הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 41170-06-21

בפני
כב' השופט י. גריל, שופט עמית

המבקש:

יעקב שוורץ

נגד

המשיב בבקשה :

דוד רבינוביץ
ע"י ב"כ עוה"ד מיכאל מאיר

החלטה

א. בפניי בקשתו של המבקש מר יעקב שוורץ, שהוא המשיב ב-ע"א 41170-06-21, וייקרא להלן: "המבקש", להורות על החלפת ההרכב שבראשותי.

ב. הנסיבות בתמצית הן אלה:

עסקינן בדירה ברח' רחל 24, חיפה (להלן: "הדירה") שהושכרה בשנת 1959 על ידי אביו המנוח של המערער, מר דוד רבינוביץ (שלצורך בקשה זו ייקרא להלן: "המשיב"), לאביו המנוח של המבקש. בשנת 1961 נחתם חוזה דיירות מוגנת בין אביו המנוח של המשיב לבין הוריו המנוחים של המבקש. לאחר שנפטר אביו של המבקש (בשנת 2005) הוסיפה אמו להתגורר בדירה עד לפטירתה בשנת 2016.

באוגוסט 2009 הגיש המבקש המרצת פתיחה לבית משפט השלום (ה"פ 9817-08-09) בה ביקש שבית המשפט יצהיר, כי הוא רשאי להתגורר בדירה ורשאי לסייע ולתמוך באמו (שהייתה אז כבת 89), וכן שיהא רשאי לרשת בבוא הזמן את אמו כדייר מוגן. כמו-כן, עתר המבקש לקבוע שיום תחילת מגוריו בדירה ייחשב מיום 1.6.08.

בפסק-דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת תמר נאות-פרי) מיום 4.9.2010 נקבע, לאחר שמיעת ראיות, כי אך ברור הוא שהמבקש (שהיה אותה עת כבן 60) יכול לסייע לאמו, לתמוך בה ולסעוד אותה, ולגבי מגוריו בדירה נקבע בפסק הדין, שהמבקש זכאי לכך, ככל שאמו תזמין אותו להתגורר עמה.

לצד זאת, דחה בית משפט השלום את בקשתו של המבקש ליתן סעד הצהרתי לגבי האפשרות שהוא יירש בעתיד את הזכויות בדירה, לאחר שהאם תלך לעולמה. צוין, בין היתר, שהדרישה למתן סעד הצהרתי בהיבט זה היא תיאורטית ומקדימה את זמנה.

ג. על פסק-דינו הנ"ל של בית משפט השלום מיום 4.9.2010 הוגש ערעורו של המשיב, מר רבינוביץ, וערעור-שכנגד מטעם המבקש (מר שוורץ).
ערעור זה נדון ב-ע"א 34074-09-10 בהרכב שבראשותי (ביחד עם השופט (בדימוס) ע' גרשון והשופטת י' וילנר).

בפסק דיננו מיום 22.12.20 התקבל חלקית ערעורו של המשיב .

בפסקה י' של פסק-דיננו קבענו כך:
"לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, ולאחר שגם עיינו בפסיקה הרלוונטית סבורים אנו שיש לקבל את הערעור חלקית במובן זה שייקבע שהמשיב (שהוא המבקש מר שוורץ – י.ג.) רשאי אמנם להתגורר בדירה נשוא הדיון כל עוד אמו תזדקק לו, ואולם, לא יהא בכך כדי להצמיח למשיב זכויות כלשהן בדירה, ולאחר שאמו לא תזדקק לו עוד מכל סיבה שהיא, בין אם משום שימלאו ימיה, ובין אם משום שתעבור להתגורר בדיור מוגן, או שתעבור לכל מקום אחר, יהא על המשיב לפנות את הדירה לאלתר" (ההדגשה שלי – י.ג.).
הוספנו וקבענו, כי מטעמים ש ל תקנת הציבור לא ניתן לשלול מן המבקש לסעוד את אמו בערוב ימיה, אך הוספנו, בפסקה י"ד:
"ואולם, וכפי שכבר הבהרנו קודם לכן, אין בכל אלה כדי ליצור למשיב זכויות כלשהן בדירה, ומדעיקרא, ונוכח ההוראה המפורשת שבסעיף 6 של חוזה השכירות משנת 1961, כמצוטט לעיל, ברי שאין למשיב זכויות כלשהן בדירה ואין לו רשות להתגורר בדירה, אלא במגבלות שאנו קובעים בפסק דיננו זה". (ההדגשה שלי – י.ג.).
בפסקה י"ט של פסק דיננו חזרנו והתייחסנו לכך שאמנם רשאי המבקש להתגורר בדירה כל עוד אמו תזדקק לו:
"ואולם, לא יהא בכך כדי להצמיח למשיב זכויות כלשהן בדירה, ולאחר שאמו לא תזדקק לו עוד מכל סיבה שהיא, בין אם משום שימלאו ימיה, ובין אם משום שתעבור להתגורר בדיור מוגן או שתעבור לכל מקום אחר, יהא על המשיב לפנות את הדירה לאלתר ". (ההדגשה שלי – י.ג.).

הערעור-שכנגד שהוגש על ידי המבקש – נדחה.

ד. המבקש הגיש על פסק דיננו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 685/11), ועתר לכך שייקבע כי יש לו זכות לרשת את אמו כדייר מוגן .

בהחלטתו מיום 21.7.2011 הורה כב' השופט נ' הנדל על דחיית בקשת רשות הערעור, אך הוסיף בפסקה 3 של החלטתו, כי ראוי לסייג את פסיקתו של בית משפט זה:

"... בית המשפט אינו אמור לעסוק בשאלות תיאורטיות. מה יהיו זכויותיו של המבקש לאחר מותה של האם, או לאחר שלא תהא במושכר מסיבה כלשהיא? אלו שאלות שלא זה השלב לדון בהן. ירושת האם תבדל"א הינה בגדר ביצה שטרם נולדה, וכולי תקווה שתזכה לאריכות ימים. אין מקום לעסוק בשאלות אלו ואף לא ראוי לדון בהן בשלב זה. טענות המבקש המדגישות את זכויותיו מכח חוק הגנת הדייר הינן טענות שראויות לדיון משפטי אם יידרשו לכך הצדדים בבוא העת. מנגד טענות המשיב בדבר שינוי במצב העובדתי שארע לאחר ההליך קמא אף אם הן יכולות להשפיע על זכויות הצדדים, אך לא זה השלב שראוי לבחון אותן.
עולה מן האמור כי דינה של הבקשה להדחות. פרט לכך שראוי להדגיש כי קביעות בית המשפט המחוזי ביחס לזכויות העתידיות של המבקש אינן מחייבות וכל צד יוכל לטעון את טענותיו בעניין זה בשלב מאוחר יותר, במידה והדבר יידרש". (ההדגשה שלי – י.ג).

ה. בתאריך 1.10.2016 הלכה אמו של המבקש לבית עולמה. בחודש מרץ 2017 הגיש המשיב
כנגד המבקש ב-ת"א 6168-03-17 של בית משפט השלום תובענה לסילוק ידו מן הדירה וכן לסעד כספי.

בסוגיית סילוק היד טען המשיב, שאמו המנוחה של המבקש איבדה את מעמדה כדיירת מוגנת מאז שנת 2013 נוכח אי-תשלום דמי שכירות ותשלומי ועד בית (וטענה זו אינה רלוונטית להחלטתי זו). הטענה הנוספת של המשיב בתביעתו היא , שגם אם ייקבע שהא ֵם המנוחה הייתה במותה בגדר דייר מוגן, אין למבקש זכויות דיירות מוגנת מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. טענה זו היא הרלוונטית להחלטתי זו.

ו. בפסק-דינו מיום 20.4.21 דחה כב' השופט אמיר סלאמה את תביעת המשיב לסילוק ידו של המבקש (מר שוורץ) מן הדירה.

נקבע, בסעיף 51 לפסק הדין, כי:

"51. סיכומם של דברים, גם אם נצא מהנחה שהנתבע ביקש להפסיק את החזקתו בדירה ברחוב רחל 17 מתוך כוונה מודעת להכניס עצמו לגדר סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, ובכך לזכות בדיירות מוגנת, אין לכך נפקות במקרה דנן, הואיל ואין המדובר במקרה של מגורים למראית עין או מגורים מלאכותיים, כאשר בד בבד עם כוונת הנתבע לזכות במעמד של דייר מוגן, התקיים רצון כן ואמיתי, שהיה קיים משך עשרות שנים, להתגורר עם אימו ולסעוד אותה".

ז. המשיב (מר רבינוביץ) הגיש לבית משפט זה ערעור ב-ע"א 41170-06-21 ובו עתר לביטול פסק הדין ולקבלת התביעה לפינוי המבקש מן הדירה משני טעמים (סעיף 2 של הערעור):

"2.1 האחד, על-יסוד הקביעה כי אימו המנוחה של המשיב, ממנה "ירש" כביכול את זכויות הדיירות המוגנת (דבר המוכחש), איבדה, עוד בתקופת חייה, את מעמדה כדיירת מוגנת בדירה, נוכח אי תשלום במתכוון של דמי השכירות ותשלומי הוצאות ועד הבית במשך תקופה של 27 חודשים.
2.2 השני, לחילופין בלבד, יתבקש בית-המשפט שלערעור לקבוע, כי אין למשיב זכות לדיירות מוגנת בדירה, כפי הנטען על ידו, מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר."

ח. הערעור נוּתַב לדיון בהרכב שבראשותי, וקבעתי את מועד הדיון ליום 20.10.21.

בתאריך 24.6.21 הגיש המבקש בקשה שכותרתה:

"בעניין מינוי כבוד השופט יגאל גריל בתיק ערעור 41170-06-21 שנפתח נגדי, אני מבקש להחליף את ההרכב שבראשותו".

המבקש טוען, שהעניין כבר נדון בפניי, וכדבריו בסעיף 1 של בקשתו: "... וכבודו טעה בהחלטתו בפסק הדין ונאלצתי לערער על פסק הדין שלו לבית המשפט העליון וזכיתי בו בבית המשפט העליון והעניין תוקן".

המבקש מפנה להחלטת כב' השופט נ' הנדל מיום 21.7.2011 ב-רע"א 685/11, לפיה, כאמור כבר לעיל, נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק דיננו מיום 22.12.10, אך בד בבד נקבע באותה החלטה, כפי שכבר ציינתי לעיל, שקביעותינו באשר לזכויות העתידיות של המבקש אינן מחייבות וכל צד יוכל לטעון את טענותיו בעניין זה בשלב מאוחר יותר, אם הדבר יידרש.

ט. הטעם הנוסף שמעלה המבקש, בסעיף 3 של בקשתו, הוא שבעבר ביקש בפני הרכב שבראשותי, בתיק שהתנהל נגד המבקש ונגד אמו המנוחה , להפקיד סך 20,000 ₪ בקופת בית-המשפט, אך לפי הנטען התעלמתי מבקשת ו דבר שהביא לפתיחת ההליכים כנגד המבקש ואמו כאילו חייבים הם 4,600 ₪ (נכון לאז), ולטעמו, אילו הייתה מתקבלת בקשתו להפקיד בשעתו את הכסף בקופת בית-המשפט אפשר שהליכים של שנים היו נמנעים בכלל.

טענות נוספות שמופיעות בבקשתו של המבקש אינן נוגעות לבקשת הפסלות.

י. התבקשה תגובת המשיב (שהוא המערער בערעור), אשר עותר לדחיית הבקשה על הסף. נטען, כי הבקשה אינה עונה על-תנאי סעיף 77א של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ואף אינה נתמכת בתצהיר כדרישת תקנה 50(1) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

לעצם העניין טוען המשיב, שתחושותיו של המבקש אינן יכולות להיות עילה להחלפת ההרכב ומוסיף המשיב, שבין הצדדים התנהלו הליכים קודמים במשך למעלה מעשור , ולא מן הנמנע כי שופט ידון ביותר מהליך אחד ואין בכך עילה לפסילה/החלפת שופט.

בהתייחס להחלטת בית-המשפט העליון ב-רע"א 685/11 מפי כב' השופט נ' הנדל מדגיש המשיב, שבפועל בקשת רשות הערעור של המבקש נדחתה.

ביחס לטענתו של המבקש, שאמו המנוחה מעדה במדרגות הבית, שברה את עמוד השדרה וכתוצאה מכך הלכה לבית עולמה מציין המשיב, שטענה זו מועלית לראשונה, אינה נתמכת בראיה ואינה קשורה להחלפת ההרכב. מוסיף המשיב, שגם בבית משפט השלום ביקש בשעתו המבקש לפסול את ס גנית הנשיא השופטת שולמית ברסלב, שדנ ה בתיק לפני כב' השופט א. סלאמה, ובקשתו נדחתה.

י"א. לאחר שעיינתי בבקשה על מצורפיה, בתגובת המשיב, ובהליכים הרלוונטיים שהתנהלו בין הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש להיעתר לבקשה, שהתייחסתי אליה כאל בקשת פסלות לפי סעיף 77א של חוק בתי המשפט.

אני ער לכך שהמבקש לא צירף תצהיר לבקשתו ואולם, בעיקרו של דבר, הבקשה נסמכת על האמור בפסקי הדין שניתנו בהליכים שהתנהלו בין הצדדים, והאמור בפסקי הדין מדבר בעד עצמו.

י"ב. שלא לפי סדר הטענות אשר בבקשה, אתייחס תחילה לטענה שבסעיף 3 לבקשה ולפיה התעלמתי מבקשתו של המבקש להפקיד סכום של 20,000 ₪ בקופת בית-המשפט. יצוין, שטענה זו מתייחסת לתיק ערעור אחר אשר התנהל בין הצדדים וזאת ב-ע"א 5898-12-13, דהיינו, ערעור של המבקש ואמו המנוחה כנגד המשיב על פסק דין של בית הדין לשכירות אשר דחה את בקשת המבקש ואמו המנוחה לחייב את המשיב לבצע בבניין שברח' רחל 24 חיפה שיפוץ מקיף, וכן עבודות חיזוק כפי שהיו מבוצעות לפי תמ"א 38.

במסגרת אותו ערעור עתר המבקש, בין היתר, להפקיד בבית המשפט 20,000 ₪ עד שיתבררו ההליכים.
בפסק דין מיום 9.4.2014 (בהרכב שבראשותי ביחד עם השופטת יעל וילנר והשופטת בטינה טאובר) נדחה ערעורו של המבקש בע"א 5898-12-13.

טענת המבקש לפיה הייתה התעלמות מבקשתו בעניין הפקדת הסכום של 20,000 ₪ היא טענה ערעורית, וממילא אינה מבססת עילה לפסלות. אוסיף למעלה מן הדרוש, שהמבקש הגיש על פסק הדין הנ"ל בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ב-רע"א 2961/14 וזו נדחתה בהחלטת כב' השופט נ' הנדל מיום 8.5.14.

י"ג. שונים הם פני הדברים באשר לטענת המבקש בסעיף 1 של בקשתו, בהתייחס לפסק הדין שניתן ביום 22.12.10 ב-ע"א 34074-09-10 בהרכב שבראשותי ויחד עם השופט (בדימוס) ע' גרשון והשופטת יעל וילנר.

הטעם לכך הוא, שבאותו פסק דין נקבעו קביעות נחרצות בהתייחס לפרק הזמן לאחר שאמו של המבקש תלך לבית עולמה.
סוגיה זו היא לב פסק-דינו של בית משפט קמא העומד לפנינו לערעור בתיק זה, וזאת לאחר שאמו של המבקש נפטרה ביום 1.10.2016 ( החיוב הכספי אשר בפסק הדין של בית משפט קמא אינו רלוונטי לבקשת הפסלות).

מבלי לחזור על קביעותינו שנית, אפנה כאן שוב לפסקה י' בפסק דיננו שבע"א 34074-09-10, בה קבענו, שמגוריו של המבקש בדירה, כל עוד אמו תזדקק לעזרתו, לא יהא בהם כדי להצמיח למבקש זכויות כלשהן בדירה , ולאחר שלא תזדקק לו עוד, מכל סיבה שהיא "יהא על המשיב (דהיינו, המבקש כאן – י.ג.) לפנות את הדירה לאלתר" (ההדגשה שלי – י.ג.).

כך גם בפסקה י"ד, שם קבענו, שאין למבקש זכויות כלשהן בדירה ואין לו רשות להתגורר בה אלא בגבולות שקבענו בפסק דיננו (סיוע לאמו), וכן בפסקה י"ט, בה חזרנו וקבענו, כי לאחר שאמו של המבקש לא תזדקק לו עוד , "יהא על המשיב לפנות את הדירה לאלתר" (ההדגשה שלי – י.ג.).

י"ד. כאמור כבר לעיל, סוגיה זו היא העומדת במרכז המחלוקת הנטושה בין הצדדים וזאת לאחר שהאֵם הלכה לבית עולמה ביום 1.10.16 ובית משפט השלום קבע בפסק-דינו מיום 20.4.21, העומד לערעור בפנינו, שיש לדחות את תביעת המשיב לסילוק ידו של המבקש מן הדירה , הואיל ומגוריו של המבקש בדירה לא היו למראית עין, אלא שהתקיים הרצון הכן והאמיתי, שהיה קיים, כך נקבע, עשרות שנים, להתגורר עם אמו ולסעוד אותה .

על פסק-דינו זה של בית משפט השלום חולק המשיב בערעורו.

ט"ו. נוכח הקביעות הנחרצות בפסק הדין מיום 22.12.10 ב-ע"א 34074-09-10 אני סבור שמן הראוי שאפסול עצמי מלדון בערעור זה.

ט"ז. (1) ער אני להלכה הפסוקה לפיה הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן, וכי השתחררות בלתי ראויה של השופט מלדון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור, וגוררת אחריה עיוות דין (באותה מידה כמו המשך הדיון בעניין שבו היה על השופט לפסול את עצמו) [דברי כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק ב-ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושונוב (29.7.96) ].

(2) ער אני גם לפסיקה ב-ע"א 2211/11 פלונית נ' פלונית, פסקה 7 (4.7.11) (להלן: "עניין פלונית)" מ פי כב' הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש, ולפיה:

".... יש לזכור כי פסילת שופט מלשבת בדין אינה מעשה של מה בכך, ולכן אין די בעובדה שעל בית-המשפט להכריע בעניין בו דן בעבר או בנגזרותיו, או הביע עמדה, כדי לגרום לפסילתו, ויש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" (ראה: ע"א 1883/09 ישראל נבו נ' חברת הבונה א.ק. עבודות ביצוע בע"מ (26.3.2009); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 265-266 (2006)). אף אין בעצם העובדה שאותו שופט דן בהליכים קודמים הנוגעים לאותה פרשה עובדתית ומהווים המשך ישיר שלה, כדי להקים עילת פסלות (ראה: 8168/02 פלוני נ' פלוני (21.10.2002))". (ההדגשה שלי – י.ג.).

אציין, שבעניין פלונית הנ"ל התנהלו בפני אותו מותב שתי תביעות: תביעת מזונות ותביעת דיירות. לאחר פסק הדין בתביעת המזונות ביקשה פלונית שהמותב יפסול עצמו מלדון בתביעת הדיירות. בקשתה זו נדחתה משנקבע, שם, בין היתר,
בפסקה 8, שאין בקביעותיו של המותב ביחס לתביעת המזונות כדי למנוע ממנו לדון בנפש חפצה ובאופן ענייני בתביעת הדיירות.

במקרה שבפניי שונים הם פני הדברים , הואיל ועסקינן באותה סוגיה עצמה העומדת בלב המחלוקת אשר בין הצדדים.

(3) ב-ע"א 4122/18 שוורץ נ' מנצור (4.7.18) נקבע מפי כב' הנשיאה א' חיות , בפסקה 4:

"... אין בעצם ניהול הליך על ידי מותב אשר הכריע בתיקים קודמים שהתנהלו בין אותם בעלי הדין – אף אם מדובר בהליכים הנוגעים לאותה פרשה עובדתית ומהווים המשך ישיר שלה – כדי להקים עילת פסלות. על המבקש את פסילת השופט בנסיבות אלה להוכיח כי קיים חשש ממשי ל"נעילת דעתו של השופט בשל הדיון המוקדם יותר (ע"א 2211/11 פלונית נ' פלונית, פסקה 7 (4.7.2011)). בענייננו, לא הוכח חשש כאמור. הסוגיה העומדת במוקד ההליך מושא הבקשה נוגעת לרטיבות במקלחת בדירת המשיבים, שנגרמה לטענתם מדירת המערערת המצויה בקומה שמעל דירתם. עיון בפסק הדין בהליך הקודם מעלה – כפי שציין בית משפט קמא – כי סוגיה זו לא נדונה בו ובית המשפט הדגיש כי טרם ג יבש לגביה כל עמדה". (ההדגשה שלי – י.ג.)

י"ז. כמוסבר כבר לעיל, בעניין שבפניי עמדה סוגיית זכות המגורים של המבקש בדירה בלב פסק הדין שניתן ב-ע"א 34074-09-10, ונקבעו באותו פסק דין קביעות נחרצות, כפי שפירטתי לעיל, ומכיוון שסוגיה זו היא ה עומדת לדיון ולהכרעה בערעור הנוכחי, אני סבור שמן הראוי שאפסול את עצמי מלדון בערעור זה.

י"ח. על-יסוד האמור לעיל, אני פוסל את עצמי מלדון ב-ע"א 41170-06-21.

מועד הדיון שקבעתי לתאריך 20.10.2021 – מבוטל.

על מזכירות בית-המשפט להמציא העתק החלטה זו בהקדם לעיון כב' הנשיא ר' שפירא.

כמו-כן, תמציא המזכירות את העתק ההחלטה אל:

  1. המבקש, מר יעקב שוורץ, רח' רחל 24, חיפה.
  2. ב"כ המשיב, עוה"ד מיכאל מאיר, חיפה.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תשפ"א, 07 יולי 2021, בהעדר הצדדים.