הדפסה

בית המשפט המחוזי בבאר שבע 07

בפני
כב' השופט אריאל חזק

בענין
המבקשת

עו"ד חניתה מיטלס, הנאמנת

נגד

המשיבים

כנ"ר

1.דוד סרויה
2.אליהו ביטון

הכונס הרשמי

החלטה

מדובר בבקשת הנאמנת להורות למשיב 2 לקיים את החלטת בית המשפט מיום 9.12.19, ולהעביר את החזקה בדירה ברחוב אקסודוס 20/59 אשדוד (להלן: "הדירה") לידי הנאמנת.

העובדות הנוגעות לעניין הינן כדלקמן :
ביום 09.01.11, נחתם הסכם הלוואה בין מר דוד ביטון (להלן: "מר ביטון") לבין חברת ישראמרין ייצור ומבנים 3000 בע"מ (להלן: "חברת ישראמרין"), שהייתה בבעלותו המלאה של החייב. במסגרת ההלוואה, הלווה מר ביטון לישראמרין סך של 3,050,000 ₪ , וכבטוחה להתחייבות, שיעבדה חברת ישראמרין לטובת מר ביטון, זכויותיה בדירות בפרויקט בנייה בחולון שבו שימשה קבלן מבצע. החייב נתן ערבות אישית להבטחת התחייבותה של חברת ישראמרין.
ביום 13.09.11, נחתם בין מר ביטון לבין חברת ישראמרין הסכם תוספת להסכם מיום 09.01.11, במסגרתו הוסכם על ביטול השיעבודים ששועבדו על ידי ישראמרין לטובת מר ביטון על הדירות בפרויקט בחולון (במסגרת ההסכם מים 9.1.11), ובמקביל הוסכם על רישום שיעבודים לטובת מר ביטון על זכויות יו של החייב עצמו בדירות יו ברחוב אקסודוס וב רחוב הר כרמל באשדוד .
יומיים לאחר מכן, ביום 15.09.11, נחתן הסכם מכר בין מר ביטון לבין החייב, במסגרתו הוסכם כי הדירה ברחוב אקסודוס תימכר למר ביטון, ותמורת הזכויות בדירה ישלם מר ביטון סך של 2,000,000 ₪ והוא יוכל לשלם התמורה באמצעות קיזוז המחאות שמסרה לו חברת ישראמרין.

הנאמנת הגישה בקשה לביטול ההסכמים מיום 13.09.11 ומיום 15.09.11, בטענה כשמדובר בהסכמי הענקה בהתאם לסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, [נוסח חדש התש"מ – 1980].

ההחלטה
בהחלטתי מיום 09.12.2019, הוריתי על ביטולו של ההסכם מיום 15.09.2011 ובמקביל דחיתי את הבקשה הנוגעת לביטול ההסכם מיום 13.09.2011. החלטתי הנוגעת להסכם מיום 13.09.11, ניתנה בין היתר לאור העובדה שבין הצדדים לא הייתה מחלוקת שבמסגרת ההסכם מיום 09.01.11 העביר מר ביטון לחברת ישראמרין שבבעלות החייב סך של כ- 3,000,000 ₪.

בקשת הנאמנת – ביום 15.05.2020 הגישה הנאמנת את הבקשה מושא דיוננו שבה נתבקש בית המשפט להורות למר ביטון לקיים את ההחלטה מיום 09.12.19, ולהעביר החזקה בדירה לידי הנאמנת, וכן להעביר דמי השכירות בגין הדירה ממועד ההחלטה מיום 09.12.2019 ועד העברת החזקה בפועל.

באותה בקשה ובדיון שהתקיים בעניין ביום 24.11.20 הפנתה הנאמנת להחלטה מיום 09.12.2019 במסגרתה הורה כאמור בית המשפט על ביטול הסכם המכר מיום 15.09.11. לטענת הנאמנת החזקה בדירה נמסרה למר ביטון בסוף חודש נובמבר 2012, על אף שהבעלות בדירה היתה רשומה על שם החייב, ומאז ובמשך שבע וחצי שנים מחזיק מר ביטון בדירה , ומקבל מידי חודש (על פי חוות דעת שמאית שנתקבלה בחודש פברואר 2017), שכר דירה בגין השכרת הדירה בשווי של - 9,000 ₪.

לשיטת הנאמנת משנקבע בהחלטה כי הסכם המכר מבוטל, יהיה על מר ביטון להעביר החזקה בדירה לידי הנאמנת ולדאוג לכך שהסכם השכירות ודמי השכירות בגין הנכס יעברו לידי הנאמנת באופן מידי.

לדברי הנאמנת בקשותיה למר ביטון שיפעל בהתאם להחלטה האמורה להעברת החזקה בדירה ולתשלום שכר הדירה, נדחו.

הנאמנת טענה כי על הנושה מר ביטון אסור היה לתפוס את הנכס באופן בלתי חוקי כפי שעשה, כאשר לדבריה על פי ההחלטה מיום 9.12.19 המכר בוטל. עוד טענה כי התרת המשך החזקת הדירה בידי מר ביטון יכשיר מצב של אי חוקיות.

תגובת מר ביטון - בתגובתו של מר ביטון מיום 02.07.2020, ובטענות שנשמעו במסגרת הדיון כאמור, ביקש בא כוחו של מר ביטון עו"ד מור כהן, לדחות את בקשת הנאמנת כאשר לדבריו בין היתר, ביטול ההענקה לא הופך את המכר ל- VOID אלא רק לעסקה הניתנת לביטול.

לדבריו בהחלטה מיום 09.12.2019 הורה בית משפט (בנוסף לביטול עסקת המכר מיום 15.09.2019) גם על דחיית הבקשה הנוגעת להסכם מיום 13.09.2011 שבו שועבדה הדירה למר ביטון . לטענתו ביום 30.08.2011 נרשם משכון על זכויותיו של החייב בדירה לטובת מר ביטון.

לטענת בא כוחו של מר ביטון, כפועל יוצא מההחלטה מיום ,09.12.2019 מר ביטון הינו נושה מובטח בדירה ברחוב אקסודוס.
לשיטתו סכום החוב לטובתו של מר ביטון, המובטח על ידי הדירה, עולה לאין שיעור על ערך הדירה, ומאחר ו לדבריו נושה מובטח יכול להיפרע את חובו ע"י מימוש הנכס המשועבד, במנותק מהליכי פש"ר, לא יהיה מקום להעביר הדירה לחזקת הנאמנת.

עוד ציין בא כוחו של מר ביטון, כי בהחלטה מיום 09.12.19 לא נקבע סעד של העברת חזקה בדירה כפי שמבקשת הנאמנת. לטענתו לאחר שהוגשה מטעם מר ביטון בקשה למימו ש הזכות הקניינית, ביקשה הנאמנת לעכב ההחלטה בבית המשפט העליון , ולדבריו 28.10.20 הוציא בימ"ש העליון כסעד זמני צו של איסור דיספוזיציה בנכס.

בנוסף, טען ב"כ של מר ביטון כי בחישוב מתמטי פשוט, ניתן להגיע למסקנה שלפיה סך הריבית שאמור מר ביטון לקבל מידי חודש בגין ההלוואה שנתן , עולה בהרבה על הסך שהוא מקבל מידי חודש בגין השכרת הדירה .

דיון והכרעה –
כללי
בהחלטתי מיום 9.12.19 ביטלתי את הסכם מכר הדירה ברח' אקסודוס מיום 15.9.11, בין החייב לבין מר ביטון.
בכל הנוגע להסכם מיום 13.9.11 קבעתי כי: "אני דוחה את הבקשה הנוגעת לביטול הסכם התוספת להסכם ההלוואה מיום 13.9.11 וקובע כי הסכם התוספת עצמו יוותר על כנו (לרבות הסכום של 3,050,000 ₪ שנקבע בהסכם כסכום ששולם ממר ביטון לחב' ישראמארין) בכפוף לכך שכל ההוראות הנוגעות לריבית בהסכם זה יבוטלו, ויוותרו על כנן הוראות הריבית שסוכמו בהסכם ההלוואה מיום 9.1.11".
מתוך החלטתי זו עולה כי הסכם המכר מיום 15.09.11 הנוגע לדירה בוטל והדירה נותרה בבעלות החייב. יחד עם זאת, הסכם התוספת מיום 13.09.11 שבו התחייב החייב לשעבד הדירה למר ביטון נותר על כנו. שעבוד על הדירה נרשם לטובת מר ביטון ביום 30.8.11 .

כפי שצוין לעיל, בעקבות החלטתי מיום 09.12.19 הגישה הנאמנת לבית המשפט העליון בקשה למתן סעד זמני, בדמות איסור דיספוזיציה בנכסים, וזאת לאחר שבא כוחו של מר ביטון, עו"ד כהן, ביקש לפתוח בהליכי הוצאה לפועל לשם מימוש הדירה. בהחלטה מיום 28.10.20 (עמ"ת 577/20 חניתה מייטלס עו"ד נ' דוד ביטון ואח') הורה בית המשפט העליון על קבלת הסעד הזמני, במובן זה שלא תיערך כל דיספוזיציה בנכסים מושא המחלוקת עד להחלטה בערעור . בפועל נראה כי משמעות החלטתו של בית המשפט העליון היתה הקפאת מצב בכל הנוגע לנכס מושא הדיון בין הצדדים.
בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שהחזקה בדירה נמסרה למר ביטון בחודש נובמבר 2012, ובנוסף לא היתה מחלוקת על כך שעל פי חוות דעת השמאי, שהוצגה לבית המשפט הסך הראוי כשכר דירה עבור הדירה עומד על 9,000 ₪ לחודש.

סך החוב מול שווי הדירה
טענות מר ביטון - בתגובה לבקשת הנאמנת ציין בא כוחו של מר ביטון כי סכום החוב שנותר לשלם למר ביטון, ושלהבטחתו עומד למר ביטון המשכון על דירת החייב, הגיע נכון למועד הגשת תגובתו לבקשה ( בתוספת ריביות בהתאם להחלטה מיום 9.12.19), לסך של 4,939,426 ₪. עו"ד כהן צירף לתגובתו תחשיב מדויק של הסכום האמור.
עוד ציין כי שווי הדירה ברח' אקסודוס הוערך בחוות דעתו (מחודש פברואר 2017), של השמאי שמונה מטעם בית המשפט , בסך של 2,040,000 ש"ח למועד הרלוונטי.
כמו כן, ציין עו"ד כהן כי מר ביטון פרע את המשכנתא שרבצה על הדירה לטובת הבנק הממשכן בסך 545,153 ₪, וזאת ביום 9.8.12, וגם סכום זה יש להשיב למר ביטון.
לאור כל זאת, ציין עו"ד כהן כי סכום החוב המובטח על ידי הדירה ברח' אקסודוס, שאותו אמור לקבל מר ביטון (שהינו נושה מובטח) מן החייב, עולה לאין שיעור על ערכה של הדירה.

טענות הנאמנת ומסקנות - הנאמנת מצידה טענה בתשובתה לתגובת עו"ד כהן טענה כללית, שלפיה התחשיב שהוגש לחישוב חוב החייב למר ביטון לא נערך על ידי גורם מקצועי, ולכן אינו ראיה. הנאמנת לא הציגה מצידה כל תחשיב או סכום אחר , ובנסיבות האמורות לא יהא מנוס אלא להסתמך על התחשיב שהוגש ע"י עו"ד כהן.

הנאמנת טענה בנוסף כי עו"ד כהן התעלם מהחלטת בית המשפט מיום 9.12.19 שהורתה על ביטול הפיצוי המוסכם, והוסיף סך של 175,000 ₪ לתחשיבו בגין פיצוי מוסכם. בנסיבות העני ין, ציינה הנאמנת כי יש להפחית הסך של 175,000 ₪ מהסך של 4,939,426 ₪. ניתן לקבל טענתה זו של הנאמנת ולפיכך יועמד סך חובו לכאורה של החייב למר ביטון בהתאם להסכם על הסך של 4,764,426 ₪.

הנאמנת ציינה בנוסף כי העובדה שמר ביטון עשה דין לעצמו ושילם לבנק חוב המשכנתא שרבץ על הדירה, הייתה פעולה שלא כדין ודינה בטלות. הנאמנת הפנתה לאמור בבע"א 8760/14, עו"ד חבר נ' סלור, (מיום 27.1.16), שם נקבע שבמקרה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, אין לקזז כנגד החוב לנאמן שנוצר עקב הביטול , חוב אותו חב החייב למקבל ההענקה. דא עקא, שבדבריה התעלמה הנאמנת מהעובדה שבענייננו מדובר בתשלום חוב משכנתא שרבץ על הדירה, ישירות לבנק הממשכן, באופן שבעקבותיו הוסרה המשכנתא, ואם תזכה הנאמנת בדירה תעמוד הדירה לרשותה כשהיא נקיה מחוב משכנתא , (ולכך יש להוסיף את האפשרות התיאורטית של מר ביטון לטעון, לכך שהוא נכנס בנעלי הבנק הממשכן - סעיף 13-14 לחוק המשכון)
.
הנאמנת הציגה טענה נוספת שלפיה, לשווי הדירה כפי שהוערכה על ידי השמאי בחודש פברואר 2017 בסך 2,700,000 ₪, יש להוסיף עליית ערך, כך שכיום מחיר הדירה עומד על כ-3,000,000 ₪. ככלל ניתן לקבל טענה זו של הנאמנת.

הנאמנת טענה בנוסף כי מר ביטון השכיר את הדירה במשך למעלה מ-7 וחצי שנים וקיבל עבור הדירה לא פחות מ-9000 ₪ לחודש (על פי הסכם השכירות שהציג מר ביטון לפני השמאי – עמ' 13 בחוות דעת השמאי), ולדבריה מדובר בסכום שהצטבר לסך של 846,000 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה זהה לזו שהתווספה לגובה החוב, עומד החוב על 1,131,125 ₪. טענתה זו של הנאמנת הינה גבולית ונראה כי לצורך העניין ניתן יהיה להעמיד את סך החוב בתוספת ריביות לכל היותר על סכום של כ-1,000,000 ₪.
תחשיב כלל הפרטים שצוינו לעיל מעלה כי שווי החוב המובטח בשעבוד, אותו חב החייב למר ביטון עולה לכאורה בהרבה על שווי הדירה המשועבדת בתוספת חובו של מר ביטון בגין השכרת הדירה.

המשמעות העולה מכך שגובה החוב עולה בהרבה על שווי הדירה
כפי שצוין לעיל משמעותה של החלטת בית המשפט העליון מיום 28.10.20 בע.א 577/20 הינו בפועל הקפאת מצב.

הבקשה מושא דיוננו הוגשה בחודש מאי 2020.

הסך שאמור להתקבל מהשכרת הדירה עומד כאמור על פי חוות דעת השמאי על סך של 9,000 ₪ לחודש (במהלך הדיון טען מר ביטון בפני בא כוחו כי הסכום עומד על 6000 ₪, אך טענה זו לא הוכחה), ובמהלך הדיון שבפניי הסכים ב"כ של מר ביטון כי יופקד בקופת בית המשפט כל סכום שיתקבל מדמי השכירות.
בהחלטת בית המשפט העליון בע.א 23, סדן נ' רוזנטל ואח', פ"ד נז' 4 (2003) צוין כי :
"תכלית ההשבה בביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל נגזרת בעיקרה מהמטרה למנוע פגיעה בנושים עקב גריעת הנכס המוענק ממסת נכסי פושט רגל ועת היותו חדל פרעון. תכלית השבת נכס היא החזרת מצבת נכסי פושט הרגל לקדמותה ...התכלית שביסוד הערכת שווי נכס לצורך השבתו עקב ביטול הענקה פסולה בפשיטת רגל היא ביטולה של הגריעה ממצבת נכסי פושט הרגל עקב ההענקה. לצורך השגתה, נתון בידי בית המשפט שיקול דעת להורות על השבת נכס ההענקה או על שווה ערכו בדרך שתחזיר את מצבת נכסי פושט הרגל לקדמותה, כאילו לא נעשתה הענקה" (עמ' 713-714).

בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בפש"ר 9764-02-12, צוין כי "כידוע הפסיקה קבעה כי במקרה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה אין מדובר בביטול הענקה מעיקרה כי אם בהענקה הניתנת לביטול, כלומר שלבית המשפט נתון שיקול דעת רחב להגיע לתוצאה המעשית הנכונה בנסיבות הענין".

הדברים האמורים יפים גם לעניננו, ומאחר ובעניננו נראה כי שווי החוב למר ביטון גבוה משווי הדירה, הרי שלבית המשפט מסור שיקול דעת כיצד לפעול בענין.

בהחלטה מיום 9.12.19 נדחתה הבקשה לביטול ההסכם שבו שועבדה הדירה למר ביטון, ובפועל רשום כיום שעבוד על הדירה לטובת מר ביטון. העובדה שסך החוב לו זכאי מר ביטון עולה בהרבה על שווי הדירה, תחייב מסקנה שלפיה, אם לא תינתן החלטה אחרת ביחס להסכם השעבוד, על הדירה להישאר בידי מר ביטון (שיהיה זכאי להיפרע את חובו מהנכס) . לאור זאת איני מקבל הבקשה להעברת הדירה לידי הנאמנת.
במקביל על מנת להקפיא המצב כפי רוח החלטת בית המשפט העליון, יש להורות על הפקדת כספי השכירות בקופת בית המשפט. על מנת לערוך איזון בין הנאמנת לבין מר ביטון ( שמחזיק בידו את ההחלטה מיום 9.12.19 ), תינתן הוראה להפקדת כספי השכירות בידי מר ביטון, מחודש הגשת הבקשה ולא מיום מתן ההחלטה האמורה .

לאור זאת אני מורה כדלקמן:
מר ביטון יפקיד בקופת בית המשפט בתוך 30 יום, סך של 9,000 ₪ עבור כל חודש שעבר מיום הגשת הבקשה, (קרי מיום 1.5.21) ועד תחילת חודש זה (סך הכל 72,000 ₪).
מעתה והלאה יפקיד מר ביטון ב-12 לכל חודש , בקופת בית המשפט, סך של 9000 ₪ עד החלטה אחרת.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כה' בשבט תשפ"א, 7 בפברואר 2021, בהעדר הצדדים.