הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 20303-03-21

מספר בקשה:4
לפני
כבוד ה שופט מנחם רניאל

מבקשים

מעופפי הים (ע"ר) 580482305

נגד

משיבים

  1. עיריית חיפה
  2. הוועדה המקומית חיפה
  3. עמותת רואים את האופק בים (ע"ר)
  4. עמותת אל הים בקרית חיים ובקריית שמואל (ע"ר)

החלטה

ביום 9.3.21 הוגשה עתירה זו. למקרא העתירה, החלטתי ביום 9.3.21 כדלקמן:
"על פי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000, ידון בית המשפט בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה. על פי תקנה 5 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000, יש לפרט בכתב העתירה:
(3) "תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם".
(4) "פירוט מקור הסמכות העניינית והמקומית של בית משפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה, לרבות הוראות החיקוק המסמיך שלפיו התקבלה החלטת הרשות שנגדה הוגשה העתירה, והפרט שבתוספת הראשונה לחוק לפיו מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעניין זה"
(6) "נעשתה פניה מוקדמת בכתב לרשות – יצורפו העתקים של ההתכתבות לענין זה; לא נעשתה פניה מוקדמת – הנימוקים להגשת העתירה בלא פניה מוקדמת".
לפי תקנה 5 (ג) יש לתמוך את העתירה בתצהיר שבו "הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". להסיר ספק, אין מקום לתמוך בתצהיר על טענות משפטיות.
בכתב העתירה לא ברור מה ההחלטות שעליהן מוגשת העתירה, ולא פורט מתי פורסמו, או קיבלה אותן העותרת, או נודע לה עליהן, לפי המוקדם. אפשר אולי לנחש שהעתירה מוגשת בי היתר בגין החלטת הקצאה מיום 3.3.20, שלא ברור מתי קיבלה אותה העותרת או פורסמה או נודע עליה לפי המוקדם, אך אין ספק שמאז נודע לעותרת על החלטה זו חלפו הרבה יותר מ- 45 הימים שבהם יש להגיש עתירה לפי תקנה 3. בהתאם, לא ברור לאיזה מפניות העותרת היא מתייחסת כפניה מוקדמת, לאחר ההחלטה וקודם להגשת העתירה. העותרת גם לא ציינה את הפרט בתוספת הראשונה לפיו מוסמך בית המשפט לדון בעניין זה. בנוסף על כך, לפי התצהיר נאמר שכל העובדות ידועות מידיעה אישית, כאשר מייד סותר המצהיר את עצמו ואומר שהן ידועות ממסמכים שעיין בהם.
העותרת תבהיר עד יום 16.3.21 את הפרטים שיש לכלול בכתב העתירה, כאמור בתקנה 5 ותגיש תצהיר כדין לתמיכה בעתירה. להסיר ספק, לא ניתנת רשות לטעון טענות או להגיש מסמכים, מלבד התצהיר, והעותרת מצווה להמנע מכך."

ביום 16.3.21 הגישה העותרת את הודעתה לפי החלטתי מיום 16.3.21. בסעיף 8 להודעה נאמר שהעתירה מוגשת כנגד החלטת המשיבה 2 להעניק למשיבות 3 ו- 4 היתר בניה. נטען בהודעה כי החלטה זו היא שהכניסה את ההחלטות הקודמות, שכנגדן לא מוגשת העתירה, לתוקף. בהתאם לכך החלטתי ביום 16.3.21 כדלקמן:
"למרות הוראתי המפורשת בהחלטתי מיום 9.3.21 שהעותרת לא תטען טענות כלשהן, טענה העותרת טענות בהודעתה מהיום. אתעלם מטענות אלה, למעט לצורך קביעת הוצאות משפט.
על פי הודעת העותרת, העתירה מוגשת אך ורק כנגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה מיום 24.1.21 לתת למשיבות 3-4 היתר בניה, שנודעה לה ביום 7.2.21. הפנייה המוקדמת הנטענת היא פניה מיום 14.2.21. להסיר ספק, העתירה אינה מוגשת כנגד החלטות ההקצאה הקודמות להחלטה זו."

ביום 21.3.21 הגישה העותרת "הודעה לבית המשפט ובקשה להארכת מועד לפי תקנה 7 (א) (3)". לפי החלטתי מיום 24.3.21 הבקשה מצריכה תשובת המשיבות בתוך 21 יום ממסירת הבקשה והחלטה זו לידיהן על ידי העותרת. המשיבות כולן השיבו לבקשה. העותרת ביקשה להשיב לתשובת המשיבות 1-3 והותר לה בהחלטתי מיום 11.5.21 להגיש תגובה לתשובות המשיבות שתכלול רק טיעונים וראיות שלא היה על העותרת לכלול במסגרת בקשתה, תוך מתן רשות למשיבות להשיב לתגובה זו. בהתאם הוגשו תשובות נוספות.

אני דוחה את טענת העותרת, כאילו הודעתה לא הובנה כראוי, והיא הופתעה לגלות את הקביעה שהעתירה מוגשת כנגד ההחלטה על היתר בניה בלבד. כך הודיעה העותרת ביום 16.3.21:

כפי שהוסבר היטב בהחלטתי מיום 9.3.21, בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך רק לדון בעתירה כנגד החלטה. הוא לא מוסמך לדון בנושאים כגון "זהות הזוכים בהליכי הקצאה" או "פגיעה אנושה בטוהר ההליך" או "התנהלות" שלא זכו לביטוי בהחלטה (המוגדרת כמעשה או מחדל, לרבות העדר החלטה) כלשהיא. העותרת הבהירה שאינה עותרת כנגד החלטת ועדת הקצאות מיום 12.2.20 וגם לא נגד החלטת מועצת העיר מיום 3.3.20. למרות שנדרשה שלא לטעון טענות, שזמנן בעת הדיון בעתירה, הוסיפה וטענה שההחלטות הקודמות לא נכנסו לתוקף. לכן, החלטתי לפיה העתירה מוגשת כנגד ההחלטה לתת היתר בניה אינה מבוססת על אי הבנה, אלא על הבנה מלאה של עמדת העותרת. כאשר תטען העותרת את טענותיה בעתירה, אפשר שתטען גם שההחלטות הקודמות נכנסו לתוקף רק כאשר ניתן היתר בנייה, ואם טענה זו תתקבל, ממילא אין צורך להגיש עתירה כנגד ההחלטות הקודמות שלא נכנסו לתוקף.

העותרת לא בקשה רשות ערעור על החלטתי מיום 16.3.21 המבוססת על עמדתה כפי שהוצגה. על כן, לא מובנת הבקשה לפיה אם בית המשפט סבור שנפל במעשיה שיהוי, היא מבקשת להאריך את המועד כך שיתאפשר לה להשיג "על הפגמים הקשים והפגיעה האנושה בטוהר ההליך של הקצאת הקרקע", כדברי העותרת. כאמור, אין עתירה כנגד פגמים קשים אלא כנגד החלטות. בית המשפט לא החליט שהוא סבור שנפל במעשיה של העותרת שיהוי. העותרת הבהירה היטב, שאינה מגישה את העתירה כנגד ההחלטה מיום 3.3.20, שתחילה שיערתי שנגדה מוגשת העתירה, אלא כנגד החלטה שניתנה ביום 24.2.21 ונודעה לה ביום 7.2.21. מאז החלטה זו ועד הגשת העתירה ביום 9.3.21 לא חלפו 45 ימים והעותרת לא איחרה בהגשת העתירה כנגד ההחלטה שכנגדה הגישה את העתירה.

על פי תקנה 3 (ב) יש להגיש את העתירה "בלא שיהוי לפי נסיבות הענין ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה..." כלומר, בתוך 45 הימים שהגשה לאחריהם תיחשב לאיחור, יתכן שיהיה שיהוי בהגשת העתירה בתוך אותם 45 ימים , אך על המשיבות לטעון זאת. הבקשה הוגשה לפני שמי מהמשיבות השיבה לעתירה. כאמור, הבקשה לא מובנת. אולי התכוונה העותרת לבקש תיקון הודעתה וביטול החלטתי מיום 16.3.21, אך זאת לא ביקשה וגם אינה יכולה לבקש שכן אין מדובר בהחלטה שניתנה על פי צד אחד אלא לפי הודעת העותרת.
הצדדים לא מנעו עצמם מהתייחסות לנימוקי העתירה וטענות בשאלה אם יש לקבל את העתירה או לדחותה. לא אעסוק בכך. עוד לא הגיעה השעה לדון בעתירה עצמה.

העותרת טענה בבקשה להארכת מועד, שסברה באמת ובתמים שעד להבאת חוזה מקרקעין לאישור מועצת העיר ההחלטה של ועדת ההקצאות חסרת כל משמעות מעשית. עוד טענו שכל עוד אין בידי המשיבות 3,4 חוזה מקרקעין בתוקף, אין להן זכות חזקה בקרקע ולא נגרם להן נזק במובן של שיהוי אובייקטיבי. בהיעדר חזקה כזו, אינן יכולות לבצע פעולות לפי היתר הבנייה ולא נגרם להן נזק. עד עתה טרם אושר הסכם תקף בין הצדדים, ולטענת העותרת מדובר בעבירה מתמשכת על החוק. עוד נטען שעל פי טיעוני העתירה ההליך אינו תקין בדרגה מאוד גבוהה, והפגמים שנפלו בו מהותיים.

המשיבות 1,2 טענו שמכיוון שמדובר בהקצאה לתקופה הקצרה מ-5 שנים, לא נדרש לקבל אישור מועצת העיר להסכמים, בהתאם לסעיף 188(ב) לפקודת העיריות. כך גם על פי נוהל משרד הפנים להקצאת קרקעות ומבנים. לטענתן העותרת אינה יכולה לבסס הצדקה לשיהוי בהגשת עתירה על פרשנות עצמאית שגויה לנוהל ההקצאות להוראות החוק. כבר ביום 19.4.20, חודש וחצי לאחר אישור פרוטוקול ועדת ההקצאות במועצת העיר, דרשה העותרת לבטל את ההקצאה, ודרישתה נדחתה ביום 7.5.20. ביום 22.12.20 נחתמו הסכמי שאילה מהנתבעות 3,4. הליך ההקצאה נעשה כדין ולא נפל בו פגם. בפעולות העותרת נפל שיהוי סובייקטיבי, משלא הגישו עתירה כנגד החלטת מועצת העיר מיום 3.3.20 שאין ספק שידעו עליה. כמו כן יש שיהוי אובייקטיבי, בהשלמת ההקצאה מול המשיבות 3,4, ואין פגם בהליך העשוי לערער את אמונם של האזרחים ביכולתה של המשיבה 1 לנהל את המשאבים הציבוריים באופן שוויוני.

המשיבה 3 התנגדה לבקשה וטענה שהיא נועדה להצדיק את השיהוי הקיצוני בכך שהעותרת לא תקפה את החלטת ההקצאה, אלא רק את ההחלטה למתן היתר בנייה. קיים שיהוי סובייקטיבי, ולמשיבה 3 נגרמו הוצאות ברכישת מכולות והוצאות נוספות על בסיס החלטת ההקצאה, ועל כן יש לדחות את הבקשה.

המשיבה 4 התנגדה לבקשה וטענה לחוסר נקיון כפיים של העותרת בהגשת העתירה, שיהוי אובייקטיבי על ידי התקשרויות שלה עם ספקי ציוד ושיפוץ נרחב לציוד על בסיס ההקצאה, וכמו כן היעדר בסיס לתקיפת היתר הבנייה שתאם את התוכניות הקיימות.

בתשובה שהגישה העותרת טענה שהמשיבה 1 הפרה את חוזה ההרשאה עם רשות מקרקעי ישראל לגבי זכויותיה במקרקעין, שכן לא הותר לה להעביר את הזכויות להפעלת ספורט ימי. אמנם אושר לה לעשות שימוש בקרקע לצורך ספורט ימי בשימוש ציבורי, אך לא לצורך פעילות עסקית פרטית במסווה של מלכ"ר. לטענתה, על פי סעיף 188 לפקודת העיריות דרוש אישור מועצת העירייה לכל עשייה במקרקעין שהיא מכירת מקרקעין, החלפתם או משכונם. כמו כן נטען שלפי נוהל הקצאות יש לחתום חוזה בין הרשות המקומית לעמותה, הטעון אישור מועצת הרשות. על כן, נטען שלא היתה כל כוונה לפטור רשויות מהבאת החוזה לאישור מועצת העיר. נטען (לראשונה) שלאור אי הבאת החוזה לאישור, סברה העותרת שטענותיה בדבר אי חוקיות ההליך יתקבלו. נטען שהונחה תשתית ראויה לפגיעה בשלטון החוק בתהליך ההקצאה .

המשיבות 1,2 טענו שרק כעת לראשונה טוענת העותרת שהמשיבה 1 היתה מנועה בכלל לפעול להקצאת החוף, והמשיבות הכחישו זאת. יתר על כן, העותרת עצמה התמודדה בהליך ההקצאה ואין לאפשר לה לטעון לאי תקינותו מלכתחילה. כאמור בסעיף 188(ב) לפקודת העיריות, הסכם הקצאה לתקופה הקצרה מ-5 שנים אינו דורש אישור במועצת העיר, לאחר שהחלטת ההקצאה כבר אושרה. גם הנוהל לא דורש זאת. סעיף 188(א) לפקודת העיריות אינו חל במקרה זה.

המשיבה 3 טענה שאין בתשובת העותרת הנוספת כל התייחסות לטענותיה.

כפי שצוין לעיל, לא ברור איזה מועד יש להאריך. אין עתירה כנגד ההחלטות שניתנו יותר מ-45 יום לפני הגשת העתירה, ואין טענה של המשיבות לשיהוי בתוך התקופה של 45 יום מאז ניתנה ההחלטה שכנגד הוגשה העתירה, שהיא ההחלטה לתת היתר בנייה. אף על פי כן אדון בטענות הערטילאיות של העותרת.

לא אתייחס לטענה החדשה של העותרת כאילו הליך ההקצאה כולו עומד בניגוד לחובותיה של המשיבה 1 כלפי רמ"י. מלבד העובדה שמדובר בטענה החורגת מטענות העתירה, היא עומדת בסתירה לדרישתה של העותרת בסעיף 111 לעתירה להקצות לה את הקרקע.

על פי הדין, בקשה להארכת מועד לפי תקנה 3(ג) תוכרע לפי שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק. כפי שנקבע בעע"מ 3665/20 אור עד נ' עיריית חדרה (ניתן 23.5.21):
"כידוע, כאשר נדרש בית המשפט לטענת שיהוי, עליו לבחון את שלושת היבטיה: "יסוד השיהוי ה'סובייקטיבי', שעניינו בשאלה האם העותר 'ישן על זכויותיו' באופן המצביע על כך שהוא זנח את הזכות הנטענת או ויתר על בירור טענותיו בערכאות; יסוד השיהוי ה'אובייקטיבי', שעניינו בשאלה האם האיחור בהגשת העתירה גרם לשינוי מצב הרשות או צדדים שלישיים לרעה, באופן העלול לפגוע באינטרסים ראויים שלהם; והיסוד השלישי – מידת הפגיעה בשלטון החוק. יסוד זה מורה כי כאשר הפגיעה בשלטון החוק היא חמורה במיוחד לא תידחה העתירה מחמת שיהוי, אף אם מתקיימים שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי". ...בנסיבות אלה, התרשמתי כי הצעדים שנקטה המערערת – העלאת טענותיה בכתב בפני החברה הכלכלית והעירייה, וכן הגשת בקשה לפי חוק חופש המידע – היו סבירים ומחושבים, ולא נפרסו על פרק זמן ארוך מדי. ככלל, יש מקום לעודד בעלי דין שלא "למהר" ולפנות לבית המשפט, מה גם שפניה מקדימה לרשויות היא אף הכרחית מההיבט של עילת הסף של עתירה מוקדמת. אם כן, איני סבורה כי יש לזקוף לחובתה של המערערת עובדה זו, בהתחשב בכך שההתכתבות בין הצדדים לא נמשכה פרק זמן ארוך או בלתי סביר. מכל מקום, כפי שאסביר, במקרה זה, מכריעה את הכף סוגיית השיהוי האובייקטיבי...כידוע, רכיב השיהוי האובייקטיבי בוחן את הנזקים שנגרמו, או שעלולים היו להיגרם, לצד שכנגד, שהיו נמנעים אילו ננקט ההליך במועד הראוי. לרכיב זה, ולא לשיהוי הסובייקטיבי, מוקנה עיקר המשקל בעת בחינת טענת השיהוי. במסגרת בחינתו של רכיב השיהוי האובייקטיבי יש להתמקד בשאלה האם העיכוב בהגשת העתירה הביא לשינוי לרעה במצבם של צדדים אחרים, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה ולנזק משמעותי שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד. ...הרכיב השלישי שיש לתת את הדעת עליו הוא כאמור מידת חומרתה של אי-החוקיות הנטענת והשפעתה על האינטרס הציבורי הרחב (ראו: ברק-ארז, משפט מינהלי דיוני, בעמ' 365). במקרה זה, בחינתו של שיקול זה מעמיקה את ההתלבטות. ביצוע התקשרות על-ידי רשות ציבורית ללא מכרז מקום שבו קיימת חובת מכרז היא בעלת השפעה ממשית על האינטרס הציבורי. מדובר בפגם מינהלי שאין להמעיט בערכו, ויש חשיבות רבה לבירור הטענות לגופן. לצד זאת ראוי לומר, כי על פני הדברים דומה כי במקרה זה עוצמת אי-התקינות מושפעת גם מהעובדה שהדברים נעשו לכאורה על-פי הנחיה מינהלית רשמית של משרד ממשלתי – הוראת המנכ"ל. במובן מסוים, יש בכך כדי "לרכך" את הפגם הנטען, או לכל הפחות להעיד על תום לב בהתנהלותה של הרשות".

העותרת פנתה בבקשה לביטול הליכי ההקצאה ביום 19.4.20, והגם שלא ברור כמה זמן קודם לכן פורסמה ההחלטה מיום 3.3.20, או הומצאה לעותרת או נודע לה עליה, לפי המוקדם, אין ספק שהעותרת ידעה על ההחלטה לפני 19.4.20. מאז לא פנתה בשום הליך לבית המשפט עד 9.3.21, כמעט 11 חודשים לאחר מכן. הדבר מצביע על שיהוי סובייקטיבי של העותרת, בין אם קיבלה את תשובת המשיבה 1 הדוחה את דרישתה מיום 7.5.20, ובין אם לא קיבלה אותה.

להסיר ספק, אני דוחה את טענת העותרת כאילו היתה משוכנעת שהסכם ההקצאה טעון אישור מועצת העיר, ולכן סברה שטענותיה התקבלו. סעיף 188 לפקודת העיריות קובע כדלקמן:
"(א)  עיריה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין, להחליפם או למשכנם אלא על פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר או מי שהוא הסמיך לכך. מיום 26.1.1967
(ב)  עיריה רשאית להשכיר מקרקעין או להרשות שימוש במקרקעין שאין בו משום שכירות, אולם השכרת מקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל על שכירותו, טעונות החלטה ואישור כאמור בסעיף קטן (א).
העולה מסעיף זה הוא שיש צורך בהחלטת המועצה כדי לאשר מכירת מקרקעין, החלפת מקרקעין, משכון מקרקעין, השכרה או רשות שימוש במקרקעין לתקופה העולה על 5 שנים, והשכרת נכס שחוק הגנת הדייר חל על שכירותו. אין צורך בהחלטת המועצה כדי לאשר השכרת מקרקעין או מתן רשות שימוש בהם לתקופה הקצרה מ-5 שנים. במקרה הזה מדובר בהקצאה לתקופה הקצרה מ-5 שנים, ולא היה בסיס למחשבה אחרת של העותרת.

כפי שעלה מתשובות המשיבות, ולא נסתר על ידי העותרת, בעקבות הליך ההקצאה נערכו המשיבות 3,4 למימושה, והוציאו הוצאות לשם כך, לאחר החלטת ההקצאה. אני דוחה את הטענה הכללית כאילו קודם לקבלת זכות חזקה או קודם לקבלת היתר בנייה, אין על המשיבות להוציא הוצאות. ההיפך הוא הנכון. כדי לקבל היתר בנייה יש לשכור שירותים של אנשי מקצוע, וכדי להשתמש בהיתר הבנייה להצבת מכולות, יש להשיג את המכולות ולצורך כך להזמין אותן קודם לכן. כמו כן, כדי להתחיל בשימוש ביום שלאחר הצבת המכולות יש להיערך לכך מראש. אכן, טענותיהן של המשיבות 3,4 להוצאות שהוציאו על בסיס החלטת ההקצאה לא נסתרו, ועל כן חל במקרה זה שיהוי אובייקטיבי. כזכור, זה השיקול המרכזי בדיון בבקשת הארכת מועד.

אשר לפגיעה בשלטון החוק, קשה לדון בטענה זו כאשר לא ברור על איזו החלטה היא מדברת. להסיר ספק, אין בעתירה בסיס לטיעון אפשרי שכל ההחלטות בהליך ההקצאה הן החלטות פגומות. מכל מקום, מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, העתירה כנגד ההחלטה ליתן היתר בנייה, על פי החלטות הקצאה שלא הוגשה נגדן עתירה, ובהתאם לתוכנית בניין העיר, אינה מבססת פגיעה בשלטון החוק המצדיקה הארכת מועד גם כאשר מתקיים שיהוי סובייקטיבי ושיהוי אובייקטיבי.

על כן אני דוחה את הבקשה להארכת מועד. העותרת תשלם לכל אחת מהמשיבות 2-1, 3, ו-4 הוצאות הבקשה בסך 1,170 ₪.

אני קובע דיון בעתירה (לא דיון מקדמי) ליום 29.9.21 שעה 13:30. המשיבות יגישו תשובה לפי תקנה 10 עד יום 4.7.21.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תשפ"א, 26 מאי 2021, בהעדר הצדדים.