הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 27840-02-20

בפני כבוד השופט כמאל סעב

המערער

רמי לפיד, ת"ז XXXXXX136

נגד

המשיבים
.1 מרדכי שטרסברג, ת"ז XXXXXX138
.2 ירוחם זילברמן (המנוח), ת"ז XXXXXX635
.3 נחמה זילברמן (המנוח), ת"ז XXXXXX303

המערער בעצמו
בשם המשיבים: עו"ד צבי שטרסברג

פסק דין

פתח דבר:

לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחדרה, (כב' השופטת הדסה אסיף), אשר ניתן ביום 13.1.20 בשני תיקים שאוחדו – האחד: ת"א 1162-04-18 (להלן " התביעה הראשונה") והשני: תא"מ 22911-06-18 (להלן "התביעה השנייה").

שתי התביעות קשורות להסכם שכירות של מושכר בבעלות המשיבים.

ההסכם:

בין הצדדים נחתם ביום 20.5.13 הסכם שכירות ביחס לנכס שהיה בבעלות משותפת בין המשיבים ואחר – ירוחם זילברמן, שמו, ומשזה הלך לעולמו, עברה, בשלב מסוים, הבעלות בנכס, למשיבים.

בעת עריכת ההסכם הבעלות הייתה של משפחת זילברמן ושל משפחת שטרסברג – (להלן " המשכירים" או " המשיבים").

ביום 23.11.15 נחתם נספח להסכם על פיו הוסכם בין הצדדים שהמערער יוכל להשכיר חלק מהמושכר בשכירות משנה.

במסגרת הסכם השכירות מסר המערער לידי המשכירים – המשיבים, שיקים ו משהמערער הפר את הסכם השכירות, לגישת המשכירים, הם הציגו לפירעון את השיקים שהמערער הפקיד בידם. כאמור שלושה שיקים נפרעו.

מההסכם עולה כי המערער היה אמור להפקיד בידי המשכירים – המשיבים, שיק על סך 30,000 ₪ להבטחת התחייבויותיו על פי ההסכם. שיק בסכום זה לא הופקד בידי המשכרים - המשיבים .

אולם, משהמערער ביקש לשלם את דמי השכירות בהעברות בנקאיות, נותרו בידי המשכירים אותן שלוש ההמחאות, שתכליתן שונתה באופן שהן יועדו להחליף את השיק על סך 30,000 ₪ שמעולם לא נמסר על ידי המערער למשכירים - למשיבים , לטענת המשיבים.

בעקבות זאת הוגשו התביעות הנ"ל שאוחדו.

העובדות הרלוונטיות:

התביעה הראשונה – ת"א 1162-04-18
של המערער כנגד המשיבים :

בתביעה הראשונה אשר תוקנה ביום 10.4.19, ובה ביקש המערער מהמשיבים להחזיר לו את סכומי הכסף שנתקבלו על יסוד אותם שיקים והעמיד את תביעתו ע"ס 27,744 ₪ .

בסעיף 13 (א), לכתב התביעה המתוקן ביקש המערער השבת סכומי שלושת השיקים - ( בסכום של 12744 ₪ - ראו סעיף 13 א' לכתב התביעה), בטענה כי נגבו על ידי הנתבע 1 – שטרסברג מרדכי שלא כדין.

בנסיבות אלו הוא – המערער, זכאי לקבל סעד הצהרתי הקובע כי שלושת השיקים האחרים שהוגשו לביצוע בהוצל"פ (בתביעת המשיבים נגדו), יוחדו להבטחת תשלום דמי השכירות בלבד וכי הוצגו לפירעון על ידי המשכירים – המשיבים, שלא כדין ובהטעיה ובתרמית.
כידוע דמי השכירות שולמו בהוראת קבע, כך טען המערער.

עוד ביקש המערער כי יוצהר שמפתחות המושכר נמסרו לנציג המשכירים – המשיבים, שלא טרחו להתייצב במהלך מועד הפינוי ביום 28.2.18.

עוד נתבקש בית המשפט להצהיר כי המערער נטל עמו ציוד אישי וציוד שרכש כדת וכדין ולא נטל כל ציוד של המשיבים.

בסעיף ג' לסעיף 13 לכתב התביעה המתוקן ביקש המערער לחייב את המשיבים לפצותו בתשלום של 15,000 ₪.

בנוסף לבקשת המערער להורות על החזרת סכום השיקים שנגבו שלא כדין.

עוד ביקש המערער לקבל סעד הצהרתי ביחס לשלושת השיקים האחרים שהוגשו לביצוע בתביעת המשיבים נגדו .

כמו כן, הוא ביקש גם כן, לחייב את המשיבים בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

התביעה השנייה – ת"א 22911-06-18
של המשיבים כנגד המערער:

כאן המקום לציין כי המדובר בשלוש המחאות שנמסרו למשכירים – למשיבים, עבור תשלומי שכירות חודשית כשכל אחת מההמחאות עמד על סך 4248 ₪, כך שסכום שלושת ההמחאות עמד על סך של 12744 ₪.

שיקים אלו הוצגו לפירעון ולא נפרעו ועל כן הוגשו לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ 514447-04-18 ועניינם נידון בתביעה השנייה שהוגשה בסד"מ – סדר דין מהיר.

תביעות אלו הונחו בפני בית משפט השלום שדן בהן במאוחד ונתן פסק דינו , בו דחה את התביעה הראשונה של המערער וקיבל את התביעה השנייה של המשיבים.

מכאן ערעור המערער שבפניי, אך בטרם אדון בו אביא להלן בקצירת האומר את תמצית פסק הדין של בית משפט השלום.

פסק הדין של בית משפט השלום:

בית משפט השלום שמע את ראיות הצדדים וקבע כי הוא מקבל את גרסת המשיבים ודוחה את גרסת המערער, הן עובדתית והן משפטית.

בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי משהמערער לא הפקיד שיק הביטחון ע"ס 30,000 ₪, הוסכם בין הצדדים כי כל השיקים שסכומם הכולל עמד ע"ס 25,488 ₪ יחליפו את שיק הביטחון ויהוו עירבון לקיום התחייבויות המערער כלפי המשיבים בהתאם להסכם.

בית משפט השלום קבע גם כי, הן בתביעת המערער והן בתביעת המשיב ים, הנטל מוטל על הראשון – המערער, וכי הוא לא עמד בנטל ולא הרים אותו.

בנסיבות אלו דחה את תביעתו של המערער ו קיבל את תביעת המשיבים בכך שחייב את המערער בתשלום סכומי השיקים.

מכאן הערעור שבפניי.

טענות הצדדים:

טענות המערער:

המערער טוען כי בית משפט השלום טעה משקיבל את גרסת המשיבים. לטענתו, הוא השקיע במושכר וכי את הציוד שהוא הוציא מהמושכר לא היה מחובר והוא נרכש על ידו בכסף רב.

עוד טען המערער כי בית משפט השלום טעה משקבע כי שלושת ההמחאות נמסרו להבטחת התחייבותו לפי ההסכם וטען כי בחינת כל המחאה מראה כי הסכום שנרשם בה זהה לדמי השכירות החודשית ועל כן ההמחאות יועדו לתשלום דמי השכירות המוסכמים, ומשדמי השכירות המוסכמים שולמו בהוראת קבע, השימוש בהמחאות אלו לא היה כדין ואין זה צודק לגבות דמי שכירות פעמיים ובכפל.

לדעת המערער, לא מדובר בהפרת הסכם אלא ב-"ענישתו" על ידי המשיבים.

עוד הוסיף המערער וטען כי בבית משפט השלום התברר כי מיד אחרי שפינה את המושכר השכירו המשיבים את הנכס לאדם אחר ובדמי שכירות יותר גבוהים (המערער שילם 7,400 ₪ לחודש ודמי השכירות של השוכר החדש עמדו על 11,000 ₪).

לטעמו של המערער, חיובו בתשלום סכום ההמחאות (סכום העולה על 25,000 ₪), מבלי להוכיח כל נזק, לרבות הפרת ההסכם, אינו מוצדק ומהווה נטילת כספים שלא כדין ועל כן יש להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

עוד טען המערער, כי המשיבים פעלו בחוסר תום לב ועשו את העולה על רוחם ובית משפט השלום הכשיר את מעשיהם.

המחלוקת בין הצדדים, לדעתו, נגעה לשאלות שהתשובות להן נוגעות לשכל הישר ולשיקול דעת סביר וכי המשיבים פעלו בחוסר צדק ובניגוד ליושרה הנדרשת מכל בעל דין .

המערער הוסיף וטען כי שלושת השיקים נפרעו אחרי שהשוכר החדש נכנס כבר למושכר ביום 1.3.18. לגישתו, טענות המשיבים הוכחו כלא נכונות.

על כן, ביקש לקבל את הערעור ולהתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

טענות המשיבים:

המשיבים ביקשו לדחות את הערעור ולחייב את המערער בתשלום הוצאות.

המשיבים הוסיפו וטענו כי נטל הראיה היה מוטל על כתפי המערער בתביעתו הראשונה וגם בתביעה השנייה וכי הוא לא עמד בנטל זה ועל כן מסקנת בית משפט השלום נכונה ומבוססת בהתאם לדין.

זאת ועוד, המשיבים טוענים כי לא זו בלבד שהמערער לא עמד בנטל ולא הוכיח דבר, הוכח בפני בית משפט השלום כי תביעת המערער הינה תביעת סרק וכי הגנתו מפני תביעת המשיבים הגנת בדים היא.

אין מחלוקת כי ההמחאות נמסרו על ידי המערער למשיבים, כשתמורת השטרות שנפרעו הוגשה תביעת המערער ותמורת השטרות שלא נפרעו הוגשה תביעת המשיבים.

ההמחאות נמסרו להבטחת כל התחייבויות המערער על פי הסכם השכירות, לרבות תשלום דמי השכירות.

הגם שהמערער טען כי לא הפר את הסכם השכירות, המשיבים הוכיחו שהמערער הפר את הסכם השכירות ברגל גסה, תוך הפניה לראיות שהובאו בפני בית משפט השלום ועל יסוד אותן ראיות קבע בית משפט השלום כי הוא מעדיף:

"חד משמעית את גרסתם של זילברמן ושטרסברג. זאת ועוד, בראש ובראשונה משום שאינני מאמינה לעדותו של לפיד שהותירה רושם שלילי ומתחכם.... עדותו הייתה מתחכמת ומתחמקת ביותר ונמצאו בה סתירות הן בינה לבינה והן בינה לבין עדותו של ערן יקיר שהעיד מטעמו".

לטענת המשיבים, אין מחלוקת כי השטרות נשוא שתי התביעות ניתנו לביטחון וכי בפועל על גבי השטרות לא הייתה כל מגבלה (אלו שנפרעו ואלו שלא) . על כן, ומשהמערער הפר את תנאי ההסכם, פירק ונטל מהמושכר ציוד שאסור לו להוציאו – ציוד שאינו ציוד אישי של המערער - הפר בכך את תנאי ההסכם ועל כן היה מקום לממש את ההמחאות שניתנו להבטחת התחייבותו על פי ההסכם.

לאור האמור, ביקשו המשיבים לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית משפט השלום, בפרוטוקול, בראיות שהוגשו, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון והנספחים ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. אכן צדק בית משפט השלום כשקבע כי הנטל בשתי התביעות מוטל על המערער תוך שהוא מפנה לפסיקת בתי המשפט ובעיקר בית המשפט העליון ובהמשך קבע כי הוא – המערער, לא עמד בנטל זה. ראשית כל אפנה ל סעיף ד' להודעת הערעור שבו מציין המערער בעצמו כי:

"ציוד מחובר בדמות ציוד קצה של מצלמות וגלאי עשן הוצא ולא הוחזר בטעות. הציוד הוצא מספר חודשים רב לפני מכתב הפינוי, עקב חשש המערער מריגול ומעקב ומצד שוכר משנה אחר שניתן היה להתחבר למצלמות ולגלאי העשן דרך החיווט שנשאר בתקרה ".

יש בדברים האלה הודאה גם במסגרת הערעור שאכן ההסכם הופר, ומשההמחאות שניתנו תחילה עבור תשלום דמי שכירות חודשיים ונותרו בידי המשיבים והיוו כתחליף לשטר הביטחון להבטחת התחייבויות המערער על פי ההסכם, היו רשאים המשיבים לממש שטרות אלו לאור הפרת המערער את תנאי הסכם השכירות.
זאת ועוד, המסקנה אליה הגעתי בית משפט השלום שיש לדחות את תביעת המערער ולקבל את תביעת המשיבים, מתבססת גם כן על פי הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום שקיבל את גרסת המשיבים כמהימנה ונכונה ודחה את גרסת המערער כבלתי מהימנה.

המדובר בקביעות שבעובדה שככלל, ערכאת הערעור לא מתערבת בהן , למעט מקרים חריגים שבהם מתקיימים הסייגים שנקבעו לכך, הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי - לעניין זה ראו ע"פ 5633/12 און ניימן נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 10.7.13), ע"א 10094/07 פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס, (ניתן ביום 24.11.10), ע "א 9705/11 ליאורה גלט ברקוביץ נ' ברוך קרא, (ניתן ביום 21.10.14) וע"א 2449/08 משה טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, (ניתן ביום 16.11.10).
בענייננו לא מתקיים הסייגים שנקבעו בפסיקה והמצדיקים התערבות ערכאת הערעור.

בבואי לבחון את פסק דינו של בית משפט השלום, הן מבחינת הקביעות העובדתיות והן מבחינת המסקנות המשפטיות, דעתי היא שמדובר בפסק דין נכון ושאינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

בית משפט השלום שמע את העדים והתרשם מהם וכי בקביעותיו העובדתיות אין מקום להתערב, כי הרי המערער במו פיו, הודה גם בהודעת הערעור שהוציא ציוד של המושכר, אם כי טען שהדבר נעשה בטעות. די בכך כדי לקבוע כי הוא הפר את תנאי ההסכם , הפרה שהצדיקה חיובו בתשלום הפיקדון עליו הוסכם.

על כן אני מחליט לדחות את הערעור.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק הדין.

לאור התוצאה הנ"ל הפיקדון יוחזר למפקידו.

ניתן היום, כ"ה אב תש"פ, 15 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.