הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 7178-09-17

בפני
כבוד ה שופטת תמר שרון נתנאל

עותרים

שמחה גיל ברוך

נגד

משיבים

  1. מדינת ישראל
  2. רשות המיסים- חיפה

החלטה

1. בהמשך להחלטותיי מתאריכים 19/9/17 ו- 6/11/17 הגיש רק העותר טיעונים נוספים. לאחר שהתקבלו הטיעונים הנוספים מצד העותר, הוריתי למזכירות (בהחלטתי מיום 15/11/17) לקבוע תזכורת מעקב לעוד 7 ימים. ביום 19/11/17, הגיש ב"כ העותר בקשה למתן החלטה בנושא הסמכות, בה הוא מציין, כי טיעוניו הנוספים הומצאו לב"כ המשיבים עוד ביום 12/11/17. מאחר שהסתיימו 7 הימים בהם הותר למשיבים להגיש טיעונים נוספים, ביקש העותר, תוך שהוא מציין את החודשים הרבים שעברו מאז הוגשה העתירה וכן איחורים קודמים של המשיבים בהמצאת טיעונים לתיק, כי תינתן על ידי החלטה בבקשה.

2. רק בשל חשש לאי הבנה אפשרתי למשיבים להגיש טיעוניהם עד להיום בשעה 10:00. היום, הוגשה בקשה מטעם ב"כ המשיבים בה הוא מבקש לדחות את המועד להגשת טיעונניו המשלימים, עד ליום 23/11/17, בשל מחלת בנו. כמו כן הוגשה, היום, בקשה נוספת מצד העותר למתן החלטה ובה התנגדות לבקשת ב"כ המשיבים, שהוגשה היום.

בנסיבות העניין, דחיתי את הבקשה למתן ארכה נוספת ולהלן החלטתי בנושא הסמכות.

3. בעתירה שהוגשה בתיק זה ביקש העותר להורות למשיבים לשחרר את רכבו, מסוג פורשה מ.ר. 96-876-61 (להלן: "הרכב") מחזקת המשיב 2 (להלן: "המכס") לאחר שהרכב (אשר יובא לארץ ביבוא אישי) נשלח על ידו לתיקון בחו"ל (לטענתו - מאחר שלא ניתן היה לתקנו בארץ) והושב לארץ בחודש אפריל 2017 ומאז הוא נמצא בחזקת המכס.

מאחר שאצל פקידי המכס עלה חשד שהרכב לא רק תוקן, אלא עבר שינויים ושיפורים, פנה המכס, אל משרד התחבורה, אשר דרש, כתנאי לשחרורו, שהרכב יעבור בדיקה במעבדה מוסמכת (מתוך רשימת מעבדות שהומצאו לעותר) וזאת - על מנת לוודא שלא בוצעו בו שינויים, אשר אינם מאושרים בישראל.

4. הצדדים לא הגיעו להסכמה לעניין אופן שחרור הרכב לבדיקה. חלק מהמחלוקת נגע לשאלה האם ניתן להתיר את נסיעת הרכב על הכביש (כטענת העותר) או שמא אין להתיר נסיעתו על הכביש, אלא יש להביאו לבדיקה על גבי גרר (כדרישת המדינה). לפיכך ובניסיון לקדם את העניין באופן פרקטי קבעתי, תחילה, ישיבה למועד קרוב, רק לשם דיון בשאלה זו, היינו - כיצד ישוחרר הרכב לביצוע הבדיקה. הדיון נקבע ליום 17/9/17 ובמקביל קבעתי דיון בעתירה לגופה, ליום 19/10/17.

5. בדיון, טענו המשיבים כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה נגד המכס וכן נעדר הוא סמכות מקומית לדון בעתירה נגד משרד התחבורה. בתום הדיון הצעתי לצדדים הצעה, אשר כללה שחרור הרכב בנסיעה ולא על גרר, תוך הצבת תנאים וערבות להחזרתו. ההצעה הייתה מקובלת על העותר ואילו המשיבים ביקשו שהות להודיע עמדתם.

ביום 19/9/17 הוגשה הודעת המשיבים לפיה הם מתנגדים להצעה וטוענים, כי לא ניתן לשחרר את הרכב בנסיעה. בהיותי ערה לדחיפות אשר העותר מייחס לעניין ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, כפי שעלו מהמסמכים ומהדיון, נתתי עוד באותו יום, החלטה, בה קבעתי, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירה.

6. ביום 24/09/17, הגיש העותר בקשה לעיון חוזר, מאחר שההחלטה הנ"ל (מיום 19/09/17) ניתנה ללא שהייתה לצדדים שהות להוסיף טיעונים בכתב לעניין סמכויותיו של בית משפט זה לדון בעתירה (כפי שנכתב בפרוטוקול הדיון) נעתרתי לבקשת העותר, ביטלתי את ההחלטה הנ"ל ואפשרתי לצדדים להוסיף טיעונים בכתב בעניין זה.

7. לאחר שנתתי דעתי לסיכומים הנוספים שהוגשו על ידי העותר ובחנתי את טענותיהם, אין לי אלא לחזור על החלטתי הקודמת, לפיה אין לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בעתירה נגד משרד התחבורה. אשר לעתירה נגד המכס אומר, כי אילו העתירה הייתה מכוונת רק כלפי דרישת המכס כי העותר ימלא אחר התנאים שנדרשו על ידי משרד התחבורה (הנשענים על תקנות התעבורה) הייתי קובעת כי בית משפט זה מוסמך, עניינית, לדון בעתירה גם נגד המכס. אולם, מאחר שהעותר מלין גם על התנאים הנוספים שנדרשו על ידי המכס (שאינם נשענים על תקנות התעבורה) ומאחר שהסמכות העניינית לדון בחלק זה של העתירה איננה מסורה לבית משפט זה, אין לבית משפט זה סמכות עניינינת לדון בעתירה נגד המכס.

לאור כך, אין העתירה נגד משרד התחבורה יכולה "ללכת" (מבחינת הסמכות המקומית) אחר העתירה נגד המכס ואין מנוס ממחיקת העתירה נגד שני המשיבים.

ואלה נימוקיי;

8. אפתח בטענות לעניין הסמכות המקומית לדון בעתירה נגד משרד התחבורה.

כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 19/9/17, הסמכות המקומית בעתירות נגד רשות מינהלית "הולכת" אחר מקום מושבה של אותה רשות [ראו, למשל: עת"מ (חי') 31877-11-14 אלי קינד נ' משרד הפנים (6/1/15)]. אין חולק, כי דין הדברים בעניין הרכב היה בין העותר לבין אגף הרכב במשרד התחבורה, שמקום מושבו הוא בתל-אביב ועל ידי אגף זה התקבלו ההחלטות הנוגעות לעותר. כך ניתן לראות, למשל, מהמכתב שצורף כנספח 1 לעתירה, החתום על ידי מר משה ויצמן (להלן: " ויצמן") "מנהל בכיר אגף הרכב" באגף הרכב ושירותי תחזוקה, בתל-אביב.

משכך, בית המשפט אשר לו מוקנית הסמכות המקומית לדון בעתירה המופנית נגד משרד התחבורה הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

9. לעניין הסמכות העניינית לדון בעתירה נגד המכס -

בית המשפט לעניינים מנהליים שואב סמכותו לדון בעניינים מנהליים, מסעיף 5 ל חוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 (להלן: " החוק"). סעיף 5(1) לחוק, דן בסמכות לדון בעתירות נגד החלטות של רשות ציבורית. בעיקרון, כדי שתקום סמכות, יש צורך בשני מרכיבים; זהות ומהות. ראשית, על העתירה להיות מוגשת נגד רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק (להלן: "התוספת") ושנית, יש צורך שיהא מדובר בעניין המנוי בתוספת. (ראו רע"א 3062/16 קלמן נ' מועצה אזורית דרום השרון (21.4.2016).

בדיון בעתירה טענו ב"כ העותר, כי סמכותו העניינית של בית משפט זה כלפי המכס נובעת מסעיף 48 לתוספת, אשר מפנה לסעיף 2א(ו) לפקודת הייבוא והייצוא [נוסח חדש] תשל"ט-1979 (להלן: "הפקודה"). עוד טענו, כי גם אם סעיף זה אינו חל על ענייננו, נקנית הסמכות כלפי המכס, מהסמכות העניינית כלפי משרד התחבורה.

10. סעיף 48(2) לתוספת, אליו הפנו ב"כ העותר, קובע:

מיום 6.2.2014 עד יום 5.2.2017
תיקון מס' 81
ס"ח תשע"ג מס' 2407 מיום 6.8.2013 עמ' 220 ( ה"ח 711)
הוספת פרט 47
הנוסח:
47. תרבות – החלטה של רשות לפי סעיפים 4(ד), 8(ד) ו-36 לחוק הגנת הספרות והסופרים בישראל (הוראת שעה), התשע"ג-2013.
ד-2013
ד-2013
"48. תקינה -
(1) החלטה של רשות לפי חוק התקנים, התשי"ג-1953, ולמעט החלטה לפי סעיף 6 עד 8(א), 9(ב), 9(ג), 11(א), 12א או 16 לחוק האמור;
(2) החלטה של רשות לפי סעיף 2א(ו) לפקודת הייבוא והייצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979".

11. ב"כ המשיבים טוען, כי סעיף 2א(ו) לפקודה אינו חל על ענייננו, שכן הוא עוסק בהחלטה של הממונה על התקינה במשרד הכלכלה בנוגע ליבואן מפר אמון.

עיון בסעיף 2א(ו) לפקודה מעלה, כי טענה זו נכונה היא. המונח "הממונה על התקינה" מוגדר בסעיף 2א לפקודה, כמשמעותו בחוק התקנים, היינו - מי ששר הכלכלה והתעשייה מינה, כממונה על התקינה לפי חוק התקנים, בעוד שהחלטות המכס, בעניינו של העותר, התקבלו על ידי אגף הרכב ושירותי תחזוקה של משרד התחבורה. מאחר שהתוספת אינה כוללת החלטות מסוג זה, אין בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מוסמך, עניינית, לדון בעתירה נגדן.

12. ואמנם, בטיעוניהם הנוספים לא חזרו עוד ב"כ העותר על הטענה כי הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בעתירה נגד המכס נובעת מסעיף 48 לתוספת לחוק והם מרכזים דברם, בעניין זה, בטענה כי הסמכות העניינית לדון בעתירה נגד המכס נובעת מכך שגם החלטותיו של המכס, בעניינו של העותר (כפי החלטותיו של משרד התחבורה) נובעות מ תקנה 380(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, הקובעת , כי: "לא ישנה אדם מבנהו של רכב אלא לפי היתר בכתב מאת רשות הרישוי". לטענתם, יסוד ההחלטה של המכס לפיה הרכב ישוחרר רק בתנאים, נשען על פקודת התעבורה ותקנותיה ולכן - גם החלטת המכס (כמו החלטת משרד התחבורה) נכנסת בגדר פריט 14(א) לתוספת [הקובע, כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון ב" החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה..."] ולכן מוסמך בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, לדון גם בעתירה נגד המכס.

בעניין זה מפנים ב"כ העותר אל החלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב בב"ש (ת"א) 30977/08 יבוא אישי (רכב וציוד) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה ובטיחות (4/5/2008). כן טוענים הם, כי בעניין זה אין מקום לפרשנות מצמצמת השוללת סמכויות מבתי המשפט לעניינים מנהליים, תוך שהם מפנים אל בג"צ 2398/06 מכון פליקס בלוד בע"מ נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי (16/3/2006) (להלן: " עניין מכון פליקס").

12. בשני פסקי הדין הנ"ל נפסק, כי החלטות שנתקבלו לפי תקנות התעבורה מהוות גם החלטות שניתנו מכוח פקודת התעבורה וכי מאחר שהביקורת השיפוטית על החלטות של רשות לפי פקודת התעבורה מסורה לסמכותם של בתי המשפט המחוזיים, בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים [לפי פריט 5(1) ופריט 14 לתוספת כך גם מסורה להם הביקורת השיפוטית על החלטות שנתקבלו לפי תקנות התעבורה.

עוד אציין, כי בב"ש 30977/08 הנ"ל, דן בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ק' ורדי) בסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים, לדון בעתירה לביטול החלטה שניתנה על ידי משרד התחבורה וכן על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, לפיה לא יאושר עוד לייבא לישראל בייבוא אישי, כלי רכב בתקינה אמריקאית, אלא אם הרכב יוצא באחת ממדינות נפט"א. המשיבים, שם, אישרו כי ההחלטה התקבלה לאחר שהתברר כי כך מורות תקנות התעבורה.

מעבר לטענה לפיה ההחלטה נעשתה על פי תקנות התעבורה ולא על פי פקודת התעבורה (טענה אשר נשללה בעניין מכון פליקס), טענו שם המשיבים, כי מדובר בהחלטה מכוח צו יבוא חופשי התשס"ו-2006, אם כי הסכימו שהסיבה לשינוי המדיניות ולקבלת ההחלטה, נעוצה בתקנות התעבורה.

ביהמ"ש קבע, שם, כי מאחר שההחלטה נבעה מהוראת תקנות התעבורה, יש לראותה כהחלטה שהתקבלה לפי פקודת התעבורה (ובכללה - גם תקנות התעבורה) ולכן מדובר ב" החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה", אשר חל עליה פריט 14 לתוספת.

ראו והשוו, מקרה אחר, בו הגיע כבוד השופט קובי ורדי לתוצאה שונה - עת"מ (ת"א) 11714-08-11 שמואל חסן נ' משרד התחבורה/המשרד הראשי (11/9/2011).

13. בענייננו - לוּ הטענה היחידה של העותר הייתה נגד התנאים לשחרור הרכב, שהוצבו על ידי משרד התחבורה, הייתי מוצאת לנכון לקבוע, כי בית משפט זה מוסמך, עניינית, לדון בעתירה גם נגד המכס, שכן בעניין דרישות אלה, נסמך המכס על דרישות משרד התחבורה, הנשענות על תקנות התעבורה.

אלא, שהעותר טוען, בעתירתו, גם נגד הדרישות שהציב המכס לשחרור הרכב, דרישות שאינן נובעות מדרישות משרד התחבורה ואינן נובעות מתקנות התעבורה. דרישות אלה פורטו במכתב המכס מיום 4/9/2017 (נספח 14 לעתירה). בהתייחס לכך, טוען העותר בעתירתו, כי בנוסף לדרישות שדרש משרד התחבורה, דורש עתה המכס, ללא נימוק, גם ערבות בנקאית וגם תנאים שלא נזכרו עד כה ולפיכך הוא מבקש, בעתירתו, כי תנאים אלה יבוטלו.

14. בתשובת המשיבים לבקשה לעיון חוזר, השיבו המשיבים גם לגופן של טענות העותר וטענו, בין היתר, כי המכס אוכף את נושא חוקיות הייבוא עבור משרד התחבורה ואינו נכנס בנעלי משרד התחבורה; כי במקרה דנן עיכב המכס את הרכב בשל חשד לשינוי מהותי ברכב באופן שאינו תואם עוד את רישיונו; וכי ההחלטה לעכב את שחרור הרכב אינה עומדת בפני עצמה, אלא נלווית לדרישות משרד התחבורה.

בנוסף, הפנה ב"כ המשיבים, אל פקודת המכס ובין היתר אל סעיף 153 לפקודה זו, הדן בין היתר, במיסוי רכב שנעשו בו שינויים. ב"כ המשיבים הבהיר, בתשובתו (כפי שהבהיר כבר בתשובתו מיום 19/9/17, להצעת בית המשפט וכפי שנכתב במכתבו של מר טיראן גטניו מטעם המכס, מיום 4/9/17 - נספח 14 לעתירה) כי המכס לא ישחרר את הרכב לידי העותר ללא קיום התנאים שיידרשו על ידי משרד התחבורה וכן, כי שחרור הרכב יהיה כפוף לבדיקת רשומון היבוא מבחינת הצהרות היבואן בדבר ערך הטובין ותשלומי מיסי היבוא כדין. לתנאים האחרונים הנ"ל, אין דבר וחצי דבר עם פקודת התעבורה או תקנותיה ולא מכוחן הוצאו, אלא מכוח סמכותו של המכס בהקשר ליבוא (לפי פקודת הייבוא והייצוא ופקודת המכס) .

15. בנסיבות אלה, בהן העתירה נגד המכס כוללת טענות שניתן לדון בהן בבית משפט זה וטענות שלא ניתן לדון בהן בבית משפט זה, אין מנוס מקביעה, כי בית משפט זה אינו מוסמך, עניינית, לדון בעתירה נגד המכס.

לעניין "פיצול" עתירה, ראו החלטה שניתנה (על ידי כבוד השופט ר' סוקול) בעת"מ (חי') 7496-03-16 גל פורקוש נ' מדינת ישראל משרד התחבורה (30/5/2016), אשר הבהיר, כי: " אין לפרק החלטה מנהלית למרכיביה ולפנות לערכאות משפטיות שונות בעתירות כנגד המרכיבים השונים...".

16. סופו של דבר, העתירה נגד המכס נמחקת בשל חוסר סמכות עניינית והעתירה נגד משרד התחבורה נמחקת בשל חוסר סמכות מקומית.

בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' כסלו תשע"ח, 21 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.