הדפסה

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 16754-04-17

בפני
כבוד ה שופטת תמר שרון נתנאל

מערער

אלכס טל
ע"י ב"כ עוה"ד אלעד שרגא ושות'

נגד

משיבים

1.משרד הרישוי
2.פקיד משרד הבריאות- המכון הרפואי לבטיחות בדרכים
3.משרד התחבורה/המשרד הראשי
ע"י פרקליטות מחוז חיפה - אזרחי

פסק דין

1. לפניי ערעור מינהלי, על החלטת המשיב 1 ( להלן: "רשות הרישוי" או " הרשות") לפסול את רישיון הנהיגה של המערער, על פי החלטות שהתקבלו על ידיה בתאריכים 30/6/16 ו- 14/2/17 (ההחלטה התקבלה אצל המערער ביום 23/2/17 ולכן, ככל הנראה, נכתב תאריך זה בפתיח של הודעת הערעור).
הערעור מופנה גם נגד האופן בו נערכו למערער בדיקות על ידי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ( להלן: "המרב"ד") ועל ידי ועדת הערר ( להלן: "ועדת הערר" או " הוועדה") ונגד ממצאיהם ומסקנותיהם ונטען כי גם דינן של אלה להתבטל.
העובדות הצריכות לעניין
2. המערער, יליד 1976, סובל משיתוק מוחין, מולד, חשוך מרפא. המוסד לביטוח לאומי קבע למערער נכות בשיעור 100% ומוגבלותו בניידות היא בשיעור 80%.
חרף מחלתו, מתפקד המערער היטב בכל תחומי החיים. הוא נשוי ואב לשתי בנות קטנות, עובד ומפרנס את משפחתו בכבוד. הוא בעלים של חברת תוכנה, אותה ייסד ובה הוא מעסיק עובדים, בנוסף על כך שהוא עצמו עובד בעסק.
3. המערער נוהג, ברישיון ( לאחר אישור המרב"ד), מזה קרוב ל- 20 שנה, בכפוף לשימוש באמצעי-עזר, שהוא גולה, המותקנת על ההגה ברכבו, בצד ימין של ההגה ( להלן: "אמצעי העזר"). במשך כל השנים הוא נהג באופן תקין ללא שהיה מעורב בתאונת דרכים. המערער אוחז ברישיון נהיגה שתוקפו עד 18/9/2020 ( נספח 2 לתיק מוצגי המערער).
בשנת 2008 רכש המערער, בסיוע כספי מאת המל"ל, רכב מסוג פולקסוואגן, בו הוא נוהג כשמונה שנים וחצי, במהלכן צבר הרכב כ- 800,000 ק"מ.
4. פרשה זו החלה, עת פנה המערער למל"ל, בבקשה כי הוועדה להתאמת רכב למוגבלים בניידות תאשר לו רכב עם מעלית. לשם כך נבדק המערער, ביום 21/3/16, על ידי הוועדה להתאמת רכב ( להלן: "ועדת ההתאמה"), אשר לא אישרה את בקשתו לרכב עם מעלית, אך המליצה כי המערער ינהג ברכב מסוג אחר מזה בו הוא נוהג כיום ( נספח 4). המערער השיג על כך, אולם טרם ניתנה החלטה בהשגתו.
5. באותו יום נבדק המערער גם במרב"ד, באמצעות אינדיקטור, כאשר אמצעי העזר מותקן בצד שמאל של ההגה, זאת - על אף שהמערער אמר לבודקים, שהוא נוהג כאשר אמצעי העזר מותקן בצד ימין.
וכך קבע המרב"ד בהחלטתו מיום 21/3/16 ( נספח 13) כי " לפיה התרשמותנו הנ"ל אינו כשיר לנהיגה עקב תנועות בלתי רצונות (כך במקור) בסיכון משמעותי לאבד שליטה באביזרי נהיגה. סיבה נוירולוגית" (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור) .
6. בעקבות החלטת המרב"ד, הודיעה הרשות למערער, בהודעה שנחתמה ביום 30/6/16 ( נספח 7) כי הוא אינו כשיר לנהוג ברכב מסוג B. ההודעה ( להלן: "הודעת הרשות" או " ההודעה"), שכותרתה היא: "בקשתך לקבלת רישיון נהיגה", התקבלה אצל המערער ביום 12/7/16 ובה נקבע כדלקמן:
"על פי הסיכום הרפואי שהתקבל מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים נקבע כי:
1. לא נמצאת כשיר לנהיגה ברכב מסוג B מסיבה:
ס 5 - נוירולוגית"
2. הנך רשאי להגיש בקשה מחודשת, באמצעות משרד הרישוי בלבד ב- ___ " [לא נכתב תאריך או מועד - ת.ש.נ]
סעיפים 5-3 להודעה, מפרטים את זכויותיו של המערער ובכללן - זכותו להגיש ערר על החלטת הרופא המוסמך.
7. בין לבין, בתאריכים 25/5/16 ו- 29/5/16, קיבל המערער הודעות מהמל"ל לפיהן הוא זכאי להחזר הוצאות על רכישת אביזר העזר והתקנתו וכן בדבר זכאותו להלוואה עומדת מהמל"ל, לשם החלפת רכב.
8. ביום 31/7/16 ולאחר שקיבל המערער את ההודעה על אי כשירותו לנהוג ברכב דרגה Bׂ, פנה המערער למרב"ד בבקשה לקבל את מסמכי הבדיקה במרב"ד ואת תוצאותיה ( להלן: "המסמכים") וביום 8/8/16 הוא פנה לוועדת הערר והודיע על כוונתו להגיש ערר על החלטת המרב"ד ועל כך שלצורך הגשת הערר דרושים לו המסמכים, אותם טרם קיבל.
בעקבות כך קיבל המערער, ביום 17/8/16, הזמנה לשימוע אצל הרשות, ליום 31/8/16 ( נספח 10). מאחר שהמערער טרם קיבל את המסמכים, הוא הודיע לרשות, במכתב מיום 17/8/16 ( נספח 11) כי הוא מתנגד לשימוע בטרם יקבל את המסמכים וביקש לדחות את השימוע.
המערער לא קיבל תשובה למכתבו הנ"ל וביום 28/8/16, הוא קיבל הודעה מהרשות על פסילת רישיון הנהיגה שלו. בהודעה זו נכתב, כי ניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו, אך הוא לא הופיע לישיבה שנקבעה ליום 31/8/16 ( נספח 12). הפעם כותרת ההודעה היא: "פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה מס' 8000436 על שמך" (להלן: "הודעת הפסילה").
9. המערער פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בעתירה מינהלית ( עת"מ 8362-10-16) ורק בעקבותיה נמסרו לידיו (ביום 1/11/16) המסמכים אותם ביקש לצורך השימוע.
10. ביום 24/11/16 הגיש המערער ערר לוועדת הערר ונקבע דיון ליום 26/1/17. החלטת הרשות, בעקבות ממצאי ועדת הערר ( להלן: "החלטת הרשות") ניתנה ביום 14/2/17 והתקבלה אצל המערער ביום 23/2/17.
בהחלטת הרשות נקבע כדלקמן:
"בהתאם לסיכום תוצאות הבדיקה בוועדת הערר אשר דנה בערעורך בתאריך 05/02/2017 אנו מתכבדים להודיעך את החלטתנו:

  1. . . . . .
  2. ועדת הערר המליצה לרשות הרישוי לדחות את ערעורך לגבי רישיון נהיגה מדרגה B עד ____.

החלטה זו ניתנה לאחר ששוכנעתי כי אינך ראוי לנהוג בדרגות הרשומות לעיל מחמת כושר נהיגה לקוי המהווה סיכון בטיחותי למשתמשים בדרך.
3. ניתן להגיש בקשה לבדיקות במכון הרפואי החל מתאריך 2/18. את הבקשה יש להגיש באמצעות משרד הרישוי".
עיקר טענות המערער
11. המערער טוען, כי החלטות המשיבים נגועות בפגמים חמורים וכי הן ניתנו בניגוד לכללי מינהל תקין, תוך פגיעה בזכויותיו החוקתיות של המערער, הן נגועות בחוסר סבירות קיצוני, בחוסר מידתיות ובהעדר הנמקה ראויה ויש לבטלן.
12. בפי המערער טענות רבות נגד מהלך הבדיקה במרב"ד ונגד ההליך בוועדת הערר. אומר כבר כעת כי, בחלקן, מדובר בטענות עובדתיות, אשר לא נתמכו בתצהיר ולכן אין מקום להתייחס אליהן. כאלה הן, למשל ( אך לא רק) טענות המערער בסעיפים 79-75 ובסעיפים 147-145 להודעת הערעור.
בחלקן האחר, מדובר בטענות אשר, על אף שמצאתי בהן ממש, אין מדובר בטענות המקימות עילה להתערבות בהחלטה מינהלית ולכן לא אפרטן.
13. על מנת להימנע מחזרות מיותרות, לא אביא, בנפרד, את טענות הצדדים ואתייחס אליהן, ככל שיהיה צורך, בפרק הדיון.
דיון
המתווה הנורמטיבי
14. סמכות רשות הרישוי לפסול רישיון נהיגה מטעמי כושר נהיגה לקוי מוסדרת בפרק השישי של פקודת התעבורה (להלן: " הפקודה").
סעיף 51 לפקודה קובע:
"51. רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי".
הנהג נבדק במרב"ד על ידי " רופא מוסמך", הממונה על ידי רשות הרישוי [ סעיף 55 א(א) לפקודה] ולפי סעיף 55א(ב), מי שנפגע מהחלטת הרופא המוסמך, רשאי לערור בפני ועדת הערר, המורכבת משלושה רופאים.
על פי תקנה 195א(א) לתקנות התעבורה:
"ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך ( להלן - בדיקה מחודשת) של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה ( להלן בתקנה זו - המבקש) או ליתן החלטה אחרת ככל שיחייב הענין".
15. על החלטת ועדת הערר לפי תקנה 195 א(א) לתקנות, ניתן לערער לביהמ"ש לעניינים מנהליים בשאלה משפטית בלבד, כפי שקובע סעיף 55( א1) לפקודה, כדלקמן:
"ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55 א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לעניינים מינהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד".
בעניין זה אציין, כי הפסיקה עמדה על הקושי להגדיר מהי " שאלה משפטית", או " בעיה משפטית". הקו המשותף לדעות שהובעו בפסיקה, הוא השאלה האם מדובר בקביעת כלל משפטי, על בסיס עובדות שנקבעו או שמא מדובר בהכרעה בשאלות עובדתיות. היינו – נאמר כי מדובר בשאלה משפטית, רק כאשר העניין שיש צורך להכריע בו אינו מוגבל לנסיבותיו המיוחדות של המקרה העומד לדיון - ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס וויסמן, פ"ד נז(3) 207 (01.04.2003). כן ראו: ע"א 7624/04 השקעות ר. ע. ה נ' מנהל מיסוי מקרקעין (15.6.2005).
16. גדר ההתערבות במעשי המינהל והחלטותיו, כפי שנקבע בפסיקה, מצומצם הוא; בית המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות וככל שהרשות שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים, לא שקלה שיקולים זרים והחלטתה איננה חורגת, באופן קיצוני, ממתחם הסבירות, לא יתערב בה ביהמ"ש, גם אם נראה לו, כי אילו העניין היה מובא בפניו, הוא היה מחליט אחרת.
לעניין זה ראו דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 145/83 דוד הרמתי נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד לז(4) 505 (11.12.1983) : "כששוקלת רשות רישוי את הדברים, הנחוצים לקבלת החלטתה, בדרך מאוזנת וראויה, בתום-לב ולגופו של עניין, כי אז יימנע בית-משפט זה מלהתערב בהחלטתה ולשים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות שהוסמכה לכך, הגם שתוצאותיה של אותה החלטה יכול שתהיינה שנויות במחלוקת ( ראה לעניין זה: בבג"צ 422/80 [5], בעמ' 621; בג"צ 127/80 [6], בעמ' 120- 121; בג"צ 237/81 [7], בעמ' 372). מאידך גיסא, אם רשות רישוי אינה נותנת משקל ראוי לכלל הגורמים הרלוואנטיים השונים, או שהתחשבה בעובדה ונתנה משקל לנתונים, שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות המתקיימת למעשה, כי אז אפשר שבית-משפט זה יתערב בהחלטה, על שום שהיא חורגת ממיתחם הסבירות... מגדר האופציות הסבירות, ששיקול הדעת המינהלי יכול היה ליצור במקרה הספציפי שנדון לפניו".
17. עוד יש לציין, ואף להדגיש במקרה דנן, את ההבדל בין סירוב להעניק רישיון ל בין ביטולו של רישיון קיים . משקל הנימוקים שעה שהרשות שוללת מידי אדם רישיון שניתן לו כדין, צריך להיות כבד ומשמעותי מהנדרש לשם סירוב להעניק רישיון מלכתחילה.
מתן היתר יוצר אצל בעליו אינטרס הסתמכות שמשמעותו היא, כי ההיתר יעמוד בתוקפו (ויחודש מעת לעת) כל עוד לא חל שינוי משמעותי בנסיבות, המצדיק שלילתו. "בעל רשיון זכאי לצפות כי רישיונו יחודש, אלא אם קיים טעם מיוחד שלא לעשות כן" - בג"ץ 24/56 רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה, פ"ד י 1205 (08.07.1956). לפיכך, "אין לסרב חידוש ההיתר, אלא אם קיים טעם מיוחד, המצדיק זאת" - בג"ץ 171/78 אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד לו(3) 141, 148. (27.07.1982)
"השיקולים הענייניים בחידוש רשיון אינם זהים לשיקולים הענייניים במתן רשיון; משקל השיקולים עשוי להיות שונה; ולכן המאזן בחידוש רשיון קיים נוטה לצד האזרח, כדי להגן על הזכות שהרשיון הקנה לו, יותר מבמתן רשיון חדש ... ההחלטה בשאלה אם מצב הדברים מצדיק ביטול רשיון, או סירוב לחדש רשיון, היא פועל יוצא של איזון האינטרסים בנסיבות המקרה, ובעיקר האיזון בין האינטרס של בעל הרשיון לבין האינטרס של הציבור הרחב, שהרשות המינהלית מייצגת אותו" - בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289. (04.02.1998, פיסקה 15)

אין בכך כדי לומר שהרשות אינה מוסמכת לסרב לחדש רישיון, או לבטל רישיון קיים. אין חולק, כי זכותה של רשות לבטל רישיון שהוענק כדין, בפרט במקרים בהם קיים שינוי נסיבות, אולם במקרה כזה על הרשות להקפיד בבחינת העובדות והנתונים ורק כאשר קיימת סיבה של ממש, כגון סיכון ממשי לציבור, רשאית היא לקחת רישיון תקף מידי מי שאוחז בו כדין. ראו גם: בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר פ"ד מח(5) 441 (19/10/1994); בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט- 1979 ואח' (30.12.1981) ; בג"צ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח-תקוה רשות הרישוי ואח' (15.07.1982) .
18. עוד נקבע, כי בית המשפט " לא ישים עצמו מומחה", ייטה שלא להתערב בשיקול דעתו של גוף מקצועי ויעשה כן רק במקרים בהם נפל כשל מהותי או משפטי בהתנהלות הגוף המקצועי - בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין-דור פ"ד נח(4), 705 (10.05.2004)"ובלבד שפעלו בתחומי סמכותם ובתום-לב, וכי אין פגיעה בזכויות יסוד המעוררת עילה להתערבותו של בית-המשפט בהחלטות שנעשו" - בג"צ 5785/03 ג'יהד גדבאן נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות פ"ד נח(1), 29,38. (29.10.2003 , פיסקה 17)
19. לאחר שבחנתי את העניין שבפניי על פי הכללים הנ"ל הגעתי לכלל מסקנה ברורה, כי דין החלטת הרשות וכן ממצאי המרב"ד וועדת הערר ומסקנותיהם, להתבטל, בשל פגמים רבים ו מהותיים שנפלו בהן. לא אדרש לכל פרטי הטענות ואסתפק בָּעיקר אשר, לטעמי, יש בו די והותר כדי להכריע את הכף לטובת המערער.

אבהיר, כי אין בדעתי להידרש למצבו הרפואי של המערער - עניין המצוי בתחום מומחיות מקצועי ואינו נתון לביקורתו של בית המשפט וכי כל דבריי בנוגע לבדיקות שנערכו למערער, נוגעים לפגמים אשר נפלו באופן ביצוע הבדיקות, אשר איננו שאלה של מומחיות ולאופן התנהלותם של המשיבים, אשר נבחן על ידי על פי כללי המינהל התקין, המחייבים את כל הרשויות, לרבות ועדות מקצועיות.

לטעמי, חרגו המשיבים מכללי המינהל התקין המחייבים אותם. בהתנהלותם נפלו פגמים מהותיים, אשר פגעו בזכויותיו של המערער, לרבות בזכויות יסוד, פגיעה בלתי מידתית, המחייבת התערבותו של בית המשפט.
הפגמים שנפלו בבדיקת המרב"ד

20. הכשל הבולט ביותר בבדיקת המרב"ד הוא בדיקתו של המערער, באינדיקאטור, כאשר אמצעי העזר בו הוא משתמש - הגולה המחוברת אל ההגה, הייתה מותקנת בצד שמאל, במקום בצד ימין, הוא הצד בו היא מותקנת ברכבו.

טענת המערער בדבר מיקום אמצעי העזר באינדיקטור, בצד שמאל, במקום בצד ימין, אמנם לא נתמכה בתצהיר, אך פרוטוקול הבדיקה באינדיקאטור ( נספח 13) מצביע על נכונות הטענה. מפרוטוקול המרב"ד לא ברור מדוע לא שעו רופאי המרב"ד לדברי המערער ומדוע לא בחנו אותו כאשר אמצעי העזר מותקן בצד ימין. ככל שבאינדיקטור לא הייתה אפשרות למקם את אביזר העזר בצד ימין (ואיש מהמשיבים לא טען כך) ניתן היה לבצע למערער מבחן ברכבו . כאמור - אין לכך התייחסות ואין לכך כל הנמקה, לא מצד המרב"ד, לא - ועדת הערר ולא מצד הרשות.
חשוב לציין, כי מפרוטוקול המרב"ד עולה, שרופאי המרב"ד נתנו משקל רב להפעלת אמצעי העזר והקושי שהם מצאו בהפעלת אמצעי העזר מצא, פעמיים, ביטוי בפרוטוקול. בנוסף, בסופו של דבר קבעו רופאי המרב"ד, בנימוקם לפסול את רישיונות של מערער, כי קיים " סיכון משמעותי לאבד שליטה באביזרי נהיגה".
21. אבהיר, שוב, כי אין מדובר בשאלה רפואית, בה בית המשפט אינו מוסמך להתערב, אלא בשאלה הנוגעת לתקינות התנהלות הוועדה בביצוע הבדיקה. אין צורך להיות מומחה כדי להבין שאדם, במגבלותיו של המערער, אשר כל השנים רגיל לנהוג כאשר אמצעי העזר מותקן בצד ימין, יתקשה עד מאד ( ואולי אף לא יוכל, כלל) להפעיל את האמצעי כאשר הוא מותקן בצד שמאל.
מדובר, אפוא, בליקוי מהותי ביותר באופן הבדיקה, אשר די בו בלבד, כדי לבטל את ממצאי המרב"ד ומסקנותיו. לא למותר להעיר, כי ביחס מסוג ז ה, של בודקים לנבדק, יש כדי להגביר את הלחץ בו נמצא, ממילא, אדם בעת בדיקה ובכך - להשפיע לרעה על תפקודו.
פגמים בוועדת הערר
22. גם בהליך בפני ועדת הערר נפלו פגמים מינהליים, מהותיים, אשר מחייבים ביטול מסקנות הוועדה והמלצותיה. מדובר בארבעה פגמים עיקריים והם; שגיאות עובדתיות בהתייחסות הוועדה לחוות דעת מומחית מטעם המערער, שהייתה בפניה; התעלמות הוועדה מקביעת רופאים מטעם המערער, לפיה לא חל שינוי במצבו הרפואי של המערער; אי ביצוע בירור נוסף, על אף שלשיטת הוועד ה עצמה, לא היה בפניה מידע נדרש וכן הרכבה של הוועדה.
23. המערער המציא לוועדת הערר חוות דעת/אישורים רפואיים (למען הנוחות ייקראו מסמכים אלה, להלן: "חוות הדעת") מטעם שלושה מומחים: פרופ' רייס ( להלן: "פרופ' רייס") רופא המשפחה של המערער מזה 11 שנים ( נספח 30) פרופ' בלה גרוס ( להלן: "פרופ' גרוס") מומחית בנוירולוגיה ( נספח 29) ופרופ' עירית אביבי ( להלן: "פרופ' אביבי") מנהלת המערך ההמטולוגי באיכילוב, אשר טיפלה במחלת הלימפומה בה לקה המערער בתחילת 2016 ( נספח 31). (כולם ייקראו, יחדיו, להלן: "שלושת הרופאים"). אציין כי אינני מתייחסת, כלל, לחוות דעתו של פרופ' א' רכס, אשר צורפה להודעת הערעור, שכן היא לא הובאה בפני מי מהמשיבים ומסיבה זו גם לא קראתי את האמור בה.

ועדת הערר פסלה את חוות דעת שלושת הרופאים, ללא שהיה בסיס לפסילתן והתעלמה מהאמור בהן. חלק מטעמיה אף מנוגד לאשר נכתב בחוות הדעת. אתייחס, להלן, לחוות הדעת שהיו בפני הוועדה ולהתייחסותה אליהן;
24. פרופ' רייס המשמש כרופא המשפחה של המערער מזה 11 (!) שנים קבע, כי " במצבו של מר טל לא חל שום שינוי אשר עלול להשפיע על כשירותו לנהוג ב- 11 השנים בהן אני משמש כרופאו" (נספח 30).
כן ציין פרופ' רייס, כי בפרוטוקול בדיקת ועדת ההתאמה " יש פירוט בדיקה שאינה מטילה בספק את כשירותו לנהוג" ועל אף זאת, בפרוטוקול המרב"ד הוא נפסל מלנהוג. לדבריו, הוא "אינו רואה דרך ליישב בין שני המסמכים", החתומים שניהם (גם) על ידי ד"ר גור-אריה.
25. ועדת הערר לא נתנה משקל לדברי פרופ' רייס, בקבעה כי " מומחיותו איננה בתחום בו אנו עוסקים" וכי הוא " לא מתייחס כלל במכתבו לסוגיה המרכזית של תנועות בלתי רצוניות והספסטיות שמגבילה מהירות התגובה" (כך במקור).
לאור כך, בצדק העיר ב"כ המערער בערעורו, כי אם לא ניתן לקבלת את חוות דעתו של פרופ' רייס מאחר שהוא איננו מומחה בתחום הנוירולוגי, כיצד ניתן לקבל את חוות דעתם של חברי ועדת הערר, שלאיש מהם אין מומחיות בתחום זה, ולכך עוד אחזור.
26. דברי ועדת הערר לפיהם פרופ' רייס לא התייחס לתנועות הבלתי רצוניות, אינם מדויקים. אמנם, הוא לא ציין אותן במפורש, אולם מאחר שזו הבעיה היחידה אשר עשויה להשפיע על כושרו של המערער לנהוג, הרי שאת דברי פרופ' רייס (לפיהם לא חל שינוי במצבו, אשר עלול להשפיע על כשירות לנהוג) ניתן להבין רק כמתייחסים למחלתו הנוירולוגית ולביטוי שלה, היינו - לתנועות הבלתי רצוניות) .
הוועדה גם לא התייחסה לאי ההתאמה, הנ"ל, עליה הצביע פרופ' רייס, בין פרוטוקול בדיקת ועדת ההתאמה ובין פרוטוקול הבדיקה במרב"ד.
27. אכן, היה מקום להביא בחשבון את העובדה שפרופ' רייס איננו נוירולוג, אולם, מנגד, היה על הוועדה לתת משקל של ממש לכך שהוא משמש כרופא המשפחה של המערער במשך תקופה ארוכה ומכיר אותו היטב ( מבחינה רפואית) ולהביא בחשבון את דבריו, מה גם שהם עולים בקנה אחד עם חוות דעתה של פרופ' גרוס ועם נתונים נוספים שהיו בפני ועדת הערר.
28. פרופ' גרוס קבעה בחוות דעתה ( בין היתר) כי בבדיקת פרוטוקול הבדיקה בסימולטור " נראה כי כל הפעלות ההיגוי וכל הפעלות הבלמים היו תקינות. גם בבדיקות להפעלת מאיץ ובדיקות להפעלת ברקס היו תקינות".
עוד קבעה, כי " לאלכס אין החמרה בתנועתיות של הגפיים ואין שינוי במחלתו".
29. ועדת הערר פסלה את חוות דעתה של פרופ' גרוס, שהיא מומחית בנוירולוגיה, בטענה כי אין בה התייחסות לתנועות הבלתי רצוניות.
קביעה זו שגויה לחלוטין; פרופ' גרוס מציינת, במפורש, בחוות דעתה, כי " יש תנועות בלתי רצוניות של דיסטוניה בארבעת הגפיים". בנוסף כתבה, כי " בלחיצה הכוח בכפות הרגליים תקין במיוחד כאשר הרגל נשענת על העקב, אין תנועות והכוח תקין" (נספח 29).
ועדת הערר לא התייחסה לדבריה של פרופ' גרוס, באשר לתוצאות התקינות של הבדיקות באינדיקטור ואף התעלמה מחוות דעתה לפיה אין שינוי במחלתו של המערער ובתנועתיות הגפיים ( ונזכיר - זו גם דעתו של פרופ' רייס).
30. גם פרופ' אביבי ציינה, בין היתר, כי מצבו של המערער, הסובל משיתוק מוחין מולד, עם מגבלות תפקודיות מסוימות, הוא סטטי, קביעה העולה בקנה אחד עם קביעותיהם של פרופ' גרוס ופרופ' רייס.
גם מכך התעלמה ועדת הערר בציינה כי מכתבה של פרופ' אביבי " אינו תורם לסוגיה הרפואית שלפנינו".
31. אמנם, מחלוקת רפואית איננה מגלמת שאלה משפטית בת ערעור, כטענתם הנכונה של המשיבים ( בסעיפים 51-50 לתשובתם) אולם, אין מדובר בהתערבות במחלוקת רפואית, אלא בשאלת התנהלותה של הוועדה ובכך שהחלטתה נעדרת הנמקה בנקודה שהיא המהותית ביותר. הוועדה כלל לא התייחסה לקביעות המקצועיות הנ"ל של הרופאים ולכך שבמצבו של המערער לא חל כל שינוי, אלא פטרה את האמור בחוות דעתם - חלקו ללא כל נימוק וחלקו - בנימוקים שגויים.
32. התעלמותה של הועדה מחוות דעתם של שלושת הרופאים הנ"ל, אשר קבעו כי לא חל שינוי במצבו של המערער, היינו - בתנועותיו הבלתי רצוניות, וכי מצבו הוא סטטי, היא מהותית ביותר ובנסיבות הספציפיות של מקרה זה, בהן המערער נוהג, במצבו זה, מזה 20 שנה, ללא תאונות, די בה בלבד, כדי לפסול את מסקנותיה ואת המלצתה של ה וועדה.
33. אין חולק, כי על החלטות של רשות מינהלית חל " עיקרון אי הסופיות", שמשמעותו היא, כי רשות מוסמכת לשוב לבחון, מעת לעת, נסיבותיו של כל עניין וכן רשאית היא לשנות החלטותיה, בהתאם. עם זאת, שינוי החלטה צריך שיתבסס על שינוי נסיבות, או על טעמים חזקים המצדיקים זאת והכל - בתום לב ותוך איזון ראוי ונכון בין האינטרסים הציבוריים ובין זכויות הפרט.

ב"כ המשיבים מפנה, בעניין זה לדברי כבוד השופט גרוניס ( כתוארו אז) בבג"ץ 9717/03 נעלה, עמותה להתיישבות בשומרון של עובדי התעשייה האווירית לישראל נ' מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון פ"ד נח(6) 97 (14/6/2004), אשר אמר: "... [כ]כל רשות מינהלית, אינה כפופה, לעניין החלטותיה שלה, לכללי הסופיות ומעשה-בית-דין ( בג"ץ 18/82 חברה קדישא גחש"א ת"א נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו [1], בעמ' 717; י' זמיר הסמכות המינהלית ( כרך ב) (להלן – זמיר [13]), בעמ' 983-981). מטבע הדברים, שינוי נתונים או נסיבות יכול להביא, ולעתים חייב להביא, לשינויה של החלטה מינהלית. סטייה מהחלטה מינהלית קודמת יכול שתבוא אף עקב הערכה מחודשת של נתונים קיימים בלא שינוי נסיבות ... העקרונות האמורים יפים במיוחד באחד מענפיו של המשפט המינהלי – תכנון ובנייה. בענף זה, העוסק בעיקר בתכנון הפיזי של סביבתו של האדם, יש חשיבות גדולה למתן שיקול-דעת רחב לרשות המינהלית בלא שזו תהא קשורה יתר על המידה בהחלטותיה הקודמות. לאינטרס ההסתמכות יש משקל נמוך יחסית בתחום זה ..." (ההדגשות אינן במקור).

יש לשים לב לכך, כי ( כפי שציין כבוד השופט גרוניס) דברים אלה נאמרו בעיקר לגבי ענייני תכנון ובנייה וכי, בכל מקרה, יש משקל גם להחלטות קודמות ולאינטרס ההסתמכות - הכל בהתאם לעניין בו מדובר. בכל מקרה, לכל שינוי החלטה מינהלית, במיוחד שעה שמדובר בשינוי הפוגע בזכויות יסוד של הפרט, צריך שתהא הצדקה של ממש, הנשענת על נימוקים מבוססים. כך עולה גם מע"א 3604/13 מנהל רשות המיסים נ' אייזינגר (10/0/2015) אליו מפנה ב"כ המשיבים ומרשימת הנסיבות שפורטו שם, בהן רשאית רשות מינהלית לשנות עמדתה, כדלקמן: "כך נפסק, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי רשות מינהלית רשאית לעיין מחדש בהחלטותיה ולשנותן או לבטלן בשל שורה של נימוקים ועילות, כגון: תרמית, הטעיה, טעות בעובדה, טעות שבדין, מידע חדש, סתירה לדין או למדיניות, שינוי נסיבות ועוד" (שם, פסקה 17).

34. חשוב להדגיש כי, במקרה דנן, הוועדה עצמה לא קבעה כי חל שינוי כלשהו במצבו של המערער ב- 20 שנים האחרונות. הוועדה התייחסה לכך שמחלתו של המערער היא מוּלדת ושהוא נוהג מזה 20 שנה, אך לא נתנה כל משקל לעובדה מהותית זו. הוועדה ציינה כי "לא ניתן לקבל מידע מתי קיימות התנועות הבלטי [צ"ל " בלתי" - ת.ש.נ.] רצוניות", אך לא ברור על סמך מה ומדוע קבעה הוועדה כי " לא ניתן לקבל מידע" ואילו ניסיונות לקבל מידע עשתה הוועדה קודם שקבעה כך. במקום לנסות ולברר את המידע שלשיטתה, היה חסר לה, בחרה ועדת הערר להטיל חסר זה, לפיתחו של המערער.
לא למותר להזכיר כאן, שוב, כי בפני ועדת הערר היה, בעניין זה, מידע משלושת הרופאים, אולם היא בחרה להתעלם ממנו - להתעלם מקביעת שלושת הרופאים, לפיה במצבו של המערער לא חל שינוי, כאשר נימוקי הוועדה להתעלמות זו אינם הולמים, עובדתית, את האמור בחוות דעתם של שלושת הרופאים.
בנוסף אומר וזה העיקר - כי אם סברה ועדת הערר כי אין בידה די אינפורמציה לגבי התנועות הבלתי רצוניות, היה עליה לעשות לבירור החסר ולא לפסול רישיון של מי שנוהג, באותו מצב מחלה מוּלד, כעשרים שנה.
חרף כל זאת כתבה הוועדה: "טוענות עורכות הדין כי המערער לא גרם תאונה, אך במציאות נוירולוגית זו ( שאינה נשלטת על ידי מר טל, כי התנועות אינן רצוניות) חובה להקדים רפואה למכה והיא נטילת הרישיון".
הדרך הנכונה בה היה על הוועדה לנקוט, היא עריכת בירור לשם קבלת המידע, שלשיטתה היא, היה חסר לה, לרבות הפניית המערער לבדיקה על ידי מומחה בתחום הנוירולוגי מטעם הוועדה.
35. בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, הנימוק של ועדת הערר, לפסילת רישיונו של העורר, לפיו המערער סובל מתנועות בלתי רצוניות, כשלעצמו לאו נימוק הוא. הן כל חייו יש למערער תנועות בלתי רצוניות. זה טיב מחלתו! השאלה שהיה על ועדת הערר לדון בה היא, האם חל שינוי בתנועות הבלתי רצוניות של המערער ואם כן - מהו השינוי ומה משמעותו לעניין כשירותו של המערער לנהוג .
ועדת הערר אמנם התייחסה למשך הזמן בו נוהג המערער, אך לא נתנה משקל לטיב נהיגתו; היא ציינה שהמערער " שיקם עצמו בצורה מעוררת כבוד" והתייחסה למשמעות הקשה של הפגיעה בניידותו, בו ובמשפחתו, אך נראה שלא ניתן משקל מתאים לכך, שהצלחתו המרשימה של המערער בכל תחומי החיים, לרבות בנהיגה מזה כעשרים שנה, מעידה על כוח רצון עז ועל יכולתו של המערער למצות את יכולותיו עד תומן. היה על כל המשיבים להביא זאת בחשבון, שכן יש בכך כדי להשליך, לחיוב, על היעדר סיכון בנהיגתו, כפי שהוכיחה נהיגתו במשך תקופה כה ארוכה.
36. מומחיותם של חברי ועדת הערר - על פרוטוקול ועדת הערר ( נספח 28) חתומים מומחה לאורטופדיה ושני מומחים לרפואה פנימית. על אף שהסיבה לפסילת המערער הייתה נוירולוגית בלבד ועל אף שנימוקי הוועדה מתייחסים רק למצבו הנוירולוגי של המערער, איש מחברי הוועדה איננו מומחה בנוירולוגיה.
ב"כ המערער מפנה אל עמ"נ ( ת"א) 19268-05-15 דגן נ' משרד התחבורה ואח' (11/10/2015) ( להלן: "עניין דגן") וטוען, כי נוכח העדר מומחיות נוירולוגית אצל חברי הוועדה ונוכח חוות הדעת מטעם פרופ' בלה גרוס, מומחית בנוירולוגיה ( שהומצאה לוועדה) היה על הוועדה להפנות את המערער לבדיקה נוירולוגית אצל מומחה מטעמה.
בעניין דגן אמר כבוד השופט אליהו בכר: "לטעמי, מן הראוי, כי מקום בו ועדה רפואית דנה בבעיות רפואיות פרטניות המונעות מאדם לממש זכות חוקית, על ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לכך כמו אפשרות הפרנסה הקיימת לא אחת לבעל הרישיון, כי אז נכון יהיה לשלב בין חבריה מי שהינו מומחה בתחום או בתחום משיק לתחום זה. ככל שהדבר אינו אפשרי, לא צריכה להיות כל מניעה להפנות את העורר לביצוע בדיקות רפואיות מתאימות בפני מומחה בתחום אליו תפנה הוועדה כאמור ורק לאחר קבלת מסקנותיו של מומחה זה, להכריע בעניינו. במיוחד כך, כאשר טורח אותו מערער ומצרף לערעורו חוות דעת של מומחה בתחום, תחום שכאמור אינו מצוי במסגרת מומחיותם של חברי הוועדה".
מילים כדורבנות, ההולמות גם את המקרה שבפניי.
37. המשיבים טוענים, כי התקנות אינן מתייחסות למומחיות הרופאים היושבים בוועדת הערר. בכך הצדק עמם ואכן, אין פוסלים ועדה רק משום כך. עם זאת, ראוי שככל האפשר, יכהן בוועדה הדנה בעניינו של אדם, לפחות רופא אחד שהוא מומחה בתחום הרפואה העיקרי הרלבנטי. מכל מקום- בנסיבות המקרה דנן, בהן היה מדובר בתחום רפואי אחד, ספציפי ( התחום הנוירולוגי), שעה שהובאה בפני הוועדה חוות דעת של מומחית בתחום הנוירולוגי ובוודאי כאשר הוועדה עצמה ציינה כי אין היא יכולה לקבוע ממצא רלבנטי - העובדה שהוועדה התעלמה מחוות הדעת המקצועית, נמנעה מלברר את המידע החסר, לשיטתה היא, ואף נמנעה מלשלוח את המערער למומחה נוירולוג מטעמה - ממצאיה ומסקנותיה אינם יכולים לעמוד.
פגמים בהחלטת רשות הרישוי
38. גם בהחלטות רשות הרישוי נפלו פגמים חמורים. מאחר שמדובר בשתי החלטות שונות, אתייחס לכל אחת מהן בנפרד;
39. ההחלטה הראשונה - היא ההחלטה מיום 30/6/16 ( נספח 7) אשר ניתנה בעקבות החלטת המרב"ד. כפי שעולה מהאמור בסעיף 6 לעיל, ההחלטה הראשונה התייחסה אל המערער כאילו מדובר במי שהגיש בקשה לקבל רישיון נהיגה ולא במי שיש בידו רישיון נהיגה תקף. מדובר, אפוא, בהחלטה פסולה על פניה - החלטה שניתנה לפי מצב עובדתי שונה מהמציאות, שהרי אין חולק שמדובר במי שאוחז ברישיון נהיגה כדין ולא במי שביקש לקבל רישיון נהיגה. בנוסף לכך, ההחלטה התקבלה ללא שניתנה למערער זכות שימוע.
40. ההחלטה השנייה - היא ההחלטה מיום 14/2/17, שהתקבלה בעקבות המלצות ועדת הערר. גם בהחלטה זו נפלו פגמים מהותיים המחייבים, בנסיבות העניין, את ביטולה.
41. קבלת החלטה ללא שימוע - בהחלטה נכתב, כי ניתנה למערער הזדמנות לשימוע, אך לא כך הוא, שכן הרשות התעלמה מבקשתו לדחות את השימוע עד לאחר שיומצאו לו מסמכי המרב"ד.
הזדמנות לשימוע איננה עניין טכני, אלא מהותי. אמנם, כאשר אדם מוזמן לשימוע ואיננו מתייצב, די בכך כדי שנאמר שניתנה לו הזדמנות לשימוע. אולם, כאשר אדם מודיע שלא יוכל להתייצב ומוסר סיבה סבירה לכך, יש לדחות את השימוע וככל שהוא לא נדחה נאמר כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה לשימוע.
בקשה זו של המערער לקיים את השימוע רק לאחר שיהיו בידיו המסמכים הרלבנטיים מוצדקת הייתה, שכן אין טעם לשימוע ללא שהמערער יודע מה היו תוצאות הבדיקה במרב"ד ובוועדת הערר ומה היו הנימוקים למסקנות ולהמלצות שהתקבלו על ידם.
משביקש המערער לדחות את השימוע על מנת שיוכל לקבל את המסמכים ולטעון לגופו של עניין, היה על הרשות להיעתר לבקשתו ולא לקבל החלטה סופית בעניין פסילת רישיונו.
ראו, לעניין זה תקנה 215( א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") הקובעת את חובתו של בעל רישיון שהוזמן להתייצב ( בין היתר) לשם " בירור כושר הנהיגה שלו לרבות פסילתו מהחזיק ברישיון או התנאת תנאים ברישיון" [כאמור בתקנה 211( א) לתקנות] "אלא אם נתן לרשות הרישוי, לפני המועד הקבוע, סיבה סבירה לאי יכולתו להתייצב".
כאמור - המערער נתן לרשות סיבה סבירה לאי יכולתו לקיים את השימוע וביקש לדחות את הדיון, אך הרשות כלל לא טרחה להשיב לפנייתו. לפיכך, בנסיבות העניין, ההחלטה השנייה, שהתקיימה ללא שימוע - פסולה.
42. אציין, כי בתשובתם לערעור טענו המשיבים כי לא אותרה אצלם פנייה מטעם ב"כ המערער לדחות את השימוע עד שיקבל את המסמכים, אולם בדיון בפניי לא עמד ב"כ המשיבים על טענה זו, וטוב שכך נהג.
טענת המשיבים, בתשובתם, לפיה זכות הטיעון של המערער מוצתה, עת ועדת הערר שמעה את טיעוניו, איננה יכולה להתקבל. ראשית, זכאי המערער לשימוע בפני הרשות המחליטה סופית על שלילת רישיונו - היא רשות הרישוי. שנית, אין דומה שימוע בטרם התקבלו המלצות המרב"ד, לשימוע לאחר קבלתן.
אכן, צודקת המשיבה בטענתה כי לא תמיד היעדר שימוע מחייב או אף מצדיק פסילת החלטת הרשות וכי לעיתים ניתן ונכון הוא לאפשר שימוע בדיעבד. לא כך הדבר במקרה דנן, בו ברור, כי לא יהא בכוחו של שימוע בדיעבד כדי לתקן את שאר הפגמים החמורים המפורטים בפסק דין זה.
43. התעלמות משיקולים מהותיים והעדר הנמקה - בהחלטה השנייה הסתמכה רשות הרישוי אך ורק על המלצת ועדת הערר, מבלי ששקלה בעצמה את השיקולים השונים הרלבנטיים ומבלי שנתנה דעתה לכל הפגמים שנפלו בהליך כולו, לרבות בבדיקת המרב"ד ובהחלטת ועדת הערר, כפי שפורטו לעיל.
44. אכן ככל שהנמקת הוועדה המקצועית מספקת, רשאית רשות הרישוי לאמץ את המלצתה, מבלי שתחזור ותפרט את השיקולים ואת הנימוקים ורואים את אשר נאמר בהחלטת הוועדה, כאילו נאמר בהחלטת הרשות. ראו: עמ"נ ( נצ') 1609-04-11 חג'בי נ' מדינת ישראל (22/8/2011) מפי כבוד השופט דוד חשין: "חובתה הסטטוטורית של רשות לנמק החלטותיה מקורה בחוק לתיקון סדרי המינהל ( החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן – חוק ההנמקות) הקובע, בסעיף 2 א, כי ההנמקה חייבת להינתן בכתב. נוסף על חובתה לנמק החלטותיה מכוח חובת הנמקה כללית זו, מצווה רשות הרישוי לנמק החלטתה לפסול אדם מלהחזיק רישיון אף מכוח הוראה מפורשת וספציפית שנקבעה בסעיף 51 לפקודת התעבורה, המורה כי הפסילה תיעשה ' בהחלטה מנומקת'. מקום בו סומכת רשות הרישוי את החלטת הפסילה על המלצה מנומקת של ועדת ערר רפואית, אין לומר כי החלטת הרשות לוקה בחוסר הנמקה, ובלבד שהמלצת הוועדה נומקה כדבעי...".
45. הראיתי לעיל, כי המלצת ועדת הערר לא נומקה כדבעי וכי בהתנהלותה נפלו פגמים קשים. חרף זאת, רשות הרישוי אימצה, לקונית, את המלצת ועדת הערר, תוך שהיא סומכת על ממצאיה ונימוקיה ואיננה מוסיפה עליהם דבר. לפיכך, את כל הפגמים שנפלו במסקנות ועדת הערר ובהמלצותיה, יש לראות כפגמים שנפלו בהחלטת הרשות. על עיקר הפגמים כבר עמדתי לעיל ועל כך אבקש להוסיף:
46. ועדת הערר אמנם התייחסה למגבלותיו של המערער, להתגברותו עליהן ולפגיעה הקשה " פגיעה שלא תתואר", כלשונה, אשר שלילת הרישיון תגרום לו ולמשפחתו, אך בפועל ( כפי שפורט לעיל) לא עשתה הוועדה את הדרוש על מנת לבחון את עניינו בתשומת הלב הראויה, בה יש לבחון עניין שכזה.
בהקשר לכך אומר, כי מצאתי ממש בטענות ב"כ המערער, לפיה, בהתנהלותם, הפלו המשיבים את המערער לעומת מי שאינו סובל ממגבלות.
47. הפליה איננה רק " יחס שונה אל שווים", אלא גם " יחס שווה אל שונים", היינו - היעדר התחשבות במגבלות ובנתונים ייחודיים של אדם, במקום התייחסות שונה, מתאימה, אשר תציב אותו, ככל האפשר, כמובן, באותה שורה בה ניצבים אלה שאינם סובלים ממגבלות.
ראוי להפנות בענין זה, לדברים שנאמרו על ידי כבוד הנשיאה חיות (אז - שופטת), ב בג"ץ 1268/09 לאה זוזל נ' נציב שירות בתי הסוהר ( 27/8/2012), כדלקמן:
"מאז ראשית ימי המדינה הוכרה הזכות לשוויון בשיטתנו המשפטית כזכות יסוד מן המעלה הראשונה ( ראו יצחק זמיר ומשה סובל " השוויון בפני החוק" משפט וממשל ה 165, 166-169 ( תש"ס) (להלן: זמיר וסובל)). על פי התפישה המקובלת מושג השוויון משמעו " יחס שווה אל בני-אדם, אשר אין ביניהם שוני שהוא רלוונטי לעניין נושא השוויון" (בג"ץ 9863/06 קר''ן - עמותת קטועי רגלים לוחמים נ' מדינת ישראל - שר הבריאות, פסקה 9 ([פורסם בנבו], 28.7.2008); בג"ץ 4293/01 משפחה חדשה נ' שר העבודה והרווחה, פסקה 45 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה ([פורסם בנבו], 24.3.2009)). הפליה פסולה קיימת על כן מקום שבו נעשית הבחנה בין אנשים או מצבים בלא שיש לכך הצדקה עניינית. לעומת זאת ייתכנו מקרים אשר בהם יימצאו טעמים ענייניים ליצירת הבחנה כאמור. עמד על כך בית משפט זה באומרו כי: ' תפיסת השוויון בענייננו משמעותה יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. הפליה משמעותה יחס שונה אל שווים, ויחס שווה אל שונים ... נמצא, כי שוויון אינו מחייב זהות. לעתים, לשם השגת השוויון נדרש לפעול מתוך שונות. לא כל טיפול שונה הוא טיפול מפלה. עקרון השוויון, מבוסס, איפוא, על תפיסת הרלוונטיות' ( בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים, פ"ד נח(2) 358, 365 (2004) (להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח. כן ראו בג"ץ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל נ' דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, 762 (1994))" (ההדגשה אינה במקור) .

מילים כדורבנות, אשר ראוי שיהיו נר לרגליה של כל רשות מינהלית.

48. בענייננו, העובדה שלא ניתן משקל ראוי למגבלה של המערער ובמיוחד ליכולתו למצות את יכולותיו באופן מרבי ובהצלחה מעוררת השתאות והערכה, מהווה, למעשה, הפלייה של המערער לעומת מי שאינם סובלים ממגבלות כלשהן.
דומה שניתן לומר, כי התנהלותו של המערער עד היום, בכל תחומי חייו, לרבות בנהיגה, מהווה ערובה לעתיד. הפגמים המהותיים, בהחלטות המשיבים, עלים הצבעתי לעיל, בהתעלמם מחוות דעת שלושת הרופאים לפיהן לא חל שינוי במצבו, כמו גם העדר בירור ראוי, מהווים, אפוא, בענייננו, גם הפליה פסולה ומצערת עד מאד.
49. החלטת הרשות לוקה גם בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות. ועדת הערר אמנם ציינה ( כאמור) את הנזק החמור אשר נגרם למערער ולמשפחתו עקב פסילת רישיונו אולם נראה כי היא לא נתנה משקל ראוי לכך, ששלילת רישיון לאדם במצבו של המערער ( במיוחד כאשר הוא המפרנס היחיד של משפחתו ולאשתו אין רישיון נהיגה), קשה היא עשרות מונים משלילת רישיון לאדם שאינו סובל מהמגבלה ממנה סובל המערער.
50. החלטות המשיבים נגועות בחוסר סבירות קיצוני, בין היתר מאחר שלא נשקלו על ידם כל הנתונים וכל השיקולים הרלבנטיים, כמפורט לעיל ולא נערך על ידם איזון ראוי בין כלל השיקולים.
החלטותיהם פגעו קשות ובאופן בלתי מידתי, בזכויותיו החוקתיות של המערער - בזכותו לכבוד, לחופש העיסוק ולחופש התנועה וכן פגעו ברגשותיו ובערכו בעיני עצמו ובעיני אחרים, כל זאת- בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
הפגמים אשר צוינו לעיל, שנפלו בהתנהלות המשיבים ( כל אחד בתחומו) מצדיקים, כל אחד לחוד ובוודאי כולם ביחד, פסילת ממצאיהם, מסקנותיהם והחלטותיהם והשבת המצב לקדמותו, כפי שהיה בטרם נבדק המערער במרב"ד.
51. לא למותר לומר עוד, כי התנהלות המשיבים, אשר לא טיפלו בעניינו של המערער בתוך פרק זמן סביר ואף לא המציאו לידיו, במהירות הראויה (במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בשלילת רישיון קיים ותקף) את המסמכים הנדרשים על מנת שיוכל להתייחס לממצאיהם ולמסקנותיהם ולהגיב עליהם, גרמה למערער עינוי דין מיותר ותרמה לכך שהוא אינו יכול לנהוג מזה למעלה משנה.
חוסר הצדק בו נהגו המשיבים במערער מקומם. אין מדובר " בפער בין החלטות הגיוניות להחלטות ריגשיות", כפי שכתבה ועדת הערר בפרוטוקול הדיון, אלא בהיעדר התייחסות ראויה לאדם העומד בפני הרשויות, אשר לא בחנו, ב חינה קפדנית, את כל הנתונים, התעלמו מאשר הביא המערער בפניהם, לא התייחסו כראוי לכל השיקולים הרלבנטיים ולא ערכו איזון ראוי ונכון בין כל השיקולים ובין האינטרס הפרטי ל ציבורי. יש להצטער על כך שזו הייתה דרכם של המשיבים דווקא במקרה דנן.
52. סוגיה נוספת בה חלוקים הצדדים היא נוכחות עורך דין ו/או רופא מטעם המערער בזמן הדיונים במרב"ד ובוועדת הערר ואתייחס אליה בקצרה .
זכותו של מערער לנוכחות אדם, לפי בחירתו, בעת בדיקה רפואית מעוגנת בסעיף 6 א' לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 זאת - בתנאי שהמלווה לא יפריע. אמנם, ככל שמטפל סבור שיש בנוכחות מלווה כדי להפריע לבדיקה ( באחת מהדרכים המפורטות בסעיף הנ"ל) רשאי הוא שלא לאפשר למלווה להיות נוכח בבדיקה. עם זאת, ברי כי אין הכוונה לכך שהמטפל יקבע אוטומטית, מראש ו ללא נימוק ראוי, כי נוכחות המלווה תפריע.
נוכחות של עו"ד או רופא איננה דומה להקלטת הבדיקה, עניין אשר נדון ברע"א 2948/10 יואב גליצנשטיין נ' מדינת ישראל (1/2/2012) אליו הפנה ב"כ המשיבים ואין להקיש משם לכאן.
גם העניין שנדון בבג"ץ 9194/99 מדינת ישראל נ' השופט רקם פ"ד נה(1) 907 (25/12/1999), אליו הפנה, כלל אינו דומה לענייננו, באשר שם במקרה דנן הסכימה המדינה כי בעת הניתוח יהיה נוכח רופא פתולוג מטעם המשפחה. כן הוסכם, שם, כי מהלך הנתיחה לכל אורכו יצולם במצלמת וידאו וביהמ"ש העליון קבע כי כך תתגלה מראית פני הצדק לעיני כול וכי נוכחותה של באת-כוח המשפחה לא תוסיף דבר.
במקרה דנן, נוכח הנסיבות המיוחדות כפי שנפרשו לעיל, סבורה אני שיש מקום להורות כי הדיונים והבדיקות, במרב"ד ובוועדת הערר, יקוימו בנוכחות עורך דין ו/או רופא מטעם המערער, כמובן - ככל שהמערער יבקש זאת.
53. בשולי הדברים אציין, כי בסיומו של הדיון שהתקיים בפניי ביום 6/9/17, הצעתי לצדדים הצע ת הסדר, אשר התקבלה על דעת המערער. המשיבים ביקשו מספר ימים על מנת להודיע עמדתם וביום 13/9/17 הודיעו, כי אין הם מקבלים את ההצעה והציעו הסדר אחר. ביום 13/9/17 הגיש המערער תגובה להודעה והיום הגישו המשיבים תשובה לתגובה.
שני הצדדים חזרו על חלק מטענותיהם והמשיבים התייחסו, בנוסף, לתופעות לוואי אפשריות (לטענתם) עקב הטיפולים הרפואיים שעבר המערער, בגין מחלת הלימפומה בה לקה.
בתגובתו להודעה יצא ב"כ המערער נגד "שינוי חזית" זה (כלשונו) וטען כי המשיבים מנסים למצוא, בדיעבד, הצדקה להחלטתם השגויה. עוד הפנה ב"כ המערער למכתבה של פרופ' אביבי, שהיה בפני ועדת הערר והרשות, בו היא ציינה, כי המחלה לא הותירה אצל המערער מגבלות ( נספח 31 ).
אין בדעתי להביע דעה לגופו של עניין זה, שכן הנושא אינו נמצא בפניי בהליך זה, אולם אומר, כי אכן לא ברור מדוע בחרו המשיבים להעלות, כעת, את מחלת הלימפומה בה לקה המערער ואת הטיפולים שעבר בגין כך (לאחר שעובדות אלה היו ידועות ל הם, בעת שדנו בעניינו של המערער) ואין פלא שב"כ המערער נזעק בגין כך.
54. סופו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן -
א. ממצאי המשיבים, מסקנותיהם והחלטותיהם מבוטלות בזה.
ב. אני מורה, כי תוקף רישיון הנהיגה שבידי המערער, מושב על כנו, עם מתן פסק דין זה, ללא צורך בפעולה כלשהי מצד המערער או מצד רשות הרישוי . משמעות הדבר היא, כי מעת קבלת פסק דין זה, רשאי המערער לנהוג על רכבו, בעזרת אמצעי העזר המותקן בו.
ג. המשיב יזמן את המערער לבדיקה נוספת, שתתבצע בהקדם האפשרי, לשם אישור למערער להחליף את רכבו ברכב אחר, כהמלצת המל"ל.
ככל שיבקש זאת המערער, הבדיקה הרפואית, המתבצעת מאחורי פרגוד, תתקיים בנוכחות רופא מטעם המערער, אך בכל שאר חלקי הדיון ( במרב"ד או בוועדה) רשאי להיות נוכח, בנוסף לרופא מטעם המערער, גם עורך דין מטעמו.
הבדיקה תיעשה על הרכב עליו נוהג המערער, עם אביזר העזר המותקן ברכב זה, בצד ימין, כמובן.

ד. באמור לעיל, אין כדי לשלול סמכות המרב"ד לבצע בדיקות נוספות, לפי שיקול דעתו.

כל הבדיקות שתבוצענה תתועדנה במפורט ובמדויק.

55. המשיבים ישלמו למערער (בשערוך כדין) את אגרות הערעור ואת הוצאות חוות דעתה של פרופ' גרוס ( בלבד) כנגד הצגת קבלה על תשלום שכר טרחתה. בנוסף לכך ישלמו המשיבים למערער הוצאות ערעור ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 60 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, באופן מיידי.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ז, 19 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.