הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3590-02-20

לפני כבוד השופטת תמר שרון נתנאל

המערערת
חברת מנו ספנות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד צבי גלמן ועוה"ד ארז פרסי
ממשרד אריאל שמר ושות', עורכי דין

נגד

המשיבים
.1 מעיין בלס ת"ז XXXXXX927
.2 כפיר בלס ת"ז XXXXXX967
ע"י ב"כ עוה"ד יפתח עשהאל

פסק דין

1. לפניי ערעור בזכות על החלטה שניתנה על ידי בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' קאופמן) ביום 22.12.19 בת"א 64957-09-19 (להלן: "ההחלטה").

בהחלטה, סילק בית משפט קמא על הסף, תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים בגין לשון הרע, שלטענתה כלולה במכתב התר אה לפני תביעה ששלח ב"כ המשיבים אל המערערת, ביום 4.9.19 (להלן: " המכתב") בגין אירוע שאירע ביום 9.8.19 על אניית הנוסעים "קראון איריס" שבבעלות המערערת (להלן: "האנייה").

2. המכתב מתאר אירוע שאירע על האנייה, במהלכו נחבלה בתם הקטינה של המשיבים (להלן: "הקטינה") כתוצאה מדחיפה שדחפה אותה קטינה אחרת, לעבר משקוף ברזל. במכתב נטען, כי הקטינה נחבלה ברגלה ובראשה וכי דם נטף מראשה ללא הפסק. כן נטען בו, כי המערערת לא הבהילה רופא לאנייה באופן מידי ולא טיפלה, כראוי, בקטינה הפגועה וכי, בנוסף, לאחר האירוע, צוות האנייה ניסה לתעד את המשיבים "ולרגל" אחריהם וכל חופשתם נהרסה.

3. המערערת טענה בבית משפט קמא, כי האמור במכתב מהוו ה לשון הרע וכי מדובר בפרסום חמור, מבזה ושקרי. עוד טענה המערערת בתביעתה שהוגשה לבית משפט קמא, כי המכתב נשלח, בכוונת מכוון, למזכירות החברה ולא למ נכ"ל החברה וזאת על מנת שעובדי המערערת "יראו ויראו" את מחדלי המערערת ובכך ביזו המשיבים את המערערת בקרב עובדיה, דבר אשר פגע במערערת במיוחד נוכח חשיבות שמירת שמה הטוב בקרב עובדיה.

4. בטרם הגשת כתב הגנה, הגישו המשיבים, ביום 11.11.19, בקשה לבית משפט קמא ובה ביקשו לסלק את התביעה על הסף, בטענה שהיא איננה מגלה עילה ו שמדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, המהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

לאחר קבלת תשובת המערערת ותגובת המשיבים לתשובה, ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה, במסגרתה התקבלה הבקשה ו התביעה נמחקה על הסף.

5. טענתם העיקרית של המשיבים, בתשובתם לבקשה לסילוק על הסף וכמובן גם בתשובתם לערעור, היא, כי מדובר במכתב התראה לפני הגשת תביעה ולכן מדובר בפרסום מותר על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע .

6. בית משפט קמא קיבל טענה זו, בהסתמך על פסיקה שצוטטה על ידו, אשר קבעה כי החיסיון אשר בסעיף 13(5) הורחב גם על כל פנייה בכתב, הקשורה להליך המשפטי, לרבות מכתבי התראה הנשלחים לקראתו. עוד קבע בית משפט קמא, כי גם אם בסופו של דבר לא נפתח הליך משפטי " מכתב התראה שנשלח לקראת הליך אפשרי, חוסה תחת ההגנה".

בית משפט קמא הוסיף ואמר כי דומה שיש חוסר תום לב בטענת המערערת בהקשר זה לאור כך שתביעתה הוגשה כשבועיים ימים בלבד לאחר משלוח המכתב. לדעת בית משפט קמא נסיבות אלה "מחזקות את ההרגשה כי המדובר 'בתביעת השתקה' או 'הפחדה', המוגשת כדי להרתיע את הנתבעים מלנקוט בהליכים נגד התובעת כאן".

7. כן ציין בית משפט קמא, כי ספק אם משלוח המכתב למערערת נכנסת להגדרת "פרסום" שבחוק.

8. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולדין החל, מצאתי כי יש לדחות את הערעור.

עסקינן בפרשנות משפטית של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק"). הסעיף מפרט רשימה של פרסומים אשר "לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי ". סעיף 13(5) לחוק, הרלבנטי לענייננו, קובע "חיסיון" לבעל דין או לבא כוחו, על כל פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי, "תוך כדי דיון" בפני מותב שיפוטי או מעין שיפוטי, או תוך כדי דיון בהחלטתו של מותב כזה. על פי הסעיף, החיסיון חל על:

"פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

9. נפסק, כי מטרת הסעיף היא לאפשר לגורמים המעורבים בהליך משפטי להתבטא באופן חופשי לחלוטין ולכן החיסיון אשר בסעיף 13 לחוק, ה וא חיסיו ן מוחלט. הוא אינו מותנה באמיתות הפרסום או בתום לב ולכן, גם פרסום כוזב, או אף פרסום שנעשה בכוונת זדון חוסה תחת מטריית סעיף 13(5). ראו: רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל, סג(2) 511 (19.8.2009); רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66 ( 23.06.98); דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, (07.04.03)

נוכח תכלית הסעיף, הרחיבה הפסיקה את מוטת מטריית הסעיף כך שהיא פרושה גם על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" - ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620, 624 ( 15.07.74) (להלן: "עניין זיידמן"). בגדר כך נכללות, כמובן , גם התכתבויות שקדמו להליך השיפוטי לרבות מכתבי התראה לפני הגשת הליך שיפוטי.

10. השאלה שמעורר ערעור זה היא, האם הרחבת החיסיון חלה רק במקרים בהם, בסופו של דבר, הוגש הליך שיפוטי, או שמא היא חלה גם על מכתבי התראה שלאחריהם לא הוגש הליך שיפוטי.

11. עיון בפסקי הדין שדנו בהרחבת החיסיון (לרבות אלה שאוזכרו על ידי הצדדים וכן על ידי בית משפט קמא) מעלה, כי כולם דנו במקרים בהם, הוגשה תביעה והתקיים הליך שיפוטי.

בעניין זיידמן, בו נדונו התבטאויות של שופטת, במהלך דיון משפטי ומכתבים ששלח אחד הצדדים בקשר להתבטאויות אלה, נאמר, בהתייחס לסעיף 13(5) לחוק, כי: "לאור המילה 'בפניהם' בדיבור הנ"ל 'תוך כדי הדיון כאמור' אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור) .

בעניין רועי הרם - רע"א 43/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס (28.08.2011) אמנם, העיר בית המשפט, באופן כללי, כי "לא נמצא ממש בחשש שמעלה המבקש כי כל פרסום עשוי להיחשב בדיעבד ככזה שנשלח על רקע כוונה לנקוט בהליך משפטי, וכך לזכות בחסינות" אך הוסיף וציין, כי: " נסיבות שליחת המכתב הנדון כאן פורטו בהרחבה והן מצביעות על קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב ", כך שלא עמד בפני בית המשפט בהליך הנ"ל, מצב בו נשלח מכתב התראה ללא שנפתח הליך משפטי.

בעניין גואטה - ע"א 7517/17 רון גואטה נ' הלל מיטלפונקט (11.11.2018) , נקבע כי "יש לראות במכתבים לפני תביעה, שנשלחו אל שלושה בעלי תפקידים, "חלק מההליך המשפטי במובנו הרחב. אם לא תאמר כן, נמצאת פוגע באפשרות לסיים סכסוכים לפני פנייה לערכאות, מצב שאינו רצוי ואינו עולה בקנה אחד עם המגמה לנסות ולפתור סכסוכים אזרחיים מחוץ לכתלי בית המשפט במידת האפשר. מן הצד השני יש לחדד כי במקרים מעין אלה שלפנינו הבחינה היא פרטנית. אין באמור כדי לתת יד חופשית לפרסומים מבזים או משפילים כל עוד תוגש בהמשך לכך תובענה אזרחית".

12. לטעמי, אין להרחיב את החיסיון על מכתבי התראה שבעקבותיהם כלל לא הוגשה תביעה, שכן יהיה בכך משום פתח למשלוח הכפשות והשמצות, באמתלה של התראה בפני תביעה.

יש לזכור, ש"העוגן" של החיסיון שבסעיף 13(5) לחוק, הוא ההליך המשפטי. הסעיף מוציא, במפורש, מתחולת החוק - מ גדר העילות שיוצר החוק, רק דברים שנאמרים בהליך שיפוטי או מעין שיפוטי " תוך כדי הדיון". החלת הסעיף על השלבים המוקדמים להליך המשפטי, היא הרחבה של תחולת הסעיף - של "מטריית החיסיון" שמעניק הסעיף, על דברים שנאמרים (או נכתבים) מחוץ לדיון . משאין כלל הליך שיפוטי, וברי כי גם לא יהיה, כגון במצב בו חלפה תקופת ההתיישנות, או מצב בו שולח המכתב מצהיר שלא יוגש הליך וכדו' אין עוד עוגן לחיסיון ואין מה להרחיב.

13. השאלה מתי נאמר שלא תוגש תביעה, איננה שאלה פשוטה. שהרי , לכאורה, כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות, לא ניתן לומר שהניזוק (הוא התובע הפוטנציאלי) לא יגיש תביעה ומנגד - מי שנפגע מלשון הרע שבמכתב התראה (להלן: "הנפגע"), לא יוכל לפעול, באמצעות הגשת תביעה "לתיקון" לשון הרע.

קביעה לפיה מכתבי התראה לפני הגשת תביעה יהיו מוגנים רק ככל שבסופו של דבר, אמנם תוגש תביעה, יוצרת קושי, במיוחד במקרים בהם מדובר בלשון הרע, אשר גורמת נזק שהנפגע מבקש להפסיקו או לצמצם את היקפו.

מנגד - אם נתיר הגשה של תביעת לשון הרע בגין שליחת מכתב התראה לפני הגשת תביעה על ידי הניזוק, למשל – תביעה נזיקית (כפי המקרה דנן) ונתיר דיון בה, שעה שטרם הוגשה תביעה בגין האירוע הנזיקי , אך טרם עברה תקופת ההתיישנות, יוכל הניזוק באירוע, להגיש את תביעתו, בכל עת (עד לתום תקופת ההתיישנ ות) ומרגע שיעשה כן "יזכה" בחיסיון של סעיף 13(5) ותישמט העילה תחת רגלי תביעת לשון הרע.

14. מצויים אנו, אפוא, בין שני קטבים מנוגדים , שכל אחד מושך לכיוון שלו; מחד גיסה – שולח מכתב ההתראה ( הוא הניזוק באירוע) אינו מחוייב להזדרז ולהגיש תביעה בגין האירוע. הוא זקוק לזמן להכנת התביעה, לעיתים – לזמן רב ו למעשה, עומדות לרשותו מספר שנים, כשנות תקופת ההתיישנות. מאידך גיסה - יכול שלנפגע מלשון הרע שבמכתב, נגרם נזק והוא מעוניין ב"הפסקת" לשון הרע, בין על ידי תיקון הפרסום, כגון חיוב שולח המכתב לפרסם התנצלות וכדו', בעוד שהמתנה עד לתום תקופת ההתיישנות עלולה להחמיר מאד את נזקו.

15. בהקשר לכך אומר, כי אינני סבורה שהגשת תביעה בגין לשון הרע, זמן קצר לאחר קבלת מכתב ההתראה (כפי המקרה דנן) מעידה, בהכרח, על חוסר תום לב או על רצון להשתיק או להפחיד את הניזוק באירוע מפני הגשת תביעה נזיקית.

אכן, יכול להיות מקום לטענה כי תביעת לשון הרע, מהווה, למעשה, "תביעת השתקה" או תביעת "הפחדה", אך טענה זו חלשה, במיוחד, במקרים בהם עצם הגשת התביעה הנזיקית מביאה את הניזוק לגדר סעיף 13(5) לחוק ומקנה לו "הגנה" אוטומטית ומוחל טת מפני תביעת לשון הרע.

מאחר שהחיסיון שבסעיף 13(5) חל, כפי שהוסבר לעיל, דווקא מקום בו הוגש הליך משפטי, הרי יש בהגשת תביעת לשון הרע בגין מכתב ההתראה, דווקא דרבון של ה ניזוק להגיש תביעה בגין האירוע , שהרי ללא הגשת התביעה, הוא חשוף לתביעת לשון הרע ו אילו לאחר הגשתה, הוא חוס ה תחת מטרי ית סעיף 13(5) לחוק. לפיכך, כל שצריך ניזוק כזה לעשות, עם קבלת תביעה בגין לשון הרע (בשל האמור במכתב ההתראה) הוא להגיש את התביעה בגינן האירוע. עם זאת, אין לשלול אפשרות שתביעת לשון הרע תוגש, ככלי במו"מ לפשרה בגין האירוע.

16. ייתכנו מספר "פתרונות" להתנגשות זו של הזכויות והאינטרסים הנ"ל. ייתכן שפתרון ראוי לכך הוא עריכת איזון בין הטענות ללשון הרע שבמכתב התראה לבין הזמן הסביר הדרוש לשם הגשת תביעה בגין האירוע, אשר הביא לשליחת המכתב.

17. אולם, אשאיר עניין זה בצריך עיון שכן, לשם הכרעה בערעור שלפניי אין צורך לשרטט את הפתרון ההולם את האיזון הראוי בין זכותו של ניזוק להגיש את תביעתו בגין האירוע, בזמן המתאים לו (בגדר תקופת ההתיישנות) ובין זכותו של מי שנפגע מלשון הרע להגיש תביעת לשון הרע, על מנת "לתקן" את המצב ו/או להפחית את נזקו.

זאת – הן לאור כך שמאז האירוע ועד להגשת תביעת לשון הרע לבית משפט קמא, עבר זמן קצר יחסית - 8 חודשים בלבד, כך שלא ניתן לומר שהמשיבים משתהים בהגשת התביעה והן לאור כך שבא כוחם הצהיר, כי המשיבים עומדים להגיש נגד המערערת, תביעה נזיקית בגין האירוע (שאירע, כאמור, ביום 9.8.19) וכי התביעה תוגש בקרוב.

ברי כי דיון בתביעת לשון הרע, בנסיבות אלה, יהיה דיון סרק, אשר ייפסק, אוטומטית, עם הגשת תביעה בגין האירוע הנזיקי הנטען במכתב.

18. לפני סיום אומר, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי מצאתי טעם בהערתו של בית משפט קמא לפיה ספק אם , בנסיבות העניין, משלוח מכתב התראה לכתובתה הרשמית של החברה, עונה על הגדרת "פרסום". זאת – משום הגדרת המונח "פרסום" בסעיף 2(ב) לחוק, על פיה המצאה לנפגע מלשון הרע, איננה מהווה פרסום.

19. בנסיבות אלה נכון עשה בית משפט קמא משמחק את התביעה על הסף ואין מקום להתערב בהחלטתו.

לפיכך, כאמור, אני דוחה את הערעור.

20. המערערת תשלם למשיבים הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪.

הסכום יועבר למשיבים מתוך הפיקדון שהפקידה המערערת לערעור והיתרה תוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ד סיוון תש"פ, 16 יוני 2020, בהעדר הצדדים.