הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 67453-03-18

בפני
כב' השופט אברהם אליקים, סגן נשיא

עותרת

נייר חדרה בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד עפר בר און/ רוית ברעם מזור/יובל שרמן ואח'

נגד

משיבה

עיריית חדרה
ע"י ב"כ עוה"ד נעם ליברמן/דוד אבידן/עופר שפיר

פסק דין
מבוא
ביום 19.11.2017 שלחה עיריית חדרה (להלן- המשיבה או ה עיריה) לעותרת דרישה לתשלום בגין היטלי פתוח (נספח א לעתירה) (להלן-דרישת התשלום) ולפיה נדרשה העותרת לשלם סכום כולל של 47,288,297 ש"ח לפי הפרוט הבא:
היטלי סלילה-31,329,664.84 ש"ח.
היטל שטחים ציבוריים פתוחים-שצ"פ- 13,281,954.19 ש"ח.
והיטל תיעול- 2,676,678.07 ש"ח.

השטח הכולל בהודעה עמד על 185,101 מ"ר מתוכו שטח בנוי 143,400 מ"ר. לפי דרישת התשלום מדובר בחלקות הנמצאות בגוש 10014 שמספריהן:
188,187,174,173,135,133,129-124, 111-114, 100,99,97,96,71,70,16-20.

בדרישת התשלום נטען כי בוצעו עבודות סלילה ברחוב הוכברג "הגובל בנכס" ובוצעו עבודות סלילה והרחבת כבישים ומדרכות, התקנת תשתיות תיעול וניקוז ברחובות אסטוריה, פרידלנדר, כביש 5 ורחוב מייזר.

העותרת הגישה עתירה בה ביקשה לבטל את דרישת התשלום, בין השאר ביקשה לקבוע כי המשיבה מנועה מלגבות את ההיטלים מאחר ותעריפי ההיטלים אינם סבירים ותקינים, בהמשך בשל היקף התיק ובהתאם להחלטתי פרטה העותרת ביום 18.12.2018 את רשימת הנושאים הטעונים הכרעה, אדון בהמשך במחלוקות הרלבנטיות.
לאחר הגשת עיקרי טיעון ובירור מחלוקת בנושא חופש המידע ופרטים נוספים, במהלך שתי ישיבות (ישיבות 3.2.2019, 7.2.2019) העלו הצדדים את טיעוניהם, בסופן המלצתי לצדדים לנסות ולהגיע לסיום ההליכים מחוץ לכותלי בית משפט והתרתי לבקשת הצדדים להציג בהסכמה מסמך הקשור למיקום ביצוע עבודות השצ"פ.

לצערי הצדדים ניצלו את הזמן שנקצב למשא ומתן ביניהם למטרות נוספות: הגשת בקשות, תגובות, תגובות לתגובות בהתעלם מהעובדה כי הדיון לגופו של עניין הסתיים ביום 7.2.2019, ראו החלטתי מיום 21.4.2019 בנושא זה.

אקדים מאוחר למוקדם ואבהיר כי לאחר ניתוח טענות הצדדים שוכנעתי כי נפלו פגמים מהותיים באופן קביעת תעריף ההיטלים ובעקבות כך בגובה התעריף שנקבע לכל אחד מההיטלים. ומשבחרה המשיבה שלא להתמודד עם טענות אלו באופן ספציפי, אין מנוס מביטול דרישת התשלום על כל חלקיה.

למרות מסקנה זו אדון גם בכל הטענות הרלבנטיות האחרות שהעלו הצדדים, מתוך תקווה כי לאחר שיוסדר נושא התעריף, ייחסך הצורך בהכרעה מחדש בכל הסוגיות האחרות.

במסגרת ההכרעה בסוגיות אציג במשולב את טיעוני הצדדים כפי שעלו בעיקרי הטיעון ובדיונים, בכפוף כמובן לחזית שהוגדרה בכתבי הטענות ובדיונים.

דיון
היטלי סלילת כביש ומדרכות
הסכם הפשרה –נספח כא' לעתירה
ביום 29.2.2000 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה (נספח כא' לעתירה, להלן-הסכם הפשרה), לטענת העותרת לאור תוכנו של הסכם הפשרה המשיבה מנועה מלחייב את העותרת בהיטלי סלילת כביש או מדרכות. ה משיבה מצידה סבורה כי הסכם הפשרה בא לסיים את כל המחלוקות הכספיות בין הצדדים (לא רק בשאלת היטלים אלא גם בחיובי ארנונה למשל) והוא הביא לסיום כל המחלוקות בנושא חיובים שהיו רשומים בספרי ה משיבה שעילתם התגבשה עד ליום 31.12.1999.
שאלת תשלומי היטלי סלילה עלתה בין הצדדים מספר פעמים בעבר (ראו דרישת תשלום-נספח כז' לעתירה, שבאה לעולם בעקבות שתי דרישות קודמות-נספחים כה' ו-כו' לעתירה). בעקבות אותה דרישה שילמה העותרת ביום 25.2.1998 סכום של 2,200,000 ש"ח עבור "היטלי סלילת כבישים" (נספח כח לעתירה).

לפי סעיף 3 להסכם הפשרה, הסכימו הצדדים כי העותרת תשלם למשיבה סך של 4,214,425 ש"ח לסילוק סופי של כל תביעות ודרישות ה משיבה בגין חובות העותרת עד ליום 31.12.1999 ונכתב כי התשלום יהיה "עבור ארנונות, אגרות והיטלים מכל סוג שהוא בין אם נדרשו בפועל על ידי ה משיבה ובין אם לא נדרשו... לרבות סילוק סופי של דרישת ה משיבה להיטלי כבישים ומדרכות עבור סלילת דרך השירות לאזור התעשייה".

עוד הוסכם בין הצדדים באותו סעיף 3 כי הוא לא יחול על אגרות והיטלים אשר ידרשו לאחר חתימת ההסכם בגין היתרי בניה אשר יוצאו לאחר חתימתו.

בסעיף 6 הגדירו הצדדים כי ההסכם חל על כל נכסי העותרת כמפורט בתשריט שצורף להסכם (וצורף כחלק מנספח כא לעתירה, בדיון הוגש צילום קריא של התשריט סומן במ/2).

המשמעות של עובדות אלו היא כי העותרת שילמה סכום של 6,414,425 ש"ח בדרכי פשרה לסילוק כל חיוב שעילתו התגבשה נכון ליום 31.12.1999, לא רק בגין היטלי פיתוח.

לאור טיעוני הצדדים בדיון התרשמתי כי זו עמדת שני הצדדים, למצער אלו היו גם דברי ב"כ העותרת (עמוד 63 לפרוטוקול ישיבת 3.2.2019), אם כי כל אחד מהצדדים ניסח את עמדתו בצורה שונה.

ומכאן שהסכם הפשרה לא יכול לפטור את העותרת מהיטלים שעילתם נוצרה לאחר 31.12.1999 ולכן נראה לי שהעותרת הקדישה הרבה אנרגיות בכיוון שגוי, עילת החיוב בגין סלילת רחוב הוכברג נולדה שנים ארוכות לאחר התקופה עליה חל הסכם הפשרה ומיותר לציין כי לו ציפתה העותרת לקבל פטור מהיטל שטרם בא לעולם ועילתו לאחר 31.12.1999, זו ציפייה לקבלת פטור המנוגד לדין והמשיבה לא יכולה הייתה להתחייב התחייבות כזו.

מיותר לציין כי ניסיון העותרת להפנות לסכומים הגבוהים ששילמה אינו רלבנטי, גובה הסכום ששולם הוא תוצאה של גודל השטח. בעלים (או מחזיק) של מאות אלפי מ"ר צריך לעיתים לשאת בחיוב של עשרות מיליוני שקלים ובעל נכסים גדולים לא מקבל זכויות יתר או פטור בגין כך.

עוד חשוב לציין כי הסכם הפשרה התייחס לשטח מוגדר, שטח שתואר בתשריט (במ/2) ולכן גם שאלה זו לא במחלוקת, אלא כפי שציינתי משמדובר בעילה לתשלום היטל שנוצרה אחרי הסכם הפשרה, ההסכם אינו יכול להצדיק פטור מתשלום של אותו היטל.

אני קובע כי הסכם הפשרה על פי תוכנו, אומד דעת הצדדים ותכליתו חל רק על חיובים שעילתם התגבשה נכון ליום 31.12.1999.

ולכן אני לא מוצא כל חשיבות לעובדה כי התקבול בסכום של 2,200,000 ש"ח משנת 1998 נרשם בספרי המשיבה כתקבול בקשר לחלקה 113 בלבד.

[הסכם הפשרה גם לא בא להביא לוויתור על שטחים שלא היו חלק מההסכם (ולא כלולים בתשריט במ/2), וגם מסיבה זו לא הייתה הצדקה להקדיש משקל כה רב להסכם הפשרה בטיעוני העותרת, כמובן שאם מדובר בעילת חיוב שנוצרה לפני 31.12.1999 והיא מתייחסת לחלקה שלא הוזכרה בהסכם, ייתכן ותתעורר לגביה שאלת התיישנות, אך כפי שאפרט בהמשך המחלוקת האמתית בין הצדדים שונה].

מטיעוני הצדדים ניתן היה ללמוד עד כמה פרשנות העותרת לתוכנו של הסכם הפשרה לא מתיישבת עם התנהגותה לאחר מכן, ומיותר להזכיר כי מהתנהגות צדדים להסכם לאחר חתימתו, ניתן ללמוד לגבי תוכנו.

ראו לעניין זה ע"א 87/15 נורדן נגד גרינברג (16.10.2017):
"אומד דעתם של הצדדים משתקף גם מהתנהגותם בשנים הרבות שחלפו לאחר כריתת ההסכם. בית משפט זה עמד לא פעם על כך שהתנהגותם של צדדים לאחר כריתת הסכם משמשת כלי פרשני לבחינת כוונתם בעת ההתקשרות בהסכם ויש בה כדי ללמד על האופן שבו הבינו את תוכנו".

אין מחלוקת כי לאחר חתימת הסכם הפשרה קבלה העותרת בשנת 2002 דרישות בגין היטלי סלילה ותיעול של רחובות פרידלנדר, מייזר ואסטוריה והעותרת שילמה בגין אותם היטלים (נספח ל"ג לעתירה, נספח טז לכתב התשובה המתוקן), בגין חלקות הכלולות בתשריט הסכם הפשרה (חלקות 70, 124-129, 133,173,174, 99, 112, 135 ,100).

התנהגותה של העותרת מצביעה על כך כי כבר בשנת 2002 –כשנתיים לאחר חתימת הסכם הפשרה- היא ידעה היטב כי הוא לא בא לפטור אותה מתשלום היטלי פיתוח שהתגבשו לאחר 31.12.1999 וגם מסיבה זו אני דוחה את טענות העותרת בנושא זה.

חיזוק נוסף לעמדת המשיבה ולפיה העותרת ידעה כי הסכם הפשרה לא פטר אותה מחיובים עתידיים ניתן ללמוד ממכתב מנהלת מחלקת הגבייה ב עירייה מיום 28.4.2004 (נספח מב' לעתירה) שהעותרת בחרה לכנותו "כתב התחייבות", כינוי שאינו תואם את תוכנו.

לפי אותו מכתב, לאחר תשלום של 930,098 ₪ בגין היטל סלילה, לא יהיו דרישות נוספות בגין חלקות 142,114, 145-147, 99,100, 127-174, 135 וכן בגין חלקות הגובלות עם רחובות, מייזר, פריידלנדר ואסטוריה, חיובים יהיו רק על בניה חדשה או תוספת בניה.

שוב בולטת התנהגות העותרת הסותרת את טענתה כי במועד חתימת הסכם הפשרה נפרעו כל חובותיה בגין היטלי הפיתוח ולא ניתן לדרוש ממנה תשלומים נוספים. העותרת טוענת כך היום אלא שבשנת 2004 היא שילמה סכום של 930,098 ש"ח (ארבע שנים לאחר החתימה על הסכם הפשרה).

עוד אציין כי נתוני המכתב (נספח לג הנ"ל) שגויים (מוזכרות בו חלקות 174-127 וגם חלקות הכלולות באותו טווח, חלקה 142, חלקות 147-145, חלקה 135). העותרת מייחסת למכתב חשיבות רבה, אני מייחס לו משקל חסר ערך כי נתוניו שגויים ואיני מייחס משקל ראייתי כלשהוא לרישום בכתב יד על אותו מכתב מבלי שניתן לדעת מי כתב את התרשומת ובאיזה נסיבות ומיותר לציין כי אם מבקשת העותרת לראות באותו רישום בכתב יד הבטחה שלטונית, לא הוכח כי הייתה כזו וכותב הרישום אינו יכול להעניק לעותרת פטור מהיטל במנוגד לחוק או פטור בהעדר סמכות מתשלום היטלים.

לכך אוסיף כי גזבר המשיבה הוציא ביום 6.1.2008 מכתב מתקן (נספח יח' לכתב התשובה המתוקן) והעותרת משום מה בחרה להמשיך ולהסתמך על המכתב השגוי (נספח לג).
אציין כי השוואת מכתב הדרישה הנוכחי למכתב משנת 2008, מראה כי אין חפיפה מלאה בין מספרי החלקות במכתב לבין דרישת התשלום בגינה הוגשה העתירה.

לסיכום שוכנעתי גם מהתנהגות העותרת כי הסכמת הצדדים על פי הסכם הפשרה לא מנעה מהמשיבה לדרוש דרישות תשלום נוספות לאחר חתימתו בגין היטלי פיתוח והעותרת הסכימה לכך ושילמה תשלומים שונים. הסכם הפשרה חל רק על חיובים שעילתם התגבשה נכון ליום 31.12.1999 ובקשר לשטחים שהוגדרו במפורש בתשריט במ/2.

במהלך טיעוניה בעל פה שוב שינתה העותרת את תוכן טיעוניה ונספח לג הנ"ל שכונה כתב התחייבות הפך לטענתה לראיה לשם הוכחת תשלום בגין רחובות גובלים, צר לי שבוזבז זמן יקר בכתבי הטענות הכתובים ובעל פה על ניתוח מסמך שכונה "כתב התחייבות".

פרשנותה של העותרת להסכם הפשרה כמו גם לנספח לג' אינה מקובלת עליי ואין במסמכים אלו כדי למנוע דרישות תשלום בגין היטלי פיתוח שעילתם נוצרה לאחר 31.12.1999 . למניעת ספק אבהיר שהמשיבה רשאית לדרוש לא רק בגין בנייה חדשה אלא גם היטלי פיתוח בגין מרכיב הקרקע, כפי שעשתה לאחר הסכם הפשרה, דרישות ששולמו על ידי העותרת.

[העותרת טענה בדיון כי הציגה את דרישות התשלום הנ"ל (נספח לג לעתירה) כדי ללמוד מאותן דרישות (ומפרוטוקול מועצת העיר מיום 12.3.2000 נספח כט לעתירה) כיצד הגדירה המשיבה מהו רחוב גובל, לשאלה זו אתייחס בנפרד].
היכן נמצא נכס העותרת- מיקום העבודות
המשיבה בעיקרי הטעון הקיפה בקו שחור עבה שטח שכונה נכס העותרת (עמוד 2), העותרת הגישה בפתח הדיון תצלום במ/1 בו הוקף נכס העותרת בצבע צהוב.
המיקום הרלבנטי לביצוע עבודות הסלילה ברחוב הוכברג הוא חלקה 17 (מספר הכביש המיועד 7).

אבהיר כי לאחר ניתוח טענות הצדדים מקובלת עליי עמדת העותרת ואסתמך לצורך ניתוח השטחים הרלבנטיים על התצלום במ/1 הכולל גם את מספרי החלקות. אלא שככל שמדובר ברחוב הוכברג, איני רואה הבדל בין שני התצלומים.

לטענת המשיבה מדובר בסלילה לראשונה של רחוב הוכברג וכביש 7, שהם גובלים פיזית בנכס, רחוב הוכברג חוצה את נכס העותרת וגובל בו משני צדדיו.

אין מחלוקת כי על המקרקעין חלה תכנית-חד/812 שאושרה ביום 15.9.1991 וייעדה את חלקה 17 לדרך ציבורית הידועה כרחוב הוכברג (נספח ו לכתב התשובה המתוקן).

דרישת התשלום בגין היטל סלילת רחובות
החוק הרלבנטי לנושא זה הוא חוק עזר לחדרה (סלילה רחובות) התשנ"ח-1994 (להלן-חוק העזר סלילה) ואפנה לסעיפים הרלבנטיים לניתוח פרק זה.
סעיף 1, ההגדרות:
"סלילת רחוב" – סלילה, הרחבה, צמצום, הגבהה, השלמה, תיקון או שינוי אחר של רחוב, בין אם הסלילה בוצעה בבת אחת ובין בשלבים שלהלן, כולם או מקצתם...

סעיף 3(א):
"המשיבה רשאית להכריז על רחוב כרחוב ציבורי ולהקצות רחוב או חלק ממנו לכביש, למדרכה או לדרך משולבת".
סעיף 4(א):
"בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב) חייב אדם שהוא בעל נכס גובל ביום התחלת הסלילה או אחריו ....בתשלום היטל בעד סלילת כביש ובעד סלילת מדרכה, ובלבד שלא ישולם היטל יותר מפעם אחת בעד אותו נכס; תעודת המהנדס בדבר יום התחלת סלילה תהא ראיה לדבר".
ביום 28.12.2016 החליטה מועצת העיר חדרה על הכרזת רחוב הוכברג כרחוב ציבורי (בהתאם לסעיף 3(א) לחוק העזר סלילה) ואישרה סלילת הרחוב, כביש ומדרכה (נספח ג לכתב התשובה המתוקן עמ' 16-17), בהחלטה מוזכרות חלקות 16-23,96,97.

ביום 10.1.2017 הוצאה תעודת מהנדס העיר בדבר תחילת עבודות הסלילה החל מיום 10.1.2017. (ההודעה נמסרה לפי סעיף 4(א) לחוק העזר סלילה) (נספח ד לכתב התשובה המתוקן).

טיב העבודות על פי המסמכים- עבודות סלילה כהגדרתם בסעיף 1 לחוק העזר סלילה. ביום 14.2.2017 פורסמה בעיתונות, הודעה על החלטת המועצה בדבר סלילת רחוב הוכברג וכביש 7 (נספח ה לכתב התשובה המתוקן).

מן הראוי להזכיר את המסגרת הנורמטיבית כפי שנקבעה למשל בפסק דינה של כב' הנשיאה חיות בעע"מ 5946/14 עיריית חיפה נגד בתי זיקוק לנפט בע"מ (7.12.2017) (להלן הלכת בז"ן):
"סעיף 235(2) לפקודת העיריות קובע כי משיבה חייבת לדאוג לתיקונם של הרחובות הציבוריים שבתחומה וסעיף 249(11) לפקודה קובע כי משיבה מוסמכת " לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין". בהתאם להוראות אלו נקבע בחוק הסלילה הישן כי עיריית חיפה מוסמכת לחייב בהיטל בגין "סלילה, הרחבה, צמצום, הגבהה, השלמה, תיקון, או כל שינוי אחר של רחוב". כפי שקבע בית משפט קמא, עבודות השדרוג שביצעה המשיבה בשדרות ההסתדרות עונות להגדרה זו גם אם אין מדובר בעבודות להנחת תשתית חדשה. מסקנה זו מקובלת עלי".

על פי הלכת בז"ן ופסקי הדין הרבים שאוזכרו באותו מקרה זכאית המשיבה לדרוש על פי שיטת ההיטלים, היטל סלילה מכל בעל נכס גובל ומכאן שיש לבחון האם מיקום חלקות העותרת הוא בבחינת נכס גובל והאם העותרת עונה על הגדרת בעל נכס כהגדרתם המושגים בחוק העזר סלילה.

האם נכס העותרת הוא נכס גובל
בסעיף ההגדרות של חוק העזר-סלילה, נכס מוגדר כך:
קרקע או חלק מקרקע, בנין או חלק מבנין, המהווה יחידת רישום נפרדת בפנקסי המקרקעין המתנהלים לפי חיקוק, למעט רחוב;

נכס גובל מוגדר כך:
"נכס הגובל רחוב או קטע מרחוב, בין שיש מאותו רחוב או קטע מרחוב גישה לנכס ובין אם אין לאו, לרבות –
נכס שיש גישה אליו מאותו רחוב גובל או קטע מרחוב גובל דרך נכס אחר, דרך מדרכה, דרך סמטה, דרך מדרגות או כיוצא באלה;
נכס שבינו לבין רחוב גובל או קטע מרחוב גובל יש תעלה, ביב, חפירה, רצועת ירק, נטיעות, שדרה או כיוצא באלה, כולם או מקצתם".

העותרת טוענת כי בעת שהמשיבה מכריזה על ביצוע העבודות היא כוללת באותה החלטה מספרי חלקות ובכך היא קובעת מהם הנכסים הגובלים ומכאן מבקשת העותרת להסיק מסקנות שונות מהכרזה קודמת של ה משיבה על ביצוע עבודות ברחובות מייזר, אסטוריה, פרידלנדר, כך גם מבקשת העותרת ללמוד מהכרזת ה משיבה מיום 28.12.2016 (נספח ג לכתב התשובה המתוקן) את מספרי חלקות הנכסים הגובלים ולכן לטענתה לא ניתן לחייב חלקות נוספות בטענה כי אף הן מהוות נכס גובל.

גישתה זו של העותרת אינה נכונה, היא מנוגדת לתוכנו ולתכליתו של חוק העזר-סלילה ולכל פסקי הדין בהם התקיים דיון אשר למשמעות המונח "נכס גובל", לא במקרה לא יכולה הייתה העותרת להציג פסק דין אחד המתיישב עם פרשנות זו.

נכס גובל, נקבע בהתאם להגדרתו בחוק העזר ובהתאם למשמעות המונח כפי שפורש בפסיקה ולא על פי קביעה שרירותית משתמעת למי שנדרש לשלם את החיוב.

עוד מוסיפה העותרת וטוענת כי רחוב הוכברג אינו גובל בנכסיה, אינו גובל פיזית ואינו משמש כמעבר לנכסים. וכי ניתן ללמוד מסעיף 5 לדרישת התשלום כי עבודות יבוצעו גם ברחוב פרידלנדר, אסטוריה ומייזר.

טענות העותרת אינן מקובלות עליי. בסעיף 5 לדרישת התשלום הובהר כי "בנוסף לעבודות הפיתוח הנ"ל, ביצעה המשיבה עבודות סלילה ברחובות אסטוריה, פרידלנדר ומייזר" ולא מעבר לכך.

בהתאם להגדרת חוק העזר-סלילה, נכס גובל במקרה שלנו יהיה נכס שיש אליו גישה מרחוב הוכברג, לרבות נכס שיש גישה אליו מרחוב הוכברג "דרך נכס אחר".

לטעמי כשמדובר במקרה בו אישיות משפטית אחת מפעילה מפעל רחב היקף הומוגני כמו מפעל העותרת והוכח כי מדובר במתחם אחד סגור ומגודר בחומה, אין לעשות הבחנה בין החלקות המשיקות לרחוב הוכברג (חלקה 17) לבין יתר החלקות שבבעלות העותרת באותו מפעל.

כל החלקות בהן מחזיקה העותרת צריכות לשאת בהיטל המשרת אותה ואשר מומן מכספי הציבור, ולכן אין לייחס למונח "חלקות כלואות" אותו טבעה העותרת בטיעוניה כל משקל.

יודגש כי זו הקביעה שנקבעה בהלכת בז"ן, ובתי הזיקוק חויבו בהיטל לפי שטח המפעל בכללותו ולא רק על פי שטח החלקות הצמודות לשדרות ההסתדרות בהן בוצעו עבודות הסלילה.

המבחן לזיהוי "נכס גובל" אינו מבחן פיזי, הדורש השקה/מגע ישיר בין הרחוב הנסלל לבין החלקה החייבת בהיטל. המבחן הוא פונקציונלי, רחוב הוכברג משרת את כל חלקי מפעלה של העותרת, גם חלקות כגון: 124, 100 או 187 ולא רק חלקות 16 ו-18 שנמצאות משיני צדיו של רחוב הוכברג (ראו המיקום בהתאם לבמ/1). ואפנה שוב להלכת בז"ן, כך קבעה כב' הנשיאה חיות:
"המבחן שנקבע בפסיקה לעניין היותו של נכס "נכס גובל" לצורך חיוב בהיטל סלילה, הוא מבחן של "זיקת הנאה מינימאלית" בין הנכס לרחוב שבו התבצעו עבודות הסלילה ונפסק כי די בקיומה של אפשרות טכנית למעבר בין הרחוב והנכס על מנת לבסס קיומה של זיקה כאמור...בענייננו, די על כן בכך ששדרות ההסתדרות מנגישות את מתחם בז"ן לסביבתו על מנת לקבוע כי בעלי הנכסים במתחם זה נהנים מעבודות השדרוג, גם אם הם מרוחקים מהרחוב".
על פי הנתונים שהוצגו בפניי, לכל חלקי מפעל העותרת (המוקפים בצהוב בבמ/1) יש זיקת הנאה מעבודות שיבוצעו ברחוב הוכברג ולכן כל החלקות המוזכרות בדרישת התשלום מהוות נכס גובל וחיובן בהיטל הסלילה הוא כדין (בכפוף לשאלת הבעלות וגובה התעריף, בה אדון להלן).

האם סלילת רחוב הוכברג היא עילת חיוב "לראשונה"- האם שולמו בעבר דמי השתתפות (בכסף או בביצוע עצמי)
לטענת העותרת הנכסים בגינם נדרש ההיטל גובלים בכבישים ותיקים שמומנו לפי שיטת דמי השתתפות, ולכן לפי סעיף 7 לחוק העזר ניתן לגבות רק 40% משיעור ההיטל. המשיבה מצידה כופרת בקבלת דמי השתתפות ומדגישה בסעיף 25 לעיקרי הטיעון מטעמה, כי הטענה כאילו שולמו דמי השתתפות, עובר לסלילת רחובות מייזר, אסטוריה ופרידלנדר, פוטרת מחבות בעת סלילת רחוב חדש, בגין חלקות שמעולם לא שולם בעדן היטל סלילה- מנוגדת לדין. עוד היא מוסיפה בסעיף 141 לעיקרי הטעון כי לא מדובר ב'כפל חיוב' שכן זו דרישה לראשונה בגין סלילת רחוב הוכברג בגין החלקות המנויות בדרישת התשלום.

לאחר בחינת טענות הצדדים לא מצאתי כל פגם בדרישת תשלום היטל למרות שרחוב הוכברג אינו הרחוב הראשון שנסלל באזור מפעלה של העותרת וכי נדרשו בעבר היטלי סלילה בגין רחוב אסטוריה, פרידלנדר וויזר.

תשלום דמי השתתפות בעבר בגין סלילת רחוב גובל אחר, אינה פוטרת מתשלום דמי סלילה בגין כביש גובל חדש שזה עתה נסלל, ראו לעניין זה ע"א 4435/92 עיריית ראשון לציון נגד חברת מאיר סדי בע"מ (13.7.1998), הלכה שאומצה בעע"ם 2407/11 מגן גילוון באבץ חם בע"מ נגד עיריית חיפה (5.8.2013).

כך גם נפסק בהלכת בז"ן:
"עניין לנו בחיובים על פי שיטת ההיטל. על פי שיטה זו בעל נכס הנהנה מעבודת תשתית מסוימת נדרש לשלם היטל שגובהו נגזר משטח הנכס שבבעלותו ומשטח המגרש שעליו הוא עומד. סכום ההיטל עבור כל מטר קרקע ובניין נקבע על יסוד תחשיב שעורכת הרשות בנוגע להוצאות העתידיות שיהא עליה להוציא לצורך ביצוע עבודות תשתית ובנוגע להיקף הגבייה שיידרש כדי לכסותן".
התכלית הראויה לפיה יש לפרש את חוק העזר –סלילה, היא מאחר ולעותרת זיקת הנאה מסלילתו הראשונה של רחוב הוכברג ושדרוג זיקת ההנאה לנכסיה, נוצרת עילה לחבותה בהיטל הסלילה.

[לאור קביעתי זו מתייתר הצורך לדון בבקשתה החלופית של העותרת- סעיף 226 לעתירה, כי חיוב בשלב זה צריך להיות לפי התעריף שהיה חל בעת קרות העילה הראשונה. העילה הראשונה נוצרה לפי קביעתי בשלב ההחלטה על סלילת רחוב הוכברג ולכן בקשת העותרת נדחית].

ובאשר לטענה בדבר תשלום היטל מופחת אפנה לסעיף 7(א)לחוק העזר-סלילה שקובע שיעורי היטל מופחתים במקרה הבא:
"החליטה המשיבה להרחיב כביש, מדרכה או שניהם כאחד (להלן – הרחבה) ובעל נכס גובל שילם היטל בעד סלילת כביש, מדרכה או שניהם כאחד, לפי השיעור שהיה בתוקף ערב התחלת ההרחבה, יחול על בעל הנכס, על אף האמור בסעיף 4(א)".

העותרת בפרק ג.4 לעתירה טענה כי ביום 10.8.1964 הוסכם בין הצדדים כי העותרת תשלם לקבלן שיבצע עבור המשיבה סלילה והרחבה של כביש הגישה לאזור התעשייה (פניה מכביש 4 ורחוב מייזר) וכי ה משיבה תגבה דמי השתתפות מבעלי נכסים גובלים אחרים ותחזיר לעותרת את העלויות. לתמיכה בטענותיה הפנתה העותרת להתכתבויות שונות (נספח כב' לעתירה).

להמחשת מיקום ביצוע העבודות הציגה העותרת חוות דעת מומחה לפענוח תצלומי אויר, סרגיי מאלישב (נספח כג לעתירה) שניתח תצלומי אויר בין השנים 1968-1964 וקבע כי בוצעו עבודות באזור התעשייה. בטיעון בעל פה הדגישה ב"כ העותרת כי היא אינה טוענת לסלילת כביש פנימי.

המשיבה בעיקרי הטיעון מטעמה טענה כי העותרת לא שילמה דמי השתתפות בגין החלקות המנויות בדרישת התשלום וסלילה עצמית של כביש פנימי אינה פוטרת מתשלום היטל.

בראש ובראשונה אבהיר כי החיבור שעושה העותרת בין התכתבויות (נספח כב לעתירה) עם פענוח תצלומי אויר (נספח כג לעתירה) הוא נעדר כל בסיס ראייתי, ולא הוכח קשר כל שהוא בין שני הנספחים. גם אם אניח שקיים קשר שכזה, מתצלום האוויר (נספח כג לעתירה) וסימוני מיקום ביצוע העבודות, לא עולה כל קשר בין אותן עבודות בעבר לבין סלילה או הרחבת סלילה של רחוב הוכברג או בקרבתו וחלק מהסימונים באותה חוות דעת הוא בתוך המפעל ממש (כאשר בוחנים את תחומי המפעל בתצלום שהגישה העותרת במ/1, מול העבודות שכונו "הסרת כביש" או "הוספת מדרכה" בנספח כג לעתירה)

גם מעיון בהתכתבויות (נספח כב' לעתירה) לא ניתן לקבוע כי שולם היטל בקשר לסלילת רחוב הוכברג, וגם לא רחוב מוגדר אחר. המכתבים עצמם אינם מהווים ראיה לתשלום בפועל אלא להתכתבות בין הצדדים שלא ניתן לדעת מה עלה בגורלה בסופו של יום.
בצדק הפנה ב"כ המשיבה לשם המחשה למכתב מיום 25.8.67 שכותרתו "הרחבה וזיפות כביש גישה לאזור תעשייה" (חלק מנספח כב לעתירה, עמוד 308), ממנו עולה לכאורה כי העותרת סברה באותם ימים שהיא זכאית להשבת "כל הסכום" ששילמה למימון עבודות מסוימות, מיותר לציין כי לא ניתן לראות בתשלום שהושב לכאורה כתשלום דמי השתתפות ואשוב ואבהיר כי לא ניתן להבין באיזה סוג עבודה, באיזה מקום בוצעה-אם בוצעה ומהו הסכום ששולם-באם שולם.

ב"כ העותרת בתגובה הפנתה למכתב שנכתב ביום 10.8.1964 (עמוד 299 לעתירה) לפיו לכאורה ההחזר לעותרת הוא לאחר "ניכוי השתתפותכם כבעלים", החיבור שעושה העותרת בין שני מכתבים שנכתבו בפער של שלוש שנים, מבלי שניתן להבין מתוכנם כי יש קשר ביניהם, וההסבר שניתן היום על ידי ב"כ העותרת, בחלוף 52 שנה, כי כשהעותרת כתבה השבת "כל הסכומים", היא התכוונה אז רק לחלק מהם, הינו הסבר שלא מקובל עליי והוא לא עומד ברמה הראייתית הדרושה על פי המשפט המינהלי.

אבהיר כי מתן פטור חלקי או מלא לעותרת בגין תחזוקה פנימית של תשתיות שעשתה אינה עילה המוכרת בחוק וטענה כזו נדחתה על בית המשפט העליון בהלכת בז"ן (סעיף 34 לפסק הדין).
סעיף 7(א) לחוק העזר-סלילה, דן בפטור חלקי במקרים של הרחבת כביש בגינו שולם בעבר היטל סלילה ואין זה המקרה.

לסיכום- העבודות בגינן הוצאה דרישת התשלום הן בגין סלילתו לראשונה של רחוב הוכברג ולכן לא במקרה אין לעותרת ראיות המוכיחות תשלום היטל השתתפות בגין רחוב זה. תשלום דמי השתתפות בגין סלילת רחובות אחרים, אינה מקנה זכויות להפחתת ההיטל.

אני קובע כי לא הוכח תשלום דמי השתתפות מטעם העותרת המקנה לה זכות להפחתה בשיעור ההיטל, לפי סעיף 7 לחוק העזר- סלילה.

האם כל החלקות בגינן נדרש ההיטל הן בבעלות העותרת
לפי חוק העזר- סלילה, הגדרת "בעל" נכס החב בהיטל היא רחבה. "בעל" נחשב גם בעל זכויות חזקה ושימוש, שוכר ושוכר משנה, גם אם אינו רשום בפנקס המקרקעין וגם אם זכויותיו אינן בלעדיות אלא הוא בעל זכויות בשיתוף עם אחר, ראו ההגדרה המלאה:
בעל" – אחד מאלה:
(1) אדם הרשום בפנקס המקרקעין המתנהל כדין כבעל נכס, חוכר לדורות או חוכר של נכס, בין כבעל יחיד ובין בשיתוף עם אחר;
(2) אדם שהוא בעל נכס, חוכר לדורות או חוכר של נכס, בין כבעל יחיד ובין בשיתוף עם אחר, אף אם אינו רשום כאמור בפסקה (1); לענין פסקה זו –
"חוכר" – שוכר לתקופה של חמש שנים או יותר;
"חוכר לדורות" – שוכר לתקופה של עשרים שנים או יותר;
(3) אדם שהוא שוכר או שוכר משנה, לרבות אדם המקבל או הזכאי לקבל הכנסה מנכס או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כבא כוח או כנאמן, בין כמחזיק למעשה בנכס ובין, אם לאו, לרבות דייר מוגן; לענין פסקה זו, "שוכר" או "שוכר משנה" – אדם המחזיק בנכס בשכירות שאינה לצמיתות, לתקופה של שלוש שנים או יותר;

לטעמי תכלית חוק העזר –סלילה כוללת גם חיוב מי שאינו רשום כבעלים אבל זוכה להנאה ממשית מפיתוח התשתיות העירוניות ובוודאי שניתן לחייב חוכר של מקרקעין. ראו לעניין זה עת"מ 34277-04-12 ממגורות דגון נגד עיריית חיפה (24.4.2013) (להלן-עניין ממגורות דגון), ערעור לבית המשפט העליון באותו עניין (עע"מ 3543/13) נדחה מאחר והעותרת חזרה בה מהערעור.

אין מניעה בפנייה לעותרת גם בקשר לחלקות אותן היא חוכרת, שוכרת או בעלת זכויות שימוש בהן .

לפי המידע שהוצג בטיעוני הצדדים, העותרת היא בעלת המפעל, היא עושה את השימוש העיקרי בשטחים ולה ההנאה הישירה מאותה סלילה ולכן אין מקום לפנות ולדרוש התשלום מבעל זכויות אחר.

העותרת טוענת כי היא אינה "בעל נכס" בקשר למלוא שטחי חלקות 20-18, 188,187,133,71. והיא מצביעה בעתירה על פער של 6,259 מ"ר בין אחזקותיה בפועל לבין השטחים בדרישת התשלום.

המשיבה לא מצאה לנכון להתייחס כלל בכתב התשובה המתוקן לטענה זו בקשר לכל שבע החלקות הנ"ל. והסתפקה בטענה כי החיוב על פי ההגדרה הרחבה בחוק העזר של בעלים, היא גם על מי שנוהג או שרשאי לנהוג בנכס "מנהג בעלים". בסעיף 149 ואילך לעיקרי הטיעון מטעמה טענה המשיבה בכלליות כי ככל שמדובר בחלקות 187,133,71 יש לעותרת זכויות חזקה ושימוש באותן חלקות, גם אם בשיתוף עם אחר.

חלקה 71- לטענת העותרת חלקה זו ששטחה 2,217 מ"ר היא בבעלות ה משיבה בהתאם לנסח הטאבו (נספח יד לעתירה), לא מצאתי את חלקה 71 בתצלום במ/1 המתאר את שטח המפעל.
המשיבה כאמור התעלמה מהטענה בכתב התשובה המתוקן והעלתה טענה כללית בסעיף 150 לעיקרי הטעון מטעמה, בהמשך הוסיפה טיעון לראשונה בדיון.

בנסיבות אלו לא אתיר הרחבת חזית ואתעלם מהטעון שנטען בעל פה הגם שמדובר בטיעון שאינו מסתמך על ראיות מינהליות והוא סותר את נסח הטאבו (נספח יד לעתירה), שכן לטענת המשיבה שטח החלקה הוא 3,000 מ"ר ולא כפי שמצוין בלשכת רישום המקרקעין, טענה ללא ביסוס בראיות.

מאחר ולא הוכחה זיקה כל שהיא בין העותרת לבין חלקה 71 אני מורה למשיבה להשמיט את חלקה 71 מדרישת התשלום, שטח של 2,217 מ"ר.

חלקה 133- לטענת העותרת שטח זה הוא בבעלות ה משיבה, למרות שהיא מאשרת כי היא עושה בו שימוש ומשלמת למשיבה דמי שימוש קבועים (סעיף 37.4 לעתירה ונספח יז לעתירה).

די באמור בטיעוני העותרת כדי לדחות את טענתה. העותרת עושה שימוש בחלקה 133 והיא גם מודה כי היא משלמת דמי שימוש עקב כך, די בכך בהתאם לתכליתו של חוק העזר- סלילה כדי ליצור חבות בהיטל מצידה של העותרת ולכלול שטח חלקה זו בדרישת התשלום.

חלקה 187- לטענת העותרת זכויותיה בחלקה זו הן רק לגבי שטח של 1292 מ"ר. עיון בחוזה החכירה מיום 25.2.1977 (נספח טו לעתירה), מראה כי השטח שנמסר לעותרת על פי ההסכם לשם "הרחבת המפעל הקיים", הוא 1,292 מ"ר, לעומת זאת דרישת התשלום כוללת חיוב העותרת בשטח של 3,882 מ"ר. (עיון בתצלום במ/1 מראה כי אכן רובה של חלקה 187 נמצאת מחוץ לשטח התחום בצהוב, שהוא שטח המפעל).

לא מצאתי תשובה מספקת מטעמה של המשיבה לשאלה זו. לראשונה בטעון בעל פה- מבלי שהוצבה לכך תשתית בכתב התשובה המתוקן, בעיקרי הטיעון או בנספחים טענה ה משיבה כי אמנם לעותרת זכויות חכירה רק בשטח מהחלקה אך היא עושה שימוש מסחרי "גם ביתרת החלקה", לא אתיר הרחבה חזית ולא אסתפק באמירה בלתי מבוססת זו.

ולכן אני קובע כי יש להעמיד בדרישת התשלום את שטחה של חלקה 187 על 1,292 מ"ר בלבד.

חלקה 188- לטענת העותרת 510 מ"ר משטח החלקה מיועדים להפקעה (נספח טז לעתירה). ה משיבה הפנתה בנושא זה לבג"ץ 2122/92 ש. פרקש בע"מ נגד עיריית תל אביב יפו (15.11.1992) בו נדחתה טענה דומה, בשל תוכנו של חוק העזר –סלילה וגם בשל העובדה כי "אין ספק בדבר שעדיין מצויה בידי העותרים מירב ההנאה מנכסיהם".

הליכי הפקעה שלא הושלמו אינם פוטרים מחבות בהיטל סלילה ולכן דין הטענה להידחות.

[הטענה התבררה והוכרעה בעת"מ 55543-09-16 הליך שנערך בין אותם צדדים בפני השופט קיסרי (להלן-פסק דין השופט קיסרי) וגם מסיבה זו דינה להידחות].

חלקות 20-18- העותרת טוענת כי היא בעלת זכויות בחלקות אלו ביחד עם חברת נכסי פישמן ולעותרת על פי הסכם השיתוף בעלות בשטח של 9,230 מ"ר בלבד (ולא במלוא שטח החלקות- 9,530 מ"ר), גם טענה זו יש לדחות על הסף, מערכת היחסים בין העותרת לבין שותפתה במקרקעין אינה חלק מהליך זה (ראו עניין ממגורות דגון לעיל).

על פי תכליתו של חוק העזר-סלילה יש לחייב בהיטל גם בעלים במשותף וזיקת ההנאה שמפיקה העותרת מצדיקה חיוב לפי מלוא שטח שלוש החלקות הנ"ל.

לסיכום- אני מורה למשיבה להשמיט את חלקה 71 מדרישת התשלום ולהעמיד את שטחה של חלקה 187 על 1,292 מ"ר בלבד.

האם ניתן לחייב היטל סלילה הגם שהעבודות ברחוב הוכברג טרם החלו והסלילה גם לא נדרשת כטענת העותרת
לטענת העותרת, סלילת כביש הוכברג אינה נדרשת כלל והכנת תכנית לקטע כביש שאינו מוביל לשום מקום וסלילתו אינה ישימה, אינם מצדיקים דרישת היטל לפי חוק העזר-סלילה והיא אף טוענת טענה חמורה עוד יותר ולפיה מדובר ב"פיקציה" שכן לטענתה אין בכוונת המשיבה לבצע סלילה כל שהיא וכל מטרתה לגבות היטל שלא כדין. בטיעוניה בעל פה אישרה כי קבלה מה משיבה את תכנית העבודות הצפויות.

סעיף 4 לחוק העזר-סלילה קובע כי תעודת המהנדס בדבר יום התחלת סלילה תהא ראיה לכך. על פי תעודת המהנדס (נספח ד לתשובה), ביום 10.1.2017 "החלו" העבודות.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים שוכנעתי כי כוונותיה של המשיבה רציניות, בראש ובראשונה אזכיר כי מוסכם על הצדדים כי ה משיבה פעלה להסדרת ייעוד החלקה לדרך במסגרת תכנית חד/812 שאושרה (נספח נב לעתירה, נספח ו לכתב התשובה המתוקן). עובדה המעידה על כוונות אמתיות וכל זאת לצד חזקת התקינות שלא נסתרה.

בדיון הפנה ב"כ המשיבה לעתירה מינהלית (עת"מ 56247-03-18) שהגישה העותרת
ובה עתרה להימנע מביצוע עבודות הסלילה. אם לא עומדים לבצע עבודות כלל ומדובר ב"פיקציה" מדוע נזקקת העותרת להליך אחר בו היא טוענת טענה סותרת?

באשר לטענה כי אין צורך בכביש הוכברג מאחר והוא אינו מאפשר גישה לנכסי העותרת אלא מונע את השימוש בכניסה הקיימת. צודק ב"כ המשיבה בתגובתו כי שאלה זו לא צריכה להתברר במסגרת דיון בחיוב בהיטל אלא במסגרת הליכי התנגדות לתב"ע חד/812 מכוחה אושר ייעוד הדרך ולאחר מכן סלילתה.
שאלה זו היא שאלה תכנונית ומקומה להתברר במסגרת אחרת, לו רצתה העותרת יכולה הייתה להגיש התנגדות לתב"ע והיום לאחר אישורה, הפכה עובדה זו כמחייבת.

לסיכום- שוכנעתי כי המשיבה מתכוונת לבצע את עבודות הסלילה ברחוב הוכברג ובהתאם לתעודת מהנדס העיר, נוצרה עילת החיוב.

האם נפלה שגיאה בחישוב השטח הבנוי של המפעל
לטענת העותרת (סעיף 40 לעתירה) המשיבה חישבה את השטח לגביית ההיטלים (143,400 מ"ר) על פי מדידת שטח לצרכי ארנונה (נספח יח לעתירה), עוד טענה העותרת כי עובר להוצאת דרישת התשלום, בעקבות משא ומתן בין הצדדים המשיבה תיקנה את הסכומים הנדרשים בדרך של השמטת שטחי קרקע שונים, מבלי שהשמיטה בהתאמה גם את שטחי המבנים.

טענות אלו לא זכו למענה ענייני מצד המשיבה ולכן שאלה זו לא התבררה לעומקה, גם לא בדיון בעל פה.

לטעמי צודקת העותרת ומן הראוי היה לערוך תחשיב המתאים לשטח החלקות החייבות בהיטלי היטלי פיתוח ולא להסתפק במדידה קיימת של שטחי נכסים החייבים בארנונה, מאחר וממילא דין העתירה להתקבל ובהעדר מידע מספיק לא אכריע בסוגיה זו.

האם נפל פגם בדרך בה חושבו התעריפים
בטרם אנתח טענות הצדדים אפנה למסגרת הנורמטיבית כפי שנקבעה על ידי כב' השופטת חיות (כתוארה אז) בע"א 1711/02 וע"א 2062/02 עירית חולון נגד ארגון הקבלנים והבונים חולון (2.6.2004) (להלן-עניין ארגון הקבלנים), פסק דין עליו הסתמכו שני הצדדים:
"לצורך יישומה של שיטת ההיטל שומה אפוא על הרשות המקומית לערוך תחשיב המושתת על הערכות הצופות פני עתיד והמתייחסות, בין היתר, לעלות העבודות הרלוונטיות ולהיקפן. הערכות אלה מבוצעות על-ידי אנשי מקצוע, ובהם מהנדסי תעשייה וניהול, מהנדסי בניין, כלכלנים ושמאי מקרקעין, ומטרתן להבטיח כי שיעור ההיטל יהיה מיוסד על תחשיב מקצועי וישמש לכיסוי הוצאותיה של הרשות ולא להעשרה שרירותית של קופתה....הרעיון המרכזי המונח בבסיס שיטת ההיטל הוא כאמור שיש להביא בחשבון את מכלול העלויות של התשתית המוניציפלית כולה, וזאת על-פי הערכות ואומדנים מקצועיים המתייחסים לעבודות שכבר בוצעו וכן לעבודות הצפויות להתבצע בעתיד הקרוב או הרחוק בקשר לאותה תשתית.... מתוך חובתה של הרשות לנהוג בהגינות ובסבירות נגזרת החובה המוטלת עליה לבסס את החלטותיה על תשתית עובדתית ראויה.... כבר צוין כי החובה לאסוף נתונים בשקידה ראויה לצורך קביעת תשלומי החובה במקרה שלפנינו כוללת את החובה לקבל תחשיב כלכלי-הנדסי של מומחה, שעליו יהיה ניתן לבסס באופן ראוי ונכון את קביעת שיעורי ההיטלים והאגרות".

אין מחלוקת כי לשם חישוב תעריפי ההיטל יש לחשב את היחס שבין העלויות הצפויות לביצוע התשתיות לבין השטחים המיועדים לחיוב.
(-) גובה העלויות בחלקו מושתת על הערכה והוא אמור לכלול רק עלויות בהן נושאת ותישא המשיבה, מאחר והמשיבה מקבלת וצפויה לקבל תמיכה ממשלתית, יש להפחית תמיכה משוערת זו מסכום העלויות. קביעת עלויות גדולות מהראוי, תביא להגדלת היחס שבין העלויות לבין השטחים ולהגדלת התעריף והחיוב בהתאם.
(-) היקף השטחים ניתן למדידה ולחישוב, אי הכללת מלוא השטחים בתחשיב תביא להגדלת היחס שבין העלויות לבין השטחים והגדלת התעריף וגובה החיוב בהתאם.

העותרת טוענת לפגמים בתעריפי כל שלושת ההיטלים, הן בדרך של אי הפחתת עלויות בהן לא נושאת המשיבה אלא משרדי ממשלה והן בדרך של הפחתת שטחים בדרך של אי לקיחה בחשבון של שטחים רלבנטיים.

לטענת העותרת הגם שהתעריפים אושרו על ידי משרד הפנים ועומדת לזכות הרשות המינהלית חזקת התקינות. חזקת התקינות היא לעולם חזקה שניתנת לסתירה. לטענתה היא מצביעה על טעויות שלא זכו לתשובה ולכן נסתרה אותה חזקה ודין התעריפים להתבטל.
העותרת הסתמכה על חוות דעתו של אייל דדיה, בוגר תואר ראשון בניהול וכלכלה שצורפה לעתירה (נספח נד) לחוות דעתו של דדיה צורף כנספח ד תחשיב ה משיבה שנעשה על ידי חברת אורבניקס בע"מ.

המשיבה הסתמכה בכתב התשובה המתוקן על חוות דעת מומחה-צבי קוסוור –מתכנן ערים שעובד בחברת אורבניקס בע"מ (נספח כ לכתב התשובה המתוקן) וצרפה את כל בסיס הנתונים שהביאו לקביעת התעריף לרבות אישורי חברת ג'יגה כלכלה וניהול בע"מ שפעלה מטעם משרד הפנים ואישרה את התחשיב (נספח יד לכתב התשובה המתוקן, נספח הכולל 15 נספחי משנה).

המשיבה בחרה להפנות בתשובה להליך אחר שמתנהל במסגרת תובענה ייצוגית בבית משפט המחוזי בחיפה (ת"צ 45162-12-16)- הליך שטרם הסתיים, בו מונה מומחה מטעם בית משפט אינג' אורי ורון (בקשר להיטל השצ"פ).
חוות דעתו של אינג' ורון צורפה לכתב התשובה המתוקן (חלק מנספח כ) והגם שהיא מתייחסת להיטל השצ"פ, אדגיש כבר עתה וכפי שהבהרתי במהלך הדיון אין בכוונתי להתייחס להליך אחר שמתנהל לפי סדרי דין שונים, מבלי שהעותרת צד לו.

לא אתן משקל כל שהוא לאותה חוות דעת גם משום שבאותו הליך הוצגו טענות ונשמעו עדויות שתוכנן אינו בפניי. עיון בחוות דעתו של אינג' ורון ממחיש עד כמה המידע שעמד לפניו, שונה מהמידע שלפניי. ראו למשל ה אמור בפרק ז' סעיף 1 לחוות דעתו לפיו שני הצדדים העבירו למומחה ורון נתונים כמותיים לא מדויקים, ובנושא שטחי השירות סעיף 3 פרק ז מציין המומחה כי הוא לא קבל נתונים כלל המשיבה והסתמך על נתוני תחשיב 2012.

מדוע הליך פגום שכזה צריך לחייב את העותרת ולמנוע ממנה להציג נתונים מדויקים ואזכיר כי העותרת לא הייתה צד לאותו הליך, התובעת באותו מקרה היא חברת אולגה על הים.
הכרעה בשאלה דומה בהליך אחר על סמך טיעונים שונים, בין צדדים שונים , ולפי סדרי דין שונים לא יכולה להיות חלק מההליך שלפנייך.

עוד אזכיר כפי שנקבע בעניין ארגון הקבלנים, בחינת סבירות תעריף של היטל, לא נעשית בדיעבד ולכן יש לבחון טענות הצדדים על פי מאגר הנתונים שהוצג עובר לאישורו של חוק העזר-סלילה ולא על סמך עדויות שמביא מי מהצדדים לאחר מכן (בהליך שלפניי או בהליך אחר).

בטרם אנתח טענות הצדדים אזכיר כי לנגד עיניי ההלכה המושרשת במשפט המינהלי לפיה בית משפט זה מתערב בהחלטות הרשות המינהלית רק במקרים של סטייה קיצונית ממתחם הסבירות ובמקרה שלפניי שהעותרת תוקפת תעריף שנקבע בחוק עזר שפורסם ברשומות ונבחן על ידי שר הפנים, חזקת התקינות עומדת לזכותה של המשיבה.

אך חשוב לזכור כי לא מדובר בחזקה חלוטה, ראו תוצאת ההליך בעניין ארגון הקבלנים בו התבררה שאלה דומה.
לאחר שמיעת כל הטיעונים וניתוח הטעונים וחוות הדעת, התקבל הרושם כי בסוגיות מהותיות שמיד אנתח אותן, בחרה המשיבה להסתפק בקיומה של חזקת התקינות מבלי להתאמץ ולהתמודד עם פגמים כבדי משקל עליהם הצביעה העותרת. ל משיבה אין חסינות מפני ביקורת שיפוטית והיא אינה רשאית לדרוש ולגבות כל סכום שייראה לה.
שטחי שירות- אפתח בניתוח שאלת גודל שטחי השירות שנלקחו בחשבון בעת קביעת התעריף, משתי סיבות, האחת אותו נתון של שטחי שירות - 3,089,519 מ"ר נלקח כנתון בכל שלושת ההיטלים ואם נפלה בו טעות מהותית, יש בכך השלכה לגובה התעריף בכל שלושת ההיטלים.
והשנייה- לצורך בדיקת קיומו של הפגם, לא נדרשת מדידה או הערכה אלא די בשימוש במחשבון, ובנתונים הבסיסיים עליהם הסתמכה המשיבה.

מטיעוני שני הצדדים עולה כי שטחי השירות "ברוטו" כהגדרתם על ידי המשיבה בתחשיביה, אינם משקפים את שטח השירות אותו ניתן לממש, ולכן המשיבה בתחשיב התייחסה רק לשטח שירות "נטו".

למעשה מוסכם על הצדדים כי שטחי שירות לפי תכניות מפורטות ישנות, ניתן לממש רק בצורה חלקית בשיעור של כ-40% ובבניה חדשה לפי תכנית חד/2020 סביר כי רוב שטח השירות ימומש או במילים אחרות שטחי שירות ברוטו לפי תכנית חד/2020 הם גם שטחי נטו (או כמעט שטחי הנטו).

לעניין זה טענה ב"כ העותרת כי עיריית חדרה עשתה עבודה יסודית ורצינית מיפתה את התכניות בשכונות הוותיקות ובדקה כמה בפועל מיישמים שם את שטחי השירות והגיעה להערכה של 40%, הערכה המוסכמת על העותרת. אלא שלטענת מומחה העותרת, אייל דדיה (נספח נג לעתירה), ביחס לבניה הקיימת, עורך התחשיב מטעם ה משיבה הפחית 60% משטחי השירות כדי להגיע לשטח השטחים הישימים, ולאחר שהוסיף אותם לשטחים האחרים, הפחית שוב 60% ולכן במקום 40% שטחי שירות נכללו בתחשיב רק 16% משטחי השירות של הבניה הקיימת (סעיף 239.6 לעתירה) וביחס לבניה חדשה בחר עורך התחשיב לכלול שטח של 40% כשטח ישים במקום 100% שטחי שירות (סעיף 239.7 לעתירה). להערכת אייל דדיה מדובר בפגם מהותי הדורש הפחתה של תעריף ההיטל לשטח בניה בכ-31%.

ולשם הבנת הבעיה ופתרונה, יש לפנות לנתוני המשיבה כפי שפורטו בנספח יב לחוות דעתו של דדיה המתאר את שטחי השירות ברוטו שנמדדו על ידי ה משיבה בתוכניות מפורטות ישנות ולפי נתוני ה משיבה שטחי השירות המדודים הם 4,560,000 מ"ר, להערכת עורכי התחשיב מטעם ה משיבה רק כ-39% מתוך שטחי השירות הנ"ל ניתנים למימוש ולכן שטח השירות "נטו" הועמד על 1,783,000מ"ר.
שטחי השירות ברוטו לפי תכנית חד/2020 נמדדו וחושבו על ידי המשיבה והועמדו על שטח של 5,947,624 מ"ר, מוסכם כי בבנייה חדשה רוב שטח השירות ברוטו מנוצל ולכן הוא צריך להיות קרוב לשטח זה.
בסה"כ לפי נתוני המשיבה המדודים והמחושבים, לצורך חישוב תעריף ההיטלים, יש לקחת בחשבון שטחי שירות בשיעור של 1,783,000 מ"ר+ 5,957,624 מ"ר ובסה"כ 7,740,624 מ"ר.

אם נבחן את נתוני תחשיב המשיבה שהובאו לאישור שר הפנים נראה כי ה משיבה הסתמכה על שטחי שירות בשיעור כולל של 3,089,519 מ"ר, פער גדול, חוסר של 4,651,105 מ"ר ללא כל נימוק.
אם נחפש תשובה לפער העצום בכתב התשובה, בכתב התשובה המתוקן, בעיקרי הטעון של המשיבה, בטיעוני המשיבה בדיון ובחוות דעת המומחה מטעמה, קוסוור, נמצא התעלמות משאלה זו. עיון קל בתחשיב ה משיבה מראה את הטעות החישובית שהביאה לטעות בבסיס הנתונים. וגם אם אניח כי מדובר בטעות בתום לב, לא יכולה הרשות המינהלית לבחור במודע להתעלם ולחשוב כי חזקת התקינות פוטרת אותה מכל בדיקה, הסבר או בקורת.
להמחשת הטעות אציג את נתוני שטחי הבניה בטבלה מתוך תחשיב המשיבה:

התכנית
שטח עיקרי מ"ר
שטח שירות מ"ר
סה"כ בניה מ"ר
תוכניות מפורטות
4,361,654
1,776,175
6,526,775
חד/2020
3,651,439
5,947,624
9,599,063
סה"כ
8,013,093
7,723,799
16,125,838
אחוזי מימוש
90%
40%

שטח לחישוב לאחר מימוש
7.211,784
3,089,519
10,301,303

השורה השלישית בטור השלישי מסבירה את הטעות, אמנם יש להכפיל את שטחי השירות שנמדדו בתכניות המפורטות ב-40%, אלא שלצורך כך יש לכתוב את שטחי השירות ברוטו, שעומדים כאמור לפי נתוני המשיבה על 4,560,000 מ"ר. רישום שטחי השירות נטו 1,77,6175 מ"ר והכפלתם פעם נוספת ב-40%, משמעם קבלת שטחי שירות מוקטנים ולא נכונים ואזכיר כי ככל שהעלויות מתחלקות בגודל שטח קטן יותר, גובה התעריף וההיטל גדלים יותר.

גם בחישוב שטח השירות נטו לפי חד/2020, עולה כי שטח ברוטו של 5,947,624 מ"ר הוכפל גם הוא במקדם מימוש של 40%.

בהליכים שקדמו להכנת התחשיב, בניתוח התחשיב ובנתונים שהוצגו בפני שר הפנים, נטען לאחוזי מימוש אחרים, לא אחוז מימוש של 16% (שהוא האחוז שנלקח בפועל 40%X40%) לגבי שטחי שירות בתוכניות מפורטות קודמות ולא אחוז מימוש של 40% לגבי שטחי השירות בתכנית חד/2020 החדשה שנלקח בפועל למרות שלפי הבנייה החדשה, רוב שטחי השירות מנוצלים בפועל.

[בתחשיב שהוצג בפני שר הפנים, חושבו שטחי השירות נטו בשיעור של 1,783,000 מ"ר, ולא 1,776,175 מ"ר, פער שאינו מהותי בהתחשב שמדובר באחוז מימוש ששיעורו נע בין 39% ל-40%].

הניתוח הנ"ל עולה בצורה ברורה וחד משמעית מחוות דעתו של מומחה העותרת, הכלכלן דדיה שצורפה לעתירה (נספח נד), שבנושא זה הסתמך על נתוני המשיבה ולוח הכפל.

מצופה מהרשות המינהלית –גם אם רק בעת קבלת העתירה היא נחשפה לטעות החשבונאית-להציג הסבר מדוע הופעל אחוז המימוש פעמיים במקרה אחד ושלא לצורך במקרה השני, או להודות בקיומה של טעות ולחפש פתרון בהתאם לכללי המשפט המינהלי.

המשיבה בחרה פשוט להתעלם. היא נעזרה במומחה מטעמה- קוסוור שמכיר את התחשיבים ממקור ראשון בתור מי שפעל מטעם חברת אורבניקס בע"מ שהכינה את התחשיב המקורי. המומחה קוסוור הכין חוות דעת לתמיכה בכתב התשובה (נספח כ לכתב התשובה המתוקן), אלא שאין בחוות דעתו התמודדות עניינית עם הפער בין שטחי השירות ברוטו לשטחי השירות נטו ואדגיש המחלוקת היא כיצד הגיעה המשיבה לגודל שטחי השירות נטו שהועברו לאישור שר הפנים.

קוסוור, מומחה המשיבה בחר להזכיר בסעיף 5 עמוד 6 לחוות דעתו (נספח כ לכתב התשובה המתוקן) את היחס בין השטח העיקרי לבין שטח השירות, יחס שאינו רלוונטי לשאלה שבמחלוקת, שני הנתונים שטח עיקרי ושטח שירות הם ממצאים עובדתיים אותם ניתן לחשב ולמדוד מתוך התכניות וליחס ביניהם אין משמעות, שני הנתונים מייצגים את המצב התכנוני בפועל כפי שהוא מופיע בתכניות. ה משיבה אימצה הסבר זה בכתב התשובה המתוקן ובעיקרי הטיעון (סעיף 101) מבלי שהצלחתי להבין מדוע.

בראש ובראשונה אם לטענת המשיבה יש להפחית את הגודל של שטחי השירות המדודים בפועל (שטחי ברוטו) בהתחשב בשטחים העיקריים, יש לציין זאת במפורש בתחשיב המקורי של ה משיבה וליידע את שר הפנים כי כך עשתה, ולא מצאתי ביטוי לכך באף אחד מהמסמכים ששימשו להכנת התחשיב או לאישורו על ידי חברת ג'יגה (כל הנתונים מ'זמן אמת' הוצגו על ידי המשיבה בנספח יד לכתב התשובה המתוקן שכולל 15 נספחי משנה).

לעומת זאת היחס בין שטח השירות ברוטו לשטח השירות נטו, נקבע לפי הערכה מהי יהיה המ ימוש הצפוי, בשטח שתוכנן ונבנה לפני שנים ובשטח שתוכנן לאחרונה. העותרת הסכימה עם אחוז המימוש שקבעו נציגי המשיבה, אלא שהמשיבה נקב ה באחוז אחד ופעלה בטעות לפי אחוז אחר.

מאחר ובעזרת מחשבון מתבררת הטעות ללא מאמץ רב, היה על מומחה המשיבה והמשיבה בעצמה להסביר מדוע נעשה פעמיים שימוש במקדם אחוז השימוש.

יובהר כי גם בדיון בעל פה לא ניתנה תשובה לשאלה זו מב"כ המשיבה שהפנה לחוות דעת המומחה מטעמה, שכאמור התעלם מהשאלה.

לסיכום- נפל פגם מהותי בבסיס תחשיב התעריף של ההיטל, מהשטח הכולל על פיו חושב התעריף הושמטו שטחי שירות בגודל של 4,651,105 מ"ר ואם נזכור כי השטח הכולל לאחר ההפחתה הסתכם ב- 10,301,303 מ"ר, מדובר בפער מהותי שהביא להגדלת תעריף היטל הסלילה בצורה משמעותית.

אמנם עומדת למשיבה חזקת התקינות, אך הפער בשטחים, העביר את הנטל למשיבה על מנת שתיתן הסבר והיא בחרה להתעלם מהנתונים הספציפיים ולהסתפק באמירות כלליות. בנסיבות אלו, לא ניתן לדרוש תשלום בגין היטל שתעריפו אינו נכון בשל פגם מהותי בבסיס הנתונים ודי בכך כדי להביא לביטול דרישת התשלום ככל הנוגע להיטל הסלילה.

השטח הכולל 10,301,303 מ"ר, שהוא כאמור שטח חסר בצורה משמעותית, היה גם השטח לפיו חושבו תעריפי היטל השצ"פ והיטל התיעול, כך שנשמט בצורה קיצונית הבסיס לפי נקבע תעריף כל שלושת ההיטלים, לתוצאה הראויה בעקבות פגמים אלו אתייחס בסופו של פסק הדין.

השתתפויות הממשלה- אזכיר כי לשם חישוב ההיטל יש לקחת בחשבון את העלויות שהוצאו ויוצאו על ידי המשיבה בפועל עבור עבודות סלילה בעבר והוצאות משוערות עבור סלילה בעתיד. ככל שמדובר בסלילת כבישים המהווים כבישים ראשיים, בחלק מהעלויות משתתפת המדינה ולכן על הרשות המקומית להשמיט מהעלויות מרכיב זה ואדגיש כי גביית כספים ביתר (כספים שהוציאה הממשלה ולא ה משיבה) משמעה גבית מס שלא כדין על ידי המשיבה שכן התשלום המוגדל נכנס לקופת ה משיבה במסווה של היטל למרות ש הוא למעשה מס ומביא לעשיית עושר ולא במשפט על ידי הרשות המקומית.

לטענת העותרת בעת חישוב העלויות נפלו שתי טעויות מרכזיות:
הראשונה- המשיבה בחרה להתחשב בהשתתפות הממשלה לגבי סלילת כבישים משנת 2002 ועד שנת 2016, למרות שה משיבה קבלה סכומים מהממשלה עבור סלילת כבישים לפני 2002 והיא קבלה ותקבל השתתפות כספית מהממשלה לאחר 2016.
השנייה- בעת הערכת גודל השתתפות הממשלה לא התייחסה העייריה למלוא השטח המתוכנן של כבישים מרכזיים בסלילתם משתתפת הממשלה.

כך טענה העותרת (סעיף 236 לעתירה) כי המשיבה הפחיתה סכום של 184,727,018 ש"ח בגין השתתפויות משרד התחבורה, אלא שלטענתה סכום זה משקף רק מקצת ההשתתפויות הרלבנטיות. על פי חוות דעת דדיה המומחה מטעמה יש להפחית 295 מיליון ש"ח נוספים בגין השתתפויות שקדמו לשנת 2002 והשתתפויות שתקבל ה משיבה בשנים הבאות, להערכת המומחה מטעם העותרת, מרכיב זה אם יחושב כראוי יפחית 16% מתעריף ההיטל.
על פי מומחה העותרת בתחשיב נמצא שטח כולל של דרכים של 4,084 דונם שרובם דרכים ראשיות ועורקיות, בפועל בחרה המשיבה לכלול רק 2,897 דונם ומכאן שלתחשיב לא הוכנס מימון ממשלתי בגין 1,382 דונם שהושמטו.

המשיבה בסעיף 98 לעיקרי הטיעון מטעמה טענה כי התייחסות למענקים עתידיים שתקבל המשיבה מהממשלה היא ספקולטיבי ת ואינה מגובה בתשתית עובדתית. המשיבה לא התייחסה לטענה כי לא נלקחו בחשבון השתתפויות הממשלה מהשנים שלפני שנת 2002.

קוסוור, המומחה מטעם המשיבה שהכין התחשיב המקורי מטעמה וערך חוות דעת בתמיכה לתשובה (נספח כ' לכתב התשובה המתוקן), הבהיר בעמוד 4 לחוות דעת כי הופחתו כל התקבולים של השתתפות המדי נה משנת 2002 עד שנת 2016 כולל, מעבר לכך לא התייחס לטענות העותרת.
אין מחלוקת כי כל סכומי המימון שקבלה המשיבה בין השנים 2002 ועד 2016 נלקחו בחשבון (עמוד 12 לחוות דעת דדיה ועמוד 4 לחוות דעת קוסו ור).

לא מצאתי הסבר מדוע לא כללה המשיבה בתחשיב השתתפו יות הממשלה משנים שקדמו לשנת 2002 האם כי לא היו תשלומים או שהחליטה המשיבה לה גדיל את תעריף ההיטל, להעשיר קופתה שלא כדין ולגבות כספים בגין הוצאות שלא הוצאו על ידה בפועל אלא מומנו על ידי הממשלה.
אין גם הסבר מטעם המשיבה מדוע לא לקחה בחשבון את השתתפות עתידיות של הממשלה שכן מדובר בכבישים רבים שטרם נסללו וצפוי מימון לכאורה ככל שמדובר בדרכים ראשיות. ייתכן וסברה ה משיבה כי אין בכוונת משרד התחבורה לממן ולו בשקל אחד את סלילת הכבישים, למרות שעד מועד עריכת התחשיב בשנת 2016, קבלה ה משיבה מימון נכבד, אם זו נקודת המוצא יש לצ יינה בכתובים ולנמק מדוע יחול לפתע שינוי בדרך פעולת המשרדים הממשלתיים .

מומחה המשיבה התעלם מסוגיה זו (ראו עמוד 1 לחוות דעתו), הוא התעלם מהטענה שלא נלקח בחשבון מימון ממשלתי מלפני 2002 ומימון ממשלתי צפוי לאחר 2016, הוא גם התעלם מהטענה כי 1,382 דונם הושמטו מהתחשיב ללא סיבה הנראית לעין, גם מסיבה זו לוקה תעריף ההיטל ונדרשת בחינה מחדש של נתונים אלו.

למשיבה עומדת חזקת התקינות, אך שוב אדגיש כשמתעוררת שאלה כה חדה וברורה, נדרש הסבר מפי ה משיבה או עורכי התחשיב מטעמה. מי שמתעלם מ סוגיות כאלו חזקת התקינות כבר לא עומדת לזכותו ובהעדר הסבר משכנע דין העתירה להתקבל בשאלה זו.

תיעול צמוד- לטענת העותרת (סעיף 237 לעתירה), תחשיב היטל הסלילה מסתמך על הנחה שגויה לפיה לאורך כל הכבישים קיימת מערכת תיעול צמודה. המומחה מטעמה המליץ להפחית 50% מעלות התשתיות (שמשמעה הפחתה של 7% מתעריף ההיטל).
המשיבה בסעיף 99 לעיקרי הטיעון מטעמה מבהירה כי מדובר בהכללת עלותו הבסיסית של סלילת כביש לפי הנחיות משרד התחבורה ונוהל משרד הפנים. ובטיעון בעל פה הסביר בא כוחה כי הכלל הוא שלצד כל כביש קיימת מערכת ניקוז וגם בעניין זה הפנה לעובדה כי מומחה העותרת הוא כלכלן ואין בסיס הנדסי להערכותיו.

לאחר עיון בחוות הדעת ושמיעת טיעוני הצדדים, לא מצאתי כל פגם המצדיק התערבות בשאלה זו. אבהיר כי הכלכלן דדיה אינו מהנדס וגם אם בחן תשתיות במקרים נקודתיים אחרים, איני סבור כי יש בכך כדי לסתור את הבסיס על פי נערך התחשיב במקרה זה.
המומחה דדיה חלק בסעיף 2 לחוות דעתו על ההנחה שעמדה בבסיס התחשיב כי לכל אורך הכבישים קיים תיעול צמוד, מבלי שתחשיב המשיבה התבסס לטענתו על נתונים עובדתיים ומדובר בקביעה שרירותית. לתמיכה בטענותיו הפנה המומחה לתחשיב עיריית אשדוד.
בתגובה הפנה מומחה המשיבה קוסוור למידע העובדתי שהתקבל ממנהל הפיתוח וסגן מהנדס ה משיבה שהצביע על עלויות הניקוז תוך שהוא מבהיר כי בהתאם להנחיות משרד הפנים רכיבי ניקוז של כל כביש מהווים חלק מהסלילה.

לסיכום-תשובתו של מומחה המשיבה מבססת את התחשיב ומראה כי טענת המומחה דדיה בדבר קביעה שרירותית אינה נכונה. לכך אוסיף כי הסברו של ב"כ ה משיבה בטיעון בעל פה מקובל עליי, ניקוז צמוד לכל כביש שנסלל היא פעולה טבעית ויש לקחתה בחשבון במסגרת העלויות והסתמכות על נתוני העבר- במקרה זה ניתוח מנהל הפיתוח וסגן מהנדס העיר הוא ניתוח סביר על פי אמות המידה של המשפט המינהלי ולא מצאתי כל הצדקה במסגרת ההליך שלפניי לבחון תחשיב של עירית אשדוד משנת 2006 ו סיבת שינויו בשנת 2012.

אומדן עלות למ"ר סלול- כחלק מרכזי בבניית התחשיב יש להעריך מהי העלות המוערכת לכל מ"ר סלילה, מקובל על שני הצדדים כי יש לפעול בהתאם לנוהל משרד הפנים ולקבוע נתון זה על פי מחירונים מקובלים או מכרזים והתקשרויות לפיהם פעלה ה משיבה בעבר.

העותרת טוענת כי בהתאם לנוהל משרד הפנים על עורך התחשיב להסתמך על מחירונים מקובלים (למשל "מחירון דקל"), לטענתה במקרה זה לא פעלה המשיבה כך, אלא בחרה בעלות בשיעור מנופח וגבוה, מומחה העותרת דדיה התייחס לנושא בסעיף 3 לחוות דעתו והעריך כי יש להפחית 37% מסך תעריף ההיטל.

מומחה המשיבה קוסוור הבהיר כי הבסיס לעלויות היו נתונים שמסרה לו ה משיבה בהסתמך על ניס יון רב שנים לרבות עלויות בפועל, לחוות דעתו צירף טבלת נתונים שקבל ממנהל הפיתוח וסגן מהנדס העיר (ראו סעיף 100 לעיקרי הטיעון במשיבה).

מעיון בתחשיב המשיבה ששימש בסיס לקביעת התעריף, בפרק נתוני עלויות, סעיף 5 נטען כי נלקחו בחשבון "עלויות סלילה ממוצעת של מ"ר כבישים בעיר" והוצגה טבלה של נתוני עלות סלילה למ"ר של שנת 2012 ושנת 2016.

לשאלה האם הסתמכה המשיבה על מחירוני דקל למשיבה גרסאות סותרות. בסעיף 111 לכתב התשובה המתוקן טענה ה משיבה כי "ביססה את עלויות הסלילה על מחירוני דקל", אלא שהמומחה מטעמה, קוסוור לא ידע על כך! לפי חוות דעתו (חלק מנספח כ לכתב התשובה המתוקן, עמוד 5 סעיף 3 לחוות הדעת) את העלות הממוצעת בתחשיב ה משיבה קבעה חברת אורבניקס על פי טבלה שקיבל מאינג' יהושע אבישר, מנהל הפיתוח וסגן מהנדס העיר.

בטיעונים בעל פה תמך ב"כ המשיבה בקביעה כי יש לפעול לפי מחירוני דקל אלא שבפועל הסתמכה המשיבה כדברו "על ערכים המוכרים לה", לא די באמירה כללית כזו.
מיותר לציין כי הנתון של אומדן עלות סלילה למ"ר, משפיע משמעותית על התוצאה הסופית. לא ייתכן כי גובה ההיטל יבחר "ערכים מוכרים לו" ולפי זה ייקבע גובה הסכום שייכנס לקופת המשיבה.

לטעמי קביעת גובה עלות הסלילה למ"ר בתחשיב המשיבה נעש תה בצורה החורגת בצורה קיצונית מרמת הסבירות הראויה, למצער נותרה עמומה בשל ריבוי הגרסאות מטעמה של המשיבה הדרך בה פעלה . אין למשיבה הסבר מדוע לא פעלה לפי מחירונים מקובלים, או התקשרויות קודמות, מדוע עלות ממוצעת לכל השנים נחשבת העלות משנת 2012 דווקא ולא לאחר שקלול ועריכת ממוצע של שנים נוספות ורבות.
לא ייתכן כי תחשיב שכזה ייעשה על סמך מספר שרירותי ללא נימוק. לכל המאוחר, בעת הדיון בדרישת התשלום לפני הגשת העתירה ובמהלך הדיון בעתירה היה על המשיבה להציג נתונים ולאפשר בדיקתם על ידי העותרת. מחוות דעת מומחה המשיבה משתמע כי בעת עריכת התחשיב שהועבר לאישור שר הפנים הוא ק יבל מספר מהעירייה ואימץ אותו, מספר שייתכן גבוה מהעלות הנכונה ולכן לא ניתן לגבות את ההיטל על פי תעריף שנקבע על נתון בדרך החורגת בצורה קיצונית מרמת הסבירות הראויה.

לסיכום פרק זה, תחשיב המשיבה על פיו אישר לאחר מכן שר הפנים את תעריף היטל הסלילה לא עומד במבחני המשפט המינהלי אשוב ואפנה לעניין ארגון הקבלנים:
"התחשיב הוא אפוא מרכיב מרכזי וחשוב בתהליך קביעת ההיטלים והאגרות, וממילא הוא נושא משקל מהותי בעת שנבחנת סבירותם של ההיטל או האגרה שנקבעו. מתוך חובתה של הרשות לנהוג בהגינות ובסבירות נגזרת החובה המוטלת עליה לבסס את החלטותיה על תשתית עובדתית ראויה".

לכולנו מוכרת הלכת אי ההתערבות וחזקת התקינות וכנראה המשיבה סברה כי בשל כך היא לא צריכה להתאמץ ולהגיש כתב תשובה מפורט, אין צורך בחוות דעת רצינית של מומחה מטעמה ודי אם יתייחס במספר שורות ובכלליות לטענות העותרת.

אמנם אנו נמצאים בהליך מינהלי עליו חלים כללים ייחודיים להכרעה במחלוקות בין מומחים, אלא שלאור התשובה הכללית והחלקית של המשיבה וחוות דעת המומחה מטעמה שאין בה התמודדות עם חוות דעת מקיפה ומעמיקה של מומחה העותרת, אין בפניי מחלוקת בין מומחים. בפניי חוות דעת רצינית של דדיה מומחה העותרת, ועמדה מתחמקת מטעם ה משיבה. די בכך כדי לסתור את חזקת התקינות, העובדה כי התחשיב של המשיבה על הפגמים בו, אושר על ידי משרד הפנים, אינה משמשת הסבר לשלושת הפגמים המהותיים-טעויות חישוב בעת קביעת גודל שטחי השירות, התעלמות מחלק מהסכומים העתידיים של השתתפות משרדי הממשלה וקביעה חסרת נתונים של אומדן עלות הסלילה למ"ר.

אני משוכנע כי אם היה מדובר בתחשיב על פיו המשיבה הייתה נדרשת לשלם, היא הייתה מקפידה על קוצו של יוד, הדבר בלט בשאלת הטעות האריתמטית של שטחי השירות.

היטל שצ"פ
המצב הנורמטיבי וטענות הצדדים
דרישת התשלום כללה דרישה בסכום של 13,281,954.19 ש"ח בגין היטל שטחים ציבוריים פתוחים בגין מרכיבי הקרקע והמבנה.
מיקום ביצוע העבודות מתוכנן לחלקות 186,70 אותן לא ניתן לזהות בתרשים במ/1, אך אין מחלוקת כי הן סמוכות לחלקה 235 עליה נמצאת תחנת ההשנאה של חברת חשמל (להלן-התחמ"ש).

חוק עזר לחדרה (שטחים ציבוריים פתוחים), תשע"ד -1913 (להלן- חוק העזר שצ"פ) קובע בסעיף 2 כך:
"היטל שטחים ציבוריים פתוחים נועד למימון הוצאות המשיבה בשל הקמת שטחים ציבוריים פתוחים שכונתיים או רובעיים בשטח ה משיבה, או קנייתם, בלא זיקה לעלות של הקמתם או קנייתם של שטחים ציבוריים פתוחים המשמשים את הנכס נשוא החיוב דווקא; בסעיף זה, "שטחים ציבוריים פתוחים שכונתיים או רובעיים" – שצ"פ המיועד לשמש את הנכסים המצויים בשכונה או ברובע שבו הוקם השצ"פ, לפי קביעת המהנדס; החליט המהנדס על קביעת שצ"פ שכונתי או רובעי תונח החלטתו במשרדי המשיבה ותהיה פתוחה לעיון הציבור; הודעה על החלטת המהנדס תפורסם בעיתונות בדרך הקבועה בסעיף 1א לחוק התכנון והבנייה ".

בהתאם לכך חילק מהנדס העיר את תחום העיר לרובעים (נספח נט לעתירה, נספח י לכתב התשובה המתוקן) והחליט כי נכס העותרת מצוי ברובע יא-1.

מועד החיוב בהיטל נקבע בסעיף 3 לחוק העזר שצ"פ לפי מועד תחילת העבודות כהגדרתו בסעיף 3(א)(1) לחוק העזר –שצ"פ כך:
"גמר תכניות לפיתוח השטחים הציבוריים הפתוחים וכן אישור של המהנדס, לפי הנוסח שבטופס 1 לתוספת השנייה, ולפיו בכוונת המשיבה לצאת למכרז ביצוע עבודות כאמור או להתקשר כדין בדרך אחרת לביצוע עבודות כאמור, בתוך 12 חודשים ממועד מתן האישור".

ולמקרה של בנייה הטעונה היתר בניה הוגדר כך המועד בסעיף 3(א)(2) לחוק העזר :
"אישור בנייה חדשה בנכס; לא החלו עבודות לפיתוח שטחים ציבוריים פתוחים המיועדים לשימוש הנכס, עד לאישור בקשה להיתר בנייה כאמור, יאשר המהנדס לפי טופס 2 לתוספת השנייה כי הליך תכנון העבודות כאמור מצוי בעיצומו וכי תחילת ביצוע העבודות צפויה להתקיים בתוך 12 חודשים ממועד מתן האישור".

ביום 4.8.2016 אישר מהנדס העיר את תחילת ביצוע עבודות להקמת שטחים ציבוריים פתוחים בחלקות 70, 186 ברובע יא-1 (חלק מנספח ב' לעתירה) ובאופן מפתיע לכתב התשובה המתוקן צורף אישור אחר, אישור מיום 31.12.2017 (נספח יא לכתב התשובה המתוקן) מבלי שהמשיבה מסבירה מדוע נדרש אישור נוסף, מאוחר לדרישת התשלום ולכך אתייחס בהמשך.

העותרת העלתה כל טענה אפשרית נגד החיוב ואציג טענותיה בתמציתיות- לטענתה חוק העזר פגום, אישור המהנדס אינו נכון ואינו ערוך כדין, תעריפי ההיטל בלתי סבירים והם כוללים תחשיב בכפל ובנוסף טוענת העותרת כי המועד לביצוע העבודות לפי תעודת המהנדס חלף.
עוד טענה כי השצ"פ מזערי בגודלו, בשטח של כדונם לערך בחלקות 70 ו-186 ממזרח לתחמ"ש (תרשים 4 עמוד 25 לעתירה), אינו מיועד לשמש את העותרת ואינו מקיים זיקת הנאה ממשית לנכסי העותרת. ברובע יא-1 קיים שצ"פ משמעותי מלפני חוק העזר ולכן לא מדובר בביצוע שצ"פ לראשונה, במקום כבר קיימת צמחיה ולא נדרש כל שינוי, רצוע ת השצ"פ היא חלק משצ"פ נחל חדרה שהוא שצ"פ עירוני (ולא רובעי) ומי שאחראי על רצועת הנחל היא רשות הניקוז. בצמוד למפעל העותרת קיים שצ"פ משמעותי (שדרת אקליפטוסים) מלפני תחולת חוק העזר ולא ניתן לחייב נכסים ותיקים שקיימים עוד לפני תחילתו של חוק בהיטל, כך גם עולה מפרוטוקולים של מועצת העיר וכי ה משיבה נוקטת מדיניות מפלה באופן שלא נשלחו דרישות לתשלום היטל שצ"פ לכל הנכסים ברובע.

המשיבה הבהירה מטעמה כי לפי השיטה ההיטלית, גודל השצ"פ והיקף עלות הקמתו אינם רלבנטיים. לא נדרשת הנאה קונקרטית מהשצ"פ של כל בעל נכס ודי בזיקה מינימלית. פגם בפרסום החלטת המהנדס באשר לרשימת השצ"פים המיועדים אינו מביא לביטול החיוב ולפי הפסיקה יש לחייב גם נכסים ותיקים. עוד הדגישה כי תעריף חוק העזר נבדק ואושר על ידי משרד הפנים. המשיבה הדגישה בסעיף 19 לכתב התשובה המתוקן (שתוכנו נתמך בתצהיר סגן מהנדס העיר) כי דרישת התשלום לא מתייחסת לשטחי קרקע ומבנים אשר בגינם שולמו היטלי פיתוח בעבר.

ולהלן התייחסותי לטענות הרלבנטיות.

מיקום השצ"פ- האם כלול בתחום נחל חדרה והאם הנושא הוכרע בפסק דין השופט קיסרי
העותרת טענה כי עבודות השצ"פ בגינן הוצא החיוב כלולות בתחום עבודות שצ"פ נחל חדרה, בטיעון בעל פה טענה כי את העבודות בפועל מבצעת חברת או.פי.סי חדרה בע"מ (להלן-או.פי.ס.י) וניתן לטענתה ללמוד מהיתר הבניה שקיבלה או.פי.סי על הזהות במיקום העבודות.
למרות שהיתר הבניה לא צורף לעתירה או לעיקרי הטיעון ולמרות שחברת או.פי.סי לא הוזכרה כלל בטיעוני העותרת, המשיבה נתנה הסכמתה להצגת התשריט להיתר הבניה לאחר הדיון.
בהתאם לכך נתתי תוקף של החלטה לאותו הסדר דיוני על מנת לבחון האם מדובר באותו שטח ואותו שצ"פ ולאחר הדיון הוגש התשריט הרלבנטי.

בחנתי את התשריט (שהוגש ביום 15.2.2019) המהווה חלק מהיתר הבניה הנ"ל אל מול נספח יג לכתב התשובה המתוקן המתאר באחד מעמודיו את מיקום ביצוע עבודות השצ"פ הרובעי בחלקה 186 (נספחים יא ויב לכתב התשובה המתוקן כוללים את אישור המהנדס ואת פירוט העבודות).

שוכנעתי כי דרישת התשלום הוצאה בגין עבודות שצ"פ רובעי המתוכננות לביצוע בחלק מחלקה 186, בלי כל קשר לעבודות שתבצע או.פי.סי מכוח ההיתר שהוצג לאחר הדיון. אמנם היתר הבניה כולל גם בנין גשר הולכי רגל ושביל בטון שייבנו על חלקה 186, אך אין בכך כדי לשנות את הקביעה הבסיסית, כוונת המשיבה לבצע עבודות שצ"פ רובעי באישור מהנדס ה משיבה בחלקות 70 ו-186 ולא מצאתי כי נפל פגם כל שהוא בדרישת התשלום ככל שמדובר במיקום וטיב העבודות המתוכננות.

לסיכום-אני קובע כי השצ"פ בגינו הוצאה דרישת התשלום נמצא מחוץ לתחום פעילות או.פי.סי הוא אינו כלול בהיתר שהיא קבלה ואינו חלק מעבודות שצ"פ נחל חדרה. השצ"פ בגינו הוצאה דרישת התשלום תואם את אישור מהנדס העיר (ראו נספחים יא, יב, יג לכתב התשובה המתוקן). צודקים ב"כ המשיבה כי הנושא אף נקבע מפורשות על ידי השופט קיסרי בעת"מ 55543-09-16 הנ"ל וגם מסיבה זו מנועה העותרת לטעון אחרת. תוך שאני מדגיש כי גם ללא השתק הפלוגתא, שוכנעתי כי עבודות השצ"פ בגינן הוצא ה הדרישה הן עבודות אחרות כחלק ביצוע שצ"פ רובעי.

אישור מהנדס העיר לפי חוק העזר שצ"פ
מהנדס העיר הוציא משום מה שני אישורים שנועדו לצורך גביית היטל השצ"פ בקשר לאותן עבודות, אישור מיום 4.8.2016 (חלק מנספח ב' לעתירה) ואישור מיום 21.12.2017 (נספח יא לכתב התשובה המתוקן), לא מצאתי התייחסות מטעם הצדדים לשאלה מדוע נדרשו שני האישורים וכיצד מתיישב האישור השני מיום 21.12.2017 עליו מסתמכת המשיבה עם העובדה כי דרישת התשלום נשלחה ביום 19.11.2017. כפי שציינתי במבוא, דין דרישת התשלום בנושא היטל השצ"פ להתבטל בשל גובהו של התעריף שאם לא כן הייתי מורה לצדדים להתייחס במפורש לסוגיית אישור המהנדס מיום 21.12.2017.

למעלה מן הצורך, עיון בתוכן שני אישורי מהנדס העיר מראה שהם אינם זהים, ראו למשל התוספת "השצ"פ מיועד לשמש את כלל בעלי הנכסים המצויים ברובע יא-1" קביעה הכרחית לפי סעיף 2 לחוק העזר-שצ"פ שאינה מופיעה במפורש באישור מיום 4.8.2016 (חלק מנספח ב' לעתירה).

העותרת העלתה טענה נוספת, בקשר לאישור מיום 4.8.2016, טענה המקובלת עליי.
פגם בולט עולה מהעובדה שאף אחד מהאישורים אינו ערוך לפי טופס 1 או טופס 2 שצורפו לתוספת השנייה לחוק העזר –שצ"פ ולא ברור מאישורים אלו, האם הסתיים הליך התכנון, האם בכוונת המשיבה לצאת למכרז, האם יש היתר בנייה.
שאלה זו משמעותית מאחר ובינתיים חלפו כמעט 3 שנים ממועד הוצאת האישור הראשון וכשנה וחצי ממועד דרישת התשלום ולא מצאתי בתשובת המשיבה פתרון לסוגיה זו או עדכון האם יש היתר בניה או הסתיימו הליכי המכרזים. המשיבה בחרה להתעלם מטענה זו והיא לא מתייחסת אליה בתשובתה, גם לא בעיקרי הטיעון וגם לא בטיעון בעל פה.
המסקנה המתבקשת היא כי לא הוכח המועד לתחילת החיוב, הודעת המהנדס שאינה תואמת את הוראות חוק העזר –שצ"פ, טרם יצרה מועד לחיוב.
טופס 1 לתוספת השנייה של חוק העזר מחייב את מהנדס העיר לנקוב במועד האחרון בו תקדם המשיבה את היציאה למכרז או להתקשר כדין בדרך אחרת, מועד שהושמט משני האישורים.

המשיבה בסעיף 15 לכתב התשובה המתוקן צרפה כתב כמויות לביצוע השצ"פ, אך לא די בכך כדי לעמוד בדרישת חוק העזר-שצ"פ, לשאלת קיום היתר בניה, סיום הליכי תכנון ומכרז. ואני תוהה מדוע המשיבה שטרחה לצרף תצהיר לכתב התשובה המתוקן מטעם סגן מהנדס העיר אינג' אוגרבי, לא התייחסה בעובדות כתב התשובה המתוקן (ובתצהיר) לשאלות אלו.

העותרת בסעיף 147 לעתירה הסבירה כי "לא נראית בעין תחילתה של עבודה כל שהיא בשטח", חיפשתי ולא מצאתי בכתב התשובה המתוקן או בטיעוניה של המשיבה תשובה לשאלה זו.

לסיכום- די בפגם העולה מאישורי מהנדס העיר (כל אחד בנפרד) כדי לבטל את דרישת החיוב בנושא היטל השצ"פ משום שלא הוכח כי התגבש המועד לחיוב או למצער בשל הוצאת שני אישורים שונים, השני מאוחר למועד הוצאת דרישת התשלום יש בכך כדי לסתור את חזקת התקינות, במיוחד שהמשיבה בחרה שלא להעלות טענה כל שהיא בנושא.

האם מתקיימים תנאי חוק העזר- שצ"פ ליצירת החיוב
בחוק העזר –שצ"פ מודגש כאמור לעיל כי לא נדרשת זיקה לעלות הקמת השטחים הציבורים ומכאן שגם לא רלבנטי שטחו של השצ"פ אותו מקימים. על פי חוק העזר די במיקום הנכס ברובע בו הוקם שצ"פ כדי ליצור חיוב, לא נדרש כי הנכס יהיה נכס גובל או תגרם הנאה ספציפית של משתמשי הנכס מאותו שצ"פ.

עוד אבהיר כי אין רלבנטיות לגודל השטח כדי להשפיע על יצירת החיוב וגם שאלת השימוש בפועל נקבעת מעצם מיקומו של השצ"פ בתחום הרובע בו נמצא נכס העותרת, לכך מצטרפת קביעה של מהנדס העיר בהתאם לחוק העזר –שצ"פ לפיה "השצ"פ מיועד לשמש את כלל בעלי הנכסים המצויים ברובע" ובמקרה שלפניי לא מצאתי כאמור לעיל קביעה כזו באישור מהנדס העיר שהוצא עובר לדרישת התשלום (נספח ב לעתירה).

בהתחשב במהותו של ההיטל ותרומתו לרווחה של הציבור כולו ובכלל זה העותרת, מן הראוי היה כי כל בעלי הנכסים ישאו בהיטל השצ"פ ולא רק בגין תוספת בניה חדשה. בעת בחינת סבירותו של התעריף אתייחס למחלוקת באשר לשטחי שצ"פ שנלקחו בכפל, אך אין כל מניעה חוקית לקחת בחשבון את כל השצ"פים המיועדים להקמה גם אם הוקמו בעבר באותו רובע או שכונה ואפנה לאמור בסעיף 19 לכתב התשובה המתוקן (שתוכנו נתמך בתצהיר סגן מהנדס העיר) לפיו דרישת התשלום לא מתייחסת לשטחי קרקע ומבנים אשר בגינם שולמו היטלי פיתוח בעבר.

סבירותו של תעריף היטל השצ"פ
בפניי הוצגו שתי חוות דעת של מומחים, דדיה המומחה מטעם העותרת וקוסוור המומחה מטעם המשיבה. גם בנושא זה בחרה המשיבה להתעלם מטענות חשובות ואני מניח כי רק כשהייתה למומחה ה משיבה תשובה טובה הוא השיב באריכות, משאר הסוגיות בחר להתעלם או לענות בכלליות.

העותרת בהשלמה לעיקרי טיעון טענה כי חזקת התקינות אינה חזקה חלוטה, היא אינה מקנה חסינות מפני ביקורת שיפוטית, והסבירה כי חוות הדעת מטעמה מצביעה על טעויות גסות בתעריפים, ובכך עבר הנטל למשיבה. לכך הוסיפה כי ההחלטה בנושא שהתקבלה על ידי חברי המועצה התקבלה בהסתמך על מצגים שגויים, תוך שהיא מפנה לדברי ראש העיר בדבר גבייה ביתר.

לטענת המשיבה (סעיף 91 לעיקרי הטיעון), חוות דעתו של מומחה העותרת אינה מבוקרת על ידי רואה חשבון וחוות דעתו לא מתיישבת עם הוראות סעיפים 20 ו-57 לפקודת הראיות. עוד הוסיפה כי תעריפי המשיבה נשענים על תחשיבים של יועצים מומחים שפעלו לפי כללים והנחיות משרד הפנים.

אקדים ואבהיר כי לא מצאתי פגם בחוות דעתו של מומחה העותרת, לא לפי פקודת הראיות ולא מצאתי מה לנתונים שהציג ולדרישת ה משיבה לבקרת על ידי רואה חשבון.

גודל שטחי השירות בקשר לתעריף זה חושב באותה טעות. בגין תכניות קודמות נלקחו רק 16% משטחי השירות ברוטו (במקום 40%) ובגין תכנית חד/2020 נלקחו רק 40% (במקום כ- 100%). כך שגם במקרה זה נפל פגם מהותי בבסיס תחשיב התעריף של ההיטל, מהשטח הכולל על פיו חושב התעריף הושמטו שטחי שירות בגודל של 4,651,105 מ"ר, מדובר בפער מהותי שהביא להגדלת תעריף היטל הסלילה בצורה משמעותית.

שטח שצ"פ בכפל- אין מחלוקת בין המומחים כי יש חפיפה מסוימת בשטחי השצ"פ שנקבעו בתכנית חד/2020 לבין תכניות אחרות בהם תוכננו שטחי שצ"פ. אין גם מחלוקת כי אין לחשב שטח שצ"פ שכזה פעמיים ויש להפחיתו מהשטח הכולל.

המומחה דדיה פרט בצורה מעמיקה ומוחשית את השטחים שחושבו בכפל תוך הצגת תרשימים של 11 תכניות אחרות והצביע על שטח חופף לשטח השצ"פ בחד/2020 כך שבסה"כ לטענתו יש להפחית 449 דונם משטחי השצ"פ בעת חישוב התעריף, בנוסף ל-745 דונם שהפחיתה המשיבה.

בסעיף 1.16 ואילך לחוות דעתו הוא מצביע על חפיפה בשטחי שצ"פ לפי תכניות חד/1200 וחד/1200א, שטח חופף של 157 דונם, בסעיף 1.25 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 48 דונם שמופיע בתכנית חד/765 שחושב בכפל. בסעיף 1.33 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 30 דונם שמופיע בתכנית חד/ 905 וחושב בכפל. בסעיף 1.38 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 90 דונם שמופיע בתכנית חד/1300 שחושב בכפל. בסעיף 1.42 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 50 דונם שמופיע בתכנית חד/1135 שחושב בכפל. בסעיף 1.46 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 38 דונם שמופיע בתכנית חד/1061 שחושב בכפל. בסעיף 1.49 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 20-30 דונם שמופיע בתכנית חד/במ/900 שחושב בכפל. בסעיף 1.52 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 12 דונם שמופיע בתכנית חד/764 שחושב בכפל. בסעיף 1.55 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 16.6 דונם שמופיע בתכנית חד/1240 שחושב בכפל. בסעיף 1.58 לחוות דעתו הוא מצביע על שטח של 44.7 דונם שמופיע בתכנית חד/793 שחושב בכפל.

מומחה המשיבה בחר בחוות דעתו שלא להתמודד עם אף אחת מ-11 הטענות הספציפיות, הוא מזכיר בעמוד 6 לחוות דעתו כי הופחתו 741 דונם ומצרף טבלה בעמוד 7 שאין בה נתונים המתייחסים ספציפית לשאלות שבמחלוקת ובכך הסתיימה תשובה ה משיבה. בדרך כללית זו התייחסה המשיבה לנושא בסעיף 103 לעיקרי הטיעון מטעמה, שטח בגודל 449 דונם הופחת ונלקח בחשבון כחלק משטח כולל של 887 דונם.

לסיכום מרכיב זה - גישת המשיבה היא גישה מתחמקת, ל משיבה עומדת חזקת התקינות אך היא לא מקנה לה זכות להתעלם מתהיות העולות מהתחשיב לפיו פעלה. על מומחה ה משיבה או כל נציג אחר מטעמה היה להתמודד ולהסביר כל מקרה ומקרה מאותם 11 מקרים .
מומחה המשיבה בחר להשיב בגישת "סמוך עלינו" לפיה הופחת כל מה שצריך להפחית ללא הסבר, לטעמי לא די בתשובה זו וגם מבחינה זו התעריף פגום ובהעדר הסבר ענייני הוא חורג בצורה קיצונית ממתחם הסבירות באופן של הוספת 449 דונם לגודל שטחי השצ" פ בכפל או למצער לא הוצ ג הסבר ענייני לכך.

שצ"פ עירוני מול שצ"פ רובעי/שכונתי- מומחה העותרת העלה בסעיף 2 לחוות דעתו טענה נוספת בעניין הכללת שצ"פ עירוני של נחל חדרה, למרות שהיטל שצ"פ צריך להתייחס רק לשטחי שצ"פ ברובע או בשכונה.

במקרה זה מקובלת עליי תשובה המשיבה (סעיף 104 לעיקרי הטיעון מטעמה), וחוות דעת המומחה מטעמה שהפעם מסר בחוות דעתו תגובה ארוכה ומנומקת, לפיה בצמוד לשטחי השצ"פ הנ"ל יש שכונות מגורים, בהן מתוכננים לבנייה 4,600 יחידות דיור במתחמים סמוכים (מתחמים 27-1 ). לכן לא מצאתי פגם בדרך בה פעלה המשיבה.

האם עלויות עמודי תאורה חושבו בכפל- על פי סעיף 3 לחוות דעת מומחה העותרת, חושבו בכפל עלויות עמודי התאורה, הנתונים שהציג מומחה העותרת מראים כי עמדתו נכונה ונפל פגם בחישוב. אלא שמומחה המשיבה הראה כי בפועל הטעות תוקנה עוד לפני אישור התחשיב (טבלה 3 לחוות דעתו) ואני מסתפק בתשובה זו ומכאן שדין הטענה להידחות.

לסיכום- הדרך בה חושב תעריף היטל השצ"פ חורג בצורה קיצונית מרמת הסבירות הראויה. ה משיבה בחרה בטעות שלא לכלול את מלוא שטחי השירות ולכלול בכפל חלק משמעותי משטחי שצ"פ שמופיעים באופן חופף בין תכנית חד/2020 ל-11 תכניות אחרות. אמנם התחשיב הפגום נבחן ואושר על ידי שר הפנים וקיימת חזקת תקינות לחוק העזר, אלא שמתגלות טעויות לכאורה והמשיבה מסרבת להתייחס אליה ן בתשובתה, אין מנוס מלקבוע כי במקרה זה נסתרה חזקת התקינות וטענות העותרת בשני נושאים אלו נותרו ללא מענה .

היטל תיעול
דרישת התשלום כללה חיוב בהיטל תיעול בסכום של 2,676,678.07 ש"ח.
חוק עזר לחדרה (תיעול), התשנ"ב-1992 (להלן-חוק העזר-תיעול) קובע כך בסעיף 3(א):
"בעל נכס הנמצא באזור איסוף שלגביו נמסרה או פורסמה הודעה כאמור בסעיף 2, ישלם למועצה היטל תיעול בשיעורים שנקבעו לפי הוראות סעיף 2".

על פי סעיף 1 לחוק כל שטח מרחב התכנון המקומי חדרה נחשב כאזור איסוף.

גם בנושא זה העלתה העותרת כמעט כל טענה אפשרית אותן ריכזה תחת 8 נושאים, העותרת טוענת כי עבודות התיעול החלו להתבצע בשנות ה-90 והיא מפנה לדריש ה לתשלום היטל תיעול מיום 25.10.1995 (נספח נו לעתירה), הדרישה מתייחסת לחלקה 113 ולכן עילת החיוב התיישנה לטענתה.
היא העלתה גם בקשר להיטל זה טענות שנטענו גם בקשר להיטל הסלילה בדבר היותו מנוגד להסכם הפשרה ולהתחייבות משנת 2004. עוד טענה כי מדובר בחיוב בכפל בשל תשלום היטל תיעול בעד המבנים במפעל. בנוסף טוענת העותרת (פרק ג.9 לעתירה) כי למפעל קיימת מערכת ניקוז שהוקמה ומומנה על ידי העותרת.

עוד מעלה העותרת בפרק ו4 לעתירה טענה כי הדרישה לתשלום היטל תיעול בטלה מחמת העדר הכרזה כדין על אזור איסוף אחד, תוך שהיא מפנה לפסק דינו של השופט סוקול שניתן במסגרת עת"מ 25817-09-10 אנצלביץ נגד עיריית חדרה (18.7.2012) שביטל דרישת תשלום על פי היטל התיעול בשל העובדה כי לא הוגדר אזור האיסוף בתחומי עיריית חדרה.

עוד טענה בפרק ו.5 לעתירה כי לא התקיימו התנאים המוקדמים הנקובים בחוק העזר-תיעול, לא נמסרה לעותרת הודעה לפי סעיף 2(ה) לחוק העזר ולא פורסמה הודעה כאמור, תוך שהיא מפנה לפסק הדין של השופט קיסרי בו בוטלה דרישת תשלום דומה.

להערכתה לא בוצעו עבודות תיעול על ידי המשיבה (בשל דרישת התשלום שאינה מפורטת לטעמה ). לטענתה חיוב בהיטל תיעול אפשרי רק בגין התגבשות החיוב לראשונה ועילה זו התגבשה בשנות ה-90 ולכן יש התיישנות או שיהוי.
העותרת צרפה הודעות לדוגמא על חיוב ארנונה כללית שכללו גם תשלום בגין היטל תיעול (נספח מו לעתירה) ומכאן שלטענתה המשיבה גבתה היטל תיעול בגין כל השטח הבנוי המחויב בארנונה.

עוד טענה כי מדובר בחיוב בכפל, בגין חיובי ארנונה והיתרי בניה שילמה עבור מרכיב בניה בשטח של 145,421 מ"ר ואילו לפי הדרישה השטח הבנוי 143,400 מ"ר.

וגם בנושא התעריף לטענת העותרת הוא חושב באופן שגוי, תוך הפנייה לטענתה בדבר שטחי השירות כמפורט בנושא תעריף היטל הסלילה.

המשיבה חולקת על טענות העותרת, לטענתה (סעיף 201 לכתב התשובה המתוקן) היא ביצעה ומבצעת עבודות תיעול נרחבות בהתאם לתכנית אב לתיעול. לטענתה מתקיימים כל התנאים להשתת חיוב בהיטל תיעול (סעיף 61 לעיקרי הטיעון), והיא מדגישה (סעיף 63 לעיקרי הטיעון) כי החיוב הוטל בעקבות התקנת תיעול וניקוז ברחוב הגובל בנכס, ברחוב האומן ורחוב הוכברג בסמיכות לנכסי העותרת, המנקז באופן ישיר את מי הגשמים הנקווים במגרשיה של העותרת ומונעים הצפות בחורף.

המשיבה הפנתה לאישור המהנדס מיום 30.11.2011 לפיו כל שטח מרחב התכנון המקומי בחדרה הוא אזור איסוף אחד (נספח ט לכתב התשובה המתוקן) והבהירה כי תשלומי העבר ששילמה העותרת היו בגין מרכיב הבניה בלבד והם הופחתו מדרישת החיוב (פרק יב לכתב התשובה המתוקן) ולתמיכה הפנתה המשיבה להחלטת מועצת ה משיבה מיום 20.1.1999 לפיה התשלומים באותה תקופה היו לפי שטח הבנייה ולא שטח הקרקע.

הכרעה בעניין היטל תיעול
לאחר שניתחתי טענות הצדדים, הוראות חוק העזר- תיעול והפסיקה אני סבור כי לא הוכח כי העותרת שילמה היטל תיעול בעבר, במובן דמי השתתפות וקביעותיי לעניין הסכם הפשרה או התחייבות משנת 2004 בנושא היטל הסלילה חלות גם לגבי היטל התיעול.

החיוב בהיטל תיעול מותנה בהימצאותו של הנכס החייב בתוך אזור איסוף אשר בוצעו בו עבודות תיעול (סעיפים 3 ו- 12(ב) לחוק). מטרתן של הוראות אלו היא לוודא כי המשיבה תחייב בהיטל תיעול רק את מי שנתרמים מעבודות תיעול המבוצעות על ידה ולמנוע מצב שבו תושבי העיר ישלמו עבור עבודות תיעול שהם אינם נהנים מהן.
ראו לעניין זה ע"א 13/09 א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית בת-ים (18.7.2011):
"העובדה כי המשיבה לא הוכיחה כי הכריזה על העיר כאזור איסוף אחד, זהו פגם, אולם לטעמי פגם זה אינו מצדיק את ביטול דרישת התשלום והשבת הכספים למערערות ... הלכה למעשה למערערות לא נגרם כל נזק. נהפוך הוא: הנכסים הנדונים נהנים בפועל מהניקוז שמבוצע על ידי ה משיבה, ומכל מקום לא הוכח אחרת. בנסיבות אלה נראה לי כי אין זה ראוי שהסעד על הפרת חובתה של המשיבה יהא בביטול החלטתה ".

המשיבה הפנתה לאישור מהנדס העיר מיום 30.11.2011 (נספח ט לכתב התשובה המתוקן) לפיו נקבע כי כל שטח מרחב התכנון המקומי הוא אזור האיסוף בחדרה ולטעמי די בכך וגם אם לא היה אישור כאמור אזכיר כי ברירת המחדל בהגדרת אזור איסוף לפי סעיף 1 לחוק העזר –תיעול היא:
"לא קבע המהנדס שטח או שטחים כאמור, יהא אזור האיסוף כל שטח מרחב התכנון המקומי חדרה".

לכך אוסיף כי כבר בדיוני מועצת המשיבה במהלך השנים לא הייתה מחלוקת כי עמדת מועצת ה משיבה היא כי מרחב התכנון כולו מהווה אגן ניקוז אחד (נספחים מד, מה לעתירה).

לסיכום-לא מצאתי כל פגם בטענות העותרת באשר להיטל התיעול למעט פגם אחד, שטחי הבניה לפיהם נערך תחשיב ההיטל, כוללים את אותה טעות של הפחתת שטחי שירות ללא הצדקה. הצביע על כך מומחה העותרת בסעיף 4.19 לחוות דעתו, גם בתחשיב היטל התיעול הועמדו שטחי הבניה על שטח כולל של 10,301,303 מ"ר למרות שהשטח הנכון הוא 14,935,582 מ"ר, המשיבה כמו גם המומחה מטעמה בחרו שלא להתמודד עם הטענה הספיצפית ומכאן שגם בנושא זה התעריף שנקבע בחוק העזר שגוי, הוא חורג בצורה קיצונית מרמת הסבירות הראויה.

האם הוכחה אפליה פסולה
העותרת מעלה טענה בדבר אפליה פסולה לגבי כל אחד משלושת ההיטלים. לטענתה המשיבה לא חייבה בעלי נכסים גובלים כהגדרתם על ידי ה משיבה בתשלום היטל סלילה, ה משיבה לא חייבה בעלי נכסים אחרים בהיטל התיעול וכך גם לגבי היטל השצ"פ.

המשיבה צרפה כנספח כג' לכתב התשובה המתוקן רשימת הנכסים לבעליהם היא הוציאה דרישות לתשלום היטל שצ"פ, העותרת בהשלמה לעיקרי טיעון טענה כי על פי הרשימה היא היחידה שחויבה בהיטל שצ"פ בדרישה יזומה.

לאחר בחינת טענות הצדדים לא הוכחה קיומה של אפליה פסולה, למצער לא הוכחה התנהגות הרשות המינהלית המצדיקה ביטול חיוב של היטלי פיתוח ובכלל זה גם לא השארת החיוב ללא ריבית. הפתרון למקרה בו יש פגם באכיפה הוא הגברת האכיפה כלפי בעלי נכסים אחרים. ראו בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר (17.12.1991) הקובע כדלקמן:
"עם זאת, אין בכוח ביטולה של ההפליה כדי להעניק לפלוני זכות שהדין אינו מאפשר להעניק לו. בית המשפט לא יצווה על הרשות המינהלית לעשות מעשה - להעניק לפלוני זכות - אשר עומד בניגוד לחוק... שגגה שיצאה מלפני הרשות, אין היא חייבת לחזור עליה עוד ועוד אך ורק כדי לתת סיפוק לעקרון של אי-אפליה".

סיכום- האם תוצאה יחסית
בהתאם לאמור לעיל נפלו פגמים משמעותיים בקביעת תעריפי כל אחד משלושת ההיטלים, היטל הסלילה, היטל השצ"פ והיטל התיעול, בנוסף לפגם בעניין חיוב העותרת בהיטל סלילה בגין חלקות 71 וחלקה 187 (שטח הגדול מ-1,292 מ"ר).
כמו כן, נפל פגם בהעדר הצגת דרישת מהנדס העיר לעניין תחילת עבודות שצ"פ בהתאם לחוק העזר-שצ"פ.

לאחר ניתוח טענות הצדדים וההלכה הפסוקה, לא מצאתי פתרון אחר אלא בדרך של ביטול דרישת התשלום מיום 19.11.2017. זו למעשה הדרך בה פעל בית המשפט העליון בעניין ארגון הקבלנים.

גם הנסיבות מראות כי לא אצה למשיבה הדרך לבצע את העבודות. על פי הנתונים שהוצגו בפניי בפועל לא התחילה ה משיבה בביצוע עבודות סלילה למרות הזמן הרב שחלף ממועד הודעת מהנדס העיר (נספח ב' לעתירה).

בנושא השצ"פ הודיע מהנדס העיר על תחילת ביצוע עבודות שצ"פ ביום 4.8.2016 (חלק מנספח ב לעתירה), בפועל טענה העותרת כי עד היום טרם החלו בביצוע העבודות, טענה שלא נסתרה על ידי המשיבה ואזכיר את לוחות הזמנים הקבועים בסעיף 3 לחוק העזר –שצ"פ.

זה השלב להפנות לאמירות מעוררות תהייה מצד נציגיה המוסמכים של המשיבה בנושא חוק העזר –שצ"פ. ראש עיריית חדרה בזמנים הרלבנטיים, צביקה גנדלמן הודיע בישיבת מועצת המשיבה מיום 4.2.2015 כי "החוק לא סביר, לא יודע איך חוקקו אותו" ( החוק חוקק ביום 5.2.2013 בתקופת ראש המשיבה חיים אביטן), עוד הוסיף ראש העיר גנדלמן באותה ישיבה "בישיבת המועצה נצביע כפי שמתחייב, על ביטולו ובמקביל מתחילים לעשות עבודה מואצת, לחוקק חוק חדש סביר יותר" (נספח סא לעתירה). זו הייתה גם דעתה של עו"ד גראפי, המשנה ליועצת המשפטית של ה משיבה שהודיעה למועצת ה משיבה במכתבה מיום 22.2.2015 (נספח סב לעתירה) על פגמים בחוק העזר-שצ"פ כך שלטענתה התעריף ואופן גביית ההיטל הם בלתי סבירים והיא הציעה לתקן את חוק העזר. בהמשך התכנסת מועצת ה משיבה ביום 24.2.2015 והחליטה לאשר תיקון ובחינה מחדש של חוק העזר-שצ"פ (נספח סג לעתירה).

אלא שלפתע חל שינוי במגמה. ביום 6.10.2016 הוציאה עו"ד גראפי מכתב מתקן ולפיו לאחר התייעצות עו"ד עופר שפיר היא הגיעה למסקנה כי "חוק העזר תקין" (נספח כב' לכתב התשובה המתוקן).

בפועל תוקן חוק העזר שצ"פ ביום 28.3.2017 (עמוד 525 לעתירה) לאחר אישור מועצת המשיבה מיום 17.8.2016 (אישור שמשם מה לא צורף על ידי שני הצדדים) שהפחית את התעריפים בכ-12.5% אך לא נתן מענה לפגמים שהוזכרו על ידי המחלקה המשפטית של העיר ייה (נספח סב הנ"ל).

מיותר להזכיר כי החלק העודף של תחשיב שגרם להגדלת סכום ההיטל אל מעבר לסכום הנדרש למימון השירות, מהווה מס שהמשיבה לא הייתה מוסמכת לגבותו.
אכן, הלכה מושרשת היטב היא כי בית-המשפט יימנע ככלל מלהתערב בשיקול-דעתה או בהחלטותיה של הרשות המינהלית , אלא שלאור כל האמור לעיל אין מנוס מהקביעה כי דרישת התשלום חורגת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות ולכן היא בטלה.
להערכתי את כל אחד מהפגמים ניתן לתקן תוך ימים, יש לקבל לאחר מכן את כל האישורים בהתאם לחוק ולשלוח לעותרת דרישת תשלום עדכנית לגבי כל אחד מההיטלים.

לאור כל האמור אני מורה על ביטול דרישת התשלום מיום 19.11.2017 מבלי לפגוע בזכותה של המשיבה להוציא דרישה עדכנית לאחר ביצוע הפעולות המתאימות ותיקון חוקי העזר כדין.
בהתחשב בתוצאת ההליך ובעובדה כי רק חלק מטענות העותרת התקבלו אני מחייב את המשיבה לשלם לעותרת שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 35,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

אני מחייב את המשיבה להשיב לעותרת את האגרה ששולמה על ידה ואת הוצאות הקלטת הדיונים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת ההוצאות ועד ליום ההשבה בפועל.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ט, 29 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.