הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 37819-10-21

בפני
כבוד ה שופטת עדי חן-ברק

מערערים

  1. סמיח עטיה אבו חוסין
  2. עאמר סמיח אבו חוסין
  3. עאמר סמיח אבו חוסין

נגד

משיבים
מי עירון בע"מ

פסק דין

ערעור על פסק דין של בית המשפט השלום בחדרה (כב' השופטת יפעת אונגר ביטון) מיום 19/6/21 בת.א. 10747-04-19.

  1. המערערים אב ושני בניו, מתגוררים בבתים בשכונת מווארס בבאקה אל גרבייה.
  2. המשיבה הוקמה לפי חוק המים והביוב, תשס"א-2001, ביום 1/1/12, ואולם אין חולק כי החלה בביצוע עבודות ביוב בבאקה אל גרביה עובר למועד הרשמי של הקמתה , דהיינו בטרם סיפוח העיריה לתאגיד המשיבה, זאת באמצעות "צו לתיקון המעוות" – פרויקט שאושר בוועדת השקעות ביום 6/12/10 במסגרת תקציבית , ש נטען כי לאחר צירוף העיריה למשיבה הפך להלוואה שהיה על המשיבה לפרוע.
  3. המערערים חויבו בתשלום כספים בגין היטל ביוב למשיבה ושילמו לה הכספים.

בתביעתם לביהמ"ש קמא דרשו השבת כספים אלה (סך של 50,189 ₪).
לטענתם - עיריית באקה אל גרבייה הקימה בשכונה בה הם גרים – שכונת מווארס תשתית ביוב קודם ליום 1/1/12 (המועד בו החלה המשיבה בפעילותה), והעיריה היא שחיברה את בתיהם של המערערים לתשתית של עיריה כך שרק היא הייתה זכאית לדרוש מהם תשלום, ולא המשיבה .
נטען כי עם תחילת פעילותה של המשיבה, היא החלה לשלוח דרישות תשלום לתושבים, ללא יצירת הבחנה בין תושבים ש כבר חוברו לרשת הביוב שהקימה העירייה (כמו המערערים), לבין אלה שחוברו לתשתית שהונחה על ידי המשיבה.
4. חלק מהתושבים שחויבו בתשלום (המערערים לא ביניהם) עתרו לבג"צ ( בג"צ 3352/14) בבקשה לבטל דרישות התשלום. בג"צ מחק העתירה בהסכמת הצדדים, וקבע כי על העותרים לפתוח בהליך אחר .
בעקבות כך הוגשה המרצת פתיחה לבית המשפט השלום בחדרה (ה"פ 37019-05-14) במסגרתה עתרו חלק מהתושבים (המערערים לא ביניהם) לקבל סעד הצהרתי לפיו דרישות התשלום מצד המשיבה אינן חוקיות. ביהמ"ש קמא (כבוד השופט סאלמה) דחה את המרצת הפתיחה.
הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 55420-06-15), והוסכם כי הערעור יתקבל, כי פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט השלום יבוטל כאשר - "הצדדים יבררו ביניהם את חיובי המערערים בגין היטלי ביוב".
5. בעקבות פסק דין זה התקיימה ישיבה בין נציגי התובעים (שם) למשיבה וגובשה הסכמה כאמור בסעיף 4 לסיכום הפגישה מיום 21/10/15 (הוגש ת/4 בבית המשפט קמא) כדלקמן:
"4.1 בתים שחוברו לפני 1/1/12 (ולא ע"י התאגיד) - פטורים
4.2 מבנים אשר חוברו ע"י התאגיד ישלמו רגיל
4.3 מבנים ישנים שחוברו לפני 1/1/12 (ולא ע"י התאגיד) ונבנתה עליהם תוספת כלשהי לאחר 1/1/12 ישלמו כרגיל עבור התוספת".
6. לאחר גיבוש אותה הסכמה - תושבים שלא הופטרו מתשלום למשיבה הגישו המרצת פתיחה נוספת בבית המשפט השלום בחדרה (ה"פ 45486-01-16) בה ביקשו לקבוע כי הם אינם חייבים למשיבה כספים בגין היטל ביוב, וכי דרישות התשלום מצד המשיבה בגין היטלי ביוב אינן חוקיות ובטלות . בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה המרצת הפתיחה תתקבל באופן שהתביעה תמחק ואם המשיבה תרצה לגבות חיוב כלשהו ממי מ - 13 המבקשים שבתיק, יהיה עליה לפתוח בהליך נפרד, ועליה נטל הראייה להוכיח כי מדובר במי שחב לה.
7. יובהר – בכל ההליכים שתוארו לעיל (הבג"צ ושתי המרצות הפתיחה) המערערים לא לקחו חלק ולא היו צד להליכים.
8. בין לבין, המערערים שילמו למשיבה כספים בהתאם לדרישתה.
נטען כי לאחר מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה השנייה (כאמור בסעיף 6 לעיל) התברר למערערים כי הכספים ששלמו למשיבה נגבו מהם שלא כדין, ולכן הוגשה התביעה נשוא ערעור זה בה עתרו, כאמור, להשיב להם הכספים.
9. ביהמ"ש קמא קבע בפסק דינו כי המערערים לא היו צד להליך של המרצת הפתיחה השנייה (45486/1/16) ומכאן שההחלטה שניתנה במסגרתה (כאמור בסעיף 6 לעיל) , אינה מחייבת את המשיבה במסגרת הליך זה .
עובדתית נקבע כי המערערים לא הוכיחו מהו המועד בו חוברו בתיהם למערכת הביוב, והאם היה זה חיבור למערכת הקיימת שנעשתה ע"י עירייה לפני שנת 2011 או למערכת שהוקמה ע"י המשיבה בשנים 2011-2012 , שכן המערער 1 לא זכר בעדותו מתי חוברו הבתים לתשתית הביוב, ומי היה הגורם שביצע את חיבור הבתים לתשתית הביוב.
נקבע כי היה על המערערים להוכיח טענתם כי בתיהם חוברו לתשתית הביוב ע"י העירייה, ברם הם לא עשו כן.
ביהמ"ש קמא לא קיבל עדות מהנדס העיריה שהעיד מטעם המערערים , וקיבל, מנגד , את עדות המפקח שעבד בשטח מטעם המשיבה לפיה רוב ועיקר עבודות תשתית הביוב בשכונת אלמווארס בוצעו ע"י המשיבה, וכי רק תושבים מעטים, שבתיהם חוברו לתשתית הביוב שהקימה העירייה , ושהייתה קיימת עובר לפרויקט שביצעה המשיבה, הופטרו מתשלום למשיבה – ברם המערערים לא נמנו עליהם, שכן בית המערערים חובר על ידי המשיבה לתשתית ביוב חדשה שהמשיבה הקימה.
עוד נקבע כי המשיבה הרימה את הנטל, ככל שזה חל עליה בכלל , להוכיח כי היא זו שקיבלה את הוראת ביצוע העבודות מרשות המים עפ"י צו תיקון מעוות, כי היא זו שפרסמה את המכרז, חתמה על ההתקשרות עם הקבלן לביצוע העבודות, ופיקחה על עבודתו, והיא זו שאישרה את חשבונ ותיו ושילמה לו.
כן ציין בית המשפט כי המערערים לא טענו, ולא הוכיחו ששילמו לעירייה תשלומים בגין היטל ביוב , ועל כן התוצאה לפיה המערערים לא שילמו לעירייה מצד אחד, ולשיטתם הם אינם צריכים לשלם בגין תשתית הביוב למשיבה מן הצד האחר, הינה תוצאה מופרכת שאין לקבלה שכן היא גורמת להעדפה פסולה של המערערים.
לאור כל האמור נדחתה התביעה.
11. הטענה המרכזית של המערערים בערעור שבפני הינה כי בית המשפט שגה בכך שעל על אף שקבע כי בתי המערערים חוברו לתשתית הביוב בשנת 2011, הסמכות לגביית היטלי הביוב הייתה של המשיבה ולא של העירייה, שכן חיבור בתים לתשתית הביוב שבוצע לפני יום 1/1/12 היה תחת סמכותה הבלעדית של העירייה, והמשיבה הייתה רק זרוע מבצעת להקמת התשתית לעירייה מכח צו לתיקון מעוות, ואין לה סמכות לגבות סכום כלשהו בגין חיבור הבתים לביוב.
עוד נטען כי נטל ההוכחה חל על המשיבה להוכיח את פנייתה לבעלי הבתים לצורך ביצוע עבודות התשתית ואת מועד ביצוע העבודות, זאת הן מעצם חובתה להוכיח את טענתה העובדתית, בפרט בשל יתרונה הראייתי על פני התושבים, שכן תושב אינו אמור לזכור מהו המועד בו חובר ביתו לתשתית הביוב, ומי הוא הגורם שביצע את החיבור לתשתית זו.
עוד נטען כי מפקח המשיבה לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע תושבים אחרים המתגוררים בסמוך למערערים הופטרו מתשלום למשיבה, בעוד התובעים לא הופטרו .
התנהלות המשיבה במסגרתה ביטלה עשרות דרישות תשלום שהוציאה לתושבים המתגוררים בקרבת המערערים מעוררת סימני שאלה בנוגע למסד הנתונים על פיו עובדת המשיבה.
נטען כי התשתית הראייתית שהונחה מצביעה על כך שהעבודות להקמת תשתית הביוב בוצעו בשנים 2011-2012, מכאן לא ברור כיצד קבע מפקח המשיבה כי החיבור של בתי המערערים למערכת הביוב נעשה דווקא בשנת 2012 ולא בשנת 2011.
12. המשיבה מבקשת לדחות הערעור.
נטען כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא.
נטען כי הוכח שהמשיבה עבדה בשכונה בה מתגוררים המערערים, והניחה את תשתית הביוב (עוד לפני היום הקובע שבו החלה פעילותה באופן רשמי 1/1/12), אלא כבר ביום 17/5/11 ועד לסיום העבודות ביום 15/10/12.
כן הועלו טענות ביחס למקור הסמכות של המשיבה לגבות החוב, בין היתר, מכוח החוק, מכוח הסכם ההצטרפות שנחתם בין העיריה לבין המשיבה וכו'.

13. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות, בהליך בבית המשפט קמא, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים, דין הערעור להידחות.
ראשית אומר כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של פסק הדין לפיהן בית המערערים חובר על ידי המשיבה, למערכת ביוב שהוקמה על ידי המשיבה בשכונה בה מצויים בתי המערערים.
בית המשפט קמא, ששמע את העדים, לא קיבל את עדות המערער ואת עדות המהנדס שהעיד מטעמו (ש הוברר כי כלל לא שימש בתפקידו במועד הרלבנטי) , וזאת מכל הטעמים שציין בית המשפט קמא בפסק דינו ושאין מקום לחזור עליהם .
מנגד התקבלה עדות המפקח שעבד בשטח מטעם המשיבה בזמן אמת, ושהעיד כי העבודות החלו בסוף 2011 והסתיימו בחודש 10/12 בהתאם למסמכים שהציג בנושא: פרסום מכרזים, חתימת חוזה עם הקבלן המבצע, פרוטוקול מסירה ואישור תשלום.
כן הבהיר המפקח בעדותו כי הנחת התשתית בוצעה בכסף של המשיבה, שנטלה הלוואה לאחר צירוף העיריה לתאגיד, כלומר, בטרם צירוף העיריה לתאגיד ובמסגרת צו לתיקון המעוות, העמידה רשות המים תקציב למימוש הפרויקט, ולאחר חתימת ההסכם לפיו צורפה העיריה לתאגיד, הפך התקציב להלוואה שהתאגיד נטל על עצמו.
המפקח אישר שאכן בחלק מהשכונה בה מתגוררים המערערים הייתה קיימת מערכת ביוב עוד בטרם כניסת העיריה לתאגיד, ואולם רוב השכונה בוייבה על ידי המשיבה, ובכלל זה, המערכת שמשרתת את בתי המערערים.
14. כאמור לעיל ובשים לב להלכות הידועות בדבר אי התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות, בפרט כאשר ממצאי בית המשפט מבוססים גם על מהימנות עדים שהעידו בפני בית המשפט קמא , אין מקום לסטות מהקביעות בפסק הדין לפיהן הוכח כי בתי המערערים חוברו על ידי המשיבה למערכת ביוב שהונחה על ידה, ולא חוברו על ידי העיריה למערכת שהונחה במקום קודם לכם .
15. באשר למקור הסמכות של המשיבה לגבות הכסף מהמערערים .
המערערים טענו כי גם אם חוברו על ידי המשיבה למערכת שהמשיבה הקימה, הרי שהדבר נעשה עובר ליום 1/1/12, ומכאן שיש לראות המשיבה כמי שפעלה כקבלן עבור העיריה, שכן במועד זה היא טרם נכנסה כאחראית על משק המים והביוב, ורק לעיריה עומדת עילת תביעה נגדם.
אין בידי לקבל טענה זו:
ראשית –יובהר כי המערערים עצמם בקשו בראיות שהגישו, להסתמך על הסכמות שגובשו בין צדדים אחרים לבין המשיבה, בעקבות פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי כאמור בסעיף 4 לעיל.
לתצהיר המערער בבית המשפט קמא צורף ת/4 - ההסכם שנעשה עם המשיבה, שכאמור שהמערערים אינם צד לו, ברם בצירופו, ובטענותיהם הם מבקשים להסתמך על הסכם זה (ראה האמור בתצהיר המערער שהוגש לבית המשפט קמא) .
בהסכם נכתב במפורש כי:
"4.1 בתים שחוברו לפני 1/1/12 (ולא ע"י התאגיד) - פטורים
4.2 מבנים אשר חוברו ע"י התאגיד ישלמו רגיל
מכאן שבין אם בתי המערערים חוברו לפני 1/1/12 ובין אם חוברו אחרי, הרי שמשנקבע עובדתית כי הבתים חוברו על ידי המשיבה, ולמערכת ביוב שהניח התאגיד – הרי שבהתאם להסכמה כאמור לעיל עליה מבקשים המערערים לסמוך את ידם, היה מקום לחיובם בתשלום למשיבה.

שנית – סעיף 139לחוק תאגידי מים וביוב תשס"א 2001 קובע כי:
"החל ביום תחילת פעילות החברה תהיה כל אחת מהרשויות המקומיות שבתחום החברה משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים וביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה, וינטלו ממנה סמכויותיה ע"פ כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם..."
מטרת סעיף זה הינו להעביר את כל החובות והסמכויות לתאגיד המים, ובענין זה ראה האמור בפסק דינו של כבוד השופט סוקול בעת"מ (מחוזי חיפה) 342/08 בכל הנוגע לגבייה הקשורה לחבות שהתגבשה גם עובר להקמת התאגיד :
"הסמכות שנטלה אינה רק להטיל חיוב, כלומר לדרוש, אלא גם נטלה סמכות הגביה, כלומר גם לגבי דרישות וחיובים שהושתו לפני הקמת התאגיד...מועד התגבשות החבות אינו רלבנטי לשאלת סמכות הגביה של האגרות. ודוקו ראינו כי כאשר עסקינן בגביית היטלי פיתוח בשיטת ההיטל אין זיקת מימון ישירה בין עלויות התשתית שמשרתת נכס מסויים לאגרה. מכאן שמועד אירוע המגבש אינו זהה או דומה למועד ביצוע התשתיות והוא רק מועד המגבש את החבות בתשלום ההיטל...מועד אירוע המגבש חבות עשוי להיות מקרי לחלוטין וללא כל זיקה למועד הקמת התשתיות, בין אם אירע לפני הקמתן ובין אם ארע לאחריהן. זאת ועוד הקמת תאגידי המים והביוב והעברת הסמכות לגביית היטלים אליהם נועדה בין היתר כדי להבטיח כי התשלומים הנגבים ישרתו אך ורק את מערכת הולכת המים. הותרת סמכות הגביה בידי העיריה משמעה כי הכספים שיגבו ישרתו את העיריה בכללותה ולא את מערכות המים אליהן נועדו...מכאן עולה שבין אם עסקינן בדרישה חדשה שנשלחה בשנת 2012 ובין אם מדובר בתיקון הדרישה משנת 2007, הרי שהסמכות לנקוט בהליכים לגביית האגרה הועברה לתאגיד מי כרמל ולא נותרה בידי העיריה".
על פסק דין זה אכן הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שהסתיים בהסכם פשרה שאושר בבית המשפט העליון , ברם הסכם הפשרה לא הוגש, ולא הוכח כי פסק דינו של כבוד השופט סוקול בוטל.
מכל מקום ראה גם האמור בעמ"נ 32515/4/12 עירית הרצליה נ' התעשיה הצבאית ניתן ביום 23/10/14:
"מאחר ומלוא זכויות וחובות הרשות המקומית בתחום משק המים והביוב, לרבות נכסיה, עובר לתאגיד מיום הקמתו, כי אז הזכות להוציא דרישת תשלום כמו גם זכות הגביה, באשר לתביעות שהיו קיימות ערב הקמת התאגיד, כמו גם ביחס לתביעות שעילתן ערב הקמת התאגיד, כל אלה שייכים לתאגיד עצמו. הוא שילם בגינם תמורה מלאה, בהעדר אסמכתא אחרת, ומכאן שהינו זכאי להפקיד בקופתו גם תשלומים שישולמו בגין הוצאות שהוציאה הרשות המקומית בעבר".

שלישית – ולמעלה מן הדרוש גם ההסכם בין הצדדים (בין העיריה לבין התאגיד) תומך באמור לעיל:
אכן סעיף 7.4 להסכם קובע כי כל חוב שמועד היווצרותו היה לפני המועד הקובע מגיע לרשות, ברם סעיף 6 קובע כי העיריה המחתה למשיבה את זכויותיה וחובותיה.

16. לכל האמור לעיל אוסיף את קביעתו העובדתית של בית המשפט, עליה ממילא אין חולק מצד המערערים , כי המערערים לא נדרשו ולא שלמו לעיריה סכום כלשהו בגין עבודות הביוב שבוצעו ובגין חיבור בתיהם למערכת הביוב .

לסיכום כל האמור לעיל דין הערעור להידחות.
המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 7,500 ₪.
מההפקדון שהופקד יועבר סכום זה למשיבה והיתרה תושב למערערים באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ב, 08 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.