הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 48009-05-20

לפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא

העותרים

  1. משה שוקרון
  2. כוכבה שוקרון

ע"י עו"ד ר' לוי חדד

נגד

המשיבה

עיריית חדרה
ע"י ב"כ עוה"ד ו' אולשנסקי

פסק דין

1. העותרים, כוכבה ומשה שוקרון, הם בני זוג ובעלי זכויות חכירה בדירה המצויה ברחוב הנביאים 3 בחדרה. במשך שנים רבות בהן התגוררו העותרים בנכסים שונים בעיר חדרה, הם נדרשו לשלם לעיריית חדרה תשלומי חובה שונים, בהם ארנונה עירונית ועוד. תשלומים אלו לא שולמו במלואם. לטובת הבטחת פירעון חובות יהם של העותרים נרשם בשנת 2005 שעבוד לטובת העירייה על זכויות העותרים בדירה, בהתאם לפקודת המסים (גביה).

העותרים לא סילקו את חובותיהם, ועל כן הגישה העירייה בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש השעבוד על הדירה (תיק הוצל"פ 516729-07-16). במסגרת הליכים אלו מונה כונס נכסים למכירת הדירה, הדירה פורסמה למכירה ואף הוגשו הצעות לרכישתה.

2. בעתירה הנוכחית שהוגשה בחודש מאי 2020 מבקשים הם למנוע את מכירת הדירה ולבטל את הליכי המימוש שכן לטענתם החובות שבגינם נפתחו הליכי המימוש התיישנו .

רקע
3. העותרים הם בעלי זכויות חכירה בדירה המצויה ברחוב הנביאים 3 בחדרה וידועה כגוש 10752 חלקה 91 תת חלקה 4 (להלן: הדירה). במשך שנים רבות החזיקו העותרים בדירה והתגוררו בה. בחלק מהשנים הדירה הושכרה לאחרים והעותרים התגוררו בדירות אחרות. מתברר כי העותרים לא שילמו את מלוא חובותיהם לעירייה וצברו חובות בסכום כולל העולה על 246,000 ₪. מדובר בחובות שנצברו החל משנת 1994 וכוללים תשלומי חובה בגין ארנונה (בבתים שונים בהם התגוררו העותרים), מים, תשלומי בתי ספר ועוד. חלק הארי של החוב, בסך של כ- 182,000 ₪, מיוחס לדירה (נספח 3 לתשובה לעתירה).

4. במהלך השנים נקטה העיירה בהליכים שונים לגביית החובות, הגישה תביעות כנגד העותרים ופעלה להטלת עיקולים ולתפיסת נכסים (ראו נספח 6 לתגובה). בין היתר שלחה העירייה מכתבי התראה ודרישות תשלום, פעלה להטלת עיקולים על חשבון הבנק של העותרים, ולרישום שעבוד על הדירה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 25.5.2005 נרשם שעבוד על זכויות העותרים בדירה על פי סעיף 11(א) לפקודת המסים (גביה), להבטחת חוב בסך של 34,002 ₪. ביום 10.3.2016 נרשמה הערה נוספת על שעבוד הדירה על פי סעיפים 11(א) ו- 12 לפקודת המסים (גביה) להבטחת סך של 162,018 ₪, וביום 30.4.2017 עודכן השעבוד ונרשם כי החוב עומד על סך של 170,521 ₪ (ראו נסח רישום, סומן כנספח 5 לתשובה לעתירה).

בהקשר זה יוער, כי התיעוד הראשון לפעולות הגבייה מופיע בספרי העירייה בשנת 2010, כחמש שנים לאחר רישום השעבוד.

5. הואל והליכים אלו לא הובילו לפירעון החוב, הגישה העירייה בשנת 2014 תביעה על סכום קצוב כנגד העותרים לבית משפט השלום בתיק 54307-06-14. לאחר מתן פסק דין לטובת העירייה (שניתן בהעדר הגנה מטעם העותרים), נקטה העירייה בהליכי הוצאה לפועל לביצועו במסגרת תיק 527181-06-15. בסופו של יום, ולאחר שהמבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין מחמת ליקוי בהמצאת התביעה, בוטל פסק הדין ולפני מספר חודשים ביקשה העירייה למחוק את התביעה (סעיף 11 לתשובה לעתירה).

6. בד בבד, ביום 20.7.2016 הגישה העירייה בקשה למימוש השעבוד על הדירה (תיק הוצל"פ 516729-07-16). אזהרה והודעה על פתיחת הליכי המימוש נמסרו למבקשים ביום 31.7.2016. מבלי לפרט את כל ההליכים נציין כי המבקשים הגישו התנגדות למימוש השעבוד שנדחתה בהחלטת ראש ההוצאה לפועל. בסופו של יום מינה ראש ההוצאה לפועל את עו"ד א' נימצוביץ ככונס נכסים לשם מכירת הזכויות בדירה. העותרים הגישו ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, אולם זה נדחה.

בהמשך נקט כונס הנכסים בהליכים שונים לפינוי הדירה מהשוכר שהחזיק בה. התנגדויות העותרים לצווי הפינוי נדחו ובסופו של יום הדירה פונתה. כונס הנכסים תפס את החזקה בדירה ביום 30.4.2019 והחל לפעול למכירתה. במסגרת הליכי המכירה נקבעה התמחרות בין המציעים וזו התקיימה כבר ביום 1.7.2019.

7. בסמוך לאחר מכן, פנו העותרים להליכי פשיטת רגל (תיקי פש"ר 8140-08-19 ו- 76351-07-19), וביום 26.8.2019 ניתנו בעניינם צווי כינוס. על כן, ובטרם אישור מכירת הדירה הורה ראש ההוצאה לפועל לקבל את אישור בית המשפט של פשיטת רגל. אישור שכזה ניתן ביום 2.1.2020, חרף התנגדות של העותרים ושל נושים שונים (נספח 19 לתשובה לעתירה).

העתירה וההליכים שנוהלו במסגרתה
8. רק לאחר פינוי הדירה, הגישו העותרים את עתירתם בתיק זה בה טענו כי מרבית החוב מושא הליכי מימוש השעבוד על הדירה התיישן.
9. בד בבד עם הגשת העתירה הגישו העותרים גם בקשה למתן צו ביניים לעיכוב הליכי המכירה . בבקשה נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן צו ביניים כמבוקש, וכי סיכויי הצלחת העתירה גבוהים. ביום 21.5.2020 ניתן צו ארעי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל למימוש השעבוד. צו הביניים הותנה בהפקדת פיקדון על סך של 30,000 ₪ על ידי העותרים. בקשה לפטור את העותרים מהפקדת הפיקדון נדחתה ולמרות זאת הפיקדון לא הופקד.

10. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים. ביום 3.6.2020 התקיים דיון במהלכו הודיעו הצדדים כי הם מבקשים לנסות ולבוא בדברים לבירור החובות ולמציאת הסדר לסילוק החוב. במהלך הדיון הובהר על ידי באת כוח העירייה כי החוב משנת 2009 (7 שנים לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל) עומד על סך של 53,000 ₪ לפחות, סכום שלגביו לא יכולה עמוד לעותרים טענת התיישנות. באת כוח העותרים סברה שהחוב בשנים אלו נמוך יותר 30,000 - 40,000 ₪ אולם בדיון לא הושגה כל הסכמה.

לצדדים ניתנה ארכה לצורך הגעה להסדר, אולם לא עלה בידם לעשות כן. בהחלטה מיום 5.10.2020 דחיתי את הבקשה למתן צו ביניים, וקבעתי כי העירייה וכונס הנכסים רשאים להמשיך בהליכים למימוש השעבוד על הדירה. על אף האמור, הוריתי כי תמורת המכר, לאחר ניכוי הוצאות הליכי המימוש לרבות שכר הכונס, ותשלום סך של 53,000 ₪ על חשבון החוב, תוחזק בנאמנות עד הכרעה בעתירה לגופה.

11. ביום 9.12.2020 התקיים דיון בעתירה גופה, ובסופו ניתנה לצדדים שהות נוספת להודיע אם עלה בידיהם להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט עד ליום 1/1/2021. הואיל והמועד חלף והצדדים לא הודיעו דבר, הגיעה העת להכריע בעתירה. בטרם אפנה לעשות כן, אפרט בקצרה את טענות הצדדים.

טענות הצדדים
12. העתירה שהוגש על ידי היא כוללנית, וקשה להבין מהאמור בה את טענותיהם לאשורן. בעתירה לא פורטו כל הליכי הגבייה שננקטו ואשר יש בהם , על פי ההלכה, לעצור את מרוץ ההתיישנות ולא ברור אלו חובת התיישנו ואלו לא. אין גם כל הסבר קונקרטי לשיהוי הרב בהגשת העתירה (שהרי אין חולק כי העותרים יודעים על הליכי מימוש השעבוד כבר משנת 2016) . הטענה היחידה שנטענה היא מצבם הכלכלי הקשה שלא אפשר להם לקבל ייצוג משפטי עד להגשת העתירה הנוכחית.

13. העותרים טוענים בכלליות, כי תדפיס יתרות החוב שמצוי בידי העירייה הוא לקוני ואינו כולל כל פירוט והסבר, ואף לא מפרט מהי קרן החוב ומהם סכומי ההצמדה והריבית. כן טוענים הם ביחס לשורת חיוב בגין "יתרות מים עד 08" בסך של 41,725 ש"ח, כי עד לשנת 2008, העירייה היא שגבתה את תשלומי המים, ומשנה זו ואילך הועברה גביית המים לתאגיד המים המקומי. מכאן, ששורת החיוב האמורה מתייחסת ככל הנראה לחיובים בגין שנים קודמות - דבר המחייב בדיקה.

עוד נטען, כי העותרים העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהייתה להם בהליכים אחרים שנוהלו כנגדם, אולם לא היה ידוע להם כי המקום להעלותן הוא בפני בית משפט זה, ולא במסגרת אותם הליכים.

14. העותרים טוענים כי 75% מסכום החוב התיישן. לחלופין, טוענים העותרים כי אין להוסיף לקרן החוב ריבית והצמדה, וזאת לנוכח מחדלי העירייה וההשתהות הבלתי סבירה מצידה בגביית החוב.

15. העירייה טוענת כי העותרים היו מודעים לכל ההליכים שהתנהלו כנגדם, הגישו תגובות והתנגדויות שונות, ומכאן שהעתירה הוגשה על ידם בשיהוי ניכר. כן נטען, כי העותרים לא העלו את טענת ההתיישנות המועלית על ידם כעת בהזדמנות הראשונה שה ייתה להם, ואף לא בהזדמנויות שונות לאחר מכן, כשנוהלו כנגדם הליכים משפטיים שונים.

העירייה מדגישה כי במשך שלושה עשורים, העותרים לא שילמו תשלומים שוטפים לעירייה (עבור נכסים שונים בהם התגוררו), וכן תשלומי חובה אחרים, גם כאלו שאינם שנויים במחלוקת ושטרם התיישנו. העירייה הבהירה, כי חובות חינוך לא הוכנסו לסך החובות אותם מבקשת העיריה לגבות מכ וח פקודת המסים (גביה) ולא נכללו בתיק ההוצאה לפועל שנפתח לצורך מימוש השעבוד.

16. העירייה מתארת בתשובה מטעמה את הליכי הגבייה השונים והרבים שביצעה לאורך השנים, ומדגישה כי טענות העותרים בעניין זה נדחו בכל הערכאות השונות. עוד טוענת העירייה כי פעולות הגבייה השונות שביצעה עצרו את מרוץ ההתיישנות, וכי היא לא השתהתה בנקיטת הליכים כנגד העותרים. העירייה מוסיפה כי בהתאם לסעיף 20 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 לא ניתן לטען התיישנות חבות אשר להבטחתם נרשם שעבוד.

17. עוד טוענת העירייה, כי העותרים לא מיצו את כל ההליכים הנדרשים, ובכלל זה לא הגישו השגה או ערר על שומות הארנונה שהוצאו להם לאורך השנים.

דיון והכרעה
18. כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. הגעתי למסקנה כי העתירה הוגשה בשיהוי המצדיק את דחייתה. לגופם של דברים שוכנעתי כי חלוף הזמן אינו מונע מהעירייה למשש את שהעבודים שנרשמו לטובתה להבטחת תשלום החובות.

שיהוי בהגשת העתירה
19. המועד להגשת עתירה מנהלית קבוע בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, המורה כדלקמן:

(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

בהתאם לתקנה 3(ב), עתירה מינהלית תוגש ללא שיהוי ולא יאוחר מ-45 ימים מן המועד שבו נודע לעותר על ההחלטה, או מן היום בו ההחלטה פורסמה כדין.

20. עם זאת, דינה של עתירה שהוגשה בשיהוי אינה בהכרח לדחייה על הסף, ולבית המשפט מוקנית סמכות להאריך את המועד להגשה (תקנות 3(ג) ו- 38 לתקנות, וראו גם עע"מ 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 11 (21.12.2010)). בהקשר זה נזכיר כבר עתה כי העותרים לא ביקשו הארכת מועד להגשת העתירה, גם לא לאחר הדברים שצוינו בעניין זה בהחלטתי בבקשה למתן צו ביניים מיום 5.10.2020.

21. בהלכה נקבע כי השיהוי ייבחן על ידי בית המשפט על פי שלושה מבחנים; השיהוי הסובייקטיבי, שעניינו התנהלותו של העותר בפועל, והאם קיים טעם סביר המצדיק את האיחור שבהגשת העתירה; השיהוי האובייקטיבי, שעניינו הנזק שייגרם למשיב ולצדדים שלישיים, והאם הם שינו את מצבם לרעה כתוצאה מהאיחור; והאינטרס הציבורי שמשמעו האם דחיית העתירה, חרף השיהוי שדבק בה, עלולה להביא לפגיעה חמורה בשלטון החוק (ראו עע"מ 5834/16 הושק נ' עיריית גבעת שמואל, פסקה 21 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (15/08/2016); עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28/12/2014); עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב, פסקה טו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (05/05/2010); י' זמיר הסמכות המינהלית כרך ג' 1920 - 1972 (2014)).

משקלם של שלוש המבחנים הללו אינו שווה; בבואו לקבוע אם עתירה לוקה בשיהוי המצדיק לדחותה, נדרש בית המשפט לערוך איזון דו-שלבי: בשלב הראשון יבחן את רכיבי השיהוי - הסובייקטיבי (האשם) והאובייקטיבי (הנזק); ובשלב השני - המתקיים רק אם נמצא כי העתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה, יבחן בית המשפט אם הרכיב השלישי - אינטרס ההגנה על שלטון החוק (במובן הרחב) - מטה את הכף להידרש לה. אם ימצא שהתשובה לכך שלילית, או אז ידחה את העתירה מחמת שיהוי שדבק בה.

22. ומן הכלל אל הפרט. כפי שצוין לעיל, הליכי הגבייה בתיק המימוש החלו בחודש יולי 2016, כמעט 4 שנים לפני הגשת העתירה בתיק זה. מסמכי האזהרה מתיק המימוש נמסרו לעותרים במסירה אישית ביום 31.7.2016. העותרים ידעו על הבקשה למימוש השעבוד ואף נקטו בהליכים שונים במסגרת תיק ההוצאה לפועל. בקשותיהם לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל נדחו שוב ושוב ולמרות זאת לא הגישו עתירה כלשהי. כאשר ניתן צו לפינוי הדירה הגישו העותרים התנגדות שנדחתה בהחלטה מיום 25.4.2019 (נספח 14 לתגובה). בקשה נוספת נדחתה בהחלטה מיום 29.4.2019 (נספח 15 לתגובה). על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט שנדחה אף הוא בהחלטה מיום 10.4.2019 (תיק 57384-04-19). גם ראש ההוצאה לפועל וגם בית המשפט ציינו בהחלטותיהם כי ככל שלעותרים טענות כנגד החוב עליהם לפנות לערכאה שיפוטית מתאימה. למרות זאת העותרים המתינו עוד כמעט שנה נוספת בטרם פנו לבית משפט זה .

אין בפי העותרים כל הסבר להשתהותם בהגשת העתירה, פרט לאמירות הכלליות בעניין מצבם הקשה, הגם שאינני מקל בו ראש. משמע, גם אם נניח כי העותרים טעו לחשוב כי די בעלאת הטענות במסגרת תיק המימוש, הרי שכבר באפריל 2019 ידעו כי עליהם לפנות לערכאה מוסמכת אך לא עשו מאום.

23. נדמה, כי רק כאשר העותרים הבינו כי הגיע "רגע האמת", לאחר שנערכה כבר התמחרות למכירת הדירה, התעוררו והגישו את העתירה הנוכחית. לא ניתן לקבל התנהגות כזו של בעל דין היושב באין מעשה, נותן להליכי המימוש להתקדם ומחכה לרגע שבו יגיעו לשלב מתקדם כדי לנסות ולתקוף את ההליכים. צריך לזכור כי השתהות העותרים פגעה לא רק בציפיותיה של העירייה, אלא גם בציפיותיהם של המציעים השונים שהגישו הצעה לרכישת הדירה. יתרה מזאת, הדירה פונתה כבר לפני יותר משנה והעותרים בהתנהגותם ובהשתהותם לפנות לבית המשפט, רק הגדילו את הנזק שנגרם לכל המעורבים, לרבות ההפסד לעירייה ולשאר נושי העותרים הממתינים ליתרת תמורת המכר.

מכאן, ששני רכיבי השיהוי - האובייקטיבי והסובייקטיבי, מתקיימים במקרה הנוכחי. בחינת הרכיב השלישי בדוקטרינת השיהוי המינהלי, שעניינו באינטרס הציבורי, מעלה כי במקרה הנוכחי דחיית העתירה לא תוביל לפגיעה קשה בשלטון החוק באופן שמחייב להתעלם מהשיהוי שדבק בעתירה. כפי שנראה להלן, העירייה נהגה כחוק, רשמה שעבוד ועדכנה מפעם לפעם את סכומו, וכעת, לאחר שניסיונות גביה שונים שלה כשלו, מבקשת היא לממש כדין את השעבוד.

התיישנות
24. יחד עם הסמכות הנתונה לרשות המקומית להטלת ארנונה, המעוגנת בעיקר בסעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ניתנו לרשות שני אפיקים שונים לגבייתה, מנישומים אשר לא עמדו בחובת התשלום. האפיק הראשון, הינו הליך גבייה משפטית בהתאם לסעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. העתירה הנוכחית אינה עוסקת בו, ועל כן לא ארחיב אודותיו. האפיק השני הוא הליך גבייה מנהלי המאפשר לרשות לפעול לגביית חוב הארנונה מבלי שחוב זה אושר קודם לכן בפסק דין על ידי בית משפט. סמכות גבייה זו מעוגנת בפקודת העיריות ובפקודת המיסים (גביה), מכוח הכרזתו של שר האוצר מיום 24.2.2000 בה נקבע כי על גביית ארנונה יחולו הוראות פקודת המסים (גביה), וכי חובות לרשות המקומית יחשבו כמס לעניין פקודה זו (ראו גם סעיף 2 לפקודה המגדיר מס, בין היתר, כתשלומי ארנונה).

סעיף 11א לפקודת המסים (גביה) קובע, כי "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין".

הליכי המימוש אותם מבקשים העותרים לעכב בעתירתם הנוכחית מקורם בשעבוד שנרשם לפי פקודת המסים (גביה), כמפורט לעיל.

25. הגם שמדובר בהליך (עתירה) שננקט על ידי החייבים, מדובר למעשה בטענת הגנה שלהם כנגד הליכי הגבייה המינהליים שהעירייה נקטה כנגדם; הליכי גבייה אלו הם למעשה התובענה שכנגדה טוענים העותרים להתיישנות (ראו: עעמ 8968/14 שטרית נ' עיריית טבריה (31/8/2017); רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1), 215 (2010)).

26. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי בתביעות כספיות ("שאינן במקרקעין") תהא תקופת ההתיישנות בת שבע שנים. מכאן, שטענת ההתיישנות יכולה להתייחס רק לחובות שנצברו עד חודש 07/2009, שהרי אין טענה כי על חובות שנצברו ב-7 שנים שקדמו לפתיחת תיק המימוש (בחודש יולי 2016) חלה התיישנות. בטרם נבחן את הטענות, ובפרט את השאלה מה דינם של החובות המוקדמים יותר, נציין כי בהקשר זה יש לבחון שתי שאלות שונות; התיישנות חלק מהחוב עצמו, והתיישנות של התביעה למימוש השעבוד.

27. בתיק המימוש עותרת העירייה למימוש שעבודים שנרשמו על זכויות העותרים בנכס, בהתאם לסעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גביה). סעיף 20 לחוק ההתיישנות מורה כאמור כי "נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השעבוד". משמע, אפילו התיישנו החובות בגין חלק משנות המס במועד הגשת העתירה, אין בכך כדי למנוע מהעירייה לנקוט בהליכים למימוש השעבוד. סעיף 20 לחוק ההתיישנות עורך אפוא הבחנה בין שני אלמנטים - החוב העיקרי, והשעבוד בגין חוב זה. על פי הסעיף, מעת שנוצר שעבוד, וכל עוד הוא תקף ככזה - זכאי הנושה להיפרע ממנו, גם אם החוב גופו התיישן בחלוף תקופת ההתיישנות ממועד היווצרותו ועד למועד הנקיטה בהליך שנועד לממש את השעבוד. כלומר, משנרשם שעבוד, אין אפוא משמעות להתיישנותו של החוב שלהטחתו נרשם השעבוד.

יפים לעניין זה דברים שקבע כב' הנשיא גרוניס בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15/04/2015), בפסקה 25 לפסק הדין:

בזוכרנו את הלכת נסייר, שהחילה את דיני ההתיישנות האזרחיים על הליכי גבייה מכוח פקודת המסים, וביודענו כי פקודה זו מעניקה מעמד של שעבוד סטטוטורי (ראשון או רגיל) לחובות ארנונה, נשוב עתה להוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות. הסעיף קובע, כזכור, כי נושה שיש לו על חובו שעבוד, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו להיפרע ממנו. דעתי היא, כי אין בסעיף זה כדי לערער תחת יסודותיה של הלכת נסייר. הלכה זו מכוונת כל כולה להליכי גבייה של הרשות מכוח פקודת המסים שמטרתם גביית החוב העיקרי עצמו. על כן, אין הלכה זו מכוונת לחול על הליכים שהרשות מבקשת לנקוט על מנת לממש את השעבוד שהוקנה לה בסעיף 11א לפקודת המסים. ברור הוא, כי יש להפריד בין ההליך המשפטי או המינהלי לגביית החוב העיקרי עצמו (הכפוף להתיישנות), לבין הליך שבגדרו מבקשת הרשות לאכוף את השעבוד (שאינו כפוף להתיישנות).

בהמשך הוא מבהיר כי בשל אופייה הדיוני של ההתיישנות, אין בחלוף תקופת ההתיישנות די כדי להפקיע את הזכות המהותית המובטחת על ידי השעבוד, ובהמשך (פסקה 27):

שנית, בהחלט יש ממש בדברי היועץ לפיהם הרשויות תוכלנה באופן עקרוני להגיש הליך לאכיפת השעבוד (הליך שאינו נתון להתיישנות), על מנת "לעקוף" את מחסום ההתיישנות החל לגבי ההליכים המינהליים לגביית החוב עצמו. אולם, עלינו לזכור כי האפשרות של "עקיפת" דיני ההתיישנות עומדת באופן עקרוני לכל נושה המחזיק בשעבוד מכל סוג שהוא, בשלב בו הוא אינו יכול עוד להגיש תביעה אזרחית בשל חלוף תקופת ההתיישנות.

28. עוד נציין, כי במקרה הנוכחי נרשמו השעבודים לטובת העירייה בלשכת רישום המקרקעין, הראשון שבהם כבר בשנת 2005. על כן, גם מי שסבור שסעיף 20 לחוק ההתיישנות יחול רק על שעבודים רשומים (להרחבה ראו עע"מ 5854/11 רוסטוביץ נ' עיריית חולון, פסקה 44 (4/9/2015)), לא יחלוק על זכותה של העירייה למימוש השעבודים במקרה הנוכחי.

29. לכאורה ניתן היה לטעון כי רישום השעבוד בשנת 2005 עצר את מרוץ ההתיישנות רק לגבי חובות שנוצרו במשך 7 שנים שלפני כן, כלומר לאחר 1998. עם זאת ייתכן שגם חובות שנוצרו קודם לכן לא התיישנו במועד רישום השעבוד, בשל הטעמים השונים המאפשרים הארכת תקופת ההתיישנות או בשל פעולות אחרות שעצרו את מרוץ ההתיישנות. לעניין זה נזכיר כי השתהותם של העותרים בפנייה לערכאות, מונעת מהעירייה לברר את החובות שנוצרו לפני רישום השעבוד, ועל כן, מאחר והעותרים לא תקפו את הרישום במועד, יש לקבוע כי כל הסכומים שפורטו בעת רישום השעבוד בשנת 2005 טרם התיישנו.

30. למעלה מהדרוש אוסיף כי העירייה טוענת כי נקטה בהליכי גבייה שעצרו את מרוץ ההתיישנות. ברע"א 187/05 הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי דיני ההתיישנות חולשים על הליכי גביה אקטיביים, כלומר כי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות לא תוכל הרשות לנקוט בהליכי גביה אקטיביים כנגד החייב. בעע"מ 8832/12 הנ"ל, הרחיב בית המשפט את ההלכה גם להליכי גביה פסיביים.

כאשר עוסקים בהליכי גביה עולה השאלה מהי הפעולה המאפסת את מרוץ ההתיישנות. בעע"מ 8832/12 הנ"ל ציין השופט א' גרוניס, בפסקה 21:

שאלה יפה היא האם יש לראות בכל פעולה גבייה מכל סוג שהוא, שהובאה לידיעת החייב, משום פעולה המאפסת את מירוץ ההתיישנות (ההדגשה במקור - ר' ס').

בפסיקה הובהר כי הליכי גביה מינהליים המאפסים את מרוץ ההתיישנות הם הליכי גביה ממשיים ואין די במשלוח הודעה על חוב (ראו עת"מ 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (06/06/2012); עע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' אדוט ז"ל, פסקה 14 (04/01/2011); עת"מ 46488-09-17 צ'ובנקו נ' מוסך בזק חיפה בע"מ (08/06/2018); עת"מ 2093-08-12 יורשי עיזבון רחמים כהן ז"ל נ' עיריית טבריה (17/09/2013)).

31. הטעם העיקרי לדרישה כי הליכי הגבייה שיאפסו את מרוץ ההתיישנות יהיו אפקטיביים נעוץ באינטרס ההסתמכות של הנישום. רק כאשר העירייה נוקטת בהליכים ממשיים, יכול הנישום להבין ולהפנים, כי העירייה עומדת על דרישת החוב ואינה מוחלת עליו. לפיכך, ההכרעה בשאלה אלו הליכי הגבייה יאפסו את מרוץ ההתיישנות תהייה תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה. בנסיבות מסוימות רק פעולת גביה ממשית כגון עיקול נכסים, תחשב כמאפסת את מרוץ ההתיישנות, ובנסיבות אחרות, יתכן שגם פעולות קלות יותר כגון מסירת התראה, ניהול משא ומתן להסדר וכדומה יאפסו את המרוץ.

32. במקרה הנוכחי, מן החומר שהונח לפני, לא ניתן לקבוע כי בוצעו פעולות גבייה משמעותיות ורצופות לפני 2010, פרט לרישום השעבוד בשנת 2005. לפעולות אלה, אם בוצעו, אין כל זכר ברישומי העירייה, אשר צורפו כנספח 6 לתשובה לעתירה. החל משנה זו, נראה כי העירייה ניסתה לגבות את החוב באמצעים שונים, שכללו בעיקר משלוח מכתבים, בדואר רגיל ורשום (שממילא אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות כאמור לעיל, ובפרט בעע"מ 10372/08 הנ"ל), והטלת עיקול בבנק אחד, שלא הוברר מה עלה בגורלו ואלו תוצאות הניב. אין כל אינדיקציה המלמדת על כך שפעולות אלה הובאו לידיעת העותרים.

אמנם, בשנת 2014 הוגשה כנגד העותרים תביעה לבית משפט השלום בחדרה, ואף ניתן כנגד העותר 2 פסק דין בהעדר הגנה, לאחר שנקבע שכתב התביעה הומצא לו כדין. עם זאת, ביום 12/8/2019 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי רק בחודש יולי 2019 נודע לעותר על קיומה של התביעה ועל פסק הדין שניתן כנגדו. בהמשך בירור העניין, ביקשה העירייה למחוק את התביעה, ומכאן שלא ניתן לקבוע כיום בדיעבד האם בשנת 2014 העותרים כבר היו מודעים להליכים שמתנהלים כנגדם, אם לאו.

33. הדברים שונים ביחס לתיק המימוש מושא העתירה הנוכחית, שנפתח כאמור בשנת 2016. אזהרה על אודות תיק זה נמסרה לעותרים בחודש יולי 2016, והעותרים היו פעילים בו, על דרך של הגשת תגובות והתנגדויות, ומכאן שניתן לומר, שלכל המאוחר ממועד זה, העותרים ידעו על טענות העיריה כנגדם, המשתרעות עד שבע שנים קודם לכן, קרי עד לחודש יולי 2009. משמע, אפילו הייתה מתקבלת טענת העותרים כי העירייה לא רשאית לממש את השעבוד בשל חובות שקדמו לרישום השעבוד, הרי שלבטח העירייה רשאית לממש את השעבוד לגבי כל חוב שנוצר לאחר חודש יולי 2009.

34. לפני סיום אעיר כי ההליך הנוכחי לא נועד לבחון את חיובי הארנונה שהוטלו על העותרים במהלך השנים. השגות לעניין החיובים השונים היה על העותרים להגיש בגדרם של ההליכים הקבועים על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 כלומר לנקוט בהליכי השגה וערר.

סוף דבר

35. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. העותרים יישאו בהוצאות העירייה בעתירה בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, א' אדר תשפ"א, 13 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.