו להלן;

כיום אין עוד חולק כי צו הקפאת ההליכים כנגד קל בנין ניתן במעמד צד אחד, ביום 27/11/12, (פר"ק 51003-11-12, ההחלטה צורפה למוצגי המשטרה), במועד האירועים באתר. מנור הצהיר כי ביום 26/11/12 הגיעה אליו ידיעה כי קל בנין הגישה בקשה לצו הקפאת הליכים, וכי הוא שלח את פרץ לאתר קל בנין לחפש את הסחורה שוטיבר סיפקה לה ביום 5/11/12; בעדותו מסר כי בזמן אמת לא הבין מה המשמעות של צו הקפאת הליכים, והמידע שקיבל מההנהלה של וטיבר הוא ש"חברת קל בנין הולכת ליפול" (עמ' 13 לפרוט' בית משפט קמא); יצוין כי גם בדיון בערעור טענה המשיבה כי " הופצה שמועה שהחברה פעלה להשגת צו להקפאת הליכים ואנו באנו לקחת את הרכוש שלנו", אך לא ידעה אם הצו ניתן ( עמ' 6 לפרוט', ש' 10-11); מדוחות המשטרה עולה כי בשעה 13:52 הודיע מנור למשטרה על גניבה מאתר של קל בנין אשר " פשט ( צ"ל פשטה) את הרגל היום"; בדוח הפעולה של ואפי אודות הביקור השלישי נכתב כי מדובר בחברה שפשטה את הרגל.; במהלך הביקור הרביעי, עובר לפיזור המהומות, דווח למשטרה כי קבלני המשנה פושטים על האתר בעקבות הליכי פשיטת הרגל של קל בנין ( דו"ח הפעולה של שפילמן, מס' 01-016-X108-01).

בדיווח של וטיבר למשטרה לא היה מידע על ההשלכות הנובעות מכך; דהיינו בניגוד לניסיונה של וטיבר לטעון כי לא ידעה בזמן אמת כי על צו הקפאת ההליכים, מגרסתו של פרץ עצמו עולה כי דבר הגשת הבקשה למתן הצו על ידי קל בנין היה ידוע לה, ולא בכדי שלח את פרץ לאתר לוודא כי הסחורה עודנה בחזקת קל בנין.

בנתונים שפורטו לעיל, תמוהה הגעתה של וטיבר לאתר קל בנין במקום לבית המשפט המוסמך.

16. סעיף 350 ג(א)(4) לחוק החברות קובע כדלהלן:

"350 ג. (א) ניתן צו הקפאת הליכים, ונוכח בית המשפט כי מתקיים האמור בסעיף קטן ( ב), יתיר, על אף הצו – ...
(4) לבקשת בעלים של נכס מכוח תניית שימור בעלות – לקבל חזקה בנכס, ובלבד שהייתה לו זכות כאמור אלמלא צו הקפאת ההליכים".
משמע, בית משפט יתיר לבעלים לקבל חזקה בנכס מכוח תניית שימור בעלות – רק לאחר שהבעלים יוכיח שהייתה לו זכות לקבל חזקה בנכס לולא ניתן צו להקפאת הליכים.
ייאמר כבר עתה כי בנתונים אלה, דין טענתה של וטיבר - כי די היה בכך שהציגה בפני השוטר העתק של תעודת משלוח שאינה חתומה על ידי קל בנין, אשר המילים " הסחורה בבעלות וטיבר ישראל כל עוד לא שולמה תמורתה" רשומות בסופה, על מנת שהשוטר יאפשר לה לקבל חזקה ברשת ברזל אשר מכרה לקל בנין - להידחות.
וטיבר לא הרימה את הנטל להוכיח - אפילו במסגרת תביעתה בבית משפט קמא - כי הייתה לה זכות לקבל חזקה בסחורה, וממילא לא עשתה כן בפני השוטרים שהגיעו כדי להחזיר את הסדר על כנו, ולמנוע את הפרות הסדר, האלימות וניסיונות הגניבה של הרכוש מהאתר.

לצורך המחשה של מורכבות הנושא, ראו דבריו של כב' הש' דנציגר בעניין ויטה פרי גליל; ההלכה הנוהגת היא כי אזכור תניית שימור בעלות על פני תעודת משלוח או חשבונית אינה חזות הכל, יש לבחון לגופם של דברים, דהיינו האם שימר לעצמו הספק את הבעלות בעת העברת הסחורה לחייב, וכי נטל ההוכחה מוטל על הטוען לשימור בעלות; מדובר בנטל הוכחה הרגיל המוטל על תובע בהליך אזרחי, אם כי ראוי שבית המשפט יערוך בירור זהיר וקפדני, נוכח אופייה הקנייני של טענת שימור הבעלות ונוכח אופיו הקולקטיבי של הליך חדלות הפירעון ( שם, סעיף 45 לפסק הדין).

כב' הש' דנציגר אימץ בענין ויטה פרי גליל שניים מבין מבחני המשנה שהתפתחו בפסיקה להוכחת תניית שימור בעלות, כדלהלן:

(א) יש להבחין בין צדדים שביניהם מתקיימת מערכת יחסים מסחרית מתמשכת וארוכת טווח, אשר במסגרתה מתבצעות באופן שוטף בין הצדדים עסקאות מכר רבות, לבין צדדים שאין ביניהם יחסים מסחריים מתמשכים ושמבצעים עסקאות " מזדמנות" בסדר גודל קטן יחסית. כאשר מדובר במערכת יחסים מסחרית ארוכת טווח, ראוי שהצדדים יעלו את תניית שימור הבעלות על הכתב בהסכם מסודר ביניהם, ולא יסתפקו בהסכמה בעל-פה או באיזכורה של התניה על גבי חשבוניות או תעודות משלוח.

ודוק, "ראוי" אך לא " חובה", מכיוון שעיקרון חופש החוזים משתרע גם על צורת החוזה, ובהיעדר דרישת כתב בדין בנוגע לתניות שימור בעלות רשאים הצדדים להגיע להסכמה בעל-פה בדבר שימור בעלות או להסתפק באיזכורה על גבי חשבונית או תעודת משלוח. עם זאת, ככל שבנטל ההוכחה וברצינוּת הראיות עסקינן, הרי שהעלאת ההסכמה על הכתב בהסכם מסודר ונפרד תהווה ראייה בעלת משקל נכבד לחיזוק טענת המוכר הטוען לשימור בעלות בהשוואה לאיזכורה של תניית שימור בעלות על גבי חשבונית או תעודת משלוח. מקובלת עלי בנקודה זו קביעת בתי המשפט המחוזיים כי הסכם כתוב ומסודר אינו כרוך בעלויות כספיות ניכרות או בהכבדה על חיי המסחר, וכי במערכת יחסים מסחרית ממושכת היעדרו של הסכם כזה מחליש משמעותית את טענת המוכר לשימור הבעלות.

(ב) לנוכח אופייה הקנייני של טענת שימור הבעלות ולנוכח השלכותיה הפוטנציאליות על נושי הרוכש חדל הפירעון, ראוי לדרוש מהמוכר הטוען לשימור בעלות להוכיח כי מעבר להעלאת תניית שימור הבעלות על הכתב הוא גם הפעיל מנגנונים פרקטיים של פיקוח ושליטה המעידים על בעלותו הנמשכת בנכס לאורך זמן.

מבלי להתיימר לקבוע רשימה סגורה מראש ומבלי לקבוע מסמרות, יש טעם רב במנגנוני הפיקוח והבקרה אליהם התייחסה פסיקת בתי המשפט המחוזיים, כגון: מעקב שוטף של המוכר על הסחורה שהועברה לרוכש ( לדוגמא: תנאי המחייב את הרוכש להעביר למוכר דיווח חודשי בדבר קצב מכירות, או תנאי המאפשר למוכר להיכנס מעת לעת למחסני הרוכש, או תנאי המחייב את הרוכש לסמן את הסחורה או להפרידה מיתר הסחורות במחסניו); הגבלת הרוכש מלמכור את הסחורה לצדדים שלישיים או מ"למזגה" בנכסים אחרים ללא הסכמת המוכר או ללא " שיריון" התמורה.

עם זאת, שאלת סבירותם והגיונם של מנגנוני הפיקוח השונים הינה מטבעה תלויות נסיבות, כאשר נקיטה ( או אי נקיטה) במנגנון פיקוח מסוים עשויה להיחשב בנסיבות מסוימות כסבירה והגיונית מבחינה מסחרית ובנסיבות אחרות כבלתי סבירה ובלתי הגיונית מבחינה מסחרית. משכך, אין לשלול מראש את האפשרות שגם בהיעדר מנגנוני בקרה או פיקוח כלשהם יצליח המוכר להוכיח ששמר על הבעלות בנכס, וזאת בנסיבות בהן יוכיח המוכר כי אין זה סביר או הגיוני מבחינה מסחרית לנקוט במנגנון כלשהו מסוג זה..." (ההדגשות אינן במקור –ד.ס.).

וטיבר לא הוכיחה בפני בית משפט קמא את קיומה של תניית שימור הבעלות בסחורה; היא בחרה להימנע מלצרף את קל בנין או את המפרק שמונה לה אם פורקה, כנתבעת נוספת בהליך אותו יזמה, ולמצער בחרה להימנע מלהזמין את נציג קל בנין כעד להוכחת טיעוניה, על אף שמנור הצהיר כי קיבל רשות מנציג קל בנין לקחת את רשת הפלדה בזמן אמת; וטיבר הסתמכה על משפט שנכלל בפנקס של תעודות המשלוח שלה עצמה ותו לא; מנור לא מסר בתצהירו מידע אודות אופן ההתקשרות עם קל בנין, ולא הוברר אם העסקה בין וטיבר לקל בנין הייתה חד פעמית או נעשתה על רקע מערכת יחסים מתמשכת; כאמור, תעודת המשלוח שהוצגה בפני השוטרים בזמן אמת לא הייתה חתומה על ידי קל בנין, ובדיון בערעור אישרה וטיבר כי ההסכם למכירת רשת הפלדה לקל בנין נערך בעל פה.

וטיבר לא נדרשה למעשה לסוגיה של שימור הבעלות, ומשכך לא נשללה האפשרות כי מדובר בתניה כללית ושבלונית שצוינה בכל תעודות המשלוח מטעמה של וטיבר לכל קוניה; וטיבר גם לא טענה כי נקטה במנגנוני פיקוח ושליטה על הסחורה, או כי בנסיבות העניין לא היה הגיון מסחרי לנקוט במנגנונים מסוג זה, כמפורט בענין ויטה פרי גליל.

מכל מקום, גם אם אניח לצורך העניין כי ההסכם עם קל בנין הקנה לה זכות לשימור הבעלות בסחורה עד לתשלום התמורה בגינה, וטיבר לא הרימה את הנטל להוכיח – בהתחשב בכך שקל בנין רכשה את הסחורה כשלושה שבועות בלבד לפני האירוע –כי הגיע המועד לתשלום התמורה על פי ההסכם וקל בנין לא עמדה בו; יתר על כן, לשאלת בית המשפט בערעור האם חזרו שיקים של החברה, השיבה וטיבר כי "לא חזרו שיקים מעולם" וכי ההתחשבנות נעשתה באמצעות כרטסת הנהלת חשבונות; דא עקא שכרטסת כאמור לא הוגשה על ידי וטיבר, ללא כל הסבר ( עמ' 1 לפורט' מיום 20/7/18, ש' 1-18).

כאמור, בפני וטיבר פתוחה הייתה הדרך להגיש ביום 27/11/12 בקשה דחופה לבית משפט המוסמך בבקשה להתיר לה לקבל לחזקתה את רשת הפלדה, בהסתמך על תניית שימור הבעלות הנטענת על ידה, ואולי על בסיס טענה של אפשרית בדבר הפרה צפויה של ההסכם,
אך היא בחרה שלא לעשות כן מסיבותיה.

וטיבר טענה למעשה דבר והיפוכו. מצד אחד טענה כי ניתן לקל בנין צו להקפאת הליכים וכי תניית שימור הבעלות הקנתה לה זכות ליטול את הסחורה, ומצד שני טענה כי לא ידעה בזמן אמת כי ניתן צו כאמור, ועדיין עמדה לה הזכות להכנס לחצריה של קל בנין ולקחת את הסחורה. ממה נפשך, אם במועד הרלוונטי כבר ניתן צו הקפאת הליכים, הרי שמדובר בסוגיות משפטיות כבדות משקל, ולא ניתן לצפות מהשוטרים להכריע בהן במקום; אם וטיבר לא ידעה על מתן הצו – האם הייתה רשאית להיכנס לחצריה של קל בנין ולקחת סחורה שנמכרה על ידה , מבלי להוכיח כי ההסכם ביניהן הופר?

משחדלה וטיבר להוכיח טיעוניה בבית המשפט, זמן רב לאחר האירוע, די בכך כדי לקבוע כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי הייתה זכאית לקבל חזקה ברשת הפלדה שנמכרה לקל בנין, ודינן של כל טענותיה הנובעות מהנחה זאת – להידחות. משכך, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשטרה לנזקיה הנטענים.

מטבע הדברים, שעה שעסקינן בנושא כה מורכב, ברי כי אין להטיל על איש המשטרה המגיע לשטח לקבל החלטות בדבר זכויות הבעלות של הצדדים בנכסים המצויים במקום.

17. מן הכלל אל הפרט

בנסיבות המתוארות לעיל, לא ניתן היה לצפות מהשוטרים להיענות לבקשתה של וטיבר ליטול את הסחורה מהאתר, מקל וחומר כאשר הוכח שבאותו שלב כבר היה בידי השוטרים מידע בדבר הקפאת הליכים הננקטים נגד קל בנין, והם לא התרשלו משנמנעו מלהכריע בזכויות הבעלות בסחורה המצויה באתר.

טענתה של וטיבר, כאילו היה די בשיחות שקיים מנור עם השוטרים ובהצגת העתק של תעודת המשלוח שלא הייתה חתומה על ידי קל בנין, כדי לחייב את השוטרים לאפשר לוטיבר ליטול את רשת הפלדה מהאתר בזמן אמת- להידחות; וטיבר לא סיפקה כל הסבר להימנעותה מלהזמין נציג של קל בנין לעדות ולתמיכה בגרסתה כי אישר לפרץ לקחת את רשת הפלדה מהאתר, ומניין נבעה סמכותו להתיר זאת; מעבר לכך שיתכן שאישור זה ניתן שלא כדין; אכן, מדו"ח הפעולה שערך שפילמן ( מס' 01-016-X108-01) עולה כי נכחו באתר 60 קבלני משנה שלקחו ציוד מכל הבא ליד, וכי " נציג החברה" אישר לחלק מהקבלנים לקחת ציוד ולחלק לא. דא עקא שלא הוברר כלל האם אותו נציג הוסמך על ידי קל בנין לעשות כן, והימנעותה של וטיבר להזמינו לעדות עומדת לה לרועץ.

לא נעלם מעיני כי רפ"ק הדר העיד שביום האירוע לא היו גורמים אחרים מלבד וטיבר אשר טענו לבעלות ברשת הפלדה; דא עקא שבאותו שלב הייתה הסחורה לכאורה בבעלותה של קל בנין, ולא היה מקום למסור בה חזקה בהעדר הוכחה של תניית שימור הבעלות; השוטרים לא היו יכולים להכריע בעניין זה במקום בזמן אמת, וכאמור גם אין זה מתפקידם ומסמכותם לעשות כן, לרבות בטענה אפשרית של הפרה צפויה של ההסכם בין וטיבר לקל בנין; מקל וחומר כך שעה שהשוטרים מטפלים בהפרות סדר, התפרעויות וניסיונות גניבה מהאתר.

יתירה מכך, יש ממש בטענת המשטרה כי לו הייתה מתירה לוטיבר לקחת את הסחורה, היה הדבר עשוי לחשוף אותה לתביעות מצד קל בנין ו/או נושיה.

גרסתו של פרץ - כי לאחר סגירת האתר אמר לו זידאן " כרגע שום סחורה לא יוצאת ולא נכנסת... תגיעו מחר, יהיה פה נציג, אנחנו כרגע אחראים על הסחורה עד מחר, יהיה פה נציג, תציגו לו את התעודות הרלוונטיות ותוכלו להעמיס את הסחורה שלכם" ( עמ' 17, ש' 12 -15 לפרוט' בית משפט קמא) - הוכחשה על ידי זידאן בתצהירו ובעדותו. כזכור, בית משפט קמא אשר לא הכריע בין גרסאות הצדדים בסוגיה זו, קבע כי התנהלות המשטרה - אשר פרץ ראה בה " הבטחה" לשמירת הסחורה במשך הלילה - לא הייתה אלא השבת האחריות באתר הבניה לידי חברת השמירה באתר. כך או כך, ציפייתה של המשיבה כי אנשי המשטרה ישמרו על רכושה במקום שתזמין שומר מטעמה היא בלתי סבירה בעליל.
מהטעמים שפורטו לעיל, סבורתני כי וטיבר לא הוכיחה שהמשטרה חרגה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה עת מנעה ממנה לקחת את הסחורה מהאתר.

לסיכום, בנסיבות העניין, בהעדר הוכחה כי וטיבר הייתה זכאית לקבל חזקה בסחורה חרף הצו להקפאת ההליכים, הרי אפילו הייתה הגניבה נמנעת או שהסחורה הייתה מאותרת לאחר גניבתה, לא הרימה וטיבר את נטל ההוכחה כי הסחורה הייתה עוברת לחזקתה.

18. א. הטיפול בתלונה שהגיש מנור על הגניבה
קביעתו של בית משפט קמא כי המשטרה התרשלה בטיפול בתלונה שהגיש מנור ביום 28/11/12, לאחר שהסחורה נגנבה, מקובלת עלי. תלונתו של מנור נסגרה על ידי המשטרה ביום 19/12/12 בנימוק " עבריין לא נודע".

דא עקא שמדו"ח פעולה (01-016-X101-02) שערך השוטר תמרי דוד, אשר הגיע לאתר ביום 30/11/12 ( בעקבות תלונתו של מנור למשטרה מיום 28/11/12 וכן הטלפון שלו למוקד 100 ביום 30/11/12), עולה כי הוא תשאל את השומר באתר על הרכב העונה לתיאור שמסר לו מנור, והלה מסר כי מדובר ב"רכב השייך לשומר של חברת מקורות אשר נמצא במקום כרגע"; עוד ציין תמרי כי הוא נקרא במקביל לאירוע של תפיסה של גנב פקאן בבית שערים אשר עוכב במקום, "לציין שעקב כך שהאירוע בבית שערים היה יותר דחוף לא עברתי ליד מקורות ואעשה זאת מאוחר יותר"; דברים אלה של תמרי מלמדים כי תמרי התכוון לחקור את השומר, דהיינו, הוא סבר שיש נחיצות בכך לצורך בירור העניין. חרף האמור, חקירתו של השומר לא בוצעה מעולם.

גרסתו של רפ"ק הדר בתצהירו כי " נפתחו תיקי חקירה במסגרתם עוכבו ונעצרו מספר חשודים", נסתרה בעדותו בבית משפט קמא באומרו " אני לא יכול להגיד לך אם נחקר מישהו", והדר אף לא ידע למסור מה עשתה המשטרה עם המידע אודות שני מספרי כלי הרכב שנמסרו לה על ידי מנור, ואשר זוהו על ידי פרץ כמי שהיו מעורבים בגניבת הסחורה של וטיבר. בית משפט קמא קבע כי הדר הסתפק בהשערה תמוהה לפיה " סביר להניח כי רכב של חברת מקורות לא יגנוב ברזל". משאותרו השומר ורכבו, ותמרי הודיע כי הוא יחקור את השומר לאחר שיסיים טיפול בעניין אחר, היה עליו לפעול כפי שראה לנכון לעשות בזמן אמת, ולא לזנוח חקירה זו ללא כל הסבר או הצדק; מקל וחומר כאשר מדובר ברכב אשר לגביו נטען בפני המשטרה כי נצפה באתר במהלך ביצוע הגניבה, וכי היה מעורב בניסיון הראשון לגניבת הסחורה, ומנור אף דיווח לשוטרים ביום 30/11/12 על מיקומו של אותו אדם אשר נצפה באקראי על ידו. המשטרה לא הבהירה על מה ביססה את הנחתה התמוהה כי רכב של מקורות לא יגנוב ברזל, ולכן לא יהא בחקירתו של שומר חברת מקורות כדי להעלות או להוריד בנסיבות העניין, כאשר מטבע הדברים ההנחה אינה שהרכב יגנוב, אלא נהגו העלום. זאת, מעבר לכך שהייתה למשטרה אינדיקציה על קיומן של מצלמות אבטחה במקום, וניתן היה לעשות בהן שימוש (ראו תצהירו של הדר בנדון).

המשטרה אכן הגישה לבית משפט קמא העתקים של הודעות שגבתה סמוך לאחר הגניבה ממספר חשודים, אולם מדובר בחקירות על חשד לגניבה ופירוק של משאית של חברת קל בנין שאירעה ביום 28/11/12 בערב – דהיינו למחרת - ולא בחקירה הנוגעת לגניבת הסחורה של וטיבר.

במצב דברים זה, לא נפל פגם בקביעתו של בית משפט קמא כי המשטרה התרשלה בטיפול בחקירה זו. אכן, למשטרה נתון שיקול דעת רחב בדבר אופן הטיפול בתלונה, ובידיה המומחיות להחליט על קו הפעולה המתאים בכל מקרה ומקרה, ולא בנקל יתערב בית משפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או לא להימנע מלפעול. עם זאת החלטתה של המשטרה שלא לחקור צריכה להיות סבירה, שקולה ומנומקת ( ראו ענין וייס הנ"ל).

ב. הקשר הסיבתי בין הטיפול בתלונת מנור לבין איתור הסחורה שנגנבה
בית משפט קמא קבע כי וטיבר לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המשטרה בחקירה לבין נזקה של וטיבר, ווטיבר לא ערערה על פסק הדין, משהתקבלו תביעתה מטעמים אחרים. בנסיבות אלה איני רואה להידרש לסוגיית הקשר הסיבתי, בין השאר מפני שוטיבר לא הוכיחה את נזקה, כפי שיפורט להלן.
19. נזקה של וטיבר
בית משפט קמא קיבל את טיעוניה של וטיבר כי נזקה עומד על סך של 95,000 ₪ - גובה התמורה החוזית בגין מכירת הסחורה, כמצוין בחשבונית שהוצגה לבית המשפט; אין דעתי כדעתו.

עקרון השבת המצב לקדמותו הוא עיקרון יסודי ובסיסי בתורת הפיצויים בנזיקין, ועל פי עקרון זה יש לפצות את הניזוק ולהעמידו במצב בו היה אלמלא בוצעה הרשלנות. לעניין זה יפים דברי כב' הנשיא ברק בע"א 9474/03 יורם גדיש תשתיות ובניה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פ"ד סא(3) 603, כדלהלן:

"השבת מצב הדברים לקדמותו הינו עקרון או ערך בסיסי בתורת הפיצויים בנזיקין. ככל עקרון או ערך אחר, הוא מהווה נורמה משפטית השואפת להגשמתה המירבית...

הפיצוי נועד לפצות על הנזק – לא יותר ולא פחות. על כן, הפיצוי לא בא לאפשר לניזוק להיטיב את מצבו על חשבון המזיק, כשם שהוא לא בא לאפשר למזיק להיטיב מצבו על חשבון הניזוק. ...

10. העקרון של השבת המצב לקדמותו חל לגבי ההערכה והשומה של כל נזק הנגרם בשל עוולה. על כן הוא חל בהערכתם ובשומתם של נזקי גוף ונזקי רכוש. בכל אחד מאלה, הוא חל הן לעניין הנזק הממוני והן לעניין הנזק הלא ממוני..." (ההדגשה אינה במקור- ד.ס.)

מצבה של וטיבר לולא נגנבה הסחורה
לו הרימה וטיבר את הנטל ומוכיחה את תניית שימור הבעלות, הייתה רשאית לקבל את הסחורה- רשת הפלדה הנטענת - וזו הייתה חוזרת לחזקתה, לשימוש חוזר; דא עקא, שאין מדובר בסחורה במצבה עובר למכירתה לקל בנין; מדובר בסחורה שנמכרה וסופקה, לאחר שנחתכה והותאמה לדרישותיה של קל בנין , שונעה, נפרקה ונשמרה בחצריה כשלושה שבועות, מבלי שהוכחו תנאי האחסון; משנעשה ניסיון לגנוב אותה, היא הועמסה שוב על משאית של גורם שלישי ונפרקה בשנית בהוראת המשטרה; הסחורה אינה חדשה עוד, ולו הוחזרה לוטיבר, מן הסתם לא הייתה נמכרת פעם נוספת כסחורה חדשה, ולא עקב התרשלות של גורם זר; הנטל להוכיח את שווי השוק של סחורה זו כאמור מוטל על וטיבר, והיא לא עשתה כן.

בהעדר הוכחה של תניית שימור הבעלות, הייתה הסחורה נותרת בידי קל בנין וכל שנותר לוטיבר הוא הגשתה של תביעת חוב למפרק, אם החברה אכן פורקה, זכות אשר לא נשללה ממנה עקב הגניבה.

בנסיבות אלה, לא הרימה וטיבר את הנטל להוכיח את נזקה, מעבר לסוגיית הקשר הסיבתי, כאמור לעיל. משכך, מתייתר גם הדיון בסוגיית האשם התורם של וטיבר, ואין מקום להידרש לו.

20. הערעור מתקבל, אפוא.

בנסיבות המיוחדות של העניין כפי שפורטו לעיל, יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים .

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, 31 מרץ 2019.