הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 45689-12-18

בפני
כב' השופטת ר. למלשטריך- לטר

מערערים

  1. הפניקס – חברה לביטוח בע"מ ח.פ. 520023185
  2. משה ניסן ת.ז. XXXXX990

באמצעות ב"כ עו"ד אייל בוזגלו

נגד

משיבים

  1. עיריית חיפה מ.ז. 500240007
  2. כלל חברה לביטוח בע"מ מ.ז. 520024647

באמצעות ב"כ עו"ד ירון הוברמן

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר –נבון ) מיום 4.11.18 בתיק 51703-12-17.

  1. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין של בית משפט קמא אשר הכריע בשאלה על מי הנטל לשאת בתיקון עמוד תאורה שניזוק בתאונת דרכים.
  2. מדובר בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 13.1.13 בה היו מעורבים רכב המערער ורכבה של המבוטחת של משיבה 2 (להלן: "המבוטחת").

בתאונת הדרכים ניזוק עמוד תאורה השייך לעיריית חיפה. עירית חיפה העריכה את הנזק לעמוד התאורה באמצעות שמאי מטעמה בסכום של 16,170 ₪. משיבה 2 שילמה את הסכום של 12,780 ₪ והעירייה תבעה את יתרת התשלום בכתב תביעה שהגישה כנגד המשיבה 2.
3. כאן המקום לציין כי בגין הנזק שנגרם לרכב המערער , שילמה חברת הביטוח, המשיבה 2, כבר בשנת 2013 את מלוא הנזק בסכום של כ – 53,000 ₪ מבלי שטענה טענה כלשהיא המסירה מהמבוטחת את האחריות לתאונה ולו חלקית.
עוד יצוין כי המשיבה 2 שילמה גם לעיריית חיפה, לאור דרישתה משנת 2015, את מלוא הנזק שהיא סברה שנגרם לעמוד התאורה על בסיס דו"ח שמאי מטעמה, דהיינו סך של 12,780 ₪.
משכך , שאלת האחריות לתאונה של כלי הרכב המעורבים, ממילא לא נידונה בסמוך לתאונה או בשנים שנקפו לאחריה , שכן המשיבה 2 ראתה עצמה כאחראית לנזקיו של המערער וכן לנזקי עמוד התאורה. טענת ב"כ המשיבה במהלך הערעור כי התשלום של חברת הביטוח איננו מלמד על כך שהכירה באחריות הנהגת המבוטחת לתאונה, אלא על רצונה של המשיבה 2 להתפשר, או להימנע מדיון משפטי - הינו טיעון סתמי שאין לו אסמכתא כלשהיא, איננו מאפיין לחלוטין התנהלות סבירה של חברת ביטוח, ויש ל דחותו. לא עמדה בפני בית משפט קמא או בפניי ראיה כלשהיא על כך שהתשלום היה בפשרה ולא ניתן ללמוד על מדיניות של המשיבה 2 להימנע מהליכים משפטיים, כאשר היתה מוכנה לקיים הליך משפטי בבית משפט על סכום של 4,000 ₪ מול העיריה, ההליך שנוהל בבית משפט קמא, וכאשר מושא הדרישה היה מעל סכום של 60,000 ₪ - שלמה כביכול את מלוא הנזק ללא דיון משפטי.
4. עיריית חיפה לא היתה מרוצה מהתשלום הבלתי מלא ששילמה לה המשיבה 2, לגרסתה, בשנת 2016 בעבור הנזק לעמוד התאורה, ולכן הגישה תביעה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת תיק 51703-12-17 בגין ההפרש.
5. דהיינו, בהתחשב במועד הדיון שקויים, כ- 5 שנים לאחר אירוע התאונה עצמו, הונחה בפני בית משפט קמא השאלה מי הוא זה אשר צריך לשאת בנזק שנגרם לעמוד התאורה.
6. פסק הדין של בית משפט קמא התייחס לאופן קרות התאונה , כפי שלדעתו עלה מהעדויות שנשמעו בפניו.
וכך נקבע בסעיף 10 לפסק הדין – " משתי עדויות אלו (עדות המערער ועדות המבוטחת , ר.ל) ניתן ללמוד כי התאונה התרחשה כאשר מבוטחת הנתבעת 2 יצאה ממקום החניה ברחוב דוד אלעזר בחיפה , התיישרה על המסלול הימני וביקשה לסטות אל המסלול השמאלי, על מנת לבצע פניית פרסה במרווח המצוי בין שני איי תנועה במקום. הנתבע 1 (המערער, ר.ל.) הגיע במהירות וביקש לעוקפה תוך שהוא נוסע במסלול השמאלי. הגברת גור (המבוטחת, ר.ל) החלה לבצע את פניית הפרסה, הנתבע 1 אשר לא הספיק להאט ולבלום מאחר ומהירות נסיעתו לא אפשרה זאת, פגע ברכב נתבעת 2 מאחור ולאחר סובב הנתבע 1 את רכבו ופגע בעמוד התאורה של התובעת(העיריה, ר.ל). ". (הדגשה לא במקור).
לפיכך, קבע בית משפט קמא כי המערער יישא ב – 80% מהנזק לעמוד התאורה ואילו הנתבעת תישא ב – 20% מהנזק. בית משפט קמא הסיק מאופן המגע בין כלי הרכב את האחריות היחסית לתאונה .
בית משפט קמא קבע כי רק לאחר המגע בין הרכבים הסיט המערער את ההגה לכיוון עמוד החשמל ופגע ברכבו בעמוד התאורה. לכן קבע, כי למבוטחת אחריות מופחתת לקרות הנזק לעמוד התאורה.
7. או אז, נוכח תוצאות פסק הדין, פנתה המשיבה 2 למערער בדרישה לשלם לה החזר הכספים ששלמה לעיריה בעבור הנזק לעמוד התאורה, הכל לפי תוצאות פסק הדין. לפיכך, הוגש הערעור על פסק הדין , על אף שהסכומים שבפסק הדין קמא כשלעצמם יתכן ולא הצדיקו טרחה של ערעור.
8. המערערים טענו כי מנסיבות התאונה ניתן ללמוד באופן חד משמעי על כך שהמבוטחת של המשיבה 2 היא הנושאת באחריות המלאה לתאונה ולכן עליה מוטלת החובה לשאת במלוא הנזק לעמוד התאורה. המערערים טענו למיקום פגיעות שונה מזה שנקבע בבית משפט קמא , מה שמלמד על נסיבות תאונה שונות מאלו שקבע בית משפט קמא . עוד נטען, כי סטייתו של המערער לכיוון אי התנועה, היתה בלתי נמנעת בשל רצונו להימנע מפגיעות בנפש שהיו יכולות להיגרם לולא היה סוטה. עוד נטען , כי המשיבה 2 אחרי שנשאה במלוא תשלום הנזק שנגרם לרכבו של המערער מיד בסמוך לתאונה, וכן נשאה בתשלום מלוא הנזק שנגרם לדעתה לעמוד התאורה, מנועה ומושתקת היום מלבוא ולטעון כי על המערער מושתת האחריות לתאונה.
9. המשיבה טענה כי הערעור מתייחס לנסיבות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין ולכן אין מקום שבית המשפט של ערעור יתערב בהן. נטען כי פסק הדין ניתן לאחר שמיעת עדים, התרשמות מהם, פסק הדין מנומק ואין מקום לפתוח את הנסיבות העובדתיות.
10. דיון והכרעה
אקדים ואציין, כי מצאתי לנכון להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא. אמת נכון כי בית משפט של ערעור איננו נוטה להתערב בקלות בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא מהטעם שאין לו את אותו יתרון של התרשמות שיש לבית משפט קמ א משמיעת העדים. אך במקרים חריגים, בהם עולה כי נפל פגם היורד לשורשו של ענין, ממצא שאיננו מבוסס ראיות, שיש בו כדי להשפיע על המסקנה המשפטית, פתוחה הדרך להתערבות בית משפט של ערעור.
ראו דברי כב' השופטת ארבל בע"א 1064/03, אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל ואח' (2006) -

"עקרון יסוד הוא בשיטתנו כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית שהיא האמונה על שמיעת העדים, בחינת הראיות וקביעת הממצאים העובדתיים, ואשר לה היתרון שבהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים. ערכאת הערעור תתערב בממצאים שבעובדה אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים, דוגמת מקרה בו נפל בהכרעת הערכאה הדיונית פגם היורד לשרשו של עניין או שממצאיה העובדתיים אינם מבוססים על פניהם.
המקרים החריגים שבהם יתערב בית המשפט שלערעור בקביעות עובדתיות, יהיו, למשל, 'במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגירסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל היגיון' (עניין יומטוביאן, בעמ' 645, מפי השופט זמיר); ... על מנת שערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות... יש להראות כי מחומר הראיות ומפסק הדין של בית משפט קמא עולה כי 'שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר." (ראה ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מ"י, (-----).

10.1 עיון בתמלילי החקירות שצורף לדיון בערעור מלמד על טעות של בית משפט קמא בהתייחס לעדויות. ב"כ המערער טען כי במועד כתיבת פסק הדין, עדיין לא הונחו בפני בית משפט תמלילי ההקלטות וייתכן ובכך נעוצה הטעות בפסק הדין.
10.2 כפי שציינתי מסקנת בית המשפט בפסק הדין כי רכב המערער אשר נסע בנתיב השמאלי יותר, פגע בצד האחורי של רכב המבוטחת, רוצה לומר לאחר שזו כבר היתה בנתיב השמאלי על מנת לבצע את פנית הפרסה.
10.3 אני מפנה לפרטיכל הדיון מיום 4. 11.18 עמ' 5,6 שם מציינת המבוטחת בעדותה , באופן מפורש כי המערער פגע בחלק השמאלי קדמי של רכבה כאשר החלק שנפגע ברכבו הוא החלק הקדמי ימני. דהיינו, לא פגיעה בצד האחורי של רכב המבוטחת אלא בכנף הקדמי שמאלי שלה.
10.4 אמנם במהלך חקירתו של המערער ציין המערער (עמ' 7 לפרטיכל מיום 29.10.18), כי הוא סבור שהפגיעה היתה בחלק האחורי של רכב המבוטחת. אבל בחקירה הנגדית שהוא נשאל על כך מפורשות, הוא משמיע הסתייגות "אם אני זוכר, תשמע, אני יכול לזכור" (עמ' 9 לפרטיכל). ואכן, חקירתו התקיימה כ -5 שנים לאחר קרות התאונה.
10.5 אלא שחיזוק לעובדות האמיתיות ניתן להסיק מהודעת המבוטחת לחברת הביטוח שלה, הודעה שניתנה בכתב יום לאחר התאונה , שם היא משרטטת את אופן הפגיעה וכותבת במפורש שה מערער פגע בכנף השמאלי הקדמי שלה, תוך כדי פנייתה שמאלה.

מכאן – הקביעה העובדתית של בית משפט קמא כי הפגיעה היתה בצד האחורי של רכב המבוטחת, סותרת במפורש את עדות המבוטחת, עדות שבית משפט קמא מצא כעדות מהימנה, וסותרת הודעה בכתב לחברת הביטוח של המבוטחת עצמה, יום לאחר אירוע התאונה.
10.6 לפיכך, תיאור התאונה כפי שעולה מהנסיבות הוא כדלקמן: מדובר בכביש שבו שני נתיבים באותו כיוון נסיעה. המבוטחת של המשיבה 2 יצאה מחניה ונכנסה לנתיב הימני בין שני נתיבים באותו כיון נסיעה, כ – 50-60 מ' לאחר מכן ביקשה לבצע פנית פרסה ואף החלה בביצוע הפניה תוך שהיא מנסה לעבור לנתיב השמאלי, כפי שהעידה המבוטחת של המשיבה 2. המבוטחת העידה כי לא ראתה את הרכב שנסע בנתיב השמאלי, או ראתה אותו מרחוק. מכל מקום, הרכב שנסע בנתיב השמאלי פגע ברכבה כאשר היא נכנסה לנתיב נסיעתו. מיקום הפגיעה הוא אצל המבוטחת בכנף שמאלית קדמית ואצל המערער בצד קדמי ימני.
מנתונים אלו יש להסיק כי רכב המערער נסע בנתיב השמאלי במועד אירוע התאונה, ואילו רכב המבוטחת ניסה לבצע סיבוב פרסה מתוך הנתיב הימני ולצורך כך פנה שמאלה לנתיב השמאלי.
מקום המפגש בין כלי הרכב, כפי ששרטטה המבוטחת בהודעתה בכתב יום לאחר התאונה, הוא בדיוק ברווח שבו בקשה לבצע את פניית הפרסה, מה שמלמד על כך שבסמוך לפניה שבקשה לעשות, כלל לא ה ייתה בנתיב השמאלי אלא ניסתה לבצע את הפניה מהנתיב הימני.
המערער, אשר רצה להימנע מפגיעה בנפש, מיהר להסיט את רכבו לכיוון אי התנועה שהיה משמאל לנתיב השמאלי, וכך עלה על אי התנועה ופגע בעמוד התאורה באופן שנפתחה כרית האוויר שלו ורכבו ניזוק נזק מוחלט.
10.7 כבר כאן עולה, כי נסיבות תיאור התאונה כפי שהיו בפסק הדין אינן תואמות את הנסיבות העובדתיות שעולות מהראיות.
לכן, גם המסקנה המוסקת מהעובדות , איננה תואמת את המסקנה הנכונה שיש להסיק. מיקום הפגיעות, כפי שעולה , מלמד על כך כי המבוטחת ביקשה לבצע פניית פרסה מתוך הנתיב הימני . רכב המערער נסע בנתיב השמאלי ומיקום הפגיעה ברכבה וברכבו, מלמד על כך שלא הספיק לעצור על מנת לפנות לה דרך לביצוע פניית פרסה.

10.8 ראשית, אין לבצע פנית פרסה מתוך נתיב ימני. תקנה 44 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 מטילה חובת זהירות החלה בביצוע פנית פרסה באופן שמהווה סיכון וכך קובעת התקנה :
"44א. לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיון הנגדי אלא בנסיבות שאין בהם הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך".

פניית פרסה מטבעה היא פניה מסוכנות וזאת מבלי להיכנס לשאלה , אם באותו מקום ניתן היה לבצע פניית פרסה , אם לאו.

עוד אציין כי מסקנת בית המשפט כי "המערער לא הספיק להאט או לבלום מאחר ומהירות נסיעתו לא אפשרה זאת", איננה מלמדת על נהיגה במהירות לא מותרת או במהירות מופרזת שכן, המערער עצמו העיד שנסע במהירות של 40-50 קמ"ש ואילו המבוטחת העידה כי ראתה את הרכב רק כשהיה רחוק מאד ולא התייחסה כלל בעדותה למהירות נסיעתו. העובדה שהמערער לא הספיק לבלום, יכולה להעיד על פנייתה המפתיעה של המבוטחת לתוך נתיב נסיעתו.

10.9 בנסיבות אלו, ברור שהסטייה של המערער לכיוון אי התנועה הייתה תוצאה של ניסיון למניעת פגיעה חמורה בנהגת המבוטחת. קשר סיבתי כאמור, לחלוטין לא דורש פגיעה ישירה ובלתי אמצעית של המבוטחת בעמוד התאורה על מנת להורות על קשר ישיר בין התנהלותה בכביש לבין תוצאת הפגיעה בעמוד התאורה.
די בכך שהפגיעה בעמוד התאורה היא פועל יוצא של תאונה שנגרמה באחריות המבוטחת.

10.10 אם רצתה המשיבה 2 להראות כי הפגיעה של המערער בעמוד התאורה לא הייתה מחויבת המציאות וניתן היה להגיב אחרת כדי למנוע פגיעה בנפש, הייתה צריכה להביא על כך ראיות, אך אלו לא הובאו בפני בית משפט קמא, וגם לא נטענה טענה כזאת. מכל מקום, השרטוט ששורטט על ידי המבוטחת יום לאחר התאונה, מלמד כי פגיעה כזו בעמוד התאורה הייתה בלתי נמנעת בתגובה המידית האינסטינקטיבית להימנע מפגיעה חמורה יותר במבוטחת וברכבה.

10.11 יש להוסיף על כך כי חברת הביטוח, המשיבה 2 מעולם לא טענה כי המערער הוא זה הנושא באחריות לנזקי התאונה ושילמה את נזקיו ללא כל הסתייגות. על כך ניתן לראות ממכתב המשיבה 2 מיום 5.6.13 , במסגרתו שילמה סכום של 53,073.40 ₪. כמו כן שילמה את נזקי עמוד התאורה במלואם במהלך שנת 2016, זאת לפי חוות דעת מטעמה שעמדה על סך של 10,952 ₪ + 1,848 ₪.

10.12 התנהלות המשיבה 2 במהלך 5 השנים שחלפו , כמו העדויות כפי שעלו מלמדות על כך שהמבוטחת של המשיבה 2 היא מחוללת התאונה ופגיעת המערער בעמוד התאורה היא פועל יוצא של ניסיון להימנע מפגיעה חמורה יותר במבוטחת של המשיבה 2.

10.13 לפיכך , הערעור מתקבל.

10. לסיכום
10.1 הערעור מתקבל.
10.2 על המשיבה 2 לשאת בכל הנזק שנגרם לעמוד התאורה.
10.3 המשיבה 2 תשא בהוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪ שישולמו למערערים ביחד ולחוד בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הס כום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.
10.4 הפקדון שהופקד על ידי המערער יוחזר למפקידו באמצעות עורך הדין.
10.5 המזכירות תודיע לצדדים על פסק הדין.
ניתן היום, ח' אדר א' תשע"ט, 13 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.