הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 17341-04-18

בפני
כבוד ה שופט אמיר טובי

המערערת

קשר רנט א קאר בע"מ

נגד

המשיבה

אילנית אילוז

פסק דין

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, שניתן מפי כב' השופט א' גולדקורן ביום 21.2.2018 במסגרת תיק תא"מ 27180-11-15.

2. התביעה שהונחה בפני בית משפט קמא עניינה נזקים שנגרמו לרכבה של המערערת מסוג פולקסוואגן , בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב בלילה שבין 15.6.2015 - 16.6.2015 ואשר הסתכמו בסך 17,445 ש"ח . על פי כתב התביעה הרכב הפוגע היה מסוג מאזדה, נהוג בידי בנה של המשיבה, שנכנס לצומת בה מוצב תמרור המורה לו להאט וליתן זכות קדימה. הנזק שנגרם לרכב המערערת הוא בחלקו הקדמי ואילו הנזק ברכב המשיבה הוא בחלק האחורי ימני. נהג רכב הפולקסוואגן טען כי עובר לתאונה הוא יצא מחניה והחל בנסיעה, מרחק של כמה עשרות מטרים, עד שהגיע לצומת , שאז הגיח לפתע משמאלו רכב המשיבה כשהוא נוסע במהירות גבוהה ופגע ברכבו. כתוצאה מסחרורו של הרכב הפוגע, הוא פגע בנוסף ברכב שחנה בסמוך. נהג רכב המשיבה טען מצדו כי כאשר הגיע לצומת הוא האט את מהירות נסיעתו, ובעודו חוצה את הצומת הרגיש כי רכב המערערת נכנס בחלקו האחורי של רכבו בעוצמה.

3. בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי אין חולק כי התמרור הוצב בכיוון נסיעתו של רכב המשיבה. עם זאת, מוקדי הפגיעה בכל אחד מהרכבים המעורבים מלמדים כי הפולקסוואגן הוא שפגע במאזדה. בית משפט קמא הפנה לגרסת נהג רכב המערערת אשר ציין כי הוא נסע לאט במהירות של 25 קמ"ש וכי ראה את המאזדה בהגיעו סמוך לצומת. נוכח זאת, תהה בית משפט קמא מדוע לא הספיק הלה לבלום כדי למנוע את התרחשות התאונה. נקבע כי אף אם זכות הקדימה בצומת בה התרחשה התאונה היא של רכב המערערת, היה נדרש מהנהג להיכנס לצומת בזהירות ולהאט כדי למנוע את התאונה. בסיכומו של דבר, קיבל בית משפט קמא את גרסת נהג המאזדה לפיה ארעה התאונה כאשר הוא היה בתוך הצומת וכי נהג הפולקסוואגן פגע בו מבלי לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים הימנו. לפיכך, דחה את תביעת המערערת אגב חיובה בהוצאות המשיבה.

4. בפתח הערעור אותו הגישה, טענה המערערת כי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא מחמת כך שהמשיבה הסתירה מעיני בית המשפט את העובדה כי כנגד בנה, נהג רכב המאזדה, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בגין התאונה. נטען כי למערערת נודע על אודות קיומו של כתב האישום רק לאחר מתן פסק הדין. לגרסת המערערת, מכתב האישום למדים כי האשם להתרחשות התאונה מוטל על שכמו של נהג רכב המשיבה. המערערת ציינה כי חשש כבד מתעורר בלבה נוכח העובדה שהמשיבה ובנה לא זו בלבד שעשו להסתרת כתב האישום מעיני בית משפט קמא, אלא שהעד שהעיד מטעם המשיבה כאילו נכח בזמן האירוע ברכבה של המשיבה, כלל לא נכח במקום. חשש זה מתעורר נוכח העובדה ששמו של אותו עד אינו נכלל ברשימת עדי התביעה בכתב האישום שהוגש כנגד נהג המאזדה. לגופו של עניין טענה המערערת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי על אף העובדה שבנתיב נסיעתו של נהג המאזדה מוצב תמרור המורה לו להאט וליתן זכות קדימה, המערערת היא זו שלא הרימה את הנטל להוכיח כי נהג המאזדה הוא האחראי להתרחשות התאונה.

5. המשיבה תמכה ידה בפסק דינו של בית משפט קמא. נטען כי פסק הדין נסמך על שורה של קביעות עובדתיות בהן לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. בהתייחס להגשת כתב האישום טענה המשיבה כי לא מדובר בראיה לכאורה שכן רק פסק דין חלוט יכול לשמש ראיה מעין זו. עוד הוסיפה המשיבה כי פסק הדין של בית משפט קמא מבוסס על התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו ועל כן אין מקום להתערב בו . לשיטת המשיבה, ככל שכתב האישום לא יבוטל, אזי התוצאה המתחייבת תהיה זיכוי נהג רכב המאזדה.

6. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי, הוריתי לב"כ המשיבה להמציא לבית המשפט העתק תיק המשטרה שהתנהל כנגד נהג רכב המאזדה. החומר אכן הומצא לתיק, אך לא מצאתי כי עולים ממנו פרטים מהותיים שלא הונחו בפני בית משפט קמא.

7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהונח בפניי, הגעתי לכדי מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

אין חולק כי בכיוון נסיעתו של רכב המאזדה היה מוצב תמרור שהורה לו להאט וליתן זכות קדימה. העובדה שהתאונה התרחשה בצומת מלמדת כי נהג המאזדה לא בחן את תנאי הדרך בטרם נכנס לצומת ובכך לא שעה לתמרור בניגוד לדין . אחרת אין כל אפשרות להסביר את התרחשות התאונה, שהרי הנהג ברכב המערערת לא צנח מהשמיים. המשמעות של מתן זכות קדימה היא לאפשר לרכב המגיע מהכביש החוצה לחלוף בבטחה, גם אם הוא מצוי במרחק. אילו כך נהג בנה של המשיבה, היתה התאונה נמנעת. התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא לפיה נהג רכב המאזדה פטור מכל אחריות, הגם שבכיוון נסיעתו היה מוצב תמרור המורה ליתן זכות קדימה ועל אף העובדה שהתאונה התרחשה בצומת, הנה תוצאה שלא ניתן להשלים עמה.

8. יחד עם זאת, העובדה שנהג רכב המאזדה לא שעה לתמרור שהוצב בנתיב נסיעתו, אינה מובילה, מניה וביה, למסקנה כי כל האחריות להתרחשות התאונה רובצת לפתחו. מיקום הנזקים ברכבים המעורבים מלמד כי רכבה של המשיבה הספיק להיכנס לצומת והיה במרכזה אם לא מעבר לכך, כאשר נכנס רכב המערערת לצומת . ודוקו - רכב הפולקסוואגן נפגע בחלקו הקדמי בעוד רכב המאזדה נפגע בחלקו האחורי מימין. גם אם זכות הקדימה נתונה לו, נהג הנכנס לצומת חייב לנקוט משנה זהירות ולבחון את תנאי הכביש. העובדה שהזכות לחצות את הצומת נתונה לו, אין בה כדי לפטור אותו מחובתו לבחון את הדרך ולוודא כי ניתן לחצות את הצומת בבטחה. הלכה היא כי זכות קדימה אינה זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית, ואין להשתמש בה באופן "עיוור", שכן, כאמור, נהג שלו זכות הקדימה צריך להיות ער לנעשה בכביש (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט(2) 341 (1975)). יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג (פ"ד מג'(1), 137 (1989)) בקבעו:

"גם נהג, העומד לחצות צומת כשבכיוון נסיעתו דולק ברמזור אור ירוק מזמן, אינו פטור מזהירות ומהחובה לוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים ולא נותרו בו כלי רכב שלא הספיקו להשלים חצייתם או שמסיבה כלשהי אחרת מצויים בו מכשולים והפרעות שאינם מאפשרים לעבור בו בבטחה".

9. בחנתי את טענות המערערת בכל הנוגע להגשת כתב אישום כנגד נהג רכב המאזדה, אך לא מצאתי כי בעובדה זו לבדה יש כדי להטיל את מלוא האחריות לאירוע התאונה על הנהג הנאשם. העובדה שהוגש כנגד אותו נהג הליך פלילי אינה חזות הכל שכן עומדת לו עדיין חזקת החפות. יתרה מזאת, פסק דין פלילי מרשיע יכול לשמש ראיה לכאורה לאמור בו, בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, אך הוא אינו ראיה קונקלוסיבית. גם בהתקיים פסק דין מרשיע שהיה קובע כי נהג רכב המאזדה נהג את רכבו בניגוד לתמרור וג רם בשל כך לתאונה, עדיין יכול בית המשפט בהליך אזרחי להגיע למסקנה כי יש לייחס אשם תורם לנהג האחר שהיה מעורב באותה תאונה.

במאמר מוסגר אני רואה להוסיף כי יש טעם בטרוניה המועלית מפי המערערת לגבי התנהלותה של המשיבה והעובדה שראתה להעלים מעיני בית המשפט בהליך האזרחי את העובדה כי הוגש כתב אישום כנגד בנה נהג רכב המאזדה. כתב האישום הוגש בחודש ינואר 2016 וגם אם לא הגיע לידי נהג המאזדה בסמוך למועד הגשתו, הרי שבחודש ינואר 2017 במועד שבו העיד אותו נהג, העובדה שהוגש נגדו כתב אישום היתה ידועה לו. ראוי שהדבר היה מובא לידיעת בית המשפט.

10. סיכומו של דבר, בנסיבות, אני סבור כי יש לחלק את האחריות להתרחשות התאונה בין שני הנהגית המעורבים, באופן שכל אחד מהם נושא ב- 50% מהאחריות לקרות התאונה. לפיכך, אני מורה על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא ומחייב את המשיבה לשלם למערערת תוך 30 יום מחצית הנזקים שנגרמו לרכב המערערת, קרי סך של 8,723 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 12.11.2015 (מועד הגשת התביעה בפני בית משפט קמא) ועד התשלום בפועל. בנוסף, תשלם המשיבה למערערת הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה בבית משפט קמא בגין התביעה שהתבררה בפניו, בשערוך ממועד תשלום האגרה ועד היום ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה החל מהיום ועד סילוקם בפועל.

נוכח התוצאה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בערעור ועל כן יישא כל צד בהוצאותיו.

ככל שהמערערת הפקידה עירבון, הוא יוחזר לידה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ד' אב תשע"ח, 16 יולי 2018, בהעדר הצדדים.