הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 21904-03-19

בפני כב' השופטת בטינה טאובר
העותרת
חוף הכרמל נופש ותיירות 89 בע"מ, ח.פ. 51-1391211
ע"י ב"כ עו"ד אברם פורטן ואח'

נגד

המשיבות

  1. ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה
  2. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה
  3. מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה

ע"י פרקליטות מחוז חיפה – אזרחי ומנהלי
4. ועדה מקומית לתכנון ולבניה חיפה
5. עיריית חיפה
ע"י הלשכה המשפטית בעיריית חיפה

פסק דין

1. עתירה זו מופנית נגד החלטת ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן: "ועדת העררים") מיום 06/02/19 לדחות את הערר (ערר 16/18) שהגישה העותרת נגד החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (להלן: "הוועדה המחוזית") מיום 30/09/13 לפיה לא תקודם התכנית שהגישה העותרת לפיתוח חוף הכרמל בחיפה - תכנית חפ/864ג (להלן: "התכנית המוצעת" או "התכנית"). כן מופנית העתירה כנגד החלטת ועדת העררים והוועדה המחוזית לדחות את תסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרת התכנית, כל זאת ללא מתן אפשרות לעותרת להשלים את התסקיר.

התשתית העובדתית והתכנונית הרלוונטיות

2. העותרת - חוף הכרמל נופש ותיירות 89 בע"מ (להלן: "העותרת") הינה הבעלים של מקרקעין, הידועים כחלקה 24 בגוש 10740 וחלקות 10-4, 22-12 בגוש 10742 המצויים בסמוך לחוף הים של חיפה (להלן: "מקרקעי העותרת").

3. על מקרקעי העותרת חלה תכנית מתאר מקומית חפ/864א, אשר פורסמה למתן תוקף ברשומות ביום 08/10/78, במסגרתה יועד שטח של כ-100 דונם להקמתם של, בין היתר, 6 מבנים בני 7 עד 24 קומות עבור מלונות, מלונות דירות ושטחי מסחר נלווים (להלן: "התכנית המאושרת").

4. שני מבנים שמצפון למקרקעי העותרת הוקמו בהתאם לתכנית המאושרת (בנין פנינה ובנין אלמוג). לפיכך נותר בבעלות העותרת שטח קרקע פנוי בהיקף של כ-75 דונם ובו זכויות להקמת ארבעה מבנים נוספים.

5. ביום 22/07/92 נחתם הסכם פשרה בין מדינת ישראל לבין חברת חוף הכרמל 88 בע"מ (להלן: "חוף הכרמל 88"), שהינה חברה אחות של העותרת (להלן: "הסכם הפשרה"). בהתאם להסכם הפשרה, בתמורה לוויתור על טענותיה הקנייניות ביחס למספר חלקות בחוף הים, קיבלה חוף הכרמל 88 הרשאה לתכנון ביחס לשטחים שבבעלות המדינה. הסכם הפשרה הנ"ל קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת תיק הסדר קרקעות חיפה/390, 389, 388, 387.

6. בעקבות הסכם הפשרה, ביום 03/08/92, נחתם, בין חוף הכרמל 88 למדינת ישראל באמצעות מנהל מקרקעי ישראל (היום רשות מקרקעי ישראל) הסכם הרשאה לתכנון ביחס לשטח של 285 דונם בחוף הים ובשטח הים, הידועים כחלק מחלקות 25 ו-26 בגוש 10742, חלקות 4-1 בגוש 1187 וגוש ארעי 300014 (להלן: "הסכם ההרשאה").

7. ביום 25/10/93, ולאור העברת זכויות חוף הכרמל 88 לעותרת, נחתם עם מנהל מקרקעי ישראל הסכם הרשאה לתכנון במקרקעי המדינה, שהקנה לעותרת זכות להגיש בתקופת ההרשאה תכנית למימוש מטרת ההרשאה שהינה תכנון למלונאות וחוף ים. (להלן: "הסכם ההרשאה עם העותרת").

8. בין לבין, ביום 28/02/93 חתמו העותרת והמשיבה 5 (להלן: "עיריית חיפה") על הסכם פיתוח לביצוע עבודות פיתוח שונות על ידי העותרת במקרקעיה ובסמוך להם (להלן: "הסכם הפיתוח"). במסגרת סעיף 14 להסכם הפיתוח נקבע כי עיריית חיפה מתחייבת לסייע בקידומה של תכנית חדשה שתאפשר את מימוש הזכויות במקרקעי העותרת לפי התכנית המאושרת.

9. מאחר שסעיף 40 להוראות התכנית המאושרת מתנה מתן היתרי בנייה עבור ארבעת המבנים הנוספים שניתן להקימם במקרקעי העותרת בהרחבת חוף הים הסמוך, הגישה העותרת בסוף שנות ה-90' את התכנית המוצעת למוסדות התכנון. תכנית זו (תכנית חפ/864ג) נועדה להרחיב את חוף הים המהווה קרקע מדינתית, לצד מימוש זכויות הבנייה של העותרת במקרקעיה.

10. ביום 27/01/99 הנחתה ועדת המשנה של המועצה הארצית לנושאים תכנוניים עקרוניים את הוועדה המחוזית להורות על הכנת תסקיר השפעה על הסביבה לחלק המיועד להרחבת החוף בתכנית.

11. ביום 05/12/01 דנה ועדת המשנה ג' לתכניות של הוועדה המחוזית בתכנית, והחליטה, בין היתר, לפנות למשרד להגנת הסביבה לקבלת הנחיות להכנת תסקיר השפעה על הסביבה.

12. ביום 09/09/08 החליטה מליאת המועצה המחוזית כי ניתן להכין תכנית עד לדרבן הניקוז הקיים ואישרה את ההנחיות שניתנו על ידי המשרד להגנת הסביבה, בכפוף למספר תיקונים.

13. במהלך השנים 2011-2009 ערכה העותרת תסקיר השפעה על הסביבה. הכנת התסקיר ארכה למעלה מ-3 שנים והצריכה, בין השאר, מיפוי ומדידות ימיות, איסוף מידע ביולוגי ימי, פניה למעבדת Wollingford לצורך הרצת מודל וכיולו, מדידות זרמים, ייעוץ ארכאולוגי, שירותים אדריכלים, בדיקת השפעה על הנוף, בדיקות ביחס להשפעות על הניקוזים ועוד.

14. ביום 01/01/13 הגישה העותרת תסקיר השפעה על הסביבה. התסקיר הוגש בשפה האנגלית, ותורגם בהמשך לשפה העברית לבקשת ועדת העררים. במסגרת התסקיר פורטו 15 החלופות שהוצעו לצורך הרחבת חוף הים. החלופה שנבחרה לבסוף על ידי העותרת כללה הקמת מערך שוברי גלים מנותקים מדרום לשובר הגלים הקיים, ומילוי חול בהיקף של כ-500,000 מ"ק. חלופה זו הומלצה לאישור במסגרת התסקיר ממספר סיבות, לרבות: יעילות מוכחת ליציבות קו החוף העתידי לאורך שנים, בטיחות הרוחצים, בטיחות כלי שיט, פשטות הביצוע, חיסכון בעלויות תחזוקה שוטפת, פוטנציאל השפעה סביבתית נמוך ועוד.

15. ביום 25/08/13 הוגשה חוות דעת מטעם המשרד להגנת הסביבה בה נטען כי לא ניתן לקבל את התסקיר שהוגש על ידי העותרת ואת החלופה שהוצעה במסגרתו.

16. ביום 30/09/13 התקיים דיון בוועדה המחוזית בתכנית ובתסקיר ההשפעה על הסביבה, בו החליטה הוועדה המחוזית לדחות את התסקיר ללא מתן אפשרות לעותרת להשלימו או לתקנו. יצוין כי ממקרא פרוטוקול הדיון שהתקיים בוועדה המחוזית עולה כי חלק מחברי הוועדה המחוזית סברו שיש לשקול אפשרות להעביר את זכויות העותרת למקום חלופי בבעלות המדינה, ואולם נימוק זה לא קיבל ביטוי בהחלטתה הסופית של הוועדה המחוזית.

17. העותרת מיאנה להשלים עם החלטת הוועדה המחוזית, והגישה ביום 13/01/14 ערר לוועדת העררים. לאחר הגשת הערר, ולאור הודעת העותרת והוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה המקומית") כי מתנהל משא ומתן בין הצדדים, החליטה ועדת העררים ביום 11/07/16 להקפיא את הערר.

18. במהלך השנים 2016-2015 ניהלו נציגי עיריית חיפה והעותרת משא ומתן, במסגרתו נבחנו הדרכים האפשריות להעתקת הזכויות הבלתי מנוצלות של העותרת לפי התכנית המאושרת, ממקרקעיה אל מתחם משא הסמוך. לאחר מספר דיונים, בישיבה שהתקיימה ביום 10/04/16 הושגה הסכמה עם העותרת לפיה תקדם הוועדה המקומית תכנית לניוד זכויותיה של העותרת במקרקעיה למתחם משא הסמוך. על רקע האמור, הגישו הוועדה המקומית והעותרת ביום 15/06/16 הודעה משותפת לוועדת העררים, בה צוין כדלקמן (נספח כח לעתירה):

"בהתאם להחלטות הוועדה הנכבדה, ובהמשך להודעת העדכון שהוגשה לוועדה הנכבדה ביום 15/11/15, מגישות הוועדה המקומית והעוררת הודעה ובקשה, כדלקמן:

במהלך החודשים האחרונים המשיכו נציגי הוועדה המקומית ועיריית חיפה עם נציגי העוררת לקיים ביניהן דיונים, כדי לבחון את העתקת הזכויות הבלתי מנוצלות של העוררת לפי תכנית חפ/864א אל שטח בסיס משא 7200 (להלן- מתחם משא) כל זאת כדי למצוא פתרון שישמור מחד גיסא על זכויותיה הקנייניות של העוררת, ומאידך גיסא, יתאים לחזון התכנוני של הוועדה המקומית ושל עיריית חיפה.
העתקת הזכויות כאמור, תואמת גם את החזון התכנוני של הוועדה המחוזית כפי שבא לידי ביטוי בהחלטתה מיום 30/09/13 בעניין תכנית חפ/864ג' נשוא ערר זה, וכן בא לידי ביטוי בתכנית חפ/2020 שקבעה בסעיף 6.1.6.1ה' להוראותיה (במתכונתה המופקדת) כי "במסגרת תכנית, תיבחן אפשרות להעברת זכויות בניה שנותרו בתכנית חפ/864א..."
בשלב זה הגיעו הוועדה המקומית והעוררת להסכמה עקרונית כי הוועדה המקומית/עיריית חיפה תקדם תכנית להעתקת זכויותיה של העוררת לפי תכנית חפ/864א למתחם משא וכן הושגה הסכמה עקרונית ביחס לשווי הזכויות של העוררת.
לאור האמור, ולאור כך שהצדדים מצויים עדין בשלבי משא ומתן מתקדמים סביב ניסוחו של נייר העקרונות אשר ייתן ביטוי להבנות המסחריות ביניהם, מבוקש לאפשר לצדדים פרק זמן נוסף למיצוי ההליך ביניהם, ולהגיש הודעת עדכון נוספת תוך שישה חודשים.
לחילופין בלבד, ככל שהוועדה הנכבדה תחליט שלא לקצוב פרק זמן נוסף למיצוי ההליך בין הצדדים כמבוקש לעיל (ושכאמור, חלה בו התקדמות חיובית משמעותית אשר עשויה לייתר את מתן ההכרעה בערעור זה), העוררת מסכימה כי הערר יימחק, בכפוף לשמירה על זכותה לשוב ולהגיש ערר מחודש למועצה הארצית בעניינה של תכנית חפ/864ג, כגון במקרה בו הוועדה המקומית והעוררת לא יגיעו להסכמות סופיות לשביעות רצון העוררת, ו/או ככל שהליכי קידום התכנית המוסכמת בין הצדדים, להעתקת הזכויות למתחם משא, יתעכבו, או ככל שלא תאושר לבסוף התכנית בהתאם להסכמות שבין הוועדה המקומית לבין העוררת. שמירת זכות הערר של העוררת היא חיונית בנסיבות שנוצרו על מנת להבטיח שלא יפגעו חלילה זכויותיה הקנייניות אם וככול שלא יבשיל המשא ומתן עם הוועדה המקומית.
בהתאם לדברים שנמסרו לח"מ מאת ב"כ המשיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה, לשם השמירה על הזכות להגיש ערר מחודש, יש להותיר את הרישום של תכנית חפ/864ג במערכת הממוחשבת של מנהל התכנון. בהתאם לכך, הסכמת העוררת למחיקת הערר כאמור לעיל היא בכפוף לכך שהתכנית אכן תישאר במערכת מנהל התכנון, או שלעוררת יתאפשר להגיש ערר מחודש בכל דרך אחרת וזכותה כאמור תישמר לה. כן נמסר לח"מ על ידי ב"כ הוועדה המחוזית, כי הוועדה המחוזית תמסור תוך פרק זמן קצר את תגובתה להודעה זו".

19. בעקבות האמור, הודיעה הוועדה המחוזית לוועדת העררים על תמיכתה של לשכת התכנון המחוזית בקידום תכנית בהתאם לכוונות שפורטו בהודעת הוועדה המקומית והעותרת מיום 15/06/16.

20. ביום 11/07/16 ניתנה החלטת ועדת העררים לפיה לנוכח העובדה כי הוועדה המחוזית, הוועדה המקומית והעותרת, כולן סבורות כי מן הראוי לקדם תכנית חלופית, ובהסכמת הצדדים, הערר יימחק. יחד עם זאת, ניתנה לעותרת האפשרות לחדש את הערר ככל שהתכנית החלופית לא תקודם.

21. בין לבין, בשנת 2014 הפקידה הוועדה המחוזית את תכנית חפ/2000, תכנית המתאר הכוללנית לעיר חיפה אשר פורסמה למתן תוקף ביום 05/03/19. בסעיף 4.11.1 לתכנית חפ/2000 נקבע כי המתחם נשוא העתירה מיועד בין היתר, לבתי מלון, אכסניות, מסחר ועוד. כן נקבע בסעיף 6.1.6.1ב' כי שטחי הבנייה שהוצעו במסגרת תכנית חפ/2000 הם בנוסף לזכויות הבנייה שטרם נוצלו לפי התכנית המאושרת; ובסעיף 6.1.6.1ה' בפרק שעוסק במתחם משא נקבע (לאחר קבלת התנגדות העותרת בחלקה לנוסח שהוצע במקור), כי "תתאפשר העברת זכויות בנייה שנותרו בתחום תכנית חפ864א".

22. במהלך שנת 2017 ועד לתחילת שנת 2018 המשיכו הוועדה המקומית והעותרת בהליכי המשא ומתן ביניהן לגיבוש הסכם להעתקת זכויות העותרת במקרקעיה למתחם אחר וקידום תכנית בהתאם.

23. ביום 14/02/18, הודיעה לראשונה הוועדה המקומית לעותרת, כי לאחר בחינה נוספת של הנושא, ומאחר ומדובר בהסכם בדבר תכנון בינוי בהיקף משמעותי ביותר על מקרקעי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), מן הראוי לבחון ישירות מול רמ"י את הנושא. על רקע האמור הגישה העותרת הודעה על חידוש הערר.

24. לאחר חידוש הליכי הערר התקיימו בפני ועדת העררים שני דיונים, ביום 28/06/18 וביום 13/09/18.

החלטת ועדת העררים

25. ביום 06/02/19 ניתנה החלטת ועדת העררים בערר שהגישה העותרת. ועדת העררים החליטה פה אחד שלא לאשר את המשך קידומה של התכנית, ולא לקבל את תסקיר ההשפעה על הסביבה שהוכן במסגרתה, בין היתר מן הנימוק כי התכנית והתסקיר אינם משרתים את הסביבה החופית כמשמעות הדבר בחוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004 (להלן: "חוק שמירת הסביבה החופית" או "החוק"), וכן בשל פגמים שנפלו בעריכת התסקיר. להלן יובאו בתמצית עיקרי החלטת ועדת העררים:

א. זכויות העותרת מותלות בייבוש החוף, כפי שנקבע בהוראות התכנית המאושרת ובהוראות תמ"א 3/13 המאוחרת יותר. ואולם, בעוד שייבוש החוף הוזכר כאפשרות בתכנית המאושרת ובתמ"א 3/13, אפשרות זו לא אושרה סטטוטורית במסגרת הליכי תכנון.

ב. התכנית המוצעת נבחנת על יסוד מגוון שיקולים תכנוניים, לרבות: מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות, כאשר העובדה שהעותרת רכשה זכויות במקרקעין שמימושם מותנה בייבוש הים, אין בה כדי לחייב את אישורה של התכנית המוצעת לייבוש הים, וראוי לבחון בנושא זה אם מדובר במהלך ראוי על בסיס מכלול השיקולים שפורטו.

ג. התכנית צריכה להיבחן בראי חוק שמירת הסביבה החופית, שמטרתו שמירה מרבית על הסביבה החופית, והתרת פגיעה בה רק במקרים מצומצמים ובכפוף לקיומה של הצדקה תכנונית לייבוש הים. נקבע כי בחינת תסקיר ההשפעה על הסביבה מעלה כי התכנית המוצעת עומדת בסתירה לעקרון ההגנה על הסביבה החופית ושימורה כמשאב בעל ערכים ייחודיים, כאשר תכליתה האמיתית של התכנית הינה לקדם הגדלה של רוחב רצועת החוף, על מנת לאפשר לעותרת הקמת המבנים והתשתית הקשורה בהם במקרקעיה, בעוד שבהתאם לחוק שמירת הסביבה החופית, ייבוש הים תוך התערבות בוטה בסביבה החופית צריך להישמר למקרים מיוחדים המציגים תועלת ציבורית ישירה, ונמצא כי עניינה של התכנית אינו נמנה עליהם.

ד. אופן עריכת תסקיר ההשפעה על הסביבה מקשה על קריאתו והבנתו ואינו מאפשר הערכה של ההיבטים והסיכונים הסביבתיים. התסקיר לוקה בחסר מהותי ביחס להשלכות הסביבתיות של התכנית המוצעת. לא נבחנה בתסקיר חלופת אפס, קרי, אי ביצוע התערבות מבנית בתחום הים. התסקיר אינו ערוך בהתאם לתקנות התכנון והבנייה, ואינו בוחן את היתרונות והחסרונות של התכנית ביחס לסביבה, לרבות, ביחס לחלופת אפס, דהיינו השארת החוף במצבו הטבעי. ההשוואה בין מספר החלופות המוצעות הינה דלילה באופן שאינו מאפשר השוואה בין החלופות שהוצעו. הסוגיות הסביבתיות לא זכו בתסקיר לבחינה של החלופה המועדפת, ובחינתן בוצעה באופן דל, בניגוד להנחיות המשרד להגנת הסביבה; ואין בתסקיר התייחסות למקור החול שיידרש לצורך ביצוע הייבוש.

ה. נושא המימון של ביצוע התכנית נותר פתוח, הגם שמדובר בשאלות של עלויות כלכליות המצויות בליבת התכנית.

ו. מהות זכותה של העותרת לתכנן בשטח המדינה לא התחוורה עד הסוף, בשים לב לכך שלא הוצגה הרשאה לתכנון מרמ"י.

26. על רקע האמור, סיכמה ועדת העררים את החלטתה כדלקמן:

"הכרעת הוועדה:
155. על בסיס האמור לעיל, הגענו פה אחד לכלל הבנה כי לא ניתן לאשר את המשך קידומה של התכנית. כאמור לא ניתן לקבל את התסקיר, מעבר לכך קיימים נושאים שבדיקתם היא תנאי מקדמי לקידום התכנית – הסדרת מקור החול, המימון וכיוצא בזה.
156. חשוב מכך: איננו מקבלים את הנחת הבסיס של התכנית. לטעמנו, לא נמצאה כל הצדקה לפגיעה בסביבה החופית כמפורט בהרחבה לעיל. 157. עם כל זאת ובהינתן גם העובדה שבשלב זה אין בפנינו "תכנית" על מסמכיה, כפי שזו אמורה להיות מוגשת למוסדות התכנון, מובן שאם היזמים ימצאו כי עולה בידם לתת מענה לנושאים שלטעמנו בלתם לא ניתן לבחון לעת עתה את התכנית, הם יוכלו לשוב ולהגיש תכנית חדשה לוועדה, שהרי סגירת התכנית על ידי הוועדה המחוזית ודחייתה לא מונעת מהיזמים לשוב ולגבש תכנית חדשה שאותה, אם ירצו, יוכלו להגיש למוסדות התכנון לבחינתם על בסיס תסקיר מלא ומקיף, והצגת תכלית ראויה."

העתירה והסעדים שהתבקשו במסגרתה

27. העותרת מיאנה להשלים עם החלטת ועדת העררים והגישה את העתירה דנן, במסגרתה, עתרה לקבלת הסעדים הבאים:

להורות על ביטולה של החלטת ועדת העררים מיום 06/02/19, ולקבוע כי התכלית של הקמת מבנים במקרקעי העותרת לפי התכנית שמבקשת העותרת לקדם וכן הרחבת החוף לצורך מימוש התכנית היא תכלית ראויה לאור המצב התכנוני התקף ברמה הארצית (תמ"א 3/13 ותמ"א 1/12), ברמה המחוזית (תמ"מ 6) וברמה העירונית הכוללת (תכנית חפ/2000).
לאפשר לעותרת לפעול בהתאם לתקנה 6(ד) לתקנות התכנון והבנייה (תסקירי השפעה על הסביבה), תשס"ג-2003 (להלן: "תקנות התסקירים") כך שהעותרת תגיש את התסקיר בשני חלקים, באופן שבחלק הראשון תבחן החלופה העדיפה מבחינה סביבתית, והחלק השני ייערך ויוגש לאחר החלטת מוסד התכנון בדבר החלופה העדיפה להרחבת החוף.
לאשר לעותרת להשלים ו/או לתקן את התסקיר שהגישה לפי הנחיות המשרד להגנת הסביבה, בהתאם לתקנה 10(ב) לתקנות התסקירים.
להורות על ביטולה של החלטת הוועדה המחוזית מיום 30/09/13, לרבות דרישתה להכין תסקיר לקטע שמדרום לדורבן הניקוז.

28. לטענת העותרת שגתה ועדת העררים עת הניחה כי התכנית נשוא העתירה, סותרת את חוק שמירת הסביבה החופית, שכן, החוק אינו אוסר בנייה במקרקעי העותרת. מכל מקום, טענה העותרת כי החלטת ועדת העררים לדחות את קידום התכנית בשל אי התאמתה להוראות חוק שמירת הסביבה החופית נעשתה תוך פגיעה בזכות הטיעון של העותרת, שכן נושא ההתאמה בין התכלית של התכנית לבין חוק שמירת הסביבה החופית, מעולם לא הועלה על ידי מוסדות התכנון עד למתן ההחלטה של ועדת העררים, ובהתאם לא ניתנה לעותרת הזדמנות להתייחס אליו.

29. עוד טענה העותרת כי כל המדרג ההיררכי של תכניות המתאר שאושרו לאחר חוק שמירת הסביבה החופית, לרבות: תמ"א 3/13 (תכנית מתאר ארצית חלקית לחוף הים התיכון), תמ"מ 6 (תכנית המתאר למחוז חיפה) ותכנית חפ/2000 (תכנית המתאר הכוללנית לעיר חיפה) חזרו וקבעו באופן מפורש שני דברים יסודיים, הסותרים את החלטתה השגויה של ועדת העררים: ראשית, כי התכלית של מקרקעי העותרת היא תיירות לפי התכנית המאושרת; ושנית, כי ניתן להרחיב את חוף הים בסמוך למקרקעי העותרת, ואף קיימת חובה פוזיטיבית לתכנן את מקטע 5 (חוף הכרמל ודרום חיפה) באופן שיבטיח את הרחבת רצועת החוף. מכאן, סבורה העותרת כי מוסדות התכנון מחויבים לקדם את התכנית.

30. עוד ובנוסף טענה העותרת כי ועדת העררים מנועה מלטעון טענות כנגד תכליתה של התכנית המוצעת בשל עקרונות ההשתק והמניעות וחובתה המוגברת של הרשות לפעול בהגינות, שעה שהעותרת קידמה משך שנים את התכנית נשוא העתירה, והשקיעה מיליוני שקלים לצורך קידומה, בהסתמכה על התכנית המאושרת, והנחיות המשרד להגנת הסביבה ומוסדות התכנון, שמעולם לא כפרו בנחיצות של הרחבת רצועת החוף לצורך מימוש זכויות הבנייה של העותרת במקרקעיה לפי התכנית המאושרת, ולא כפרו בכך שמימוש הזכויות במקרקעי העותרת הינה תכלית ראויה.

31. בנוגע להחלטה על דחיית תסקיר ההשפעה על הסביבה, טענה העותרת כי החלטה זו התקבלה בחוסר מידתיות ובחוסר סבירות, שעה שזו הסתמכה על חוות דעת של המשרד להגנת הסביבה שאף היא נגועה בחוסר סבירות, רצופה טעויות ואי דיוקים ונעדרת בסיס עובדתי. נטען כי התסקיר שהוכן לצורך התכנית כולל דו"ח ימי מקיף, שבוצע על ידי מעבדה מקצועית באנגליה, והינו תסקיר ראוי ומקצועי שנערך בהתאם להנחיות שניתנו על ידי המשרד להגנת הסביבה. כן נטען כי בניגוד לאמור בחוות הדעת של המשרד להגנת הסביבה התסקיר מספק את המידע הנדרש בתחומים המהותיים והרלוונטיים; הפתרון המוצע בתסקיר (הקמת 3 שוברי גלים מנותקים באזור התכנית) הינו פתרון מקובל בארץ ובעולם, וזה לא עתיד לגרום לפגיעה סביבתית; התסקיר משכנע כי התכנון יבטיח חוף רחצה איכותי לרווחת הציבור; קיימת בתסקיר תשובה למקור החול (מפרץ חיפה, לחילופין מאזור נמל אשדוד ו/או אשקלון); התסקיר מספק תשובה לגבי השפעת הפרויקט על החופים הדרומיים של חיפה; והתסקיר מראה כי לא צפויה בעיה בעניין איכות המים במפרץ שייווצר. מכל מקום, טענה העותרת כי ככל שקיימות בתסקיר בעיות טכניות, כגון: היווצרותו של פגם נופי כתוצאה משוברי גלים ארוכים, העדר הלימה בעניין בטיחות המתרחצים, רוחב המים לשחייה לציבור, נסיגת קו החוף, הצורך בתחזוקת החוף וכיו"ב, היה מקום לאפשר לעותרת לתקנם ולא להורות על דחיית התסקיר.

32. אשר לתהיות שהעלתה ועדת העררים ביחס לסמכות העותרת להגשת התכנית, טענה העותרת כי התכנית הוגשה על ידה מכוח הסכם ההרשאה לתכנון שנחתם עם רמ"י.

33. לבסוף, ובאשר להחלטת הוועדה המחוזית לדחות את התכנית ואת התסקיר, טענה העותרת כי החלטה זו התקבלה מתוך עמדה מקדמית שלא לאפשר בנייה במקרקעי העותרת בשל מיקומם, מתוך רצון להעתיק זכויות העותרת במקרקעיה למקום אחר, ולא משיקולים ענייניים.

טענות המשיבות 3-1

34. המשיבות 3-1 סבורות כי דין העתירה להידחות. לעמדתן, לא נפל שמץ דופי בהחלטת ועדת העררים ואף לא בהחלטת הוועדה המחוזית שקדמה לה. מדובר בהחלטות נכונות, מנומקות, מבוססות כהלכה על תשתית נתונים נאותה, ומשקפות מומחיות תכנונית שאין מקום להתערב בה.

35. המשיבות 3-1 טענו כי אמנם תכלית תכנונית הכרחית של התכנית נשוא העתירה הינה יצירת חוף ים מיובש שרוחבו לא יקטן מ-100 מטרים נוסף על הטיילת, כהוראת התכנית המאושרת, אולם, לעמדתן את התכלית הנ"ל ניתן לממש באמצעות הכלי הסטטוטורי של תכנית מפורטת חדשה, המותקנת בתהליך תכנוני סדור, ולא באמצעות התכנית שהעותרת מבקשת לקדם. בהקשר זה, נטען כי לו היה מדרג התכניות התקפות שנזכרו בעתירה מוצא לנכון להטיל חובה תכנונית פוזיטיבית, למימוש הרחבת חוף הים בקטע נשוא העתירה, מוסמך היה מדרג התכניות הנ"ל לקבוע הוראות מפורטות שמכוחן ניתן להוציא היתרי בנייה, לרבות לשם ביצוע עבודות לייבוש חוף הים. נטען כי בניגוד לטענת העותרת התכניות עליהן הצביעה העותרת בעתירה, לרבות תמ"א 3/13, תת"מ 6 ותכנית חפ/2000, לא קבעו כל הוראה פוזיטיבית בעניין, ומשכך דין טענות העותרת לעניין חובתם של מוסדות התכנון לקדם את התכנית להידחות.

36. עוד טענו המשיבות 3-1 כי העותרת אינה מחזיקה ב"זכות מוקנית" לכך שתותקן עבורה תכנית סטטוטורית כלשהי המגשימה כביכול את זכותה הקניינית במקרקעיה, ולכל היותר עומדת לרשותה ציפייה לגיטימית לכך שיתקיים בעניינה תהליך תכנוני סדור, יעיל והוגן, אם וככל שהינה "בעלת עניין" כחוק בקרקע התכנית נשוא העתירה, ולא כך הדבר.

37. לטענת המשיבות 3-1 השאלה שעומדת על הפרק במסגרת התכנית הינה שאלת עצם ייבוש הים המדינתי לשם הרחבת חוף הרחצה הסמוך, ומלוא השלכותיו של מהלך זה על הסביבה החופית, ולא שאלת מימוש זכויות הקניין של העותרת במקרקעיה הסמוכים לחוף הים. שאלה זו מצדיקה לעמדת המשיבות 3-1 בדיקה תכנונית מקיפה לא רק של מנגנוני התכנית במישור הטכני, אלא בראש ובראשונה של נחיצותה התכנונית של התכנית בעת הזאת, עבור הציבור ולא עבור העותרת ככלי למימוש קניינה הפרטי. על כן, נטען כי בצדק בחנה ועדת העררים את התכנית בראי חוק שמירת הסביבה החופית, ובצדק קבעה ועדת העררים לאחר שהגיעה למסקנה כי העותרת לא הצביעה על תכלית ראויה לייבוש הים, שהתכנית אינה משמרת את הסביבה החופית.

38. אשר לטענת העותרת לפגיעה בזכות הטיעון בכל הנוגע לשאלת התאמתה של התכנית המוצעת להוראות חוק שמירת הסביבה החופית, טענו המשיבות 3-1, כי בניגוד לטענת העותרת, בדיון השני שהתקיים בפני ועדת העררים, נשאלה העותרת במפורש על ההתאמה בין התכנית לבין הוראות חוק שמירת הסביבה החופית, ונושא זה קיבל אף התייחסות בהודעת העותרת מיום 14/03/18 על חידוש הערר. מכל מקום, נטען כי סוגיית ההתאמה של התכנית לחוק שמירת הסביבה החופית איננה פלוגתא אדברסרית, אלא סוגיה הנובעת אימננטית מן הדין המהותי שמחיל את העקרונות והתכליות הנובעות מחוק שמירת הסביבה החופית על תהליכי התקנתן של תכניות חדשות כמו גם על פרשנותן התכליתית של תכניות תקפות.

39. עוד ובנוסף, שללו המשיבות 3-1 טענת העותרת לפיה ועדת העררים מנועה לטעון כנגד תכליתה של התכנית בשל עקרונות ההשתק והמניעות. נטען כי ככל שהושקעו בקידום התכנית משאבים וזמן, שלא הניבו עד כה תוצאה, הדבר נעשה על סיכונה של העותרת בלבד וללא בדל התחייבות או מצג מדינתי מחייב כלשהו מצד המשיבות 3-1.

40. עוד טענו המשיבות 3-1 כי החלטות ועדת העררים והוועדה המחוזית לדחות את תסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרת התכנית, הן החלטות נכונות, מפורטות ומנומקות כדבעי, ומצויות היטב בתוככי מתחם הסבירות. זאת, לנוכח החסרים והפגמים שעלו בתסקיר ואשר פורטו בהרחבה בחוות דעת המשרד להגנת הסביבה שהינו הגורם המקצועי הרלוונטי, לרבות: העדר מידע מספק בתחומים מהותיים המקשה על הבנת ההשלכות של התכנית על הסביבה; העדר תיאור או הסברים למסקנות של התסקיר; העדר מידע אודות הניקוז בתכנית; אי העברת חומר לצורך בחינת כיול של המודלים המוצעים; הצגה מוגבלת של מאפייני הגלים; בחינת משטר תזרימים על פי נתונים מרוחקים יחסית מאזור התכנית; הצעת משטר הסעת חול על בסיס מודל פשטני; בחינת החלופות לא נעשתה בהתאם להנחיות; אין נתונים מספיקים ביחס לאיכות המים החזויה וכיו"ב.

41. בנוסף, טענו המשיבות 3-1 כי בניגוד לטענת העותרת לפיה המשרד להגנת הסביבה היה מעורב בגיבוש מתווה התסקיר שנרקם, לרבות באיתור החלופות האפשרויות לביצוע התכנית, בפועל, למעט פגישה אחת שהתקיימה ביום 16/08/10, בה נדון נושא החלופות והמשרד להגנת הסביבה הביע עמדתו כי החלופה המועדפת עליו היא חלופה של שוברי גלים "מוטבעים" ללא דורבן בתוך הקטע, עסקו שאר הפגישות שהתקיימו בבקשות של העותרת לתיקונים והבהרות של ההנחיות בתסקיר, כאשר בסוף הגישה העותרת תכנית המתבססת על חלופה שאינה תואמת את אשר סוכם בפגישה מיום 16/08/10.

42. מעבר לדברים שפורטו ביחס לטענות העותרת כנגד החלטת ועדת העררים, ביקשו המשיבות 3-1 לדחות את טענת העותרת כי החלטת הוועדה המחוזית נגועה בשיקולים זרים שיסודם בכוונתה להעתיק את זכויותיה של העותרת במקרקעיה למקום אחר. נטען כי מדובר בטענה הנסמכת על תמלילי דיון שקדם להחלטה ולא על הנמקת ההחלטה עצמה ולכן אין לקבלה. כמו כן נטען כי שילוב הוראה בתכנית הכוללנית לחיפה חפ/2000 לפיה יתאפשר להעביר את זכויותיה של העותרת למתחם אחר, מלמדת אך על פתיחות וגמישות רעיונית לשם הרחבת מנעד הפתרונות התכנוניים האפשרי, ולא על שיקולים זרים.

43. לבסוף, ובאשר לטענות העותרת כנגד החלטת הוועדה המחוזית מיום 30/09/13 להורות על הרחבת שטח התסקיר, באופן שיערך מחדש וישתרע דרומה עד לגבולו הדרומי של מקטע 5, לפי תמ"א 3/13 ולא רק עד לדורבן הניקוז, טענו המשיבות 3-1 כי מדובר בהחלטה תכנונית המבוססת כדבעי על שיקול הדעת התכנוני של הוועדה המחוזית המוקנה לה מכוח הוראות תמ"א 3/13. בכל מקרה, נטען כי חלק זה של ההחלטה לא אושרר בהחלטת ועדת העררים שהיא ההחלטה התקפה והמחייבת בעת הזאת, אולם אין בכך כדי לגרוע, מהמכנה המשותף לשלושת העמדות המקצועיות: חוות דעת המשרד להגנת הסביבה מיום 25/08/13; החלטת הוועדה המחוזית מיום 30/09/13 והחלטת ועדת העררים מיום 06/02/19, ולפיהן, התסקיר שהוגש אינו ראוי ויש לדחותו בכללותו.

טענות המשיבות 5-4

44. המשיבות 5-4 עתרו גם הן לדחיית העתירה. לעמדתן, החלטת ועדת העררים הינה החלטה תכנונית מקצועית, שלא נפל בה כל פגם, ומשכך אין לבית המשפט עילת ביקרות מנהלית כנגדה. בכל מקרה, נטען כי אין בהחלטת ועדת העררים משום סוף פסוק וסגירת הדלת בפני העותרת, שכן עומדת לעותרת האפשרות להגיש תכנית חדשה לבחינת מוסדות התכנון, ככל שתוכל להציג מענה לנושאים שהועלו במסגרת החלטת ועדת העררים, דהיינו תסקיר מלא ומקיף והצגת תכלית ראויה.

45. לגופו של עניין טענו המשיבות 5-4 כי החלטת ועדת העררים הינה החלטה מנהלית ותכנונית סבירה ושקולה, שמשקללת מגמות תכנוניות ומדיניות ציבורית שמציבה בצדק את ההגנה על הסביבה החופית כערך תכנוני וחברתי עליון, ואשר עומדת בהלימה עם הוראות תמ"א 13, המחייבת הגשת תסקיר ועריכת בדיקות מקדמיות.

46. עוד טענו המשיבות 5-4 כי בחינת התכנון המוצע במסגרת התכנית בראי תסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרת אותה תכנית, מעלה כי הבינוי המבוקש אינו מקיים אחר עקרונות ומטרות חוק שמירת הסביבה החופית, ולפיכך, בצדק דחתה ועדת העררים את קידום התכנית ודחתה את התסקיר.

47. בנוסף, טענו המשיבות 5-4 כי החלטת ועדת העררים מקבלת משנה תוקף גם לנוכח העובדה כי התכנית המוצעת מבקשת למעשה לקבוע ולאפשר מימושה של התכנית המאושרת שהינה תכנית ישנה, שמומשה עד כה באופן חלקי בלבד, בשעה שזו אושרה לפני למעלה מ-40 שנים, בעת שהתפיסות התכנוניות והחברתיות היו אחרות, ואלה צריכות להתעדכן בהתאם למצב התכנוני הקיים.

48. עוד טענו המשיבות 5-4 כי גם אם אין חולק בדבר זכויותיה של העותרת במקרקעין הסמוכים לחוף הים, הרי זכויות קנין אלה ממילא מוגבלות להוראות הבנייה החלות עליהן מכוח התכנית המאושרת, דהיינו זכויות המותלות ברצועת חוף בת 100 מטרים לפחות, דבר שלא התקיים בעת שנרכשו המקרקעין ואינו מתקיים היום.

49. לבסוף, ולעניין תסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרת התכנית המוצעת, ביקשו המשיבות 5-4 להצטרף לטענות המשיבות 3-1, בשים לב לכך שמדובר בסוגיות הטעונות מומחיות ומטופלות על ידי המשרד להגנת הסביבה.

50. ביום 05/09/19 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו ניתנה לצדדים שהות של 90 ימים למיצוי הליך משא ומתן שהתנהל בעבר בין העותרת לבין הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ועיריית חיפה הנוגע להעתקת הזכויות במקרקעין נשוא העתירה למתחם אחר, וזאת, בשילוב הוועדה המחוזית ונציג רשות מקרקעי ישראל במשא ומתן.

51. לאחר שהצדדים הודיעו כי לא עלה בידם להגיע להבנות המייתרות את המשך ההתדיינות בעתירה, הוגשו עיקרי טיעון והתקיים ביום 09/12/19 דיון לגופה של העתירה, במסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם.

השאלות שבמחלוקת

52. המחלוקת בין הצדדים, מתנקזת אפוא לשתי סוגיות עיקריות שנחלקות לטענות משנה: האחת, החלטת ועדת העררים לדחות את קידומה של התכנית, בעיקר בשל העדר התאמה בינה לבין חוק שמירת הסביבה החופית; והשנייה, עניינה בהחלטת ועדת העררים לדחות את תסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרת התכנית ללא מתן אפשרות לעותרת לתקנו או להשלימו.

דיון

53. בטרם אדרש לבחינתן של הסוגיות שבמחלוקת, אפתח במושכלות יסוד לפיהן בית המשפט המנהלי ככלל אינו מחליף את שיקול הדעת של רשויות התכנון בשיקול דעתו, והוא אינו משמש כמתכנן-על. היקף הביקורת השיפוטית של בית המשפט המנהלי מתמצה על פי רוב בבדיקת השאלה אם החלטת הרשות התכנונית נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים, בתום לב וללא שיקולים זרים; ואם זו מצויה בתחום הסבירות. יפים לעניין זה, דברי בית המשפט העליון בעע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים (24/11/05):

"כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות."

ראה גם:
בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441 (1996);
בג"צ 1125/91 ליטמן נ' הוועדה לבניה למגורים, מחוז המרכז, (31/12/091);
בג"צ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ' הועדה הארצית לתכנון ולבניה תשתיות לאומיות (17/12/14).

54. על יסוד מושכלות יסוד אלה ייבחנו להלן טענות הצדדים.

אי קידום התכנית המוצעת בשל העדר התאמה בינה לבין הוראות חוק שמירת הסביבה החופית; והיחס בין הוראות החוק להוראות תכניות המתאר הרלוונטיות, ובכלל זה: תמ"א 3/13; תמ"מ 6 ותכנית חפ/2000 – תכנית המתאר הכוללנית לעיר חיפה.

55. בשנת 2004 נחקק חוק שמירת הסביבה החופית. חוק זה עיגן לראשונה את הצורך להגן על הסביבה החופית, ובכלל זה על החול החופי ועל אוצרות הטבע, לתועלתו ולהנאתו של הציבור ולדורות הבאים. החוק מנחה את גופי התכנון והרשויות בהסדרת פרטי התכנון של הסביבה החופית. לשם כך קובע החוק עקרונות והגבלות לניהול ולפיתוח של הסביבה החופית ולשימוש בה. בנוסף, קובע החוק כי אין לבנות בתחום חוף הים במרחק פחות מ-100 מטר מקו המים, המוגדר בחוק כקו החוף, אלא באישור רשות מוסמכת, ובאופן שימזער ככל האפשר את הפגיעה בסביבה החופית, תוך איזון בין מטרות הבנייה ובין שמירה על טובת הציבור ועל חוף בר קיימא.

56. סעיף 1 לחוק שמירת הסביבה החופית, מפרט את מטרות החוק, והן:

א. להגן על הסביבה החופית ואוצרות הטבע והמורשת שבה, לשקמם ולשמרם כמשאב בעל ערכים ייחודיים וכן למנוע ולצמצם במידת האפשר פגיעה בהם;
ב. לשמור את הסביבה החופית והחול החופי לתועלת ולהנאת הציבור, ולדורות הבאים;
ג. לקבוע עקרונות והגבלות לניהול, לפיתוח ולשימוש בני קיימא של הסביבה החופית.

57. סעיף 2 לחוק שמירת הסביבה החופית מגדיר "סביבה חופית" כדלקמן:

"'סביבה חופית' – תחום של 300 מטר שיימדד מקו החוף של הים התיכון מקו החוף של ים סוף או מקו החוף של ים כנרת, לפי העניין, לכיוון היבשה וכן התחום שיימדד מקו החוף של הים התיכון או מקו החוף של ים סוף, לפי העניין, לכיוון הים עד סוף מימי החופין, ולעניין ים כנרת – כל תחום ים כנרת, והכל לרבות, ביבשה – פני הקרקע ותת הקרקע, בים – קרקעית הים ותת הקרקעית, וכן משאבי הטבע והנוף, וערכי הטבע והמורשת, ועתיקות כהגדרתן בחוק העתיקות, שבהם ומעליהם; "

58. בתוך הסביבה החופית מוגדר "תחום חוף הים", שנועד להישאר ללא בנייה, לטובת הציבור, כדלקמן:

"'תחום חוף הים' - תחום של 100 מטרים שיימדד מקו החוף לכיוון היבשה וכן התחום שיימדד מקו החוף לכיוון הים לעניין הים התיכון – עד לקו עומק מים של 30 מטרים בתוך הים או עד למרחק של 1 מיל ימי, לפי הרחוק מקו החוף שביניהם, לעניין ים סוף – עד סוף מימי החופין ולעניין ים כנרת – כל תחום ים כנרת שיימדד מקו החוף;

59. חשיבותם של החופים והחובה לשמרם לטובת הציבור נעוצה בעובדה כי מדובר במשאב ציבורי בעל צביון מיוחד ומוגבל, המשקף ערכי טבע ונוף שאין להם תחליף. עמד על כך בית המשפט העליון בעע"מ 8411/07 מעוז דניאל בע"מ נ' אדם טבע ודין (28/01/10), בציינו את הדברים הבאים:

"21. [...] חופים אלה מהווים משאב טבעי בעל צביון ייחודי ובהם ערכי טבע ונוף שאין להם תחליף. הבילוי בחופים מהווה חלק בלתי נפרד מתרבות הנופש והפנאי של האוכלוסייה בישראל על כל רבדיה, והוא בהחלט תורם לרווחת תושבי המדינה ולאיכות חייהם. על כן יש להקפיד כי החופים כמשאב לאומי יהיו נגישים ופתוחים לציבור הרחב ויש לשמור על הסביבה החופית מפני פגיעה [...].
22. תובנות ועקרונות אלה עוברים תהליך הטמעה איטי ומורכב בחברה הישראלית בשל הלחץ המתמיד הקיים מנגד לאפשר בניה ושימוש במשאבי הסביבה החופית בישראל לבנייה ולפיתוח [...]".

60. אין מחלוקת בין הצדדים כי מלבד חוק שמירת הסביבה החופית חלות על האזור נשוא העתירה ובכלל זה על מקרקעי העותרת, מספר תכניות מתאר, לרבות: תמ"א 3/13; תמ"מ 6, ותכנית חפ/2000.

61. תמ"א 3/13 שנערכה על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, ואושרה על ידי ממשלת ישראל בשנת 2007, שלוש שנים לאחר חקיקתו של חוק שמירת הסביבה החופית, נועדה להגשים את המטרות הבאות (דברי ההסבר לתכנית – נספח ל"ד לעתירה):

הבטחת מעמדו של החוף כנכס של כלל הציבור על ידי שמירת הגישה החופשית של הולכי רגל אל החוף לכל אורכו, ללא מכשולים, למעט בקטעים הסגורים מטעמי ביטחון ובטיחות.
העדפת שימושים בעלי זיקה לחוף, העומדים לשימוש הציבור הרחב, לרבות נופש בחוף ורחצה בים, דייג, עגינת כלי שיט וספורט ימי.
שילוב השכונות הגובלות והסמוכות לקו המים עם ייעודי החוף.
שימור ושיקום נכסי הטבע, הנוף והמורשת בחוף ובים כולל שימור המפגש בין הכרמל לים ושימור תצפיות ומבטים רחבים לחוף ולים לאורך רצועת החוף.

תמ"א 3/13 נחלקת ל-6 מקטעים לתכנון מקומי. הקטע הרלוונטי לענייננו הינו מקטע 5-חוף הכרמל ודרום חיפה, שקובע כדלקמן:

"המקטע כולל את חוף הכרמל, מתחם מגדלי חוף הכרמל ושטח המחנה הצבאי מש"א.
במתחם מגדלי חוף הכרמל ניתן יהיה לממש זכויות בניה מתוקף תוכנית קיימת אם בחזית המתחם יבוצע ייבוש ים ליצירת חוף רחצה מורחב ושטחי ציבור ברוחב של 100 מטרים לפחות בשילוב עם פעולות ההגנה הדרושות ליצירת אזור מים מוגן. שטח מש"א ישולב עם המשך פיתוח מגדלי חוף הכרמל, בתכנון שיבטא המשכיות ורעיון עיצובי משותף ". (ההדגשה אינה במקור – ב.ט.)

תכנון מקטע 5 יבטיח לפי תמ"א 3/13 פיתוח והרחבה של רצועת החוף האינטנסיבי הכולל שירותי תיירות ונופש וחופי רחצה; וכן הקצאה של שטחי ציבור נרחבים לבילוי ושהייה בחוף הים.

62. מקרקעי העותרת המצויים במקטע 5, מיועדים לפי תמ"א 3/13 לאזור תיירות ונופש המוגדר כדלקמן:

"שטח לתיירות ונופש הכולל מתקני אכסון תיירותיים בהתאם לתקנים הפיסיים לתכנון מתקני אחסון תיירותיים של משרד התיירות כפי שיתעדכנו מעת לעת, שירותי תיירות, מתקני בילוי ופנאי".

63. בנוסף, קובעת תמ"א 3/13 כי לא יינתן בתחום התכנית היתר בנייה, אלא על פי תכנית מפורטת או תכנית מקומית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת; כי לא תופקד ולא תאושר תכנית למקטע תכנון אלא למקטע בכללותו, אולם, הוועדה המחוזית רשאית לאשר תכנית לחלק ממקטע ובלבד שאין בכך כדי לפגוע בעקרונות התכנית, לרבות לעניין רציפות טיילת החוף.

64. תמ"מ 6 שהוגשה על ידי הוועדה המחוזית ואושרה על ידי המועצה הארצית בשנת 2016, אימצה לתוכה את הוראות תמ"א 13, וקבעה בסעיף 5.7 כי בתחום מפרץ חיפה וחופי חיפה וטירת הכרמל, יחולו הוראות תמ"א 13 שמייעדות כאמור את מקרקעי העותרת לאזור תיירות ונופש.

65. בדומה לתמ"א 3/13 ותמ"מ 6 גם תכנית חפ/2000 – תכנית המתאר הכוללנית לעיר חיפה, שאושרה על ידי הוועדה להשלמת תכניות של הוועדה המחוזית בשנת 2019, ייעדה את מקרקעי העותרת לתיירות, ובכלל זה: בתי מלון, אכסניות, מסחר וכדומה (סעיף 4.1.1 להוראות תכנית חפ/2000). בנוסף, נקבע במסגרת סעיף 1.6 לתכנית חפ/2000 כי כל התכניות שנכנסו לתוקף לפני אישורה של התכנית ימשיכו לעמוד בתוקפן. משמע, כי התכנית המאושרת, המתירה לעותרת להקים מבנים תיירותיים במקרקעיה, ואשר מכוחה הוגשה התכנית המוצעת, עומדת בתוקף.

66. בין הצדדים ניטשת מחלוקת בשאלה אם התכנית עומדת במטרות חוק שמירת הסביבה החופית, ומציגה תכלית ראויה לצורך קידומה, בהינתן הוראות תמ"א 3/13, תמ"מ 6 וחפ/2000, וכן בשאלה אם חלה חובה על מוסדות התכנון להתייחס לתכניות קיימות ברוח עקרונות חוק שמירת הסביבה החופית.

67. ככלל, קובעת הפסיקה כי בכל פעם שנדונה בקשה הנוגעת לנושא הסביבה החופית במובנה הרחב, כמייצגת ערכי טבע ונוף, על מוסדות התכנון השונים לראות לנגד עיניהם את הבסיס הרעיוני שעומד ביסוד הצורך בשימורם של אותם ערכים, ולפרשה ברוח זו. ראה: ע"א 8116/99 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון, פ"ד נה(5) 196 (2001). יחד עם זאת, לעתים כמו במקרה הנדון, מתעוררות שאלות המחייבות איזון פרשני בין הוראות החוק לבין הוראות תכניות המתאר שאף הן במעמד של חקיקה.

68. כפי שעולה מהוראות תמ"א 3/13, תמ"מ 6, חפ/2000 והתכנית המאושרת, מקרקעי העותרת מוגדרים כאזור תיירות ונופש. התכנית המאושרת מתירה הקמתם של 4 מבנים בני 7 עד 24 קומות עבור מלונות, מלונות דירות ושטחי מסחר נלווים. אין מחלוקת כי על מנת שהעותרת תוכל לממש את זכויותיה הקנייניות במקרקעיה בהתאם לתכנית המאושרת, על העותרת לייצר חוף ים שרוחבו לא יקטן מ-100 מטרים נוסף על הטיילת. לצורך כך הוגשה התכנית המוצעת שמטרתה לייבש חלק מהים עד ליצירת רצועת חוף ברוחב של 100 מטרים.

69. העותרת הגישה את התכנית המוצעת בשלהי שנות ה-90' מכוח התכנית המאושרת. לאחר הגשתה של התכנית, חוקק בשנת 2004 חוק שמירת הסביבה החופית. במועד זה, טרם אושרו תמ"א 3/13, תמ"מ 6 ו-חפ/2000. ניתן אפוא להניח כי ככל שבשלב זה ולאור הוראות חוק שמירת הסביבה החופית סברו המשיבות כי אין תועלת בקידום התכנית לאור העדר התאמה בינה לבין הוראות חוק שמירת הסביבה החופית, הייתה הוועדה המחוזית מודיעה לעותרת על הפסקת קידומה של התכנית. הוועדה המחוזית לא פעלה בהתאם, אלא המשיכה יחד עם המשרד להגנת הסביבה ללוות את העותרת בהליכי התכנון, ואלה אף הנחו את העותרת ביחס להגשתו של תסקיר ההשפעה על הסביבה.

70. אם לא די באמור, תמ"א 3/13 הכירה במסגרת הוראותיה בצורך בהבטחת מעמדו של החוף כנכס של כלל הציבור; בצורך בהעדפת שימושים בעלי זיקה לחוף העומדים לשימוש הציבור הרחב; ובצורך בשימוש ושיקום נכסי הטבע, הנוף והמורשת בחוף ובים. לצד האמור התירה תמ"א 3/13 קידומן של תכניות מפורטות או תכניות מתאר מקומיות הכוללת הוראות של תכנית מפורטת לשם קבלת היתרי בנייה. כן התירה תמ"א 3/13 ייבוש הים במקטע 5, שהינו המקטע הרלוונטי לענייננו, לצורך יצירת רצועת חוף ברוחב של 100 מטרים לשימוש הציבור. תמ"א 3/13 כמו יתר התכניות שפורטו (תמ"מ 6 ו-חפ/2000), מייעדות את מקרקעי העותרת לאזור תיירות ונופש. התכניות הנ"ל אושרו כולן על ידי מוסדות התכנון לאחר חקיקתו של חוק שמירת הסביבה החופית. חזקה כי ככל שסברו מוסדות התכנון שאין מקום להתיר את מימוש הייעוד של מקרקעי העותרת לפי התכנית המאושרת או כי אין מקום לייבש את החוף לצורך מימוש הזכויות במקרקעין הגובלים, היה הדבר מקבל ביטויו בהוראות התכניות.

71. משאין בהוראות תמ"א 3/13 או בהוראות התכניות האחרות (תמ"מ 6 ו-חפ/2000) הסתייגות או התייחסות לנושא ייבוש הים לצורך מימוש ייעודי המקרקעין הגובלים, כאשר תמ"א 3/13 אף מתירה קידומן של תכניות לצורך קבלת היתרי בנייה, באיזון בין הוראות חוק שמירת הסביבה החופית לבין זכות העותרת לממש את קניינה בהינתן הוראות תכניות המתאר הרלוונטיות, ומיוחד הוראות תמ"א 3/13, ולאור המצג שיצרו מוסדות התכנון משך השנים, לפיו העותרת רשאית להתקדם עם התכנית, שעה שלא הועלו טענות בזמן אמת כנגד העדר התאמת התכנית להוראות חוק שמירת הסביבה החופית או העדר תכלית ראויה, ושעה שאף ניתנו לעותרת הנחיות מטעם המשרד להגנת הסביבה להגשת תסקיר השפעה על הסביבה, מקובלת עלי טענת העותרת כי המשיבות מושתקות היום מלטעון כנגד תכלית התכנית או כי התכנית אינה מתיישבת עם הוראות חוק שמירת הסביבה החופית. לנוכח האמור, מתייתר הצורך לדון בטענת העותרת לפגיעה בזכות הטיעון.

72. המשיבות 3-1 חזרו בטיעוניהן על התהיות שהעלתה ועדת העררים בהחלטתה בנוגע לסמכות העותרת להגיש את התכנית. בהקשר זה רלוונטי לענייננו סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה") שמפרט את רשימת הגורמים שרשאים להגיש תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת, וזה קובע כדלקמן:

"(ב) משרד ממשלתי, רשות שהוקמה לפי חוק, חברה ממשלתית שעיקר עיסוקה הוא בפיתוח מבנים ותשתיות, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן – מגיש התכנית), רשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת ולהגישה לועדה המקומית; היתה התכנית בסמכות הועדה המחוזית, יעביר מגיש התכנית עותק לועדה המחוזית".

סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבנייה הרחיב את מעגל הזכאים להכין תכנית מתאר מקומית ולהגישה לוועדות התכנון, באופן שכלל גם "בעלי עניין בקרקע". השאלה מי הוא בעל עניין בקרקע, היא שאלה מורכבת. בפסיקה נחלקו הדעות בנוגע לתוכן שיש לצקת למונח "בעל עניין" בקרקע , כאשר חלק מפסקי הדין נקטו בפרשנות מצמצמת וחלקם נקטו בפרשנות מרחיבה.

73. לפי הפרשנות המצמצמת "בעל עניין בקרקע" הוא רק מי שהינו בעל רוב רובה של שטח התוכנית. ראה: עת"מ 1244/05 ועדה המקומית לתכנון ובנייה משגב ואח' נ' הוועדה המחוזית (27/12/06).

74. פסק הדין המרכזי שנקט בפרשנות המרחיבה להוראת סעיף 61א(ב) לחוק הוא עע"מ 2797/01 ועד עין כרם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (27/01/02). שם נדונה תכנית מתאר מקומית שהוגשה על ידי 2% מכלל הבעלים של הקרקע מושא אותה תכנית (בעלי הזכויות ב-50 דונם מתוך 3,800 דונם). בית המשפט העליון הציע לצדדים שם לכלול במונח "מי שיש לו עניין בקרקע" גם התאגדות של תושבים המבקשים ליזום תכנית באזור מגוריהם (המהווים כאמור 2% מכלל בעלי הקרקע מושא התוכנית). הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט ולהסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין.

מספר חודשים לאחר מכן, ניתן פסק דין בעת"מ 1356/01 פי גלילות נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (15/07/02), שאף הוא נקט בפרשנות מרחיבה למונח "בעל עניין בקרקע". במקרה זה הגישה חברת פי גלילות תכנית מתאר לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ת"א בהיותה בעלת זכות חכירה של פחות מ-10% משטח הקרקע של התוכנית (160 דונם מתוך 1,850 דונם). בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירתה של פי גלילות וקבע כי יש לראות בה כ"מי שיש לו עניין בקרקע". בית המשפט דחה את הטענה כי רק זיקה קניינית או חוזית אל מרבית שטח התוכנית תקים זיקת עניין כלפי יתרת השטח. עוד קבע בית המשפט, כי החזקה בחלק משמעותי של שטח התוכנית יוצרת את זיקת העניין הנחוצה גם אם אין מדובר בהחזקת רוב השטח וכי האינטרס שיש לפי גלילות במקרה הקונקרטי בשטח "הוא אינטרס חשוב דיו ומרחב ההתפרשות הפורמלי שלו גדול מספיק כדי שיוקנה לה מעמד של 'בעל עניין בקרקע'".

75. פסק דין נוסף שנקט בפרשנות מרחיבה למושג "בעל עניין בקרקע" ניתן במסגרת בג"צ 8654/11 עמותת תל גיבורים נ' עיריית תל אביב יפו (17/06/12). בהליך זה עתרה עמותה שפועלת על פי הגדרתה למען שיפור תנאי מגורים באמצעות תכנית פינוי-בינוי ב-26 פרויקטים שונים ברחבי הארץ, להורות למהנדס העיר לאשר תכנית פינוי בינוי ב-12 בניינים הממוקמים במתחם הכולל בסך הכל 328 דירות. במסגרת פסק הדין קיבל בית המשפט העליון את עמדת העירייה כי בידי העותרת האפשרות לקדם תכנית בעצמה בפני מוסדות התכנון בהתאם לסעיף 61א(ב) לחוק.

76. מלשון סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבנייה עולה כי המחוקק לא התכוון כי "בעל עניין בקרקע" הוא אך ורק "בעל הקרקע", שכן זה האחרון כבר צוין בפתיח של המשפט: "וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע". כידוע, המחוקק אינו משחית מילותיו לריק ולכן ברי כי "בעל הקרקע" - הוא בעל הזכוי ות הקנייניות בקרקע, לעומת זאת, "בעל עניין בקרקע" - הוא אף מי שאינו בעל הזכויות הקנייניות בקרקע.

77. בענייננו, משאין מחלוקת כי בשנות ה-90' חתם רמ"י על הסכם הרשאה עם חברת חוף הכרמל 88 אשר הועבר בהמשך לעותרת כחליפתה, ומשהתכנית המוצעת נועדה על מנת לאפשר לעותרת לממש את זכויותיה הקנייניות במקרקעיה, שעה שבהעדר תכנית כאמור, לא תוכל העותרת לממש את הייעוד של המקרקעין, סבורני כי בנסיבות המקרה יש לנקוט בגישה מרחיבה, המתיישבת יותר עם לשון החוק ותכליתו, ויש להכיר בעותרת כ"בעלת עניין בקרקע". בין השיקולים שתומכים במסקנתי זו, הינה התנהגות המשיבות כולן משך השנים. המשיבות גילו דעתן משך השנים כי הן מכירות בזכות המשפטית של העותרת להכין את התוכנית המוצעת ולהגישה, והן אף חתמו בעבר על הסכמי הרשאה שאפשרו את הכנת התכנית ואף הוועדה המחוזית והמשרד להגנת הסביבה הנחו את העותרת כיצד להגיש את תסקיר ההשפעה על הסביבה, באופן שהביא להסתמכות העותרת על זכותה להתקדם עם הכנת התכנית. בהינתן האמור, סבורני כי ראוי לכלול בהגדרת "בעל עניין בקרקע", גם מי שיוכל לממש את זכותו בקרקע שלו רק אם תוסדר תכנית לגבי יתרת הקרקע שאינה שלו. מסקנה זו מתיישבת אף עם טענת המשיבות לפיה אין בהחלטת ועדת העררים משום סוף פסוק, שעה שלעמדתן העותרת תוכל להגיש תכנית חדשה לבחינת מוסדות התכנון, ככל שתוכל להציג מענה לנושאים שהועלו במסגרת החלטת ועדת העררים.

78. המשיבות 5-4 טענו כי התכנית המוצעת מבקשת למעשה לאפשר את מימושה של התכנית המאושרת שהיא תכנית ישנה שאושרה לפני למעלה מ-40 שנים ומחייבת עדכון והתאמה. אין בידי לקבל טענה זו. רשויות התכנון רשאיות אמנם לשנות את דעתן כאשר השתנו הנסיבות, והן יכולות להעריך את הנסיבות הקיימות הערכה חדשה, אם הן מוצאות לנכון לעשות כן מטעמים חשובים הנעוצים בטובת הציבור, כך שעקרון "מעשה בית דין" אינו חל על החלטות כאלה. ראה: בג"צ 318/75 רוברט הדג'ס נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פ"ד ל(2) 133. עם זאת, במקרה הנדון לא עלה בידי המשיבות להצביע על שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההחלטה. מוסדות התכנון קיבלו ואישורו בשנת 2007 את תמ"א 13, בשנת 2016 את תת"מ 6 ובשנת 2019 את תכנית חפ/2000. כפי שנקבע לעיל, ככל שסברו רשויות התכנון כי חלה חובה לעדכן את התכנית המאושרת, היה ביכולתן לבצע את העדכון במסגרת שלושת התכניות הנ"ל. משבחרו רשויות התכנון שלא לבצע תיקונים בכל הקשור לייעוד של המקרקעין או לאפשרות ייבוש הים, הרי שהתכנית המאושרת שרירה וקיימת והעותרת הייתה רשאית לפעול על-פיה.

ההחלטה לדחות את תסקיר ההשפעה על הסביבה

79. ועדת העררים החליטה לדחות את תסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרת התכנית ללא מתן אפשרות לעותרת לתקנו או להשלימו, וזאת בהסתמכה על חוות הדעת של המשרד להגנת הסביבה. במסגרת חוות הדעת של המשרד להגנת הסביבה פורטו הפגמים הסביבתיים והטכניים שמצא המשרד בממצאי התסקיר, ובכללם: אי העברת חומר לצורך בחינת הכיול של המודלים ואישורו; אי הצגת התפלגות סטטיסטית של ערכי מאפייני הגלים לטווח זמן ארוך; אי הצגת שטף זרמים רציף וקרוב לאזור התכנית; אי הצגת פילוג שטף החול בכל הנקודות שנבחנו בתסקיר ותוצאות החישוב הכמותי של שטף החול לאורך חוף הכרמל הצפוני; שימוש במודל שאינו טריוויאלי לבחינת מיקום קו החוף במצב העתידי; אי הצגת החלופה הנבחרת בפני המשרד להגנת הסביבה טרם הגשת התסקיר; החלופה הנבחרת אינה תואמת את ההנחיות שקיבלה העותרת בפגישות טרם הכנת התסקיר; בחינת החלופות לא נעשתה בהתאם להנחיות; לא הוצגו נתונים לגבי תנאי רחצה האופייניים במצב עתידי בקיץ; לא הוצגו נתונים לגבי איכות המים כתוצאה מיצירת המפרצון החדש; העדר התייחסות לנושא מקורות החול (למעט אמירה שמקור החול יהיה ממפרץ חיפה או אשדוד או אשקלון התסקיר אינו בוחן את זמינותם, התאמתם לשימוש הנדרש, איכות החומר בהם, ואת ההשלכות של כריית חול באתרים המוצעים).

80. תסקיר ההשפעה על הסביבה נועד בראש ובראשונה להביא בפני מוסד התכנון הבוחן את אישורה של תכנית מסוימת את המידע הרלוונטי בנוגע להשפעותיה הצפויות של התכנית על סביבתה. המידע המובא בתסקיר ההשפעה על הסביבה הוא נדבך חשוב בתשתית העובדתית עליה נדרש מוסד התכנון לבסס את החלטתו באם לאשר תכנית שהוגשה בפניו. העמדתו של המידע המובא בתסקיר בפני מוסד התכנון, מאפשרת למוסד התכנון לקבל החלטה נבונה ומושכלת יותר. בנוסף, התסקיר מבטא את החשיבות הרבה המיוחסת כיום במסגרת דיני התכנון והבניה לשיקולים הסביבתיים. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בבג"צ 5598/00 עיריית הרצליה נ' רשות שדות התעופה בישראל, פ"ד נז(3) 883 (2003):

"ככלל, אין לאשר תכנית בדרג תכנוני כלשהו מבלי שנשקלו כל ההיבטים הנוגעים לתכנון, וההיבט של איכות הסביבה והשפעת התכנית על הסביבה הינו רכיב משמעותי בכל תכנית מתאר".

81. המונח "תסקיר השפעה על הסביבה" מוגדר בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה כ-"מסמך הסוקר את הקשר שבין תכנית מוצעת לבין הסביבה שבה היא מיועדת להתבצע, לרבות הערכות לגבי השפעות צפויות או חזויות של התכנית על אותה סביבה ופירוט האמצעים הדרושים למניעה או לצמצום השפעות שליליות, כפי שייקבע בתקנות". לפי תקנה 7 לתקנות התסקירים תסקיר ההשפעה על הסביבה נערך על ידי הגורם שמגיש את התכנית למוסד התכנון בהתאם להנחיות שניתנות לו על ידי מוסד התכנון. תקנה 8 לתקנות התסקירים קובעת את תוכן התסקיר שעל מגיש הבקשה להגיש בהתאם להנחיות שקיבל.

82. אין בכוונתי לבחון את התסקיר לגופו, שכן מדובר בסוגיות מקצועיות המצויות בסמכות מוסדות התכנון והמשרד להגנת הסביבה, ובעניין זה בית המשפט לא ימיר שיקול דעתן המקצועי של הרשויות בשיקול דעתו. עם זאת, סבורני כי דחיית התסקיר על הסף בנסיבות העניין, חורגת ממתחם הסבירות. אסביר. מהתשתית העובדתית שנפרשה בפניי עולה כי ביום 05/12/01 דנה ועדת המשנה ג' לתכניות של הוועדה המחוזית בתכנית והחליטה לפנות למשרד להגנת הסביבה לקבלת הנחיות להכנת תסקיר השפעה על הסביבה. בהמשך, ביום 09/09/08 החליטה מליאת המועצה המחוזית כי ניתן להכין תכנית עד לדרבן הניקוז הקיים ואישרה את ההנחיות שניתנו על ידי המשרד להגנת הסביבה, בכפוף למספר תיקונים. בעקבות האמור החלה העותרת במלאכת הכנת תסקיר ההשפעה על הסביבה. בנוסף, בכתב התשובה שהגישו המשיבות 3-1 צוין כי ביום 16/08/10 התקיימה פגישה בה נדון נושא החלופות הרלוונטיות לתכנית, והמשרד להגנת הסביבה הביע עמדתו כי החלופה המועדפת עליו היא חלופה של שוברי גלים "מוטבעים" ללא דורבן בתוך הקטע. בנוסף, צוין כי מלבד פגישה זו התקיימו מספר פגישות בבקשות העותרת לתיקונים והבהרות של ההנחיות לתסקיר.

83. בהינתן האמור, ובניגוד לטענת המשיבות 3-1 עולה כי המשרד להגנת הסביבה היה מעורב במידה כזו או אחרת בהליכי הכנת התסקיר. עצם העובדה שנמצאו פגמים כאלה ואחרים בתסקיר, גם אם חלקם מהותיים, אינה מצדיקה בנסיבות העניין את דחיית התסקיר על הסף. סבורני כי התוצאה הסבירה והראויה במצב הדברים שנוצר, הינו השבת התסקיר לוועדה המחוזית, שתיתן ביחד עם המשרד להגנת הסביבה הנחיות לעותרת לתיקון התסקיר , ותאפשר לעותרת לפעול לתיקונו.

84. הערה לפני סיום – מבלי להביע עמדה לגוף העניין, לאור מהות הפגמים שפורטו על ידי המשרד להגנת הסביבה בחוות דעתו, ולאור דברי ב"כ המשיבות 5-4 בפרוטוקול הדיון מיום 09/12/19 בנוגע לסמכותן לפעול לקידום תכנית להעתקת זכויות העותרת למתחם אחר ללא הסכמת בעלים, ובטרם מיצוי ההליך התכנוני בעניינה של התכנית המוצעת, יודיעו המשיבות 4-5 אם בכוונתן לעשות שימוש בסמכותן ולקדם תכנית להעתקת הזכויות למתחם אחר ללא הסכמת בעלים. הודעה כאמור תשלח לעותרת תוך 30 ימים מהיום. העותרת תשקול המשך צעדיה בהתאם.

סוף דבר

85. סיכומו של דבר – אני מקבלת את העתירה, ומורה על השבת התכנית המוצעת ותסקיר ההשפעה על הסביבה שהוגש במסגרתה לוועדה המחוזית, כמפורט לעיל.

86. המשיבות יישאו בהוצאות העותרת בגין הליך זה, לרבות בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪ (משיבות 3-1 ישלמו 15,000 ₪ ומשיבות 5-4 ישלמו 15,000 ₪). סכום ההוצאות יועבר לעותרת, באמצעות בא כוחה, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

87. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' שבט תש"פ, 29 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.