הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 64071-11-20

לפני כבוד השופטת תמר נאות פרי

העותר

ראג'י עאמר
ע"י ב"כ עו"ד עדו אורלנסקי ואח'

נגד

המשיבים
.1 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון
.2 יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובני מחוז צפון
ע"י פרקליטות מחוז חיפה

.3 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מעלה נפתלי
ע"י ב"כ עו"ד קייס נאסר

.4 מועצה מקומית חורפיש
ע"י ב"כ עו"ד נעים באדר

פסק דין

עתירה מנהלית לגבי תוכנית מתאר כוללנית ליישוב חורפיש (להלן: "התוכנית הכוללנית").
רקע כללי -
העותר הינו הבעלים של הזכויות בחלקה 16 בגוש 19477 ושל חלקות 21-22 בגוש 19472 (להלן ביחד: "החלקות", "חלקה 16", ו-"חלקות 21-22" בהתאמה), בתחום המועצה המקומית חורפיש (להלן: "המועצה המקומית"). הייעוד של הקרקעות הינו לחקלאות.
התוכנית הכוללנית גובשה במשך כמה שנים במטרה לתת מענה להסדרת המהלכים התכנוניים בחורפיש. מטרת התכנית הכוללנית, ועל כך אין מחלוקת, הייתה לקבוע מדיניות ועקרונות תכנוניים להסדרת המבנים הקיימים ובנייה עתידית של חורפיש, בהתאם להגדרתו כיישוב מיוחד גדול ובהתחשב בתפרוסת הבעלויות ושמירת הקרקע לדורות. המדובר בהליך תכנוני ארוך ומורכב אשר בו נטלו חלק גורמי תכנון שונים, גורמים מטעם המועצה המקומית, נציגי התושבים וכו', והכל בפני הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - מחוז צפון (אשר שימשה גם כוועדת המשנה להתנגדויות, להלן: "הוועדה המחוזית"), וכאשר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי (להלן: "הוועדה המקומית") משמשת כגורם ממליץ. במסגרת גיבוש התוכנית הכוללנית, הוגשו כ-75 התנגדויות מטעם צדדים מעוניינים, ואף מונתה חוקרת מטעם הוועדה המחוזית לשמיעת ובחינת ההתנגדויות, ד"ר אלה טרכטנברג (להלן: "החוקרת").
במסגרת התכנית הכוללנית הוחלט, בין היתר, על חלוקת שטח התכנית לכמה מתחמים לפי קטגוריות שונות: מתחמים א'-י', שהוגדרו כמתחמי מגורים על פי התכניות התקפות שמתייחסות ליישוב הוותיק; מתחמים 1-8, שהוגדרו כמתחמי מגורים חדשים סביב היישוב הוותיק (להלן: " מתחמי המגורים החדשים"); ומתחמים שסומנו באותיות A-E, אשר הוגדרו כ-"שטח פתוח עם הנחיות מיוחדות". לגבי מתחמים אלו, הוגדר כי המדובר בשטחים בשולי היישוב לגביהם יחולו הנחיות מיוחדות, שמטרתן להסדיר את המבנים שכבר הוקמו בשטחים אלו, שלא כחוק, על מנת שלא יהא צורך להרוס אותם. וכך, נקבע כי כל המבנים שנבנו במתחמים אלו עד יום 1.1.2018 לא יהרסו, ולגביהם ניתן יהא להתיר שימוש למגורים או לתיירות כפרית, ואף ניתן יהא לבנות בצמוד לאותם מבנים במגבלות מסוימות, מבחינת צפיפות ומרווחים (והמדובר ב-45 מבנים שכאלו). רוצה לומר, שהשטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות, באופן עקרוני נועדו להישאר פתוחים, ולא ניתן יהיה לבנות בהם, אבל המבנים שכבר הוקמו לפני 1.1.2018 לא ייהרסו והם יהיו בבחינת חריגים בתוך אותו שטח פתוח (להלן: "השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות").
היות וכחלק מהליכי התכנון, התבקשה הוספה של שטח בשיעור של למעלה מ-50% לפיתוח היישוב, והיות ומבחינה כמותית, המדובר היה בהוספה של כ-2,772 דונם - נוצר צורך לתקן את תוכנית המתאר המחוזית שהייתה בתוקף באותה העת (תמ"מ 9/2, להלן: "התמ"מ").
כחלק ממהלך זה, ביום 8.1.2019 ניתנה החלטה של הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן: " החלטת הולנת"ע") המתייחסת לקביעת עקרונות לגבי תיקון התמ"מ ולגבי התוכנית הכוללנית, לרבות הוראות המתייחסות ליצירת השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות ולצפיפות של הבנייה שתותר בשטחים אלו.
בהמשך, ביום 12.3.2019, אושר תיקון מס' 5 לתמ"מ ובמסגרתו הורחבו שטחי היישוב במסגרת התמ"מ (להלן: "התיקון לתמ"מ", ומעתה הגרסה המעודכנת של התמ"מ הינה תמ"מ 9/2/5). בתיקון לתמ"מ, נקבעו שטחים המוגדרים כ"שטח יישוב כפרי משולב בשטח פתוח", ובסעיף 3 לתיקון לתמ"מ אף נקבע כי כל המבנים אשר קיימים או שיוקמו בשטחים אלו, ירוכזו במקבצים ובצמוד למבנים קיימים, כך שהוספת הבניה במתחמים אלו, תתאפשר רק בצמוד למבנים שכבר קיימים לפני היום הקובע, שהוא – 1.1.2018 (משמע, הוראות התואמות את ההנחיות המיוחדות). עוד מוסכם כי התיקון לתמ"מ כלל גריעה של שטחים ניכרים משמורת הטבע הר מירון הסמוכה לחורפיש (להלן: "שמורת מירון") לצורך מימוש תוכנית הרחבת היישוב ומתן פתרונות דיור.
מוסכם כי לפי התכנית הכוללנית – חלקה 16 מוקמה בתוך שטח התוכנית הכוללנית, במתחם A, כלומר באחד ממתחמי השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות, וחלקות 21-22 מוקמו מחוץ לגבול התכנית הכוללנית, קרי מחוץ "לקו הכחול" המסמל את גבולות שטח התוכנית הכוללנית, כך שהן נמצאות בשטח שעליו חלה התוכנית התקפה לגבי שמורת מירון, תוכנית ג/97.
ביום 12.6.2019 העותר הגיש התנגדות לתכנית הכוללנית וטען כי התכנית פוגעת בו ובמשפחתו בכך שהיא מונעת מהם פתרונות דיור אפשריים תוך אפלייתם ביחס לבעלי קרקעות חקלאיות אחרות בתכנית. לגבי חלקה 16 - טען העותר כי לא היה מקום להותרתה מחוץ לתחום הפיתוח, ובנוסף – כי לפי התוכנית, מתוכנן בית קברות בסמיכות מידית לחלקה זו (להלן: " בית הקברות"), והדבר ימנע שימוש סביר למגורים בעתיד. בנוגע לחלקות 21-22 - נטען כי החלקות הללו נותרו מחוץ לגבול התכנית (מחוץ "לקו הכחול") למרות שהמדובר בחלקות צמודות דופן לתחום היישוב המתוכנן, וכי אין כל נימוק ממשי שלא לכלול אותן בתחום התכנית, וכך להגשים את המטרה של מתן פתרון דיור למשפחת העותר המונה למעלה מ-20 נפשות. עוד נטען כי אמנם חלקות 21-22 נמצאות בשטח אשר הוגדר כמיועד להרחבה עתידית, אלא שהתכנית הכוללנית הנוכחית מיועדת לספק מענה ליישוב חורפיש עד להיקף אוכלוסייה של 21,000 נפש, כלומר שרק אם היישוב יגדל מעבר לקיבולת זו, יהיה מקום לשקול את הרחבת תחום היישוב אל אותם שטחים שהוגדרו כ-"מיועדים להרחבה". לטענת העותרים, נוכח כמות התושבים נכון לעתה, אזי שהסיכוי שיהיה צורך בהרחבה שכזו נמוך וניצול השטחים המיועדים להרחבה יהיה בעוד עשרות שנים, אם בכלל.
החוקרת אשר דנה בהתנגדויות, המליצה לוועדה המחוזית את ההמלצות הבאות לגבי התוכנית באופן כללי (להלן: "המלצת החוקרת"):
לגבי בקשת הועדה מקומית להשאיר גמישות בגבולות התכנית הכוללנית, הומלץ לדחות את הבקשה, למעט במקרים בהם המדובר בסטיות לא מהותיות בתשריט, הנובעות מקנה מידה של התשריט, ולמעט כאשר בתוכנית הכוללנית קיים סימון כללי ללא סימון מדויק, שאז הגבול ייקבע בעת התכנון המפורט.
לגבי הבקשות לתקן את גבולות שטח היישוב באופן כללי, כלומר – לתקן את "הקו הכחול", החוקרת המליצה לדחות את ההתנגדויות בהקשר זה, ציינה כי שינוי של "הקו הכחול" מחייב הפקדה מחדש של התוכנית הכוללנית, ואף ציינה כי "הקו הכחול" תואם ברובו את התחום המוניציפלי של חורפיש ותואם את גבולות התמ"מ לאחר התיקון לתמ"מ. עוד צוין כי הדבר אינו מונע אפשרות להגשת תכניות מפורטות נקודתיות לגבי חלקות ספציפיות בעתיד.
באשר להתנגדויות שעוסקות באיחוד וחלוקה ושיקולי שוויון וצדק לגבי המתחמים כפי שהוגדרו, החוקרת המליצה לדחות את ההתנגדויות לעניין הכללת חלקות נוספות בתחום התכנית ובתחום הפיתוח. עמדתה היא כי שיקולי צדק חלוקתי ושוויון יטופלו במסגרת הליכי האיחוד והחלוקה בתכניות המפורטות, אך מבחינתה של התוכנית הכוללנית - היא מבוססת על שיקולי תכנון רחבים, ושיקולים קניינים הם רק חלק מהשיקולים הרלבנטיים ולא ניתן לתת מענה לכולם.
החוקרת עוד התייחסה לטענות שהועלו לגבי שטחי הציבור כפי שנקבעו בתוכנית הכוללנית, והמליצה לדחות את ההתנגדויות בהקשר זה, שכן שטחי הציבור חושבו על בסיס קיבולת חלקית על פי ההערכות וצופות פני עתיד.
באשר לבית הקברות - החוקרת המליצה לדחות את הטענות לעניין הקרבה לבית העלמין.
לגבי השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות - המליצה החוקרת לקבל את ההתנגדויות בחלקן ולהוסיף 75 יחידות דיור שניתן יהא לבנות במתחמים אלו בנוסף על 45 המבנים שכבר קיימים, כך שבסך הכל יהיו 120 מבנים במתחמים E-A.
לגבי ההתנגדות שהוגשה מטעם העותר באופן ספציפי, הומלץ לדחותה.
באשר לחלקה 16 - נקבע כי תחום הפיתוח של היישוב נקבע בתמ"מ בגבולות כפי שנקבעו לאחר התיקון, בין היתר לאור הרגישות הנופית של השטח שהיה כלול בשמורת מירון, ולכן התמ"מ מאפשרת הרחבה רק לכיוון מערב. השטח הנדון נגרע אמנם מהשמורה בשלב הראשון אך לאחר שנשמעו טענות של גורמים נוספים רלוונטיים כגון רשות הטבע והגנים בדבר רגישותו של השטח, הוחלט שכל הרצועה המזרחית תישאר ללא פיתוח אינטנסיבי ולכן הוחלט כי חלקה 16 תישאר בתחום A, אשר הוגדר כ"שטח פתוח עם הנחיות מיוחדות" ולא תהיה חלק ממתחמי המגורים החדשים. לעניין בית הקברות - נקבע כי תמ"א 19 מבטלת את מגבלות הבניה בסמוך לבתי קברות, כך שאם תאושר בעתיד בניה – הקרבה לבית הקברות לא תהווה מכשלה, מה גם שלפי התוכנית, החלקה ממילא לא כלולה בתחום המיועד למגורים, וככל שעסקינן בעיבוד חקלאי – אזי שאין השפעה של בית הקברות המיועד על האפשרות לבצע עיבוד חקלאי. עוד הוסף בהקשר זה כי בין החלקה לבין בית הקברות המיועד מוצע להקים חניון ואת הפרטים המדויקים באשר לגבולות והמגבלות ניתן יהיה לקבוע במסגרת התכנון המפורט.
באשר לחלקות 21-22 – נקבע כי המדובר בחלקות שנמצאות בתחום שמורת מירון והן רחוקות מתחום הפיתוח המוצע של התכנית. עוד הודגש כי אין לגרוע שטחים נוספים משמורת מירון בנוסף לשטחים הנרחבים שכבר נגרעו ממנה לצורך הרחבת היישוב והפיתוח, ואין היגיון תכנוני לצרף את חלקות 21-22 לתחום הפיתוח.
ביום 29.9.2020 התקבלה ההחלטה של הוועדה המחוזית – היא נשוא העתירה הנוכחית. באופן כללי, הוחלט לדחות את ההתנגדות שהגיש העותר ולאשר את התכנית הכוללנית כפי שהוגשה. לגבי המלצות החוקרת המפורטות מעלה המתייחסות לכל התוכנית הכוללנית – החליטה הועדה המחוזית לאמץ את כל ההמלצות, למעט בשני נושאים. לגבי תוכניות האיחוד והחלוקה - הוועדה המחוזית החליטה כי כל תכנית מפורטת תוכן במתכונת של איחוד וחלוקה על בסיס המצב הקנייני ערב התכנית לאיחוד וחלוקה, ועוד הוחלט כי במקרים מיוחדים, ובהסכמת הבעלים, ניתן יהיה לעשות תכנית לאיחוד ויחלוק הכוללת גם חלקות מהשטח הפתוח, וזאת גם אם אין רציפות גאוגרפית. לגבי צפיפות הבניה בשטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות - הוועדה המחוזית דחתה את המלצת החוקרת וקבעה כי צפיפות המגורים במתחמים הללו תהיה 2 יחידות לדונם באזורי המגורים הקיימים בפועל בלבד, וכי המדובר רק ב-45 המבנים הבלתי חוקיים שכבר קיימים בשטח נכון ליום 1.1.2018. לגבי ההתנגדות הספציפית של העותר – הוחלט לאמץ את המלצת החוקרת ולדחות את ההתנגדות.
לאחר שהתקבלה ההחלטה כאמור, העותר פנה ליו"ר הוועדה המחוזית בבקשה כי יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 110 (א)(2)(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") ויעניק לעותר רשות לערור למועצה הארצית לתכנון ובנייה על ההחלטה. יו"ר הוועדה המחוזית דחה את הבקשה.
על רקע האמור, הוגשה העתירה הנוכחית.
טענות העותר –
העותר טוען כי במהלך הליכי התכנון, המועצה המקומית הייתה שותפה פעילה להליכים, אלא שבעוד שבתחילת התהליך - תמכו הגורמים הרלוונטיים בהרחבה לכיוון מזרח, אזי שבמהלך ההליכים התחלפו בעלי התפקידים, והחלופה המועדפת נקבעה לפיתוח לכיוון מערב, למרות שההבנה הייתה כי גם בצד המזרחי יתאפשר פיתוח לטובת בעלי הקרקעות שם, א ם כי בצפיפות נמוכה יותר. העותר מפנ ה למסמכים שמשקפים החלטות שהתקבלו לאורך הליך התכנון לרבות פרוטוקולים של דיונים מהם עולה שהייתה כוונה להרחיב את השטח המיועד להרחבה עתידית לכיוון מזרח, והעותר אף מפנה למסמכים מהם עולה כי במהלך התכנון היו מחלוקות לגבי הצורך לגרוע שטחים נרחבים משמורת מירון לצורך פיתוח היישוב, כאשר הובעו דעות ועמדות שונות מטעם נציגי המועצה הארצית לתכנון ובניה, רשות הטבע והגנים, נציגי הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים ונציגים נוספים. לטענתו היה מקום לכלול בתוכנית את האפשרות לפיתוח לכיוון מזרח ולא רק למערב, כפי שהוחלט.
עוד מפנה העותר למסמכים אשר מהם עולה שהנציגים השונים של גופי התכנון סברו כי יש לתת משקל למציאת פתרון למשפחות אשר בבעלותן קרקעות אשר תימצאנה מחוץ לשטחי הבינוי ולשאלה אם יש להן קרקע נוספת. העותר אף מדגיש את מטרת התוכנית הכוללנית, שהיא "מציאת פתרון" לתושבי חורפיש, ואת החשיבות שהייתה במהלך שלבי התכנון למציאת פתרון למבנים הבלתי חוקיים שכבר קיימים בשטח תוך התחשבות בכך שיש צורך לתת פתרון לתושבים אשר מתגוררים באותם מבנים הגם שהם נמצאים (בחלקם) בשטחים פתוחים בשמורת מירון. לטענתו, הלכה למעשה, התוכנית הכוללנית אינה מעניקה כל פתרון למשפחתו הענפה, ובכך מחטיאה התוכנית את מטרתה. העותר מדגיש את העובדה שהוא נותר מחוסר פתרון דיור וכי למרות שהוועדה המחוזית התיימרה לתת משקל לנסיבות החברתיות המיוחדות, אזי ש"ברגע האמת" היא זנחה את תפקידה והתעלמה מהעובדה שלעותר אין קרקעות נוספות למגורים בתחום התכנית.
העותר מדגיש בנוסף כי המועצה המקומית הייתה מעורבת בגיבוש התכנית הכוללנית והביעה פעם אחר פעם את עמדתה לגבי כך שיש חובה למצוא פתרון ראוי למשפחתו וביקשה באופן פרטני לכלול את החלקות של העותר בתחום התכנית, בשטח המיועד לפיתוח. לטענת העותר, הוועדה המחוזית לא נתנה משקל, ולמצער - לא נתנה משקל ראוי, לעמדת המועצה המקומית אשר חזרה וביקשה לשקול באופן פרטני את הנתונים לגבי העותר, ובמיוחד לגבי חלקה 16.
על רקע האמור, העותר טוען כי החלטת הוועדה המחוזית לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובפגיעה בעקרונות השוויון וההגינות, כאשר גבול האזור המיועד לפיתוח נקבע כך שהוא לא כולל את חלקה 16. העותר מבהיר כי הוא מודע להלכות בנוגע למידת ההתערבות בהחלטות תכנוניות, אך סבור כי במקרה הנוכחי ההחלטה נגועה בחריגה קיצונית ממתחם הסבירות, פגיעה בעקרונות השוויון וההגינות וכי היא התקבלה ללא שקילת כל השיקולים הרלוונטיים.
לגבי ההנמקה לדחיית ההתנגדות של העותר לגבי חלקה 16, לפיה אין לאפשר בינוי מעבר לגבולות הפיתוח כפי שנקבעו בתמ"מ, טוען העותר כי נימוק זה אינו יכול להצדיק סירוב לדרישתו, היות וגבולות התמ"מ ניתנים להגמשה וממילא "הקו הכחול" אינו תואם ב-100% את גבול התמ"מ אלא רק ברובו. לכן, הוועדה המחוזית הייתה חייבת להפעיל שיקול דעת ולסטות מהגבולות שנקבעו בתמ"מ כאשר קבעה את גבולות התכנית הכוללנית והמתחמים השונים שהוגדרו בה. עוד טוען העותר כי הוא יכול להצביע על מקרים בהם הוועדה המחוזית מצאה לנכון לסטות מהגבולות של התמ"מ, כגון לטובת שטח ציבורי להקמת בית העם, לטובת הקמת בית הקברות ולהקמת החניון, כלומר, שכאשר מדובר בצרכים ציבוריים, הוועדה המחוזית כן מצאה לנכון לסטות מגבולות התמ"מ, ולכן קשה עוד יותר להבין מדוע (כלשונו) "היא הפקירה את חלקה 16" מחוץ לתחום הפיתוח.
באשר לטענה בדבר הפגיעה בשטח שהינו רגיש מבחינה נופית, טוען העותר כי השטח נגרע משמורת מירון באישור רשות הטבע והגנים למטרת הרחבת היישוב, כך שבוצעו האיזונים המתחייבים בהתייחס לרגישות הנופית. לשיטת העותר, היות והגופים האמונים על שמירת ערכי הטבע סברו בעצמם כי ניתן לגרוע את השטח בו עסקינן משמורת הטבע לצורך הרחבת היישוב, אזי שלא היה מקום שהוועדה המחוזית תאמץ גישה מחמירה עוד מעבר לגישת אותם גורמים סביבתיים.
עוד נטען כי ההחלטה להציב את קו גבול הפיתוח דווקא בגבולה של חלקה 16 הינה החלטה שרירותית ונטולת כל היגיון אשר אף פוגעת בעיקרון השוויון. בהקשר זה עוד נטען כי עיון בתשריט של התכנית הכוללנית מראה כי קווי הגבול כוללים (כפי שמתואר בסעיף 56 לעתירה) "עליות, מורדות, זיגזגים ועיקולים ללא רציפות וללא היגיון". העותר טוען כי אין כל מאפיין ענייני בקביעת גבול הפיתוח ובוודאי שאין הסבר ענייני לקביעת גבול הפיתוח דווקא בגבולה של חלקה 16 ולא ניתן להצביע על רגישות נופית ספציפית בהתייחס לחלקה זו או על גבול גוש רישומי או על ערוץ נחל, ציר תנועה או כל נימוק תכנוני אחר שמסביר את ההחלטה להעביר את הקו במקום שבו הוא עובר בהתאם לתכנית הכוללנית.
טענה נוספת מופנית לכך שהוועדה המחוזית החליטה לדחות את המלצת החוקרת לעניין צפיפות יחידות הדיור במתחם A. לטענת העותר, החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות ואף סוטה מהקביעות של הולנת"ע, אשר הינה מוסד תכנוני בכיר יחסית לוועדה המחוזית. כאן, הכוונה לכך שהוחלט שבמתחם A ניתן יהיה להכשיר את המבנים שכבר קיימים ואף להוסיף בניה חדשה בצמידות לאותם מבנים קיימים במגבלות אלו ואחרות וזאת על מנת שלא להביא למצב שבו יש להרוס את המבנים שנבנו לפני 1.1.2018. טענת העותר הינה שהתוצאה הינה בלתי סבירה, שכן היא מעניקה פתרונות דווקא למי שעבר על החוק ובנה ללא היתר. לטענתו נגרם לו עוול עקב כך שהוועדה המחוזית קבעה, בניגוד להמלצת החוקרת ובניגוד להחלטת הולנת"ע, כי הבנייה בתחום מתחמים A עד E תותר רק באזורים המשמשים למגורים או בקרבתם, שכן בכך (כלשונו) "סגרה הוועדה המחוזית את הגולל על כל פתרון מגורים אפשרי לעותר". נזכיר כי המלצת החוקרת בהקשר זה הייתה להגדיל את מספר יחידות הדיור המותרות במתחמים אלו לכדי 120, כלומר, תוספת של 75 יחידות דיור מעבר ל-45 היחידות הקיימות המיועדות ללגליזציה (סעיף 4 להחלטתה), אך הועדה המחוזית לא אימצה המלצה זו. לטענת העותר, קבלת החלטה של הוועדה המחוזית בניגוד להמלצת החוקרת, חייבת לסמוך על הנמקה מיוחדת ומשכנעת ואין בנמצא נימוקים שכאלו במקרה זה. בנוסף, נטען כי הפרשנות של הוועדה המחוזית אף לא מתיישבת עם החלטת הולנת"ע אשר קבעה כי "יש להוסיף בהוראות התכנית כי הצפיפות למגורים במתחמים A-E לא תפחת מצפיפות מינימלית של שתי יחידות דיור לדונם נטו, בהתאם לקבוע בתמ"מ 5/9/2" . הוועדה המחוזית סברה כי קביעה זו מתייחסת למקבצים הבנויים בלבד, אך אין לפרשנות זו אחיזה בלשון ההחלטה של הולנת"ע, שכן הולנת"ע ביקשה לייצר מרקם בעל צפיפות נמוכה ואפשרות לשלב מגורים עם חקלאות, ולכן אין מקום לפרשנות ולפיה הצפיפות הדלילה מתייחסת למקבצי המבנים הקיימים בלבד, שכן פרשנות מצמצמת שכזו חותרת תחת כוונת הולנת"ע (מה גם שהיא מעניקה יתרון למי שבנה ללא היתר). עמדת העותר הינה שהוועדה המחוזית "הייתה נחושה לצמצם את הבינוי במתחמים A-E" ולצורך כך פעלה בניגוד להמלצת החוקרת, להחלטת הולנת"ע ולהמלצת המועצה המקומית, כך שהתכנית הכוללנית באופן עקרוני מאפשרת גמישות מסוימת במספר יחידות הדיור במתחמים השונים אשר נכללים בת וכנית, ורק לגבי מתחמים A-E קובעת התכנית מגבלות קשיחות אשר הוועדה המקומית לא תהיה מוסמכת להקל בהן - ומכאן שהמדובר בהחלטה שאינה סבירה ויש מקום להתערב בה.
לגבי תוכניות האיחוד והחלוקה העתידיות – טוען העותר כי הוועדה המחוזית קבעה בסעיף 8(ד) להחלטה מנגנון לאיחוד וחלוקה עם מתחמי המגורים ושם נקבע כי במקרים מיוחדים ניתן יהיה לשלב קרקעות מתחום השטח הפתוח (מתחם A בעניינו) בתכניות איחוד וחלוקה עם השטח המיועד לפיתוח. אלא שתכנית איחוד וחלוקה כזו (במצב בו אין רציפות קרקעית) מותנית בהסכמה של כל בעלי הזכויות. לכן, לשיטת העורר, הסיכוי שתתקבל הסכמה של 100% מהבעלים הינו קלוש ביותר ולכן פתרון זה – לאו פתרון הוא. עוד נטען כי בסעיף 8(ה) להחלטה נקבע מנגנון המאפשר איחוד וחלוקה במקרקעין לא רציפים אך מנגנון זה מתייחס למתחמים A-E בלבד, שם ממילא צומצמה עד מאוד צפיפות המגורים, ולכן גם פתרון זה לא יוכל לסייע בידי העותר.
לגבי חלקות 21-22, נטען כי החלטת הוועדה המחוזית חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות בכך שסירבה לכלול את חלקות 21-22 בתחום "הקו הכחול" של התכנית. נטען כי ההנמקה לכך הייתה ששינוי "הקו הכחול" מחייב הפקדה מחדש של כל התכנית, אך כי נימוק שכזה אינו יכול להצדיק את הפגיעה בעותר ואת אי-הכללת חלקות 21-22 בתחום התכנית. נטען כי אמנם מוסכם שיש צורך לסיים בהקדם את הליכי התכנון, אלא שהעיכוב האפשרי לפרק זמן מדוד אינו מצדיק את הפגיעה בזכויות העותר, והצורך בפרסום נוסף אינו סיבה לדחות התנגדות שיש בה טעם כשלעצמה.
הטענה האחרונה של העותר מתייחסת לכך שיו"ר הוועדה המחוזית סירב להעניק לעותר רשות לערור למועצה הארצית. נטען כי מדובר בתכנית כוללנית מורכבת וכי אין המדובר רק בעניין אישי של העותר שאינו מגלם חשיבות ציבורית, כפי שסבר יו"ר הועדה הארצית. לטענת העותר, נמנעה ממנו שלא כדין האפשרות לערור לגורם אשר נמצא במדרג מעל הוועדה המחוזית וכי הנימוקים של יו"ר הוועדה המחוזית אינם יכולים להצדיק את הסירוב.
בהתאם לטענות העותר, הוגשה העתירה נגד הוועדה המחוזית, יו"ר הוועדה המחוזית, הוועדה המקומית והמועצה המקומית.
הסעדים שהתבקשו הינם הבאים: להורות על תיקון גבול מתחם מס' 1 באופן שיכלול את חלקה 16; להורות על תיקון גבול התכנית ("הקו הכחול") באופן שיכלול את חלקות 21-22; לחילופין, להורות על תיקון סעיף 8(ד) להחלטה באופן שתכנית לאיחוד וחלוקה כאמור בסעיף זה לא תחייב את הסכמת הבעלים ובאופן שיקבע כי חלקה 16 נכנסת לגדר "המקרה המיוחד" בו יש לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף זה ולצרפה לתחום תכנית לאיחוד וחלוקה במתחם 1 על פי ייעוד כל הקרקעות לפני אישור התכנית; להורות כי סעיף 8(ה) להחלטה חל גם על המקרקעין המצויים בייעודים שונים, וכי יש להכניס את חלקה 16 לתכנית איחוד וחלוקה כאמור במתחמי המגורים החדשים (1-8), על פי ייעוד כל הקרקעות לפני אישור התכנית; לחילופין, להורות על ביטול החלטת הוועדה המחוזית לעניין צפיפות יחידות הדיור במתחם A ולקבוע כי הצפיפות במתחם תעמוד על 2 יחידות דיור לדונם נטו בהתאם להחלטת הולנת"ע מיום 8.1.2019. לחלופי חילופין, התבקש בית המשפט להורות למתן רשות לערור למועצה הארצית לתכנון ובניה על החלטת הוועדה המחוזית.
טענות הועדה המחוזית –
הוועדה המחוזית מבקשת לדחות את העתירה. לטענתה, ההליך התכנוני הנדון היה מורכב וממושך, היו מעורבים בו כל רשויות ומוסדות התכנון ברמות השונות, במסגרתו בוצעו סקרים, נשמעו עמדות הציבור ונציגי היישוב, נבחנו חלופות תכנוניות שונות, נבחנו פרטנית 75 התנגדויות שונות, ורק לאחר שקלול כל הנתונים הרלוונטיים גובשה התכנית כפי שגובשה, וזאת על מנת לשקף בצורה המיטבית את כל האינטרסים. עוד נטען כי ניתן משקל בעת עריכת התכנית הכוללנית לגידול הצפוי באוכלוסייה ולתפרוסת הבעלויות על הקרקע, כמו גם לנוהג בדבר שמירת הקרקעות לדורות כפי שמקובל בקרב התושבים, ובוצעו האיזונים המתחייבים. בדומה, ניתן דגש במהלך הכנת התכנית הכוללנית לבנייה בלתי חוקית רחבת היקף בתחומי היישוב, אשר בחלקה הניכר בוצעה על גבי שטחים פתוחים המאופיינים ברגישות סביבתית גבוהה, כגון שמורת מירון, כאשר נוכח הבנייה הבלתי חוקית בשטח השמורה, נאלצו יוזמי ומתכנני התכנית לגרוע למעלה מ-1,000 דונם משטח השמורה במסגרת התכנית הכוללנית ולהגדיר את "השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות". נטען כי התוכנית הכוללנית הינה פרי מהלך תכנוני מקצועי מקיף וכי בתי המשפט המנהליים אינם נוטים להתערב בקביעות מקצועיות כגון דא.
הוועדה המחוזית מבקשת להדגיש כי אין ספק שהתכנית הכוללנית לא עונה על הדרישות של כל אחד ואחד מתושבי היישוב, אך לא ניתן לגבש תכנית אשר תיתן מענה לאינטרסים של כל תושבי היישוב, ותמיד יישארו אלו אשר התוכנית הכוללנית לא סיפקה מענה לאינטרס שלהם. הועדה המחוזית אף מדגישה את ההלכה הפסוקה כי מי שבבעלותו קרקע עם ייעוד "לחקלאות" לא מחזיק בזכות קנויה להיכלל בתחום התכנית הכוללנית המשביחה את הקרקע ומשנה את ייעוד הקרקע "למגורים", ואף אם קיימים מתחמים במסגרת התכנית הכוללנית אשר לגביהם קיימת השבחה בהתייחס לקרקעות, אזי שאין זכות מוקנית שכזו לכל התושבים.
לגבי השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות – הועדה המחוזית מבקשת להדגיש כי מתחמים אלו נוצרו "בלית ברירה", רק על מנת לאפשר שלא להרוס את המבנים הבלתי חוקיים שכבר קיימים בשטח, וזאת בהתאם לרשימה פרטנית של מבנים, נכון ליום 1.1.2018, אשר צורפה כ נספח לתוכנית הכוללנית. נטען כי באופן עקרוני, המדובר בשטחים שהיו אמורים להיות שטחים פתוחים ללא בניה, ורק בגלל הבנייה הקיימת – הם הוגדרו באופן המיוחד כפי שהוגדרו, וזאת בכפוף למגבלות ברורות לגבי כך שאין להוסיף בניה נוספת משמעותית בתחום זה.
עוד נטען כי החלטת הועדה המחוזית עולה בקנה אחד עם החלטת הולנת"ע ועם הוראות התמ"מ, בניגוד לעמדת העותר, וכי לא נפל כל פגם (מנהלי או בכלל) בכך שלגבי נושא צפיפות הבנייה בשטחים הפתוחים עם ההוראות המיוחדות, לא אימצה הועדה המחוזית את המלצת החוקרת.
לגבי חלקה 16 – הועדת המחוזית מבקש להדגיש כי אין מקום לכלול אותה במסגרת מתחמי המגורים החדשים, היות וגבולותיהם גם כך הורחבו הרחבה משמעותית על שטח של כ-1,000 דונם שנגרע משמורת מירון. נטען כי היה צידוק ענייני להעברת הקו התוחם את גבולות מתחמי המגורים העתידיים כפי שהועבר, בשים לב למכלול שיקולי התכנון ואף נדחו טענות העותר לגבי התכנון המיועד של בית הקברות.
לגבי חלקות 21-22, נטען כי הן מחוץ לתחום התוכנית הכוללנית וכי אין מקום לשנות את "הקו הכחול", מה גם שכפי שנימקה החוקרת – שינוי הקו הכחול יחייב את הפקדת התוכנית מחדש.
הוועדה המחוזית טוענת עוד כי התוכנית הכוללנית באופן כללי מספקת פתרונות למי שמכונה "מחוסרי קרקע לבנייה", באמצעות ייעוד חלק מהקרקע שבבעלות המדינה לשכונות החיילים ובאמצעות המנגנון המאפשר ליזום תכניות איחוד וחלוקה המשתרעות על פני יותר ממתחם אחד. עמדתה היא כי העובדה שבתכנית הכוללנית קיימים הפתרונות מעלה מלמדת על כך שנלקחו בחשבון האינטרסים של "מחוסרי הקרקע לבנייה" ונעשו מהלכים על מנת לספק להם פתרון, כך שהתוכנית אינה מתעלמת מהאינטרסים שלהם, כפי שטוען העותר.
טענות הועדה המקומית –
הוועדה המקומית הבהירה בתשובתה כי היא שימשה אך כגורם ממליץ במסגרת הדיונים בפני הוועדה המחוזית, כך שלמעשה היא לא הייתה הגורם אשר דן בהתנגדות שהוגשה מטעם העותר והיא אינה צד ישיר לטענות שמעלה העותר לגבי ההחלטה של הוועדה המחוזית. הוועדה המקומית ביקשה להדגיש את חשיבות סיום הליך אישור התכנית הכוללנית, שכן המדובר בתהליך שארך שנים רבות, ויש צורך לאשר סופית את התכנית בהקדם האפשרי כך שניתן יהיה לקדם תכנון מפורט של המתחמים כפי שנקבעו בתכנית הכוללנית לטובת כלל התושבים.
עם זאת, הוועדה המקומית סבורה כי את הדרישה לכלול את חלקה 16 בתוך מתחם A יהא צורך לבחון במסגרת תכנית פרטנית נקודתית שתוגש, לאחר אישור התכנית הכוללנית, ולשיטתה יש להעניק לוועדה המקומית גמישות לגבי האפשרות לקבל בקשה שכזו במסגרת התכנון המפורט.
טענות המועצה המקומית –
בתשובה שהוגשה מטעם המועצה המקומית לתיק נכתב כי אין היא מביעה עמדה לגבי המבוקש בעתירה, כי מעמדה "פורמלי" וכי היא תכבד כל הכרעה שתתקבל בעתירה.
הערת דיונית –
עתירה זו התבררה ביחד עם עתירה דומה, עת"מ 71241-11-20 רבאח נ' הוועדה המחוזית, אשר אף היא עוסקת בתוכנית הכוללנית. במהלך הדיון נשמעו הן טענות המשותפות לשתי העתירות והן טענות פרטניות הקשורות לכל עותר בנפרד. היות ולא ניתנה החלטה על איחוד שתי העתירות, בכל עתירה יינתן פסק דין בנפרד, למרות שחלק מקביעות בית המשפט זהות בשתיהן ומשליכות האחת על השנייה .
דיון והכרעה -
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין העתירה להידחות.
אי התערבות בית המשפט בהליך תכנוני –
מוסכם על הצדדים כי התכנית הכוללנית בה עסקינן הינה פרי הליך תכנוני ארוך וממושך, ושוכנעתי כי ההליך התנהל לאחר שנשקלו השיקולים הרלבנטיים והעמדות של הגורמים המעורבים. ברי כי לכל אחד מבעלי המקרקעין בתחום התוכנית הכוללנית ישנו אינטרס לכלול את השטח שבבעלותו באותם מתחמי מגורים מיועדים, ומנגד, ברור כי לא ניתן להכשיר את כל השטחים כמתחמים שמיועדים למגורים. ההחלטה באשר לגבולות של המתחמים אשר יועדו למגורים הינה החלטה תכנונית מובהקת, וכידוע בית המשפט אינו מתערב בשיקולים מקצועיים תכנוניים, וראו לדוגמא את עע"מ 2605/18 עיריית חיפה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה פסקה 38 (28.07.2019):
"כידוע, בצד עילות הביקורת השיפוטית, בית המשפט אינו נדרש לביקורת על שיקולים תכנוניים-מקצועיים, ונקודת המוצא המנחה בבחינת החלטות מוסדות התכנון שלפנינו היא כי בית משפט זה אינו "מתכנן על" ולא ממיר את שיקול דעתו של מוסד התכנון בשיקול דעתו שלו (ראו למשל עע"ם 1036/16 נציגות הבית המשותף ברחוב השונית 10, הרצליה נ' משרד התיירות, פסקה 59 (27.5.2018); עע"ם 7737/14 עיריית יוקנעם נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פסקה 42 (22.12.2015) ...; עע"ם 317/10 שפר נ' ניב, ... פסקה 17 (23.8.2012); ע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, פ"ד נז(5) 752, 760 (2003); ע"א 1805/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63, 70 (2001); בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 469 (1996) ...".
ובנוסף את בג"צ 8824/13 כפר הס מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר הפנים (25.7.2016); עע"מ 109/12 הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז נ' גבעת האירוסים גן האירועים בע"מ (23.12.2012) ).
משמע, שבתי המשפט אינם נוהגים להתערב בהחלטות תכנוניות מובהקות כגון אלו, אלא כאשר מתברר שהתוכנית סומכת על שיקולים זרים, לוקה בפגמים מנהליים קשים וחורגת באופן בוטה ממתחם הסבירות. במקרה זה, לא הוכחו מניעים זרים או חריגה מסמכות או כל נימוק אחר המצדיק לבטל או לשנות את ההחלטה. בדומה, לא מצאתי כי העותר הראה שההחלטה חורגת ממתחם הסבירות באופן המצדיק להתערב בה, ואתייחס להלן לטענותיו השונות במובחן.
אין מקום להתערב בעקרונות אשר בבסיס התוכנית הכוללנית -
ההחלטה שלא להוסיף שטחים לפיתוח בכיוון מזרח - כפי שנימקה הועדה המחוזית בהחלטה נשוא העתירה, לאורך כל מהלכי התכנון נוהל "משא ומתן" עם הארגונים הסביבתיים, כגון רשות הטבע והגנים, וזאת נוכח ההבנה כי על מנת לפתור את מצוקת הדיור וליצור תוכנית כוללנית הולמת , לא יהא מנוס אלא לגרוע שטחים מש מורת הטבע המוגנת מירון. וכך, לאחר אותו "משא ומתן" ולאחר דיונים מקיפים, הוחלט על גריעה משמעותית של 1,000 דונם משטח השמורה, ועל הגדרת "השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות". וזאת, כאשר מצד אחד, השטח נגרע מתחום השמורה ונכלל בתחומי התוכנית הכוללנית, ומצד שני, הוחלט לפגוע עד כמה שפחות ברצועת שטח זו, הרצועה המזרחית, שכן עסקינן בשטח רגיש מבחינה נופית. לכן, הוסכם בין כל הגורמים הרלבנטיים, תוך איזון האינטרסים השונים, שהרצועה תישאר ללא פיתוח אינטנסיבי והפיתוח ב ה יהא מוגבל. סבורני כי החלטה זו מידתית, משקפת איזון הולם בין השיקולים הרלבנטיים, ונוכח הלכת אי-ההתערבות, בוודאי שאין לומר שהמדובר בהחלטה בלתי סבירה המצדיקה התערבות.
ההחלטה לגבי סך השטחים לפיתוח - מהמסמכים עולה כי התוכנית הכוללנית מרחיבה באופן ניכר את תחומי הישוב, הרבה מעבר לצפי של הגידול באוכלוסיה בשנים הקרובות, על מנת לאפשר מענה מירבי למרבית התושבים. בנוסף, התוכנית כוללת שכונה שלמה למגורים על קרקע של המדינה הכוללת 600 יחידות דיור, והיא מיועדת בראש ובראשונה למי שהוגדרו כ"מחוסרי קרקע לבניה", ואף זאת אגב הרחבה של שטח הפיתוח באופן משמעותי. הועדה המחוזית קבעה כי לא ניתן לכלול את כל השטחים אשר בבעלות פרטית בתחומי המרחבים המיועדים למגורים, שכן המדובר בשטח כולל שעולה בהרבה על המותר בהתאם למדיניות הארצית וחורג מהתמ"מ, מה גם שתכנון שכזה יפגע בתושבים עצמם ולא יותיר בתחומי הישוב שטחים פתוחים בכלל, לא יישארו שטחים לחקלאות, והאמור יפגע פגיעה נוספת בשמורת הטבע ובכך תהא השפעה שלילית על כל השטח הציבורי בצפון המדינה. עוד הודגש כי לגבי השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות – נוהלו דיונים פרטניים, לרבות עם נציגי המועצה המקומית, ויחד הוחלט כי המועד הקובע יהא 1.1.2018, כך שתתאפשר הכשרת הבנייה עד מועד זה, ולא בנייה שלאחר מועד זה – וכך נקבעו המגבלות וההנחיות המיוחדות, כך שגם כאן, בוצע איזון מתחייב של השיקולים. אני מוצאת את האמור כסביר ולא אתערב בהחלטה.
טענה נוספת שהעלה העותר קשורה למתאר הקו התוחם את גבולות מתחמי המגורים החדשים, כך שלטענתו – צריך היה להרחיב עוד את מתחמי המגורים החדשים. בהקשר זה קבעה הודעה המחוזית כי אין הצדקה תכנונית להרחבת תחום הפיתוח אל מעבר למוצע בתוכנית הכוללנית, והיא אף הדגישה כי תחום הפיתוח המחייב נקבע בתמ"מ לאחר התיקון, ולא ניתן "לפרוץ" את גבולות תחום הפיתוח על פי התמ"מ. עוד נקבע כי החלוקה בין השטחים השונים וגבולות המתחמים מהסוגים השונים בוצעה לאחר הליך ממושך של בחינה פרטנית של כל מתחם ומתחם, וכי סטייה מהגבולות תחייב שינוי נוסף של התמ"מ. אף עמדה זו של הוועדה המחוזית נחזית כסבירה ומאוזנת, ובוודאי שלא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בקביעה המקצועית לגבי שרטוט הקווים התוחמים מתחם זה או אחר.
אין להתערב בהחלטה לגבי המאפיינים של השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות -
העותר טוען כי בהחלטת הועדה המחוזית ניתן משקל עודף לשיקולי הרגישות הנופית, וכי שיקולים אלו כבר באו לידי ביטוי בעת שהוחלט על יצירת השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות, כך שבתוך שטחים אלו – לא היה מקום לצמצם עוד את האפשרות לבנייה למגורים.
טענה זו יש לדחות. יש לשוב ולזכור כי השטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות "נולדו ובאו לעולם" על מנת לפתור את הבעיה הכרוכה בבנייה הבלתי חוקית בשטחים האמורים. לכן, כל אותן "הנחיות מיוחדות" נוסחו באופן מצמצם, על מנת להתמודד עם אותה "בעיה", אך לא להרחיב את הבנייה בשטח זה אלא למינימום המתחייב. לכן, לא אוכל לקבל את העמדה לפיה בעצם הגדרת שטחים אלו היה מענה מספק לשיקולי הרגישות הנופית, ולאחר שהוגדרו – צריך לפרש את ההגבלות בצורה מרחיבה ולאפשר בנייה נרחבת בשטחים האמורים.
טענות נוספות של העותר בהקשר זה נוגעות להחלטת הועדה המחוזית לגבי הצפיפות של הבנייה בשטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות, כאשר לטענתו היה מקום לאפשר בניה צפופה יותר, אגב הפנייה להמלצת החוקרת לאפשר בנייה של מבנים נוספים, המלצה אשר לא התקבלהעל ידי הועדה המחוזית. אמנם, החוקרת סברה כי בשטחים הפתוחים עם ההנחיות המיוחדות ניתן יהא להוסיף עוד 75 יחידות דיור, בנוסף על 45 המבנים הבלתי חוקיים שקיימים נכון למועד הקובע, 1.1.2018, אך הועדה המחוזית מצאה שלא להתיר תוספת שכזו, שכן לשיטתה המטרה של הגדרת מתחמים אלו הייתה רק על מנת לתת מענה למבנים שכבר קיימים, אך להגביל עד כמה שניתן את הבנייה החדשה בשטח זה. לא שוכנעתי כי קביעה זו אינה סבירה. נהפוך הוא. היא עולה בקנה אחד עם החלטת הולנת"ע בכל הנוגע למטרת שטחים אלו ואף עם התמ"מ לאחר התיקון, לגבי השטח האמור. ההנחיה לגבי הצפיפות המותרת במתחמים אלו נועדה על מנת להכשיר את הבנייה הקיימת, ולכן – אין לפרש אותה במנותק ממטרה זו, אלא לאור המטרה.
אפנה כאן לאמור בסעיף 4.2.11.1 להוראות התוכנית הכוללנית, המפרט באשר לשטח הפתוח עם ההנחיות המיוחדות כך:
"תיאור המתחם – שטח פתוח בהיקף כולל של כ-1.230 דונם, בבעלות פרטית, המעובד ברובו. התוכנית משמרת את עיקר השטח כשטח פתוח וחקלאי, וקובעת בו הנחיות מיוחדות המאפשרות הסדרת המבנים הקיימים למגורים ולתיירות כפרית, בהתאם למצבם ביום 1.1.2018"
וראו בהמשך את עמדת הוועדה המחוזית לגבי סוגיית הצפיפות, לאמור:
"הוועדה סבורה כי הפרשנות שניתנה להוראות התמ"מ ולהחלטת הולנת"ע בעניין הצפיפות הינה נכונה ותואמת את הפרשנות של הועדה המחוזית. ... יש להבהיר שגם על פי התמ"מ לא ניתן לבנות בכל התחום של השטח הפתוח על הנחיות מיוחדות בצפיפות של 2 יח"ד/ד'. הצפיפות, כפי שהיא הוגדרה בתמ"מ ואושרה בידי המועצה הארצית, מתייחסת למקבץ של מבנים, ככל הניתן בצמידות דופן למבנים קיימים ובצמידות לתשתיות קיימות תוך ייעול השימוש בקרקע וצמצום התשתיות, כאשר במקבצים אלו הצפיפות לא תפחת מ-2 יח"ד/ד'. לכן ברור שהוראות הצפיפות מתייחסות למבנים הקיימים ו/או לאותם המקבצים בלבד. לא דובר אף פעם על בנייה בכל השטח. על פ התמ"מ על מרבית השטח להישאר פתוח (זאת בכפוף להתאמה לתוכנית הכוללנית כמובן). ...".
לא שוכנעתי להתערב בעמדה זו, אשר מסבירה מדוע ההחלטה של הועדה המחוזית לא סותרת את הוראות התמ"מ ולא סותרת את עמדת הולנת"ע, אלא עולה בקנה אחד עמן.
לגבי עצם דחיית המלצת החוקרת בנקודה זו – יש לזכור כי קיימת פסיקה עקבית לפיה לוועדה המחוזית סמכות שלא לאמץ במלואה את ההמלצה של החוקרת, ואין באי-אימוץ עמדתה בנקודה זו כשלעצמה כדי ללמד על אי סבירות ההחלטה.
בהקשר זה אפנה לבג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, סעיף 6 ואילך (14.6.2004), שם מנתח בית המשפט את מוסד החוקר הממונה לשמיעת התנגדויות מטעם המוסד התכנוני, ונקבע כי:
"חוות דעתו של החוקר אינה מחייבת את מוסד התכנון. החוק קובע במפורש, כי על החוקר להגיש למוסד התכנון את "תמצית ההתנגדויות והמלצותיו לגביהן והוא יוזמן לכל דיון במוסד התכנון בענין התכנית והתנגדות לה" (סעיף 107א(ד) לחוק). סמכות ההכרעה נותרת בידי מוסד התכנון ואין הוא משתחרר מסמכות זו עקב מינויו של חוקר. אין אף יסוד לטענה, כי על מוסד התכנון המחליט בניגוד להמלצתו של החוקר ליתן זכות טיעון נוספת למתנגד";
וראו בנוסף את בג"ץ 5137/08 אלבז נ' הועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה (14.10.2010) (להלן: "עניין אלבז"), אשר אף שם נקבע כי להמלצות החוקרת יש משקל רב ומשמעותי , אך הועדה המחוזית אינה מחויבת לאמץ את כל המלצותיה.
אין הצדקה להתערב בקביעות הפרטניות לגבי חלקה 16 -
עוד טוען העותר כי יש להותיר גמישות לגבי גבולות תחום הפיתוח בידי המועצה המקומית, וראו כי מהנדס המועצה הצטרף לעמדה זו במהלך הדיון. אלא, שאף כאן, לא מצאתי כי ההנחיות הכלליות שבתוכנית הכוללנית מחייבות התערבות וניסוח מחדש על ידי בית המשפט. הגמישות הקיימת תואמת את האיזון הראוי ולא מצאתי כי מוצדק לקבוע כבר עתה שהועדה המקומית תוכל לאשר תוכנית פרטנית זו או אחרת ככל שתוגש לגבי חלקה 16. אין לבקש מבית המשפט לקבוע מראש מה יהא גורלה של תוכנית עתידית זו או אחרת, אין מקום לשנות את הוראות התוכנית הכוללנית – אשר מתייחסת באופן כללי ואחיד לכל המתחמים, ואין מקום להורות על הכללת סעיף מיוחד וחריג בתוכנית הכוללני ת שמתייחס רק לחלקה אחת וספציפית.
כאן נזכיר את ההלכה, כפי שהובהרה למשל בבג"צ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (18.3.2007), לאמור:
"אין לו לאדם זכות קנויה להיכלל בתכנית משביחה ולא תישמע טענה מפי אדם שהוא זכאי לסעד אך ורק בשל העובדה שמקרקעי שכניו פותחו ומקרקעיו שלו לא זכו לפיתוח. על מנת שתקום חובה לרשויות התכנון לשנות החלטתם באופן שקרקעות העותרים הן שיפותחו היה על העותרים הנטל להראות כי ההחלטות התכנוניות מקורן בשיקולים זרים או בהפליה אסורה כלפי העותרים",
וראו בנוסף את דנ"מ 5607/19 נוימן נ' ועדה למתחמים מועדפים לדיור, פסקה 5 (28.8.2020); עע"מ 1182/16 בן משה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - מחוז מרכז, פסקה 8 (13.3.2016)).
לגבי בית הקברות המצוי ליד חלקה 16 - טוען העותר כי יש לשנות את מיקום בית הקברות שכן מיקומו ימנע ממנו את האפשרות לפתח את חלקה 16 ויביא לפגיעה בערך הקרקע. אף כאן, לא אוכל לקבל את טענות העותר.
לגבי המיקום של בית הקברות באופן כללי – יאמר כי מתשובת הועדה המחוזית עולה כי המיקום של בית הקברות נקבע כפי שנקבע, בין היתר, היות והמדובר בקרקע שאינה פרטית, אלא קרקע בבעלות המדינה – על מנת שלא להפקיע שטח פרטי לצורך הקמת בית הקברות, וכאשר אין חולק בדבר הצורך בהקצאת שטח לבית קברות בתחום היישוב במסגרת התוכנית הכוללנית. לכן, ההחלטה העקרונית לגבי מיקום בית הקברות הינה החלטה תכנונית, הסומכת על שיקולים המתייחסים לכל השטח כמכלול, ואף ה יא בגדר ההחלטות התכנונית המקצועיות אשר בית המשפט לא נוטה להתערב בהן.
עוד יש לראות כי המיקום של בית הקברות הינו בצמוד למתחם שאינו למגורים, כלומר – בצמוד למתחם של השטח הפתוח עם ההנחיות המיוחדות, כך שכל טענותיו של העותר לגבי ההשפעה של בית הקברות על האפשרות לבנות למגורים בחלקה 16 הינן טענות תיאורטיות בשלב זה. מעבר לכך, יש לראות כי, כפי שטענה הועדה המחוזית בתשובתה, על פי הוראות תמ"א 19, לאחר שינוי מספר 3, הוסרה המגבלה לגבי בנייה בסמוך לבתי קברות – כך שאין מניעה עקרונית לבנות למגורים בסמיכות לבית קברות, כך שככל שבעתיד תתאפשר בניה שכזו על חלקה 16, משמע - שמיקומו של בית הקברות לא ימנע את האפשרות לבנות למגורים. עוד יש לתת משקל לכך שבצמוד לבית הקברות מתוכנן חניון, אשר יהווה מעין "חוצץ" בין בית הקברות לבין חלקה 16, והתכנון המפורט של המתחמים – אשר עוד טרם בוצע – ייקח בחשבון את עמדת העותר.
לגבי הטענה כי יש בתוכנית הכוללנית כדי לפגוע בערך הקרקע – אומר כי טענה זו לא הוכחה ולא הוצגה עמדה שמאית רלבנטית, וככל שאכן קיימת פגיעה כאמור – יכול העותר למצות את זכויותיו במסגרת תביעה לפיצויים בעקבות ירידה הערך הנטענת בהתאם להוראות החוק הרלבנטיות. זאת ועוד. יש טעם של ממש בעמדת הועדה המחוזית בתשובתה לפיה לפני התוכנית הכוללנית – החלקה הייתה חלק משמורת מירון ועתה היא חלק ממתחם השטח הפתוח עם ההוראות המיוחדות – כך שלא בטוח שעסקינן בירידת ערך.
לכן, לא אוכל לקבל את דרישת העותר לצרף את חלקה 16 לאחד ממתחמי המגורים המיועדים ואף לא להורות על כך שהוא יכול לבנות ללא הגבלה על החלקה, ואף לא מצאתי להורות על שינוי תנאי התוכנית הכוללנית לגבי צפיפות הבנייה, או על שינוי סעיפים 8(ד) או 8(ה) לתוכנית.
חלקות 21-22 –
נזכיר כי שתי חלקות אלו נמצאות מחוץ לתחום התוכנית הכוללנית, ולגביהן – העותר מבקש להורות על שינוי "הקו הכחול", כך ששתי החלקות תכללנה בתחומי התוכנית.
ההחלטה לגבי "קו הגבול" התוחם את גבולות התוכנית הכוללנית הינה החלטה תכנונית "מובהקת" ואין עילה להתערב בה. מקובלת עלי עמדת הועדה המחוזית לפיה "הקן הכחול" נשען בעיקרו על גבול תחום השיפוט של היישוב, והוא חורג מתחום השיפוט רק במקומות בודדים, שם עלה צורך תכנוני מובהק לסטות מגבול היישוב – לצורכי כלל היישוב, כגון במקום שבו מתוכננת שכונת החיילים המשוחררים על קרקע המדינה. "הקו הכחול" אף תואם את גבולות היישוב על פי התמ"מ, לאחר התיקון לתמ"מ, ולכן לא מצאתי להורות על שינוי "הקו הכחול".
יש לזכור כי כאשר רשות תכנונית תוחמת בקו אזור מסוים אשר ייעודו משתנה, היא חייבת למתוח את הקו (תרתי משמע) במקום כלשהו, ומטבע הדברים יהיו כאלו אשר יישארו "מהעבר השני" של הקו. אפנה בהקשר זה לפסק הדין בעניין אלבז, שם נדחתה עתירה של כמה משפחות אשר "מצאו עצמן" מחוץ לתחום התכנון של היישוב כליל, וכך נפסק:
"בפני המשיבה עמדו מספר אפשרויות וייתכן כי יכולה הייתה לקבל החלטה אחרת לגבי גבולות היישוב, והדברים אמורים במיוחד לגבי משפחות לב ומכלוף, שבתיהן נכללים בגבול שהומלץ על ידי החוקרת. ברם, כאשר עומדות בפני הרשות מספר אפשרויות שכל אחת מהן נמצאת במתחם הסבירות, בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו ואף לא יבחן אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר (ראו, לדוגמה, בג"ץ 4140/95 סופר פארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49 , 69 (1999); בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 803-802 (1992); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב' 763 (2010).
כך באופן כללי וכך במיוחד לגבי החלטות תכנוניות-מקצועיות, שאין בית המשפט משים עצמו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים ואין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על שיקוליה התכנוניים של רשות התכנון. לכן, גדר התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון הינו מצומצם וההתערבות נעשית במשורה, מקום בו החלטת רשות התכנון לקתה באחד מ"המרעין בישין" של המשפט המינהלי כמו חריגה מסמכות, חוסר תום לב, ניגוד עניינים או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות ...
בסופו של יום, לא היה מנוס מלהציב במקום כלשהו את גבולות היישוב... מטבע הדברים, בהחלטה מעין זו תמיד יימצא מישהו שיישאר 'מעבר לגדר'. ובכלל, כל החלטה על גבולות, מידות, משקולות, מרחקים או מועדים היא שרירותית במידת מה מעצם טיבה וטבעה, ותמיד יימצאו מקרים 'מעבר לגבול' מזה ומזה הנראים קשים כך שבמידת הצדק המוחלט נמצאת לוקה... אין מקרי גבול כאלה מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה".
העותר עוד מלין על כך שהנמקת החוקרת לדחיית הבקשה לשנות את "הקו הכחול" הייתה, בין היתר, כי שינוי שכזה יחייב את הפקדת התוכנית מחדש. לטענת העותר – גם אם הליך שכזה יחייב המתנה של פרק זמן נוסף, אזי שאין בכך כדי לגבור על הצורך להעניק לו פתרון ולתקן את העוול שנגרם לו. אף כאן, אין כל פגם בעמדת החוקרת, אשר אומצה על ידי הועדה המחוזית. יש לזכור את החשיבות של סיום הליכי התכנון של התוכנית הכוללנית, על מנת שניתן יהא לעבור לתכנון המפורט, ולאחר מכן – לאחר שנים של עבודה מאומצת – לפתור סוף סוף את המצוקה התכנונית של כל היישוב. משמע, ששיקול כגון הצורך לסיים את ההליך הינו שיקול לגיטימי, והפקדה מחדש של התוכנית הכוללנית – אגב שמיעת התנגדויות מחדש – תחייב עיכוב ממושך שאינו מוצדק.
טענות העותר לגבי היותו בבחינת "מחוסר קרקע לבנייה":
העותר טוען כי מן הראוי לקבל את העתירה לגבי חלקה 16 או חלקות 21-22 גם מן הטעם שהוא ומשפחתו הענפה נותרו ללא כל פתרון דיור. העותר מדגיש כי תכלית התוכנית הכוללנית הייתה לפתור את המצוקה התכנונית של היישוב, אך הוא יישאר ללא כל מענה, שכן הנכסים אשר בבעלותו נותרים שניהם מחוץ לשטח התכנון למגורים.
אין ספק כי קיים קושי משמעותי מבחינת משפחת העותר, משפחה ותיקה, ערכית ורחבה, וניתן היה להתרשם מהמצוקה במהלך הדיון - אלא שאין בכך די. לא הוצגו נתונים לגבי מכלול התושבים, לגבי סך החלקות אשר ייכללו במתחמי המגורים המיועדים ביחס לסך החלקות אשר לא ייכללו במתחמים כאמור, לא הוצגו נתונים לגבי השאלה כמה משפחות נוספות קיימות במצב דומה למצב המתואר על ידי העותר, ואף לא הוצגו נתונים לגבי השאלה אם משפחת העותר יכולה למצוא פתרון בשטחים המיועדים לשכונות החיילים המשוחררים או בבנייה הנוספת על קרקעות המדינה.
לכן, לא קיימים די נתונים אשר יכולים לבסס את הטענה, ואף אם כך הם פני הדברים – לא אוכל לייחס לטענה זו משקל מכריע שיש בו כדי להביא לקבלת הסעד המבוקש.
כפי שמסבירה הועדה המחוזית, לאחר השלמת התכנון המפורט - ניתן יהיה להגיש תכנית פרטנית נקודתית לגבי חלקה 16. לא מצאתי כי ניתן או כי מן הראוי להורות כבר עכשיו מה צריכה להיות ההחלטה לגבי בקשה זו או אחרת שאולי תוגש בעתיד, אך יש לצאת מנקודת הנחה שככל שתוגש בקשה בעתיד, הגורמים הרלוונטיים ישקלו את הבקשה, כאשר לנגד עיניהם השיקולים המקצועיים והאישיים הרלוונטיים.
בשלב זה, נתייחס עוד לעמדת הוועדה המקומית, אשר סבורה כי יש להעניק שיקול דעת רחב לוועדה המקומית באופן שניתן יהיה להגיש בקשות לשינוי ייעוד נקודתי בעתיד, וראו כי למעשה הועדה המקומית במהלך הדיון ביקשה לקבוע שהוועדה המקומית תוכל לקבל בקשה שכזו למרות האמור בתכנית הכוללנית. לשיטת הוועדה המקומית, יש להעניק לה "גמישות", וכך למעשה ניתן יהיה ליצור פתרון פרקטי לסיטואציה שנוצרה מבחינת העותר, כך שמצד אחד - התכנית הכוללנית לא תשונה ו ניתן יהיה לקדם אותה לקראת סיום לאחר שנים רבות של המתנה, ומנגד, מצד שני - ניתן יהיה בהמשך להגיש בקשה לתכנית מפורטת נקודתית מטעם העותר ותהיינה הנחיות אשר יאפשרו לקבל בקשה שכזו למרות האמור בתכנית הכוללנית. כפי שציינתי, לא ניתן לבקש במסגרת העתירה הנוכחית סעד אשר יחייב תוצאה זו או אחרת בבקשה שתוגש, או שלא תוגש, בעתיד.
בדומה, אף לא אוכל לקבל את טענת העותר כי הפתרונות שמציעה התוכנית אינם ישימים.
לגבי האפשרות להגיש בעתיד תוכנית פרטנית נקודתית – הועדה המחוזית טוענת כי העותר יוכל להגיש תוכנית מפורטת בעתיד, היות וחלקה 16 הינה חלקה צמודת דופן, כך שניתן יהא להגיש בקשות בשלב של ביצוע התכנון המפורט. העותר טוען בהקשר זה כי יש להורות על שינוי הוראות התוכנית הכוללנית על מנת שתוכנית נקודתית עתידית תהיה אפשרית. כפי שכבר פורט, לא מצאתי כי התוכנית הכוללנית אינה סבירה ולא אורה על שינוי הוראותיה הכלליות העקרוניות, על מנת להכשיר מראש תוכנית נקודתית שאולי תוגש לאחר שיושלם התכנון המפורט, לגבי חלקה ספציפית.
לגבי האפשרות למצוא מענה במסגרת תוכניות חלוקה ואיחוד עתידיות – טוען העותר כי אפשרות זו אינה ריאלית, שכן תוכניות שכאלו דורשות את הסכמת כל הבעלים, ואין סיכוי שתתקבל הסכמה שכזו בעתיד. עמדתי היא כי יכול להיות שיש ממש בטענת העותר ולפיה ככל שיש צורך בקבלת הסכמת כל הבעלים – הדבר מעורר קושי, אלא שתלוי מהן החלקות בהן מדובר, איזה איחוד יתבקש, כמה בעלים יש לחלקות שיכללו באיחוד וכו'. לכן, קשה לקבל כיום את טענת העותר לפיה המדובר בפתרון שאינו ריאלי ושלעולם לא יהיה אפשרי.
סיכום ביניים -
נוכח האמור, לא מצאתי לקבל את דרישות העותר להורות על שינוי גבולות המתחמים הסמוכים לחלקה 16 וכך לשנות את המתחם בו נמצאת חלקה 16 לפי התוכנית הכוללנית, או לשנות את ההנחיות המיוחדות לגבי מתחם זה או את מיקום בית הקברות, לא מצאתילשנות את הוראות סעיפים 8(ד* או 8(ה) לתוכנית הכוללנית ואף לא להורות על שינוי "הקו הכחול" של התוכנית כך שחלקות 21-22 תכללנה בתחום התוכנית.
בקשת העותר לערור למועצה הארצית -
טענתו האחרונה של העותר הייתה כי היה על יו"ר הועדה המחוזית לאפשר לו לערור על ההחלטה נשוא העתירה למועצה הארצית. יו"ר הועדה המחוזית לא סבר כי יש מקום להגשת ערר שכזה ונימק את החלטתו בכך שאין המדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית אלא בטענות אישיות של העותר. אני מסכימה עם עמדתו זו של יו"ר הועדה המרחבית.
העתירה מתייחסת לחלקות הספציפיות של העותר, לאי הכללתן בגדרי המתחמים השונים, וכאשר הדגש לאורך כל העתירה הינו הנסיבות הפרטניות של משפחת העותר והחובה לספק למשפחה זו מענה תכנוני בהיותה "מחוסרת פתרון". יש לראות כי גם הטענות הנוגעות לפרשנות של ההנחיות המיוחדות בשטחים הפתוחים והטענות לגבי שינוי סעיף 8 בתוכנית הכוללנית, אינן טענות כלליות "עקרוניות" אלא ממוקדות באפשרות שתהיה (או שלא תהיה) לעותר לבנות על חלקה 16. לפיכך, כפי שסבר יו"ר הועדה המחוזית, אין המדובר בסוגיה ציבורית או בנושא בעל השלכה כלל אזורית.
בעע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז ירושלים, פ"ד נז(2) 882 (2003) פסקה 9 ואילך, סוכמה ההלכה לגבי אמות המידה להגשת ערר למועצה הארצית:
"המחוקק סתם ולא פירש מה הן אמות-המידה אשר לאורן ישקול יושב-ראש הוועדה המחוזית מתן רשות לערור על החלטת הוועדה המחוזית בפני המועצה הארצית. סוגיה זו טרם נדונה בבית-משפט זה. ...
הובעו בעניין זה עמדות השונות זו מזו. גישה אחת, אשר ניתן לכנותה הגישה המצמצמת, גורסת שיש להעניק רשות לערור בפני המועצה הארצית רק כאשר מדובר בתכניות בעלות השלכות תכנוניות כלל-ארציות או הנוגעות לקביעת מדיניות כלל-ארצית ... גישה אחרת, שניתן לכנותה הגישה המרחיבה, גורסת כי אין מקום להגביל את מתן ההיתר להגשת ערר רק לנושאים שיש להם השפעות על כלל שטח הארץ או שכדי להכריע בהם יש צורך בראייה כלל-ארצית. די כי מדובר בנושאים בעלי חשיבות תכנונית וציבורית רחבה ... גישה נוספת שונה בסוגיה זו הובעה על-ידי הנשיא ו' זילר ... לדעתו, המבחן הקובע בעניין זה הוא מבחן החשיבות, או כלשונו, מבחן ה"עוצמה" של האינטרסים הנדונים בהחלטה. בלי למצות את קשת המצבים שבהם ראוי לתת רשות לערור על החלטת הוועדה המחוזית בפני המועצה הארצית, מציין הנשיא זילר דוגמאות למדדי "עוצמה" אשר צריך שיביאו למתן רשות לערור: החלטה בעלת חשיבות שהוכרעה על-ידי קוורום מצומצם; התייצבות ציבורית מסיבית בשאלה עקרונית חשובה הנוגדת את החלטת הוועדה; פגם או חסר שנפלו בהחלטת הוועדה המחוזית שנזקם מרובה ושלא ניתן לתקנם בוועדה, או שהוועדה לא יזמה את תיקונם.
כשלעצמי, מסופקני אם ניתן, או רצוי, לעצב כבר עתה קריטריונים חדים וברורים אשר ינחו את יושב-ראש הוועדה המחוזית להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 110 לחוק. קביעת אמות-מידה נוקשות בעניין זה, כבר בשלב זה, אמנם תשרת את התכלית של הדרכת יושב-ראש הוועדה המחוזית כיצד להפעיל את סמכותו, עם זאת הדבר עלול לכבול את ידיו יתר על המידה ולאלצו "לשבץ", לעתים באופן טכני, כל מקרה הבא בפניו לאורן של אמות-מידה אלה. דומני שיש להותיר לפרקטיקה את מלאכת עיצובן של אמות-המידה הראויות. יש לפסוע בעניין זה צעד אחר צעד, כאשר כל מקרה ייבחן לגופו לפי נסיבותיו הספציפיות.
בשלב זה הייתי מסתפק באמירה הכללית בלי למצות ובלי לפרט, שכדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה. ..."
אמות מידה אלו משמשות מאז לבחינת בקשות לערור למועצה הארצית, וראו לדוגמא את עע"מ 2098/20 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז דרום נ' אבו קרינאת (1.11.2020), לאמור:
"נקודת המוצא היא שבית המשפט אינו "מתכנן על" והתערבותו בהחלטות מוסדות התכנון תיעשה במשורה, רק מקום בו נפל בהן פגם על פי עילות הביקורת המצדיקות התערבות במעשה המינהלי (ראו, מבין רבים, בג"ץ 2535/18 עיריית רמלה נ' הוועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות, פסקה 7 והאסמכתאות שם (21.5.2019)). בית משפט קמא דחה למעשה את כל טענות המשיבים, אך ב"יישורת האחרונה" נעתר לבקשתם למתן רשות ערר למועצה הארצית לתכנון ולבניה. המשיבים טענו כי מתן רשות ערר למועצה הארצית אינו מסוג ההחלטות שמצדיקות התערבות גם אם שגתה הערכאה הדיונית במסקנתה, וכי רצוי שעין נוספת תשזוף את התכנית ותבחן את הנושא בהקשרו הכללי.
ולא היא. מתן רשות ערר למועצה הארצית עלול לעכב את אישור התכנית ולהביא להתדיינויות נוספות. ...
אכן, בפסיקה לא נקבעו אמות מידה נוקשות בשאלה מתי תינתן רשות לערור למועצה הארצית לפי סעיף 110, אך אמות המידה המקובלות הן לגבי מקרים המעוררים עניין בעל השלכה רחבה או אופי עקרוני או מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת או נתון למחלוקת ציבורית קשה (ראו עע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פ"ד נז(2) 882 (2003); עע"מ 5239/09 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה – מחוז מרכז, פסקאות 9-8 (16.9.2009); עע"מ 2109/12 זאהי אגבריה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, בפסקה 11 (21.11.2013); עע"מ 7442/17 ג'יבלי נ' יו"ר הוועדה המחוזית (21.10.2018); עע"מ 5232/18 חברת אנרג'קס אנרגיות מתחדשות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון (23.2.2020))."
לכן, אין להתערב בהחלטת יו"ר המועצה המחוזית בנושא זה.
סיכום -
אשר על כן ונוכח האמור מעלה במצטבר, דין העתירה להידחות. לגבי ההוצאות : המשיבות 3 ו-4, הועדה המקומית והמועצה המקומית, הביעו עמדתן לגבי הצורך להעניק סעד זה או אחר לעותרים – ולכן, לא אפסוק לזכותן הוצאות. באשר למשיבים 1 ו-2, הועדה המחוזית ויו"ר הועדה המחוזית, התלבטתי בסוגית ההוצאות, אך נוכח מצוקת משפחתו של העותר , כפי שבאה לידי ביטוי בדיון, לפנים משורת הדין, לא אעשה לחובתו הוצאות למרות דחיית העתירה.
ניתן היום, כ' אייר תשפ"א, 02 מאי 2021, בהעדר הצדדים.