הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 27231-12-20

לפני כבוד השופטת בטינה טאובר, סגנית נשיא
העותרים
צחי דהקי ואח'

נגד

המשיבות
.1 עיריית חדרה
.2 ועדה מקומית לתכנון חדרה

פסק דין

1. בפניי עתירה מנהלית שהוגשה על ידי 44 עותרים (להלן: "העותרים") בגדרה מבוקש להורות לעיריית חדרה ולוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (להלן: "המשיבות") לפתח את המקרקעין נשוא תכנית חד/1109 שאושרה בייעוד ושימוש למגורים בשנת 2001 אשר חלה גם על חלקות 17, 39 ו-40 בגוש 10041 (להלן בהתאמה: "התכנית" ו-"המקרקעין"). לחילופין, מבוקש להורות למשיבות לקבוע את המועד המדויק לביצוע הפיתוח של המקרקעין. לחילופי חילופין, מבוקש להורות למשיבות כי בשל אמות המידה הבלתי סבירות שאימצו בקשר עם התנאי המוקדם לפיתוח המקרקעין, יסתפקו המשיבות בכמות של 50 מגרשים בסך הכל, מבלי לפגוע או לגרוע מזכותן לגבות את הוצאות/היטלי הפיתוח מאת שאר בעלי המקרקעין, ובהתאם להורות למשיבות לפתח את המקרקעין. כמו כן, ביקשו העותרים להורות למשיבות להציג אומדן עלויות פיתוח שנערך על ידן עבור שלב א' בתכנית.

הרקע לעתירה

2. העותרים הם בעלי זכויות בכ-50 מגרשים המצויים במקרקעין שבתחום התכנית.

3. התכנית קובעת, בין היתר, את שינוי הייעוד של המקרקעין משטח חקלאי לאזור מגורים, וכן תנאים לבניה ולפיתוח השטח, והוראות בנוגע לבינוי והתשתיות של המקרקעין.

4. אין מחלוקת כי עד היום המשיבות לא פעלו לביצוע עבודות הפיתוח של המקרקעין. אין גם מחלוקת כי המשיבות התנו את פיתוח המקרקעין בתנאים שהיה על העותרים לעמוד בהם, ובכלל זה קביעת רף מספרי להגשת תכניות להיתרי בנייה על ידי בעלי המגרשים כתנאי לפיתוח המקרקעין.

5. על רקע האמור ובהמשך לפגישות ודיונים בנושא פיתוח המקרקעין שנערכו עם המשיבות פעלו העותרים להקמת ועד פעולה שנועד לאגד את בעלי המגרשים במקרקעין ולהביא לשיתוף פעולה ביניהם לצורך קידום נושא פיתוח המקרקעין באופן שיאפשר לעותרים לבנות במגרשים. בהתאם, חתמו העותרים בחודש פברואר 2017 על הסכם שיתוף פעולה, שמטרתו לפעול בצורה אחידה ומגובשת לצורך קידום הליכים תכנוניים ביחס למקרקעין, לרבות מול הרשויות המוסמכות ובפרט המשיבות עצמן, על מנת שניתן יהיה לקדם הליכי התכנון לרבות, קידום תכנית פיתוח המקרקעין, בקשות להיתר בנייה וכדומה.

6. לטענת העותרים בחודש יוני 2017 התקיימה ישיבה בהשתתפות ראש העיר חדרה, נציגי העירייה וועד הפעולה של המגרשים, במהלכה, ביקש ראש העיר מנציגי המשיבות לבחון את החלופות השונות על מנת לצאת לפיתוח המקרקעין נשוא העתירה. בהמשך לאמור, בחודש יוני 2017 התקיימה פגישה אצל המשיבה 1 במסגרתה הוחלט כי המשיבה 1 תורה על יציאה לעבודות פיתוח ביחס לשלב א' של התכנית, בהתאם לתשריט, ואולם, זאת בכפוף להגשת בקשות להיתרי בנייה ותשלום היטלי פיתוח בקשר ל-80% מכלל היחידות במתחם (קרקע + בניה).

7. בהתאם לאמור, פורסמה והתקבלה החלטה אצל המשיבה 2 לפיה נקבע, בין היתר, כי עבודות הפיתוח יחלו בכפוף להגשת בקשות להיתרי בניה ותשלום היטלי פיתוח של 80% מכלל היחידות במקרקעין. משמעות הדבר הייתה ששלב א' של עבודות הפיתוח יבוצע אם ישולמו הוצאות הפיתוח על ידי הבעלים של 67 מגרשים מתוך 84 המגרשים המצויים במקרקעין.

8. בהינתן האמור, החלו העותרים בהגשת כלל המסמכים הדרושים ובכלל זה פעלו להכנת תצ"ר ובקשות להיתרי בנייה. ואולם, לבסוף, המשיבה 1 לא אישרה את תכנית הפיתוח של המקרקעין בשל העדר רף מינימאלי, והמקרקעין נותרו ללא פיתוח עד היום, וזאת חרף פניות חוזרות ונישנות מצד העותרים או מי מהם לקידום העניין.

תמצית טענות העותרים

9. העותרים טוענים כי התנהלות המשיבות, שמתנערות מחובתן לביצוע עבודות הפיתוח של המקרקעין, באופן שיאפשר לעותרים לממש את זכויותיהם הקנייניות ולבנות במגרשים שלהם על פי התכנית המאושרת שמייעדת את המגרשים למגורים, הינה התנהלות בלתי סבירה, פגומה, נגועה בחוסר תום ואינה צודקת, וזו גם פוגעת באופן חמור בזכות הקניין הבסיסית של בעלי הזכויות במקרקעין והציבור הרחב, כפי שעוגנה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

10. לטענת העותרים למשיבות נתונה הסמכות ליזום תכניות במרחב התכנון המקומי ולהוציאן אל הפועל, לאחר קבלת האישורים הנדרשים ממוסדות התכנון הרלוונטיים. בדיוק לשם כך נועדה התכנית שקובעת הוראות בקשר לפיתוח המקרקעין. בהינתן האמור, נטען כי הואיל וזו חובתה של הרשות לבצע את עבודות הפיתוח והתשתיות, הרי שהרשות היא זו גם המוסמכת להטיל ולגבות היטלי פיתוח. נטען כי בפועל המשיבות גוררות רגליים וממאנות לפתח את המקרקעין. התנהלות זו מטילה לעמדת העותרים טעם לפגם בהתנהלות המשיבות, שמקבל משנה תוקף על רקע העובדה כי העותרים גם הציעו למשיבות, לפנים משורת הדין כי ייחתמו כתבי התחייבות לשאת בתשלומי הפיתוח של המקרקעין, הן בגין רכיב הקרקע והן בגין רכיב הבנייה כפי שחל עליהם על פי דין, והמשיבות סירבו לכך.

11. בנוסף, טענו העותרים כנגד דרישת המשיבות אשר התנו את הפיתוח בהעמדתו של רף מינימאלי של תשלום הוצאות הפיתוח בקשר ל-80% מהמגרשים, ללא שהביאו במנעד שיקול הדעת שלהן את הנסיבות המיוחדות של המקרקעין נשוא התכנית, את האינטרס של העותרים, כבעלי קרקע, אשר הסתמכו על תכנית סטטוטורית שאושרה לפני כ-20 שנים, ואת העובדה שהמשיבות מוסמכות על פי דין לגבות את היטלי הפיתוח מבעלי המקרקעין, בלא קשר לכך שהעותרים הצליחו להגיע למכסה של 50 מגרשים. נטען כי הדברים נכונים במיוחד על רקע ההשתהות הבלתי סבירה של המשיבות בפיתוח המקרקעין, אשר מהווה גם הפרה של חובת הנאמנות וחובת ההגינות המוטלות על הרשות כנאמן הציבור.

12. עוד טענו העותרים כי התנהלות המשיבות הינה התנהלות מפלה למול מתחמי פיתוח אחרים ו/או בעלי זכויות אחרים, שעה שבעוד שיזמים אחרים בעיר קיבלו היתרי בנייה לבניית שכונות שלמות המשתרעות על פני עשרות ומאות דונמים של אדמה, נותרו העותרים שהם בעלי משפחות ברובם, אשר השקיעו את מיטב כספם ברכישת מקרקעין המיועדים למגורים על פי תכנית סטטוטורית מאושרת ותקפה, עם פיסת אדמה כאבן שאין לה הופכין.

13. לבסוף, הפנו העותרים לתכנית המתאר לחדרה אשר אושרה בשנת 2014 למתן תוקף – חד/2020, ומטרתה היה בין היתר קידום מעמדה של העיר חדרה כעיר מרכזית בנפח, העלאת תדמיתה, ניצול יתרונותיה המרחביים ועוד. נטען כי במסגרת נספח לתכנית המתאר הנ"ל נכללו המקרקעין נשוא העתירה כמקרקעין המיועדים לפיתוח בשנת 2020. נטען כי אמנם מדובר בנספח מנחה ושאינו מחייב אולם משמדובר במסמך שמנחה את התכנון ואת הצורך בפיתוח המקרקעין נשוא העתירה וזה קבע כי פיתוח המקרקעין ייעשה בשנת 2020, היה על המשיבות לכבד את הנחיות הנספח הנזכר, כאשר סטייה ממנו תחייב נימוקים תכנוניים מיוחדים ומהותיים שהמשיבות לא סיפקו.

תמצית טענות המשיבות

14. המשיבות טענו לדחיית העתירה. בפתח תשובתן עמדו המשיבות על חשיבות ביצוע עבודות הפיתוח של מתחמי קרקע פנויים ובלתי מפותחים וציינו כי בימים אלה מבוצעות מטעמן עבודות פיתוח רחבות היקף לפיתוח 6 נתיבי תחבורה ציבורית ברחובות מרכזיים בעיר. בהקשר זה נטען כי בפני העירייה עומד אתגר לא מבוטל והוא להעמיד את כלל התשתיות החינוכיות, הציבוריות, החברתיות והאחרות עבור האוכלוסייה החדשה שמגיעה לעיר ומאידך להשקיע באותו אופן בצרכי האוכלוסייה הוותיקה. נטען כי מצב דברים זה הוביל את העירייה לכדי הבנה כי בכדי לבנות ולעצב את עתיד העיר לטווח ארוך ובראייה מערכתית ועתידית, אשר תציב את העיר חדרה כעיר מטרופולין, אין מנוס מהכנתה של תכנית אסטרטגית שהיא מסמך מדיניות המהווה מסגרת כללית לפעולה, במסגרתו יוענקו הכלים לקביעת הקדימויות בין יעדי ומטרות העיר ואשר תאפשר קבלת החלטות נבונות והקצאה נבונה של משאביה המוגבלים של העירייה, כמו גם תמנע כאוס ואנדרלמוסיה וכן חשש לשיקולים זרים, ניגוד עניינים ומעשי שחיתות, שכן ייקבעו במסגרתה כללים וסדרי עדיפויות ברורים.

15. בהינתן האמור, ובשים לב לכוונת המשיבות להכין ולהוציא אל הפועל תכנית אסטרטגית שמטרתה כאמור להסדיר, בין היתר, את העניינים הקשורים לפיתוח המקרקעין בעיר, סבורות המשיבות כי יש לדחות את העתירה ולהמתין לאישור התכנית האסטרטגית. בהקשר זה נטען כי כשם שהעותרים מחזיקים בזכויות בניה מאושרות למגורים, הממתינות לפיתוח ואשר בעטיין שולמו היטלי השבחה כדין, כך גם ישנן עוד כ-20,000 יחידות דיור מאושרות נוספות ברחבי העיר, ולא ברור מדוע יש לכוף על העירייה את פיתוח מקרקעיהם של העותרים דווקא על פני מקרקעין אחרים בטרם קביעת סדרי העדיפויות במסגרת התכנית האסטרטגית. עוד נטען בהקשר זה כי שתי עתירות דומות לעתירה דנן (עת"מ 52746-10-19 ועת"מ 53828-11-19) ניתן בהן פסק דין על דרך ההסכמה לפיו על מנת למנוע פיתוח אקראי, העירייה תפעל להשלמת תכנית אסטרטגית עד לסוף חודש דצמבר 2020 תוך שיתאפשר לעותרים שם זכות טיעון. נטען כי התכנית האסטרטגית התעכבה בשל התפשטות נגיף הקורונה שחייב כניסת המשק לסגר, ואולם עדין החלטתה של המשיבה 1 להמתין עם פיתוח העיר עד להכנתה של תכנית אסטרטגית שאמורה להתפרסם בחודשים הקרובים, לא רק שעומדת בכללי מנהל תקינים ולא נגוע בה פגם מסוג הפגמים המנהליים, אלא שהיא מגלה אף אחריות ציבורית שיש להצדיקה.

16. בנוסף טענו המשיבות כי דין העתירה להידחות על הסף מהטעמים הבאים: (1) ניסוח הסעדים המבוקשים באופן אמורפי וכללי; (2) לא ניתן לתת סעד של חיוב העירייה לבצע את עבודות הפיתוח, לבטח לא במועד מדויק, וממילא סעד זה בלתי ניתן לאכיפה; (3) שיהוי. בנוסף, טענו המשיבות כי דין העתירה להידחות גם לגופה, על רקע החלטת המשיבה 1 כי יש צורך בהכנת תכנית אסטרטגית לפיתוח העיר עובר לפיתוח נקודתי כזה או אחר, ובשים לב לכך שהעותרים מחזיקים בלמטה משליש מיחידות הדיור בתכנית חד/1109 וצפוי קושי של ממש לגבות את האגרות וההיטלים שיידרשו לשם פיתוח התשתיות מיתר בעלי הזכויות במקרקעין, וממילא אין בתכנית כדי לכפות על העירייה את ביצוע התשתיות של מקרקעי העותרים דווקא.

17. עובר למועד הדיון שהתקיים ביום 16/02/21 הגישו הצדדים עיקרי טיעון. בנוסף, הגישו המשיבות הודעה מטעמן לפיה הודיעו כי טיוטת התכנית האסטרטגית של העיר חדרה לחמש השנים הקרובות הונחה לפתחם של הגורמים המוסמכים בעירייה להערות/אישור, וזו צפויה להתפרסם בתוך חודשיים ימים, ובמסגרתה יתבררו הקריטריונים לפיתוח העיר וייתכן שעניינה של העתירה יתייתר. על רקע האמור, ביקשו המשיבות לדחות את הדיון בעתירה בחודשים. ואולם, העותרים התנגדו לבקשה ועמדו על קיום דיון בעתירה.

18. בדיון שהתקיים ביום 16/02/21 השלימו הצדדים את טיעוניהם ביחס לעתירה לגופה. בתום הדיון ולאור הדברים שנטענו ביחס למועד פרסום התכנית האסטרטגית ניתנה לעותרים אפשרות לבחור אם הם מבקשים לקבל פסק דין על סמך החומר וטיעוני הצדדים או שייקבע דיון נוסף בעתירה לאחר פרסום התכנית האסטרטגית שאמורה להתפרסם בחודש אפריל 2021. לבקשת העותרים ניתנה להם שהות בת 30 ימים להודיע עמדתם לאפשרויות שעמדו על הפרק, ואלה הודיעו ביום 18/02/21 כי הם עומדים על קבלת פסק דין על סמך החומר וטיעוני הצדדים.

דיון

19. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת סבירות החלטת המשיבות שלא לבצע את עבודות הפיתוח של המקרקעין, משך כ-20 שנים מאז אישור התכנית ששינתה את ייעוד המקרקעין למגורים, דבר שמונע מן העותרים לבנות במגרשיהם. בטרם אדרש למחלוקת זו, אתייחס למספר טענות סף שטענו המשיבות, ואשר מחייבות לעמדתן דחיית העתירה על הסף.

20. המשיבות טענו לדחיית העתירה על הסף מן הטעם כי ניסוח הסעדים בעתירה נעשה באופן אמורפי וכללי וכן מאחר ולעמדתן לא ניתן לתת סעד של חיוב העירייה לבצע את עבודות הפיתוח. הסעדים המבוקשים בעתירה עניינם בבקשת העותרים להורות למשיבות לבצע את עבודות הפיתוח של המקרקעין על מנת שהעותרים יוכלו לבנות במגרשיהם המיועדים לפי התכנית התקפה החלה על המקרקעין לבנייה. לחילופין, מבקשים העותרים להורות למשיבות לקבוע את המועד המדויק לביצוע עבודות הפיתוח של המקרקעין או לשנות את הרף הנדרש לצורך ביצוע העבודות. בניגוד לעמדת המשיבות סבורני כי הסעדים המבוקשים בעתירה הם ברורים וחד משמעיים, ואלה עונים על סוגי הסעדים שניתן לבקשם בעתירה מנהלית, כאשר הפסיקה אליה הפנו המשיבות בעניין זה אינה רלוונטית. לפיכך, דין טענות המשיבות בעניין זה להידחות.

21. המשיבות טענו בנוסף לדחיית העתירה על הסף מחמת השיהוי שדבק בהגשתה, משזו מבוססת על טענת העותרים כנגד אי יישום החלטת המשיבות שהתקבלה בחודש יוני 2017 לפיתוח המקרקעין בכפוף להגשת בקשות להיתרי בנייה בקשר ל-80% מהמגרשים הכלולים במקרקעין.

22. סעיפים 3 ו-4 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מגדירים את תקופת הזמן להגשת עתירה מנהלית, ואת הנפקות של הגשת עתירה בשיהוי, כדלקמן:

"3. המועד להגשת עתירה
(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

4. שיהוי
בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3 (ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3 (ג)."

23. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, טענת שיהוי הנטענת ביחס לעתירה מנהלית, מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, במסגרתו נבחנת התנהגות העותר בפועל, לרבות, השאלה האם התנהגותו של העותר עולה כדי ויתור משתמע על זכותו לפנות לערכאות; שיהוי אובייקטיבי שבחינתו מתמקדת במידת הפגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים הנוגעים בדבר, וכן בשינוי שחל במצב בשטח; ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק ובאינטרס הציבורי. ראה: עע"מ 2611/08 ‏ בנימין נ' עיריית תל-אביב (05/05/10).

24. בענייננו, אכן הגשת העתירה בחלוף למעלה מ-3 שנים מן המועד בו התקבלה החלטת המשיבה 1 לאשר את פיתוח המקרקעין בכפוף להגשת בקשות להיתרי בנייה בקשר ל-80% מהמגרשים הכלולים במקרקעין לוקה בשיהוי כבד, שיש בו כדי להצביע על ויתור העותרים על זכותם לפנות לערכאות, באופן שיש בו כדי לקיים את יסוד השיהוי הסובייקטיבי ויסוד השיהוי האובייקטיבי. עם זאת, חלוף הזמן מאז אישור התכנית ששינתה את ייעוד המקרקעין לבנייה, לפני למעלה מ-20 שנה, לצד התנהלות המשיבות שמשך כל השנים שחלפו לא פעלו לפיתוח המקרקעין, באופן שמונע מן העותרים לבנות במגרשיהם ופוגע בזכותם הקניינית, מצביעים על התנהלות בלתי סבירה, ופגומה של הרשות, שמצדיקים בנסיבות בעניין דיון בעתירה לגופה.

25. אין חולק כי על מנת להוציא תכניות מאושרות מן הכוח אל הפועל, ובמיוחד תכניות שמשנות ייעוד מקרקעין לבנייה, נדרשות לרוב עבודות פיתוח ותשתית רחבות היקף שבלעדיהן לא יכולה הרשות המקומית לממש את מטרות התכניות המאושרות. אין גם חולק כי על הרשות המקומית מוטלת החובה לבצע עבודות אלה, שכן, סמכות מוענקת לרשות על מנת שתפעיל אותה להגשמת התכלית שלשמה הוענקה הסמכות. כך גם לעניין פיתוח מקרקעין. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בעת"מ 2514/08 עוזי ויהודה בע"מ נ' מועצה מקומית קדימה צורן (12/02/12):

"סמכות מוענקת לרשות על מנת שתפעיל אותה להגשמת התכלית שלשמה הומצאה הסמכות. כך גם לעניין פיתוח מקרקעין.
על הרשות לבצע את העבודות מוקדם ככל הניתן ובמהירות הראויה במטרה לאפשר לבעלי הזכויות במקרקעין לממש את זכויותיהם הקנייניות ולהפיק מהמקרקעין את המיטב".

26. בית המשפט העליון התייחס בפסיקתו לשאלת המהירות הראויה בה על הרשות להפעיל את סמכותה, ובעניין זה קבע כי פרק הזמן להפעלת הסמכות עשוי להשתנות ממקרה למקרה על פי נסיבותיו. בעניין זה אפנה, בשינויים המחויבים, לדברי בית המשפט העליון, בבג"צ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד מח (2) 844, 853 (1994):

"הנתונים עשויים להשתנות, תוך כדי הביצוע, וכך אף המהירות הראויה. המהירות הראויה אינה מיתרגמת בהכרח, ובכל מקרה, ללוח זמנים נוקשה, שאינו מושפע מן ההתפתחויות בשטח. בית המשפט חייב, כשהוא נדרש לעניין מסוים, לעקוב אחר ההפעלה של סמכות מינהלית בעין פקוחה, כדי למנוע הזנחה או התרשלות, אך לא בהכרח עם שעון עצר ביד. במיוחד כך בתהליכים כלכליים מורכבים, כמו הפרטה מלאה של ענף במשק. חובת המהירות הראויה, המוטלת על הרשות המינהלית, אינה אלא חובת התנהגות סבירה: היא דורשת כי הרשות המינהלית תפעל באורח רציני ואחראי בהתחשב בנסיבות ובמשאבים. שינויים בנסיבות ובמשאבים עשויים להשפיע על קצב הביצוע על-ידי הרשות המינהלית. הם עשויים גם להשפיע על הערכת המהירות הראויה על-ידי בית המשפט".

27. ככלל, תפקידו של בית המשפט המנהלי, בעת שהוא נדרש לביקורת שיפוטית על החלטת רשות, הנו לבחון את חוקיות ותקינות המעשה המנהלי קרי האם הוא נופל בגדרי סמכות הרשות המנהלית והאם לא נפל בהחלטה פגם כגון משוא פנים, הפלייה, ניגוד עניינים, חוסר תום לב, שיקולים זרים ובעיקר האם ההחלטה מצויה במתחם הסבירות. בהיעדר פגם מהותי בהחלטה, לא יתערב בית המשפט ויותיר בידי הרשות מרחב פעולה לפעול בהחלטותיה המנהליות בהתאם למיטב שיקול דעתה ומקצועיותה ולא יחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעת בית המשפט ולא ישים עצמו בנעליה. ראה: בג"צ 289/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1)421 ,422 (1980); בג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד מה(3)678, 688 (1991).

28. בענייננו, לא ניתן לחלוק על כך כי פרק הזמן שחלף מאז אישור התכנית המייעדת את מגרשי העותרים לבנייה, ללא שהרשות ביצעה את עבודות הפיתוח שמאפשרים את הבנייה, חורג מכל אמת מידה סבירה שרשות מנהלית מחויבת לפעול על פיה. עם זאת, חרף התנהלותן הבלתי סבירה של המשיבות, משהמתינו העותרים עם הגשת העתירה למעלה מ-3 שנים ממועד קבלת ההחלטה לפתח את המקרקעין בכפוף לתנאים שהציבו המשיבות כמפורט לעיל, ועולה כי בין לבין החליטה המשיבה 1 לפעול לגיבושה וקידומה של תכנית אסטרטגית לעיר חדרה, אשר תכלול את הקריטריונים לביצוע הפיתוח, ותכנית זו אף קרמה עור וגידים ואמורה לעלות לאישור הגורמים הרלוונטיים במהלך חודש אפריל 2021, סבורני בנסיבות שתוארו, כי יש לאפשר למשיבות לקדם את התכנית האסטרטגית ואין מנוס מדחיית העתירה. לאחר אישור התכנית האסטרטגית וככל שיסברו העותרים כי התכנית מקפחת אותם, יוכלו העותרים להביא את עניינם בפני בית המשפט המוסמך.

29. ערה אני לטענת האפליה שהעלו העותרים, ואולם טענה זו נטענה על ידי העותרים בעלמא וללא שהובאה בעניינה כל תשתית עובדתית או ראייתית תומכת, ולפיכך, דינה של הטענה להידחות.

סוף דבר

30. סיכומו של דבר – העתירה נדחית.

31. בנסיבות העניין, ולנוכח התנהלותן ומחדליהן של המשיבות כמתואר לעיל, לא יינתן צו להוצאות.

32. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה אדר תשפ"א, 09 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.