הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים ת"מ 14440-06-12

מספר בקשה:85
בפני
כבוד ה שופט מנחם רניאל

התובעים:

  1. רות שושנה ברגר
  2. סתיו קלור
  3. קסם קלור
  4. איל רוזנצוויג

נגד

הנתבעת:

עיריית חיפה

החלטה

בהחלטתי מיום 1.11.18 אישרתי את הסדר הפשרה בין הצדדים, ולפי הסדר הפשרה הגישו הצדדים את טיעוניהם בעניין גמול ושכר טרחה.

הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה ביום 10.6.12 ובה נטען כי הנתבעת אינה עומדת בחובותיה על פי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ותקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לתחבורה ציבורית), תשס"ג-2003 (להלן: התקנות). על פי המידע שסיפקה הנתבעת, נכון למועד הגשת בקשת האישור, ביצעה הנתבעת התאמות נגישות ב-367 מתוך 959 תחנות האוטובוס שבתחומה, דהיינו 38.27%, בעוד תוכנית ההנגשה כמשמעותה בתקנה 6 (ב) לתקנות חייבה אותה לבצע התאמות נגישות ב-70% מתחנות האוטובוס עד 31.12.11. עוד נטען, שלכל הפחות 63 תחנות אוטובוס מבין 367 תחנות שנטען שהפכו לנגישות, כלל לא היו נגישות. ממצאים עובדתיים אלה לא הוכחשו על ידי הנתבעת בתגובתה.

בבקשת האישור הודגש, שהנמכת המדרכות בסמוך לתחנות האוטובוס, היא חלק בלתי נפרד מדרישות הנגישות, וכי ללא הנמכה המדרכות והנגשת הדרך לתחנות, אדם עם מוגבלות לא יוכל לעשות שימוש בתחבורה הציבורית, גם אם התחנות עצמן נגישות. הנתבעת לא חלקה בתשובתה לבקשת האישור על חובתה להנמיך מדרכות.

ביום 17.10.14 נפטר מר קלור שהיה המבקש המקורי. בא כח התובעים עשתה נסיונות שונים לגייס תובע ייצוגי אחר, ובין היתר ביקשה מנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ליטול על עצמה את ניהול ההליך, אך לשווא. גם פרסום הודעה בעלות של 2,280 ₪ בתוספת מע"מ, לא הביאה למציאת תובע ייצוגי. בסופו של דבר איתרה בא כח התובע את התובע 4, והוא נוסף לתובעים 1-3, יורשיו של מר קלור, המבקש המקורי.

ביום 7.11.16 התקיים דיון, שבו טענו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה, בעיקר בשאלת חובתה של הנתבעת להנמיך מדרכות כחלק מהתאמות הנגישות. באותו דיון הודיעה הנתבעת לראשונה על כוונתה להגיש עתירה מנהלית כנגד תוכנית ההנגשה, ועל כן הדיון הופסק עד לקבלת תוצאות העתירה המנהלית. העתירה המנהלית הוגשה ונדונה בפניי, וביום 22.5.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים, לפיו התחייבה הנתבעת להנמיך את המדרכות הסמוכות לתחנות, בלוחות זמנים שהוסכמו עם הנציבות. לטענת התובעים, העתירה המנהלית הוגשה אך ורק כתוצאה מבקשת האישור.

ביום 10.8.17 אישר בית המשפט את התובענה כייצוגית. בהחלטה זו אושרה תובענה למתן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, לכלל בעלי המוגבלות בניידות בסך 500 ש"ח, ופיצוי ממוני לבעלי מוגבלות בניידות שהם בעלי רכב שאינם מקבלים קצבת ניידות, בסך 4,500 ש"ח. נפסקו למבקשים הוצאות של שכר טרחת עורכי דין בסכום של 15,000 ₪.

כאמור, הצדדים נשאו ונתנו ביניהם, והגיעו להסדר פשרה לפיו בנוסף לקיום חובתה של הנתבעת להנגשת תחנות האוטובוס, כולל המדרכות, ניתן פיצוי לקבוצה הנפגעת, בסכום של 10 מיליון ₪, בשל האיחור בביצוע חובות הנתבעת על פי דין.

באת כח התובעים הפנתה לדברי היועצת המשפטית של הנתבעת בדיון ביום 10.9.18, שבו דיברה על עמידתה האיתנה של באת כח התובעים לקבלת פיצוי הולם וראוי בדמות פרויקטים שיעזרו לחברי הקבוצה הנכים, ויתנו להם ערך מוסף. כמו כן הפנתה לשבחים שחלק לה היועץ המשפטי הקודם של העירייה, עורך הדין רשף חן, בדיון מיום 7.11.16.

באת כח התובעים ביקשה לפסוק להם גמול ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 1,792,000 ₪ בתוספת מע"מ, לפי חלוקה שיקבע בית המשפט. זאת, משום שנטען שסכומים אלה סבירים ומקובלים על פי פרמטרים שנקבעו בפסיקה, וגם בפסיקה בתובענות ייצוגיות בענייני נגישות, הבוחנים את התועלת הציבורית והתועלת האישית לחברי הקבוצה. נטען, שראוי לתמרץ תביעות מסוג זה באמצעות שיעורי גמול ושכר טרחה נדיבים, דהיינו גבוהים יחסית לאלה שנפסקים בתובענות ייצוגיות רגילות. לטענת באת כח התובעים, שיעור הגמול והשכר המבוקש אינו גבוה מהשיעור שנפסק בתובענות רגילות.

באת כח התובעים הפנתה לת"צ 16317-06-12 צוברי נ' עיריית תל-אביב (ניתן 25.12.13), שבו הוסכם שתוך 12 חודשים 80% מתחנות האוטובוס תהיינה נגישות, והוקדמה הנגישות במרכז השירות העירוני. נטען שהסדר זה הביא רק לאכיפת הדין הקיים על הרשות המקומית, ובית המשפט העליון העמיד את שכר הטרחה על 271,000 ₪ כולל מע"מ, בנוסף ל-41,000 ₪ גמול למבקש. בע"א 2889/17 חמיאס נ' מפעל הפיס (ניתן 13.9.17) הוסכם להקדים בשנה אחת את לוח הזמנים הסטטוטורי שנקבע לסיום ביצוע התאמות הנגישות, ובשל העובדה שהסדר הפשרה הוגש בשלב מקדמי, העמיד בית המשפט את הגמול על 50,000 ₪, ואת שכר הטרחה על 300,000 ₪. על פי נימוקי פסקי דין אלה טענה באת כח התובעים, שבכל הנוגע לתועלת שבאכיפת הדין, בשים לב לכך שמדוב ר בהנגשת תחבורה ציבורית, לעומת דוכני הימורים בעניין חמיאס, יש לפסוק גמול של 82,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 460,000 ₪ בתוספת מע"מ.

בעניין התועלת שבהשגת שני פרויקטים בשווי של 10 מיליון ₪ (ועוד תחזוקה של הפרויקטים לאורך שנים), ביקשה באת כח התובעים לחשב את הגמול ושכר הטרחה על פי ע"א 2046/10 עזבון שמש נ' רייכרט (ניתן 23.5.12). לפי נוסחה זו, הגמול הוא 250,000 ₪ ושכר הטרחה 2,250,000 ₪ בתוספת מע"מ. באת כח התובעים היתה ערה להבדל שעניין רייכרט נדון במשך 16 שנה, אך טענה שלאור החשיבות הציבורית של התובענה וגישת בית המשפט העליון שיש לתמרץ תובענות שעוסקות בערכי השוויון, נכון לפסוק גמול ושכר טרחה לפי נוסחת רייכרט, אך התובעים מסתפקים בסכומים צנועים יותר, כפי שנפסק בת"צ (י-ם) 9177/07 ברון נ' אגד, ת"מ 101/07 לוי נ' רשות השידור (ניתן 4.1.12), ת"צ (י-ם) 9353-02-12 צורן נ' פרטנר, עע"מ 8415/17 עיריית גבעתיים נ' אמיר יעקובי (ניתן 26.11.17), ת"צ 45345-01-12 שטיינגאוס נ' עיריית נתניה (ניתן 26.10.14), ות"צ 38109-01-10 פלד נ' עיריית הוד השרון (ניתן 23.6.13).

לבסוף נטען, שהתועלת לקבוצה מעבר לאכיפת הדין כוללת שני פרויקטים מתמשכים שעלותם לנתבעת עולה על 10 מיליון ₪, וכי הקמת שני הפרויקטים מצריכה פיקוח של בא כח התובעים הכרוך בטרחה נוספת, והתובעים ובא כוחם ניהלו הליך לא פשוט זה לבדם, תוך נטילת סיכון, בעיקר בפסיקת הוצאות כספיות נגדם.

הנתבעת הגישה את טיעוניה ותחילה טענה את הטיעונים שטענה בעתירתה המנהלית, לפיהם המפקח על התעבורה לא השלים את הכנת תוכנית לתקופה של 10 שנים להפעלת אוטובוסים נגישים ולהנגשת התחנות, אלא רק בשנת 2010, באיחור של 6 שנים. כבר עתה אומר שאני דוחה טענה זו. בניגוד לטענת הנתבעת, כאילו החובה הזו היתה מוטלת רק על המפקח על התעבורה, נאמר במפורש בתקנה 7א (א) לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית), תשס"ג-2003 (להלן: תקנות הנגישות), כי אלה הגופים שעליהם החובה להכין את התוכנית: המפקח על התעבורה, בעלי רשיונות הקווים, בעלי מתקנים תחבורתיים והרשויות המקומיות הנוגעות בדבר, בהתייעצות עם הנציבות . כלומר, שהחובה היתה מוטלת גם על הנתבעת. אין היא יכולה להסתמך על כך שהמפקח על התעבורה לא מילא את חובתו, כאשר היה בידיה למלא את חובתה במקביל.

הנתבעת טענה שהמבקשים לא הקדימו פנייה מוקדמת לנתבעת בטרם הגשת הבקשה, בניגוד לעע"מ 2978/13 מי הגליל נ' יונס. הנתבעת לא טענה מה התוצאה של היעדר פנייה מוקדמת, אך יש לציין, שהנסיבות הוכיחו שפנייה מוקדמת לא היתה מועילה, משום שהנתבעת לא תיקנה את דרכיה מיד כשנודע לה על הגשת הבקשה.

הנתבעת טענה שיש לשקול שיקולי תשומה, שיקולי תפוקה לקבוצה המייצגת, שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה, הכל לפי מאמרו של ד"ר אלון קלמנט, "קוים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, תשס"ו-2006", הפרקליט מט, תשס"ז. בנוסף טענה שיש להביא בחשבון את השיקול שנקבע על ידי בית המשפט העליון בעע"מ 2395/07 אכדיה ספקטור נ' מדינת ישראל, והוא הגנה על כספי הציבור המשולמים כגמול ושכר טרחה על ידי הרשות הציבורית, תוך זהירות והקפדה בקביעתם.

בגדר שיקולי תשומה, טענה הנתבעת שבא כח המבקשים ניהלה את ההליך באופן הגון, ראוי ויעיל, אך הסוגיה המשפטית אינה חריש ראשון, וקודם לכן הכיר בית המשפט באפשרות להגיש תובענה ייצוגית כזו, בת"צ 9177/07 ברון נ' אגד (ניתן 18.7.10). היו גם בקשות נוספות, ובחלק מהן ייצגה ב"כ המבקשים . על כן נטען שהמבקשים ובאי כוחם לא נטלו על עצמם סיכון חריג. בנוסף נטען שהתובענה אינה חפה מכשלים ובראשם אי צירוף חוות דעת מומחה שספק אם ניתן היה להכשירו במסגרת הליך התביעה העיקרי. בנוסף, נטען לשונות בין חברי הקבוצה באשר להיקף שימושם בתחבורה הציבורית, סוגי ההפרה, הנזק שנגרם והקשר הסיבתי. נטען, כי התשומות שפורטו על ידי בא כח המבקשים וגובו בקבלות מעידות על תשלום בפועל של 2,690 ₪, וכל שצורף לבקשת האישור הראשונה היו תצהיר ותמונות.

בגדר שיקולי תפוקה, נטען כי התובענה הייצוגית לא תרמה ולא הובילה לתחבורה ציבורית נגישה בחיפה. בעת הגשת הבקשה, כבר הנגישה הנתבעת כ-367 תחנות, והתחנות האחרות היו בשלבי ביצוע. בניגוד למוסכם כי יוגשו טיעונים בלבד באשר לגמול ולשכר הטרחה, ראתה הנתבעת זכות לעצמה לצרף לטיעוניה שני תצהירים. מכל מקום, לא הוכחש שהנתבעת לא קיימה את חובתה להנגשת תחנות האוטובוס והמדרכות המובילות אליהן, על פי הדין. לטענת הנתבעת, התחייבותה לפעול להנמכתם של מעברי החצייה הסמוכים לתחנות האוטובוס ניתנה במסגרת העתירה המנהלית, במנותק מהבקשה לאישור ובלי כל קשר אליה. התועלת שיש לזקוף היא לצדדים בעתירה המנהלית ולא למבקשים או לבא כוחם. על כן נטען, שבא כח התובעים אינה זכאית לשכר טרחה כלשהו עבור מה שכינתה "התועלת הראשונה שהושגה לקבוצה".

נטען, כי התובע הייצוגי צריך להיות מפוצה בערכים צפויים על הוצאותיו הישירות והעקיפות בניהול התובענה. התובעים 3-1 לא טרחו כל טרחה בתיק, ולא נדרשו להופיע ולו לדיון אחד.

אשר להטבה שבהקמת פארק נגיש לנכים ומרכז למשפחה, נטען על ידי הנתבעת ששווי ההטבה אינו ניתן לכימות כלכלי, שכן מדובר בתועלת כללית ציבורית ראויה, הניתנת נוכח רצונה של הנתבעת והחשיבות הציבורית הגדולה אותה היא רואה בשילובם של בעלי מוגבלויות במרחב הציבורי ובחברה.

אשר לשיקולי הכוונה ציבורית, נטען כי הנתבעת מחויבת להכרה בערך האדם שנברא בצלם, ורואה בנכה אדם שווה זכויות ועושה כל שלאל ידה על מנת לקדם את פרויקט ההנגשה. אין בהגשת הבקשה להרתיע את העירייה מלהפר את הדין, לאור העובדה שפעלה להנגשת תחנות האוטובוס טרם הגשת הבקשה לאישור. עלות ביצוע כלל העבודות היא בהיקפים כספיים אדירים, ללא מקורות מימון יעודיים מאת השלטון המרכזי. הנתבעת הפנתה לבג"צ 4840/16 שהוגש בעניין זה נגד ממשלת ישראל
וצורף לתשובתה לבקשה לאישור. אציין, כי בג"צ זה הסתיים ביום 2.1.17, בבקשת העותרות לחזור בהן מעתירתן.

בנוסף נטען, כי הנציבות הינה גורם מאסדר, אשר פועל במרץ כקטר מניע לקידום האינטרס הציבורי הגלום בחוק השוויון, תוך דאגה לטובתה של הקבוצה ולאכיפת הדין. המחלוקת בין הנציבות לנתבעת והעתירה המנהלית שהוגשה, מקורה בפרשנות חוק השוויון ותקנות הנגישות, ומחלוקת זו נעוצה עוד קודם להגשת התובענה. נטען, כי הנתבעת חלקה על היקף הפגיעה הנטען בתובענה הייצוגית. בנוסף על כך נטען כי אין להתעלם מהשיקולים היחודיים המחייבים התייחסות במקום שבו הנתבעת בתובענה הייצוגית היא רשות מקומית. יש להביא בחשבון שהקופה הציבורית תישא בתשלום הגמול ושכר הטרחה. הנתבעת לא נמנעה מלהפנות לפסק דין מי הגליל שהוזכר לעיל, ולטעון שעקב הימנעות מפנייה מוקדמת, יש להפחית את שכר הטרחה מ-8% ל-4%, למרות שבאותו פסק דין הפחתה זו נעשתה כאשר נדחתה הבקשה כנגד הרשות עקב חדילתה, בשונה מהמקרה שלפניי.
לאחר התייחסות לפסקי דין שניתנו בעניין זה, ביקשה הנתבעת לפסוק לתובעים 3-1 גמול שלא יעלה על 1,000 ₪, ולתובע 4 גמול בסך 20,000 ₪, ולפסוק לבא כח התובעים שכר טרחה שלא יעלה על 90,000 ₪.

בכל הכבוד למאמרו של ד"ר קלמנט, לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, בפסיקת גמול לתובע מייצג יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;
(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית.
גם בפסיקת שכר טרחה של בא כוח מייצג, בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור, ויתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:
(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;
(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;
(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;
(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.

כפי שקבעתי בהחלטתי על אישור הסדר הפשרה, כלל בעלי המוגבלויות בניידות אשר נזקקו לשירותי תחבורה ציבורית באוטובוסים בתחומי העיר חיפה הם 10,000 איש, על בסיס נתוני המוסד לביטוח לאומי לגבי העיר חיפה והערים הסמוכות לה. על פי החלטת האישור, קבוצה זו זכאית לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, שהוערך בבקשה בסך 500 ₪, דהיינו בסך הכל 5,000,000 ₪. תת הקבוצה, שהיא חברי הקבוצה שהם בעלי רכב, שהיה עליהם להשתמש בו בשל אי הנגשת תחנות אוטובוס, הוערכה על ידי בא כח המבקשת כ-1,770 איש, מחצית ממקבלי קצבת ניידות על פי נתוני הביטוח הלאומי בחיפה ובערים הסמוכות, בתוספת הערכת מספרם של מוגבלים בניידות שהם בעלי רכב שאינם מקבלים קצבת ניידות. על פי החלטת האישור, קבוצה זו זכאית לפיצוי בגין נזק ממוני, שהוערך בבקשה בסך 4,500 ₪, דהיינו, בסך הכל 7,965,000 ₪.

סך הכל הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו הוא 12,965,000 ₪. הסעד הכספי שאושר בהסדר הפשרה הוא 10 מיליון ₪. הפער הכספי בין הסעדים הוא 2,965,000 ₪, דהיינו כ-23% מהסעד שניתן היה לקבלו, אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת חברי הקבוצה. חישוב זה אינו לוקח בחשבון את אכיפת הדין על הנתבעת, בכך שהתחייבה לבצע את תוכנית ההנגשה, כפי שהתחייבה במסגרת העתירה המנהלית.

אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו הנגישה את תחנות האוטובוס, ללא קשר לתובענה הייצוגית שבקשה לאישורה הוגשה והתקבלה. אף לפי נתוניה, לא הנגישה אלא חלק מתחנות האוטובוס, באיחור רב, וזאת לפי פרשנות שאין עליה להנגיש את מעברי החצייה המובילים לתחנות האוטובוס, שלא התקבלה. כעולה מההתכתבות שצירפה הנתבעת לטיעוניה, המחלוקת בינה לבין הנציבות על הפרשנות התעוררה לאחר הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. גם מהדיונים בבקשה עולה שטענות אלה התעוררו רק בשלב מאוחר. על כן אני קובע שלהגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית היתה תרומה של ממש לדחיפתה של הנתבעת לביצוע המוטל עליה על פי הדין. בהקשר זה הסתבר מן הנסיבות שלא היה די בקיומו של מאסדר, והוא לא הניע את הנתבעת לבצע את המוטל עליה על פי דין, ללא התובענה הייצוגית שנוהלה נגדה. אין די בעובדה שביום 5.2.17 אמר השופט קיסרי שיתן את החלטת האישור מבלי להמתין להחלטה בעתירה המנהלית. העתירה המנהלית הוגשה בעקבות הגשת הבקשה לאישור, וההחלטה בבקשה לאישור ניתנה חודשיים וחצי לאחר פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית. אני דוחה את טענת הנתבעת להעדר קשר בין השניים.

אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו התובענה הייצוגית כשלה באי צירוף חוות דעת מומחה. המועד להגשת חוות דעת מומחה בכל תביעה אזרחית, לרבות תביעה ייצוגית, הוא 90 יום לפני ישיבת ההוכחות, או בעת הגשת תצהירי עדות ראשית, כפי שנקבע בתקנה 129. הטענה שהבקשה לאישור תובענה ייצוגית חייבה צירוף חוות דעת מומחה היא טענה שעבר זמנה, לאחר שכבר ניתנה ההחלטה המאשרת את התובענה הייצוגית.

אני דוחה את טענת הנתבעת שיש שונות בין חברי הקבוצה באשר להיקף השימוש בתחבורה הציבורית, סוג ההפרה שבה נתקלו, הנזק שנגרם והקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק. טענות אלה אינן רלוונטיות לקביעת הגמול ושכר טרחה. אני דוחה גם את הטענה שהסכם הפשרה חסך זמן שיפוטי והביא לקיצור ממשי בהליך. טענות אלה רלוונטיות להערכת הסיכונים והסיכויים של התביעה הייצוגית, לפי סעיף 19 (ג) (2) (ה) לחוק תובענות ייצוגיות, לצורך אישור ההסדר, אך גם טענות אלה עבר זמנן, לאחר שניתנה ההחלטה המאשרת את ההסדר.

לא מובן כיצד הנתבעת טוענת שהיה צורך להוכיח את הנטען בתביעה הייצוגית, ולטעון לנסיבות היחודיות של הנתבעת, בעוד היא טוענת מנגד שמדובר בשדה חרוש שבו אין צורך לחרוש יותר, כאילו די היה בהגשת הבקשה על ידי העתקה מבקשה אחרת, על מנת שזו תתקבל. יש סתירה בין שתי הטענות האלה. אין ספק, שהיה על המבקשים ובא כוחם להכין את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, להתייחס לנסיבות השונות והיחודיות של הנתבעת, להוכיח את התביעה האישית ואת קיומה של קבוצה, ועמידתה של הבקשה בהוראות חוק תובענות ייצוגיות. כמו כן יש להביא בחשבון את הפיקוח שידרש על ביצוע הסדר הפשרה. בנסיבות אלה העובדה שבין התשומות שהשקיעו, היו רק 2,690 ₪ תשומות שהוצאו בפועל, בעוד יתר התשומות הן משאבי עבודה, תשומת לב, הכנה ולימוד, אינה מצדיקה את טענת הנתבעת ששיקולי התשומה מביאים לפסיקה מזערית של הגמול ושכר הטרחה.

אני דוחה את טענת הנתבעת, כי התביעה הייצוגית לא הובילה להנגשת תחנות האוטובוס בחיפה. כפי שנאמר לעיל, מלבד העובדה שהיא גרמה להנגשת תחנות האוטובוס עצמן, מעבר למה שביצעה הנתבעת קודם להגשת הבקשה, תוך הפרה של הדין, היא גרמה להנגשת מעברי החציה אל תחנות האוטובוס, שבלעדיהן אין ערך להנגשת תחנות האוטובוס, שהרי הנכה לא מרחף אל תחנת האוטובוס. אכן, ההתחייבות לבצע זאת ניתנה במסגרת העתירה המינהלית, אך כבר עמדתי על הקשר בין העתירה לתובענה. העתירה הוגשה על ידי הנתבעת כדי לחמוק מהתובענה.

תמהתי לקרוא את דברי הנתבעת, כי הפרוייקטים שהתחייבה לבצע לטובת ציבור הנכים אינם תועלת לציבור הנכים, אלא הם מימוש של כוונה ציבורית ראויה של הנתבעת. דברים אלה סותרים את הטענות שטענה הנתבעת כלפי מתנגדת להסדר הפשרה, שטענה שהנתבעת אינה מוסיפה דבר בהסכמתה לבצע את הפרוייקטים, שכן זו חובתה. הנתבעת הצליחה לשכנע אותי, שביצוע הפרוייקטים הוא תועלת לציבור הנכים, שלא היתה באה אלמלא הסדר הפשרה. אני דוחה את טענתה עכשיו, שממילא רצתה לבצע את הפרויקטים, ואין בהם תועלת לציבור הנכים. אכן, קשה למדוד את התועלת הציבורית מהפרויקטים, והמדידה תיעשה באמצעות הסכומים המושקעים בביצוע הפרויקטים. ההנחה היא שכל הכספים שמשקיעה הנתבעת, היא משקיעה בפרויקטים שערכם לפחות כסכום ההשקעה. הסכומים המוסכמים הם השקעה 10 מיליון ₪, וזו התועלת לכלל הנכים לצורך הדיון שבפניי.

אני מקבל דברי הנתבעת כי היא מחויבת להכרה בערך האדם, ורואה בנכה אדם שווה זכויות. המחלוקת אינה על העקרון, אלא על יישומו. הנתבעת לא מימשה את העקרון הזה, ולמרות המועדים שנקבעו בדין, ובתוכנית ההנגשה, הפרה אותם ולא מימשה את העקרון שהיא מחויבת לו. מכיוון שהיא אכן מחויבת לעקרון, הגיעה להסדר פשרה בעתירה המנהלית והגיעה להסדר פשרה בתובענה הייצוגית, אבל לא ניתן להניח שהיתה מגיעה להסדר הפשרה ולמימוש העקרון שהיא מחויבת לו ללא התובענה הייצוגית, שגרמה גם לעתירה. עמדתה של הנתבעת היתה שאין היא מחויבת לממש את העקרון שהיא מחויבת לו, לא עכשיו ולא על חשבונה. היה צורך בתובענה הייצוגית לגרום לה לעשות זאת יותר עכשיו ויותר על חשבונה.

אני דוחה את טענת הנתבעת שחוק השוויון הטיל עליה נטל ציבורי כבד בהיקף של מליארדים רבים, וכי לכן היא יכולה שלא לקיים את הדין. לא רק חוק השוויון מטיל עליה נטלים ציבוריים כבדים. עיריית חיפה נושאת בנטלים רבים אחרים, במליארדים רבים, ותקציב העירייה יוכיח. חוק השוויון קבע תקופת ביניים של שנים לביצוע המטלות על פיו, והנתבעת לא עמדה בו. היה צורך בתובענה ייצוגית, במסגרת מטרת חוק התובענות הייצוגיות לאכוף את הדין, על מנת שהדין ייאכף על הנתבעת, כאשר המאסדר לא הגיע לאותה תוצאה.

אני ער לפסיקות שונות שהביאו בחשבון התועלת את העובדה שהמשיבים בתובענות הייצוגיות הסכימו לקיים את הדין. יכול להיות שיש לכך מקום, כאשר יש מחלוקת אמיתית בדבר חיובם של המשיבים לקיים את הדין כפי שהוא מפורש על ידי המבקשים. כאשר אין מחלוקת של ממש, וכך המקרה בפניי, איני רואה בעצם קיום הדין על ידי המשיבים תועלת נוספת למבקשים, לא לצורך אישור הסדר פשרה ולא לצורך גמול ושכר טרחה. זאת, משום שאיני רואה כתועלת נוספת מקום שבו המשיב מסכים לקיים את הדין המחייב אותו לנהוג בדרך מסוימת. הוא חייב לנהוג בדרך זו גם ללא הסכמתו. אינני מקבל את שיטת "מצליח", שלפיה אם אף אחד לא ישים לב, המשיב יצליח שלא לנהוג לפי הדין, אבל אם מישהו ישים לב, הוא ינהג לפי הדין, ויאמר שזהו חסד מיוחד שהוא נותן למבקשים. מבלי שדברים אלה יחולו במלואם על הנתבעת, ההתחשבות בכך שהמשיב, או הנתבעת במקרה זה הסכימה לנהוג לפי הדין, יש לה חשיבות מוגבלת מאוד לעניין חישוב הגמול ושכר הטרחה.

יש להביא בחשבון את העובדה שמדובר ברשות ציבורית, שכספיה הם כספי הציבור והיא אינה פועלת למטרות רווח, ולאזן בין עניינם של התובע המייצג ובא כוחו אל מול האינטרס הציבורי בקביעת גמול ושכר טרחה (עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור נ' מדינת ישראל). לא אמנה כרוכל את כל פסקי הדין שניתנו בעניין זה. בהתחשב בכך שהתובענה הסתיימה בהסדר לפני בירורה, לאחר אישור התובענה כייצוגית, בטרחה שטרחו התובעים המייצגים, מורכבות ההליך, והסיכון שנטלו על עצמם בהגשת התובענה הייצוגית וניהולה, האופן שבו נוהל ההליך, התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה, מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, היות הרשות רשות ציבורית, והפער בין הסעדים הנתבעים בבקשה לסעדים שנפסקו לפי הסדר הפשרה, ובהתחשב בהוצאות שנפסקו כבר, אני קובע את שכר הטרחה של בא כח התובעים המייצגים בשיעור של 8% מהתועלת לציבור הנכים , דהיינו 800,000 ₪ בתוספת מע"מ, ואת הגמול לתובעים המייצגים בסך 100,000 ₪.

הגמול ישולם לתובעים המייצגים בתוך 30 יום. שכר הטרחה ישולם לבא כח התובעים המייצגים בשיעורים, כך שמחצית משכר הטרחה תשולם בתוך 30 יום, והיתרה בתוך 21 יום לאחר שהנתבעת תשלים את ביצוע הפרויקטים לפי הסדר הפשרה.

ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"ט, 23 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.