הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 48010-12-17

בפני כבוד השופטת העמיתה שושנה שטמר
בעניין:

פחמי מחמד אבו מוך, ת"ז XXXXXX400
ע"י ב"כ עו"ד ראפי מסאלחה
המערער
- נגד -

זוהיר לחאם, ת"ז XXXXXX509
ע"י ב"כ עו"ד סרי חורייה ו/או אח'
המשיב

פסק דין

1. לפניי ערעור על פסק דין מיום 9/11/17, שניתן על ידי כב' השופטת מירב קלמפנר-נבון בתיק 36351-07-16 בבית משפט השלום בחיפה . פסק הדין דן בתובענה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע").

עיקרי העובדות
2. בפסק דינו פירט בית משפט קמא את העובדות, שלהלן עיקריהם, ככל שהם רלוונטיים למחלוקות בערעור.
המערער והמשיב הם תושבי באקה אל גרבייה (להלן " באקה"). המערער פתח בפייסבוק עמוד בשם "גברי באקה". במסגרתו פורסמו דברים, ש לטענת המשיב, נועדו להכפיש אותו ואת משפחתו; זאת עקב עמדותיו הפוליטיות של המשיב ובמטרה להפחידו מלהמשיך בפעילותו שלטענת המשיב נועדה למיגור השחיתות בעיריית באקה ויצאה גם כנגד תפקודו של ראש העיריה המכהן, שלטענת המשיב לקה בשחיתות. לאחר שהייתה על המשיב מתקפת של העלבות וגידופים בעמוד "גברי באקה" כתגובה על עמדותיו נגד ראש העירייה המכהן, פרסם המשיב מנשר תחת השם "תודה, הערכה והכרת תודה" שבה הובעה הערכתו ותודתו לשני אימאמים אשר תמכו וצידדו בו. באותו יום בו הופץ המינשר התפרסמו בפייסבוק של המערער שני פרסומים במסגרתם תואר אדם, שלא נקבו בשמו, ושלטענת המשיב, הכל ידעו כי הכוונה אליו . בפרסומים תואר המשיב כצבוע מלוכלך ומסריח (והכוונה לחיה) בוגד ומושחת, המעניק שירותיו למרבה במחיר, גמד המסתובב בין המועמדים כמו זונה, נוטל שוחד במסגרת תפקידו הציבורי כפקיד ב ועדה לתכנון ולבניה של באקה, מחזיק בעמדות פוליטיות מנוגדות לאלו של המערער, ובמסגרת תביעות נפסדות שהגיש עקץ אנשים וגזל מהם את כספם. וזאת בנוסף לעוד כינויים ותיאורים משפילים ומבזים. גם בתגובות הגולשים "הטוקבקים" תואר אותו אדם כדמות נבזית ולא רצויה.

3. המשיב טען שעל אף ששמו לא פורסם, היה ברור כי הדברים המבזים כוונו אליו כיוון שהוא היה היחיד שפרסם באותו יום מנשרים נגד ראש העיר, שירת כנציג בועדה לתכנון ולבניה, וידועות היו דעותיו נגד ראש העיר, שהמערער היה מקורב אליו.

4 המערער הכחיש קשר לפרסום, וטען כי מעולם לא פרסם כל פרסום שהוא נגד המשיב. הוא המשיך וטען כי לא ניתן להבין מהפרסומים בעמוד הפייסבוק שלו שהם כוונו למשיב.

פסק הדין של בית משפט קמא
5. בית משפט קמא קבע כי הפרסומים מהו וים לשון הרע כמשמעותה בחוק פרסום לשון הרע . נתקבלה טענתו של המשיב כי לשון הרע כוונה נגדו, שכן נתקבלה עדותו של המשיב לפיה הוא היחיד שחילק בעיר מנשרים באותו היום הספציפי אליו התייחסו הפרסומים, ועדותו זו נתמכה על ידי העד זיאד עוויסאת. לגבי עדותו של המערער, כתב בית משפט קמא כי היא "עדות מתחמקת": המערער הודה כי יש לו קשר משפחתי עם ראש העיר, לישיבת בית המשפט הגיעו שלושה אנשים שהגיבו גם הם לפרסומים בעמוד הפייסבוק שלו, וכולם היו בני משפחתו של המערער ותומכים של ראש העירייה. המערער טען כי הפרסומים כוונו ל"מישהו מבאקה" אולם סרב לומר בעדותו מיהו אותו יעד של הפרסומים. כשנשאל מה כתב האיש, שאיננו לטענתו המשיב ושחילק את המנשר כפי שנזכר בפרסומים, ענה שאינו יכול לפרט מה אותו אלמוני כתב במינשר. בית משפט קמא קבע, כי הגירסה שהיה כביכול מישהו אחר שחילק מנשרים, הייתה עדות כבושה, שהמערער העלה אותה רק בעדותו בבית משפט קמא. הוא סרב להצביע על השם של מי שקיבל שוחד כפי שפורסם בפרסומים. כשטען כי האדם שאליו כוונו הפרסומים חילק את המנשרים שבוע לפני כן, לא יכול היה לתת תשובה מדוע התפרסמו הפרסומים רק ביום שבו חילק המשיב את המנשרים, לא נתן תשובה מספקת ומשכנעת כשהשיב כי מדובר "במקריות". עוד הוכח לפני בית משפט קמא כי המשיב היה נציג עיריית באקה בוועד ה לתכנון ובניה , ללא שכר וללא החזר הוצאות , בשנים 2006 ועד לשנת 2011 , והמערער טען בפרסומים כי נוטל השוחד היה במסגרת תפקידו כפקיד בוועדת התכנון והבניה של באקה. בכל אלו, שוכנעה כב' השופטת המלומדת קמא, כי הפרסומים התייחסו למשיב.

6. עוד קבעה השופטת המלומדת כי חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים באינטרנט, תוך התאמת הפרסום "לשינויים המתחייבים" המתייחסים לטיב הפרסום, למהותו , לנגישותו , למשקל שהציבור מתייחס לו וכיוצ"ב (והשופטת הפנתה לרע"א 4447 /07 רמי מור נ' אי. טי. סי (1995 החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, ניתן ב-25/3/10 ולע"א 1622/09 גוגל ישראל נ' חבק ברוקרטוב ואח'). בהתאם לפרמטרים אלו בדקה השופטת את הפרסומים נשוא הערעור, ומסקנתה הייתה כי הפרסומים מהווים לשון הרע, הם נועדו לפגוע במשיב, לבזותו ולהשפילו, ו"באופן אובייקטיבי יבין הקורא הפשוט כי עסקינן באדם לא אמין המתנהל באופן בלתי חוקי וברי כי פרסום מסוד זה עלול לבזות ולהכפיש את התובע ואף לפגוע בשמו הטוב" (עמ' 4 לפסק הדין סעיף 19).
כן נקבע כי הפרסום הגיע או עלול היה להגיע לאדם אחר זולת הנפגע

7. הסכום שנתבע על ידי המשיב היה 50,000 ₪, ובית משפט קמא, לאחר שבחן את נסיבות המקרה, פסק לו 25,000 ₪ בתוספת 2,000 ₪ הוצאות ו-8,500 ₪ עבור שכר טרחת עורך דין.

טעוני הצדדים בערעור
8. המערער טען בערעורו כי בית המשפט טעה כאשר לא דחה את התביעה משום שלא הוכח כי אדם נוסף פרט למשיב ראה את הפרסום וכי אותו אדם הבין שהמדובר במשיב. המשיב הוא היחיד שהעיד, ולפיכך, לא הוכח, כאמור, כי אנשים נוספים קראו והבינו כפי שטען המשיב. הבנתו הסוביקטיבית של המשיב, איננה יכולה להקים לו עילה על פי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. הפוסטים שהתפרסמו לא כללו את שמו או את כתובתו וכל פרט מזהה אחר. הוא לא היה היחיד שמתח ביקורת על ראש העיר. בפורטים התייסו ל"פקדי העודה לתכנון ובניה עארה" ואילו המשיב הצהיר כי הוא היה נציג העיריה בועדה האמורה. בתוך הפוסטים לא הייתה כל התייחסות למנשרים שהמשיב הפיץ. גם המגיבים על הפוסט בגנות האדם אליו התייחסו הפוסטים, לא הזכירו את שמו של המערער או נתנו פרט מזהה שלו.

9. עוד הלין המערער על גובה הסכום שנפסק.

10. המשיב הגן על פסק הדין של בית משפט קמא וביקש לאמצו בהפנותו לכל העובדות, אותן קבע בית משפט קמא ועליהן הסתמך.

דיון והכרעה

11. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, החלטתי לדחות את הערעור. להלן, בהמשך פסק דיני, הנמקתי.

12. קביעתו של בית משפט קמא לפיה האמין לטענתו של המשיב כי הפרסום פורסם כנגדו, ומנגד לא האמין למערער בעניין זה, היא קביעה עובדתית. הלכה היא עמנו, כי בית משפט לערעורים לא יתערב בדרך כלל בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. כתב על כך בית המשפט העליון ב ע"א 718/06 אליהו סתחי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 30/10/07):

"הלכה היא, כי בית משפט שלערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. כך במיוחד, כאשר מדובר בקביעות המבוססות על חוות דעת מומחים מקצועיים, שנחקרו על חוות דעותיהם אלו (ראו ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2004); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז ספיר – בית חולים "מאיר", פ"ד נא (4) 687, 695 (1997); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינת הדסה נ' מזרחי (לא פורסם) (2006)) ".

בית משפט קמא פירט כיצד הגיע למסקנות בעניין זה: עדותו של המשיב הייתה מהימנה עליו, ומנגד עדותו של המערער, אשר לא יכול היה או סרב לתת פרטים כלשהם לגבי מיהו אותו "האחר" אליו נתכוון הפרסום, ואיזה מנשרים חילק אותו האחר, לא הייתה אמינה על בית משפט קמא. כידוע ההלכה קבעה כי הערכאה הדיונית, אשר לפניה הופיעו העדים והייתה לה ההזדמנות להתרשם מעדותם, יש לה עדיפות על ערכאת הערעור, אלא אם קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן מתיישבים עם ההגיון והשכל הישר בהתחשב בראיות שהיו לפני בית משפט קמא . אינני סבורה כי קביעותיו של בית משפט קמא הן בניגוד להגיון ולשכל הישר, והן הסתמכו על הראיות שהובאו לפניו, כשכולן נסקרו ונלקחו בחשבון.

13. אעבור עתה לדון בטענתו של המערער, הנכונה – כשלעצמה - משפטית, כי המבחן לשאלה מה הבין הקורא את המסמך שבו פורסמה לשון הרע, הוא מבחן אובי יקטיבי, דהיינו מה הבין הקורא הסביר, ובנדוננו, האם הקורא הסביר הבין במי המדובר. בע"א 8345-08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ"ד ס"ה(1) 567, כתב כב' השופט דנציגר כדלקמן:

"53. הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב - הערכת הסביבה את הפרט ( השוו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); ע"א 723/74 הוצאת עתון " הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 293 (1977)].".

14. בשאלה אם ניתן לקבוע כי הקורא הסביר, לפי המבחן האוביקטיבי, היה מבין כי הכוונה היא למערער, אני סבורה שנכון פסק בית משפט קמא כאשר קבע, כי אכן שוכנע שכך הוא. סעיף 3 לחוק, שלשונו להלן, קובע כי ניתן ללמוד על כך שלשון הרע שנכתבה כוונה אל אדם מסויים גם "מנסיבות חיצוניות":
"3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

בית משפט קמא השתכנע על פי כל הנסיבות החיצוניות ואלו שבפרסום, כי הפרסום מכוון אל המערער וכי אדם סביר היה למד מכל הנתונים שמדובר באותו אדם, מה גם שבמקרה שלפנינו, לרבות שהמשיב היה זה שפרסם את המנשר, שהפרסומים והטוקבטים הופיעו מיד לאחר הפרסום, שמדובר באנשים מחוגו של המערער ושהפרסומים התייחסו למי שנשא תפקיד בועדה לתכנון ובניה של באקה. לעניין אחרון זה אעיר, כי אינני רואה חשיבות לכך שהמשיב היה נציג העיריה בועדה לתכנון ולבניה בעוד שבפרסום כתוב כי היה "פקיד" בועדה.

15. אין ספק כי הפרסומים הגיעו לידיעת אנשים נוספים על המשיב, כמו שני הטוקבטים. משקבעתי, כי הבחינה הסוביקטיבית מראה, שהקורא הבין למי הם מיועדים ושכוונתם להשפיל את זה שהפרסומים כוונו אליו, הרי נכון פסק בית משפט קמא משקבע כי הוכחה העוולה של הוצאת לשון הרע.

16. לא מצאתי להתערב בגובה הסכום שנפסק למשיב. הפרסומים לקו בלשון גסה, משתלחת ופוגענית, ואין ספק כי היה בהם כדי לפגוע קשות במשיב, ולפי עדותו הוא אף נפגע כך ולרבות בבריאותו.

17. לפיכך, הערעור נדחה.
אני מחייבת את המערער לשלם למשיב את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו בערעור בסכום של 5,300 ₪ +מע"מ.
ככל שהופקד עירבון, תעביר אותו המזכירות למשיב לכיסוי ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שפסקתי לו, וזאת באמצעות בא–כוחו. ככל שנותרה יתרה – יש להחזירה למערער באמצעות בא-כוחו.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ט, 05 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.